Shulchan Aruch, Orach Chayim 10 — שולחן ערוך, אורח חיים י
א טַלִּית שֶׁאֵין לָהּ ד' כְּנָפוֹת פְּטוּרָה, יֵשׁ לָהּ יוֹתֵר מֵאַרְבַּע חַיֶּבֶת, וְעוֹשֶׂה לָהּ אַרְבַּע צִיצִיּוֹת בְּאַרְבַּע כְּנָפֶיהָ הַמְרֻחָקוֹת זוֹ מִזּוֹ יוֹתֵר.
ב יֵשׁ לָהּ אַרְבַּע, וְחָתַךְ אֶחָד בַּאֲלַכְסוֹן, וְעָשָׂהוּ שְׁנַיִם, הֲרֵי נַעֲשֵׂית בַּעֲלַת ה' וְחַיֶּבֶת.
ג כָּפַל קַרְנוֹת טַלִּיתוֹ וּקְשָׁרָם, אוֹ תְּפָרָם וְדוֹמֶה כְּאִלּוּ קִצְּעָן, וְאֵין לָהּ כְּנָפוֹת, אַף עַל פִּי כֵן לֹא נִפְטְרָה.
ד טַלִּית שֶׁל בֶּגֶד וּכְנָפֶיהָ שֶׁל עוֹר, חַיֶּבֶת. הִיא שֶׁל עוֹר וּכְנָפֶיהָ שֶׁל בֶּגֶד, פְּטוּרָה.
ה הָיוּ לָהּ ג' כְּנָפוֹת וְעָשָׂה בָּהֶם ג' צִיצִיּוֹת, וְשׁוּב עָשָׂה לָהּ כָּנָף ד', וְעָשָׂה גַּם בּוֹ צִיצִית פְּסוּלָה מִשּׁוּם תַּעֲשֶׂה, וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי.
ו אֵין כּוֹפְלִין אֶת הַטַּלִּית וּמְטִילִים צִיצִית עַל כְּנָפֶיהָ כְּמוֹ שֶׁהִיא כְּפוּלָה הַגָּה: אֲבָל צָרִיךְ לְהָטִיל בְּד' כְּנָפֶיהָ הַפְּשׁוּטִים (בֵּית יוֹסֵף) אֶלָּא אִם כֵּן תְּפָרָהּ כֻּלָּהּ, וַאֲפִלּוּ מֵרוּחַ אַחַת: הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּחַיָּבִין אֲפִלּוּ בְּלֹא תְּפִירָה וְטוֹב לַעֲשׂוֹת לָהּ צִיצִית אֲבָל לֹא לְבָרֵךְ עָלֶיהָ (הָרִי"ף וְהָרֹא"שׁ וְהַטּוּר): הֵטִיל צִיצִית עַל צִיצִית, אִם נִתְכַּוֵּן לְבַטֵּל הָרִאשׁוֹנָה חוֹתֵךּ הָרִאשׁוֹנָה וּכְשֵׁרָה, וְאִם נִתְכַּוֵּן לְהוֹסִיף, אַף עַל פִּי שֶׁחָתַךְ אַחַת מִשְּׁתֵּיהֶן, פְּסוּלָה: הַגָּה: וְיֵשׁ מַכְשִׁירִים בְּכָל עִנְיָן וְכֵן עִקָּר (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וְר' יְרוּחָם ני"ט ח"ג) וְקֹדֶם שֶׁחָתַךְ הָרִאשׁוֹנוֹת פָּסוּל בְּכָל עִנְיָן (בֵּית יוֹסֵף).
ז מַלְבּוּשִׁים שֶׁהֵם פְּתוּחִים מִן הַצְּדָדִין לְמַטָּה וְיֵשׁ לָהֶם ד' כְּנָפוֹת לְצַד מַטָּה וּלְמַעְלָה הֵם סְתוּמִים, אִם רֻבּוֹ סָתוּם, פָּטוּר, וְאִם רֻבּוֹ פָּתוּחַ, חַיָּב. וְאִם חֶצְיוֹ סָתוּם וְחֶצְיוֹ פָּתוּחַ מְטִילִין אוֹתוֹ לְחֻמְרָא, וְחַיָּב בְּצִיצִית, וְאֵין יוֹצְאִין בּוֹ בְּשַׁבָּת.
ח קאפ"ה שֶׁהִיא פְּתוּחָה בְּעִנְיָן שֶׁיֵּשׁ לָהּ ד' כְּנָפוֹת, אִם יִקְבְּעוּ בָּהּ אשטרינג"ה לַעֲשׂוֹתָהּ כִּסְתוּמָה כְּדֵי לְפָטְרָהּ מִצִּיצִית אֵינוֹ מוֹעִיל תִּקּוּן זֶה, אִם לֹא תִּהְיֶה קָבוּעַ מֵחֲצִי אָרְכָּהּ לְמַטָּה לְכָל הַפָּחוֹת, וְגַם שֶׁתִּהְיֶה קָבוּעַ לְמַטָּה מֵהַחֲגוֹר לְמַעַן יִהְיֶה הָרֹב הַסָתוּם רֹב הַנִּרְאֶה לָעֵינַיִם, דְּאִלְמָלֵא כֵן יֵאָסֵר מִשּׁוּם מַרְאִית הָעַיִן.
ט הַכְּנָפַיִם צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ מְרֻבָּעוֹת, וְלֹא שֶׁיִּהְיוּ עֲגֻלּוֹת.
י מִצְנֶפֶת פְּטוּרָה, אֲפִלּוּ שֶׁל אַרְצוֹת הַמַּעֲרָב שֶׁב' רָאשֶׁיהָ מֻשְׁלָכִים עַל כִּתְפֵיהֶם וְגוּפָם, וְאַף עַל פִּי שֶׁמִּתְכַּסֶה בָּהּ רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ פָּטוּר, כֵּיוָן שֶׁעִקָּרָהּ לְכַסוֹת הָרֹאשׁ, דִּכְסוּתְךָ אָמַר רַחֲמָנָא וְלֹא כְּסוּת הָרֹאשׁ.
יא סוּדָר שֶׁנּוֹתְנִין עַל הַצַּוָּאר בְּמַלְכוּת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרָא בְּעַרְבִי שי"ד וְכֵן ביק " א שֶׁהָיוּ נוֹתְנִין בִּסְפָרַד עַל כִּתְפֵיהֶם פְּטוּרִים.
יב מַלְבּוּשִׁים שֶׁבְּמִצְרַיִם הַנִּקְרָאִים גוחאש וְכֵן מינטיניש ודולאמאניש וקפטאניש ופיריגיש שֶׁבְּתוּגַרְמָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם ד' כְּנָפַיִם פְּטוּרִים: הַגָּה: וה"ה מַלְבּוּשִׁים שֶׁל גְּלִילוֹת בְּנֵי אַשְׁכְּנַז וּסְפָרַד הוֹאִיל וְאֵין כַּנְפֵיהֶם עֲשׂוּיִן שֶׁיִּהְיוּ ב' לִפְנֵיהֶם וּב' לַאֲחֹרֵיהֶם מְכֻוָּנִים זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ פְּטוּרִים (בֵּית יוֹסֵף לְפִי סְבָרַת מַהֲרִי"ק):
English Summary
A high-level overview of the main points in this siman and how the poskim discuss them. It is not the final word on any halacha.
Which garments need tzitzit: the number and shape of the corners, the material, folded garments, tzitzit made in an invalid way, and garments that are exempt.
seifim 1–2 The Mechaber writes that a garment without four corners is exempt from tzitzit. A garment with more than four corners is obligated, and one puts four tzitzit on the four corners farthest from one another (following the Rambam, as the Gra notes). The Magen Avraham and the Mishnah Berurah note that some exempt a five-cornered garment, so one should not make one in the first place. They add that putting five tzitzit on it transgresses bal tosif (the prohibition of adding to a mitzvah). The Mechaber adds that cutting one corner of a four-cornered garment on a diagonal turns it into two corners, so the garment now has five and is obligated.
seifim 3–4 The Mechaber rules that folding up the corners and tying or sewing them, so they look cut off, does not exempt the garment. The Taz and the Mishnah Berurah explain that the owner means to undo the folds in the end. The Mechaber writes that a cloth garment with leather corners is obligated, and a leather garment with cloth corners is exempt. The Mishnah Berurah explains from the verse "asher techaseh bah" (with which you cover yourself) that a person covers himself with the main body of the garment, so the main body decides.
seif 5 The Mechaber writes that if a garment had three corners with three tzitzit, and a fourth corner was then added with its own tzitzit, the tzitzit are invalid. This is taaseh velo min he'asui ("you shall make," and not from what was already made). The Mishnah Berurah explains that the four corners must exist before the tzitzit are made. So the first three must be untied and tied again, while the tzitzit on the fourth corner were made properly and stay.
seif 6 The Mechaber writes that one does not fold a garment and put tzitzit on its corners as they lie folded, unless it is sewn all the way along, even on one side only. The Rema adds that the tzitzit go instead on its four unfolded corners. The Rema cites a view that the folded garment is obligated even without sewing, and he writes that it is good to put tzitzit on it without a bracha. The Mishnah Berurah reports that the later poskim questioned what is gained by leaving out the bracha. He concludes that one should not make a folded garment at all unless it is sewn, even with wide stitches, and then the tzitzit go on the folded corners with a bracha.
Later in seif 6, the Mechaber rules on one who puts a second set of tzitzit on a garment that already has kosher tzitzit (following the Rambam, as the Gra notes). If he meant to replace the first set, he cuts it off and the garment is kosher. If he meant to add to it, the garment stays invalid even after he cuts one of the two sets. The Rema writes that some hold it is kosher in every case, and that this is the main view, but before the first set is cut it is invalid in every case. The Mishnah Berurah explains that "in every case" means whether he meant to replace the first set or to add to it, and whether he then cut the first set or the second.
seifim 7–8 The Mechaber writes about garments open at the sides below, with four corners at the bottom, and closed above. If most of the garment is closed, it is exempt. If most is open, it is obligated. If it is half and half, he rules that it needs tzitzit, but one may not go out in it on Shabbat. The Mishnah Berurah adds that no bracha is said on it. On Shabbat, he explains, the garment may be exempt, and then its tzitzit would count as a load carried on Shabbat. He warns that "most" means most of the whole garment, including the part of a tallit katan (the small four-cornered garment worn under the clothes) above the arm openings. Some tailors measure only below the openings, which he calls a complete error. The Mechaber writes that fastening the sides of an open cloak, to make it count as closed and exempt, does not help unless the fastening reaches at least half its length and below the belt. Only then is the closed majority the part people see. Otherwise it is forbidden because of marit ha'ayin (what onlookers may wrongly conclude).
seifim 9–11 The Mechaber writes that the corners must be square, not round. The Mechaber exempts a mitznefet (a head wrap), even one whose two ends hang over the shoulders and body. It is made mainly for the head, and the Torah says "kesutcha" (your garment), not a covering for the head. He also exempts the scarf worn on the neck in Eretz Yisrael and the cloth worn over the shoulders in Spain. The Magen Avraham, citing the Beit Yosef, explains that these are worn for use, such as tying coins in them, and not to cover the body.
seif 12 The Mechaber exempts several four-cornered garments worn in his time (about 500 years ago) in Egypt and Turkey. The Rema adds the garments of the lands of Ashkenaz and Sefarad, since their corners are not made two in front and two behind, facing one another. The Magen Avraham, citing the Darkei Moshe, explains that the mitzvah is two tzitzit in front and two behind, as the Midrash teaches. A garment with all four corners in front is therefore exempt. The Magen Avraham adds that this halacha is unsettled among the great poskim, who did not find a sound reason for it, so a person who fears Hashem rounds one corner.
This English summary is for review purposes only. It is not a halachic source and is not to be used for a halachic ruling. Suggestions or corrections are welcome: please add them to the comments section below. Go to the comments ↓ Each comment is reviewed by a TorahSages editor.
English summary © 2026 TorahSages · CC BY-NC-ND 4.0 · torahsages.com/library/shulchan-aruch/orach-chayim/10 · Copyright & Licensing
מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah
סָעִיף א
א (א) שאין לה וכו' - בין בתחילת עשייתו ובין שחתך אח"כ כנף אחד ועשהו עגול: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) פטורה - מבואר בקרא דכתיב על ארבע כנפות כסותך ודרשינן בספרי ארבע ולא שלש ויותר מארבע מרבינן מאשר תכסה ואיפכא לא נוכל לומר שבכלל ה' ארבע ואין בכלל ג' ארבע ולאו דוקא בעלת ה' ה"ה בעלת ו' וז': ש"ע סָעִיף א
ג (ג) חייבת - ויש פוטרין לכן אין לעשות בת ה' לכתחילה וכתב הפמ"ג דלדעת הפוטרין אותן טליתות קטנים שלנו שיש בית הצואר מ"מ רוב סתום ומיהו אם אירע שרוב פתוח יעשה בקאלנע"ר שעושים החייטים קצת עגול: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) בארבע - ואם עשה ה' עובר משום בל תוסיף ואם חתך אחת מהם כשרה אך שישארו הד' כנפות המרוחקות בציצית וכדלקמי': ש"ע סָעִיף א
ה (ה) המרוחקות זו מזו יותר - דמסתבר שיש לעשות באותם שהם ניכרים ביותר מן השאר וי"א דהוא מדאורייתא ויש להחמיר אם אפשר אבל אם כבר נעשה בכנף הקרוב וא"א לתקן כגון שהגיע זמן תפלה יכול לסמוך על המקילין ולברך: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ו (ו) אחת באלכסון - ה"ה אם חתך ב' כנפות באלכסון נעשית בעלת ו': ש"ע סָעִיף ב
ז (ז) בעלת ה' - וכן אם היה לה תחלה ג' וחתך כנף אחת לשנים נעשית בעלת ד' וחייבת בציצית וצריך שתהיה החתיכה גדולה וניכרת. ועיין בפמ"ג שכתב דדוקא אם חתך מקצת מהבגד עד שעי"ז נראה אותו המקום כשני קרנים אבל אם לא חתך כלום רק פגימה בסכין קרע בהקרן עד שנחלק אותו המקום לשנים לא נעשית עי"ז בת ד' עד שיהא רוב פתוח וכדלקמן בס"ז: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ח (ח) לא נפטרה - דאי לא מיבעי ליה הכנפים לפסוק ולישדייה אלא ודאי דסופו להתיר את התפירה הלכך נחשב כאלו כבר התיר התפירות וחייבת בציצית. ומטעם זה יוכל להטיל עתה הציצית בכפל אף למטה מקשר אגודל אם כשיתפשט יהיה למעלה מקשר אגודל. וכ"ז בשכפלו ותפרו בעיגול אבל אם כפל ותפר בריבוע כיון שגם עתה יש כנף דעת הלבוש והמ"א דרשאי להטיל שם הציצית בכפל אע"פ שהוא יותר מג' אצבעות משפת הקרן כיון דתפרה שרי וכמו בס"ו בכפל הטלית דמהני התפירה ורבים חולקין ע"ז וס"ל דגם בזה לא מהני התפירה ושאני ההיא דס"ו דמיירי שכפלה כולה וכן דרך מלבוש משא"כ בזה שלא כפל רק מקצת הבגד: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ט (ט) של בגד וכו' - דכתיב אשר תכסה בה ואין אדם מתכסה אלא בעיקר הבגד הלכך אזלינן בתריה ואפילו אם מקום הבגד כולו עגול ואין שם כנף רק שמחוברין אליו כנפות של עור חייב דבתר עיקר הבגד אזלינן: ש"ע סָעִיף ד
י (י) וכנפיה של עור - וה"ה אם היה רוב הטלית בגד והשאר עור חייבת: ש"ע סָעִיף ד
יא (יא) וכנפיה של בגד - וה"ה אם רק רוב הטלית של עור אע"ג שגם במיעוט הבגד יש בו שיעור טלית פטור מציצית דכיון שעיקר המלבוש אינו של בגד לא קרינן ביה על כנפי בגדיהם. ועור פטור אפילו מדרבנן דאינו כלל בכלל בגד. וכן הדין בטלית שתחתיו תפור בעור חייבת ואם העליון של עור פטורה כי התחתון הוא הטפל להעליון שהוא עיקר הבגד: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יב (יב) ג' כנפות - אפילו אם מתחלה היו לה ד' כנפות עם ציצית ואח"כ נחתך כנף אחד ונעשה עגול אף שאותו הכנף תיקן אח"כ מ"מ אלו הג' ציצית ממילא נתבטלו כדמוכח לקמן בסימן ט"ו ס"ג וצריך להתירם ולחזור ולקשרם: ש"ע סָעִיף ה
יג (יג) ג' ציציות - ל"ד שעשה ג' ציצית שנעשו הרוב בפסול דהיינו קודם שנעשית בת ד' אלא אפילו לא קשר אלא קשר אחד עם חוליתו ואח"כ השלים הד' כנפות נמי פסול אותו הקשר וצריך להתירו ולחזור ולקושרו: ש"ע סָעִיף ה
יד (יד) משום תעשה - ר"ל דכתיב גדילים תעשה לך על ארבע כנפות וגו' משמע שיהיו הכנפות עשויות ארבע קודם שנעשו הציצית לא שנעשו הציצית קודם הכנפות והוי ליה תעשה ולא מן העשוי ופסולים ע"כ צריך להתירם ולחזור ולקשרם ודוקא הג' ציצית ראשונים שעשייתן היה בפסול אבל הציצית שעשה בכנף הד' א"צ להתיר כיון שנעשה בהכשר ואין פסול הראשונים פוסלין אותה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
טו (טו) שהיא כפולה - שאם תפשט נמצאו הציצית באמצעיתה ואנן ציצית על הכנף בעינן: ש"ע סָעִיף ו
טז (טז) הפשוטים - ואם כפלו מחמת שהבגד ארוך מאוד פי שנים בקומתו שאין יכול ללבשו אא"כ כפלו יש פוסקין דפוטרין אותו לגמרי מן הציצית דאין שם בגד עליו ומסיק הט"ז והפמ"ג דיטיל בו ציצית בכנפות הפשוטין ולא יברך: ש"ע סָעִיף ו
יז (יז) ואפילו מרוח אחת - עיין בביאור הלכה: ש"ע סָעִיף ו
יח (יח) דחייבין - להטיל בכנפי הכפולות דכל זמן שהיא מכופלת ולא נתפשטה שם טלית עליה כמו שהיא כפולה: ש"ע סָעִיף ו
יט (יט) לא לברך - תמהו כל האחרונים מה תיקן במה שלא יברך הא עדיין שמא כהמחבר וצריך להטיל בפשוטים ואיך ילבש בגד זה הא יותר מד' ציצית אסור להוסיף לכו"ע [ועיין בפמ"ג] ומסקי לדינא דיזהר לכתחלה שלא לעשות טלית כפולה כלל אא"כ תפרה ואפילו בתפירות רחבות דכיון שתפרה שוב אין עשויה להיפשט ואז בין בטלית מרובעת ובין בטלית שהיתה מתחלה ארוכה יותר מדאי יטיל ציצית בכפולים ויברך: ש"ע סָעִיף ו
כ (כ) הראשונה - אפשר דדוקא נקט אבל אם חתך השניות פסול כיון דכבר ביטל הראשונות: ש"ע סָעִיף ו
כא (כא) בכל ענין - היינו בין שנתכוין לבטל או נתכוין להוסיף ובין שחתך הראשונות או השניות: ש"ע סָעִיף ו
כב (כב) וכן עיקר - וכן פסקו האחרונים: ש"ע סָעִיף ו
כג (כג) הראשונות - נקט הראשונות דקאי על מה שכתב השו"ע מתחלה חותך הראשונות ולזה כתב וקודם שחתך הראשונות אבל באמת להרא"ש דפסקינן כוותיה כ"ש דאם חתך השניות כשר כמו דאיתא בב"י: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כד (כד) פטור - אפילו אם יש בהמיעוט הפתוח שיעור טלית. ואם עשה בו ציצית ואח"כ פתח רובו פסולי' משום תעשה ולא מן העשוי וכדלעיל בס"ה וצריך להתירם ולחזור ולקשרם: ש"ע סָעִיף ז
כה (כה) רובו פתוח חייב - היינו דוקא רוב מכל הבגד ולא כמו שעושין החייטין ט"ק שתופרין אותו מן הצדדין ומניחין בו נקב שמכניסין בו הידים ותופרין למטה מהנקב ומניחין רוב פתוח ומודדין רק מתחת הידים וזה טעות גמור כי אז לא נקרא בת ד' כנפות וקרוב הדבר שהמברך מברך לבטלה ועכ"פ לא עדיף מן בגד שחציו פתוח דחייב בציצית ואסור לברך עליו ואסור לצאת בו בשבת אלא צריך למדוד אף מה שלמעלה מן הידים והנקב חשוב ג"כ כאלו הוא סתום ועיין בביאור הלכה: ש"ע סָעִיף ז
כו (כו) וחייב בציצית - אבל אין מברכין עליו: ש"ע סָעִיף ז
כז (כז) בשבת - דשמא פטור והציצית הוי כמשוי וכדלקמן בסי' י"ג. ועיין במ"א שכתב דאף לכרמלית אסור דאין עושין ספק דרבנן לכתחלה ורבים מן האחרונים מסכימים עם הע"ת דמיקל בזה: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
כח (כח) אשטרינג"ה - הוא דבר המחבר צדדי הבגד אחת אל אחת: ש"ע סָעִיף ח
כט (כט) לעשותה כסתומה - ולכן אין לעשות בט"ק קרסים למטה מחציו דהוי כסתום והוא שנכפפין מאוד ראשי הקרסים לצד השני שאינו יכול להתירן אלא ע"י מעשה דבזה חשיבי חיבור גמור הן לענין כלאים והן לענין ציצית אבל בלא"ה לא חשיב חיבור עי"ז: ש"ע סָעִיף ח
ל (ל) מראית העין - והולך בט"ק תמיד תחת בגדיו ואף כשהוא הולך ברה"ר הוא בהצנע י"ל דלא שייך בזה מ"ע [חידושי רע"א]: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
לא (לא) שיהיו מרובעות - דאין עיגול נקרא כנף: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
לב (לב) כיון שעיקרה - הכין לו מתחלה רק בשביל כיסוי הראש: ש"ע סָעִיף י
לג (לג) ולא כסות הראש - ומה שעושין עטרה לטלית לא מפני שעיקרה נעשה לכיסוי הראש אלא משום היכר שציצית העליונים לא יתחלפו למטה וע"ל סימן ח' סק"ט כתבתי שהאר"י ז"ל לא היה מקפיד ע"ז וכן מכריע הא"ר להקל אם נקרע למעלה וכיוצא בזה: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
לד (לד) פטורים - אף שהיה מחזיק אותה החתיכה כאמה או אמתים ויש כדי לכסות ראשו ורובו של קטן אפ"ה פטורים ועיין בבה"ל: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
לה (לה) אע"פ שיש להם וכו' - הטעם עיין בב"י: ש"ע סָעִיף יב
לו (לו) הואיל ואין וכו' - דהנה הב"י כתב יש לדקדק במלבושים שלנו שיש להם ב' כנפות סמוך לצואר וב' כנפות סמוך לארץ למה אין מטילין בהם ציצית ותירץ ע"ז כמה תירוצים ודחה אותם הד"מ ואמר הוא טעם להמנהג דמאחר דמצות ציצית הוא לכתחלה שיחזיר ב' לפניו וב' לאחריו ומלבושים שלנו הם כל הד' כנפות לפניו וא"א להלבישן בענין אחר אין חייבין בציצית וזהו מה שכתב הואיל ואין כנפיהם עשויין וכו' ומלבוש שקורין רא"ק שמחובר למעלה חתיכת בגד מרובעת ומונח על כתפיו מאחוריו שקורין קאלנע"ר פשוט הוא דפטור שהרי לצד מעלה אין לו כנפות רק כנפות הקאלנע"ר המונחין לו קצת מאחוריו ואין זה קרנות הואיל ואין השני קרנות שמאחוריו מכוונות נגד הכנפות שלפניו עכ"ל הד"מ וכתב המ"א יען שהלכה זו רופפת בידי הגאונים ולא מצאו טעם נכון [כי גם על טעם ד"מ יש לפקפק הרבה כמו שכתב הפמ"ג] ע"כ י"ש יעשה קרן אחת עגולה כמ"ש ב"י בשם הזקנים וכן דעת הפמ"ג ושארי אחרונים. ובפרט בימינו באותן הבגדים שנהגו מחדש לעשותן פתוח מאחריהם [והוא הבגד הנקרא קאפאט"ע] ומצוי הוא כמה פעמים שרובו פתוח ולפי דברי הד"מ חייב הוא בציצית שהרי ב' שלאחריו מכוונות כנגד ב' כנפות שלפניו ע"כ הרוצה לפטור עצמו מחוייב לעשות שם עכ"פ קרן אחת מאותן ד' כנפות עגולה ותפטר מן הציצית וכדלעיל בס"ט וע"ש בביאור הלכה ויותר טוב שיעגל עוד שתי קרנות כדי שתשאר רק בת שלש כי עתה היא בת ששה: ש"ע סָעִיף יב
לז (לז) ושנים לאחריהם - מזה הלשון נמשך שגגה לאיזה אנשים שמקפלין חלק אחד מהטלית מאוד עד שנעשה דק ואין מכסה כלל רק הצואר וכונתם שיהיה ב' ציצית לאחריהם ממש על כתפיהם ואין זה מן המובחר דא"כ אין כאן כיסוי גוף אלא כיסוי ראש ויותר טוב כמנהג התוגרמים שהיד מפסקת בחצי הטלית באופן שמשני הצדדין יהיה אחת מהציצית לפניו וחלק לאחריו דצדדין דלפניו ולאחריו נמי מיקרי לפניו ולאחריו ולכן די בהפסק היד: ש"ע סָעִיף יב
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף א
א חייבת. ויש פוטרין ולכן אין לעשות בת ה' [ב"ח] ובבה"ז פ"ב דזבחים נוטה ג"כ לדעת זה: ש"ע סָעִיף א
ב בארבע. ואם עשה ה' עובר משום בל תוסיף [רש"י פ' ואתחנן וע"ש ברא"ם] ועס"ו אם חתכן אח"כ: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג א'. ה"ה ב' ונעשי' בעלת ו', עב"ח: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד כפל. משמע בתו' פ' הקומץ דאם כפל הקרנות ותפרם בענין שנשאר בו הקרן והטיל ציצית על הכפל שרי כמ"ש ס"ו: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה חייבת. דאזלי' בתר עיקר הבגד משמע בס"ז דאם רוב הטלית של בגד והשאר של עור דחייבת וה"ה איפכא דאזלי' בתר רובא, ונ"ל דאם הטלית של עור ותחתיו תפור בבגד דפטור' וה"ה איפכא דחייבת דהא שתחתיו טפל לעיקר הבגד ועב"י ס"ס זה וססי' י"א דאם תפר עור על הכנף שרי ע"ש דמשמע כדברי: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ו ג' ציציות. לאו דוקא שעשה ג' ציציות בפיסול דהיינו קוד' שנעשי' בת ד' שנעשה הרוב בפיסול אלא אפילו לא קשר אלא קשר א' בפסול ואח"כ השלים הד' כנפות נמי פסול וצריך להתיר הקשר או הציציות שנעשית בפיסול קודם שיעשה שאר הציציות, אבל אם השלים הטלית והציציות קודם שהתיר הקשר או הציציות שנעשו בפסול ואח"כ התיר הפסול וחוזר וקשרו לא מתכשר בכך שהרי כל הציציות נעשו בפסול ובאיסור תעשה ולמ"ה [לבוש] ולא ידעתי למה דהא האחרים נעשו בכשרות דאטו משום דציצית א' פסולה יפסלו כלם וכ"כ בס' לחם רב וכ"מ סי' ט"ו ס"ד: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ז וטוב. צ"ע דבשלמא אם הרמב"ם היה סובר שפטורה היה אומר דטוב וכו' ויוצא ידי שניה' אבל הרמב"ם סובר שמטילין בפשוטה, והרא"ש סובר שמטילין בכפולים וא"כ אנן היאך נעביד, ובאמת בד"מ חלק על הב"י וכתב מדקאמר ר"ש פוטר משמע דפוטר לגמרי וגם בלבוש השמיט הג"ה ראשונה אך המרדכי כתב להטיל בפשוטים, לכן יזהר שלא לעשות טלית כפולה כלל אא"כ תפרה, ונ"י פי' טלית כפולה היינו שארוך פי שנים כקומת איש ואינו יכול ללבוש אא"כ כפלו ולכן פטור דלאו בגד הוא: ש"ע סָעִיף ו
ח הראשונ'. אפשר דדוקא נקט אבל אם חתך השניו' פסול כיון דכבר ביטל הראשונות: ש"ע סָעִיף ו
ט הראשונות. נקט הראשונות דקאי אמ"ש הרב"י חותך הראשונות ולזה כתב וקודם שחתך הראשונות וכו' אבל באמת להרא"ש אפילו חתך שניות כשר כמו בראשונות וכ"כ ב"י בהדיא וע"ש ודברי הב"ח צ"ע ע"ש ודוק: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ד
י רובו סתום. דאזלינן בתר עיקר הבגד כמ"ש ס"ד ואם עשה בו ציצית ואח"כ פתח רובו פסולים כמ"ש ס"ה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ז
יא ואין יוצאין. נ"ל דה"ה דאין מברכין עליו ונ"ל דאפי' לכרמלי' דאסור לעשות ספק איסור דרבנן לכתחילה כנ"ל דלא כע"ת: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יב כסתומה. ולכן אין לעשות בטלית קטן קרסי' למטה מהחגור דהוי כסתום [לבוש] ובת"ה סי' רצ"ז כתוב דקרסים לא חשיבי חיבור לענין כלאים אם לא שנכפפין מאוד שאינו יכול להתירן אלא ע"י מעשה וע"ש ועבי"ד סי' ש' ס"ג, ואפשר דמ"מ אסור מפני מראית העין, וז"ל תשו' מהר"מ סי' רפ"ז טליתות העשויו' כמין קאפטני"ש זהו טליתות של חסידי אשכנז ויש להם ד' כנפים וכשפושט' מעליו שוטחן ומתכסה בו אבל אותן קוטלי"ש שיש להן בית זרוע אין כאן מיחוש וכנף דידהו לאו כנף: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף יא
יג פטורים. שאין עיקר הנחת בגדים אלו להנאת כיסוי אלא לתשמיש לצרור בו מעות [ב"י] וכתב עוד יש לדקדק במלבושים שלנו שיש להם ב' כנפות סמוך לצואר וב' כנפות סמוך לארץ למה אין מטילין בהם ציצית שהרי אין חוגרין אותם בחגור, ונ"ל משום דלא מיקרי כסות אלא הבא להגין על האדם מפני החום וקור והגלימא אין לובשין אותה אלא מפני הכבוד ופטורה א"נ אם היו עושין בו ציצית היו נפסקין בכל עת מפני דריסת הרגל והיה צריך בכל עת לתקנם ואיכא למימר דלא חייבה התור' בכך עמ"ש ס"ס כ"א עכ"ל, וכתוב בד"מ דעל תי' הראשון קשה דא"כ טליתות שלנו שאינם להגן כלל רק לצאת בהם י"ח ציצית יהיו פטורים ואם כן אנו מברכין ברכה לבטלה ועל תי' השני קשה מבן ציצית הכס' שהיו הציצית נגררין אחריו ולא חשבו שהוצרכו לתקנם, ול"נ דמאחר דמצות ציצית הוא שיחזור ב' לפניו וב' לאחריו כדאיתא במדרש לכן ס"ל להאנשים דלא חייבה התורה אלא בכה"ג אבל במלבושי' שלנו שכל הד' כנפות לפניו וא"א להלבישן בע"א אין חייבין בציצית ולכן נהגו להקל ומלבוש שקורין רא"ק שמחובר למעל' חתיכת בגד מרובעת ומונח על כתיפו מאחוריו שקורין קאלנ"ר פשוט שהוא פטור דהרי לצד מעלה אין לו כנפות רק כנפות הקאלנ"ר המונחין לו קצת מאחוריו ואין זה קרנות הואיל ואין השני קרנות שמאחוריו מכוונות כנגד הכנפות שלפניו כמ"ש ב"י ס"ס זה עכ"ל ד"מ, ויען שהלכה זו רופפת ביד הגאונים ולא מצאו טעם נכון ירא שמים יעשה הקרן אחד עגול כמה שכתב ב"י בשם זקני הקדמונים עמ"ש ס"ח: ש"ע סָעִיף יא
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף א
א חייבת עמ״א ועב״י זבחים י״ח ב׳ ברייתא ארבע ולא שלש וה׳ וסיפרי נמי איתא ברייתא כן פסקו רא״ם ורבינו שמחה דפטורה. ומיהו למ״ש הרא״ש לפרש סיפרי למעט חמש שאין להטיל רק בד׳ כן יש לפרש ברייתא דזבחים והתרצן תירוץ א׳ נקיט ובמנחות ל״ז ב׳ אמר בפשיטות בעלת חמש א״כ משמע דפשוט לכ״ע בעלת חמש חייבת. ולמ״ד פטור אותן טליתות קטנים שלנו שיש בית הצוואר מ״מ רוב סתום ומיהו אי אירע שרוב פתוח יעשה בקלנו״ר שעושים החייטים קצת עגול עט״א אות י״ב: ש"ע סָעִיף א
ב בארבע עמ״א וע׳ רש״י (דברים ד ב) ורא״ם שם ובמקום אחר הארכנו בענין ב״ת ומה שמדמה זה לס״ו בהטיל ציצית על ציצית י״ל דכאן אפילו למאן דפוסל שם דהטיל בקרן א׳ ב׳ משא״כ כאן לכ״ע ד׳ ראשונות שעשה בהכשר מתכשרי כשחתך אח״כ ציצית קרן ח׳ ועט״ז ו׳ משמע כן. ולבוש כתב אבל א״צ לעשות בה׳ כנפות משמע דאי בעי רשאי ל״ד הוא. ולכאורה הא דכתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה על ד׳ כנפות כסותך ולא כתיב ארבע בפ׳ ציצית כי שם מקומו י״ל דה׳ ציצית אין רשאי מכלאים דאין צורך אלא דאין רשאי דעובר ב״ת: אם לוקה על ג״ת ומיפסל לעדות י״ל לאו שבכללות כזה שאין פירט כלל אפי׳ חדא לא לקי(ע׳ בשרשי הר״מ ז״ל) ואם יצא בשבת בה׳ ציצית למ״ד יש רשות הרבים היום י״ל דה׳ בטל לגבי בגד וי״ל ב״ת הוה לא בטיל עסי׳ י״ג עיין פתיחה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג א׳ עמ״א ב״ח מסופק אם חתך מבגד באלכסון י״ל דוקא א׳ דיגיד עליו ריעיו הא חתך לשנים ל״ש יגיד ריעיו דלא נשאר רוב וי״ל דהוה כקרן עגול ופסול ובביאורי טור כתבתי עט״ז ג׳: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד כפל עמ״א. פי׳ דכפל קרנות באלכסון ותפר כמו חתך באלכסון (היינו שחתך מבגד באלכסון כן תפר באלכסון הקרן) רשאי להטיל שם הציצית אע״פ שהוא יותר מג׳ אצבעות משפת הקרן כיון דתפרה שריא ולא תימא דוקא בסעיף ו׳ דכפלה הטלית לשנים דמסתמא דעתו שיהא נשאר כך (וכ״ש למאן דמפרש ארכה פי שנים וא״א לילך כך) מה שא״כ תפר הקרן באלכסון ודאי לא תשאר כך וה״א דאין מטיל בקרן תפור איצטריך להתיר התפירה קמ״ל דרשאי. ומ״ש ראיה מתוס׳ הוא בתוס׳ מנחות ל״ז ב׳ ד״ה האי. וכפי דעתי כיוון האדון ז״ל בזה כוונה מיתורא דרש״י שם ל״ח א׳ ומ״א א׳ ותוס׳ ל״ז ב׳ כולם הקשו ללשון א׳ שם מלקמן תפרה חייבת ומאי קושיא התם יניח כך וכאן רק קרנות ונשארו קרנות באלכסון מש״ה לא עביד כלום ואסור להטיל בכפלים דודאי סופיה להתיר אלא די״ל רש״י פירש בלשון א׳ חייטיה כפליה ממש כמו לקמן וע״ז הקשה משא״כ התוס׳ סיימו אלמא חייבת ולא יועיל ציצית שבקרנותיה דמיותר הוא אלא דכוונתם דרצו לדחות פירוש א׳ מכל דל״ת חייטיה הקרן באלכסון ונשאר קרן לא עשה כלום ואין מטיל בכפל דיותר מג׳ אצבעות וצריך להתיר התפירה ויטול בפשיטות ולקמן מיירי בכפלה הטלית ארכה פי שנים דודאי אין ראוי לילך כך מש״ה תפרה חייבת בכפולים לזה אמרו דשם נמי לכ״ע מטיל בפשוטות ומש״ה פוטר ר״ש בכפולים ותפרה חייב בכפולים א״כ דשם נמי טלית שראוי לילך בה בלא כפל אפ״ה בכפלו ותפרה מטיל בכפל ח״ה דאין לחלק כאן בקרן נמי והבן ועיין לבוש. והנה המחבר כתב קשרן או תפרן שינה מטור דהשמיט קשרן וכתב הב״י כ״ש הוא ולכאורה המחבר בכוונה כתב זה דהשוה קשרן לתפרן וכמו קשרן אפילו יש קרן שקשר באלכסון ודאי אין מטיל בכפל אם הוא יותר מג׳ אצבעות כמו כן תפרן ולזה אמר המ״א דאינו כן אלא הפרש יש ועיין לבוש כתב דאם תפרו ויש כנף עושה שם ציצית כמו בחתך יע״ש והבן ועמ״א וט״ז א׳: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה חייבת עמ״א דל״ת הוא בגד וקרנות עגולות כמ״ש הלבוש או חתכן כפירש״י מנחות מ׳ ב׳ ד״ה וכנפיה הא חצי בגד ומשהו מבגד והשאר עור או איפכא רוב עור והשאר יש בו שיעור טלית ליחייב מ״ה קמ״ל מס״ז בקוטא דפטור דרוב סתום ויליף לה בנ״י כמו היא עור כו׳ אלמא כנפיה ל״ד דהא התם בקוטא יש הרבה פתוח אפ״ה כל שיש מחצה ומשהו יותר סתום פטור אלמא בתר רוב אזלינן ולפ״ז טליתות משי ותחתיו פשתן להמחבר בט׳ ס״א פטור מ״ה ומ״ש ראיה מסוף סימן י״א בב״י ד״ה כתוב במרדכי דעור בכנף אפי׳ למ״ד בתר כנף אזיל (היא רב אחא מנחות מ״א ב׳) הכא מודה והיינו דבטל תפור מתחתיו למה שעליו ומיהו י״ל הטעם דאין לבגד כנפים עיגולין או חתכן ופטור כלל משא״כ כה״ג ואין להאריך עמ״ש באות י״ב: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ו ג׳ ציצית עמ״א. העתיק דברי הלבוש ומ״ש קודם שהתיר הקשר הוא קשר אחר החוליא עסי׳ י״א בט״ז י״ד ומ״א י״ט דקשר הסמוך לכנף עם החוליא שעושין כרוך בעלמא אין מתקיים עד שיקשור ב׳ קשרים אח״כ וכל שאין נדיל עם הקשר לאו ציצית הם וא״כ כל שהתיר הקשר עם חוליא אע״פ שנשאר ב׳ קשרים בכנף לאו עשייה כלל ולא נקרא תולמ״ה ושם יבואר יותר אי״ה. ומ״ש למה לי להתיר ציצית הנעשים בכשרות עא״ר אות ה׳ מזה. והנה בסוכה כה״ג שהניח מקצת סכך בפיסול שלא פתח הגג (יע״ש בסי׳ תרכ״ו) ומקצת בכשרות י״ל להלבוש נמי צריך אח״כ להסיר כל הסכך וי״ל דל״ד דכאן א״א אא״כ מתיר הפסולים דאי יטיל עוד ציצית כשרים י״ל אפי׳ נימא ד״ת אין עובר ב״ת דראשונים פסולים הם מדרבנן אסור וא״כ הוה כאלו צריך עשייה מחדש ומיקרי תולמ״ה משא״כ התם ואי״ה שם יבואר בסימן תרכ״ו מזה וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ז וטוב עמ״א. ב׳ פירושים בב״ח ולשון פוטר דאמר ר״ש היינו לת״ק אם הטיל בפשוטות וכפלה חייב להטיל בכפל ב׳ ציצית ור״ש פוטר ודי בפשוטות ותפרה חייב ולא יועילנה הפשוטות וע׳ תוס׳ מנחות ל״ז ב׳ ד״ה האי משמע כב״י. והא דאמר זיל רמי לה כי רבה בר רב הונא רמי בכפולים ב׳ ומצד הב׳ ב׳ אמר דהלכה כר״ש ורמי ד׳ בפשוטות. (אמר הכותב רש״י מנחות ל״ז ב׳ פירש פי׳ א׳ צרייה כפל טלית וקשרן חייטיה כפל טלית וחייטיה והקשה על פי׳ א׳ ממ״א א׳ י״ל ע״ש שיטת רבינו שמחה בהגמ״י פ״ג אות ב׳ דבצרייה לא עשה כלום ופטורה וה״ה אינך צרייה וחייטיה לא עשה כלום ופטורה לגמרי ומיירי בארוך מאוד שא״א ללבוש כן כלל כפי׳ נ״י ולקמן בראוי כך והבן. ורש״י נד מפי׳ א׳ לגמרי ואמאי לא פירש צרייה כפי׳ א׳ וחייטיה כפי׳ ב׳ וא״ש טפי דלפי׳ הב׳ רב דימי פליג ארב משרשיא והול״ל רב דיטי אמר ומיירי בארוך מאוד אלא דאזיל לשיטתיה דבעלת ה׳ חייבת ומפרש לאינך כן והבן). והנך רואה כוונת אדונינו המ״א ז״ל כי הע״ש הביאו א״ר ז׳ הקשה דבלא ברכה הא אסור בלא ציצית למר בעינן כפולות ולמר פשוטות די״ל דיעשה שם ציצית ד׳ בפשוטות וב׳ בכפל וב״ת ליכא כל שעושה משום ספק הלכה כמאן ליכא בל תוסיף עיין עירובין ק״א תוס׳ ד״ה ינתנו ובלולב והדס כו׳ והדברים ארוכים אין מקומם פה ולכן הקשה דהיה להר״ם לבאר איך נעביד ע״כ צריך ליזהר שלא לעשות כלל כפילה כ״א בתפרה מרוח אחת שפיר דמי. להטיל ציצית בכפל. באר הגולה ו׳ ט״ס וצ״ל מ״א א׳ ח׳ מ״ב יע״ש עיין לקמן ב״י ס״ס י״א: ש"ע סָעִיף ו
ח הראשונות עמ״א. הכי משמע לישנא דהר״מ פ״א הט״ו מציצית שהוא לשון המחבר דאל״כ היה לומר בנתכוין לבטל כשר בחתך א׳ משתיהן ולהוסיף פסול בחתך אחד משתיהן אלא ה״פ לבטל דוקא חותך הראשונות דביטלם אפסלו הראשונות ולהוסיף פסול אע״פ שחתך שניות וראשונות בהכשר נעשו כיון בעוד שניהם קיימים פסולים תרווייהו ודלא כעט״ז ד׳ יע״ש ואע״פ שכתב הטור וא״א ז״ל לא חילק וכשר בכל ענין היינו לבטל ולהוסיף בחתך א׳ משתיהם ובתרתי פליג על הר״מ (עיין אות ט׳) מ״מ הכי משמע להר״מ ועב״י ובכ״מ משמע הכין ועיין ט״ז ט׳: ש"ע סָעִיף ו
ט הראשונות עמ״א והוא דעת הרא״ש ובין להוסיף או לבטל כשר בחתך א׳ משתיהן להוסיף אם חתך הראשונות כשר באחרונה דתחלת עשיית האחרונות לא מעשה כלל דב״ת קאי וקציצת הראשונות זהו עשייתן של אחרונות וכ״ש אם חתך אחרונות דהראשונות תחלתן בכשרות וה״ה לבטל הראשונות וחתך א׳ משתיהן כשר ואפי׳ באחרונות וכרבא דב״ת כשר בא׳ משתיהן וה״ה בלבטל כשר א׳ משתיהן וכמ״ש הב״י פי׳ א׳ וחשבו לדוחק או יאמר כפי׳ מהרי״א שם דלבטל פשיטא כשר באח׳ משתיהן דעשייתן בכוונה לשם ציצית היה משא״כ הטיל לבעל ג׳ דכוונה לאו כוונה הוא דפטורה דאין לה ד׳ כנפות ומ״ש ברמזים ורבינו ירוחם פסיק לקמאי כשירות בבתראי רבותא בנתכוין להוסיף וארבא קיימי וה״ה בלבטל כן ומ״ש ב״י ד״ה והיכא דפסקינהו לבתראי נראה בכל גווני כשר בקמאי דכי מפליג כו׳ היינו לומר דאף את״ל לפלוגי בין הוסיף ובין לבטל כרב פפא הוא בחתך קמאי דבתראי בהוסיף כשר ולבטל פסול לרב פפא (לפירש״י ורא״ש) משא״כ חתך בתראי דלהוסיף כשר בקמאי לרא״ש ה״ה לבטל דקמאי בהכשר נעשו אבל מדברי הב״ח וט״ז לא משמע כן ואין להאריך ועא״ר אות ח׳. והוי יודע דבל תוסיף לעבור בזמנו לא בעי כוונה ושלא בזמנו בעי כוונה ועב״ח משמע דזמנו אפי׳ נתכוון לבטל קאי בב״ת ולא משמע כן בר״ה ואם הטיל בלילה בכסות יום (עסי׳ י״ח) י״ל הוי שלא בזמנו ונ״מ לעדות ועמ״ש בפתיחה כוללת וכאן אין להאריך בזה: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ד
י רובו עמ״א אף יש בפתוח שיעור טלית ואם פתוח אח״כ פסול משום תולמ״ה דפטורה היתה כמו הטיל לבעלת שלש: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ז
יא ואין עמ״א וע׳ תפ״ט בספירה מחלוקת הרא״ש אי עושין ספק דרבנן לכתחלה ועמ״א תס״ז ג׳. והא דאין בטלין לגבי בגד עיין י״ג בט״ז א׳ י״ל דכאן ספק ידיעה וחשובים קצת וספק גמור לא הוי דהא בטלית דרבנן (להמחבר סי׳ ט׳ ס״א) יוצאין לרה״ר אלא דלא חשוב ספק גמור: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יב כסתומה עמ״א ועב״י ילפי׳ ציצית מכלאים ויש לראות לבדים אם חייב בציצית מ״ה ובקשרים אפשר כלל לא עי״ד סימן ש וש״א ובהג״ה וש״ך שם. גם מ״ש הלבוש כאן ס״ג דעור לא יקרא בגד דאין נארג ולבדים יוכיחו וי״ל להר״מ לבדים בגד בכלאים פוסק כאן דוקא צ״ו ולהר״ב בסי׳ ט׳ דשאר מינין חייב מ״ה פוסק בש״צ בי״ד ס״ב לבדים לא ומ״מ י״ל בלא״ה בגד לא מיקרי כ״א צ״ו ומינין אבל עור לא מיקרי בגד וצ״ע בה׳ טומאת כלים פכ״ב בר״מ מזה ואין להאריך: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף יא
יג פטורים עמ״א העתיק דברי ב״י וד״מ וא״כ ראוי בסרדא״ק שעושין חתוך לפניו לגמרי ומצד שמאל ג״כ לדעת הד״מ אין זה חייב בציצית ולפטור לגמרי אין נראה דדרש הוא לא מעיקר הלכה לכן יעשה ב׳ מומין וב׳ משמאל ורובו פתוח רוב הנראה לעינים דאל״כ יש מראית עין בברכה וציצית. וזופני״ש שלנו באמת יש לעשות בקאלנו״ר קצת עגול כי אין קפידא כ״כ ולא מפסיד נוי הבגד בכך ושייבלי״ך עם עורות אע״ג דמתחת פשתן בטל הוא כמ״ש המ״א אות ה׳ ובלעטני״ק צ״ע: ש"ע סָעִיף יא
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף א
א (ס"ק ב) בארבע כו' עס"ו אם חתכן. ר"ל אם עשה ה' ציצית ואח"ז חתך א' מן הה' ציצית ונשארו רק ד' תניא במחלוק' רב"י ורמ"א בס"ו בהטיל ציצית על ציצית וחתכן: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב (ס"ק ג) א' ה"ה הב' כו' עב"ח. רוצה לו' דבמרדכי נסתפק אי דוקא נקט הש"ע בעל' ה' חייב. אבל בעל' ו' דהיינו חתך שני כנפות פטור או אין חילוק ושאל פי רבו והשיבו דאין חילוק בין בת ה' לבת ו'. ואף דהרב"י כ' שהן דברי תימא דמה"ת ס"ד לחלק אבל הב"ח באר מקום הספק דס"ד דוקא חתך כנף א' אז חייב אף דמקום החתך דומה קצת לעיגול מ"מ יגידו עליו ריעיו ג' כנפי' האחרים דגם כנף החתוך כנף הוא אבל אי חותך שני כנפות ס"ד כיון דדומיא לעגולים ל"מ כנף ול"ל יגידו עליהם ריעיהם השני כנפים האחרים דמאי אולמא דהני שני כנפים מהני שני כנפים שאלו יעידו על אלו ולכן נסתפק ובאמת דעת הב"ח קצת נוטה לפטור בחתך שני כנפות ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג (ס"ק ד') כפל כו' משמע בתו' פ' הקומץ דף ל"ד ע"ב דאם כפל כו' שנשאר בו הקרן כו' אהא דאמרי' התם א"ר דימי האי מאן דחייטי' לגלימיה לא עביד כלום דא"א דלא מבעיא ליה הכנפות לפסקי ולשדיא. וכ' תו' וז"ל פי' הקונ' בל"א שנכפל טליתו ותפרה שלא תשוב לאיתנה אפ"הלא עביד כלום ולא הו"ל לפ' כן דלקמן פ"ה תני' כו' ושוין שאם כפלה ותפרה חייב (כמבואר סעיף ו) אלמא שחייבת במקום הכפולות להטיל שם ציצית כו' ויועיל הציצית שבקרנותיה עכ"ל. והקשו כן על פי' ראשון של רש"י שהיה מפ' חייטי' לגלימי' שתפרה בענין שעדיין אחר התפירה נשאר הקרן מרובע אלא שהוא כפול והטיל הציצית על הכפל דלא עביד כלום וע"ז הקשו התוס' והוכיחו מסעיף ו' דכה"ג מהני אם מטיל ציצית על הכפל ולא כתבו יותר ובלי ספק דעתם להסכים מהכרח קושיא זו לפי' שני שפירש"י דחייטי' לגלימי' שתפר וקצע הקרנות עד שנראים עגולים ורצ' לפטור מה"ט הגלימא מן הציצית ועז"א דלא עביד כלום דמ"מ חייב' ופי' זה הביא הרב"י פה בש"ע. עכ"פ נראה מל' התו' דאם כפל ותפר הקרנות ועדיין נשארי' מרובעים אם מטיל הציציות על הכפל יצא. אמת שגם רש"י גופיה דחה פ' ראשון הנ"ל כמו שדחאו התי' מהאי דסעיף ו' וע"כ לא היה לפני התוס' כן בגרס' רש"י. מ"מ המ"א הביא דברי התו' שבלשונם יותר מבואר דמטיל הציצית על הכפל מהני. אבל ברש"י אינו מבואר כ"כ אף דגם רש"י ע"כ נתכוין כן אבל במרדכי בהל' קטנות כ' דהכא אינו דומה להאי דסעיף ו' וז"ל האי דסעי' ו' מיירי שכפלה כולה להכי חייבת דכן דרך מלבוש עכ"ל. וא"כ הדבר במחלוקת שנוי': ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד (ס"ק ה) חייבת כו' ומשמע בסעיף ז' כו' דאזלי' בתר רובא. באמת הרב"י כת' בשם מהרי"ק דפשיט' דאינה פטורה אא"כ רובה של עור. ולקמן בסעיף ז' דאינה נפטרת אלא ברובה סתום יליף מהכא דכמו דבעור בעי' שיהיה הרוב פטור כן לענין סתימה דהסתום פטור בעי' שיהי' הרוב אלא שבש"ע מבואר הדבר לענין סתימה דבעי' רוב בסעיף ז' ולענין עור דבעי' רוב אינו מבואר להדיא הוצרך מ"א למילף עוד מסתום דסעיף זה: ועבב"י ס"ס זה. זה קאי אהא דסתימה ועור שווין לענין דבעי' רוב וס"ס י"א דאם תפר עור על הכנף שרי כו' שכתב הרב"י שיש מכשירי' לתת על הכנף חתיכות עור לחזק הכנף וכ"ה בש"ע שם וכ' שם הרב"י דאפי' למ"ד בגמ' דאזלינן בתר הכנף. ואם הכנף של עור אף שהטלית של צמר פטורה אבל לא קי"ל הכי מ"מ כה"ג חייב כיון שאינו עשוי כ"א לחזק ות"ל שתחתיו צמר דהא כ' הרב"י שנותנים על הכנף עור משמע שחתיכות העור למעל' ותחתיו בגד אע"כ דאזלינן בתר העליון: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה (ס"ק ו) ג' ציציות כו'. ולא ידעתי למה דהא האחרים נעשו בכשרות ר"ל דהא בשעת עשיי' האחרונים היה הטלית כבר בר חיובא שהיה לו ד' כנפות אלא שהיה בו ציצית א' פסולה משום תולמ"ה. וע"ז כתב המ"א דאטו משום דציצית א' פסולה כו' וא"כ אי יפסיל בטלית ציצית א' ע"י שנפסקו חוטיו יהיו גם הציצית השלשה הנשארים בכשרות פסולים אתמהה. ומה לי שנפסלה ציצית א' משום שנפסקו חוטיו או שנפסלה ציצית א' משום תולמ"ה: וכ"מ סי' ט"ו סעיף ד' כצ"ל שכתב שם וי"א דלר"ע לא נפסל (בנקרע הטלית תוך ג' אצבעות סמוך לשפת הכנף) אלא הציצית שהיו בו בעת שתפרו והטעם דהציצית שהי' בחתיכה שנקרע היה פסולה קודם שתפרה דלא היה מקרי בגד וכשתפרו לבגד עם הציצית דאז חל על החתיכה הקרועה שם בגד ה"ל תולמ"ה ע"ש במ"א: ומלשון זה משמע דלא היתה נפסל' כה"ג אלא אותה ציצית לבדה ולא שאר הציצית אמנם אין זה דיוק גמור: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ו (ס"ק ז) וטוב וצ"ע כו' דבדף מ"א תניא טלית כפולה חייבת בציצית ורבי שמעון פוטר ופסקי הרמב"ם כר"ש והוא גם דעת הרב"י פה בש"ע אלא שהרב"י כתב דהא דפוטר ר"ש היינו להטיל ציצית על הכפל אבל עכ"פ צריך להטיל ציצית בפשוטים כמ"ש רמ"א בהג"ה. אבל הרא"ש פסק כת"ק דחייבת דהיינו להטיל הציצית על הכפל והן הי"א שהביא רמ"א. ולזה הקשה מ"א על מ"ש רמ"א וטוב כו' משמע דבזה יוצא ידי שניהם וזה אינו. ובאמת בד"מ חלק כו' לגמרי. ואפי' בפשוטין א"צ להטיל. ולפ"ד הד"מ גם דעת הרמב"ם דפוסק כר"ש כן הוא דפוטר לגמרי. ולפ"ז א"ש מ"ש רמ"א וטוב לעשות כו' דהיינו על הכפל. ובזה לדעת רמ"א בד"מ בכוונת הרמב"ם יוצא ידי שניהם דהיינו הרמב"ם והרא"ש דלהרמב"ם פטור נגמרי ולהרא"ש חייב' להטיל ציצית על הכפל ולכן אי מטיל ציצית על הכפל ואינו מברך עליו יוצא ידי שניהם דברכות אין מעכבות. ולפי זה מ"ש רמ"א אבל צריך להטיל בד' כנפים הפשוטים לא דס"ל לרמ"א כן לדעת הרמב"ם אלא בא לפרש דעת הרב"י שפוסק כהרמב"ם גופא והרב"י ס"ל כן לדעת הרמב"ם כמ"ש בחבורו הארוך דעכ"פ צריך להטיל בד' כנפים הפשוטים ולכן מפ' רמ"א גם דעת הרב"י בש"ע כן. ומ"ש רמ"א כאן וטוב כו' היינו לפי הבנת רמ"א בדברי הרמב"ם ונראה לרמ"א עיקר בכוונתו דפוטר לגמרי וכנ"ל: אך המרדכי כ' כו' ר"ל דאפי' לפי הבנת רמ"א דברי הרמב"ם דפוטר לגמרי מ"מ לא יצא אליבא דכ"ע במטיל בד' כנפות הכפולים. דהא עכ"פ לא יצא ידי המרדכי שכ' שצריך להטיל בפשוטין: ונ"י פי' כו' פ"ש כקומ' איש כו' דלאו בגד הוא. וכה"ג כ' בט"ז דודאי פטור לגמרי מלהטיל בו ציצית כיון דאינו ראוי ללבישה: ש"ע סָעִיף ו
ז (ס"ק ח) הראשונה. אפש' כו' דעת הרב"י הוא כדעת הרמב"ם דס"ל דוקא אם נתכוין לבטל הראשונות כשיר' דליכ' למיפסל משום תעשה ולמ"ה דהא עשה מעשה רבה כשעשה השני' דהיתה כוונתו לבטל הראשונות. והטלית בת חיובא דהא יש לה. ד' כנפות והראשונות ביטל והוי כמו שאין לה רק ד' ציצית ולכן כ' מ"א דאי חתך השניות פסול דהראשונות כבר ביטל ונפסלו וה"ל עכשיו תולמ"ה אבל אי נתכוין להוסיף על הראשונים ולא נבטל ס"ל להרמב"ם דשתיהן פסולות משום תולמ"ה. וס"ל לפ' כן דברי הש"ס אבל הרא"ש לפי פירושו בש"ס מכשיר בכל ענין וס"ל הסברא להיפוך ולא מבעיא אי נתכוין כשעשה השניות להוסיף ולא לבטל ודאי דליכא לפסול משום תולמ"ה דהא כשעשה השניות נא מקרי מעש' כלל דהא עי"ז עבר על בל תוסיף ואיך יקרא מעשה לענין הכשר ציצית ע"כ כשחתך אח"כ אח' מן הציצית אז מיקרי מעשה דעד עתה לא מקרי מעשה אלא אפי' אם כשעש' השניות נתכוין לבטל את הראשונות דלא עבר על בל תוסיף אפ"ה ל"מ מעשה. ובחתיכות א' מהציצית מתכשרי דאז מקרי מעשה: והטעם כתב הרב"י כיון דאלו היה מתכוין להוסיף לא היה נקרא מעשה כי לא מתכוין להוסיף ג"כ ל"מ מעשה. וסיים בעצמו שהוא דוחק והב"ח כ' כיון דקי"ל לעבור בזמנו לא בעי כוונה ואפי' בלי מתכוין עבר על בל תוסיף. ולכן אפי' לא נתכוין להוסיף כ"א לבטל הראשונות מ"מ עבר על בל תוסיף ולכן ל"מ מעשה עד שחתך א' מהציציות ואז מקרי מעשה (אך לפי מ"ש מגן אברהם סי' תרנ"א ס"ק כ"ז בשם רי"ו דלדידן דקיי"לן מצות צריכות כוונה כדאיתא סי' ס' סעיף ד'. גם לעבור על ב"ת בעי כוונה. וכ"ה ר"פ יו"ד דעירובין א"כ ליתא לדברי הב"ח ועסי' ל"ד. גם בלא"ה לא הבנתי ניהו דל"ב כוונה לעבור היינו מן הסתם. אבל אי מתכוין בפי' שלא להוסיף שגם כה"ג עובר על ב"ת זה לא שמענו) והוא דעת הי"מ בשלחן ערוך שכתב רמ"א וזו היא טעם מחלוקתם. ובזה יובנו גם דברי מ"א ס"ק ט': ש"ע סָעִיף ו
ח (ס"ק ט') הראשונות כו' אבל באמת להרא"ש (והוא דעת הי"מ שהביא רמ"א) אפי' חתך השניות כשר כמו בראשונות ל' אפי' לאו דוקא דמבואר בהרב"י דאדרבא אי חתך שניות יותר מסתבר להכשיר ע"י הראשונות כיון דתחלת עשייתן היו בהכשר מלהכשיר אי חתך הראשונות ע"י שניות דתחלת עשייתן היו בפסול מ"מ לדינא כ' בין חתך ראשונות או שניות כשרה. ודברי הב"ח צ"ע שהבין לרמ"א וכן דברי הרב"י בחבורו הארוך דלהרא"ש דוקא בחתך הראשונות כשרה ולא בחתך השניות דמבואר להדיא בהרב"י להיפוך: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ט (ס"ק י) רובו כו' פסולים כמ"ש סעיף ה' משום תולמ"ה: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
י (ס"ק יב) כסתומה כו' ובת"ה כו' ל"ח חיבור. וראייתו מחליצה דמהדקי' המנעל ע"י קרסים ולולאות שיש בצד אחד מן המנעל ובצד השני יש אימרתא וקשרים ומכניסין הקשרים תוך הלואות שכנגדן ואעפ"כ אמרי' בש"ס דבעי' עוד לכרוך רצוע' סביב הרגל לקשור הרצוע'. וכ' הרא"ש דלא סגי בעניבת הרצועה דקי"ל עניבה לאו קשירה היא. ותיקשי ת"ל שכבר הכניס' הקשרים תוך הלולאות אלא ע"כ דזה לא מהני סתימה. ולכך בעינן קשירות הרצועה והוא הדין לענין כלאים ל"מ סתימה. אלא מדמצינו במשכן כתב והבאת את הקרסים בלולאות וחברת את האהל כו' הרי דע"י קרסים מקרי חיבור וע"כ צריך לחלק אי נכפפים מאד שא"י להתירן אלא ע"י מעש' בלי חיבור וכן היה במשכן אבל זולתו דאין נכפפים מאד ל"מ חיבור ועבי"ד סי' שי"ן דשם פסק רמ"א כדברי ת"ה הנ"ל: ואפשר דמ"מ כו' ר"ל ניהו דיש לדמות לענין סתימה וחיבור ציצית לכלאים וא"כ מצד הדין מותר לעשות בטלי' קטן למטה מהחגור קרסים שאין נכפפים הרב' מ"מ אפשר בציצי' חששו למראי' עין והחמירו יותר מבכלאים: וז"ל תשובת מהר"ם כו' זה אין לו שייכות לדעיל והוא ענין בפ"ע וכמדומה שצריך לציינו עמ"ש בש"ע סעיף י"ד: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף יא
יא (ס"ק י"ג) פטורים כו' וכ' עוד יש לו' במלבושים כו' שהרי אין חוגרים אותו בחגור ר"ל דאי היו חוגרים אותו בחגור הוי ניחא וכמ"ש הרב"י וז"ל דהוי כסתומים מחגור ולמעלה כו' ועוד סיים וז"ל שבין שתי קרנות שלמעלה לשתי קרנות שלמט' מפסיק הסתימה שכנגד הטבור ונמצא שאין בצד מעלה אלא שתי קרנות לבד וכן בצד מטה עכ"ל עמ"ש ס"ס כ"א אין זה מלשון הרב"י אלא הוא מדברי מ"א שרמז לע"ש ובמה שהקשה משם לכאן כדאיתא במדרש הובא בט"ז ס"ק י': שקורין קאלנ"ר ובמדינתנו נקרא לעטני"ק: ש"ע סָעִיף יא
ט״ז Taz
סָעִיף א
א שאין לה ד' כנפות. דתניא על ד' כנפות כסותך ד' ולא ג' או אינו אלא ד' ולא ה' כשהוא אומר אשר תכסה בה לרבות בעלת ה' ומה ראית מרבה אני בעלת ה' שיש בכלל ה' ד' ומוציא אני בעלת ג' שאין בכלל ג' ד'. וקשה דלמא כי מרבה בעלת ה' מרבה נמי לה' ציצית. וע"ק ל"ל אשר תכסה ת"ל מהא שיש בכלל ה' ד' ונראה דחדא מיתרצ' באידך דלהכי כתב רחמנא אשר תכסה דל"ת כיון שאין לעשות יותר מד' ציצית ה"נ אין לעשות יותר מד' כנפות דציצית וכנפות שוין קמ"ל אשר תכס' ליתן רבוי לבגד יותר ממה שיש לציצית א"כ ש"מ דציצית פסולי' יותר מד' כנ"ל: ש"ע סָעִיף א
ב המרוחקות יותר. דמסתבר הוא שיש לעשות באותן שהם ניכרים ביותר מן השאר: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג א' באלכסון. ה"ה נמי אם היה לה תחלה ג' וחתך א' לשנים נעשית בעלת ד' [ד"מ בשם מרדכי ה"ק]: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד אעפ"כ לא נפטרה. שסופה לחזור למעלה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה וכנפיה של עור. ל' הגמרא מ"ט עיקר בגד הוא פי' דקרא כתיב על כנפי בגדיהם והכא העיקר הוא הבגד: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ו ולא מן העשוי. פירש"י שג' הראשונות עשויות מתחלה שלא כמצותן וכי הדר מתקנה איכ' מן העשוי בפסול ונ"ל דאם שכח ועבד ה' ציצית בבעלת ה' דשפיר יוכל לבטל אח"כ ולחתוך א' דמ"מ האחרים לא נעשו בפסול וכן יש ללמוד מהטיל ציצית דבסמוך: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ז כמו שהיא כפולה. בברייתא אמרינן טלית שהיא כפולה חייב' בציצית ור"ש פוטר ושוין שאם תפרה שחייבת וק"ל כר"ש ופירש"י טעם דר"ש שאם תפשיט נמצאו ציצית באמצעיתא ובנ"י פי' דהברייתא מיירי בבגד ארוך מאוד ואין ראוי ללבשו אא"כ כופלו ור"ש פוטר דה"ל כבגד שאין ראוי ללובשה ונ"ל דלפ"ז אפי' בארבע כנפות הפשוטים נמי פטור כיון שאין ראוי ללבישה אין עליו שם בגד. ולפ"ז יש לתמוה על הרב"י וכאן בש"ע דכתב דעושה בד' כנפיה הפשוטין אלא דנ"ל דיש חילוק בדבר דהנ"י מיירי שכופל הטלית ע"פ ההכרח שהוא ארוך מאוד ומ"ה אין שם בגד עליה ופטור אבל ל רש"י דהטעם משום דיהיו הציצית באמצע מיירי שכופלו מרצון אבל עכ"פ ראוי להשתמש אפי' בלא כפל נמצא דשם בגד עלי' ע"כ חייב להטיל עכ"פ בפשוטים כנ"ל לקיים ב' הפרושים אליבא דהלכתא: ש"ע סָעִיף ו
ח וי"א דחייבים כו'. דפוסקים כת"ק דר"ש ומ"מ טוב שלא לברך. ונראה דה"ה נמי אפי' בכפלו מחמת שהוא ארוך כמ"ש בשם הנ"י: ש"ע סָעִיף ו
ט הטיל ציצית על ציצית. לבאר מחלוקתן אביא בקיצור. אמר רבא הטיל לבעלת ג' והשלימה לד' פסולה משום תעשה ולמ"ה ופרכי' ומי אמרי' תעשה ולמ"ה והאר"ז הטיל למוטלת כשירה פי' שהיו לה כבר ציצית כשר' בהני בתראי ואע"ג דהדר פסקינהו לקמאי ואע"ג דלא לצורך עבדינהו בשעת עשייה מכשרי בהו אמר רבא השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי פירש"י לעולם שלא לצורך מן העשוי קרינ' ביה והכא להכי מתכשר' בבתראי דקעבר על בל תוסיף כי עבדינהו ולא הוה מעשה דכיון דעובר על ד"ת לא מקרי מעש' הלכך כי פסיק לקמאי הוא הוה עשייתן דבתראי אבל שלא לצורך דבעלת ג' שאינו עובר עליהם הוי מעשה לאקרוי ציצית העשוי בפסול ואיכא כשגומר' תעש' ולמ"ה מתקיף לה ר"פ ממאי דגברא לאוסופי קמכוין דלמא לבטולי קמכוין ובל תוסיף ליכא מעש' איכא פי' רש"י עיקר מעשה איכא והדרא קושיא לדוכתא והביא הב"י דברי הרא"ש ב' לשונו' בשם רש"י ופי' ב"י בשם מהרי"א מה שפי' והב"י פי' דאין ביניהם מחלוקת ולעד"נ דהחילוק ביניהם בדרך זה דללשון ראשון לא אכשר בבתרייתא אא"כ איפסק קמאי וללשון ב' כשר באחרונים אפילו אי איתנהו עדיין הראשונים כיון שבטלו' ומ"ה לא אמר בלשון שני כשר בבתרייתא אי אפסיק קמאי כמ"ש בלשון ראשון אלא סתם כשר בבתריית' וכן כתב ב"י אח"כ דמשמע כן מדברי רש"י זה נ"ל ברור וע"ש אלא דמ"מ הטור ורי"ו פסקו כל' ראשון דדוקא אי חתך את הראשונות כשר באחרונים וכ"כ רמ"א כאן דקודם שחתך פסול בכל ענין דהיינו כלשון ראשון שזכרנו ופסק הרא"ש כרבא דלא איכפת לן אי נתכוון גברא להוסיף או לבטל אלא בכל ענין כשר באחרונים אחר שחותך הראשונים דהחתיכה היא עיקר עשיית המצוה דאע"פ שנתכוין לבטל מכל מקום כיון שיש באותו מעשה כדי לחייב משום בל תוסיף כ"ז שלא חתך הראשונו' ואין ראוי לקיים כן ע"כ לא הוה עדיין שם מעשה עד אחר החתיכה ומסיק ב"י דדוקא בחותך הראשונות כשר באחרונות אבל לא להיפך ונראה הטעם שהראשונות נתבטלו ע"י עשיית האחרים והיאך יחזרו לכשרותם ע"י חיתוך האחרים אין זה פסול שחוזר להכשירו זהו דעת יש מכשירין שמביא רמ"א אבל הרמב"ם דהוא דיעה שמביא הש"ע שעדיף טפי במתכוין לבטל הראשונות שלא כפירש"י שזכרנו נ"ל שהוא מפרש הסוגיא בענין דרבא בא לחלוק באמת על דברי ר' זירא במה שהתיר במטיל על מוטלת. ומזה הקשו על רבא שהתיר במטיל על מוטל' וע"ז אמר רבא דדברי ר"ז ודאי אינם דהא בבל תוסיף קאי במה שמוסיף על הראשונות והיאך לא הוה מעשה בזה ההוספה בכל א' בפ"ע שהוסיף מן האחרונים נמצא דבשעה שמטיל הד' של אחרונים הוי ודאי תעשה ולמ"ה דכיון שיש איסור בל תוסיף הוי מעשה בפסול ובא ר"פ לחזק דברי ר"ז ואמר שבודאי יפה אמר דכשר במטיל על מוטלת מטעם דהאי גברא מסתמא לא רשע הוא דנתכוין להוסיף אלא ודאי לבטל קא מכוין נמצא דתכף שהתחיל באחרונים נתכוין לבטל הראשונים והוין כאלו אינם וע"כ כשר באחרונים אחר שיחתוך הראשונים ואין כאן מן העשוי בפסול אלא מעשה הוי להכשיר ואין זה דומה להטיל על בעלת ג' דפוסל רבא ששם עשה בפסול דאין שם שייכות תיקון על הפסול כמו הכא נמצא דשפיר הוה פסול במטיל על בעלת ג' כמימרא דרבא וכאן במטיל על מוטלת כשר כיון שיש תיקון בביטול ופסק הלכתא כר"פ שהוא מסקנא דגמ' כנ"ל בדעת הרמב"ם ולא כהב"י שפי' שיטה אחרת להרמב"ם בענין שאין ר"פ חולק על רבא ע"ש והוא דחוק. ולפי' שזכרנו הוא מרווח מאוד והיה ראוי לפסוק הלכה כמותו וכמו שהכריע ב"י וש"ע אלא דאין לנו אלא דברי רמ"א שהכריע כרש"י והרא"ש והטור וכפי מ"ש בפירוש דבריהם: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף יב
י ב' לפניהם כו'. בד"מ הביא ע"ז מדרש בפ' והמים להם חומה שהכריז גבריאל למים שאחוריהם הזהרו באותם שמשליכים כנף של ציצית לאחריהם כו' ונ"ל ראיה מזה שיש להלביש הטלית באופן שישליכו הכנף עם ב' ציצית לאחוריהם ואפשר שמזה נמשך מאיזה אנשים שמקפילים חלק א' מן הטלית מאד עד שאחר הקיפול הוא דק מאוד ואינו מכסה כלל אל הצואר וכוונתם שיהיו ב' ציצית לאחוריהם. ונ"ל שאין זה מן המובחר דא"כ אין כאן כיסוי גוף אלא כיסוי הראש ויותר טוב כמנהג התוגרמים שמעטפים הטלית כמו שהוא סביב הראש והגוף והיד מפסקת בחצי הטלית מזה ומזה באופן שמב' הצדדים יהיה א' מהציצית לפניו וחלק לאחריו אח"ז מ"כ כן בתו' סוף ערכין וז"ל שם ומצאתי בסילוק שעשה הר"י טעם שנותן ציצית אחד מלפניו ואחד לאחריו מימין וכן לשמאל עכ"ל: ש"ע סָעִיף יב
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א שאין עט״ז ובאמת יש בו מקושי ההבנה (עיין חמד משה) עיין זבחים י״ח ב׳ והקומץ ל״ז יב״י הביאה מבואר דאי לאו דאשר ריבויא בעלת ה׳ פטורה ולר׳ ישמעאל ד׳ מצות הם מטיל ה׳ ציצית והנה לראשונה לכאורה י״ל דלאו קושי מקשה למה לי אשר אלא רוצה לתרץ קושיא ב׳ שהוקשה לב״י ולבוש אמאי לא מרבינן לרבנן בעלת ה׳ לה׳ ציצית ומה בכך דארבעתן מצוה אחד הוא ולזה תי׳ דלרבנן סברי דמסברא יש בכלל ה׳ ד׳ ואשר מיותר ובהכרח למעט ה׳ שיטיל רק ד׳ ציצית ומ״מ מהקומץ קשה דאי אית ליה לר״י אשר קשה ואי ל״ל א״כ אין תלוי באי ד׳ מצות כו׳ גם מנא לן זה דאימא לכ״ע מטיל ה׳ ציצית ולכאורה י״ל דבזבחים מסיק דכ״ע כל יתר כמאן דאיתיה דמי והמקשה דכמאן דליתא דמי א״צ ריבויא ומש״ה מכשיר שמואל בגדי כהונה מרושלין דיתר כחסר דמי ואנן קי״ל בחולין נ״ח ב׳ ובי״ד נ״ה כל יתר כנטול דמי א״כ א״צ קרא ורק לאורויי דאין מטילה ציצית ובהקומץ ה״פ כן כתבו התוס׳ בזבחים ד״ה ואידך דאשר אם יש בו דרשא פשוטה דרשינן ואם לאו לא דרשינן יע״ש היטב וא״כ לת״ק ד׳ מצוה א׳ דרשינן אשר ומרבינן בעלת ה׳ כנפות ורק ד׳ ציצית משא״כ לר״י ד׳ מצות הן א״כ אם מרבינן מאשר סברא לרבות שיטיל ה׳ ציצית מאחר שכ״א מצוה בפ״ע וזה א״א דא״כ לשתוק מאשר א״כ לא דריש אשר כלל כה״ג ומטיל באמת בה׳ כנפות (ע׳ הגמי״י פ״ג מציצית אות ב׳ והבן שם) ולפ״ז בחתך פגימה ב׳ בקרן א׳ י״ל כל יתר כנטול דמי ורק בעלת שלש עי״ד סימן כ״ה דכשהן מרוחקין רק כנטול הוא ובסמוך כנטול שתיהן וכ״ז איננו שוה לי והרי הר״מ ז״ל פ״ח מכלי המקדש ה״ד פסק מרושלין פסולים ואפ״ה פסק בטריפות צל יתר ביטול דמי ש״מ אין להם דמיון וצ״ע: ש"ע סָעִיף א
ב המרוחקות עט״ז הם דברי הכ״מ פ״ג מהל׳ ציצית דמסברא הוא ועיין לבוש תיקן מלת לפיכ״ך בר״מ יע״ש וא״ר אות א׳ בשם ל״ח כתב ד״ת היא מרוחקת ופסול דיעבד אם לא עשה במרוחקת יע״ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג א׳ באלכסון עט״ז הנה רש״י מנחות ל״ז א׳ ד״ה בעלת חמש חתך מקרן באלכסון וד״ה דבציר זה פגימה וע״ש ובב״י וא״כ הפרש יש אם חתך מבג״ד קצת חתיכה ועשה מג׳ ד׳ שפיר דמי אבל לא חתך כלום רק פגימה בסכין קרע בקרן חתך באלכסון לא נעשית בת ד׳ עד שיהא רוב פתוח כדלקמן סעיף ז׳ ומכאן נראה טליתות שלנו שחוטי השתי יוצאין מחתכין רק אצל הכנפים וא״צ לחתוך כל האורך דהא חתך מבג״ד קצת חתיכה הוה בעלת ד׳ שפיר דמי אע״פ שהקרן יותר משלש אצבעות בערך השאר כיון שאין שם בגד ש״ד ודוקא אם יש בגד אמרינן רוב סתום אזלינן בתריה משא״כ כאן. עמ״ש עוד לקמן סימן י״א במ״א אות ז׳ מזה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד אעפ״כ עט״ז כלומר דוודאי לא יניחה כך אלא עתיד להתיר התפירה הלכך כאלו שרייה מעתה ועמ״א אות ד׳ מ״ש מזה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה וכנפיה עט״ז מנחות מ״ם ב׳ מ״ט עיקר בגד בעינ״ן והו״א פירוש דקרא על כנפי בגדיהם על כנפות של בגדיהם יהיה הכנף מאיזו מין שיהיה ובלבד שיהא הכנף מחובר לבגד והלבוש אסברה לן דאפי׳ הבגד אין לו קרנות כלל שארגן בקרנות עגולות והטיל עור ונעשו קרנות מרובעות חייב מ״ה בציצית ול״ת דווקא כשיש לבגד קרן מרובע אזלינן בתר הרוב דא״כ היה לרבא לומר בקצרה אזלינן בתר הרוב. ואע״ג דכתיב נמי על ד׳ כנפות כסותך ילמוד סתום מן המפורש ואע״ג להר״ב בסי׳ ט׳ כל הבגדים חייב עור לאו בגד דלארג בעינן לבוש עמ״ש במ״א ה׳. באר הגולה ט״ס וצ״ל מ״ם ב׳: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ו ולא עט״ז וכוונתו ל״מ להר״ב שם ויש מכשירין בכל ענין כ״ש כאן אפילו להמחבר די בה׳ ציצית כשחתך א׳ מהם ומשמע לכאורה אף כשעשה החמישית באחרונה וקיצץ א׳ מהד׳ כשר וא״י למה דמשמע שאותה הה׳ שעשה בתוס׳ היא תקצץ דוקא ואחרים הד׳ נעשו בכשרות אלא דא״כ לפעמים יצטרך לחתוך שנים ובפרט למי״ט דמ״ה בעינן מרוחקת כמ״ש באות ב׳. וצ״ע: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ז כמו עט״ז עב״י ופירש לרש״י דנתן טעם דציצית באמצע לאו היינו קרן הא בפשוטות מטיל ור״ש פוטר שא״צ בכפל ציצית כל זמן שלא תפרה (עתוס׳ ל״ז ב׳ ד״ה האי) מיירי בראוי ללבישה כך בלא כפל ומ״ש רש״י שם ד״ה טלית כפולה ארוכה כשתיי״ם היינו כדרך הטלית לכסות רוב גופו והיתה ארוכה כשתיים בערך זה מ״מ על כל גופו מלכסות הראש יכול ללבוש בלא כפל. ונ״י פוטר טלית כפולה אף בפשיטות דמיירי ארוכה שא״א ללבוש כך כלל בלא כפולה ור״ש פוטר לגמרי והעלה להלכה כשני הפירושים. והנה תראה כוונה מיוחדת בכאן כמו שאגיד כי רש״י שם (מנחות מ״א א׳) ד״ה איפשט שהיתה רחבה כפליים בקומת״ו שודאי א״א ללבוש כך ופירש כן בכיון כי קשה אמאי לא אמר לכתחלה מיד כשראהו טלית כפולה וב׳ ציצית בכפולים וג׳ בפשוטים לר״ש דהלכה כוותיה א״כ עבר על מ״ע כי צריך ד׳ בפשוטים שהרי אמר ליה זיל רמי היינו בפשיטות וש״מ דכפולה פי שנים בקומתו וכנ״י דפוטר לגמרי מ״ה רק מדרבנן משום מראית העין חייבת בפשוטות ומש״ה לא אמר ליה מעיקרא כי הוה כבוד הבריות שם (עיין סי׳ י״ג) רק אח״כ אמר ליה כן זיל רמי מדרבנן מפני מראית עין וע׳ באות ח׳ מזה ועא״ר אות ז׳ ומשם ארוכה כשתים בלא״ה לק״מ כמש״ל: ש"ע סָעִיף ו
ח וי״א עט״ז פירשתיו יפה באות הקודם דארוכה מאוד כפי׳ נ״י אפ״ה צריך ציצית דזיל רמי אמר ליה וכפירש״י ד״ה אפשיט ארוכה כשתיים ומצאתי בגליון כמדומה שהוא כת״י א״א הרב ז״ל כתב בזה מתורץ קושיית המ״א אות ז׳ ועא״ר אות ז׳ ועמ״ש במ״א: ש"ע סָעִיף ו
ט הטיל עט״ז הביא גמרא מנחות מ״ב והרא״ש הביא לשון א׳ של רש״י ולישנא אחרינא הטיל למוטלת כשר בבתראי ואע״ג דכי עביד בתראי לא ביטל קמאי ואשתכח דהנך שלש לאו ציצית הן דלא צריך להו וכי עביד רביעי וביטל קמאי לא קרינן בהנך שלש שבאחרונות תולמ״ה כדמפרש דב״ת לא הוה מעשה. ומהרמ״א וב״י נתקשו מה א״ב בן לשון א׳ לב׳ והט״ז פירש דנ״מ לשון א׳ דוקא כי חתך ראשונים ולל״ב אפי׳ קיימי תרוייהו כשר. (והמעיין בב״י כתב דלהוסיף ודאי אין סברא להכשיר כדקיימו תרוייהו רק בנתכוון לבשל ופירש״י כן דא״כ לא מקשה מידי דהטיל למוטלת כשרה בקיימו תרוייהו בנתכוין לבטל ואהא פירש ואע״ג דפסקינה לקמאי וה״ה כשלא פסק כלל ולרבא דלא חש לאתקפתא דר״פ הכין הוא לרש״י) אח״כ פי׳ הט״ז דברי י״א בהג״ה שהם טור ור״י וכן יש לפרש דברי הרא״ש דפסקו כרבא ואף לבטולי לא הוי תחלה מעשה ונתן תבלין לזה כיון דיצייר בי׳ שיעבור ב״ת אם יתכוין או סתמא (אבל מתכוין לבטל לא קאי בב״ת כמ״ש התוס׳ מנחות מ״ם ב׳ ד״ה ממאי בההוא דעירובין ח׳ ומב״ח לא נראה כן) וסובר הט״ז שמ״ש הר״ב בחתך ראשונות דוקא דלא כמ״א אות ט׳ וכבר תמה המ״א על הב״ח (וט״ז) בזה דבב״י לא משמע כן וכמ״ש אני במ״א אות ט׳ בזה ופירש הט״ז דברי הר״מ שהוא דעת המחבר דה״פ דמקשה לרבא מרבי זירא הטיל למוטלת כשירה אלמא תולמ״ה לא פסול ואמר רבא תולמ״ה פסול ודר״ז דהוי מהלכה דב״ת קאי מעשה לא הוה בפסול בתמיה וא״כ דברי ר״ז דחויין הם ור״פ מחזק דברי ר״ז דר״ז מיירי בנתכוין לבטל הראשונות דאז שניים מעשה כשרות הוה ופסק הר״מ כן כר״פ ורבא מודה לזה באמת ויש חיסור לשון קצת וצ״ל ומזה הקשו על רבא מרבי זירא שהתיר במוטלת: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף יב
י ב׳ לפניהם עט״ז ערער על אותן שמכסין הראש ומשימין ב׳ ציצית לפניהם ומשליכין חלק הטלית על כתפיהם ומגלגלין אותו מאחוריהם עד שנעשה דק ואין מכסה רק כחוט יורד בצווא״ר ול״ד דה״ה על הגוף אלא כמו שעושין הפשוטי׳ מכסים כל גופם ומקרי ב׳ לפניהם וב׳ לאחריהם וכמו בטלית קטן ב׳ מימין וב׳ משמאל ונקרא ב׳ לפניהם וב׳ לאחריהם: ש"ע סָעִיף יב
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א חייבת. ויש פוטרין לכן אין לעשות בת ה'. ב"ח ובבה"ז פ"ב דזבחים נוטה ג"כ לדעת זה מ"א. וע"ת חולק על הב"ח: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ועשאו ב'. וה"ה אם היה לה תחלה ג' וחתך א' לשנים נעשית בעלת ד'. ט"ז וה"ה אם חתך ב' נעשית בעלת ו'. ב"ח: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג לא נפטרה. דסופה לחזור למעלה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד פטורה. דאזלינן בתר רוב בגד. ואם הטלית של בגד ועור תחתיו חייב וה"ה איפכא פטור שתחתיו נופל לעיקר הבגד. מ"א: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה ג' ציציות. ל"ד שעשה ג' ציצית בפיסול דהיינו קודם שנעשית בת ד' שנעשה הרוב בפיסול אלא אפילו לא קשר אלא קשר אחד ואח"כ השלים הארבע כנפות נמי פסול וצריך להתיר הקשר או הציצית שנעשית בפיסול קודם שיעשה שאר הציצית ואם השלים הטלית וציצית קודם שהתיר הקשר או הציצית שנעשה בפסול ואחר כך התיר הפסול וחזר וקשרו כשרה. מ"א דלא כהלבוש ע"ש. אם שכח ועבד ה' ציצית בבעלת ה' יכול לבטל אחר כך ולחתוך אחת דמ"מ האחרים לא נעשו בפיסול. ט"ז: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ו על ציצית. עיין מ"ש העטרת זקנים ע"ז ואישתמיטתיה ליה מ"ש המחבר בסי' י"א סעיף י"ב ע"ש ובב"י: ש"ע סָעִיף ו
ז הראשונות. ולהרא"ש אפי' חתך הב'. עמ"א וט"ז וע"ת: (ובס' אליהו רבה העלה והכשיר בין כוון לבטלו ובין כוון להוסיף רק צריך לחתוך או קמאי או בתראי דלא כט"ז ע"ש): ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ה
ח סתום. ואם עשה בו ציצית ואח"כ פתח רובו פסולים כמ"ש ס"ה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
ט בציצית. ואין מברכין עליו. לבוש ע"ת מ"א וע"ל סי' ט' ס"ק ו' מש"ש: ש"ע סָעִיף ז
י בשבת. נ"ל אפי' לכרמלית נמי אסור. מ"א דלא כע"ת: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יא לעשותה כסתומה. לכן אין לעשות בט"ק קרסים למטה מהחגור דהוי כסתומה ובת"ה סימן רצ"ו כתב דקרסים לא חשיבי חיבור אם לא שנכפפין מאוד שא"א להתירן אלא ע"י מעשה. ואפשר דמ"מ אסור משום מראית עין מ"א וכתב הב"י יש לדקדק במלבושים שלנו שיש להם ב' כנפות סמוך לארץ למה אין מטילין בהם ציצית ותי' הד"מ דמאחר דמצות ציצית הוא שיחזור ב' לפניו וב' לאחריו ומלבושים שלנו הם כל הד' כנפות לפניו וא"א להלבישן בענין אחר אין חייבין בציצית לכן נהגו להקל. ומלבוש שקורין רא"ק שמחובר למעלה חתיכת בגד מרובעת ומונח על כתפו מאחוריו שקורין קאלנ"ר. פשוט הוא דפטור דהרי לצד מעלה אין לו כנפים רק כנפות הקאלנ"ר המונחין לו קצת מאחוריו ואין זה קרנות הואיל ואין הב' קרנות שמאחוריו מכוונים כנגד הכנפות שלפניו עכ"ל ד"מ. וכתב המ"א ומ"מ ירא שמים יעשה קרן אחת עגולה כמ"ש ב"י בשם הזקנים: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף י
יב ולא כסות ראש. ומה שעושין עטרה לטלית לא מפני שעיקרה נעשה לכיסוי הראש אלא משום היכר שציצית העליונים לא יתחלפו למטה וע"ל סימן ח' ס"ק ד' כתבתי שהאריז"ל לא היה מקפיד ע"ז: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יב
יג ב' לפניהם. ואיזה אנשים מקפלין חלק אחד מהטלית מאוד עד שנעשה דק ואינו מכסה כלל רק הצואר וכוונתם שיהיו ב' ציצית לאחוריהם אין זה מן המובחר דא"כ אין כאן כיסוי גוף אלא כיסוי ראש ויותר טוב כמנהג התוגרמים שהיד מפסקת בחצי הטלית באופן שמב' הצדדים יהיה אחד מהציצית לפניו וחלק לאחוריו ט"ז. ובתשובת בית יעקב סימן צ"ב לא כ"כ ע"ש: ש"ע סָעִיף יב
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א סעי' א יש לה כו'. דלא כר' שמחה דפטר כי הך ברייתא דפטר בפ"ב דזבחים וכפי מ"ש במנחות ל"ז ב' בעלת חמש איכא בינייהו ר"ל דלרבנן פטורה ולר"י חייבת ואיפסיק שם כרבנן ושם האי מאן דבצריה לגלימי' כו' ר"ל שעשה להטיל בה ציצית לא עבד ולא כלום דפטורה היא מ"ט שוייה בעלת חמש כו' וע' הג"מ פ"ג. ואע"ג דבספרי תניא ד' כנפות יצאו בעלי שלש ובעלי חמש ובעלי שש ובעלי שבע ובעלי שמנה וכן בזבחים י"ח ב' פי' הרא"ש היינו שאין להטיל בכל כנפיה רק בד' ובעלת ג' פטורה כיון דאין בה ד' וכן הסוגיא דספ"ג דמנחות ל"ז ב' דחייבת וכפירש"י שם האי מאן דבצריה כו' ולא כפי' הנ"ל וסוגיא דשם מ"ג ב' דכולהו ס"ל דלא כברייתא דפטורה: ועושה כו'. כת"ק שם ל"ז ב' כמש"ש דלית הלכתא כוותיה: המרוחקות כו'. רמב"ם וכן מוכח שם דקאמר האי מאן דבצריה כו' ולא כלום ומדקאמר בהאי לישנא ול"ק דלא פטרה משמע שאינו מעלה ולא מוריד ואם איתא הרי עשה מיה' שיכול לעשות ציצית באלו ולא בשאר: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ו
ב סעי' ו אין כו'. כר"ש דהלכה כותיה ממש"ש רבה בר"ה כו' ומפרש מ"ש לאו היינו כנף כו' אפי' בעודה כפולה מדשדייה ולא כפלה וכן מדקאמר מי סברת כו' ולא ה"ל לכפול: אבל צריך כו'. כן פי' ב"י אבל ד"מ חלק עליו דלשון פוטר לא משמע כן: ואפילו. כן מפרש הרמב"ם מש"ש דנקיט בסיכי: וי"א כו'. כת"ק: וטוב כו'. זהו לפי ס' שכ' דלהרמב"ם אין מטילין ציצית כלל ועמ"א: הטיל. לשון הרמב"ם וכפי' מש"ש השתא בבל תוסיף כו' פריך על דברי ר"ז בלשון בתמיה דודאי איפסלו שתיהן משום בל תוסיף כ"ש דהוי מעשה לפסולה ור"פ משני ממאי כו' ולכך כשר באחרונות: ויש כו'. כפירש"י שם וכרבא דלא כר"פ דקושיא בעלמא הוא: וקודם שחתך כו'. ממ"ש ומי אמרינן תעשה כו' אלמא דקודם לכן הוא בפסול וכן בדברי רבא ור"ז: הראשונות. כתב כו לפי מה דמסיק בב"י מדברי הרא"ש דדוקא חתך הראשונות. ואינו מוכרח דעיקר הרביתא הוא שאינו חולמ"ה וע"ז קאי קושיית הגמ' ודברי רבא ור"ז אבל בחתך אחרונות אצ"ל וכן בדברי רמזים ורי"ו וכ"כ מ"א: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ג סעי' ז מלבושים כו'. בספרי זוטא אשר תכסה בה פרט לחלוקים ופירש ר"י שעשאו סתום למעלה כמין חלוק הג"מ: אם רובו כו'. כמ"ש בגמ' מ"ם ב' דבתר עיקר בגד אזלינן: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ד סעי' ח משום מראית העין. כמ"ש תוס' שם ובפ' כ"ה לענין טלית שאולה אחר שלשים: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ה סעי' ט הכנפים כו'. בספרי כסותך פרט לתיכא לתיכלתא לתיפלטתין לתקרקין לבורסין לבורדסין לפי שאינן מרובעי': ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
ו סעי' י מצנפת כו'. בספרי בה פרט למעופרת שאין מתכסה בה ראשו ורובו: כיון כו'. כמ"ש מוכרי כסות כו' אלמא כיון דאין עשוי להגין מפני החמה לא קרינן ביה תלבש ה"נ לא קרינן כיסוי הגוף: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
ז סעי' יא סודר כו'. שאין עיקר' ללבישה אלא לתשמיש ומטעם הנ"ל בסי' שקדם: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
ח סעי' יב מלבושים כו'. עיין מ"א: ש"ע סָעִיף יב
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)