א אִם בָּא לְהַפְסִיק וְלַעֲנוֹת קַדִּישׁ וּקְדֻשָּׁה בֵּין י"ח לְיִהְיוּ לְרָצוֹן, אֵינוֹ פּוֹסֵק, שֶׁיִּהְיוּ לְרָצוֹן מִכְּלַל הַתְּפִלָּה הוּא; אֲבָל בֵּין יִהְיוּ לְרָצוֹן לִשְׁאָר תַּחֲנוּנִים, שַׁפִּיר דָּמִי. הַגָּה: וְדַוְקָא בְּמָקוֹם שֶׁנּוֹהֲגִין לוֹמַר יִהְיוּ לְרָצוֹן מִיָּד אַחַר הַתְּפִלָּה, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁנּוֹהֲגִין לוֹמַר תַּחֲנוּנִים קֹדֶם יִהְיוּ לְרָצוֹן, מַפְסִיק גַּם כֵּן לְקַדִּישׁ וּקְדֻשָּׁה; וּבִמְקוֹמוֹת אֵלּוּ נוֹהֲגִים לְהַפְסִיק בֶּאֱלֹהַי נְצֹר, קֹדֶם יִהְיוּ לְרָצוֹן, לָכֵן מַפְסִיקִין גַּם כֵּן לִקְדֻשָּׁה וּלְקַדִּישׁ וּלְבָרְכוּ (דִּבְרֵי עַצְמוֹ לְפי' רַשְׁבָּ"א שֶׁהֵבִיא הַבֵּית יוֹסֵף); וּמִיהוּ הָרָגִיל לוֹמַר תַּחֲנוּנִים אַחַר תְּפִלָּתוֹ, אִם הִתְחִיל שְׁלִיחַ צִבּוּר לְסַדֵּר תְּפִלָּתוֹ וְהִגִּיעַ לְקַדִּישׁ אוֹ לִקְדֻשָּׁה, מְקַצֵּר וְעוֹלֶה, וְאִם לֹא קִצֵּר יָכוֹל לְהַפְסִיק כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּפְסִיק בַּבְּרָכָה שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע, אֲפִלּוּ בָּאֶמְצַע.
ב אֵין נָכוֹן לוֹמַר תַּחֲנוּנִים קֹדֶם יִהְיוּ לְרָצוֹן, אֶלָּא אַחַר סִיּוּם י"ח מִיָּד, יֹאמַר: יִהְיוּ לְרָצוֹן; וְאִם בָּא לַחֲזֹר וּלְאָמְרוֹ פַּעַם אַחֶרֶת אַחַר הַתַּחֲנוּנִים, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ.
ג הָרָגִיל לוֹמַר ד' דְּבָרִים אֵלּוּ, זוֹכֶה וּמְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה: עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמָךְ, עֲשֵׂה לְמַעַן יְמִינָךְ, עֲשֵׂה לְמַעַן תּוֹרָתָךְ, עֲשֵׂה לְמַעַן קְדֻשָּׁתָךְ.
א סָעִיף א (א) שפיר דמי - היינו דמותר אפילו לענות סתם אמן וכ"ש אמן דהאל הקדוש וש"ת ואיש"ר וקדושה וברכו והא דמסיים בסוף הסעיף כדרך שמפסיק בברכת ק"ש ושם אינו מותר לסתם אמן וכנ"ל בסימן ס"ו שם הלא איירי ברגיל לומר תחנונים ע"כ עשאום עליו קבע ודמיין קצת לשמ"ע וברישא איירי במי שרגיל לומר לפרקים ע"כ אין להם דמיון לשמ"ע כלל ולפ"ז במדינותינו שאלהי נצור רגילין הכל לאומרו אין להפסיק בו לסתם אמן בין קודם שהתחילו בין באמצע:
ב סָעִיף א (ב) אבל במקום וכו' - ר"ל אפילו אם לא התחיל עדיין לאומרם ואפילו אם דרך האיש ההוא להחמיר לעצמו לומר יהיו לרצון תיכף אחר הח"י ברכות ואירע לו לומר איש"ר וקדושה קודם שאמר יהיו לרצון ואין לו שהות לומר היהיו לרצון מותר לו לענות ומ"מ לכתחלה יראה ליזהר שלא יבוא לידי כן כי יש מחמירין בזה:
ג סָעִיף א (ג) תחנונים קודם וכו' - וטוב לומר יהיו לרצון קודם התחנונים ואחריהם [אחרונים]:
ד סָעִיף א (ד) ולקדיש ולברכו - ועיין בסימן ס"ו הדברים שמפסיקין באמצע ברכת ק"ש וה"ה הכא. ואם כבר סיים הכל אלא שאינו יכול לפסוע מחמת אדם שמתפלל לאחוריו וכמ"ש לעיל בסימן ק"ב לכולי עלמא יכול להפסיק ולענות אמן ובמאמר מרדכי כתב בפשיטות דאפילו ב"ה וב"ש מותר אז לומר:
ה סָעִיף א (ה) ומיהו וכו' - גם זה מיירי המחבר בשכבר אמר יהיו לרצון דאל"ה לא היה המחבר מיקל דהוא ס"ל דבכל גווני אין להפסיק קודם יהיו לרצון והאי ומיהו אסוף דבריו דמקצר ועולה קאי ור"ל דאע"פ שאמר מתחלה דבין יהיו לרצון לשאר תחנונים שפיר דמי להפסיק מ"מ אם יכול לקצר כדי לעקור רגליו עדיף טפי דאע"פ שאמר יה"ל מ"מ כ"ז שלא פסע הוי כעומד לפני המלך:
ו סָעִיף א (ו) מקצר ועולה - דהיינו שמפסיק באמצע התחנונים ופוסע לאחריו דאין חובה לומר תחנונים בכל פעם ואם אין לו שהות לפסוע ולא אמר יהיו לרצון קודם אלהי נצור טוב שיאמר עתה יה"ל קודם שיענה עמהם:
ז סָעִיף ב (ז) אין נכון - עיין בב"י וד"מ שכתבו דמדינא אין איסור דלא חמור קודם יהיו לרצון מברכת שומע תפלה דקי"ל לעיל בסימן קי"ט דיכול לשאול בה כל צרכיו רק דלכתחלה נכון יותר לומר יהיו לרצון קודם אלהי נצור:
ח סָעִיף ב (ח) יאמר יהיו לרצון - כתב בסדר היום יהיו לרצון וכו' הוא מסוגל לכמה ענינים תחלתו יו"ד וסופו יו"ד תיבותיו יו"ד ויו"ד יודי"ן ויש בו מ"ב אותיות וסודו סוד גדול לכן צריך לאומרו בנחת ולכוין ומועיל הרבה לקבל תפלתו ולא ישוב ריקם. כתב הח"א נכון וראוי לכל אדם להתפלל בכל יום ביחוד על צרכיו ופרנסתו ושלא ימוש התורה מפיו וזרעו וזרע זרעו ושיהיו כל יוצאי חלציו עובדי ה' באמת ושלא ימצא ח"ו פסול בזרעו וכל מה שיודע בלבו שצריך לו ואם אינו יודע לדבר צחות בלשה"ק יאמרנה אף בלשון אשכנז רק שיהיה מקירות לבו. וטוב יותר לקבוע תפלות על כל הענינים הצריכים לו אחר שסיים כל הי"ח מלקבעם בברכת שומע תפלה כדי שכשיצטרך לענות קדיש או קדושה יהיה יוכל לענות אחר אמירתו יהיו לרצון לכו"ע:
א סָעִיף א אבל בין יהיו לרצון כו'. משמע בכל גווני ש"ד ואח"כ סיים כדרך שמפסיק בברכה של ק"ש וצ"ל דתחלה מיירי במי שאומר לפרקים תחנונים ע"כ אין להם דמיון לי"ח ברכות כלל ע"כ מפסיק כמו שירצה ובסיפא דרגיל עשאום עליו קבע ודמיין קצת לי"ח ברכות ע"כ מפסיק דוקא כבברכת ק"ש:
ב סָעִיף א אבל במקום שנוהגים לומר תחנונים. כ"כ ב"י ונר' שאפילו כו' וקשה הא אי' בגמ' יהיו לרצון הוא מכלל התפלה כמ"ש כאן והיאך יש רשות לומר תחנונים שם ולהפסיק ואף ע"ג דגם ברכות י"ח יכול להוסיף מעין כל ברכה ובש"ת אפי' כל מה דבעי מ"מ היינו דוקא לפי שעה מה שצריך אבל לעשות קביעות ולהוסיף בכל ברכה בכל יום אין לנו ראי' להתיר בזה דהא לא אמרינן בגמ' אלא אם בא להוסיף בכל ברכה והיינו דרך עראי לא שיקבע לו מטבע אחר יותר ממה שטבעו חכמים וכן מ"ש שואל אדם צרכיו בש"ת היינו מה שיצטרך לו לפי שעה אבל לא לעשות לו בקביעות נוסח אחר מוסיף על תקנת חכמים וכן קשה במ"ש אחר כך שנוהגים להפסיק באלהי נצור כו'. למה באמת יפסיק בקביעות קודם יהיו לרצון שהוא מכלל י"ח וכ"כ בסמוך אין נכון לומר תחנונים קודם יהיו לרצון כו' ע"כ נראה טוב ונכון לומר ב"פ יהיו לרצון א' קודם אלהי נצור וא' אחריו כיון שכתב אח"כ שהרשות בידו לעשות כן יש לנהוג כן לכתחלה בכל יום שעושין קביעות מאלהי נצור וכן בשאר תחנונים שהוא מוסיף כנלע"ד:
א סָעִיף א וברכו. וטוב לומר יהיו לרצון קודם התחנונים ואחריהם. ל"ח וב"ח מ"א ט"ז ופר"ח:
ב סָעִיף א ועולה. דהיינו שמפסיק באמצע התחנונים ופוסע לאחריו ואם אין שהות לפסוע יאמר יהיו לרצון מיד ויענה. ד"מ:
ג סָעִיף ב יהיו לרצון. זה הפסוק מסוגל לכמה עניינים תחלתו יו"ד וסופו יו"ד ויש בו אותיות מ"ב וסודו סוד גדול לכך צריך לאומרו בנחת ולכוין ויועיל הרבה לקבל תפלתו עיין ספר הכוונות:
א סָעִיף א ס"א אם כו'. דתפלה אריכתא היא כמ"ש בפ"ק כיון דתקינו רבנן וכמ"ש שם שאמר דוד אחר י"ח פרשיות ועוד מדאמרי' בפ"ד לא אמרן אלא שאינו רגיל כו' ש"מ דיל"ר אומר מיד דאל"כ הל"ל ל"ש אלא כשלא אמר יל"ר ואין להפסיק וז"ש בהג"ה ודוקא כו' רשב"א ספ"ב ותר"י בפ"ד: אבל במקום כו'. ואינו מוכרח דתחנונים אפילו באמצע התפלה מותר ובש"ת מותר לשאול כ"צ וכ"ש קודם יל"ר וכמ"ש בסי' קי"ט ס"א וכמ"ש תר"י בפ"ד: ובמקומות כו'. וכן מ' בספ"ב דקא' מר בריה דרבינא כו' יל"ר כו' מ' שאח"כ אומרה רשב"א ותר"י ואף שיש לדחוק שאומר אח"כ פ"א כמ"ש בס"ב וכמ"ש תר"י בפ"ד מ"מ פשיטא שמותר דלא עדיף מש"ת כנ"ל שם: ומיהו כו'. ר"ל אחר יל"ר אע"ג דלא עקר רגליו עדיין מ"מ אינה מהתפלה וכמ"ש בפ"ד שם ל"ש אלא כו' אלמא דהוי כעקר רגליו לענין חזר' ומ"מ יקצר כדי עקור רגליו ועמ"א:
ב סָעִיף ב ס"ב אין כו'. כנ"ל: ואם כו'. כנ"ל:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.