Shulchan Aruch, Orach Chayim 12 — שולחן ערוך, אורח חיים יב
א אִם נִפְסְקוּ כָּל חוּטֵי הַכָּנָף וְנִשְׁתַּיֵּר בָּהֶם כְּדֵי עֲנִיבַת כָּל הַחוּטִים הַפְּסוּקִים בְּיַחַד כָּשֵׁר, וְאִם לֹא נִשְׁאַר כְּדֵי עֲנִיבָה אֲפִלּוּ בְּחוּט אֶחָד שֶׁנִּפְסַק כֻּלּוֹ פָּסוּל, הִלְכָּךְ כֵּיוָן שֶׁכָּל אֶחָד כָּפוּל לִשְׁנַיִם אִם נִפְסְקוּ שְׁנֵי רָאשִׁים פָּסוּל, שֶׁמָּא נִפְסַק חוּט אֶחָד. וּלְפִי מַה שֶּׁאָנוּ נוֹהֲגִים לְדַקְדֵּק בְּעֵת עֲשִׂיַּת הַצִּיצִית לָתֵת סִימָן בְּד' רָאשִׁים בְּעִנְיָן שֶׁלְּעוֹלָם הַד' רָאשִׁים הֵם מִצַּד אֶחָד שֶׁל הַקֶּשֶׁר, וְהַד' רָאשִׁים מִצַּד הָאַחֵר, אִם נִפְסְקוּ שְׁנֵי רָאשִׁים מִצַּד אֶחָד כָּשֵׁר, דְּוַדַּאי שְׁנֵי חוּטִין הֵם וַהֲרֵי נִשְׁתַּיֵּר מִכָּל אֶחָד הָרֹאשׁ הַשֵּׁנִי שֶׁהוּא יוֹתֵר מִכְּדֵי עֲנִיבָה. וּלְרַבֵּנוּ תָּם לֹא מַכְשִׁירִים אֶלָּא בְּנִשְׁתַּיְּרוּ ב' חוּטִין שְׁלֵמִים, דְּהַיְנוּ אַרְבַּע רָאשִׁים שֶׁכָּל אֶחָד מֵהָרָאשִׁים אָרֹךְ י"ב גּוּדָלִים אָז מַכְשִׁירִים כְּשֶׁנִּתְפַּסְקוּ הַשְּׁנֵי חוּטִין אֲחֵרִים אִם נִשְׁתַּיֵּר בָּהֶם כְּדֵי עֲנִיבָה, אֲבָל אִם נִפְסְקוּ ג' חוּטִין, אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁתַּיֵּר בָּהֶם כְּדֵי עֲנִיבָה פְּסוּלִים. וּמִפְּנֵי כָּךְ כְּשֶׁנֶּחְתְּכוּ ג' רָאשִׁים אִם לֹא דִּקְדֵּק בְּעֵת עֲשִׂיַּת הַצִּיצִית שֶׁיִּהְיוּ נִכָּרִים הַד' רָאשִׁים שֶׁמִּצַּד אֶחָד שֶׁל הַקֶּשֶׁר חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא כָּל רֹאשׁ הוּא מֵחוּט אֶחָד, וְנִמְצָא שֶׁאֵין כָּאן אֶלָּא חוּט אֶחָד שָׁלֵם, הִלְכָּךְ מִסְפֵקָא פָּסוּל: הַגָּה: וְכָל שֶׁכֵּן אִם דִּקְדֵּק שֶׁיִּהְיוּ נִכָּרִין הַד' רָאשִׁים שֶׁבְּצַד אֶחָד וְנִפְסְקוּ ג' רָאשִׁים בְּצַד אֶחָד דִּפְסוּלָה דְּאָז וַדַּאי נִפְסְקוּ ג' חוּטִין וְאִם נִפְסְקוּ בְּב' צְדָדִין נָמֵי פָּסוּל שֶׁמָּא שְׁלֹשָׁה חוּטִין הֵם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם בֶּן חָבִיב): אֲבָל אִם לֹא נֶחְתְּכוּ אֶלָּא ב' רָאשִׁים מַכְשְׁרִינָן בִּכְדֵי עֲנִיבָה, וַהֲלָכָה כִּסְבָרָא רִאשׁוֹנָה מִיהוּ הֵיכָא דְּאֶפְשָׁר טוֹב לָחוּשׁ לִסְבָרַת רַבֵּנוּ תָּם: הַגָּה: וְנוֹהֲגִין כְּרַבֵּנוּ תָּם (אֲגֻדָּה סִימָן ט"ו).
ב הֵיכָא דְּצָרִיךְ כְּדֵי עֲנִיבָה וּמִתּוֹךְ שֶׁהַחוּטִים עָבִים אֵינוֹ יָכוֹל לְעָנְבָם, וְאִלּוּ הָיוּ דַּקִּים הָיָה בָּהֶם כְּדֵי עֲנִיבָה כָּשֵׁר: הַגָּה: וּמְשַׁעֲרִין בְּחוּטִין בֵּינוֹנִים (דִּבְרֵי עַצְמוֹ).
ג כְּדֵי עֲנִיבָה לְרַשִׁ"י מִן הֶעָנָף, וּלְר"י אֲפִלּוּ נֶחְתַּךְ כָּל הֶעָנָף וְלֹא נִשְׁאַר כְּדֵי עֲנִיבָה אֶלָּא מִן הַגְּדִיל כָּשֵׁר, וּמִנְהַג הָעוֹלָם כְּרַשִׁ"י וְהֵיכָא דְּלֹא אֶפְשָׁר יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל ר"י:
English Summary
A high-level overview of the main points in this siman and how the poskim discuss them. It is not the final word on any halacha.
Tzitzit strings that tore after the tzitzit were tied: how much of each string must remain, and how the torn ends are counted.
The Mechaber writes (seif 1) that when all the strings at a corner tore, the tzitzit stay kosher as long as each string kept kedei aniva (enough length to tie a loop knot), enough to tie all the torn strings together in one knot. He follows the Rosh here, as the Gra notes. The Mishnah Berurah explains that when only some strings tore, it is enough that each could tie the torn ones. If even one string tore so that neither of its ends kept kedei aniva, the tzitzit are pasul (not valid). Each of the four strings is doubled, making eight ends. So when two ends tore, the Mechaber rules the tzitzit pasul, since both ends may belong to one string. The Mishnah Berurah limits this to where neither torn end kept kedei aniva. If one of them did, the tzitzit are kosher. The Mechaber writes that it is our custom to mark the strings when tying the tzitzit, so that each string has one end on each side of the knot. Then, when two ends on the same side tore, the tzitzit are kosher. They are surely two different strings, and the other end of each is still longer than kedei aniva. The Magen Avraham and the Mishnah Berurah add that with such marking, two ends torn on one side are kosher even with no kedei aniva left. Two ends torn on opposite sides with no kedei aniva are pasul, since they may be one string.
The Mechaber then brings the view of Rabbeinu Tam (following Tosafot, as the Gra notes). He holds the tzitzit are kosher only when two strings remain whole, all four of their ends twelve gudlin (thumb-widths) long. If the other two strings then tore and kept kedei aniva, the tzitzit are kosher. If three strings tore, they are pasul even with kedei aniva. The Mishnah Berurah gives his reason. Two strings stand in place of the techelet (the blue wool) and two in place of the white, and at least one kind must stay whole. So by Rabbeinu Tam, when three ends tore on unmarked strings, each end may be from a different string, leaving only one whole string, and the tzitzit are pasul out of doubt. The Rema adds that on marked strings, three ends torn on one side are surely three strings, and ends torn on both sides may be three strings, so both are pasul. The Mechaber rules like the first view, and writes that where possible it is good to be concerned for Rabbeinu Tam. The Rema writes that the custom follows Rabbeinu Tam. The Aruch HaShulchan also concludes that the halacha follows the first view, while one should be concerned for Rabbeinu Tam where possible.
The Taz writes that when checking tzitzit, everyone should also look where the strings come out of the hole in the garment. A tear there means the string tore from its root, and the tzitzit are pasul. On tying a torn string back together, the Mishnah Berurah reports the conclusion of the later poskim. Strings that tore before the tzitzit were made may be joined with a permanent knot and used, since the knot fully joins them. An end that tore after the tzitzit were put on the garment, while they were still kosher, may also be tied. But once a tear made the tzitzit pasul, tying does not help. This falls under ta'aseh velo min he'asuy (the tzitzit must be made, not come about from what already exists). The Aruch HaShulchan agrees that tying helps before the strings are put on the garment and does not help once the tzitzit became pasul; he does not mention tying an end that tore while the tzitzit were still kosher.
The Mechaber writes (seif 2) that strings too thick to tie are kosher if, were they thin, they would have kedei aniva. The Rema adds that one measures by strings of medium thickness. The Magen Avraham adds that medium strings are nicer to make from the start, because of "zeh Keli ve'anvehu" (beautifying a mitzvah). The Aruch HaShulchan agrees, and adds that thin strings need no measuring against medium ones.
The Mechaber writes (seif 3) that by Rashi, the kedei aniva must remain from the anaf (the loose hanging strings). By the Ri, the tzitzit are kosher even if the whole anaf tore and kedei aniva remains only from the gedil (the wound section). He writes that the custom follows Rashi, and that where there is no other way one may rely on the Ri. The Magen Avraham and the Mishnah Berurah explain that "where possible" in seif 1 means where other tzitzit are easily found, though one need not search for them. "Where there is no other way" means a place with no tzitzit at all. There, they write, one may wear the garment relying on the Ri, but without a bracha, and he may not wear it into a public domain on Shabbat. The Aruch HaShulchan agrees. The Mishnah Berurah adds that a string torn at the hole is pasul from the Torah even by the Ri. When tzitzit become pasul, he rules, one must take the garment off, and standing still so as not to walk four amot does not help.
This English summary is for review purposes only. It is not a halachic source and is not to be used for a halachic ruling. Suggestions or corrections are welcome: please add them to the comments section below. Go to the comments ↓ Each comment is reviewed by a TorahSages editor.
English summary © 2026 TorahSages · CC BY-NC-ND 4.0 · torahsages.com/library/shulchan-aruch/orach-chayim/12 · Copyright & Licensing
מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah
סָעִיף א
א (א) ונשתייר בהם - פי' בכל אחד מן החוט נשאר לעשות עניבה שקורין שליי"ף לכל החוטין הפסוקים ביחד. ואם לא נפסקו כולן די אם נשאר לעשות עניבה על הפסוקים בלבד ולא על כל החוטין: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) כשר - ואם התיר את הציצית אסור ליתנם בטלית אחר דהוי כלכתחלה ואפילו לא נפסק רק חוט אחד ואין בארכו י"ב גודלין: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) שנפסק כולו - ר"ל שבשני ראשיו לא נשתייר כדי עניבה פסול אף ששאר החוטין היו שלמים ואם נשתייר בשניהם כדי עניבה ע"י צירוף יש להסתפק אם מהני ומשמע מא"ר וכן מדה"ח דיש להחמיר בדבר ואפילו אם יש ספק אם השני ראשין הם משני חוטין או מאחד וא"כ יש כאן ס"ס שמא הם משני חוטין ושמא מצטרפין אפ"ה יש להחמיר משום דציצית מצויין הן והארה"ח מיקל בכגון זה ונראה דאם יש באחד מהראשין כדי לענוב חוט אחד בודאי יש לסמוך עליו: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) פסול - עיין לקמן בס"ג ולכו"ע אם נפסק חוט אחד מעיקרו דהיינו במקום חיבורו בכנף דפסול וכתב הט"ז ע"כ ראוי לכל י"ש שיעיין בשעת בדיקה גם בתחלת מוצאם של הציצית דהיינו במקום חיבורו בכנף אם יש שם קרע: ש"ע סָעִיף א
ה (ה) שני ראשים - ולא נשתייר בשום אחד מהן כדי עניבה אבל אם באחד מהן יש כדי עניבה כשר: ש"ע סָעִיף א
ו (ו) שמא נפסק וכו' - ר"ל אף אם שני הנפסקים מצד אחד מ"מ פן שניהם הם מחוט אחד כיון שלא דקדק בעת עשייה: ש"ע סָעִיף א
ז (ז) ב' ראשים וכו' - ה"ה אפילו כל הראשים נפסקו מצד אחד ומהארבעה ראשים שמצד השני לא נשתייר בכל אחד רק כדי עניבה ג"כ כשר דלא נפסל לדעה זו רק אם חסר חוט אחד בשני ראשיו ומ"ש המחבר שהרי יש בראש השני יותר מכדי עניבה לאו דוקא הוא. שאלה חוטי הציצית שנפסקו וחזר וקשרן אם מועיל מה שנעשו שלמים ע"י קשירה ומסקי האחרונים דדינא הכי אם מתחלה קודם שעשה הציצית מהחוטין נפסקו החוטין וקשרן בקשר קיימא ואח"כ עשה מהן ציצית כשר דקשירה הוי חיבור גמור וכן לאחר שנעשה בהכשר דהיינו אם נפסק ראש אחד לאחר הטלת הציצית בהבגד אף אם לא נשתייר בו כדי עניבה מהני לקשרו עתה ואף אם יפסק אח"כ ראש השני מאותו החוט יהיה כשר כיון שבעת הקשירה היה הציצית כשר אבל אם נתקצרו החוטין באופן שנפסלו הציצית עי"ז כגון שנפסקו שני ראשין ולא נשתיירו כדי עניבה או שנפסק החוט במקום הנקב לא מהני מה שחזר אח"כ וקשר דזהו בכלל תעשה ולא מן העשוי בפסול וכ"ש אם היה החוט קצר משיעורו בתחלתו בשעת עשייה בודאי לא מהני מה שחזר אח"כ וקשרו לאחר הכריכה והקשירה של חוליא ראשונה דזהו ממש תעשה ולא מן העשוי וכדלעיל בסימן י"א סעיף י"ג לענין חתך ראשי החוטין: ש"ע סָעִיף א
ח (ח) ולר"ת וכו' - טעמו דשני חוטין שהן ד' אנו נותנין במקום תכלת ושני חוטין שהן ד' אנו נותנין במקום לבן צריך עכ"פ שיהיה מין א' שלם: ש"ע סָעִיף א
ט (ט) אם לא דקדק - קשה דהא כ"ש הוא אם דקדק כמ"ש בהג"ה אח"כ וי"ל דנקט לא דקדק משום סיפא דמסיים אבל אם לא נחתכו אלא ב' ראשים דמכשרינן בכדי עניבה דזהו דוקא בלא דקדק אבל אם דקדק אם נחתכו ב' ראשים מצד אחד כשר אפי' לא נשתייר כדי עניבה דהא נשתייר מכל אחד ראש השני אבל אם נפסקו ב' משני צדדין ולא נשתייר בכ"ע פסולין דשמא חוט אחד הן: ש"ע סָעִיף א
י (י) מכשרינן בכ"ע - ר"ל אפילו אם היה השיור כ"ע רק באחד מהן וכנ"ל בסק"ה: ש"ע סָעִיף א
יא (יא) והלכה וכו' - פשוט דמותר לברך עליהן וכמו שביארנו בבה"ל: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
יב (יב) כשר - דהא ארוכין הן בכדי עניבה רק מפני עובי אינו יכול לענוב: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יג (יג) יש לסמוך על ר"י - ומותר ללבוש הבגד. ולעיל בס"א דכתב היכי דאפשר טוב לחוש לסברת ר"ת פי' היכא דאפשר למצא בקל ציצית אחרים אבל א"צ לחזור אחריהם אם אין מזומנים לפניו או שיתבטל עי"ז מתפלה בצבור והכא כתב והיכא דלא אפשר היינו במקום שאין נמצאין ציצית כלל יש לסמוך על ר"י ומ"מ לא יברך עליו וגם אסור לצאת בו בשבת לר"ה ובכזה יש להכשיר בשעת הדחק גם בנפסק קצת מהגדיל ממש [תשובת ג"ו עי"ש] ודע דכ"ז אינו ענין לנפסק החוט במקום הנקב דשם אפילו לר"י פסול מן התורה. ופשוט דכשנפסלים הציצית צריך לפשטו ולא מהני לעמוד על עמדו שלא ילך ד' אמות דאין דין ד' אמות אלא להולך בלי ציצית גם לא יתקן הציצית בעוד הטלית עליו אלא פושטו ומתקנו: ש"ע סָעִיף ג
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף א
א כדי עניבת. פי' וירכסו את החושן תרגום ויענבון: ש"ע סָעִיף א
ב כל החוטים. בגמרא איבעי' לן כדי לענבן כול' ובהדדי או דלמא כל חד וחד לחודיה ורש"י פי' כדי לענבן החוטין אהדדי דהיינו שיעור גדול עכ"ל ולכן פסקו לחומר' אבל המרדכי פי' כל חד וחד לחודי' פי' שצריך ליענב חוט א' הנפסק על כל אחד מהחוטין הפסוקים בפ"ע וזהו שיעור ארוך מלענב כל החוטי' הפסוקים יחד כנ"ל פירוש המרדכי אף על פי שהרב"י לא פי' כן נ"ל מ"ש הוא אמת ולכן יש להחמיר כמ"ש שצריך כדי עניבה על כל חוט בפ"ע: ש"ע סָעִיף א
ג שנפסק כולו. כלומר שבשני הראשי' לא נשתייר כ"ע ואפילו ע"י צירוף אז ודאי פסול ואם נשאר בשניהם כ"ע ע"י צירוף יש להסתפק אם פסול: ש"ע סָעִיף א
ד שני ראשי'. ולא נשתייר כ"ע ואם נשתייר כ"ע אפילו נפסקו כלם כשר כמ"ש ראש הסי' דלא כע"ת סק"ב: ש"ע סָעִיף א
ה אם לא דקדק. קשה דהא כ"ש אם דקדק כדמסיק בהג"ה וי"א דנקט לא דקדק משום סיפא דמסיים אבל אם לא נחתכו אלא ב' ראשים מכשירים בכדי עניבה דזהו דוקא בלא דקדק אבל דקדק אם נחתכו ב' ראשים מצד א' כשר אפילו לא נשתייר כ"ע דהא נשתייר ראש השני כמש"ל אבל אם נפסקו ב' מב' צדדים ולא נשתייר בכ"ע פסולים דשמא חוט א' הן ומיהו יש גם תקנה לזה לעשות סימן בעת עשיית הציצית להיו' ניכר השני ראשים שהם מחוט א' ע"י הקשרים שעושין בסוף כל חוט ואפשר דמשום זה נקט הרב"י אם לא דקדק: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ו בינוני'. צ"ע למה חלק על בעל העיטור שאפי' אין בו אלא כדי לכרוך על ח' שערות דיו ולא מצאתי מהפוסקים הראשונים מי שחלק עליו: אמרי' בגמרא היכא שהם עבים כ"ש דכשרים דמנכר' מצותייהו ולכאור' יש ללמוד מזה שמצוה לעשות חוטי' עבי', ויש לדחות דדוקא כשנפסקו אז מנכר מצותייהו יותר כשהם עבים אבל בתחלה יותר נאה לעשות בינונים שהם נאים יותר משום זה אלי ואנוהו: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ז יש לסמוך על ר"י. לעיל סס"א כתב היכא דאפשר טוב לחוש לסברת ר"ת פי' היכא דאפשר למצוא בקל ציצית אחרים אבל א"צ לחזור אחריו והכא כתבה והיכ' דלא אפשר היינו במקום שאין נמצאים ציצית כלל יש לסמוך על ר"י, מ"מ נ"ל דלא יברך עליהם וגם אסור לצאת בו בשבת לר"ה: ש"ע סָעִיף ג
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף א
א כדי עניבה עמ״א וכ״ה בדפוס בפנים. מ״ש הלבוש הואיל והשיעור מדרבנן הוא כמלא קשר אגודל מ״ה ואפ״ה דוקא בשעת עשייה כמבואר בסימן י״א ס״י ה״ה זה: ש"ע סָעִיף א
ב כל עמ״א בעיא דלא איפשטא ולחומרא ואעפ״י שהשיעור דרבנן ולפי מ״ש המ״א י״ל המחבר פסק לקולא ככל ספק בעיא דרבנן לקולא ולא בעינן שיעכב על חוט אחר ובאמת בספרו הארוך פסק לקולא כרי״ף ורמ״א שהשמיטו בעי׳ וטוב לחוש לרא״ש אלא דרי״ף ורא״ש ודאי סוברים דכל חוט בפ״ע דאל״כ לא הוה להו להשמיטם והמ״א החמיר כו׳ ומ״מ צ״ע בזה דקי״ל בעיא דרבנן לקולא וכ״פ הפוסקים ולפעמים מחמירין בדרבנן וכ״ש כאן לפי מ״ש לקמן אי״ה אית ו׳ מזה: ש"ע סָעִיף א
ג שנפסק כו׳ עמ״א עשה כלומר דמלת כו׳ מיותר דהול״ל ואם לא נשאר כ״ע אפילו חוט א׳ שנפסק פסול אלא דבב״י מסופק אם נשתייר בשני ראשין ע״י צירוף כ״ע והניח בספק לז״א דנפסק כולו ודאי פסול ובצירוף פסול מספק וכתב א״ר אות ב׳ אפילו יש ס״ס שמא לאו חוט א׳ הוא ושמא מצטרפין יע״ש ומשמע נמי בנשתייר כ״ע כל חוט בפ״ע נמי הכין הוא עיין אות ב׳ וא״י למה החמירו כ״כ ואפשר ציצית מצויין הם: ש"ע סָעִיף א
ד שני ראשים עמ״א יראה כוונתו דאם נפסקו ב׳ ראשים בא׳ אין כ״ע וראש השני יש כ״ע כשר דל״ת כ״ע בכל ראש מהח׳ חוטין בעינן דז״א דהא הב״י מסופק אם מצטרפין שניהם יחד כמ״ש באות הקדום ומינה הא נשאר בראש א׳ כ״ע כשר ולא מיקרי נפסק חוט מעיקרא כ״א בב׳ ראשין אין כ״ע בכ״א ומ״ש לקמן ממ״נ הרי יש בראש הב׳ שיותר מכ״ע רבותא קאמר ועא״ר אות ג׳: ש"ע סָעִיף א
ה אם עמ״א הוקשה לו לשון המחבר אם לא דקדק ממ״נ אם נפסקו ג׳ ראשין מצד א׳ אפילו לא דקדק מ״ל כמ״ש הר״ב וכ״ש אם דקדק ונפסק ג׳ ראשין מצ״א ואם נפסקו ב׳ ראשין מצ״א וראש א׳ מצד הב׳ אין חילוק בין דקדק או לאו פסול מספק ותי׳ אסיפא קאי דב׳ ראשין כשר והוא שישתייר כ״ע בכל ראש ואפי׳ ב׳ מצ״א זה בלא דקדק הא דקדק וב׳ מצ״א כשר אפילו אין כ״ע שהרי נשתייר ראש הב׳ או יש עוד סימן שיעשה בב׳ חוטין בד׳ ראשין קשר בסוף חוטין (עיין סימן י״א במ״א כ״ג) וב׳ חוטין אחרים שהם ד׳ ראשין לא יעשה בסופם קשר או קשר משונה עניבה וכדומה ב׳ קשרים בכל א׳ א״כ נפסקו ג׳ ראשין ב׳ מצ״א וא׳ מצד הב׳ אם מנכר שהם ג׳ ראשין מג׳ חוטין כשירין שהרי נשתייר ב׳ חוטין שלימים יב״ג: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ו בינונים עמ״א בהג״ה נרשם דברי עצמו היינו של ב״י ובב״י כתב כן שלא כעיטור דאפילו היו דקות כשערות משערין דמש״ה השמיטו הרי״ף ור״מ הא דאלימי דלא בקיאין בשיעורא עובי ודקות ואי כעיטור אפי׳ כשערות ועד״מ ד׳ דמשערין בבינונית ולפ״ז דברי עצמו של הר״ב הם עיין סוף סי׳: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ז יש עמ״א בס״א היכא דאפשר טוב לחוש לר״ת ולא כתב והלכה כסברא א׳ היכא דלא אפשר אלא שם עיקר כסברא א׳ ואפשר בקל טוב עצהי״ט משא״כ כאן דהעיקר כרש״י והיכא שאין נמצאים כלל יש לסמוך אר״י ואין להקשות איך ילך בלא ציצית מ״ע י״ל ציצית שוא״ת ובשבת שא״א שרי כדלקמן סי׳ י״ג ה״ה היכא דאין נמצאים אע״ג דמדרבנן אסור (י״ג מ״א ח׳) ובדרבנן יש לסמוך אר״י ולרשות הרבים אסור הא לכרמלית שרי בדרבנן ומשמע דלא כט״ז י״ג א׳ ושם יבואר אי״ה בזה: ש"ע סָעִיף ג
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף א
א (ס"ק א) כדי כו' כלל הדברים דעה א' שבש"ע הוא דעת הרא"ש ודעה שניה היא דעת ר"ת ומחלוקתם תלוי' בהא דאמרי' בני ר' חייא גרדומי תכלת כשרה דהיינו אם נפסקו החטים הנשאר נקרא גרדומי. ואמרי' כמה שיעור גרדומי אמר שמואל כדי עניבה וס"ל להרא"ש דבין תכלת ובין חוטי לבן נקראים בשם תכלת להיות התכלת עיקר ואם כן כיון שאמרו בני ר"ח גרדומי תכלת כשרים ר"ל אפילו אגרדום ונפסקו כל החוטין בין התכלת ובין הלבן אפ"ה כשרים ובלבד שישאר מכל חוט כדי עניב' כדאמר שמואל. ור"ת ס"ל דבני ר"ח דוקא תכלת אמרו דנפסקו שני חוטי תכלת ונשאר מהן כדי עניב' כשר הואיל ושני חוטי לבן נשארו שלמים לגמרי אבל אי נפסקו ג' חוטים אף על גב שנשאר מהן כדי עניבה מכל מקום פסול כיון דלא נשאר רק חוט אחד שלם. והובא גם בט"ז: ש"ע סָעִיף א
ב (ס"ק ב) כל כו' ורש"י פי' כו' ר"ל שפי' מה שאמר כדי לענבם כולם הוא כדי לענב חוטים הפסוקים. והיינו שיעור גדול מאלו הוי אמרי' צד הפסק השני א"ד כל חד וחד לחודי': ולכן פסקו לחומרא ר"ל דלפי' רש"י מה"ט פסקו הפוסקים דבעינן כדי עניבה כל החוטים הפסוקי' יחד דזה יותר חומר' מאלו ה"א כל חד וחד לחודיה: אבל המרדכי כו' וז"ל המרדכי הובא בב"י ולי כו' מסופק הא דקאמר בגמרא א"ד כל חד וחד לחודיה אי ר"ל כל חוטי הציצית כ"א לחודי' צריך כדי עניב' או אם ר"ל כדי לענב חוט א' לבדו עכ"ל. ופי' הרב"י דספיקו של המרדכי או סגי אי יוכל לענב אותו חוט הנפסק בעצמו לבד או בעינן כדי לענב החוט הנפסק עם חוט אחר ע"ש ולמ"א אין נרא' פי' זה כיון דהמרדכי הוא פוסק ולא פרשן א"כ לדינא מאי נ"מ להאי ספיקא איך פי' כל חד וחד לחודי' דהא קי"ל לחומרא כצד הספק דבעינן כדי לענבן כולם. לכך פי' מ"א דספיקו של המרדכי אי פי' כל חד וחד לחודיה כמובן הפשוט כדי לענב חוט הנפסק לבד וא"כ יותר חומרא א"א כלהו בהדדי ונקטי' הכי לחומרא או פי' כל חד וחד לחודיה דבעי' כדי לענב חוט הנפסק על כ"א מחוטים הנפסקים והוא יותר חומרא מאלו אמרי' לענבן כולהו בהדדי בפ"א ולפ"ז נקטינן להחמיר כדי עניב' כל חד וחד לחודיה והיינו כדי לענב על כ"א מחוטים הנפסקים לכל אחד בפני עצמו: ש"ע סָעִיף א
ג (ס"ק ג) שנפסק כו' יש להסתפק. כן כתב הרב"י: ש"ע סָעִיף א
ד (ס"ק ד) שני כו' ואם נשתייר כדי עניבה אפילו נפסקו כולם כשר. ומ"ש בש"ע ולפי מה שאנו נוהגים לדקדק כו' אם נפסקו שני ראשים מצד א' כשר לאו דוקא שני ראשים ה"ה ארבעה אלא איידי דנקט ברישא שני ראשים פסול נקט בסיפא שני ראשים כשר: ש"ע סָעִיף א
ה (ס"ק ה) אם לא כו' ומיהו יש ג"כ תקנה לזה כו' ר"ל לידע אם השני ראשים הם מחוט א' או משני חוטים. דרך משל חוט א' יעשה בשני ראשיו בכל ראש קשר אחד ובחוט השני יעשה בשני ראשיו בכל ראש שני קשרי' ובחוט ג' יעשה בשני ראשיו בכל ראש ג' קשרים ובחוט ד' יעשה בשני ראשיו בכל ראש ד' קשרים. ואפשר דמשום זה לקט הרב"י אם לא דקדק ר"ל דאין עיקר הכוונה שלא דקדק שיהיה ד' ראשין בצד א' דתקשו אדרבא אם דקדק כ"ש כמ"ש בהג"ה אלא ר"ל אם לא דקדק שיהיה ניכר איזה שני ראשין הם מחוט אחד כגון על ידי קשרים כנ"ל דאם דקדק כה"ג שניכר איזה ראשים הם מחוט א' אז לפעמים משכחת לה דאפי' נפסקו ג' ראשים כשר כגון שניכר שהם רק משני חוטין. אמנם אף שהדין אמת מכל מקום לפרש שהרב"י נתכוין לזה דוחק שהלשון שבש"ע לפ"ז דחוק: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ו (ס"ק ו) בינונית כו' שאפילו א"ב כדי לכרוך על ח' שערות. ובב"י הביא לשון בה"ע ח' שערות כפולות ולענ"ד ר"ל שש עשרה שערות והיינו דא"א שתמצא חוט דק יותר מחוט השער. וכיון דבעי' שזורים וכדלעיל ר"ס י"א וא"כ ממילא בעינן עכ"פ ט"ז שערות כדי שאחר השזיר' יהיו ח' שערות כפולות: אמרי' בגמר' היכא שהם עבים כו' דאהאי דינא שכ' בש"ע היכי דצריך כדי עניבה ומתוך שהחוטים עבים כו' הוא איבעי' בש"ס ופשט הש"ס להכשיר כמ"ש בש"ע וז"ל כ"ש דכשרי' דמנכר מצותייהו: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ז (ס"ק ז) יש לסמוך כו' לעיל סס"א כ' היכא דאפשר טוב כו' והכא כ' היכי דלא אפשר כו'. שינה הלשון בכוונה דבסס"א נרא' להראב"י עיקר להקל כדעת הרא"ש ולכן כתב והיכי דאפשר טוב לחוש לסברת ר"ת והיינו על צד היותר טוב משא"כ הכא אדרבא להיפך נראה להרב"י עיקר להחמיר כרש"י אלא באין ברירה על צד הדחק יש לסמוך על ר"י לכן כ' והיכי דלא אפשר כו'. ועפ"ז ממילא כ' מ"א דבסס"א דוקא היכי דאפשר למצוא בקל יש לחוש לר"ת כיון דעיקר כהרא"ש אבל הכא אדרבא צריך לחזור אחריו לעשות ציצית אחרים לצאת ידי רש"י שהעיקר כדבריו אלא היכי דא"א למצוא כלל יש לסמוך על ר"י. ומה"ט סיים מ"א כיון דהעיקר כרש"י אם צריך לסמוך על ר"י לא יברך כו': ש"ע סָעִיף ג
ט״ז Taz
סָעִיף א
א אם נפסקו כו'. להבין המחלוקת נציע בקיצור איתא בגמ' בני ר' חייא אמרי גרדומי תכלת כשר פי' נקרעו הציצית ונשתייר בהם קצת וכמה שיעור גרדומי אמר שמואל כדי שיוכל לענבן פי' שיוכל לעשות עניבה שקורין שלי"ף מכל החוטין ביחד באותו הנשאר מן הציצית ותו איתא שם אמר רב נפסק החוט מעיקרו פסולה פי' שלא נשאר שיעור עניבה. ומפרש הרא"ש דהך גרדומי תכלת פי' כל הציצי' נכללו בשם תכלת דאם נפסקו כל הד' חוטי' ולא נשתייר בהם אלא כדי עניבה כשר אבל אם לא נשתייר אפי' בא' מהן כ"ע אלא נפסק כולו פסול דבעי' מכל ד' חוטין שישאר מכל א' כ"ע מ"ה אחר שכפל הד' חוטין ועשה מהם ח' ראשי' הוי דינא אם נפסקו ב' ראשים לגמרי אם ברור לנו שכל ראש הוא מחוט אחר אין כאן פסול דהא נשאר בכל חוט הראש הב' שלו אלא שיש לחוש שמא הראשי' שנפסקו הם שניה' חוט א' כפול נמצ' שחוט א' נעקר לגמרי ויש כאן פסול ור"ת פי' דגרדומי תכלת לבד בזמן שהיה תכלת אבל הלבן קיים לגמרי אז כשר דהיינו שבעי' תרתי ששני חוטי לבן יהיו שלם לגמרי כשיעור י"ב גודלים ואז מהני כ"ע לתכלת שנשאר וא"כ ה"ה לדידן שאין לנו תכלת ולוקחין ד' חוטין לבן בעינן ג"כ שיהיו ב' חוטין ארוכין דהיינו בכופלם ד' שלמים כשיעור י"ב גודלים ובשאר שני חוטין שכפלם ד' צריך שיהיה נשאר בהם כ"ע נמצא שאם נפסקו ג' ראשים יש לחוש שמא כל ראש מהנקרעים הוא מחוט בפ"ע נמצא שלא נשארו ב' חוטין שלמים ע"כ לא מהני מה שנשאר כ"ע דהיינו מכל חוט שנקרע ראש השני עדיין כי בעי' ב' חוטין בכפלם ד' שלמים י"ב גודלים. ובטור כתב אחר דעת ר"ת ולפ"ז אפי' אם נפסקו ב' ראשים כשר אם יש בהם כ"ע עד שיפסקו ג' עכ"ל וקשה למה אמר יש בהם כ"ע דבחד מינייהו שנשאר בו כ"ע והראש השני נפסק כולו כשר דאפי' תימא הנך ב' ראשים שנקרעו הם חוט אחד מ"מ כיון שבא' מהם נשאר כ"ע סגי וע"ק ל' אפי' כמו שהאריך ב"י וצ"ל דכוונת הטור להשמיענו דבג' ראשים פסול אפי' בכ"ע מכל ג' ראשים הנפסקים מספק דשמא מג' חוטין הם ונמצא המשך דבריו דלפי שיטת ר"ת אפי' במה שיש הכשר דהיינו כ"ע אינו מועיל אלא בב' אבל לא בג' אפי' נשאר מכל ראש כ"ע: ש"ע סָעִיף א
ב הפסוקים ביחד. פי' לאפוקי שיעשה אותה עניבה מאותו חוט לבד: ש"ע סָעִיף א
ג שנפסק כולו פסול. ע"כ ראוי לכל אדם שיעיין בשעת בדיקה גם בתחלת מוצאם של הציצית מן הנקב ולמטה שאם יש שם קרע ודאי הוי נפסק כולו ומבואר בב"י סי' ט"ו דאם יש כ"ע דכשר בדיעבד מ"מ אם התיר אותה ועשאה על טלית אחר אינו רשאי לעשות כן דהוי כלכתחלה ע"ש במ"ש בשם רש"י על פשט ובלבד שלא תהא מופסקת: שאלה חוט ציצית שנפסק וחזר וקשרו מהו אם מועיל מה שנעשה חוט שלם ע"י הקשירה: תשובה נ"ל דאם היה כן בשעת עשיית הציצית שהיה קצר באופן שנפסל לא מהני מה שחזר אח"כ וקשרו וזה דומה למ"ש בסי' י"א שאם חתך הציצית אחר הכריכה דפסול משום תעשה ולמ"ה בפסול ה"נ בזה וראיה עוד מדברי המרדכי הלכות ציצית שכתב וז"ל ומיהו אין לו שיעור למעלה דיכול לעשותו ארוך כמו שירצה כו' ואם היה ארוך יותר מדאי וקצרו לא מיקרי תולמ"ה כיון שאין עשוי בפיסול עכ"ל משמע הא איפכ' שהי' קצר והאריכו הוי ולא מן העשוי כיון שפסול הי' אלא דאם הי' כשר בשעת עשיה ואח"כ נפסק ונפסל יש מקום לומר דלא מהני תיקון הקשירה כדמצינו לענין תפילין בסי' ל"ג משום דכתיב וקשרתם קשירה תמה בעי וה"נ נימא גבי ציצית דהא ילפי' כל התורה מתפילין כדאיתא שילהי פ"ק דקדושין לענין מ"ע שה"ג וכ"כ הטור בסי"ח דכיון דילפי' כל התורה מתפילין ותפילין כל אימת דמשמש כו' ויש לסתור דברים אלו ממ"ש התו' בפ' השולח (גיטין דף מ"ה) דר"ת רצה לפסול לולב שאגדו אשה כיון שאינה חייבת בו דומיא דתפילין דאמרי' וקשרתם וכתבתם מי שישנו בקשירה ישנו בכתיב' לאפוקי אשה וסתרו התו' בשם ר"י דבריו דאין זה אלא גבי ס"ת תפילין ומזוזות דכתיב בהו וקשרתם וכתבתם וכה"ג יש פלוגת' ביניהם לענין ציצי' שעשאוהו אשה בסי' י"ד דר"ת פוסל ור"י מכשיר כמש"ש ב"י ונמצא לפ"ז במה דקי"ל התם כר"י דלא ילפי' מתפילין ה"נ כן הוא דלא נפסל קשיר' הציצית מחמ' ילפותא דתפילין אלא דלפי מ"ש רמ"א סי' י"ד דלכתחלה טוב להחמי' שלא תעש' אשה ציצית ה"נ נימא הכי גבי קשירת ציצית אמנם נרא' דאין שייך כאן כלל לילף מתפילין לענין קשירת הציצית דהא קשה בין לר"ת בין לר"י שזכרנו הא מצינו בס"ת דכשר מה שפסול בתפילין דהיינו תפירה בקרע שנקרע בס"ת כמ"ש בי"ד סי' ר"פ ובתפילין פסול גם תפירה כדאי' סי' ל"ג אלא ע"כ דלא שייך למילף בזה מתפילין ולא ילפינן מתפילין ספ"ק דקדושין אלא לענין גוף הדבר שמ"ע שזמן גרמא היא ונשים פטורות אבל לא שאר פרטים דודאי יש הרבה דינים בתפילין משא"כ בשאר מצות אפי' בס"ת ומזוזות וכן ראיה מפרק הקומץ דפרכי' בגרדומי רצועה דע"כ פסולים מדאמרי' גרדומי תכלת כשר והיינו דוקא בציצית שהוא תשמישי מצות אבל תפילין דתשמישי קדושה הם פסול וה"ה להך דקשירת פסיקה לא נילף מטעם זה והטור שכתב דכל התורה ילפינן מתפילין כ"כ לרווחא דמלתא כי מצינו בכל הברכות שהדבר תלוי בהיסח הדעת וע"כ אמר דיש ללמוד ציצית לענין היסח הדעת מתפילין. ועוד יש ראיה לקשירת חוט ציצית מההיא דריש סוכה אר"י עשאה מן הקוצין פסולה פירש"י חוטין שניתקו בשתי וקושרין אותם ותלוים ראשיהם לאחר שנארג וקרי להו קוצים ע"ש שבולטים כקוצים עכ"ל. והא לך שאותם הבליטות שבולטים אחר שחזר וקשר שני חלקי חוט השתי שנקרעו הוא דבר קצר ואין ראוי לעשות מהן חוט אלא ודאי ע"י קשירה שיקשרנו לחוט אחר ועוד ראי' מסי' ט"ו סי"ד דלא יתפור תוך ג' שלא יניח החוטין ויוסיף עליו ז' חוטין וזה א"א רק ע"י קשירה ולענין מעשה נלע"ד דאין איסור אם קושר הציצית רק במקום שנפסלו בקריעתן אבל אם מתחלה קודם שעשה ציצית מהחוטין נפסק חוט א' וקשרו ואח"כ עשה מהן ציצית כשר וכן לאחר שנעשה בהכשר דהיינו כדי עניבה: ש"ע סָעִיף א
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א אם עט״ז הביא גמרא מנחות ל״ח ב׳ ובביאורי לטור הארכנו כי יש בכאן ד׳ פירושים וכאן אין להאריך והקשה במ״ש הטור לר״ת אם נפסקו ב׳ ראשים אם יש בהם כדי עניבה דמשמע בכל ראש בעי כ״ע (דבצירוף יחד אין מועיל ועב״י) הא בחד ראש סגי כ״ע ממ״נ ועוד מאי ולפי זה הא לדיעה א׳ פשיטא כשר אפילו נחתכו ח׳ ראשין אם נשאר כ״ע והאריך הב״י ופירש הט״ז דהטור לאו אהיתרא מהדר אלא ה״פ ולפי זה לדעת ר״ת דמכשיר בב׳ חוטין שלימין י״ב גודלין וב׳ כ״ע לא מכשיר כ״א ב׳ ראשין שיש כדי עניבה בראש א׳ הא ג׳ ראשין אפילו יש בהם בכל א׳ כ״ע פסול דשמא ג׳ ראשין הם מג׳ חוטין ובעינן לר״ת ב׳ חוטין שלימים אורכן י״ב גודלין: ש"ע סָעִיף א
ב הפסוקים עט״ז והוא בעיא דלא איפשטא בגמרא מנחות ל״ט א׳ ועמ״ש במ״א אות ב׳ אי״ה מזה: ש"ע סָעִיף א
ג שיפסק עט״ז ואזיל לשיטתיה בסי׳ ח׳ אות ח׳ ומ״א י״א שם דלט״ז עיקר בדיקה בחוטי הכנף כי שם אם נקרע חוט א׳ מעיקרו הוה פסול אף לר״י בס״ג כאן. ומ״ש אם התיר הוי לכתחלה עב״י ט״ו תמה על הרמב״ם והטור שלא הביאו זה ועב״ח וכולם שוין דלכתחלה אסור: והוי יודע דהלבוש כתב הואיל ושיעור זה דרבנן דמ״ה כל שהוא סגי לא הטריחוהו חז״ל להתיר כל שעה ולפ״ז יש לומר במקום שאין ציצית מצויין ויש לו ציצית פחותים משיעור יב״ג יש לומר דשרי להטיל בטליתו דהוי דיעבד ולפ״ז הפרש יש בין נתקו חוטי הערב בסימן י״א סעיף יו״ד אם נתקו מחוטי הערב כשר ופירש הלבוש שם הטעם דהתורה לא הקפידה כ״א משעת עשייה ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם ולאחר מיכן אפילו תחת הכנף פחות מקשר אגודל כשר הא אם התיר ציצית מכנף זה ועשה אחרות ד״ת פסולים המה כיון שתחלת עשייתן בפיסול ד״ת מאחר שאין בו קשר אגודל וזה פשוט: ומ״ש בתשובה שאלה הוא דבגמרא מנחות מ״ם ב׳ תולמ״ה פסול י״ל תולמ״ה ד״ת הא תולמ״ה דרבנן כי אורך יב״ג הם דרבנן ומ״ה כ״ש כמבואר ובלבוש י״ל דתולמ״ה לא פסול אבל ממרדכי ראיה דארוך וקצרן כשר דאין שיעור למעלה הא יש שיעור מדרבנן נמי פסול תולמ״ה ואם עשה בהכשר ואח״כ נפסק חוט מעיקרו שלא נשאר כ״ע י״ל דמהני קשירה אח״כ וזו היא עשייתן דבשלמא אם בתחלה לקח חוט א׳ ארוך רק יו״ד גודלין וכרך וקשר הוי תולמ״ה משא״כ זה דתחלת עשייה בכשרות ונפסק מהני קשירה להשלים וזו עשייתן וכדמות ראיה מסי׳ יו״ד סעיף ו׳ הטיל ציצית על ציצית דנפסלו בשתיהן קיימות ובחתך א׳ נתכשרו שניים והעלה דל״ד להתם דשם אין פיסול בגוף הציצית משא״כ כאן והלכך קשירה ודאי מהני דליהוי חוט שלם וקודם עשייה כשר וה״ה לאחר עשייה ונפסק ונשאר כ״ע וכ״ת למה לי קשירה י״ל דנ״מ כשנחתך ראש השני אח״כ. ומה שיש מהספק הוא דחוטין בעינן שזורק וכל חוט כפול לב׳ ע״י שזירה אם נפסק מקצת החוט חצי שזירה הואיל ומקצת השני קיים ולא נשאר כ״ע מהשזור אי מתכשר כך ועיין חולין גבי צומת הגידין וצ״ע ועמ״א. ועיין ל״ג ס״ה יותר משיעור תורה מהני קשירה וכאן אפילו נפסק בכנף מהני: ש"ע סָעִיף א
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א הפסוקים ביחד. עמ"א מ"ש בלשון המרדכי וכ' דיש להחמיר שצריך כדי עניבה על כל חוט בפני עצמו ועיין ס"ב: ש"ע סָעִיף א
ב כשר. ואם התיר את הציצית אסור ליתנם בטלית אחר דהוי כלכתחלה. ט"ז: ש"ע סָעִיף א
ג שנפסק כולו. כלומר שבשני ראשים לא נשתייר כדי עניבה אפי' ע"י צירוף אז ודאי פסול. ואם נשאר בשניהם כדי עניבה ע"י צירוף יש להסתפק אם פסול מ"א. וכתב ט"ז ע"כ ראוי לכל ירא שמים שיעיין בשעת בדיקה גם בתחלה מוצאם של הציצית מן הנקב ולמטה שאם יש שם קרע ודאי הוי נפסק כולו. שאלה חוט הציצית שנפסק וחזר וקשרו מהו אם מועיל מה שנעשה חוט שלם ע"י קשירה. פסק הט"ז דאם היה כן בשעת עשיית הציצית שהיה קצר באופן שנפסל לא מהני מה שחזר אחר כך וקשרו דהוי תעשה ולמ"ה. אבל אם היה כשר בשעת העשיה ואח"כ נפסק ונפסל כשר אם חזרו וקשרו וה"ה אם קודם שעשה הציצית נפסק חוט אחד וקשרו ואח"כ עשה ממנו ציצית דכשר ע"ש וכ"כ המ"א סי' ט"ו ס"ק א': ש"ע סָעִיף א
ד שני ראשים. ר"ל ולא נשתייר כדי עניבה ואם נשאר בשניהם כדי עניבה ע"י צירוף כתבתי בס"ק ג' דיש להסתפק אע"ג דיש ס"ס ספק אם הם ב' חוטין או אחד ואת"ל אחד שמא מצטרפין אפ"ה לא מהני. בני חייא ולבוש וע"ת ועיין בתשו' בית יעקב סי' ס"ו: ש"ע סָעִיף א
ה אם לא דקדק. קשה דהא כ"ש הוא אם דקדק כמ"ש בהג"ה אח"כ וי"ל דנקט לא דקדק משום סיפא דמסיים אבל אם לא נחתכו אלא ב' ראשים מכשירים בכ"ע דזהו דוקא בלא דקדק אבל אם דקדק אם נחתכו ב' ראשים מצד אחד כשר אפי' לא נשתייר כ"ע דהא נשתייר ראש השני אבל אם נפסקו ב' מב' צדדים ונשתייר בכ"ע פסולים דשמא חוט א' הן. מ"א: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ו יש לסמוך על ר"י. לעיל סס"א כ' היכא דאפשר טוב לחוש לסברת ר"ת. פי' היכא דאפשר למצוא בקל ציצית אחרים אבל א"צ לחזור אחריו והכא כתב והיכא דלא אפשר היינו במקום שאין נמצאין ציצית כלל יש לסמוך על ר"י. ומ"מ לא יברך עליהם גם אסור לצאת בו בשבת לר"ה מ"א. ובתשובת גינת ורדים חלק א"ח כלל ב' סי' א' כתב דיש להכשיר בשעת הדחק גם בנפסק קצת מהגדיל ממש ע"ש. ועיין בהלק"ט ח"ב סי' (קי"ב) [קי"ח] שכ' דמי שנפסקו לו חוטי הגדיל ואין לו חוטין אחרים שיתיר ג' חוליות עם ג' קשרים העליונים ויניח קשר התחתון עם חוליתו כדי שיהא פתיל וגדיל עד שימצא אחרים (ופשוט דכשנפסלים הציצית צריך לפושטו ולא מהני לעמוד על עמדו שלא ילך ד' אמות דאין דין ד' אמות אלא להולך בלא ציצית): ש"ע סָעִיף ג
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א סעי' א אם נפסקו כו'. כפי' הרא"ש דמ"ש אי אגרדום כו' היינו שנפסק חוט א' לגמרי דלרבי דמצוה א' הן מועיל השלם לחבירו אבל לרבנן דאין מעכבין בין יש לו בין אין לו לעולם צריך ד' חוטין אם נפסק א' מעיקרו ור"ל דלר' אין מנין החוטין מעכב אלא שיהיה תכלת ולבן אבל לרבנן אין תכלת מעכב רק שיהיו ד' חוטין אבל אם נפסקו כל ארבעתן נשאר כ"ע כשר לד"ה ולא מייתי הא דבני ר"ח אלא דלא בעינן סופן כתחילתן וכ"כ תוס' בד"ה אלא לתי' בתרא: כל החוטין. שם בעיא דלא אפשיטא ולחומרא: הפסוקים. כ"ה במרדכי. ב"י: ואם לא כו' אפי'. כן פי' ב"י מש"ש אם נפסק חוט כו': ולר"ת כו'. תוס' הנ"ל כפי' דאי איגרדום תכלת כו' אפי' נשאר כדי עניבה וכשיטתם דנותן ד' חוטין תכלת וד' לבן וע"ש ל"ח א' ד"ה התכלת כו' ומ' א' בד"ה בש"א ארבע טעמא כו' וכ"ד רש"י וע"ש בד"ה מתיבי טלית אין כו' וכ"ה בספרי פ' תצא מכמה גדיל כו' ובש"א ד' של תכלת וד' של צמר כו' והלכה כב"ש וכ"פ בגמ' שם כב"ש אבל דעת הראב"ד ששני חוטין בלבד של תכלת וששה של לבן והרמב"ם כ' דחוט א' לבד של תכלת וז' של לבן. וטעמם ממ"ש בספרי ועשו להם ציצית שומע אני יעשה אותן אחד בפ"ע ת"ל גדיל מכמה גדיל אין פחות משלשה דברי ב"ה ובש"א כו' כנ"ל והביאו תוס' הנ"ל ד"ה בש"א כו' מדקאמר שומע אני כו' משמע דפתיל תכלת הוא אחד לבד וגדיל לא כתיב אלא בלבן ומפרש הראב"ד חוט שלם והרמב"ם מפרש חוט א' ממש וע' בתוס' ל"ח א' סד"ה הנ"ל התכלת כדמוכח בספרי פ' שלח ופ' כי תצא כו' וע"ש סד"ה בש"א הנ"ל ולכך דחקו תוס' במניין תכלת כו'. ועוד דחקו בתוס' במניין ח' חוטים דגמרא לא קאמר אלא ד' גדיל גדילים כו' ומפרשים ופתליהו מחוכו היינו שיכפלם ע"ש בד"ה הנ"ל. אבל בספרי עוד צ"ע דבה"א שלש ובש"א שמנה והא לא פליגי אלא בג' וד' אבל הענין כך הוא דודאי פתיל משמע אחת וכן ציצית דלבן נמי משמע אחת אבל לעולם שניהם שוין וב"ה מפרש גדיל ג' חוטין וה"ה ללבן ג' ובש"א גדילים הוא ארבעה כמ"ש בגמ' גדיל גדילים דב"ש סובר דגדיל משמע שני' דלא כב"ה דמפרש ג' ולא דרשי לשון רבים ג"כ וה"ה בתכלת ומ"ש בגמ' ד' שלשה הכל במין א' בלבד תכלת או לבן וכן מוכח כל הסוגיא: ומ"ש תוס' בסד"ה בש"א הנ"ל ומיהו בספרי איכא דאמרי כו'. ליתא בספרי אלא שלמדו מתחלת ספרי ועשו להם כו' כנ"ל וכמ"ש בסד"ה התכלת ואפשר דמפרשי שדברי ב"ה דאמרי' ג' היינו ג' בלבן וא' בתכלת ול"פ ב"ש וב"ה אלא בתכלת אבל ליתא דבגמ' מוכח דבמנין הציצית קמפלגי: י"ב גודלים. כשיטת התוס' הנ"ל: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ב ס"ג ולר"י כו'. ממש"ש ש"מ צריך כו' דאי בפתיל לא משתרי ובספרי גדילים כו' בד"א בתחלה כו' מ' דאגדיל קאי ורש"י פי' דרב דאמר ש"מ כו' פליג ולא מצריך כ"ע ודחקו לזה משום דקי"ל כרב דאמר גדיל ופתיל בעינין לעיכובא כמש"ל מרדכי: ש"ע סָעִיף ג
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)