Shulchan Aruch, Orach Chayim 9 — שולחן ערוך, אורח חיים ט
א אֵין חַיָּב בְּצִיצִית מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא בֶּגֶד פִּשְׁתִּים אוֹ שֶׁל צֶמֶר רְחֵלִים, אֲבָל בִּגְדֵי שְׁאָר מִינִים אֵין חַיָּבִים בְּצִיצִית אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכֻלְּהוּ חַיָּבִים מִדְּאוֹרַיְתָא וְהָכֵי הִלְכְתָא (תּוֹסָפוֹת דַּף ל"ט וְהָרֹא"שׁ סְמַ"ג וּמָרְדְּכַי).
ב צִיצִית שֶׁל פִּשְׁתִּים אוֹ שֶׁל צֶמֶר רְחֵלִים פּוֹטְרִים בְּכָל מִינֵי בְּגָדִים, חוּץ מִשֶּׁל פִּשְׁתִּים לְצֶמֶר, אוֹ שֶׁל צֶמֶר לְפִשְׁתִּים בַּזְּמַן הַזֶּה דְּלֵיכָּא תְּכֵלֶת, מִפְּנֵי שֶׁהֵם כִּלְאַיִם: הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת צִיצִית שֶׁל פִּשְׁתִּים כְּלָל אֲפִלּוּ בִּשְׁאָר מִינִים וְהָכֵי נָהוּג (סְמַ"ק סִימָן ל"א).
ג צִיצִית שֶׁל שְׁאָר מִינִים אֵין פּוֹטְרִים אֶלָּא בְּמִינָם, כְּגוֹן: מֶשִׁי לְבֶגֶד מֶשִׁי, וְצֶמֶר גֶּפֶן לְצֶמֶר גֶּפֶן, אֲבָל שֶׁלֹּא בְּמִינָם אֵין פּוֹטְרִין.
ד אִם הֵטִיל בַּטַּלִּית שֶׁל שְׁאָר מִינִים קְצָת צִיצִיּוֹת מִמִּינוֹ, וּקְצָת מִצֶּמֶר אוֹ פִּשְׁתִּים, יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק בּוֹ.
ה יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת הַצִּיצִיּוֹת מִצֶּבַע הַטַּלִּית וְהַמְדַקְדְּקִים נוֹהֲגִים כֵּן: הַגָּה: וְהָאַשְׁכְּנַזִּים אֵין נוֹהֲגִים לַעֲשׂוֹת הַצִּיצִיּוֹת רַק לְבָנִים אַף בִּבְגָדִים צְבוּעִים וְאֵין לְשַׁנּוֹת (ת"ה סִימָן מ"ו).
ו יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לַעֲשׂוֹת טַלִּית שֶׁל פִּשְׁתָּן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הֲלָכָה כֵּן יְרֵא שָׁמַיִם יֵצֵא אֶת כֻּלָּם, וְעוֹשֶׂה טַלִּית שֶׁל צֶמֶר רְחֵלִים שֶׁהוּא חַיָּב בְּצִיצִית מִן הַתּוֹרָה בְּלִי פִּקְפּוּק: הַגָּה: וּמִיהוּ אִם אִי אֶפְשָׁר רַק בְּטַלִּית שֶׁל פִּשְׁתָּן מוּטָב שֶׁיַּעֲשֶׂה טַלִּית שֶׁל פִּשְׁתָּן וְצִיצִית שֶׁל פִּשְׁתָּן מִשֶּׁיִּתְבַּטֵּל מִמִּצְוַת צִיצִית (תשו' הָרֹא"שׁ כְּלָל ב'):
English Summary
A high-level overview of the main points in this siman and how the poskim discuss them. It is not the final word on any halacha.
Which garments are obligated in tzitzit, and which threads may be tied as tzitzit on each kind of material.
seif 1 The Mechaber writes that by Torah law only a garment of linen or of sheep's wool is obligated in tzitzit. Garments of other materials (such as silk, cotton or camel hair) are obligated only by rabbinic law (following the Tanna of the school of Rabbi Yishmael, as the Gra notes). The Taz and the Mishnah Berurah explain the reason. The Torah names wool and linen in the laws of tzara'at on garments, and this teaches that every plain "garment" in the Torah means wool or linen. The Rema brings the view that every kind of garment is obligated by Torah law, and he rules this way. The Taz and the Mishnah Berurah explain that this view follows Rava, as most of the later poskim hold. Rava reads the word "hakanaf" (the corner) to mean that the tzitzit should be of the same material as the garment, and so every material is included. The Mishnah Berurah advises one who fears Heaven to be strict for the first view. He should make both his tallit gadol and his tallit katan of wool, so that he is obligated by Torah law according to all views.
seifim 2–3 The Mechaber writes that tzitzit of linen or of sheep's wool may be tied on a garment of any material. The exception is linen tzitzit on a wool garment, or wool tzitzit on a linen garment, in our time when there is no techelet (the blue thread). That would be kilayim (shaatnez, wool and linen together). The Taz and the Mishnah Berurah explain this. Techelet is wool dyed with the blood of the chilazon, and the Torah permitted kilayim in tzitzit when techelet was tied and the mitzvah was done in full. Now that we have no techelet, the mitzvah is not done in full, so kilayim is not permitted. The Rema adds that some say not to make linen tzitzit at all, even on garments of other materials, and that this is the custom. The Magen Avraham and the Mishnah Berurah give a reason. Some wool looks like silk, and a person might tie linen tzitzit on a wool garment, thinking it is silk. The Mishnah Berurah writes that in a pressing situation (be'shaat hadechak) one may rely on the poskim who permit linen tzitzit on other materials, and that the Gra was among the lenient. The Aruch HaShulchan concludes that on a garment of other materials one makes wool tzitzit. If only linen tzitzit are available, one makes linen, even on silk, since we have no wool that looks like silk. The Mechaber writes that tzitzit of other materials exempt only a garment of their own kind, such as silk tzitzit on silk or cotton tzitzit on cotton (seif 3). (seif 4) The Mechaber is in doubt about a garment of another material that has some tzitzit of its own kind and some of wool or linen. The Taz and the Mishnah Berurah explain that such tzitzit are neither fully of the garment's kind nor fully of wool or linen. (seif 5) The Mechaber writes that some say the tzitzit should be the color of the tallit, and the meticulous do so (following the Gemara in Menachot and the Rambam, as the Gra notes). The Taz and the Mishnah Berurah explain that this beautifies the mitzvah. The Rema writes that Ashkenazim make only white tzitzit, even on dyed garments, and that this is not to be changed. The Taz and the Mishnah Berurah add that a meticulous person should make his four-cornered garment or tallit katan white, so that white tzitzit satisfy every view. The Aruch HaShulchan writes that white tzitzit are the plain custom, and that it is still better for the tallit to be white as well, to satisfy the Rambam.
seif 6 The Mechaber writes that some say one should not make a tallit of linen (following Tosafot in Menachot, as the Gra notes). The halacha does not follow them, but a yirei shamayim (one who fears Heaven) satisfies every view and makes a tallit of sheep's wool, which is obligated by Torah law beyond any doubt. The Taz and the Mishnah Berurah explain the view that forbids linen. On a linen tallit only linen tzitzit can be tied. The Sages were concerned that a person would also tie wool on it (the Taz), or, as the Mishnah Berurah explains, techelet, which is wool; the Mishnah Berurah adds that he would then transgress kilayim when he covers himself with it at night, when the mitzvah does not apply. He would then transgress kilayim when he covers himself with it at night, when the mitzvah does not apply. The Mishnah Berurah adds that many poskim permit a linen tallit, since the decree was only against techelet, and with no techelet today it does not apply. The Rema writes that when a linen tallit is the only possibility, it is better to make a linen tallit with linen tzitzit than to lose the mitzvah of tzitzit. The Mishnah Berurah rules that one may rely on the lenient view for the bracha too. The Aruch HaShulchan concludes that the best way is a tallit and tzitzit of wool.
This English summary is for review purposes only. It is not a halachic source and is not to be used for a halachic ruling. Suggestions or corrections are welcome: please add them to the comments section below. Go to the comments ↓ Each comment is reviewed by a TorahSages editor.
English summary © 2026 TorahSages · CC BY-NC-ND 4.0 · torahsages.com/library/shulchan-aruch/orach-chayim/9 · Copyright & Licensing
מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah
סָעִיף א
א (א) אלא וכו' - כדתני דבי ר' ישמעאל דילפינן מנגעים דפרט ביה הכתוב צמר ופשתים אף כל מקום דכתיב ביה בגד הכונה מצמר ופשתים: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) רחלים - או אילים זכרים אבל שאר כל המינים כגון צמר גמלים ונוצה של עזים והשירים וצמר ארנבים וכן קנבוס וכל כה"ג אינן בכלל צמר ופשתים ואינם חייבים בציצית רק מדרבנן וצמר רחל בת עז כתב ב"י דצמרה ג"כ לא חשיב צמר ולא הוי אלא כשאר מינים וממילא ה"ה דבכל אלו אם עשה מהן ציצית כ"א מהן אינו פוטר אלא במינו. צמר רחלים או פשתן שטרפן בשאר מינין אזלינן בתר רובא אם הרוב הוא מצמר ופשתים חייב מן התורה וא"ל מדרבנן. ודוקא אם טרפן וטוון ועשה מהן בגד אבל אם השתי מצמר או מפשתים והערב משאר מינין או איפכא אין חייב לדעה זו רק מדרבנן אפילו אם רובו מצמר ופשתים דשתי או ערב לחוד לא חשיב בגד. ולענין איזה ציצית לעשות בו עיין לקמן בס"ק י"ג ועיין בביאור הלכה: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) אלא מדרבנן - אף דצריך לברך על מצוה שהיא מדרבנן ג"כ מ"מ נ"מ לענין כמה דברים. א'. דיותר ראוי לעשות בגד שהוא יוצא בו מן התורה. ב'. אם נתערב לו ציצית טוויין לשמן בשלא לשמן ואין לו ציצית אחרים או שיש לו ספק על הבגד אם הוא חייב בציצית דאם הוא מדרבנן ספיקא דרבנן לקולא. ג'. אם הוא יושב בצבור ונפסק אחד מציציותיו בחול דאם הוא מדרבנן י"ל כבוד הבריות דוחה דרבנן ואינו מחוייב תיכף לפשוט טליתו עיין בסי' י"ג ועוד נ"מ הרבה עיין בפמ"ג: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) וי"א דכולהו וכו' - פוסקים כרבא דרבא רמי כתיב על ציצית הכנף משמע מין כנף פי' אפילו אינו של צמר ופשתים מ"מ יהיו הציצית ממין הבגד וכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו גדילים תעשה לך מהם הא כיצד צמר ופשתים פוטרין בין במינן ובין שלא במינן שאר מינין במינן פוטרין שלא במינן אין פוטרין ומכריע רמ"א כדעה זו שכן סבירא להו לרוב האחרונים כרבא לדרוש מין כנף וש"מ דכל מיני בגד חייב מן התורה בציצית ויהיה ממין הבגד: ש"ע סָעִיף א
ה (ה) והכי הלכתא - וי"ש יחמיר על עצמו לחוש לדעה הראשונה ויעשה טלית של צמר כדי שיתחייב בציצית מן התורה לכו"ע. ונכון שיעשה בין הט"ג ובין הט"ק של צמר: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ו (ו) של צמר וכו' - והב"ח כתב כיון דיש פוסקים המחמירין בזה שלא לעשות אפילו ציצית של צמר לשאר מינין כיון שאינו מינו כמבואר בב"י ע"כ לא יברך רק על טלית צמר וציצית צמר והעולם נוהגין לעשות ציצית של צמר לשאר מינין ובספר א"ר ג"כ כתב שיש להקל בזה וכן משמע בספר מעשה רב: ש"ע סָעִיף ב
ז (ז) בזמן הזה - פי' דבזמן שהיה תכלת שהיה צריך להטיל ד' חוטין שני חוטי לבן ושני חוטי תכלת (הוא צמר צבוע בדם חלזון) והיה מתקיים עי"ז המצות ציצית כראוי התירה לנו התורה להטיל השנים של לבן בין מצמר או מפשתים בין בבגד צמר או בבגד פשתים ולהי"א שזכר רמ"א בס"א דכל מיני בגדים חייבין מדאורייתא אפילו בהם היה אז מותר לנו מן התורה ציצית של צמר ופשתים יחדיו אבל עכשיו דאין לנו תכלת נמצא דאין אנו מקיימין המצוה בשלמותה לא שרי לן כלאים: ש"ע סָעִיף ב
ח (ח) אפילו בשאר מינים - הטעם דיש צמר שנראה כעין משי ויבואו להטיל בו ציצית של פשתן שיסברו שהוא משי ויהיה כלאים. ולפ"ז בשאר מינים שאינן משי יש להתיר ויש עוד טעמים אחרים עיין בב"י וב"ח וט"ז ולדבריהם יש להחמיר גם בשאר מינים ובשעת הדחק יש לסמוך על המקילין כן כתב בא"ר. ועיין בספר מעשה רב שהגר"א היה ג"כ מן המקילין בזה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ט (ט) של שאר וכו' - דין זה קאי בין למ"ד שאר מינין דאורייתא או דרבנן: ש"ע סָעִיף ג
י (י) אלא במינם - ואם היה השתי ממין זה והערב ממין אחר פשוט דאין לטלית זו תקנה אלא בציצית של צמר דהוא פוטר בכל הבגדים או בציצית של פשתים במקום הדחק וכנ"ל: ש"ע סָעִיף ג
יא (יא) כגון משי - וכ"ז דוקא אם המשי היה טווי ושזור לשם ציצית דבלא"ה לא: ש"ע סָעִיף ג
יב (יב) לבגד משי - ואפילו אם תחתיו היה תפור בצמר או פשתים או מין אחר אזלינן בתר עליון דהוא עיקר הבגד וכדלקמן בסי' יו"ד במ"א סק"ה: ש"ע סָעִיף ג
יג (יג) אין פוטרין - וטלית שהשתי הוא ממינו והערב הוא מצמר או להיפך יטיל בו ציצית של צמר דוקא דהוא פוטר בכל המינים ולא משאר מינים אפילו אם רובו היה משאר מינים דשתי או ערב לחוד לא חשיב בגד וכנ"ל בסק"א. ואפילו אם לא מינכר חוטי הצמר בפני עצמו כגון שעירב מחוטי הצמר מעט בשתי ובערב ולא ניכר מקומו איה אפ"ה נראה דטוב יותר לעשות ציצית מחוטי צמר כי י"א דחוטין חשיבי ולא בטלי. וטוב יותר שיעשה הטלית כולו של צמר בלי תערובות כלל של שאר מינים ובזה יתנאה למעלה. וטלית שהוא מעורב בצמר גפן ופשתים אין לטלית זו תקנה אם לא בשעת הדחק יעשה בו ציצית של פשתן וכנ"ל בסוף סק"ח: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יד (יד) יש להסתפק - כי אין כאן מין כנף וגם גדילים תעשה לך מהם אינם לגמרי ועיין בארצות החיים שכתב דאם עושה שני חוטים ממינו ושני חוטים מצמר שפיר דמי עי"ש מילתא בטעמא: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
טו (טו) מצבע הטלית - משום זה אלי ואנוהו ויש מפרשים משום דבעינן בזה ממין הכנף: ש"ע סָעִיף ה
טז (טז) אף בבגדים צבועים - מ"מ ראוי למדקדק לעשות דוקא ד' כנפות או ט"ק לבן כדי שיהיה יצא ידי הכל כשיעשה הציצית לבנים גם משום דכתיב ולבושיה כתלג חיור ומה ששפת הבגד כעין תכלת בטליתות שלנו בתר עיקר הבגד אזלינן: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יז (יז) של פשתן - דגזרו חז"ל משום דאז יהיה מוכרח לעשות בו ציצית של פשתן ויש לחוש שמא יעשה בו ג"כ תכלת והוי איסור כלאים כשיתכסה בו בלילה שאז אין זמן קיום המצוה ואף דבזמנינו אין לנו תכלת ס"ל דמ"מ אין הגזירה בטילה והרבה פוסקים התירו בזה דס"ל דעיקר הגזירה לא היה רק שלא יטילו בו תכלת כדי שלא לבוא לידי כלאים אבל לא על חוטי הפשתים וגם דבזמנינו דליכא תכלת לא שייך כלל הך גזירה ומש"ה כתב רמ"א בהג"ה דאם אי אפשר בענין אחר יש לסמוך עליהם: ש"ע סָעִיף ו
יח (יח) טלית של פשתן - וכ"ש דמותר לעשות טלית של שאר מינים וציצית של פשתן כשאין לו ציצית אחרים כדי שלא יתבטל המצוה: ש"ע סָעִיף ו
יט (יט) וציצית של פשתן - ויוכל לסמוך על המתירים גם לענין ברכה ופשוט דאם יש לו טלית גדול של צמר יברך עליו ויכוין לפטור את זה ובמ"א כתב ונ"ל דיעשה בו כנפות של עור ויטיל בו ציצית צמר והאחרונים מפקפקים בזה: ש"ע סָעִיף ו
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף א
א צמר רחלים. וצמר אלים עבי"ד סי' רצ"ח ונ"ל דצמר רחלים ושאר מינין שטרפן זה בזה אזלינן בתר הרוב וכ"מ פ' בתרא דכלאי' ע"ש, רחל בת עז צמרה פסול לציצית (רמב"ם פ"ב) וא"כ אינו פוטר אלא במינו (ב"י): ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב כלל. הטעם דיש צמר שנראית כעין משי ויבואו להטיל ציצית פשתים בטלית של צמר שיסברו שהוא משי, וכתב ב"י לפ"ז גם בטלית של קנבו' אין להטיל ציצית צמר דיבאו להטיל גם בטלית של פשתן ואינו מוכרח דבין קנבוס לפשתן מגמר גמירי אינשי כמ"ש בי"ד ר"ס ש"ב ורוב העולם אין משתמשין בו אלא בחקירה משא"כ בגדי צמר הבאים מחוף הים רוב העולם סוברים שהוא משי כגון פורשט"ט בל"א ודומיהן ועבב"י עוד ט"א: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג אין פוטרין. וב"ח כתב דאין לברך רק על טלית צמר וציצית צמר כי י"א דבמשי דוקא משי פוטר ולא צמר, ובת"ה כ' דנהיגי עלמא לעשות צמר למשי עמ"ש סי' ח' סי"ב: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד ממינו. וטלית שהשתי של צמר וערב משי או איפכא פטורה מן התורה וחייבת מדרבנן אפי' אם הרוב צמר, ול"ד לטרף זה בזה [רדב"ז ז"ל סי' קצ"ט] וסוף דבריו שלדעת הר"מ מרוטנבור"ק אין לטלית זו תקנה, ומזה הטעם נהגו באשכנז איסור גמור בבגד שהוא מעורב בצמר גפן ופשתן מ"מ לדעת המקילין לעשות טלית של משי יטיל חוטין של צמר ולא של משי ולא יסמוך ע"ז רק יעשה טלית קטן שכולו צמר מלמטה כדי לצאת בו ובזה יתנאה למעלה [ע"ש סי' רמ"ד ובהג"מ ד"ב ע"א ע"ש]: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף א
ה יש להסתפק בו. דלא הכנף מין כנף הוא ולא גדילים תעשה לך מהם אינם לגמרי כן כתוב בת"ה ולשיטתי' אזיל דסבר דשאר מינין מדאורייתא וכדרבא אבל לר"נ דשאר מינים דרבנן למה יגרע כשמטיל בו קצת ציצית דאורייתא וע' ברא"ש בשם בעל העיטור דסובר דמדאוריי' בעי צמר ואפ"ה בשיראין לא בעי כלל דנפטרי בכל דהו ע"ש ואם כן צ"ע על הרב"י דבס"א פסק שהם מדרבנן והכא כתב דיש להסתפק בו וצ"ע: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ה
ו מצבע הטלית. וכתב ב"ח ולכן יש לעשות הטלית לבן, ובסי' כ"ד כתב משום ודכתיב לבושיה כתלג חיור: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ז של פשתן. אפי' לדברי האוסרין דעיקר הגזירה משום תכלת והאידנא ליכא תכלת ולא שייך לדמותו לדבר שנאסר במנין אין לו היתר אלא ע"י ב"ד גדול ממנו בחכמה ובמנין דכיון שטעם האיסור ידוע אם נתבטל הטעם נתבטל האיסור ממילא דל"ד לתקנת ריב"ז וכו' ע"ש דהיתה ביצה אין הטעם ידוע כ"כ וכו' אבל בנדון זה אין כאן תקנה אלא ב"ש אוסרין משום גזירה וכיון דהשתא לא שייך הך גזירה שרי ועבי"ד רסי' קי"ו וברמב"ם פ"ב מסנהדרין עמ"ש סי' תס"ח: ש"ע סָעִיף ו
ח וציצית. ול"נ דיעשה כנפות של עור ויטיל בו ציצית צמר ע' סי' יו"ד ס"ד: ש"ע סָעִיף ו
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף א
א צמר עמ״א הוסיף אילים דלאו דוקא רחלים הנקיבות אף הזכרים הנקראים אילים כמתרגם וישלח רחלים מאתים ודכרין עשרים ובירושלמי מייתי מקרא מלכים ב׳ ג׳ ד׳ ומישע מלך מואב השיב למלך ישראל מאה אלף כרים ומאה אלף אילים צמר (בב״י ט״ס צמר אילים) דצמר מיותר ללמדך שאין סתם צמר כ״א אילים וה״ה רחלים דמין א׳ הוא. (ואנב במ״נ שורש איל שם חיה לזכר ונקיבה א״י דאיל חרוקה הי׳ או אלף צרויה שם זכר מכבשים ולנקיבה רחל ואם שבא המין נזכר בפסוק עיין חולין ראשית הגז ותי״ט פסחים פ״ק במשנה אין חוששין ושם איל חיה הי׳ קמוצה תמיד ולנקיבה בה״א אילה כו׳) ומ״ש צמר שטרפן עם שאר מינין בטל ברוב ול״ד לבגד שתי ופשתן כו׳ באות ד׳ דהתם שתי בלא ערב או להיפוך אינו בגד יע״ש. והביא פ״ט דכלאים מ״א וכ״ה בי״ד רצ״ט ס״א יע״ש. והנה יבש ביבש באינו מינו היכא דל״ש שאם יבשלם יתן טעם אף מדרבנן בטל הוא עי״ד ק״ט ט״ז וש״ך ב׳ ט׳. ונוראות נפלאתי על אדונינו התי״ט בפ״ט דכלאים מ״א כתב יבש ביבש במינו בתר שמא אע״פ שיש שם לווי יע״ש ורוצה לומר צמר רחילים וצמר גמלים צמר מיקרי גמלים בלווי ופשתן וקנבוס פשתן מיקרי קנבוס בלווי (עי״ד רצ״ח ורצ״ט ב״י וב״ח)משמע תרי מיני דב״ש בשמן אין בטל והא ל״ש טעם זה שאם יבשלם ומיהו בפריי כתבתי בק״ט שי״א מ״ה מין באינו מינו לא בטל כי אחרי רבים דוקא במינו יע״ש א״ש ואדונינו המ״א אין אומר כן אפילו צמר בשאר מינים ויש מחלוקת בזה כאמור: ומ״ש רחל בת עז צמרה פסול לציצית רמב״ם (פ״ב מציצית ה״א) וא״כ אין פוטר אלא במינו ב״י חלקן לשנים כי מר״מ י״ל דמטר מיקרי אלא שהתורה מיעטתה לציצית כמ״ש בבכורות י״ז א׳ ל״ו גדילים תעשה מה פשתן שלא נשתנה וא״כ י״ל רחל בת עז צמר מיקרי לענין בגד ממנה שחייב מן התורה בציצית וצמר ממנה לציצית אפילו מינה אין פוטר לזה הביא ב״י, ובב״י ובכ״מ הוסיף וכן בכלאים אין לוקין א״כ לא חשיב צמר כלל ואין פוטר בציצית אלא במינו דוקא ותראה נוראות מ״ש הב״י כלאים בכאן כי בפרק עשירי מכלאים נתקשה שם רחל בת עז רק מראי׳ עין וכ״ח בי״ד רצ״ח ס״ב אמאי לא איסור תורה אלמא דמ״ה לא מיקרי כלל צמר סתם כה״ג שנשתנה קצת דלא תימא בלבישה כתיב צ״ו מה פשתן שלא נשתנה למעט מלקות הא איסורא איכא מלא יעלה בגד שעטנז נימא סתם בגדים צמר רחל בת עז נמי צמר מיקרי אלא דבה׳ ט״צ פי״ג ה״א פסק הר״מ ג״כ דאין מטמא בננעים רחל בת עז וא״כ בנין אב דרבי ישמעאל כו׳ ומש״ה אין שם צמר סתם עליו ובגד ממנה מדרבנן להמחבר ופוטר ציצית ממינה. ומיהו שאר בגדים משי וכדומה נמי אין פוטר רחל בת עז אף להמחבר דשאר מינין מדרבנן רבנן החמירו ואמרו צ״ו פוטר שלא במינן הא צמר רחל בת עז אין פוטר במשי וכ״ש להרב בהג״ה דכל בגדים מ״ה. והמ״א השמיט קצת מלות כי אין צורך לגוף הדין אבל מלת דוקא היה לו להעתיקו וכדכתיבנא: והוי יודע הא דרחל בת עז ל״ד ה״ה אביה תיש ואמה רחל אע״ג דודאי חוששין לזרע האם וגם אפילו נימא דאין חוששין לזרע אב וכולה רחל אימעיט מקרא מה פשתן שלא נשתנה ולפ״ז צמר מרחל בת עז וצמר מרחל בת רחל ואביה תיש הוה ספק שמא זה כולו רחל וצמר לווי מיקרי כמו צמר גמלים עכ״פ וזה כולו עז ונוצה מיקרי ואין פוטר זא״ז ולהמחבר י״ל ספק דרבנן לקולא דאף להר״מ י״ל תרווייהו צמר לווי מיקרי והוה מינם וצ״ע: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב כלל עמ״א. תיקן דברי מהרי״א שהביא ב״י דמש״ה אומר סמ״ק פשתן למשי שמשי נראה מין צמר והביא הב״י דיטעו במשי לומר צמר הוא שמשי דומה לצמר ויטילו פשתן בצמר והקשה דמשי אין דומה לצמר ועוד צמר בקנבוס לא והמ״א פי׳ דברי מהרי״א דה״פ לפי שמשי נראה מין צמר כלומר דצמר מחוף הים נראה בעיני העולם למשי שאין רגילין בו ויטעו להטיל פשתן בצמר מחוף הים סבורים משי הוא ולכן אסרו ציצית פשתן במשי ג״כ ול״ד משי גזרו לכל המינין אטו משי ואטו צמר אבל לפשתן לא גזרו וכמ״ש הרב ס״ו והב״י פירש פירוש אחר במהרי״א ע״כ הקשה וט״ס לכאורה ט״א וצ״ל פירוש אחר וכאמור והבן: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג אין עמ״א בשם ב״ח וי״א הוא הגמיי׳ דצ״ו יחדיו פוטרין שלא במינם ובסי׳ ח׳ אות י״ז הביא דיש נוהגין שלא לברך על טלית של משי כ״א בצמר ומסירו ולובש משי קלים אע״ג דכלאים נוהג י״ל תכסה מיעוט עיין פ״ח מכלי מקדש הט״ז ופ״י מכלאים הל״ב ובכ״מ ובר״ן ספ״ק דביצה בשם הרז״ה ז״ל י״ל זהו שיטת הראב״ד והבן. לבד צ״ע: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד ממינו עמ״א הנה באות א׳ טרפן שייך ביטול משא״כ בגד שתי וצמר ועירובו צמר גפן וכדומה כיון דאין בגד בשתי לחוד או ערב לחוד למ״ד שאר מינין מדרבנן בגד זה דרבנן והיינו להמחבר ולהר״ב כל המינין מ״ה וא״כ ברחנ״ט שלנו ששתיו ששתן ועירובו צמר גפן או להיפוך תליא בזה ועי״ד סי׳ רצ״ז ס״א בהג״ה פירכוט אסור לעשות ציצית דהוי כלאים (מה שאנו קורין ברחנ״ט ואנו חותכין כנפיים ועושין מעור וכדומה עמ״א אות ח׳) ושם יש טעמים הרבה י״א כי חוטי חשיבי ולא בטילי עיין באר הגולה וב״ח שם ובש״ך שם דל״ש ביטול בכל מיני היתר ואיסור מחזקן וזה בחוט שנאבד אבל בשתיו פשתן ועירובו צמר הא קי״ל דבר הניכר ל״ש ביה ביטול ומ״ש בשם מהר״מ מרוטנבורג שטלית כזה אין תקנה י״ל הפעם דלמ״ד שאר מינין חייבין מ״ה בציצית היכי נעביד צמר דלמא בשאר מינין צ״ו יחדיו דוקא פוטרין לא צמר לחוד וכלאים ליכא בזמן הזה (עיין הגהות מיימוני פרק ג׳ מציצית אות ו׳ הביאותיו בט״ז מזה) ליעביד של פשתן אין עושין ציצית פשתן ואפי׳ בעירובו משי מה חזית דבתר עירובו אזלינן הא יש בו נמי צמר וכדומה לכן אין לטלית כזה תקנה וכן בפשתן וצמר גפן וכדומה ומ״ש ומ״מ לדעת המקילין בטלית משי יטיל בטלית משי ציצית צמר ולא חיישינן לסברת מהר״מ דצ״ו יחדיו דוקא. ומ״מ קשה טוב יותר ציצית משי ויוצא ממ״נ אי מ״ה או מדרבנן וזה טעות דקאי אדלעיל בשתיו צמר ועירובו משי למאן דלא חייש למהר״מ יקח צמר לא משי דהא אית ביה צמר ג״כ. ועא״ר ג׳. גם שם הביא פי׳ סמ״ק ע״פ תשובת מהר״ם מרוטנבורג סימן תמ״ד יפה יעוין שם עט״ז ד׳: ובחידושינו שבת כ״ז כתבנו דאם לקח טלית צמר שאין בו שיעור חיוב (סי׳ ט״ז) ותפר בחוט משי וכדומה פטור מ״ה להמחבר ס״א אע״ג דל״ש שתי בלי עירוב אין בגד כמ״ש א״ד שם מ״א דבר הניכר ל״ש ביטול ברוב אבל אם יש בו כשיעור בצמר חייב מ״ה ואם יש בה שיעור חיובא מ״ה ורוב הטלית ממשי לכאורה אף להמחבר חיובא מ״ה דדבר הניכר ל״ש ביטול ברוב אבל ראיתי במ״א סי׳ י׳ אות ח׳ דלא משמע כן ובתר עיקר הבגד אזלינן ועט״ז שם אות ח׳ ואי״ה יבואר עוד שם וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף א
ה יש עמ״א הניח בצ״ע על המחבר וט״ס בית הלל ב׳ וצריך להיות בעל העיטור עב״י בשם הרא״ש שהביא לבע״ה ומ״מ י״ל אף מדרבנן הם אמרו או כולו מינו או כולו צ״ו ולא קשה כ״כ על המחבר: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ה
ו מצבע עמ״א דיעשה הטלית לבן די״מ דוקא מצבע הטלית מ״ה משמע עיין מנחות מ״א ב׳ וברש״י וי״א שלא לצבוע ציצית בהכרח הטלית לבן עוד כתב די״ג מדות מלמד שנתעטף הקב״ה בטלית וכתיב לבושיה כתלג חיור עט״ז הביאו. ועא״ר ה׳ בשם א״ז הגאון טלית ירוק הנקרא בל״א בלשון אשכנז זכר לתכלת וכן נוהגים בטליתים שלנו ועתה נהגו בטלית קטן שפת הבגד בל״א והמחבר לא חילק בגד תכלת ציצית מצבע הטלית כמ״ש בב״י עתה אין לנו תכלת אין לחלק: של עמ״א בשם ב״ח דודאי יש לעשות ציצית מצבע הטלית מ״ה כדמשמע מנחות מ״א ב׳ בגמ׳ ורש״י ותוס׳ שם וי״א שאין ללבוש ציצית א״כ בהכרח יעשה טלית וציצית לבינים גם מלמד שנתעטף כו׳ ולבושיה כתלג חיור וכן ראוי לעשות טלית לבן ומה ששפת הבגד כעין תכלת בטליתות שלנו בתר עיקר הבגד אזלינן ע׳ סי׳ י׳ במ״א ח׳ ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ז של עמ״א והם דברי הרא״ש בתשובה כלל ב׳ הביאו הב״י והנך רואה מכאן דבזמן הזה אמאי לא גזרינן בסדין דלמא נקרע וישייר חוט התפירה ועובר בכל יום עשה דציצית אלא ש״מ דבר שהוא שוא״ת ומ״ע לבד אין רשות לחז״ל לגזור בו דושמרתם משמרתי בלאו או בקום ועשה וזה סייעתא למ״ש בסימן ח׳ בט״ז ח׳ ומ״א י״א וע׳ תוס׳ מנחות ס״ח א׳ יע״ש. וסדין י״ל שאר מינין דרבנן ואין להאריך. ומ״ש בי״ד קט״ז בגילוי עתה שאין נחשים מצויים לא גזרו דהטעם מבואר וידוע ל״ש שנאמר במנין ומ״ש פ״ב מסנהדרין ט״ס וצ״ל פ״ב ממרים הא״ב יע״ש באורך אימתי יכולים לבטל ואימתי לא יע״ש בתס״ח אות א׳ בשם הרא״ם דגילוי לא פשט איסורו וא״כ אין זה ברור סברת הרא״ש ז״ל דהא פסח בזה״ז ליכא וטעם ידוע אפ״ה אין מבטלין וי״ל פסח ד״ת תוס׳ כמ״ש: ש"ע סָעִיף ו
ח וציצית עמ״א וע׳ סי׳ י׳ סעיף ד׳ כצ״ל שם נאמר היא של בגד וכנפיה עור חייבת ואנו עושין כנפות קנבוס וכדומה להר״ב יותר טוב שגם הוא חייב מ״ה בציצית. שוב ראיתי שהאדון ז״ל יותר יפה אמר עי״ד סי׳ רצ״ט בש״ך אות ב׳ וסימן שס״ה ויש לכאורה לחלק שם בין ארג בבגד חש לסברת הר״מ ז״ל מפני מראית העין שנראה כבגד אחר כולו צ״ו יחדיו משא״כ לקמן ע״י קשר ותפירה וא״כ מאי דחש להר״מ ז״ל ובסימן ש׳ לא ילך בפשתן וכנפות קנבוס ובהם ציצית וגם יש קצת מראית העין משא״כ בכנפות עוד והבן. החייטים דידן יש להם להזהירם שיחתכו לגמרי הפשתן התפור מתחתיו ג״כ כי אין מועיל במה שחותכים במקום הנקב לבד כי זה כלאים ממש שהקשר קשור על כלאים וב׳ נקבים די שיחתוך במקום הנקבים ולקמן בסי׳ י׳ וי״א אבאר עוד בענין החייטים וע׳ סי׳ י״ד במ״א אות ה׳ א״ש יותר דוקא כנפות עור: ש"ע סָעִיף ו
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף א
א (ס"ק א) צמר כו' אילים עבי"ד סי' רצ"ח. ר"ל דמה"ט לא מקרי צמר אלא צמר רחלים דבעינן שלא יהיה לו שם לווי וסתם צמר הוא צמר רחלים משא"כ צמר גמלים או צמר ארנבים יש להם שם לווי וכדאיתא בירושלמי שהביא הרב"י. וא"כ ה"ה צמר אילים יש לו דין צמר רחלים. דגם צמר אילים אין לו שם לווי. וגם צמר אילים מקרי צמר סתם. וכ"ה בירושלמי הנ"ל וגם בי"ד סי' רצ"ח לענין כלאים בעינן ג"כ דוקא צמר שאין לו שם לווי כתב שם דבין צמר רחלים ובין צמר אילים מקרי צמר סתם: ונ"ל דצמר כו' שטרפן כו' ר"ל בהיותן עדיין צמר קודם שטוה מהן חוטים המועט מתבטל ברוב כ"ה במשנ' שם והכי קיי"ל בי"ד סי' רצ"ט סעיף א'. משא"כ כשכבר טוה מהן חוטין אין מתבטלים וכדאית' שם. וכ"ה לקמן ס"ק ד'. והא דכ' מ"א בטרפן דאזלי' בתר רוב' ואם הוא מחע"מ אזלינן לחומרא. כ"ה שם בי"ד: רחל כו' רמב"ם וכ"ה בגמ' בכורות דף י"ז. דמקשינן צמר לפשתן מה פשתן דלא נשתנה דכל פשתן גדול מפשתן אחר עד למפרע עד ששת ימי בראשית אף צמר דלא אשתני מששת ימי בראשית: רחל מרחל. משא"כ רחל מעז דנשתנ' צמרה פסול לציצית. וכיון דלאו מין צמר דקרא הוא יש לו דין שאר מיני' ואינו פוטר אלא במינו. דהיינו בגד הנעשה מצמר רחל בת עז. ודע דמחלוקת הרב"י ורמ"א אי שאר מינים חייבים מן התורה. הוא מחלוקת רב נחמן ורבא. דרב נחמן ס"ל כתנא דבי ר"י דס"ל דכתיב בציצית סתם על כנפי בגדיהם ילפינן מנגעי בגדים דכתיב בבגד צמר או בבגד פשתים. אף כאן דכתיב בגדיהם ר"ל דוקא צמר ופשתים חייבי' מן התורה (וה"ה דכ"מ דכתיב סתם בגדים ר"ל דוקא בגד צמר ופשתים) אבל שאר מינים פטורים מן התורה ומכל מקום מדרבנן חייבים ורבא דייק מדכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתי' יחדיו גדילים תעש' לך ומדסמכינהו קרא. דרשינן תעשה לך מהן היינו מצמר ופשתים משמע דבעינן ציצית דוקא מצמר ופשתים. ותו דרשינן מדכתיב הכנף פתיל דתיבת הכנף מיותר. למדרש שהציצית יהיו דוקא ממין הכנף. דהיינו ממין הבגד ואם כן קשיין קראי אהדדי. ולכן דרשינן צמר ופשתים פוטרים בכל מין בגדים ושאר מיני' אין פיטרים אלא במינן. וא"כ הא דכתיב הכנף לאשמעי' דבעינן מין כנף קאי אשאר מינים: ולפ"ז ע"כ צ"ל דגם שאר מינים חייבים מן התורה דהא מוקמינן קרא דהכנף על שאר מינים: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב (ס"ק ב') כלל הטעם כו'. הרב"י הביא בשם מהרי"א שנתן טעם למ"ש סמ"ק שאין לעשות ציצית של פשתן. וז"ל לפ"ז שלא יבא להטיל ציצית של פשתן בטלית של צמר לפי שמשי נראה מין צמר עכ"ל: והבין הרב ב"י שהכוונה שמשי דומה לצמר ואתי לאחלופי. וע"ז הקשה הרב"י וז"ל שהרי טלית של משי לא דמי לשל צמר עכ"ל הרב"י. ולכן כתב מ"א. דהכוונ' הוא להיפוך שיש מין צמר דומ' למשי. ומ"ש שמשי נראה מין צמר. ר"ל שמשי במשי נרא' כמין צמר ידוע הבא מחוף הים , ובספר תוספת שבת בהגהות שכ' בדף ראשון מספרו כ' וז"ל וא"ל לפי זה לא יפטור משי בשל משי דשמא יחשוב על בגד צמר שהיא משי ויעשה ציצית משי. וי"ל כששניהם יחד לפנינו. ודאי יש היכר בין זה לזה. וכה"ג איתא בח"מ ססי' מ"ה עכ"ל והיטב אשר דיבר. וע' בתשו' חו"י סי' כ"ח. וסי' למ"ד הביא ראיות עוד לסברא זו. אף לענ"ד כאן לא סגי בסברא זו דהא עדיין תיקשי א"כ יהיה אסור לתפור בגד משי בחוטי פשתן. פן יטעו בבגדי צמר הבאים מחוף הים שהם משי ויתפרם ג"כ בחוטי פשתן ויהיה שעטנז אע"כ צ"ל דהיא חששא רחוקה דיטעו שהוא משי וצל"ע כעת כי א"א לי לעיין ע"ז כעת: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג (ס"ק ג') אין פוטרין וב"ח כו' וציצית צמר כי י"א כו' ט"ס יש פה וצריך להיות וי"א דבמשי כו' הוא דעת אחרת שמקילה יותר מהב"ח. וג' מחלוקת בדבר כאשר יתבאר ודעת הב"ח להחמיר לצאת אף לדעת בעל העיטור. וכ' שהוא טעם י"א שבסעיף ו' שאין לעשו' טלית של פשתן. שגם הי"א ס"ל כבעל העיטור דבר"פ התכלת פליגי ר' וחכמים דר' סבירא ליה תכלת מעכב הלבן. ולבן מעכב התכלת דדרש הכנף מין כנף דהיינו חוטי לבן דרוב טליתות שלהם היו לבנים והדר כתיב פתיל תכלת דהיינו חוטי תכלת ועל שניהן אמר קרא וראיתם אותו ל' יחיד משמע דשניהם היינו חוטי תכלת וחוטי לבן מצוה א' הן ולכך מעכבים זא"ז וחכמים ס"ל דתרי מצוה הן ולכך אין מעכבין זא"ז והא דכתיב וראיתם אותו ל' יחיד קאי על כל חד לחודיה דהיינו על חוטי לבן לבד ועל חוטי תכלת לבד ואי הוי חכמים דרשו הכנף כדדרש ליה ר' יותר היה מסתבר לדרוש וראיתם אותו כדר' שהן מצוה א' אלא ע"כ דרשי הכנף מין כנף וקאי גם אדבתריה דהיינו פתיל תכלת ור"ל אם אין לו תכלת יקח חוטין שהן מין כנף דהיינו מין הבגד וגם מין פתיל תכלת דהיינו צמר דתכלת צמר הוא ולא יהיה חסר כ"א צבע חלזון אבל עכ"פ צ"ל צמר שהוא מין תכלת ולכן אין עושים טלית של פשתן וה"ה של שאר מינים דא"א לתקן בציצית דאם יהיו הציצית של צמר (בפשתן בלא"ה אסור דהוי כלאים) לא יהיו מין בגד ואם יהיו הציצית ממין הבגד לא יהיו ממין פתיל תכלת דהא תרתי בעי' ממין בגד וממין פתיל תכלת כנ"ל ולכך א"א לפטור כ"א טלית צמר בציצית צמר דהוי מין בגד ומין פתיל תכלת וזהו טעם הב"ח דאין לברך כ"א על טלית צמר וציצית צמר לצאת ידי בעה"ט וכ' עוד דלא תקשו הא דמותבינן לר"נ דס"ל שאר מילים אינם חייבים רק מדרבנן מדתניא צמר ופשתים פוטר בכל המינים והוי ס"ד פשתן וצמר יחד דהוי כלאים מ"מ התורה התיר' בציצית וא"א דשאר מיני' דרבנן היאך הותר משום מצוה דרבנן איסור כלאים ומשני דפי' הברייתא צמר או פשתים דליכא כלאים פוטרים כל המינים הרי דצמר ופשתים פוטר בכל הבגדים ואיך כ' בה"ע דוקא בגד צמר וציצית צמר וכ' דצ"ל דס"ל כדעת מהר"ם מרוטנבורק שהביא הגמ"יי דס"ל כס"ד דהש"ס דוקא צמר ופשתים יחד הוא דפוטר בכל המינים אבל צמר גרידא או פשתים גרידא לא והא דמשני הש"ס דצמר גרידא או פשתן גרידא פוטר בכל המינים היינו דוקא לר"נ דס"ל שאר מינים מדרבנן ולכן מפטרי בכל דהו דהם אמרו לחייבם בציצית והם אמרו דגם צמר לבד או פשתים לבד פוטר אבל הוא פסק כרב' דגם שאר מינים מן התורה חייבים לכך אינו פוטר כ"א צמר ופשתים יחדיו ולא כל א' לבד. ובזה מבואר דעת הב"ח דאפי' טלית של משי וציצית של משי אין לברך עליו ואח"ז כ' מ"א וי"א דבמשי דוקא משי פוטר ולא צמר הוא דעת מהר"ם מרוטנבורק הנ"ל דלא ס"ל בזה כבה"ע הנ"ל דבעי' מין כנף ובעינן מין תכלת אלא ס"ל דצמר ופשתים אינו פוטר כ"א דוקא יחד אבל כ"א לבד אינו פוטר כ"א מינו לכן טלית של משי אין לו תקנה בציצית צמר אבל עכ"פ לדידיה יוכל לתקנן בציצית של משי כיון דהוי מין כנף אע"ג דלא הוי מין תכלת ואח"ז כ' בשם ת"ה דנהיגי עלמ' לעשות צמר למשי דלא חשו לדברי בעה"ע ולא לדברי מהר"ם אלא ס"ל כפשטיה דהש"ס וכדמתרץ לר"נ וה"ה לרבא דצמר גרידא ופשתן גרידא פוטר בכל המינים וסיים שם בת"ה והרוצה לעשות ציצית של משי יזהר שלא יקח החוטין כמות שהן טווין ושוורין מן החנות כו' דבעינן טוי ושזור ע"י ישראל לשמה אלא יקח לשון של משי מן החנות וע"י ישראל יטוה וישזר (לשמה) משום דראיתי לא זהירי בהכי כתבתי להזהר עכ"ל וע"ל ר"ס י"א דיש מחמירים דגם ניפוץ לשמה בעי' אלא דרמ"א כ' שם דנוהגים לקקל בניפוץ. עמ"ש סי' ח' סעיף י"ג בס"ק ט"ז בשם אגודה כיצד יתנהג בברכה על טלית של משי: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ב
ד (ס"ק ד) ממינו כו' אפי' הרוב צמר. ולא דמי לטרף זה בזה וכמ"ש בס"ק א' דדוקא כשטרפן בעודן צמר אבל לא כשכבר נעש' מהן חוטין לא בטלין: לדעת מהר"ם מרוטנבורק כו' דס"ל הא דצמר ופשתים פוטרים בכל המינים היינו דוקא צמר ופשתים יחדיו אבל לא כל חד לחודיה כמ"ש ס"ק שלפני זה לכך אין לטלית זה תקנה דאם יעשה ציצית משי לא נפטר חלק הטלית השתי או הערב שהוא צמר ואם יעשה ציצית צמר לא נפטר לדעת מהר"ם חלק הטלית שהוא של משי: ומזה הטעם כו' בצמר גפן ופשתן צ"ל דלא ס"ל לדעת י"א שהביא רמ"א סעיף ב' וא"כ לדעת החולקים על מהר"מ היה אפשר לעשות ציצית פשתן ויפטור גם חלק הטלית שהוא צמר גפן דהא צמר או פשתן פוטרים כל המינים אבל לדעת מהר"ם דבעי' דוקא צמר ופשתים יחד לפטור כל המינים א"כ אין לטלית זו תקנה. מ"מ לדעת המקילים לעשות טלית של משי יטיל חוטין של משי ולא של צמר כנ"ל לענ"ד. ור"ל לדעת המקילים כו' ר"ל דלא חשו לדעת בה"ע שהובא בס"ק שלפני זה דלדידיה בעינן דוקא טלית של צמר וציצית צמר ולכן ניהו דמקילין ולא חשו לדעת בעה"ע עכ"פ יחושו לדעת מהר"ם ולכך יעשו ציצית משי דהוי מין כנף ולא יעשו ציצית צמר דאינו פוטר לדעת מהר"ם בשאר מינים כ"א צמר ופשתים יחדו: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ה (ס"ק ה) יש להסתפק בו דלא הכנף כו' דהן תרי דרשות דדרש רבא כנ"ל: הכנף מין כנף. וכתיב ל"ת כו' צמר ופשתים יחדיו גדילים תעשה לך והיינו ת"ל מהם מצמר ופשתים: וכדרבא. וא"כ צריך לעשות ולקיים חד קרא או יהיו כולם הכנף מין כנף או כלם צמר ופשתים גדילים תעשה לך: אבל לר"נ כו' למה יגרע כו' דהא לדידיה מן התורה בעינן דוקא ציצית צמר ופשתן אלא דשאר מינין הואיל ואין חיובן רק מדרבנן הקילו לעשות ציצית אפילו משאר מינים א"כ אי עביד מקצת ציצית צמר שפוטר מן התורה עדיף טפי. וע"ש ברא"ש בשם בע"ה הבאתיו לעיל בס"ק ג': ואפ"ה בשיראין כו' ר"ל בשאר מינים דמסיק הש"ס לר"נ דאו צמר או פשתים פוטרים הואיל דמן התורה לא בעי כלל ציצית אלא רבנן דחייבוהו ולכך איפטרי בכל דהו: ואפי' אינו צמר וכמ"ש לעיל ס"ק ג' והיא סייעתא לסברת מ"א: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ו (ס"ק ו) בצבע כו' ולכן יש לעשות כו' כדי לצאת ידי שניהם שיהיו הציצית לבנים וגם מצבע הטלית: ובסי' כ"ד כ' כו' נתן עוד טעם אחר מטעם והלכת בדרכיו להדמות אליו יתברך דאמרי' ויעבור ה' על פניו אר"י אלמלא מקרא כתוב א"א לאומרו מלמד שנתעטף הקב"ה בטלית כש"ץ ואמר כשיעשו בני לפני כסדר הזה אני מוחל להם וכתיב לבושיה כתלג חיוור א"כ טליתו כ"י לבן וטעם האומרים דבעינן מצבע הטלית משום זה אלי ואנוהו עבב"י ובט"ז: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ז (סק"ז) של פשתן כו' דעיקר הגזירה כו' דס"ל כר"ש דמפ' פלוגתא דב"ש וב"ה דב"ש ס"ל סדין בציצית פטור וב"ה מחייב וטעמיה דב"ש דאסור להטיל בה תכלת דגזרינן משום כסות לילה דפטור מציצית ויעבור על ל"ת דשעטנז שלא במקום מצוה ולפ"ז גם ציצית של פשתן לא יעשה דגזרינן אטו תכלת אע"ג דהוי גזירה לגזירה וזה א' מששה מקומות שפוסק רב עמרם כב"ש ולכן בזה"ז דליכא תכלת ליכא למגזר אי נתיר ציצית של פשתן יעשה ציצי' צמר הא איסור שעטנ"ז ידוע לכל בשלמ' בזמניהם דהיה להם תכלת דמצד הדין הותר כלאים בציצית יעשה ציצית צמר ולא יסיק אדעתיה גזירת כסות לילה משא"כ בזה"ז דליכא תכלת ולא הותר בשום ענין כלאים בציצית א"כ שום אדם לא יטעה לעשות ציצית צמר בטלית פשתן אלא שאף על פי כן החמירו אף בזה"ז מכל מקום בשעת הדחק דא"א כ"א בטלי' פשתן יש לסמוך להקל. דל"ד לתקנת ר"י ב"ז דאמרי' בביצה דף ה' ביצה שנולדה בי"וט ראשון מותר ביום טוב שני דממ"נ חד יומא חול א"כ ע"כ או נולד בחול ואם נולד בי"ט א"כ היום חול ומותר משא"כ בשני י"ט של ר"ה נולדה בראשון אסורה בב' דכיון שהתקין ריב"ז ע"י קלקול הלוים בשיר הקרבן שאם באו עדי ראיית הלבנה ביום שלשים של אלול אחר מנחה שתהיה אותו יום קודש וגם למחר יום ל"א א"כ ר"ה לפעמים השני ימים קדושים לא מצד ספק ולכן ביצה אסורה אף בשני ואף לאחר החורבן דליכא חשש קלקול שיר של קרבן והתקין שוב ריב"ז שאפי' באו עדים מן המנחה ולמעלה יקבלו העדים באותו יום ויקדשוה ולמחר יהיה חול א"כ גם ר"ה ליכא רק חד יומא וה"ל כשאר י"ט של גליות ואפ"ה ביצה אסורה אפילו בשני משום דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. דהיתר ביצה אין הטעם ידוע דאין העולם מסקי אדעתייהו דביצ' תליא בתקנ' ריב"ז בקבלת עדות: אין כאן תקנה אלא ב"ש אוסרים כ"ה הלשון גם בתשוב' הרא"ש הובא במעדני מלך וצ"ל דחד טעמ' הוא ומה שאין הטעם ידוע קורא תקנה ומה שטעמו ידוע קורא גזירה: וברמב"ם פ"ב מהלכות ממרים כן צריך להיות: ש"ע סָעִיף ו
ח (ס"ק ח) וציצית ול"נ דיעשה כו' דכה"ג שיש הפסק בין צמר לפשתן: העור נהיגי עלמא כהרא"ש דלית ביה משום כלאים ודלא כרמב"ם וכמבואר ביו"ד סי' רצ"ט וסי' ש' סעי' ה': עסי' י' סעיף ה' ר"ל אע"ג דהשתא הוי כנף של עור מכל מקום חייב בציצי' מן התורה דאזלינן בתר עיקר הבגד ולא אחר הכנף כמבואר שם סי' י' ומכל מקום לא התיר מ"א כה"ג אלא בשעת הדחק ומה"ט ציין מ"א דבריו ע"ד רמ"א שמתיר בשע' הדחק. וע"ז כתב מ"א דעדיף טפי אם אפשר שיעשה כנפות ש"ע כו' אבל שלא בשעת הדחק גם בזה ע"י כנפות של עור אין מתירין כיון דחזינן דחיישי' אפילו לגזיר' רחוקה וגזרינן אפי' גזירה לגזירה ה"ה דיש לגזור שלפעמים לא יעשה כנפות של עור ויטיל חוטי צמר בבגדי פשתן להדיא אף שיש לו היכרא וא"ל כיון דלא הותר לו כ"א ע"י כנפות ש"ע לא אתי למטעי (דומה קצת למ"ש במס' ביצה דף י"ח ע"א מתוך שלא הותר לו אלא ע"י דליו זוכר הוא עיין שם) אף על פי כן היכי דאפשר חיישינן וכ"כ בס' תוס' שבת והעידו כן על גדול אחד שהורה כן: ש"ע סָעִיף ו
ט״ז Taz
סָעִיף א
א אלא בגד פשתן. דתנא דבי ר"י הואיל ונאמרו בתורה בגדים סתם פי' אצל נגעים ואצל ציצית ואצל כלאים ופרט לך הכתוב באחד מהן צמר ופשתים דהיינו בנגעים אף כל צ"ו דוקא אבל צמר גמלים וצמר ארנבים ונוצה של עיזים והשירים פי' של משי כולן פטורין מציצית: ש"ע סָעִיף א
ב וי"א דכולהו כו'. פוסקים כרבא דרבא רמי כתיב הכנף מין כנף פי' אפילו אינו של צ"ו מ"מ יהיו הציצית ממין הבגד. וכתיב ל"ת שעטנז צ"ו יחדיו גדילים תעשה לך הא כיצד צ"ו פוטרין בין במינן כו' ומכריע רמ"א כדיעה זו שכן ס"ל לרוב האחרונים כרבא לדרוש מין כנף וש"מ דכל מיני בגד חייב מדאורייתא בציצית ויהיה מין הבגד: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג פוטרין בכל מיני בגדים. פי' דמן התורה בעי' למצות ציצית ב' חוטין של לבן וב' חוטין של תכלת ותכלת עמרא הוא ואפ"ה פוטר בשל פשתן דהכי כתיב בהדיא בתכלת ממילא ה"ה ב' חוטי לבן של צמר פטרי בשל פשתן וכיון דהש"ע פסק כתנא דבי ר"י דשאר מינין אינן אלא מדרבנן פשיטא דצ"ו פוטר בהם ובזה עדיפא בגד פשתן או צמר דבהם עושים ציצית אפי' מצ"ו ביחד דרחמנא שרי כלאים בציצית דכתיב גדילים וכו' אחר ל"ת שעטנז משא"כ בשאר מינים דאין בהם חיוב מדאורייתא על כן אין בהם היתר כלאים אלא דוקא צמר או פשתים והשתא דאין לנו תכלת נמצא דאפי' בבגדי צמר או פשתים אין עושין מצות ציצית כראוי לא שרי לן כלאים הלכך אסור לנו ציצית של צמר בבגד פשתים או אפכא ולהי"א שזכר בס"א דכל מיני בגדים חייבים מדאורייתא אפי' בשאר מינים מותר מן התורה ציצית של צמר ופשתים כדרבא שזכרנו ובזמן הזה אסור מטעם שזכרנו: ש"ע סָעִיף ב
ד שלא לעשות ציצית של פשתן. בטור כתב וז"ל כ' בסמ"ק ומיהו נכון ליזהר שלא לעשות ציצית של פשתן בשל משי עכ"ל ופי' ב"י הטעם דס"ל כר"ת דטלית של פשתן פטור מלהטיל בו ציצית כמ"ש בסמוך ומ"ה כתב בסמ"ק בשל משי ר"ל א' משאר מינים וק"ל הא מסיק רבינו הטור אח"כ היתר ציצית פשתן בטלית של פשתן ונ"ל פי' דברי סמ"ק לדעת הטור הכי דהגאונים ור"ת אסרו פשתן לציצית כלל ואין פוטר אלא צמר דוקא מטעם שכתב ב"י בשם הרי"ף לטעם האוסרים אלא שהרי"ף דחה דבריהם בפי' הסוגיא דהיינו במילתא דרבא דאמר הכנף מין כנף פליגי היאך מתפרשים דברי התלמוד ריש יבמות ודעת הרי"ף שפשתן ג"כ פוטר וכמ"ש בטור ג"כ אח"כ ע"ז מסיק הסמ"ק נהי דיש לפסוק כרי"ף דפשתן פוטר היינו בשל בגד פשתן דא"א בו בציצית אלא מפשתן נמצא באין לו אלא טלית של פשתן יבטל מצות ציצית וכמ"ש ב"י בשם הרא"ש בתשו' על המדינה שטליתות שלהם של פשתן ע"כ נוכל לסמוך על הרי"ף שמתיר אבל בשל משי כיון שאפשר בשל צמר למה נעשה נגד האוסרים בציצית של פשתן שאינה ציצית לכל ע"כ נכון ליזהר בזה וזה מכוון בל' הסמ"ק שכתב ויש ב' פירושים ומיהו נכון ליזהר כו' נראה שרומז על ב' הדיעות שזכרנו וע"ז מסיק האי מילתא וגי' הטור בסמ"ק לא היתה שם תיבת אפי' כמו שהוא בספרים שלפנינו ולכן פי' דבשל פשתן אין איסור וזהירות שלא יעשהו בציצית פשתן כנ"ל לדעת הטור על נכון דמ"ה הביא דברי הסמ"ק קודם שהביא פלוגתא דהגאונים והרי"ף לכונה זו דאי הביאו בסוף ה"א דמפרשים דברי הסמ"ק דרך אפילו במשי וכ"ש בפשתן כמ"ש באמת לפי שאר גי' נמצא הוה המסקנ' ליזהר אפילו בטלית של פשתן וז"א ע"כ הביאו תחלה להורות דוקא במשי יש ליזהר אבל בפשתן כשר כמסקנת הרא"ש כנ"ל: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה כגון משי כו'. פי' אי שאר מינים הם מן התורה חייבים אז דרשי' הכנף מין כנף כמ"ש בס"א ואי דרבנן אמרי' דתקנו רבנן גם כן באופן זה דוקא שיעשו ממין הבגד: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ו יש להסתפק. כי אין כאן מין כנף וגם לא גדילים תעשם לך מצ"ו: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ז מצבע הטלית. הביא ב"י בשם תו' משום זה אלי ואנוהו: ש"ע סָעִיף ה
ח אף בבגדי' צבועי'. מ"מ ראוי למדקדק לעשות דוקא ד' כנפות או טלית קטן לבן כדי שיהיה יוצא ידי הכל כשיעשה הציצית לבנים: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ט שאין לעשות טלית וכו'. דהא אסור לדידן להטיל בו ציצית צמר משום כלאים וציצית של שאר מינים אין פוטרים אלא במינם א"כ יהיה מוכרח לעשות ציצית של פשתן ויש לגזור שמא יעשה גם כן צמר דמ"ה אמרו ב"ש שלא לעשות סדין בציצית וק"ל בזה כב"ש ורש"י ורי"ף התירו ציצית פשתן בפשתן דל"ל הך גזירה דל"ל כב"ש ופליגי עוד בפי' הפשט בריש יבמות כמ"ש ב"י ומ"ה אם א"א בע"א יש לסמוך עליהם שלא לבטל מצות ציצית: ש"ע סָעִיף ו
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א אלא עט״ז. הנה במנחות ל״ט ב׳ פירש״י ד״ה ופרט לך בכלאים (דברים כ״ב) ונגעים (ויקרא י״ג) ובשבת כ״ו ד״ה הואיל כו׳ בשרץ ומת וש״ז וציצית וד״ה ופרט בא׳ מהם בנגעים והנה אמת כלאים א״צ בנין אב כדמסיק כ״ז ב׳ שם בהדיא כתיב צ״ו וע׳ תוס׳ ד״ה אלא. ואמנם כי היכי דלא למיהוי ב׳ כתובים כלאים ונגעים י״ל דכלאים מיותר לאיזו דרשא אלא דא״כ לא הוה רב פפא בדותא כך כתבו התוס׳ שם. ורש״י שבת כ״ו ב׳ ד״ה ופרט כתב דדריש בכלל ופרט משא״כ בכלאים אין זה כלל ופרט דכלל ובגד בהעלאה כתיב ויקרא י״ט ולא תלבש שעטנז צ״ו יחדיו דברים כ״ב ולא דנין בכלל ופרט ובחדושינו בשבת הארכנו וכאן אין מקומו פה ולזה אמר ופרט בא׳ מהן והיינו נגעים לא כלאים אמנם מה שהזכיר כלאים א״י למה דמסיק בשבת כ״ז דר״פ בדותא הוא ורש״י כ״ו ב׳ ד״ה הואיל השמיט כלאים לכוונת זו: והוי יודע דסבור הייתי לומר דרב פפא לשיטתיה בכורות י״ז א׳ דרנב״י ה״מ שאין צמרו (רחל בת״עז עמ״ש במ״א א׳) מטמא בנגעים וכ״כ הר״מ ז״ל פי״ג ה״ג מהט״צ ור״פ אמר ה״מ שפסול לתכלת מן הפשתים שלא נשתנה סי׳ וראב״י ה״מ שאין לוקין כלאים כו׳ והנה י״ל רב פפא סובר דמחמת יתורא דצמר ופשתים דמותר דהא בגד יליף שעטנז מנגעים ומיותר להקיש מה פשתן בלא נשתנו אי לאו יתורא לא הייתי אומר היקש זה והשתא יליף נגעים בנין אב מכלאים דרחל בת עז אין לוקה (ולא הוה ב׳ כתובים) ולא כרנב״י דיליף לה מפשתים או פשתים כו׳ דר״פ ל״ל היקשא אי לאו יתורא והשתא שעטנז לג״ש אתיא לבישה מהעלאה כי היכי דליהוי צ״ו מיותר להיקשא ולא בדותא היא (ועיין תוס׳ שבת כ״ז א׳ ד״ה אלא ותבין) אלא רב אשי מסיק בכורות דהמדלה גפן ע״ג תאנה פסול ומשמע דיליף היקשא בלא יתורא וסתמא דמסדרי הש״ס הוא רבינא ורב אשי ומסיק בשבת סתמא דתלמודא דר״פ בדותא הוא וכדאמרן ומ״מ הט״ז לא היה להביא כלאים כדאמרן עיין ר״מ פ״ו מה׳ איסורי מזבח ה״י פסק כן וכבר הגיע העת לפסוק בכאן כי יצאתי חוץ מגדרי. ועמ״ש במ״א א׳: ש"ע סָעִיף א
ב וי״א עט״ז ועב״י ובגמרא מנחות ל״ט ב׳ דרחבא ורב יהודה ורבא וגם יש אידך חנא דבי ר״י דנפיק מהך תנא. והנ״מ אי שאר בגדים ד״ת או דרבנן א׳ דיותר ראוי לעשות בגד שיוצא מ״ה ומיהו בסעיף ו׳ ראוי אף להר״ב יע״ש. ב׳ ספק דרבנן לקולא אם יש איזו ספק בשאר בגדים אי חייבין ומיהו למ״ש יו״ד י״א מ״א תס״ז אות ב׳ בסופו ותפ״ט במ״א וט״ז ה״ו דאין לעשות ספק דרבנן לכתחלה ומיהו באין לו בגד אחר וציצית כלל. ג׳ ביש לו הרבה בגדים א״צ לבדוק זה דבדרבנן אפשר לא אמרינן כל היכא דאיכא לברורי בקל מבררינן ומיהו ז״א עמ״ש בסי׳ ח׳ במ״א וט״ז ח׳ ט׳. ד׳ ביושב בציבור ונפסק א׳ מהם בדרבנן בחול י״ל כבוד הבריות דוחה דרבנן עס״י י״ג במ״א אות ח׳. ה׳ אם יש לו ב׳ טליתים משי וצמר ובירך על המשי צריך שיתכוין בפירוש לפטור הצמר לא בסתמא אע״פ שדעתו ללבוש שתיהם עמ״ש בסי׳ ח׳ סעיף י״ב בט״ז ומ״א ראיה מר״ו בא״ר א׳ בב״י דמצנון וזית יע״ש. ו׳ אם לבש כלאים בזמן הזה בציצית ד״ת י״א דמ״ה עכשיו שרי רק מדרבנן א״כ לא מפסל מ״ה לעדות ובגדים דרבנן מפסל מ״ה כתבתיה בפתיחה. ז׳ אם לבוש טלית בלא ציצית שמכין אותו עד שתצא נפשו ואם עשה ציצית ולא נלקה לוקין אח״כ מכות מרדות אי בדרבנן לוקין בשוא״ת יש נ״מ לפסולי עדות דרבנן עיין פתיחה בזה וטומטום נ״מ ג״כ ועיין ע״ש וצ״ע איך יברך: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג פוטרין עט״ז הנה להמחבר שאר מינין דרבנן הם אמרו שאין פוטר אלא מינים וצ״ו אמרו דלפטרו בכל המינים ולהר״ב דכל בגדים מ״ה יליף מקרא כדרבא הכנף מין כנף הא כיצד צ״ו כו׳ מנחות ל״ט ב׳: ומ״ש תכלת עמרא לא הבינותי דזה לי״א דכלאים אין פוטר כ״א בפשתן ולא בצמר דאפשר לקיים שניהן (לבוש יע״ש) משא״כ לדידן כמ״ש בסמוך מגדילים סמיכות הענין. וי״ל דבריו לקוחים מרש״י מנחות ל״ט ב׳ ד״ה חוטי צמר יע״ש דקשיא להמחבר אימא הכנף מין כנף צמר לצמר ופשתן לפשתן אלא דפשתן הואיל ותכלת בעי שם צמר צבוע תכלת ה״ה צמר לבן פוטר שם וממילא הכנף לאו דוקא וה״ה איפכא פשתן לצמר. ומיהו סמיכות הפנאה י״ל לצמר לבן בפשתים ואין להאריך ועיין ריש יבמות. עיין פתיחה: ומ״ש ב׳ חוטי תכלת להר״מ לא הוי רק חוט אחד מקצתו תכלת עב״י מזה: ש"ע סָעִיף ב
ד שלא עט״ז. מוכרח אני להעתיק נוסחת הסמ״ק שבידינו והיא נוסחת הכל בו הביאו הב״י (ד״ק שנת גיל״ו ברננ״ה) וז״ל בסי׳ ל״א (דף י״ג א׳) וכלאים בציצית לגמרי אסור לדידן שאין לנו תכלת וטלית פשתן פטו״ר אפיל״ו במינ״ו. וצמר ופשתים פוטרים בין במינם בין שלא במינם ושאר מינים פוטרים במינם ושלא במינם אין פוטרים בז״ה י״ש שנ״י פירושי״ם וצ״ע במנחות. ומיהו נכון שלא לעשות שום ציצית מפשתן ואפילו בטלית של משי עכ״ל ויש בזה ג׳ פירושים הב״י פי׳ דסמ״ק פוסק כר״ח (מנחות מ״ט א׳) דציצית פשתן אסור בטלית פשתן אטו כסות לילה ואטו ציצית צמר כו׳ וכב״ש יע״ש במנחות וע״ז כתב סמ״ק ומיהו נכון ליזהר אפיל״ו במשי (ושאר מינים) דאין מטילין פשתן כלל אטו לפשתן ואף דגזירה לגזירה קרובה הוא ואף עתה גזירה לא זזה ממקומה. והשתא ה״פ בסמ״ק וכלאים לדידן אסור כו׳ וטלית פשתן פטור אפיל״ו במינו לא מבעיא בצמר דכלאים אסור אפיל״ו במינו פשתן אסור גזירה לא זזה ממקומה וא״ש לשון אפיל״ו אלא דקשה מל״ת במינו ממינ״ו היה לומר (עיין דרישה) גם קשה מה האי דכתב וצמר ופשתים פוטרים במינ״ם דהא פשתים אסור במינם לפשתן ולא יצויר כלל וצריך לדחוק במינ״ם אשגרת לשון ואצמר קאי ושלא במינ״ם משי וכדומה פוטר פשתים ומיהו נכון לבטל ציצית פשתים אפיל״ו ממשי כו׳ וא״ש ב׳ אפילו הקשה על הטור בתרתי א׳ דהיה להקדים הגאונים ואח״כ להסמיך סמ״ק ומיהו ועוד קושיא חזקה דמשמע דהטור מסכים לסמ״ק והא בנפל היסוד דאין הלכה כר״ת וגאונים כ״ש פשתן במשי שרי. גם מלת בזה יש ב׳ פירושים אין להם ביאור. הפי׳ הב׳ פירוש הב״ח ז״ל בביאורי הארכנו והוא דאין גורס שני אפיל״ו א׳ ב׳ וה״פ כלאים אסור לדידן וטלית פשתן פטור במינ״ן היינו שמינו פוטר אותו פשתן לפשתן שפיר דמי וצ״ו פוטרים שלא במינם בזה יש ב׳ פירושים היינו י״א צמר לחוד או פשתים לחוד וי״א צמר ופשתים יחדיו דווקא פוטרים שלא במינם (הגמי״י פ״ג מציצית אות ו׳) וא״כ נכון ליזהר שלא לעשות פשתן למשי דשמא יחדיו וכלאים עתה אסור וה״ה צמר נמי אלא לדיוקא הא פשתים לפשתים שרי לשלול ר״ת וגאונים ומדויקין דברי הטור דפוסק כסמ״ק דפשתן במשי ושאר מינים לא שמא כהגמי״י כו׳ ולפשתן ש״ד דמינו הוא ואעפ״י שגאונים ור״ת אסרו אנן כסמ״ק בזה וכן הסכים הרא״ש ז״ל. הפי׳ הג׳ הוא פי׳ הט״ז (וכדומה שכן פי׳ הפרישה) והוא דאין גורס ב׳ אפי׳ ומפרש כב״ח פטור במינו שמטיל פשתן לפשתן ואמנם במ״ש יש שני פירושים הם הגאונים שהביא הרי״ף ריש יבמות ובהל׳ קטנות הביאו הב״י דמקצת רבוותא סברי דציצית לדידן אין פוטר פשתים כלל דציצית פשתן אין להם מקום מ״ה כ״א תכלת עמרא ולבן ג״כ עמרא (עיין עוד בב״י וב״ח דעת רז״ה ובעל העיטור) ורבא דווקא אמר צ״ו פוטרין שלא במינם כו׳ וא״ש פסחים לטלית פשתן לא מהני דהבגד מ״ה ופשתן אין לו מקום כלל גם יש דעת ר״ת זולת זה דאומר אע״פ שפשתים מקום מ״מ הלכה כב״ש דסדין פשתן פטור לגמרי גזירה נמצא בטלית פשתן יש ב׳ חששות א׳ דעת הגאונים מקצת רבוותא שברי״ף ודעת ר״ת כו׳ ובמשי וכדומה יש רק חששא דמקצת רבוותא כי שמא לדידן דלא כרבא אין פשתן פוטר (אפשר אף למ״ד שאר מינין דרבנן או בעל העיטור ורז״ה והבן זה עב״י) ומש״ה כתב סמ״ק ומיהו במשי וכדומה כיון דאפשר במשי או צמר יש ליזהר שלא לעשות פשתן משא״כ בפשתן אף דיש ב׳ חששות ר״ת והגאונים מ״מ כיון דאין לטלית פשתן תקנה דצמר לא ושאר מינים לא הניחו על ציצית פשתן. ופסק הטור בסמ״ק ממש וז״ש אעפ״י כלומר בטלית פשתן יש יותר חששא ר״ת וגאונים מקצת רבוותא א״א בענין אחר משא״כ במשי. והא דסידר הטור כן ולא להיפך דהא מיהו נכון ליזהר במשי הוא משום טלית פשתן דה״א דסמ״ק אוסר במשי וכ״ש לטלית פשתן (כגי׳ אפילו) לכן הקדים הסמ״ק והלכה כסמ״ק: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה כגון עט״ז עיין אות ג׳ וד׳ ביארתיו דבין להמחבר והר״ב א״ש דין זה ועיין סעיף ו׳ ובמ״ש שם לפסק הלכה בזה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ו יש עט״ז וזה למ״ד שאר מינין בתורה ועמ״א אות ה, יע״ש ובלבוש כתב דמ״ה פסול דפסק בס״א כהר״ב בהג״ה והיפך וכתב דיעה א׳ דכל הבגדים חייבין מ״ה יע״ש: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ז מצבע עט״ז ועיין רש״י מנחות מ״א ב׳ ובר״מ ור״א פ״ב מציצית ה״ח משמע מ״ה קאמר שיהיו ציצית מצבע טלית הכנף מין כנף לר״מ לשיטתיה דשאר מינין מדרבנן קאי הכנף רק לצבע יע״ש ולא משום זה אלי ואנוהו ועמ״א אות ו׳ מזה. עיין אות ח׳: ש"ע סָעִיף ה
ח אף בגדים צבועים עט״ז וכ״כ הב״ח ועמ״א ו׳ מזה. וד׳ כנפות הוא שאין תפור וטלית קפן התפור עמ״א סימן ח׳ אות ד׳ מזה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ט שאין עט״ז ועיין מנחות מ״ם א׳ ת״ר הסוגיא לתוס׳ ולר״ת קיי״ל כב״ש ולרש״י מודה ב״ש ממינו עביד וא״כ מ״ש דלית לן כב״ש א״י מהו לרש״י דגם ב״ש מודים ממינם עביד ואפשר לבעל העיטור עב״י וב״ש פוטרי״ן לגמרי דבמקום תכלת בעינן לבן עמרא ולית הלכתא כב״ש בזה ומ״ש בפי׳ הפשט ביבמות אי ציצית פשתן יש לה מקום מ״ה ביארתיו באות ד׳ מזה וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף ו
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א צמר רחלים. אבל צמר גמלים ונוצה של עיזים והשירים וצמר אילים ורחל בת עז פטורים מדאורייתא רק מדרבנן ואינו פוטר אלא במינם צמר רחלים ושאר מינים שטרפן זה בזה אזלינן בתר הרוב מ"א. טלית שהשתי צמר והערב משי או איפכא פטור מה"ת וחייב מדרבנן אפי' אם הרוב צמר. ואם ערבם זה בזה אזלינן בתר רובא כנה"ג בשם הרדב"ז ומסיק שם בשם הר"ם מרוטנבורג דאין לטלית זו תקנה ע"ש ועיין בהלק"ט ח"א סי' קס"ח. וח"ב סי' ק"ו. ירא שמים ילבש טלית כולו של צמר. ולדעת המקילין לעשות טלית של משי יטוו חוטין של צמר ולא של משי. ולא יסמוך ע"ז רק יעשה טלית קטן שכולו צמר מלמטה כדי לצאת בו ובזה יתנאה למעלה מ"א ס"ק ד' וכ"כ בסי' ח' ס"ק ט"ו דנהגו שלא לברך על טלית של משי אלא מברך על של צמר ומסירו ולובש של משי ע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב של פשתים כלל. הטעם דיש צמר שנראה כעין משי ויבואו להטיל ציצית פשתים בטלית של צמר שיסברו שהוא משי. עיין מ"א: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ג להסתפק בו. כי אין כאן מין כנף וגם לא גדילים תעשה לך מהם אינם לגמרי. עיין מ"א: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ד רק לבנים. אף בבגדים הצבועים ואין לשנות כצ"ל. וכ' ט"ז מ"מ ראוי למדקדק לעשות דוקא ד' כנפות או טלית לבן כדי שיהא יוצא ידי הכל כשיעשה הציצית לבנים ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ה פשתים. דאז יהיה מוכרח לעשות ציצית של פשתן ויש לגזור שמא יעשה ג"כ צמר: ש"ע סָעִיף ו
ו וציצית של פשתן. ויברך עליו. כ"כ ב"י ס"ס זה בהסכמת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ע"ש והבאר היטב אשר לפני כ' ונ"ל דלא יברך עליו ע"ש ולא עיין בב"י. וא"ל הא קי"ל בכמה דוכתי דהיכא דאיכא ספיקא דדינא ספק ברכות להקל כבר נשאל ע"ז בתשו' שבות יעקב ח"א סי' א' ובהלק"ט ח"ב סי' קט"ז וע"ש והשיב השבו"י דלכך פסק הב"י כאן דיברך עליו לפי ששלושה עמודי הוראה הרי"ף והרא"ש והרמב"ם שהב"י נשען עליהם בכל הוראתו סברי הכי ע"ש. והמ"א כתב ונ"ל דיעשה כנפות של עור ויטיל בו ציצית צמר ע"ש: ש"ע סָעִיף ו
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א סעי' א וי"א כו'. דרחבא ורב יהודה ורבא פליגי עליה דרב נחמן ורבא בתראה הוא ואי משום תנא דר"י הא אמר אביי האי תנא מפיק כו' ורבנן ג"כ פליגי עליה כמ"ש בפ"ק דיבמות ה' ע"א וס' הראשונה ס"ל כיון דבשבת כ"ו כ"ז שקיל וטרי אמוראי אליבא דתנא דר"י ורנב"י אמר לאתויי ציצית הלכה כוותיה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב סעי' ב חוץ כו'. ע' תוס' דכתובות מ"ם א' ד"ה כגון כו' וע' תוס' יבמות ה' א' ד"ה דאפילו כו' ממ"ש במנחות מ"ם א' כיון דאפשר כו' וע' תוס' שם ד"ה כיון כו': בזה"ז כו'. ע' מ"ר פ' שלח ועכשיו אין לנו אלא לבן כו': וי"א כו'. וכ"כ הרא"ש בשם בע"ה דקי"ל כריב"נ שם ל"ח ב' אין לו תכלת מטיל לבן ר"ל צמר צבוע לבן דווקא והא דקאמר שם ל"ט ב' או צמר או פשתים ר"נ הוא דס"ל הכי כיון דמדרבנן הוא אבל לדידן דקי"ל דאורייתא פשתן לא פטר כלל ע"ש והסמ"ק כתב וז"ל וכלאים בציצית לגמרי אסור לדידן שאין לנו תכלת וטלית של פשתן פטור אפילו במינו וצמר ופשתים פוטרים בין במינם בין שלא במינם ושאר מינם במינם פוטרים ושלא במינם אינן פוטרי' בזה יש שני פירושים וצ"ע במס' מנחות מיהו נכון שלא לעשות שום ציצית מפשתן ואפילו בטלית של משי וז"ל המרדכי סי' תתק"נ ויהי אדם נזהר שלא יעשה שום ציצית מפשתן ובטלית של משי יעשה ציצית של משי וגרסינן בפ' התכלת צמר ופשתים פוטרים בין במינם כו' בזה יש שני פירושים וע"ש בתוס' ור"ל כמ"ש בהג"מ פ"ג הלכה ה' הנה מורי רבינו שיחיה א"ל הא דאמרינן צמר ופשתים פוטרים בין במינן בין שלא במינן היינו דוקא יחדיו ולפיכך נהגו לעשות לטליתות של משי ציצית של משי אבל על הצביע' כו' ר"ל דז"ש במנחות מ"א ב' טלית אין פוטר בה אלא מינה וכמ"ש בתוס' שם ד"ה אין כו' ותימא כו' ועוד נראה כו' ומ"ש שם ומה דפי' בשיראים ל"ד כו'. ליתא לפ"ז דדווקא יחדיו וכאן לא מיירי בזה וגליון הוא וז"ש במרדכי וע"ש בתוס' אלא דאמרינן שם ל"ט ב' אימא או צמר כו' וז"ש הסמ"ק וצ"ע במס' מנחות אבל כבר כתב הרא"ש בשם בע"ה דלר"נ דס"ל מדרבנן משני הכי אבל לדידן דקי"ל דאורייתא כמ"ש בס"א בהג"ה מוקמינן כדקאמר מעיקרא וכמש"ל וז"ש דאין לעשות שום ציצית מפשתן ואפי' כו' דבטלית של פשתן אין לעשות כלל ובשל צמר אסור משום כלאים וכן בשאר מינים דא"א לעשות אלא שניהם יחד ולדידן אסור ה"ה דאין לעשות של צמר אלא בשל צמר ולא נקט פשתים אלא משום דאין לו מקום בשום טלית: יש להסתפק כו'. עיין מגן אברהם: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ה
ג סעי' ה י"א כו'. מ"א ב' וכפירש"י שם וד"ה מיתבי וכ"כ הרמב"ם: והאשכנזים כו'. כמ"ש ל"ח ב' מידי ציבעא כו'. וראב"ד מתרץ בהשגות דלא פריך אלא לענין הקדמה וע' תוס' שם ד"ה מידי כו' ושם מ"א ב' ד"ה אין כו': ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ד ס"ו י"א כו'. כפי' תוס' מ"ם א' ד"ה סדין דלהכי קאמר פוטרין דאפילו ממינו פטור ולהכי קאמר סדין ול"ק כלאים בציצת ובספרי כסותך פרט לסדין וז"ש מלאכא לרב קטינא סדינא כו' וז"ש בשבת כ"ה ב' והיו תלמידיו כו' וע' תוס' שם וכן עיקר: ואע"פ כו'. שהרבה פוסקים חולקין וס"ל כפירש"י בתכלת דווקא: ועושה כו'. כשיטתו בס"א: ומיהו כו'. ואין לחוש בכה"ג לסברת וי"א דס"ב: ש"ע סָעִיף ו
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)