א כּוֹרֵעַ וּפוֹסֵעַ ג' פְּסִיעוֹת לְאַחֲרָיו, בִּכְרִיעָה אַחַת, וְאַחַר שֶׁפָּסַע ג' פְּסִיעוֹת בְּעוֹדוֹ כּוֹרֵעַ, קֹדֶם שֶׁיִּזְקֹף, כְּשֶׁיֹּאמַר עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוֹפֵךְ פָּנָיו לְצַד שְׂמֹאלוֹ; וּכְשֶׁיֹּאמַר הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ, הוֹפֵךְ פָּנָיו לְצַד יְמִינוֹ; וְאַחַר כָּךְ יִשְׁתַּחֲוֶה לְפָנָיו, כְּעֶבֶד הַנִּפְטָר מֵרַבּוֹ. הַגָּה: וְנָהֲגוּ לוֹמַר אַחַר כָּךְ יְהִי רָצוֹן שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ כו', כִּי הַתְּפִלָּה בִּמְקוֹם הָעֲבוֹדָה וְלָכֵן מְבַקְּשִׁים עַל הַמִּקְדָּשׁ שֶׁנּוּכַל לַעֲשׂוֹת עֲבוֹדָה מַמָּשׁ (דִּבְרֵי עַצְמוֹ).
ב בְּמָקוֹם שֶׁכָּלוּ הַג' פְּסִיעוֹת יַעֲמֹד, וְלֹא יַחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לִקְדֻשָּׁה, וּלְפָחוֹת עַד שֶׁיַּתְחִיל הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר לְהִתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם. הַגָּה: וְהַשַּׁ"ץ יַעֲמֹד כְּדֵי הִלּוּךְ ד' אַמּוֹת, קֹדֶם שֶׁיַּחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ לְהִתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם (תשו' הָרַשְׁבָּ"א סי' תל"ו); וְכֵן יָחִיד הַמִּתְפַּלֵּל יַעֲמֹד בְּמָקוֹם שֶׁכָּלוּ פְּסִיעוֹתָיו כְּשִׁעוּר זֶה, קֹדֶם שֶׁיַּחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ר' יְרוּחָם וִירוּשַׁלְמִי). יָחִיד שֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּצִבּוּר וְסִיֵּם תְּפִלָּתוֹ קֹדֶם לַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, אָסוּר לְהַחֲזִיר פָּנָיו לַצִּבּוּר עַד שֶׁיְּסַיֵּם שְׁלִיחַ צִבּוּר תְּפִלָּתוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי הַלֶּקֶט).
ג כְּשֶׁפּוֹסֵעַ, עוֹקֵר רֶגֶל שְׂמֹאל תְּחִלָּה; וְשִׁעוּר פְּסִיעוֹת אֵלּוּ, לְכָל הַפָּחוֹת, הוּא כְּדֵי שֶׁיִּתֵּן גּוּדָל בְּצַד עָקֵב. וּלְכַתְּחִילָה לֹא יַפְסִיעַ פְּסִיעוֹת גַּסּוֹת יוֹתֵר מִזֶּה. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א"ח וְדִבְרֵי עַצְמוֹ, לְפִי הַטַּעַם שֶׁכָּתַב בֵּית יוֹסֵף לְג' פְּסִיעוֹת בְּשֵׁם ר' הַאי).
ד מִי שֶׁמּוֹסִיף עַל ג' פְּסִיעוֹת, הָוֵי יֻהֲרָא.
ה גַּם שְׁלִיחַ צִבּוּר צָרִיךְ לִפְסֹעַ ג' פְּסִיעוֹת כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּלַחַשׁ, וּכְשֶׁיַּחֲזֹר הַתְּפִלָּה בְּקוֹל רָם אֵין צֹרֶךְ לַחֲזֹר לִפְסֹעַ ג' פְּסִיעוֹת. וְאִם לֹא הִתְפַּלֵּל בְּלַחַשׁ רַק בְּקוֹל רָם, פּוֹסֵעַ ג' פְּסִיעוֹת אַחַר תְּפִלָּתוֹ שֶׁבְּקוֹל רָם (אַבּוּדַרְהַם).
ו כְּשֶׁיַּחֲזֹר שְׁלִיחַ צִבּוּר הַתְּפִלָּה, יֹאמַר גַּם כֵּן: ה' שְׂפָתַי תִּפְתָּח; אֲבָל אֵינוֹ אוֹמֵר בְּסוֹף הַתְּפִלָּה יִהְיוּ לְרָצוֹן (דִּבְרֵי עַצְמוֹ וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם אֹהֶל מוֹעֵד).
א סָעִיף א (א) כורע ופוסע וכו' - כעבד הנפטר מרבו ושיעור הכריעה כבר כתבתי לעיל בסימן קי"ג בבה"ל שהוא כדי שיתפקקו כל חוליותיו שבשדרה אח"כ מצאתי בסימן זה שכ"כ א"ר בשם צידה לדרך:
ב סָעִיף א (ב) ג' פסיעות - עיין בבית יוסף כמה טעמים ועוד כתבו טעם משום דאחז"ל דבזכות ג' פסיעות שרץ נבוכדנצר לכבוד הש"י זכה להחריב ב"ה ולכן אנו פוסעים ג' פסיעות ומתפללין שיבנה ב"ה:
ג סָעִיף א (ג) ואחר שפסע - ולא כאותן שאומרין עושה שלום בעוד שפוסעין דאין נכון לעשות כן וכן הדין בעושה שלום דקדיש (א"ר):
ד סָעִיף א (ד) לצד שמאלו - שהמתפלל רואה עצמו כאלו שכינה מול פניו ושמאל האדם הוא צד ימינו של הקב"ה:
ה סָעִיף א (ה) שלום עלינו - דלא כהאומרים עלינו ועל כל ישראל אלא ועל כ"י יאמר כשמשתחוה לפניו:
ו סָעִיף ב (ו) יעמוד - ויכוין רגליו כמו בתפלה כשאומר עושה שלום מפני שמטה עצמו לצד שכינה:
ז סָעִיף ב (ז) ולא יחזור - שאם חוזר מיד דומה לתלמיד שנפטר מרבו ופסע לאחוריו וחוזר מיד שסופו מוכיח על תחלתו שלא פסע לאחוריו כדי להפטר ממנו והוא מגונה אבל כשממתין על קדושה או עכ"פ להתחלת תפילת הש"ץ נראה לכל שחוזר בשביל הקדושה ולכוין למה שיאמר הש"ץ:
ח סָעִיף ב (ח) למקומו - פי' אם רוצה לחזור למקומו אינו רשאי עד וכו' אבל אם רוצה עומד שם ואינו חוזר למקומו כלל [כ"מ] וכתב המ"א דלפי מה שהביא בב"י די"א דבעינן ששה פסיעות דהיינו ג' לאחוריו וג' בשובו למקומו א"כ ע"כ צריך לחזור למקומו בג' פסיעות לפניו ומטעם זה קצת מקפידין שלא יעבור אדם לפניהם בעוד שעומדין במקום שפסע שלא יפסיק זה בין ששה פסיעותיהם אבל מ"מ ע"י קפידתם טועים כשרואים מי שרוצה לעבור לפניהם הם ממהרים לחזור למקומם קודם שיתחיל הש"ץ התפילה דהוא מעיקר הדין:
ט סָעִיף ב (ט) לקדושה - ואם האריך בתפילתו ובעת שפסע הגיע הש"ץ לקדושה יכול לחזור תיכף למקומו לומר קדושה ואף דמהרי"ל היה נוהג דכשהיה מסיים י"ח והש"ץ נפל על אפיו אז היה נשאר במקומו שפסע שם ונפל ג"כ על אפיו עם הצבור בשוה ולא היה חוזר תיכף למקומו קדושה שאני שטוב יותר לאומרה במקומו כמו שאר הקהל. ועיין לקמן סימן קל"א ס"ב לענין נפילת אפים מה שכתוב שם במ"ב:
י סָעִיף ב (י) ולפחות וכו' - עיין בב"ח שהסכים דלכתחלה נכון להחמיר עד קדושה אם לא שהמקום צר ודחוק וכדי דלא ליתי לאנצויי וכן כתב בדרך החיים אך בזמן כשאומרים פיוטים בודאי יש להקל ולחזור תיכף כשמתחיל הש"ץ י"ח:
יא סָעִיף ב (יא) וכן יחיד - וב"ח חולק ופוסק דאין חילוק במתפלל ביחידי בביתו למתפלל עם הצבור אלא בכל גווני צריך לשהות כפי השיעור שיגיע ש"ץ לקדושה או עכ"פ עד שיתחיל ש"ץ בקול רם וכ"פ המג"א אם לא שצריך לחזור ולהתפלל שנית לתשלומין דאז לכו"ע די כדי הילוך ד"א דהכל יודעין שחזרתו הוא להתפלל שנית ומ"מ במקום הדחק יש להקל דאף בזה די בד"א:
יב סָעִיף ב (יב) אסור להחזיר - היינו אע"פ שעדיין עומד במקום שכלו פסיעותיו לא יחזיר פניו לצבור דהיינו לצד מערב כל זמן שלא סיים הש"ץ כי יגרום בזה ביטול כונה להמתפללים וגם שיחשדוהו שדילג ולענין אם רוצה לחזור למקומו כבר מבואר דצריך לכתחילה להמתין עד שיגיע ש"ץ לקדושה או עכ"פ עד שיתחיל הש"ץ:
יג סָעִיף ג (יג) תחלה - דמסתמא עוקר אינש כרעא דימינא ברישא לכן עוקר כאן בשמאל דמראה בעצמו כאלו כבד עליו ליפטר מן המקום ועיין בבה"ל. והנה סדר הג' פסיעות אלו הוא תחלה יפסיע ברגל שמאל פסיעה קטנה ואח"כ יפסיע בשל ימין פסיעה גדולה ואח"כ יפסיע בשמאל באופן שיהיו רגליו שוים:
יד סָעִיף ג (יד) כדי שיתן וכו' - וכמו פסיעות הכהנים בשעת עבודה שהיו מהלכין עקב בצד גודל. וכתב המ"א דבפחות משיעור זה אין עליה שם פסיעה כלל ואין להקל אפילו המקום צר ודחוק ויש מקילין במקום הדחק. ודוקא אם האדם העומד אחריו אינו מתפלל אבל כשהוא מתפלל בכל גווני אין לו לפסוע בתוך ד' אמותיו וכנ"ל בסימן ק"ב:
טו סָעִיף ג (טו) ולכתחילה - לישנא דהרמ"א אינו מדוקדק דהו"ל לכתוב בלשון וי"א דהא חולק על המחבר דס"ל לכל הפחות ומשמע דפסיעות גסות יותר עדיף:
טז סָעִיף ג (טז) לא יפסיע וכו' - דתפילות כנגד תמידים תקנום ובעינן דומיא דכהנים בעבודתן ולכן לא יפסע פסיעות גסות יותר ועוד דמיחזי כרץ מלפני המלך. וכן פסקו הב"ח ודה"ח:
יז סָעִיף ד (יז) הוי יוהרא - שנראה שהוא חולק כבוד לשכינה יותר משאר בני אדם:
יח סָעִיף ה (יח) בקול רם א"צ - דסומך על הפסיעות של הקדיש שאחר ובא לציון אע"פ שמפסיקין בקריאת התורה והלל ואבינו מלכנו כולהו לסדר התפלה באים וקדיש של אחריהם חוזר עיקר על תפלת י"ח [תרומת הדשן] ומכאן דקדקו האחרונים דאין לש"ץ לדבר ביני וביני בשיחה [שלא מעניני תפלה] כי הקדיש חוזר על התפלה:
יט סָעִיף ה (יט) לחזור - ואם בא לפסוע גם אחר תפלת י"ח אין למחות בידו:
כ סָעִיף ה (כ) פוסע ג' פסיעות - דמתחלה צריך לפסוע ולהפטר על התחנונים של עצמו כגון אלקי נצור ואח"כ צריך אחר הקדיש על התפלה שהתפלל בעד הצבור:
כא סָעִיף ו (כא) אינו אומר וכו' - דסומך על תתקבל צלותהון שאומר לבסוף ובשל"ה כתב לומר יהיו לרצון וכתב הגר"א ודברי השל"ה עיקר:
א סָעִיף א ג' פסיעות. עבב"י שכתב הרבה טעמים ועוד שמעתי טעם דבזכות ג' פסיעות זכה נ"נ להחריב ב"ה ולכן אנו פוסעים ג' פסיעות ומתפללין שיבנה ב"ה, ובאמ' בגמרא אית' ד' פסיעו' וברב' ש"ה דף ד' איתא ג' פסיעות וכ"ה בזוהר מקץ ע' תמ"ז ופשוטו של דבר פוסע לאחריו כעבד הנפט' מרבו:
ב סָעִיף א ואחר שפסע. לא כאותן שאומרים עושה שלום בעוד שפוסעין דאין נכון לעשות כן:
ג סָעִיף א לצד שמאלו. שהוא ימין השכינה:
ד סָעִיף א שלום עלינו. דלא כהאומרים עלינו ועל כל ישראל:
ה סָעִיף ב יעמוד. חייב לכוין רגליו כמו בתפל' [רד"ך בית כ"ז וע"ש ובס' ב"ז סי' קפ"ז]:
ו סָעִיף ב ולא יחזור. וכשאומרי' פיוטים חוזר כשש"ץ מתחיל י"ח (ל"ח): כתב הכ"מ דאם רוצה עומד שם ואינו חוזר למקומו אבל לפי סברת י"א הטעם דבעינן ו' פסיעות עב"י ולכן צריך ג"כ לפסוע ג"פ לפניו ומה"ט מקפידין שלא יעבור אדם לפניהם בעוד שעומדין שם שלא להפסיק בין הו' פסיעות (ל"ח) עסי' צ"ה ס"א ומ"ש סי' קכ"ד וסימן קל"א ס"ב:
ז סָעִיף ב והש"ץ יעמוד. אבל מדינא יכול לחזור מיד דביחיד נראה כאלו רוצה לחזור ולהתוודות והוא ככלב וכו' ועסי' תר"ז ס"ד אבל בש"ץ הדבר ידוע שעושה כן להוציא רבים י"ח (שם ברשב"א):
ח סָעִיף ב כשיעור זה. וב"ח פסק כמ"ש הרד"א בשם הראב"ד דצריך לשהות כשיעור שיגיע ש"ץ לקדושה ומ"ש בסי' ק"ה (כ"ה) ד"א היינו משום דצריך לחזור ולהתפלל אבל בלא"ה הוי ככלב ע"כ, וכ"מ בתשובת הרשב"א וגם מ"ש הרי"ו הרי"ו ישהא מעט י"ל דר"ל כשיעור הזה וכ"מ למעיין שם ומ"ש בב"י וכן נראה וכו' הוא מדברי הב"י:
ט סָעִיף ב אסור להחזיר. שלא יחשדוהו שדילג (לבוש) וכשמתחיל הש"ץ רשאי להחזיר פניו אבל לחזור למקומו אסור עד שמגיע לקדושה כמש"ל דלא כהב"ח ע"ש:
י סָעִיף א רגל שמאל. נ"ל הטעם משום דמסתמא עוקר אינש כרעי' דימינא ברישא לכן בשמאל דמראה כאלו כבד עליו ליפטר מלפני המקום ועמ"ש סימן (צ"ז) ומה"ט אטר רגל עוקר שמאלו שהוא ימין דעלמא תחל' ואפשר עוד לומר הטעם דצריך לפסוע לימין השכינה תחילה ואם כן צריך לפסוע בשמאל תחלה וקצת נוהגין לפסוע רגל הימיני אל השמאלי ואח"כ פוסעין בשמאל (ל"ח): כתב ב"ח ואם יש דוחק בב"ה רשאי לפחות משיעור גודל בצד עקב ולסמוך על הרשב"א שכתב בתשובה סי' שפ"א שאין שיעור לפסיעות אלו עכ"ל ול"נ דהרשב"א לא כתב אלא שאין צריך לפסוע פסיעה בינונית שהוא אמה ע"ש אבל פחות מעקב בצד גודל לא מיקרי פסיעה כלל ובד"מ כתב הטעם דתפלות נגד תמידין תקנום ובעי' דומיא דכהנים בעבודתן ולכן לא יפסיע פסיעות גסות יותר ועוד דמחזי כרץ מלפני המלך ע"כ וכ"מ בטור רסי' צ"ה ע"ש בשם הירושלמי:
יא סָעִיף ה בקול רם א"צ. דסומך על הקדיש שאחר ובא לציון אף על פי שמפסיקין בקריאת התורה והלל וא"מ כולהו לסדר התפלה באים (ת"ה סי' י"ג):
יב סָעִיף ה אין צריך לחזור. ואם הוא רגיל לפסוע אין למחות בידו (רדב"ז סי' קנ"ג וע' בהגה' פ"ק דברכות):
יג סָעִיף ה פוסע ג' פסיעות. דמתחלה צריך לפסוע ולהפטר על התחנונים של עצמו כגון אלהי נצור ואח"כ צריך אחר הקדיש על התפלה שהתפלל בעד הצבור (לבוש):
יד סָעִיף ו יהיו לרצון. דסומך על תתקבל צלותהון ובשל"ה כתוב לומר יהיו לרצון:
א סָעִיף א כורע ופוסע ג' פסיעות. הטעם בב"י בשם רבינו האי דתפלות נגד תמידין וכשהכהן היה עולה למזבח עם איברי התמיד היה עולה דרך ימין ומקיף ויורד דרך שמאל ובין כבש למזבח היו ג' רובדים של אבן ויורד בהם ג' פסיעות על עקב ואנו עושין כמו שהם היו עושין עכ"ל:
ב סָעִיף א לצד שמאלו. שהמתפלל רואה עצמו כאלו שכינה מול פניו שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד ושמאל האדם הוא צד ימינו של הקב"ה:
ג סָעִיף ב ולא יחזור למקומו בגמ' אמרינן ע"ז דאם לא עשה כן דומה ככלב ששב אל קיאו נרא' פי' כיון שחוזר תכף משמע שמה שהתפלל אינו נוח לו ורוצה להתפלל שנית מה שהתפלל כבר וא"כ מבזה הוא תפלתו ונתנו שיעור ההמתנה עד תפלת הש"ץ דנר' לכל שחוזר בשביל לכוין למה שיאמר הש"ץ והש"ץ עצמו שיעורו כדי הילוך ד"א וכן היחיד המתפלל כמ"ש רמ"א אח"כ ובזה מראה לכל שאינו חוזר ואין ביזוי לתפלה שהתפלל ונ"ל דאפילו אם אין חוזר תכף למקומו לא יאמר תחנון תכף אחר שעקר רגליו אלא ימתין כדי הילוך ד"א:
ד סָעִיף ב וכן יחיד המתפלל. ב"י בשם רי"ו כתב ע"ז וכן נר' מדאמרי' בס"פ ת"ה שישהה בין תפלה לתפלה כדי שתתחולל דעתו עליו ומפרש בירוש' דהיינו כדי הילוך ד"א עכ"ל פי' כשם שהתם מצינו דהוה זה שיעור שהייה לענין בין תפלה לתפל' ה"נ מקרי זה שיעור שהיה אם יחזור למקומו שהתפלל:
ה סָעִיף ב אסור להחזיר פניו כו'. פי' אע"פ שעדיין עומד במקום שכלו פסיעותיו לא יחזור פניו לראות העומדים אחריו כי יגרום ביטול כוונה לאותם המתפללי' עדיין שיסתכל בהם ובחנם כתב מו"ח ז"ל שפסק זה סותר מה שפסק כבר שימתין עד שיאמר הש"ץ קדושה דהיינו בחזרתו למקומו:
ו סָעִיף ג שמאל תחלה. נר' הטעם דבעקירה זו חולק כבוד לשכינה והיינו לימין השכינה שהיא שמאל האדם כדלעיל:
ז סָעִיף ד הוה יוהרא. שנר' שחולק כבוד לשכינ' יותר משאר בני אדם ע"צ החיוב:
ח סָעִיף ה א"צ לחזור לפסוע. דהא לא יאמר עושה שלום עד אחר גמר הקדיש ואז יעקור ויפסע:
ט סָעִיף ו אבל אינו אומר בסוף. נר' טעם לזה דבשלמא ה' שפתי תפתח צריך שיאמר כדי שיעזור לו הש"י ליתן לו כוונת הלב להתפלל אבל אחר התפלה שהוא מתפלל בשביל אחרים לא שייך לומר והגיון לבי כי לא התפלל על עצמו אלא היה צ"ל והגיון לב השומעים התפלה ואין זה בנוסח הפסוק ובלבוש נתן טעם לפי שיתפלל עוד אחר זה וקשה דא"כ יחיד נמי:
א סָעִיף א ג' פסיעות. עיין בתשובת חוט השני סימן נ"ד דבזכות ג' פסיעות זכה נבוכדנצר להחריב ב"ה ולכן אנו פוסעים ג' פסיעות ומתפללין שיבנה בית המקדש:
ב סָעִיף א ואחר שפסע. ולא כאותן שאומרים עושה שלום בעוד שפוסעין דאין נכון לעשות כן. מ"א:
ג סָעִיף א עלינו. דלא כהאומרים עלינו ועל כל ישראל. מגן אברהם:
ד סָעִיף ב למקומו. וחייב לכוין רגליו כמו בתפלה. רד"ך מגן אברהם:
ה סָעִיף ב לקדושה. וכשאומרים פיוטים חוזר כשש"ץ מתחיל י"ח. ל"ח מ"א שכנה"ג ומהרי"ל ז"ל אם היה מסיים י"ח תכף שיושב ש"ץ לתחנון וכן במ"ש אם פתח ש"ץ ויהי נועם ותכף לו סיים פסיעותיו דאחר י"ח אז היה נשאר במקומו שפסע שם וכיסה פניו ואמר תחנה או במ"ש ויהי נועם טרם חזר למקומו ע"ש. ומדברי ט"ז ס"ק ג' לא משמע כן דכתב וכן היחיד המתפלל אפי' אין חוזר תכף למקומו לא יאמר תחנון תכף אחר שעקר רגליו אלא ימתין כדי הילוך ד"א ע"ש ואפשר דיש חילוק בין המתפלל ביחיד או עם הצבור ומדברי מהרי"ל נראה דאין להקפיד בנפילת אפים שיהיה מיושב וכן כתב הריב"ש ועיין סי' קל"א סעיף ב' מש"ש. כתב הכ"מ דאם רוצה עומד שם ואינו חוזר למקומו. ומ"א כתב לפי סברת י"א הטעם דבעינן ו' פסיעות דכתיב ורגליהם רגל ישרה. וכתיב וכף רגליהם ככף רגל הרי ששה. ולכך צריך ג"כ לפסוע ג' פסיעות לפניו דהיינו עוד ג' עי' ב"י. ומה"ט מקפידין שלא יעבור אדם לפניהם בעוד שעומדים שם שלא להפסיק בין הששה פסיעות. אבל מה שנוהגים שכשרואים למי שרוצה ללכת לפניהם למהר לשוב למקומם בטרם שממתינים השיעור המפורש טעות הוא. ל"ח ושכנה"ג:
ו סָעִיף ב ד"א. ומדינא יכול לחזור מיד הש"ץ. רשב"א מ"א (עיין בספר אליהו רבה באריכות מזה מתשובת הרשב"א):
ז סָעִיף ב כשיעור זה. ולא יאמרו תחנון תיכף אלא ימתין כדי הילוך ד"א ט"ז ועיין ס"ק ה' מש"ש בשם מהרי"ל. וב"ח פסק דאין חילוק למתפלל עם הציבור וצריך לשהות כשיעור שיגיע הש"ץ לקדושה וכ"פ המגן אברהם:
ח סָעִיף ב פניו. שלא יחשדוהו שדילג וכשמתחיל הש"ץ רשאי להחזיר פניו אבל אסור לחזור למקומו עד שמגיע לקדושה:
ט סָעִיף ג תחלה. ואפי' איטר רגל צריך לפסוע בשמאל דעלמא תחלה עמ"א וט"ז וקצת נוהגין לפסוע רגל הימיני אל השמאלי ואח"כ פוסעין בשמאל. ל"ח. כ' ב"ח דאם יש דוחק בבה"כ רשאי לפחות משיעור גודל בצד עקב ולסמוך על הרשב"א סי' שפ"א שאין שיעור לפסיעות אלו וכן נהגו הכל לפסוע בלי שיעור והוא מטעם הדוחק אבל היכא דליכא דוחק צריך לדקדק לפסוע אגודל בצד עקב עכ"ל. ומ"א כתב ול"נ דהרשב"א לא כתב אלא שא"צ לפסוע פסיעה בינונית שהיא אמה ע"ש אבל פחות מעקב בצד גודל לא מיקרי פסיעה כלל ע"ש והמנהג עכשיו שאם מסיים התפלה ואחריו אדם אחר שהוא מתפלל שאינו יכול לפסוע ג' פסיעות ממתין עד שיכלה האחר תפלתו ואח"כ פוסע הג' פסיעות. שכנה"ג:
י סָעִיף ה פסיעות. דסומך על הקדיש שאחר ובא לציון אע"פ שמפסיקין בקריאת התורה והלל כולהו לסדר תפלה הם באים. ת"ה מ"א. ואם רגיל לפסוע אין למחות בידו. הרדב"ז. ועיין הלק"ט ח"ב סי' ס"ז:
יא סָעִיף ו לרצון. כי לא התפלל על עצמו ובשל"ה כתב לומר יהיו לרצון:
א סָעִיף א (ס"ק א') ג' כו' דבזכות ג' פסיעות שפסע נ"נ לכבוד הקב"ה. בגמ' איתא ד"פ בסנהדרין פ' חלק ד' צ"ו וע"ש במהרש"א בחד"א: ופשוטו כו' כעבד כו' ולפ"ז עדיין אין טעם למה דוקא ג':
ב סָעִיף א (ס"ק ג) לצד כו' שהוא ימין השכינה דהא השכינ' כ"י כנגדו וא"כ שמאל אדם הוא ימין שכינה וע"ל סי' צ"ז סעיף ב':
ג סָעִיף א (ס"ק ד) שלום עלינו דלא כהאומרים עלינו ועל כ"י שהופך פניו לימינו אלא על כ"י יאמר כשמשתחוה לפניו וכ"ה בלבוש:
ד סָעִיף ב (ס"ק ו) ולא כו' הטעם דבעינן ו' פסיעות ר"ל הא דפוסעים ג' פסיעות הטעם דבעי' להדמות למלאכים דכתיב בהו ורגליהם רגל ישרה רגליהם תרי ועוד רגל א' והוי תלת וכתיב אח"ז ורגליהם ככף רגל עגל והוה עוד תלת ובעינן שש פסיעות. וכ' הרב"י דהיינו ג' שפוסע לאחריו וג' כששוב חוזר לפניו (ועסס"ק י') ומה"ט מקפידין כו' וכ' שם דשלא כדין עושים כשרואים שבא א' להפסיק תוך ו' פסיעות ולעבור שם ממהרים לחזור למקומן ואין ממתינים כשיעור שצריך להשהות כמבואר פה אלא ימחה ביד מי שרוצה לעבור ואם לא ישמע לו העובר עונו ישא והוא נקי:
ה סָעִיף ב (ס"ק ז) והש"ץ יעמוד כו' נראה כאלו רוצה לחזור ולהתודות והוא ככלב כו' ועסי' תר"ז ס"ד ר"ל דע"כ הרשב"א מפ' מ"ש ה"ה ככלב שע"ק כמ"ש הב"ח וז"ל דיעמוד שם ולא יחזיר מיד הוא כדי להראות דכבר נפטר מרבו על מה שהיה מבקש על העבר החזירנו בתשובה כו' סלח לנו כו' כי ניחם על עונותיו ולא ישוב עוד לעשות כאשר עשה. ועל דעת זה נפטר מרבו והלך לו ואם יחזור מיד נראה דחזר ממחשבה זו ועלה בדעתו לעשות כאשר עשה לשעבר ושעל כן חוזר לפני רבו לחזור ולהתפלל לפניו שימחול לו על הרהורים רעים וזה דומה ממש לכלב שע"ק שלאחר שהקיא דברים הנמאסין עליו שב לאכלן וכן מורים מעשה של זה שלאחר שהיו מאוסים עליו מעשיו הרעים חזר וחשב לעשותן והכי תניא בפרק בתרא דיומא עבירות שהתודה עליהן יוה"כ זה אינו מתודה עליהן יוה"כ אחר (אם לא עבר עליהן אחר יוה"כ העבר) ואם התודה עליהן עליו הכתוב או' ככלב שב על קיא וכסיל שונה באולתו דכיון דחוזר ומתודה עליהן מכלל דהיה חוזר בדעתו לשנות באולתו ולעבור עוד אותן עונות עכ"ל הב"ח. וכן צ"ל דהוי ס"ל לרשב"א וע"ז רמז מ"א לעיין בסימן תר"ז ר"ל ניהו דהרשב"א פסק כן כהאי תנא דעבירות שהתודה ביוה"כ זה אינו חוזר להתוודות עליהן ביוה"כ אחר אבל אנן לא קי"ל כהאי תנא אלא כראב"י דחולק שם ואמר אדרבא ה"ה משובח וכמ"ש דוד וחטאתי נגדי תמיד ולכן לדידן צ"ל מ"ש כאן דהוי ככלב שע"ק כמ"ש הטור וכמו שפי' הב"ח דבריו היינו דדומה לכלב שע"ק כמו דבכלב שע"ק הוי דבר מגונה אף כאן הוי דבר מגונ' וז"ל הטור שסופו הוכיח על תחלתו שלא פסע לאחוריו כדי לפטור מרבו כיון שחוזר אליו מיד עכ"ל. וע"ש בב"ח אלא דהמ"א הביא ל' רשב"א דמיני' נלמד דבש"ץ ליכא משום כלב שב ע"ק לפי פירש רשב"א וממילא ה"ה לפי פי' הטור דבזה אין לחלק בין הפי' וכמובן:
ו סָעִיף ב (ס"ק ח) כשיעור כו'. ומ"ש בסימן ק"ה כדי הילוך ד"א כצ"ל ר"ל אם מתפלל ב' תפלות זאח"ז צריך להמתין בין א' לחברתה כדי הילוך ד"א ודי (וה"ה דהמ"ל דשם מיירי אם אינו חוזר למקומו הראשון להתפלל וכמ"ש מ"א שם): ומ"ש בב"י וכ"נ כו' ר"ל אחר שהביא הרב"י דברי רי"ו שכ' ביחיד ישהה מעט. כ' וכן נראה מדאמרינן כו' שישהה בין תפלה לתפלה כדי כו' ומפ' בירושלמי כדי הילוך ד"א עכ"ל. ולפי המובן דהאי וכן נראה כו' הוא סיום דברי רי"ו א"כ איך א"ל כמ"ש מ"א דדעת הרי"ף כרד"א בשם הראב"ד כשיעור שיגיע שליח צבור לקדוש' לזה כ' מ"א דהאי וכן נראה אינו מדברי רי"ו אלא הם דברי הרב"י ובאמת הרב"י הבין ברי"ו דס"ל דסגי בשיעור ד"א אבל אין כן דעת מ"א בכוונת רי"ו:
ז סָעִיף ב (ס"ק ט) אסור כו' שלא יחשדוהו שדילג וצ"ל אם אינו מחזיר פניו אע"ג שרואים שפסע קודם שסיימו הצבור תפלתן אפ"ה לא יחשדוהו שדילג וידינוהו לכף זכות שביקש לצאת ממנו רוח דמבואר לעיל סי' ק"ג סעיף ב' דהולך לאחוריו ד"א כו' ע"ש אע"ג שלא הרחיק כשיעור ד"א ידינוהו שלא היה מקום כ"כ להרחיק או סבה אחרת גם במה שראו שלא חזר שוב למקומו הראשון לסיים התפלה יתלוהו בסב' אחרת אבל כשמחזיר פניו אין לתלות בשום דבר אלא שכבר סיים ועי"ז יחשדוהו שדילג ועבט"ז שכ' טעם אחר. (אבל לחזור כו') ודלא כהב"ח ר"ל דהב"ח הקשה על רמ"א דלעיל סתם כהרב"י דלכתחלה לא יחזור למקומו עד שיגיע הש"ץ לקדושה ופה כתב אסור להחזיר כו' עד שסיים כו' וס"ד דב"ח דכשסיים ס"ל לרמ"א דמותר לחזור למקומו ולזה כ' דאין הפי' כן דלא התיר רמ"א פה כשסיים הש"ץ אלא להחזיר פניו אבל לחזור למקומו אסור לכתחלה עד הקדושה כמו שסתם לעיל:
ח סָעִיף ג (ס"ק י) רגל כו' ועמ"ש סי' ק"ח דמה"ט יחלוץ תפילין ביד שמאל. וא"כ צריך לפסוע בשמאל תחלה ר"ל לפי טעם זה אפי' איטר הדין כן: וקצת נוהגים לפסוע כו' ר"ל דפשט לשון הש"ע וכ"כ הלבוש בהדיא דיפסע תחלה של שמאל ואח"כ יפסיע של ימין ויעמוד אגודל ימינו בסוף עקב שמאלו ואחר זה יפסע שוב רגל שמאל ויעמידנו אחרי רגל ימין היינו אגודל שמאל סוף עקב ימין והן ג' פסיעות וכ' שכן הוא דרך הכנעה אבל הל"ח פ' אין עומדין סעיף ס"ז וס"ח דיש פוסעים תחלה רגל שמאל ואח"כ פוסע של ימין ומעמידו בשוה עם רגל שמאל וזה נחשב לפסיע' א' וכן יעשה ג"פ ובכל פסיע' וכן לבסוף יהיה עמידתו רגל ימין שוה לשמאל וכ' דבהכי אתי שפיר מנין השש פסיעות שכ' בסק"ו דהא השתא פוסע בכל רגל ב"פ: כ' ב"ח כו' פסיעה בינונית שהיא אמה דהיינו כף הרגל חצי אמה. וחצי אמה אויר בין רגל לרגל כדלק' סי' ש"א במ"א סק"ב ובסי' שצ"ו ס"ב: דומיא דכהנים בעבודתן וסיים וז"ל שהרי כ' הרב"י בשם רב האי גאון. דטעם ג' פסיעות אלו הם כנגד כהן שיורד מעשיית התמיד היה בין כבש למזבח ג' רובדין של אבן ויורד בהן ג' פסיעות ותפלה כנגד תמידין תקנו א"כ יש לנו לעשות ג"כ ככהן בזו להיות הפסיעות עקב בצד אגודל כו' עכ"ל: אולם הל"ח פ' א"ע סס"ח על דברי הרב האי הנ"ל כתב וז"ל ואנכי לא ידעתי אלו ג' רובדים שבין כבש למזבח היכן היו עכ"ל. וכ"מ בטור ריש סי' צ"ה שכ' די"א בירושלמי דבשעת תפלת י"ח צריך להדמו' לכהנים שהיו עומדים עקב בצד אגודל מיהו מ"ש במלאכים ורגליהם רגל ישרה ואע"ג דלא קי"ל הכי בעמידה י"ח אלא בעינן להשוות הרגלים ממש כמלאכים מ"מ במה דאפשר להדמות לכהנים להיות עקב בצד אגודל יש להדמות:
ט סָעִיף ה (ס"ק יג) פוסע כו' על תחנונים ש"ע כו' ר"ל כיון שלא התפלל בלחש ודאי אומר עכשיו בסיום התפלה בקול רם התחנונים שדרכו לומר סוף התפלה בלחש:
א סָעִיף א ס"א ואחר כו'. שם: כשיאמר עושה כו'. כן פי' המרדכי וש"פ מש"ש שנותן שלום כו': ואח"כ כו' כעבד כו'. מרדכי שכן נוהגין וכמש"ש בגמ' לתלמי' כו' וכמ"ש בתמיד והשתחוה ויצא וכן בקדיש וכמ"ש בפ"ה דיומא כנ"ל: ונהגו כו'. כי כו' עתוס' ספ"ב דמגילה: במקום כו'. גמ' שם:
ב סָעִיף ב ס"ב ולא כו'. רי"ף ורא"ש שם: והש"ץ כו'. וכן כו'. כמ"ש תוס' ספ"ד בשם הירושלמי וכמש"ל סי' ק"ה:
ג סָעִיף ג ס"ג כשפוסע כו'. מדרש ש"ט: ושיעור כו'. שצריך להדמות לכהנים בעבודתן כמש"ל סי' צ"ח ס"ד ואמר בירושלמי ריש ברכות ככהנים דכתיב לא תעלו במעלות על מזבחי שהיו מהלכין עקב בצד גודל וגודל בצד עקב ואע"ג דלענין עמידה בתפלה כמ"ד כמלאכים קי"ל מ"מ נ"מ לענין זה וע' טור סי' צ"ה ותר"י פ"ק אה"מ וא"ח: ולכתחילה כו'. כנ"ל ועוד כמ"ש היוצא מבה"כ אל יפסיע כו' וכ"ש כאן:
ד סָעִיף ה ס"ה גם ש"ץ כו'. דליחיד דמי: וכשיחזור כו'. ואם לא כו'. עמ"א ס"ק י"א י"ג:
ה סָעִיף ו ס"ו כשיחזור כו'. דהא אמרי' דכתפלה אריכתא דמי ומענין התפלה הוא: אבל כו'. עמ"א ודברי של"ה עיקר:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.