Shulchan Aruch, Orach Chayim 124 — שולחן ערוך, אורח חיים קכד
א לְאַחַר שֶׁסִיְּמוּ הַצִּבּוּר תְּפִלָּתָן, יַחֲזֹר שְׁלִיחַ צִבּוּר הַתְּפִלָּה, שֶׁאִם יֵשׁ מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִתְפַּלֵּל יְכַוֵּן לְמַה שֶּׁהוּא אוֹמֵר, וְיוֹצֵא בוֹ; וְצָרִיךְ אוֹתוֹ שֶׁיּוֹצֵא בִּתְפִלַּת שְׁלִיחַ צִבּוּר לְכַוֵּן לְכָל מַה שֶּׁאוֹמֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף; וְאֵינוֹ מַפְסִיק; וְאֵינוֹ מֵשִׂיחַ; וּפוֹסֵעַ ג' פְּסִיעוֹת לְאַחֲרָיו, כְּאָדָם שֶׁמִּתְפַּלֵּל לְעַצְמוֹ.
ב שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁנִּכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמָצָא צִבּוּר שֶׁהִתְפַּלְּלוּ בְּלַחַשׁ, וְהוּא צָרִיךְ לַעֲמֹד לִפְנֵי הַתֵּבָה לְאַלְתַּר, יוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה וּמִתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם לַצִּבּוּר, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל בְּלַחַשׁ. הַגָּה: וְכֵן אִם הוּא שְׁעַת הַדַּחַק, כְּגוֹן שֶׁיָּרֵא שֶׁיַּעֲבֹר זְמַן הַתְּפִלָּה, יוּכַל לְהִתְפַּלֵּל מִיָּד בְּקוֹל רָם, וְהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין עִמּוֹ מִלָּה בְּמִלָּה בְּלַחַשׁ עַד לְאַחַר הָאֵל הַקָּדוֹשׁ, וְטוֹב שֶׁיִּהְיֶה אֶחָד לְכָל הַפָּחוֹת שֶׁיַּעֲנֶה אָמֵן אַחַר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר (מַהֲרִי"ל).
ג קָהָל שֶׁהִתְפַּלְּלוּ וְכֻלָּם בְּקִיאִים בַּתְּפִלָּה, אַף עַל פִּי כֵן יֵרֵד שְׁלִיחַ צִבּוּר וְחוֹזֵר לְהִתְפַּלֵּל, כְּדֵי לְקַיֵּם תַּקָּנַת חֲכָמִים. הַגָּה: וְאִם יֵשׁ יְחִידִים בַּקָּהָל מַאֲרִיכִין בִּתְפִלָּתָן, אֵין לַשְּׁלִיחַ צִבּוּר לְהַמְתִּין עֲלֵיהֶם וַאֲפִלּוּ הָיוּ חֲשׁוּבֵי הָעִיר; וְכֵן אִם הָיָה מִנְיָן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, אֵין לְהַמְתִּין עַל אָדָם חָשׁוּב אוֹ גָּדוֹל שֶׁעֲדַיִן לֹא בָּא (בִּנְיָמִין זְאֵב סי' קס"ח).
ד כְּשֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר חוֹזֵר הַתְּפִלָּה, הַקָּהָל יֵשׁ לָהֶם לִשְׁתֹּק וּלְכַוֵּן לַבְּרָכוֹת שֶׁמְּבָרֵךְ הַחַזָּן וְלַעֲנוֹת אָמֵן; וְאִם אֵין ט' מְכַוְּנִים לְבִרְכוֹתָיו, קָרוֹב לִהְיוֹת בִּרְכוֹתָיו לְבַטָּלָה; לָכֵן כָּל אָדָם יַעֲשֶׂה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ אֵין ט' זוּלָתוֹ, וִיכַוֵּן לְבִרְכַּת הַחַזָּן. יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל הָעָם יַעַמְדוּ כְּשֶׁחוֹזֵר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר הַתְּפִלָּה, (הַגָּהוֹת מִנְהָגִים).
ה עַל כָּל בְּרָכָה שֶׁאָדָם שׁוֹמֵעַ בְּכָל מָקוֹם, אוֹמֵר: בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ.
ו וְיַעֲנוּ: אָמֵן, אַחַר כָּל בְּרָכָה, בֵּין אוֹתָם שֶׁיָּצְאוּ יְדֵי תְּפִלָּה, בֵּין אוֹתָם שֶׁלֹּא יָצְאוּ, וּבַכַּוָּנָה שֶׁיְּכַוֵּן בְּלִבּוֹ: אֱמֶת הִיא הַבְּרָכָה שֶׁבֵּרַךְ הַמְבָרֵךְ, וַאֲנִי מַאֲמִין בָּזֶה.
ז לֹא יָשִׂיחַ שִׂיחַת חֻלִּין בְּשָׁעָה שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר חוֹזֵר הַתְּפִלָּה, וְאִם שָׂח הוּא חוֹטֵא, וְגָדוֹל עֲוֹנוֹ מִנְּשׂוֹא, וְגוֹעֲרִים בּוֹ. הַגָּה: וִילַמֵּד בָּנָיו הַקְּטַנִּים שֶׁיַּעֲנוּ: אָמֵן, כִּי מִיָּד שֶׁהַתִּינוֹק עוֹנֶה: אָמֵן, יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא (כָּל בּוֹ).
ח לֹא יַעֲנֶה אָמֵן חֲטוּפָה, דְּהַיְנוּ כְּאִלּוּ הָאָלֶ"ף נְקוּדָה בַּחֲטָף; וְכֵן שֶׁלֹּא יַחֲטֹף וִימַהֵר לַעֲנוֹת אוֹתוֹ קֹדֶם שֶׁיְּסַיֵּם הַמְבָרֵךְ; וְכֵן לֹא יַעֲנֶה אָמֵן קְטוּפָה, דְּהַיְנוּ שֶׁמְּחַסֵר קְרִיאַת הַנּוּ"ן שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיאָהּ בַּפֶּה שֶׁתְּהֵא נִכֶּרֶת; גַּם לֹא יַפְסִיק בְּאֶמְצַע הַמִּלָּה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הֶעָרוּךְ); וְלֹא יַעֲנֶה אָמֵן יְתוֹמָה, דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא חַיָּב בִּבְרָכָה אַחַת וּשְׁלִיחַ צִבּוּר מְבָרֵךְ אוֹתָהּ וְזֶה אֵינוֹ שׁוֹמְעָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ אֵיזוֹ בְּרָכָה מְבָרֵךְ הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, מֵאַחַר שֶׁלֹּא שְׁמָעָהּ, לֹא יַעֲנֶה אַחֲרָיו אָמֵן, דְּהָוֵי אָמֵן יְתוֹמָה. הַגָּה: וְיֵשׁ מַחְמִירִין דַּאֲפִלּוּ אֵינוֹ מְחֻיָּב בְּאוֹתָהּ בְּרָכָה, לֹא יַעֲנֶה אָמֵן אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה בְּרָכָה קָאֵי שְׁלִיחַ צִבּוּר, דְּזֶה נָמֵי מִקְרֵי אָמֵן יְתוֹמָה (טוּר בְּשֵׁם תַּשְׁבֵּ"ץ); וְלֹא יַמְתִּין עִם עֲנִיַּת הָאָמֵן, אֶלָּא מִיָּד שֶׁכָּלָה הַבְּרָכָה יַעֲנֶה אָמֵן (אַבּוּדַרְהַם). וְלֹא יַעֲנֶה אָמֵן קְצָרָה, אֶלָּא אֲרֻכָּה קְצָת, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לוֹמַר: אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן; וְלֹא יַאֲרִיךְ בָּהּ יוֹתֵר מִדַּאי, לְפִי שֶׁאֵין קְרִיאַת הַתֵּבָה נִשְׁמַעַת כְּשֶׁמַּאֲרִיךְ יוֹתֵר מִדַּאי.
ט אִם יֵשׁ קְצָת מֵהָעוֹנִים שֶׁמַּאֲרִיכִין יוֹתֵר מִדַּאי, אֵין צָרִיךְ הַמְבָרֵךְ לְהַמְתִּין לָהֶם.
י מִי שֶׁשָּׁכַח וְלֹא אָמַר יַעֲלֶה וְיָבֹא בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אוֹ בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד אוֹ בְּכָל דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ לַחֲזֹר בִּשְׁבִילוֹ, יְכַוֵּן דַּעְתּוֹ וְיִשְׁמַע מִשְּׁלִיחַ צִבּוּר כָּל י"ח בְּרָכוֹת מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף כְּאָדָם שֶׁמִּתְפַּלֵּל לְעַצְמוֹ; וְלֹא יַפְסִיק וְלֹא יָשִׂיחַ; וּפוֹסֵעַ ג' פְּסִיעוֹת לַאֲחוֹרָיו, דְּכֵיוָן שֶׁכְּבָר הִתְפַּלֵּל, אֶלָּא שֶׁשָּׁכַח וְלֹא הִזְכִּיר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בָּקִי, שְׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיאוֹ.
יא אִם בְּעוֹד הָאָדָם מִתְפַּלֵּל סִיֵּם שְׁלִיחַ צִבּוּר בְּרָכָה, וְקֹדֶם שֶׁכָּלְתָה עֲנִיַּת אָמֵן מִפִּי רֹב הַצִּבּוּר סִיֵּם זֶה תְּפִלָּתוֹ, עוֹנֶה עִמָּהֶם: אָמֵן. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ אִם לֹא שָׁמַע הַבְּרָכָה כְּלָל, רַק שׁוֹמֵעַ צִבּוּר עוֹנִין אָמֵן וְיוֹדֵעַ עַל אֵיזֶה בְּרָכָה קָאֵי, יַעֲנֶה עִמָּהֶם וְכֵן בְּקַדִּישׁ וּקְדֻשָּׁה וּבָרְכוּ. (ב"י א"ח)
יב הָעוֹנֶה אָמֵן, לֹא יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ יוֹתֵר מֵהַמְבָרֵךְ.
מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah
סָעִיף א
א (א) שאינו יודע - אבל הבקי אינו יוצא אפילו בדיעבד בתפלת הש"ץ. ואפילו בשאינו בקי אינו יוצא כ"א ביש עשרה בבהכ"נ: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) יכוין - וצריך שיבין בלשה"ק דאל"כ לא מהני אף ששומע מש"ץ כל תיבה אבל המתפלל בעצמו בלשה"ק אפילו אם אינו מבין הלשון יצא ועיין לעיל סימן ק"א במשנה ברורה דעכ"פ ברכת אבות יראה להבין מה שהוא אומר ועיין לעיל סי' ס"ב במ"ב סק"ג: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) ואינו מפסיק - היינו אפילו אם שמע מאחרים בתוך כך איזה קדושה או ברכו וכ"ש דאסור לענות ברוך הוא וב"ש אבל אמן על כל ברכה צריך לענות וכדלקמן בס"ו דהוא שייך להתפלה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד (ד) והוא צריך וכו' - דאין בהם אחד שיוכל להתפלל לפני העמוד דאל"ה אין נכון שהוא יתפלל להם בקול רם כיון שלא התפלל מתחלה בלחש בשביל עצמו: ש"ע סָעִיף ב
ה (ה) וא"צ וכו' - דיצא בה גם בשביל עצמו דכיון דלאחרים הוא מוציא לעצמו לא כ"ש ואין בזה משום קטני אמנה או משמיע קולו בתפילתו כיון דע"י הדחק הוא עושה כן. כתבו האחרונים אם הש"ץ התפלל כבר בלחש ונזדמן לו להתפלל חזרת הש"ץ בשביל צבור אחר לא יתפלל בלחש פעם שנית: ש"ע סָעִיף ב
ו (ו) שעת הדחק - ובלא שעת הדחק הסכימו הרבה מהאחרונים שלא לעשות כן כי עיקר התקנה היתה מדינא להתפלל מתחלה בלחש ואח"כ בקול רם: ש"ע סָעִיף ב
ז (ז) שיעבור - פי' שלא יוכל לגמור הש"ץ כל י"ח ברכות תוך זמן התפילה בין בשחרית שיכלה הזמן דד' שעות דשוב אין לו שכר תפלה בזמנה וכנ"ל בסימן פ"ט ובין במנחה דיעבור זמנה לגמרי כן משמע מפמ"ג ועיין בבה"ל: ש"ע סָעִיף ב
ח (ח) והצבור וכו' - ואם אין השעה דחוקה כ"כ לא יתחילו הצבור רק לאחר שאמר הש"ץ האל הקדוש: ש"ע סָעִיף ב
ט (ט) הקדוש - דהיינו גם נוסח הברכה לדור ודור עד האל הקדוש יאמר עם הש"ץ מלה במלה: ש"ע סָעִיף ב
י (י) וטוב וכו' - היינו בשאין השעה דחוקה כ"כ רק שיראים שמא יעבור הזמן אבל אם השעה דחוקה ביותר די במה שהתינוקות יענו אמן או יזמינו לאחד שכבר התפלל שיענה אמן אם אפשר להם בקלות וא"ל אין להקפיד ע"ז כלל ולא דמי למה שכתב בס"ד דאם אין ט' מכוונים לברכת הש"ץ הוא קרוב לברכות לבטלה שאני התם שכבר התפלל פ"א בלחש והוא מכוין עתה רק בשביל תקנת חז"ל משא"כ בזה שהוא מתפלל רק פ"א: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יא (יא) אעפ"כ ירד וכו' - עיין לעיל בסימן ס"ט במ"ב סק"א: ש"ע סָעִיף ג
יב (יב) תקנת חכמים - שכשתקנו חכמים שיחזור ש"ץ התפלה לא הצריכו לחפש בכל תפלה אחר כל איש ואיש שבבהכ"נ אם יש שם מי שאינו בקי אם לאו אלא תקנו שיהיה ש"ץ חוזר התפלה לעולם שמא יהיה פ"א בבהכ"נ מי שאינו בקי ויוציאנו הש"ץ י"ח: ש"ע סָעִיף ג
יג (יג) חשובי העיר - מפני טורח הציבור ועכשיו נהגו שהש"ץ ממתין עד שיסיים האב"ד את תפלתו לפי שרוב האנשים מתפללין במרוצה והמתפלל מלה במלה לא יוכל לומר קדושה עם הצבור לכן ממתינים כי הם עושים שלא כדין לפיכך אם אין אב"ד בעיר ה"ה דימתינו על המתפלל מלה במלה אבל כשמאריך אין להמתין עליו וכמ"ש על ר"ע כשהיה מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה. ומי שצריך להאריך וירא שיתלוצצו עליו יכול לילך לאחוריו בשעה שמתחיל הש"ץ אע"פ שעדיין לא גמר תפלתו ויחזור למקומו ויגמור. ובכל זה אם כונתו לש"ש בזה שפיר דמי [פמ"ג]: ש"ע סָעִיף ג
יד (יד) אם היה מנין וכו' - ר"ל אפילו אם עי"ז לא יעבור זמן ק"ש ותפלה דאל"ה אפילו ביחידי צריך להתפלל כדי שלא יעבור הזמן: ש"ע סָעִיף ג
טו (טו) אין להמתין וכו' - שכיון שיש עשרה ישנה שם השכינה ועל מי ימתינו עוד. וכהיום נתפשט המנהג להמתין על אב"ד ונראה הטעם משום דהמנהג כהיום בערי ישראל לקבוע עם האב"ד ביחד עת ללמוד אחר התפילה ואם כשיתקבץ מנין תיכף יתפללו ילך אח"כ כ"א לדרכו ויוגרם עי"ז ביטול תורה. וקביעות לימוד שלאחר התפילה הוא ענין גדול וכדאיתא בטוש"ע לקמן סי' קנ"ה עי"ש ומ"מ לא יאחרו זמן ק"ש ותפלה בשביל זה. כתב הא"ר יש לו להרב להקדים עצמו לבוא לב"ה קודם כדי שלא ימתינו עליו: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
טז (טז) יש להם לשתוק - היינו לא מיבעי שאסור לומר עם הש"ץ כל הברכה דהוי ברכה לבטלה אפילו למנקט עמו איזה תיבות מאמצעו ג"כ אין נכון דיש לחוש משום שיגרא דלישנא יוציא ברכה מפיו וכ"ש אותם המגביהים קולם ומזמרים עם הש"ץ דהוי כיוהרא ויש לגעור בהם דהוי כקלות ראש. ולענין איסור שיחת חולין כתוב בס"ז: ש"ע סָעִיף ד
יז (יז) ולכוין - ע"כ יש ליזהר מלומר תחנונים או ללמוד בעת חזרת הש"ץ ואפילו אם מכוונים לסוף הברכה לענות אמן כראוי שלא תהיה אמן יתומה כמו שיתבאר ג"כ לא יפה הם עושים שאם הלומדים יפנו ללימודם עמי הארץ ילמדו מהן שלא להאזין לש"ץ ויעסקו בשיחה בטילה ח"ו נמצאו מחטיאין את הרבים: ש"ע סָעִיף ד
יח (יח) כאילו אין ט' וכו' - ע"כ יראה לכתחילה לכוין לשמוע כל הברכה ולא סוף הברכה בלבד: ש"ע סָעִיף ד
יט (יט) ויכוין - והעולם נוהגין לצרף למנין ולהתפלל חזרת הש"ץ אפילו מי שיודעין בו שמשיח ואינו שומע חזרת הש"ץ כראוי ונ"ל דבכגון זה טוב להתנהג כמו שכתב בספר שולחן שלמה שיתנה הש"ץ בינו לבין עצמו בחזרת התפילה שא"ל יענו תשעה אמן אחריו ויכונו לברכותיו שיהא התפילה ההיא בתורת נדבה: ש"ע סָעִיף ד
כ (כ) יעמדו - טעמם כיון שמכוונים ושומעים מש"ץ ושומע כעונה וכאלו מתפללין בעצמם דמיא וכן היה מנהג הקדמונים ועכשיו בעו"ה כל אחד עושה כפי דעתו ומהם יושבים ומשיחים [פמ"ג] ובתוך ד"א לש"ץ לכו"ע אסור מדינא לישב בעת חזרת הש"ץ: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
כא (כא) אומר וכו' - ואם הוא עומד במקום שאינו רשאי להפסיק כגון בפסד"ז וכ"ש בברכת ק"ש אפילו בין הפרקים אסור לאמרו וכן אם שמע ברכה שחייב בו והוא מתכוין לצאת ע"י המברך כברכת שופר ומגילה וקידוש וכה"ג אין לענות ב"ה וב"ש דשומע כעונה וכמאן דאמר בעצמו הברכה דמיא והוי הפסק בברכה ועיין בח"א דנשאר בצ"ע לענין דיעבד ונ"ל דבדיעבד אין להחמיר בזה עיין בספר מגן גבורים מש"כ בשם מעשה רוקח: ש"ע סָעִיף ה
כב (כב) ב"ה וב"ש - ורמז לזה ממה שאמר הכתוב כי שם ד' אקרא הבו גודל לאלהינו ועוד אם כשמזכירין צדיק בשר ודם צריך לברכו שנאמר זכר צדיק לברכה צדיקו של עולם עאכ"ו וברכות שחתימתן קצר רק כב' תיבות כפוקח עורים בברכת השחר וכה"ג בשמנה עשרה וכל הברכות מהנכון לש"ץ ליזהר אז שלא למהר כ"כ לחתום תיכף את הברכה אלא לשהות מעט כדי שכל העונים ישמעו איזה ברכה מסיים אח"כ וגם יהיו יכולים לענות האמן תיכף דאל"ה לפעמים ע"י הקול של עניית ב"ה וב"ש הרבה מהעונים אינם יודעים איזה ברכה מסיים וגם ענייתם הוא איננו תיכף אחר שכלה הברכה וכ"ז יש בו חשש של אמן יתומה וכדלקמן בסעיף ח' בהג"ה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
כג (כג) שלא יצאו - ר"ל אע"פ שהם יוצאין עכשיו בתפילת הש"ץ אינם כעונים אמן אחר ברכות עצמן שהרי מ"מ הם אינם אומרים כלום אלא שומעים [לבוש]: ש"ע סָעִיף ו
כד (כד) ובכונה וכו' - עיין בח"א כלל ו' שכתב דיכוין בענייתו אמן גם על מה שאמר המברך ברוך אתה ד' דהיינו שאמר הש"ץ ברוך אתה ד' מגן אברהם יכוין העונה את האמן אמן שיהיה מבורך שם ד' שהיה מגן אברהם וכה"ג בכל הברכות: ש"ע סָעִיף ו
כה (כה) אמת היא - וזהו בברכת הודאה כגון ברוך שאמר וישתבח וגאל ישראל וכה"ג אבל בתפילה צריך שיכוין אמת היא וגם אני מתפלל שיהי רצון שיקויים דבר זה (כגון בברכת אתה חונן שביקש המתפלל חננו מאתך וכו' בא"י חונן הדעת יכוין אמת שהוא חונן דעה ויהי רצון שיחונן לנו ג"כ דעה וכה"ג בכל הברכות) ובקדיש צריך לכוין על העתיד לבד שיאמנו דבריו מה שהוא מבקש שיתגלה מלכותו בעגלא ובזמן קריב דעיקר הענין בודאי יקויים לבסוף כמו שכתוב ביום ההוא יהיה ד' אחד וגו'. כתב הפמ"ג בסימן נ"א דהעונה אמן אחר ברכת המחזיר לא יאמר ביחד אמן מודים אנחנו לך כי אמן קאי על הברכה כנ"ל ומודים הוא ענין בפני עצמו רק ישהא מעט אחר תיבת אמן. מי שנזדמן לו לענות אמן על ב' דברים עונה שני אמנים זה אחר זה ויכוין בכל אמן את הענין על מה הוא עונה וטפי עדיף לומר אמן ואמן: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כו (כו) בשעה וכו' - ר"ל אפילו אם ירצה ליזהר בסוף כל ברכה לכוין ולענות אמן. כתב בשל"ה ראיתי מהחרדים אל דבר ד' שמשימין הסידור בפניהם בשעת חזרת התפילה ועיניהם וליבם שם שלא יראו חוצה ואז מכוונים על כל מלה ומלה: ש"ע סָעִיף ז
כז (כז) מנשוא - כתב בא"ר בשם הכל בו אוי להאנשים שמשיחים בעת התפלה כי ראינו כמה בהכ"נ נחרבו בשביל עון זה ויש למנות אנשים ידועים להשגיח ע"ז: ש"ע סָעִיף ז
כח (כח) הקטנים - וצריך שיחנכם שיעמדו באימה ויראה. והקטנים ביותר הרצים ושבים בבהכ"נ בשחוק מוטב שלא להביאם דהרגל נעשה טבע וגם שמטרידים להצבור בתפילתם. ומלבד כ"ז נכון להאב המביא קטנים כאלו לבהכ"נ להשגיח על בגדיהם וסנדליהם אם הם נקיים כדי שלא להכשיל בזה להמתפללים בתוך ד' אמותיהם ועיין לעיל סימן פ"א במ"ב ס"ק ג: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
כט (כט) בחטף - פי' בשו"א וה"ה שלא יאמר אמן בשאר נקודות בשור"ק או בחול"ם וכה"ג כי בכל זה אין משמעות פירושו לשון האמנת דברים אלא יקרא האל"ף בקמ"ץ גדול: ש"ע סָעִיף ח
ל (ל) קודם שיסיים - ר"ל שימתין עד שיסיים הש"ץ כל התיבה אחרונה לגמרי ויש אנשים שמתחילין לענות בעוד שהש"ץ עומד עדיין בחצי תיבה אחרונה וזה אסור: ש"ע סָעִיף ח
לא (לא) שהוא חייב - דעת המחבר דדוקא אם רוצה לצאת באיזה ברכה שהוא חייב כגון שרוצה לצאת ידי תפלה וקידוש וכה"ג אבל אם אינו חייב כגון שכבר התפלל לעצמו אף דמצוה לכל אדם לשמוע חזרת הש"ץ מ"מ אין עליו חיוב בעצמיות הברכה וכ"ש אם האמן הוא מסתם ברכות דעלמא מותר לדעת המחבר לענות אף שהוא אינו יודע על איזה ברכה הוא עונה רק ששמע לאחרים שעונים והרמ"א בהג"ה פליג ואוסר אפילו בכל הברכות אם אינו יודע על איזה ברכה הוא עונה: ש"ע סָעִיף ח
לב (לב) אע"פ שיודע - וכגון שהוא מכיר לפי סדר הברכות או שחיסר משמוע רק סוף הברכה: ש"ע סָעִיף ח
לג (לג) אם אינו יודע וכו' - ואם יודע על איזה ברכה הוא עונה מותר לענות בכל הברכות אפילו בחזרת הש"ץ כיון שכבר התפלל ואינו מחויב בעצם הברכה ויש מאחרונים שמחמירין בחזרת הש"ץ וס"ל דמכיון דתיקון רבנן שיחזור ש"ץ התפלה אפילו כולם התפללו כאלו מחוייבים באותה ברכה קרינן להו ואין להם לענות אפילו יודע באיזה ברכה קאי הש"ץ אם לא שמע סיום הברכה מהש"ץ גופא ויש לחוש לזה לכתחילה ליזהר לשמוע כל ברכות י"ח מפי הש"ץ גופא וגם בלא"ה מצוה לכוין לשמוע ברכת הש"ץ וכדלעיל בס"ד אבל בדיעבד אפי' אם לא שמע רק שידע איזה ברכה מי"ח מסיים הש"ץ יענה אמן כיון שכבר התפלל בעצמו: ש"ע סָעִיף ח
לד (לד) מיד - ותוך כדי דבור כדיבור דמי ושיעור תוך כ"ד הוא מחלוקת הפוסקים י"א שלשה תיבות וי"א ארבעה תיבות וביותר מזה לא יענה כלל דהוי בכלל אמן יתומה ובצבור קי"ל דעד שכלו רוב הצבור לענות אמן הוא עדיין בכלל הברכה ומותר לכ"א לענות עמהם ועיין בסי"א ובביאור הלכה: ש"ע סָעִיף ח
לה (לה) שכלה הברכה - ואם הש"ץ מאריך בניגון של ואמרו אמן יאמרו הקהל אמן מיד כי הניגון הוי הפסק ודוקא אם מאריך הרבה בניגון. ודוקא לענין קדיש שכבר כלה עצם הבקשה אחר תיבת בזמן קריב או אחר תיבת דאמירן בעלמא אבל אם הש"ץ מאריך בשאר ברכה בסופה באיזה ניגון לא יענה אמן כ"ז שלא סיים את עצם התיבה של הברכה: ש"ע סָעִיף ח
לו (לו) אמן קצרה - מפני שנראה שדומה עליו כמשא אלא כדי שיוכל וכו' כי זהו פירושו של אמן וכנ"ל בס"ג והוא ר"ת שלה: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
לז (לז) קצת מהעונים - אבל על רוב הצבור מחויב להמתין בכל התפלה שלא להתחיל בברכה שלאחריה עד שיענו אמן וכן בקדיש שלא להתחיל יתברך עד שיענו הרוב איש"ר וכן כל כה"ג ובעו"ה הרבה אנשים נכשלין בזה כשמתפללין לפני העמוד שחוטפין להתחיל ברכה שלאחריה תיכף אחר סיום ברכה שלפניה ואין ממתינין בינתיים כלל ועיין בש"ת שהביא שזה מעכב אף דיעבד שאסור שוב לענות אמן עליה מכיון שהתחיל ברכה אחרת: ש"ע סָעִיף ט
לח (לח) א"צ המברך וכו' - והוא שהברכה אין חובה על הכל לשמוע אבל אם מוציא הרבים בזה ידי חובתן בין שהוא ש"ץ או שאר מברך צריך להמתין אף על הטועים ומאריכים באמן כדי שישמעו ויצאו י"ח גם הם בהברכות: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
לט (לט) בכל דבר - משמע מלשון זה דאפילו אם דילג משיב הרוח שהיא מג' ראשונות וכן מוכח באור זרוע סי' ת"ס ועי' לעיל בסי' קי"ד בשע"ת סק"ח ועיין לקמן סי' קכ"ו ס"ד ומה שכתב שם במ"ב בשם א"ר והגר"א: ש"ע סָעִיף י
מ (מ) יכוין דעתו - דאע"ג דקי"ל דש"ץ אינו מוציא אלא דוקא מי שאינו בקי שאני הכא שהתפלל אלא ששכח ולא הזכיר לכן אע"פ שהוא בקי הש"ץ מוציאו ועיין באחרונים שכתבו דמוטב שיחזור ויתפלל בעצמו דהאידנא לאו כל אדם יכול לכוין דעתו לשמוע מש"ץ מראש ועד סוף ושמא לבבו יפנה ולא ישמע מש"ץ איזה מלות המעכבים בתפילה וכתב הב"ח וא"ר דאם הש"ץ דרכו להבליע המלות מדינא אסור לסמוך אש"ץ אלא חייב להתפלל בעצמו: ש"ע סָעִיף י
מא (מא) מראש ועד סוף - עיין בספר ברכי יוסף דמסיק שלא יאמר אז מודים דרבנן אלא יכוין לשמוע מש"ץ המודים שהוא אומר והאידנא שנוהגין איזה חזנים לומר המודים בתחלתו בלחש לא יוכל לצאת תפלתו ע"י הש"ץ ולא ידעתי מאיזה מקום יצא להם המנהג הזה דאף דנוהגין הצבור לאמר אז מודים דרבנן מ"מ תפילתו ניתקן להוציא מי שאינו בקי וצריך לאמר עכ"פ קצת בקול שיוכלו לשמוע עשרה בנ"א העומדים סביבו: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
מב (מב) וקודם שכלתה - ר"ל אף דנתבאר בס"ח בהג"ה דצריך לענות אמן מיד כשכלה הברכה שאל"ה הוי כעונה אמן בלי ברכה כלל מ"מ הכא אם לא כלתה עדיין אמן מפי רוב הצבור שפיר דמי משום דעניית אמן ג"כ מכלל הברכה הוא וכשעונין אמן הוי כמו שהיו גומרין עתה עצם הברכה והט"ז חולק ופסק דאפילו כלו כל הצבור לענות מותר ג"כ לענות אם היה תיכף אחריהם ובחידושי רע"א ובס' מגן גבורים הסכימו להשו"ע ועי' בבה"ל: ש"ע סָעִיף יא
מג (מג) סיים וכו' - ר"ל אחר יהיו לרצון וכבר אמר תחנונים הרגיל בהן וכדלעיל בסי' קכ"ב ובמ"ב סק"א: ש"ע סָעִיף יא
מד (מד) ואפילו וכו' - הוא ג"כ לדברי המחבר ולא חידש רק במה שכ' ויודע על איזה ברכה דקאזיל בזה לשיטתיה לעיל בס"ח בהג"ה דאם אינו יודע על איזה ברכה קאי הוא בכלל אמן יתומה: ש"ע סָעִיף יא
מה (מה) שומע צבור - ה"ה אם שמע שיחיד עונה אמן ויודע על איזה ברכה קאי דעונה עמו ונקט צבור משום דאיירי המחבר לענין צבור ואע"ג דהמחבר אינו מתיר אלא קודם שכלתה אמן מפי רוב אבל המיעוט לא מהני היינו משום דמיעוט לגבי רוב הוי כמאן דליתא או מפני טעמים אחרים כמו שכתבתי בבה"ל אבל אם אין שם צבור כלל אלא יחיד עונה עמו: ש"ע סָעִיף יא
מו (מו) וכן בקדיש וכו' - היינו דכל שלא סיימו רוב הצבור לענות עונה עמהם אע"פ שלא שמע כלום מפי הש"ץ ועיין בסימן נ"ו במ"ב סק"ט ובסימן נ"ז סק"א ועיין בבה"ל ד"ה וקודם בסופו: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
מז (מז) לא יגביה קולו - משום דכתיב גדלו לד' אתי ונרוממה שמו יחדיו. ונראה דה"ה לענין ברכו או ברכת הזימון ג"כ לא יגביה העונה יותר מהמברך. עוד נראה דאם כונתו בהרימו קולו כדי לזרז להעם שיענו גם הם מותר עי' לקמן בסרט"ו ס"ג ועי"ש עוד דאחר קטנים בני חינוך צריך לענות אמן אחר ברכתן. ואחר שוטה אין לענות אמן דלאו בר מצוה כלל (ופמ"ג שכתב אחר חרש ושוטה שיגרא דלישנא הוא דחרש המדבר ואינו שומע בודאי חייב הוא במצות) ואחר נשים שבירכו על מ"ע שהז"ג יוכל לענות אמן [פמ"ג]: ש"ע סָעִיף יב
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף א
א שאינו יודע. אבל הבקי אינו יוצא בתפל' ש"ץ: ש"ע סָעִיף א
ב יכוין. וצריך שיבין בל' הקדש כמ"ש סי' קצ"ג ע"ש [ב"י ב"ח ד"מ] עמ"ש סי' ס"ב: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג בקול רם. ואין בזה משום קטני אמנה או משמיע קולו בתפלתו כיון דע"י הדחק הוא עושה כן (כל בו): בגמרא סוף ר"ה משמע דאף בלא דחק שרי דאמרי' לדבריך למה הצבור מתפללין א"ל כדי להסדיר ש"ץ תפלתו משמע דאי לאו משום להסדיר הוי רשאי הש"ץ להתפלל מיד בקול רם ומיהו א"צ לסדר אלא בר"ה וי"ה כמ"ש סי' ק' ע"ש ומ"מ צ"ע לר"ג למה צבור מתפללין כל השנה וצ"ל דמ"מ טוב להסדיר ש"ץ בכל פעם כמ"ש סי' קל"ט וכב"י ועכשיו נהגו ברוב המקומות להתפלל ש"ץ מנחה בקו"ר תיכף ע"כ, ובמדינות אלו לא נהגו כן וכן נכון וכ"כ ר"ל חביב בתשוב' וכ"כ רדב"ז סי' צ"ד שאם אפשר לבטלו שלא ע"י מחלוקת יבטלם ובכ"ה כ' סימן ק"א שמנהגם שש"ץ אומר ג' ראשונות וג' אחרונות בקול רם והשאר בלחש ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
ד שיעבור. פי' שלא יוכלו לגמור כל י"ח ברכות תוך זמן תפלה (ל"ח) וכ"כ סי' רל"ב סס"א: ש"ע סָעִיף ב
ה וטוב שיהיה. היינו בדאיכא שהות ביום: ש"ע סָעִיף ב
ו אחר ברכת הש"ץ. כ' הע"ת דפליג אסעיף ד' ולא דק דהכא הש"ץ מתפלל פעם א': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ז אין לש"ץ להמתין. ועכשיו נהגו להמתין על האב"ד, ונ"ל הטעם שרוב האנשים מתפללין במרוצה ואם יחידים מתפללים מלה במלה לא יוכלו לומר קדושה עם הצבור לכן ממתינים ולכן נ"ל דאף אם אין אב"ד בעיר יש להמתין על המתפלל מלה במלה אבל כשמאריך אין להמתין עליו כמ"ש על ר"ע כשהיה מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה, וכתוב בס"ח סימן תשפ"ד שאם אחד צריך להאריך וירא שיתלוצצו עליו יכול לילך לאחוריו בשעה שמתחיל החזן אף על פי שעדיין לא גמר תפלתו ויחזור למקומו ויגמור: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ח יש להם לשתוק. עיין בתשו' מ"ע על האנשים שלומדי' בעת חזרת הש"ץ התפלה או אומרים תחנונים אם מכוונים לסוף הברכה לענות אמן כראוי אין למחות בידם אבל בס' ווי העמודים קרא תגר עליהם וכ"מ ממ"ש סי' צ' סי"ח: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ט על כל ברכה. ופשוט דאם עסוק במקום שאינו רשאי להפסיק אסור לאומרו עמ"ש סי' נ"ו: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
י אמת הוא. וזהו בברכת הודאה כגון ברוך שאמר וישתבח וגאל ישראל אבל בתפילה צריך שיכוון אמת היא ואני מתפלל שיאמנו דבריו ובקדיש צריך לכוון על העתיד לבא שיאמנו דבריו ב"ח בשם מהרר"ה בפירוש הסידור (ועמ"ש בשל"ה): ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יא בניו הקטנים. וצריך שיחנכם שיעמדו באימה וביראה ואותן שרצים ושבים בבית הכנסת בשחוק מוטב שלא להביאם (שני לוחות הברית): ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יב בחטף. פי' בחטף שב"א (ב"ח): ש"ע סָעִיף ח
יג אינו מחויב. וב"ח כ' להחמיר אפי' אינו מחויב אפי' יודע אם הברכה היא להוציא רבים ידי חובתם ולא שרי ביודע אלא א"כ בברכת התורה ובברכת הנהנין: ש"ע סָעִיף ח
יד מיד כשכלה. ואם החזן מאריך בנגון של ואמרו אמן יאמרו אמן מיד כי הניגון הוי הפסק (יש נוחלין) ועמ"ש ס"ס קכ"ח דהארכת הנגון מכלל הברכה היא ומ"מ נ"ל דאם מאריך הרבה הוי הפסק: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
טו א"צ המברך. נ"ל דוקא בברכה שאינה חובה לשמוע אבל בברכה שמוציא רבים י"ח צריך להמתין כמ"ש סימן קכ"ח סי"ח: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
טז יכוין. ואין אדם יכול לכוין לכן יחזור ויתפלל (ב"ח רש"ל) עס"ס קפ"ג: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יז שומע צבור. לכאור' משמע שכיוון למ"ש ב"י בשם א"ח וכן נרשם המ"מ ול"נ דליתא שהא"ח כונתו לתרץ תי' אחר על קושית הפוסקים מההי' דהחליל ולחלק בין צבור ליחיד אבל רמ"א סתם בס"ח כשאר הפוסקים דאין חילוק והא דנקט כאן צבור משום דעלה קאי: ש"ע סָעִיף יא
יח וכן בקדיש. דלא מקרי ברכה שנתחייב בה אלא דבר שמחוייב לאומרו ביחיד דאם לא כן קשה האיך יצאו באלכסנדריא בקדיש וברכו: ש"ע סָעִיף יא
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף א
א שאינו יודע עמ״א כחכמים ר״ה ל״ד ב׳ ומשמע אפי׳ דיעבד לא יצא ואינו בקי יוצא ביש עשרה בבית הכנסת עב״י ועסי׳ נ״ט במ״א ה׳: ש"ע סָעִיף א
ב יכוין עמ״א ואם מתפלל בעצמו בלה״ק א״צ שיבין לה״ק אבל שאר לשונות אע״פ שמתפלל בעצמו צריך שיבין הלשון עסי׳ ס״ב ומ״ש שם. כתב המ״א תקצ״א אם אומרים פיוטים אין מוציא שאין בקי יע״ש ונראה כי א״א לשמוע כל הפיוטים והם מענין התפלה לכן אין יוצא כמ״ש כאן סעיף י׳ ולפ״ז ש״ץ שטעה בלחש סומך על חזרת ח״י כבסי׳ קכ״ו ס״ד אף שאומר פיוטים דודאי הוא יוצא ומש״ה נמי חוזר עתה בפיוטים כי לא ימנע לפעמים שיתכוין שאינו בקי ויוצא אלא שרחוק הוא ועא״ר תקצ״א ג׳ ולמ״ש א״ש ואי״ה בתקצ״א יבואר עוד: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג בקול רם עמ״א כתב מר״ה לכאורה מוכח דבלא דחק נמי לית קטני אטנה דאל״כ בלא להסדיר תיפוק דצריך בלחש לש״ץ וה״ה ציבור וכתב דמ״מ דוקא דחק מטעם דש״ץ צריך להסדיר דאל״כ קשה לר״ג כל השנה מא״ל כבסי׳ ק׳ ועסי׳ קל״ט ס״א י״ל קריאת התורה אין כ״כ רגילות כמו תפלה בכל יום. ועא״ר אות ג׳ תי׳ דבר״ה מותר להשמיע קולו בתפלה כבסי׳ ק״ח ס״ג ומש״ה אמר להסדיר ובכל השנה התירה דאסור להשמיע קולו כ״א ע״י דחק שרי ואדרבה מהתם מוכח דוקא דחק זה תוכן כוונתו יע״ש: ש"ע סָעִיף ב
ד שיעור עמ״א וכ״כ המחבר רל״ב שצריך שיגמור כל התפלה בזמנה במנחה או שחרית דלאחר ד׳ שעות לית ליה שכר בזמנה וע״ש במ״א בת״צ היאך לנהוג: ש"ע סָעִיף ב
ה וטוב עמ״א היינו באין שעה דחוקה כ״כ רק שיריאים כו׳ ואם דחוקה ביותר או התינוקות יענו אמן עיין לבוש סימן רל״ג או יקרא לא׳ שהתפלל כבר ויענה אמן ועא״ר אות ד״ה. ולכתחלה ראוי לציבור להתפלל עם ש״ץ מלה במלה עד שומע תפלה ומודים עא״ר והם בלחש והש״ץ בקול: ש"ע סָעִיף ב
ו אחר עמ״א בסעיף ד׳ שצריך ט׳ לשמוע וגדולים דוקא יג״ש וב״ש שכבר התפלל הש״ץ בלחש משא״כ כאן שלא התפלל בלחש לית ברכה לבטלה ועא״ר וברל״ב ס״א להמחבר אה״נ דצריך ט׳ אח״כ ולדידן די בא׳ ומ״ש שם בקול רם הש״ץ והציבור בלחש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ז אין עמ״א ומי שאין מטריח הציבור אשריו ועיין נ״ץ הביא מה שסיים שם דמענישין אותו על שמטריח הציבור ומ״ש ילך לאחוריו כי אין הליכה כ״כ הפסק אם הוא לצורך קצת עסי׳ ק״ד במ״א אות ג׳ יע״ש והכל אם כוונתו לשם שטים בזה שפיר דמי: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ח יש עמ״א בסי׳ צ׳ סי״ח בהג״ה שלא יעסוק בתורה בשעה שציבור אומרים סליחות כ״ש שצריך לשמוע כל התפלה מש״ץ ולא יעסוק בשום דבר ועיין טור בשם הרא״ש ל״מ שאסור לומר כל הברכה דהוי ברכה לבטלה אפילו באמצע אסור וכ״ש אותם המזמרים עם הש״ץ ומגביהים קולם הוי כיוהרא ויש לגעור בהם דהוי כקלות ראש יע״ש: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ט על עמ״א משמע אפי׳ בין הפרקים או פסוקי דזמרה ועמ״ש בסי׳ ס״ו מזה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
י אמת הוא עמ״א ובקדיש צ״ל (ט״ס בקדוש) אמן פירושו רק בקשה שיאמנו דברי האומר במהרה בחייכון כו׳ ועמ״ש מזה בסי׳ נ״ו ונ״ז ובקונטרס קטן שלי הארכתי ועמ״ש לקמן עוד מקונטרס הנ״ל: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יא בניו עמ״א ומוטב שלא להביאם כ״א גדולים קצת ויודעים כי בלא״ה הרגל נעשה טבע ב׳ ועא״ר מ״ש בשם כל בו ד׳ ט׳ אוי להם שמשיחים בעת התפלה כי ראינו כמה ביה״כ נחרבו בשביל עון זה ובווי העמודים יש למנות אנשים ידועים על זה בעונשים רכים ויביישם ברבים יע״ש: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יב בחט״ף עמ״א ויראה ה״ת קמ״ץ קטן לא רק בקמ״ץ גדול שיהיה נח נסתר א׳ ממנו ונו״ן נח נראה יאמר בפירוש גם אין לענות אמן עד שסיים הש״ץ כל המלה לגמרי כמו יוצר המאורות וכדומה שבחצי המלה יאמרו אמן וזה אסור כמ״ש ועמ״ש באות י״ד אי״ה מזה. כ״ז מקונטרס קטן שלי אשר רשמתי אצל הסידור שלי: ש"ע סָעִיף ח
יג אינו עמ״א סובר דהמחבר סובר דוקא לצאת הוי אמן יתומה אפי׳ יודע הא כשיצא אע״פ שש״ץ מוציא כו׳ מיקרי אין מחויב בה כיון שהוא התפלל והר״ב מחמיר דא״י איסור אפי׳ נהנין הא יודע מודה להמחבר בחזרת התפלה דאין מחויב מיקרי (ויהיה דעת המחבר הרר״י והר״ב דעת רב כהן צדק וע״ז הביא דברי הב״ח דיש להחמיר בחזרת התפלה דמיקרי מחויב בה ואפי׳ יודע אסור כדעת התוס׳ סוכה כ״א ב׳ יע״ש ומיהו מה שהיקל הב״ח בנהגין וס״ת באין יודע דשרי וסובר שמ״ש התוס׳ בסוכה לחלק בין יודע לא״י החזרת התפלה קאי זה לא פסק כוותיה וכהר״ב דמחמיר כה״ג בנהנין דלתי׳ בתרא שם בתוס׳ סוכה דא״י אף נהגין אסור ועא״ר אות ט״ו ולמ״ש דברי האדון ז״ל הם ברורים: ש"ע סָעִיף ח
יד מיד עמ״א בקונטרס קטן שלי (הביאותיו באות י״ב) דיראה שאין לענות אמן הקהל עד שסיים הש״ץ אמן בקדיש ומיהו כשמאריך בניגון יאמרו מיד אחר דאמירן בעלמא אבל במאריך בסוף הברכה בניגון יראה דאין לענות אמן כ״ז שלא סיים הברכה עסי׳ רט״ו ס״ג אחר קטן בר חינוך עונים אמן ויראה ודאי אחר חרש ושוטה אין עונין אמן דלאו בר מצות כלל אפי׳ מדרבנן ונשים שמברכות על מ״ע שהז״ג לולב כו׳ כיון דרשות להם ג״כ רשות לענות אחריהם אמן אבל לא חובה עיין רט״ו ס״ב התם המברך חייב בה ע׳ פר״ח כאן וקכ״ח סי״ג כשאומרים הכהנים השם יאמר אמן ובקכ״ח כתב ב״ח וב״ש ואפשר תרוייהו יאמר ועמ״א רט״ו אות ג׳ כשמברך לישראל אפילו בלא הזכיר השם כמו הרחמן יאמר אמן מ״ש הר״ב בשם הרד״א יש לענות מיד אמן יראה תכ״ד כדיבור דמי ומחלוקת הפוסקים י״א ג׳ תיבות וי״א ד׳ תיבות כבסי׳ ר״ו בט״ז ומ״א ג״ד מ״ש המחבר כאן ברכה שמחויב בה (היינו לצאת להמ״א וט״ז) צריך לשמוע כל הברכה ויוצא וא״ל לא יצא ואע״פ שכתב המחבר לא יענה אמן כלומר ולסמוך ע״ז לצאת וכבר הארכנו בזה בט״ז אות ד׳ ועסי׳ רי״ג ס״ג וא״ר שם אות ה׳ ולבוש שם דמשמע הטעם דמצות צריכות כוונה וזה סותר למ״ש המ״א ס׳ ג׳ וע׳ ר״ט ס״ג כ״ז העתקתי מקונטרס ישן הנ״ל מ״ש המ״א בק״ב לא מצאתיו ועסי׳ קכ״ח במ״א ע״ג: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
טו אין צריך עמ״א משמע דעתו דחזרת התפלה שחובה לשמוע אפי׳ לבקי (כבסעיף ד׳) צריך להמתין עד שיכלה מפי כל הציבור כבסי׳ קכ״ח סי״ח במ״א אות כ״ז (ט״ס רכ״ח צ״ל קכ״ח) ומ״ש כאן לאו בחזרת התפלה וקצת דוחק ועפר״ח פסק להיפך דאף בברכת כהנים א״צ להמתין רק על רוב ואנו אין לנו אלא פסק המחבר והר״ב אודי ליה שם: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
טז יכוין עמ״א להלכה לא יסמוך על הש״ץ דאי אפשר לשמוע הכל ממנו ועסי׳ קפ״ג ובט״ז אות ו׳ מזה ובמגילה נמי א״א לשמוע הכל ועמ״ש בה׳ מגילה מזה: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יז שומע עמ״א. הנה הט״ז באות ד׳ ואות ו׳ סובר דהמחבר מדין אמן יתומה קאמר זה דעכ״פ איסורא איתא לז״א הואיל ורוב הציבור שמעו הברכה ועונין אמן יכול הוא ג״כ לענות אע״פ שלא שמע הברכה כלל (ולפ״ז לאו מתורת כתבי מהרא״י ז״ל העתיק זה וא״ש דכאן כתב כאלו הוא הלכה רווחת והיינו משם א״ח בשם רבינו האי ובקכ״ח סט״ז כתב בשם יש מי שאוסמ והוא מכתבי מהרא״י ז״ל ק״ט יע״ש) אבל המ״א מיאן בזה דסובר דהר״ב כתב ויש מחמירין שאין קולא נמשכת כלל מדיעה זו וביודע שרי לגמרי כאין לצאת א״כ כאן ע״כ לאו משום לתא דאמן יתומה כ״א מטעם הרד״א בסעיף ח׳ (ט״ס ס״ה) דצריך לומר מיד אמן לאחר סיום הברכה ולזה העתיק המחבר מכתבי מהרא״י (כמ״ש באר הגולה פ׳) דאמן מכלל הברכה והר״ב לא הוסיף כ״א קצת רבותא אפי׳ לא שמע כלל והיא היא. ומלבוש נראה כמ״ש בט״ז ו׳ דמשום אמן יתומה ומסייעא ליה ההוא דקכ״ח סט״ז יש מי שאומר וכדכתיבנא. וע׳ בספר תוס׳ שבת שקשה מכאן לקל״ט ס״ו בהג״ה ובא״ר שם מבואר יותר ועמ״א סי׳ נ״ז אות א׳ ומ״ש שם בפריי וי״ל בין אמן דרשאי לענות אפי׳ לא שמע הברכה כלל כל דלית ביה אמן יתומה (ע״פ תנאים המבוארים בסעי׳ ח׳) ובין ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד שכ״ז שלא שמע בעצמו מהמברך אע״פ ששמע מציבור אומרים ברוך ה׳ המבורך לא יענה רק אמן על מה ששמע. וזה טעות דבקדיש וברכו נמי כן עמ״ש אות ח״י: ש"ע סָעִיף יא
יח וכן עמ״א הנה בקדיש וקדושה וברכו נמי כל שלא שמע על מה הוא עונה והנך נראה כמחייב בדבר ולהמחבר והר״ב יודה בזה בסעי׳ ח׳ איך יענה כאן ואזיל לשיטתיה באות י״ז דכל שיש גדר אמן יתומה לא מהני תנאי דארחות חיים כלל לז״א דאין זה מיקרי מחויב שביחיד א״א זה. ומכאן באמת קשה דמבואר דאף ברכו עונה ברוך ה׳ המבורך עם הציבור אע״פ שלא שמע כלל מהמברך וצריך לחלק בין שומע מפי ציבור ובין שומע מש״ץ לבד וכמ״ש הא״ר בקל״ט אות ט׳ וזה מותר למ״ש המ״א בנ״ז א׳ ולולי דברי האדון ז״ל בכאן הייתי אומר מ״ש קדושה וברכו היינו ג״כ הך דינא דמהרא״י ז״ל בעוד שמתפלל שמע מהמברך ברכו וסיים תפלתו והקהל עונין עונה ג״כ אבל הוא ז״ל סובר דקאי נמי אלא שמע כלל קשה וצ״ע: יראה לקבל ש״ץ חסיד ביותר טוב ואפשר יכוין ואנו אין מכוונין כבסי׳ ק״א ס״א בהג״ה ויוציא לנו דהוי כאין בקיאין ומוציא הש״ץ והבן ועא״ר: ש"ע סָעִיף יא
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף ב
א (ס"ק ג) בקול רם ואין בזה משום קטני אמנה אי משמיע קולו כו' כצ"ל. ור"ל דהכא איתא דכ"ד ע"ב המשמיע קולו בתפלתו ה"ז מקטני אמנה (פירש"י כאלו אין הקב"ה שומע תפלת לחש ומגביה הרבה) המגביה קולו בתפלתו ה"ז מנביאי שקר (פירש"י דכתיב ויקראו בקול גדול) ובגמ' כו' לדבריך כו' דרבנן ור"ג פליגי דרבנן ס"ל ש"ץ אינו מוציא אלא לאינו בקי ור"ג ס"ל דמוציא אפי' לבקי וע"ז שאלו רבנן לר"ג לדבריך למה כו' ה"ל לצאת אפי' הבקי בתפלת הש"ץ בקול רם: כדי להסדיר כו' שמתוך שהצבור מתפללים בלחש גם ש"ץ מתפלל בלחש וזה הסידור שמסדר תפלתו וכדלעיל סי' ק"א: מיהו א"צ לסדר כו' ר"ל כיון דאין הטעם אלא משום סידור א"כ כל השנה דא"צ לסדר רשאי מיד להתפלל בקול רם וניהו דלרבנן הבקי אעפ"כ צריך להתפלל בלחש ואינו יוצ' בזה בתפלת ש"ץ מ"מ בזה לא פליג על ר"ג: ומ"מ צ"ע לר"ג כו' כיון דאין מתפללים בלחש כ"א משום סידור ובכל השנה א"צ סידור: דמ"מ ש"ץ כו' כיון דמתפלל לרבים חשו טפי ואפי' תפלה שאינה של פרקי' צריך לסדר ולפ"ז חזר בו מ"א ממ"ש תחלה דאפי' בלא דחק שרי דבלי דחק צריך להתפלל תחלה בלחש כדי להסדיר אפי' כל השנה: כמ"ש סי' קל"ט דאפי' במקום שהש"ץ קורא בתורה לא יקר' בצבור אלא א"כ סידר הדברים בינו לבין עצמו תחלה וסתם הדברים משמע אפי' במקום שהש"ץ רגיל מ"מ צריך ש"ץ להסדיר וע"כ צ"ל דבציבו' החמירו: ש"ע סָעִיף ב
ב (ס"ק ה ) וטוב כו' היינו בדאיכ' שהות ביום ואע"ג שכ' בס"ק ד' דמיירי שלא יוכלו לגמור כו' וצ"ל דאותו אחר העונה כבר התפלל. ומ"ש מ"א היינו בדאיכא שהות אין הכוונה שאותו העונ' יהיה לו שהות להתפלל דהא כבר התפלל אלא ר"ל דמ"ש טוב שיהיה א' כו' משמע דאינו רק על צד היותר טוב ואינו חייב ועל זה כ' דוקא בדאיכא שהות להזמין לקרוא א' שכבר התפלל לענות אמן אולם אם השעה דחוקה כ"כ שבתוך כך שיזמינו א' שהתפלל כדי לענות אמן יעבור הזמן א"צ לכך אלא יתפלל אף דליכא עונה אמן שלל ובספ' ל"ח פ' תפלת השחר סעיף ט"ז וז"ל אבל במדינות אלו עושים כו' שהש"ץ מתחיל בקול רם ואו' עד האל הקדוש ומסיים כל י"ח והציבור כשענו אמן דהאל הקדוש מתפללים אח"כ כאו"א בלחש: וירא' לי שאם אין מי שיענה אמן על ברכות ש"ץ שלא יגמור תפלתו בקול רם אלא יגמור אותה בלחש. ושוב מצאתי שרמ"א כ' בסי' קכ"ד בשם מהרי"ל שבשעת הדחק כו' והצבור מתפללים עמו מלה במלה כו' וטוב שיהיה א' כו' מ"מ נ"ל דמ"ש שהצבו' לא יתחילו עד אחר האל הקדוש ואולי שגם מהרי"ל לא אמר אלא כשהשע' דחוק' כ"כ שאם לא יתחילו מיד עם הש"ץ שלא יוכלו לגמור קודם שיעבור כל הזמן ואפשר שלזה רמז מ"א בס"ק ד' מ"ש בשם ל"ח אבל בלא"ה שפיר טפי שלא להתחיל עד אחר האל הקדוש כו' עכ"ל ובספר א"ר כ' ע"ז דא"א לפ' כן דברי מהרי"ל שכ' וז"ל צוה לא' מהן שהוא לא יתפלל עדיין כדי שיענה אמן אחר הש"ץ או יקרא לא' מבני העיר שכבר התפלל עכ"ל. ומדכ' תחלה שצוה לא' שהוא לא יתפלל עדיין ע"כ לא מיירי שהשעה דחוקה כ"כ דא"כ באיזה זמן יתפלל אותו היחיד העונ' וכ' כמדומה שנוהגים דלא כהל"ח ע"ש ולענין קושייתו מס' מהרי"ל אין ספר מהרי"ל תח"י ואולי שם מיירי שהשעה דחוקה מצד קוצר הזמן אלא שהיה לאותן האנשים לעשות אחר התפלה דבר נחוץ מאד והפסד מרובה (ועיין לעיל סי' ק"ח סעיף ח') ועי"ז היה הזמן קצר כ"כ שאפי' להמתין עד אחר האל הקדוש לא היה אפשר וגם אם אין כוונת מהרי"ל כדעת ל"ח מ"מ נראה מדברי ל"ח דמסתב' ליה דלא כמהרי"ל ורמ"א אלא ליתרון כ' אפשר דגם מהרי"ל מודה כה"ג ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
ג (ס"ק ו) אחר כו' דפליג כו' דבסעיף ט' כ' דבעי ט' עונים והכא סגי בחד וגם אותו א' אינו כ"א עצהי"ט וכמ"ש וטוב שיהיה א' כו' ובס"ט מצריך ט' דאל"כ קרוב להיות ברכותיו לבטל' ומתפלל פ"א. ר"ל בשלמא בסעיף ט' שהש"ץ כבר התפלל בלחש ואינו מתפלל בקול רם כ"א משום הצבור א"כ אם אין עונים אמן קרוב לברכה לבטלה משא"כ דהש"ץ עדיין לא התפלל בלחש א"כ צריך להתפלל לצורך עצמו וא"כ מאי ברכה לבטלה איכא אי ליכא עונים: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד (ס"ק ז) אין לש"ץ כו' אבל כשמאריך כו' כמ"ש על ר"ע ר"פ א"ע ד' ל"א ע"א וכ' תר"י וז"ל שלא היה מרבה ומאריך בתחנונים שהיה או' וגם לא היה מאריך כ"כ באמירת המלות מפני טורח הצבור עכ"ל וא"כ המאריך יותר מדאי עושה שלא כדין שמטריח כ"כ הצבור ולכן אין להמתין עליו: וירא שיתלוצצו עליו ועל ידי זה יבלבלוהו ולא יוכל לכוין כ"ה שם: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה (ס"ק ח) יש להם כו' וכ"מ ממ"ש סי' צ"ח סעיף י"ד ר"ל דחיישי' שמא ילמדו אחרים ממנו ולא יטו אוזן להתפלה אפי' לא ילמדו ולא יאמרו תחנונים: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ו (ס"ק י) אמת כו' אבל בתפלה ר"ל בברכה אמצעית של י"ח שהן תפלות ובקשות ובתחלתן או בסופ' שבחוב קדיש דאין בו שבח כ"א תפלה לעתיד: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ח
ז (ס"ק יג) אינו כו' וב"ח כו' שדין זה נובע ממה שהראשונים שאלו אהא דלא יענה אמן יתומה מהא דאמרי' פ' החליל באלכסנדריא של מצרים שהיה עם רב בבה"כ ולא היה אפשר לכולם לשמוע הברכה מפי הש"ץ היה אחד עומד על הבימה וכשהיה מגיע ש"ץ לסוף ברכה היה מניף בסודר ומזה ידעו לענות אמן והקשו הא הוי אמן יתומה ויש שתי' דוקא בברכה שחייב בה אין לענות יתומ' ובאלכסנדריא באמת לא היה עוני' כ"א על ברכה שלא היו חייבים ויש שתי' דאם יודע באיזה ברכה עומד אע"פ שלא שמעה מפיו לא הוי אמן יתומה ובאלכסנדריא היו מונים סדר הברכות והיו יודעים באיזה ברכה עומד והרב"י תפס עיקר תי' ראשון ורמ"א החמיר חומרא שני התירוצים לכן כתב דבעי' אפי' בברכה שאינו מחויב שיודע באיזה ברכה עומד ובברכה שמחויב בה לא מהני מה שיודע איזה ברכה והב"ח החמיר יותר כדעת הפוסקים דהחמירו דאם הברכ' הוא להוציא רבים אף שהוא כבר יצא אם לא שמעה מפיו אף שיודע באיזה ברכה אין לענות אמן לכן בתפלת י"ח בקול רם שניתקנה להוציא שאינו בקי אם לא שמעה אינו רשאי לענות אמן אבל ברכת התורה לא ניתקנה להוציא רבים אע"ג דקי"ל בסי' קל"ט דהקורא בתורה צריך לברך בקו"ר כדי שישמעו הציבור ויענו אמן מ"מ הא כתב הרב"י בסי' זה וז"ל מאחר שתקנו חכמים שיחזור הש"ץ התפלה כדי להוציא את שאינו בקי חייבים אף הבקיאים לשתוק ולשמוע כל ברכה מפי החזן כו' אבל ברכת התור' אין הצבור חייבים בהם שאע"פ שתקנו חז"ל לקרות בתורה בצבור הברכות לא לצורך הצבור נתקנו אלא מפני שהקורא בצבור ראוי לו לברך כו' עכ"ל וי"ל אע"ג שגם הציבור חייבים לשמוע ברכת הקורא בתורה זה הכל היא מפני הקורא שחייב לברך אבל לא משום הצבור: ומ"ש הב"ח ולא שרי ביודע אלא כו' משמע דגם בברכות הקורא וברכת הנהנין בעינן עכ"פ שיודע באיזה ברכה. בב"ח אינו מבואר כן אלא דהמ"א חומרי חומרי נקט תפס חומרת הב"ח בברכה שהוא להוציא רבים וחומרת רמ"א בברכת התורה והנהנים דבעי' עכ"פ שיודע באיזה ברכה עומד: ש"ע סָעִיף ח
ח (ס"ק יד) מיד כו' הפסק (י"נ) ועמ"ש ס"ס קכ"ח כצ"ל וע"ש במ"א ס"ק ע"ג דהרבון שאומרי' הקהל בשעת נשיאת כפים לא יאמרו אלא כשכהני' מאריכים בניגון ואע"ג דבגמ' אמרי' דיש לאומרו בשעה שהכהנים מברכים. כ' הת"ה דאריכו' הניגון הוי מכלל הברכה ע"ש: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף יא
ט (ס"ק יז) שומע צבור. לכאורה משמע שכיון למ"ש כו' וא"כ מה דנקט רמ"א ציבור הוא דוקא: מהאי דהחליל. הובא לעיל ס"ק י"ג ולא ניחא ליה בתי' הנ"ל לכן חילק הא"ח דוק' כשלא שמע הברכה מפי המברך ושומע יחיד עונה לא יענה דשמא גם אותו יחיד עונה אמן יתומה משא"כ כששומע צבור עונים דודאי כל הצבור לא יענו אמן יתומ' ולכן אז גם הוא אפי' לא שמע רשאי לענו' אמן והכי הוו בהאי דאלכסנדריא: משום דעלה קאי דהמחבר נקט צבור ומיירי שאינו מחויב באותה ברכה ויודע כדלעיל סעי' ח': ש"ע סָעִיף יא
י (ס"ק י"ח) וכן כו' דל"מ ברכה כו' ר"ל לפמ"ש מ"א דלרמ"א אין חילוק בין יחיד לצבור אלא מיירי שאינו מחויב באותה ברכה וכמ"ש בס"ק שלפני זה והא בקדיש וקדושה מחוייב ודוחק דמיירי שכבר שמע קדיש וקדושה וע"ז כ' דל"מ ברכה שנתחייב כו' דאל"כ קשה האיך יצאו כו' דניהו דבאמן יש לומר דלא היו עונים אלא א"כ לא נתחייבו מכל מקום עכ"פ צריכים לשמוע קדיש וקדושה וברכו ואיך היה אפשר לענות אע"כ דל"מ מחויב והיו רשאי לענות כשהיו יודעים על ידי סי' שעומד בקדיש או קדושה או ברכו: ש"ע סָעִיף יא
ט״ז Taz
סָעִיף א
א יכוין למה שהוא אומר. פי' ב"י דאע"ג שאינו בקי להתפלל מכל מקום מבין הוא מה שהש"ץ אומר דאל"כ לא שייך לומר יכוין: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ד
ב ואם אין ט' מכוונים. מזה נראה שאין מצרפים למנין מי שאינו שומע אע"ג שהוא פקח: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ג ואני מאמין בזה. ובברכות הבקשות על העתיד יכוין ג"כ שיהי' רצון מלפניו יתברך שיקיים דבר זה: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ח
ד שהוא חייב בברכה א' כו'. בטור כ"כ בשם ר"י וז"ל אבל אם כבר יצא לית לן בה אבל מדברי רב כהן צדק משמע אפי' אם יצא כבר לא יענה אמן יתומה שכתב חייבים הצבור לשתוק ולשמוע כל ברכה וברכה מפי החזן ואח"כ יענו אמן כי העונה אמן ולא שמע הברכה היא אמן יתומה והכי מסתבר טפי ומיהו אם יודע איזה ברכה סיים אע"פ שלא שמעה מפיו יכול לענות אמן כדמוכח בסוכה ב"ה של אלכסנדריא היו מניפים בסודרין להודיע שסיים ש"ץ ברכה ויענו אמן אלמא שהיו עונין אע"ג שלא שמעו מפיו וצ"ל שהיו מכווני' בחשבון הברכות לידע איזה ברכה הוא אומר עכ"ל והנה החילוק שכתב הרר"י הוא ג"כ מכח קושי' הגמ' של סוכה בפ' החליל וע"כ תמה ב"י בשם מהרי"א למה לא הביא הטור תחלה ההי' דסוכה ונ"ל דלענין שאר ברכו' שאדם מברך לעצמו אין בו שום איסור לענות אמן אפי' לא שמע ולא ידע כלל ואין כאן פלוגת' אלא בחזרת ש"ץ י"ח שבזה חייב לענות אמן ואף הר"י ודאי ס"ל דלא יעשה כן לכתחלה דהיינו בחזרת ש"ץ שמונה עשרה אף על פי שהוא כבר התפלל לא יאבה לשמוע את הברכה ויענה אמן דזה ודאי אינו דא"כ למה יחזיר ש"ץ תפלת י"ח כיון שא"צ לשמוע לו ועל מה שייך עניית אמן ולזה א"צ ראיה דסברא הוא שלא נאמר כן אלא ודאי דלא מיעט הרר"י בזה שאינו מחויב לברך אלא דאין ע"ז שם אמן יתומ' וההיא דפרק החליל הוכרחו לעשות כן אפילו לכתחלה כיון שהיה בה"כ גדולה וא"א בענין אחר כדברי הר"י ולא ה"ל להביא ההיא דהחליל דאין לו נפקותא מזה ומעיקר הדין הוא ג' חילוקים אם מחויב הברכה שייך בו לשון יתומה ואם אין מחויב הברכה רק שחייב לענות אמן בחזרת ש"ץ התפל' אין שם יתומה אלא איסורא בעלמא ובשאר ברכות כגון ברכות שאדם מברך לעצמו אין איסור כלל לענות אמן אף שאינו יודע שום דבר אבל לרב כהן צדק דהוא כתב כי העונה אמן ולא שמע הברכה היא אמן יתומה והיינו אפי' אינו מחויב בברכה דהא בחסרון השמיעה תלה הדבר דעניית אמן הוה שלא כדין בזה וא"כ צריך אתה לחלק בין אם יודע איזה ברכה סיים וא"כ ההיא דהחליל אפי' לכתחלה ושלא בשעת הדחק מותר וע"כ מביא הטור שם ללמדנו שיש חילוק בין יודע או לא מה שלא מוכח לר"י וא"כ יש קולא וחומר' לרב כהן צדק קולא דאם יודע איזה ברכה יכול אפי' לכתחל' לענות אמן ולא כדעה ראשונ' דבכל גווני אסור לכתחלה ואין מעלה מצד יודע איזה ברכ' וכי היכי דבלא יודע כלל זה יש סברא שיש איסור לענות אמן אף שאין שם אמן יתומ' ה"נ ביודע דהא להר"י אין מכריע זה שיודע איזה ברכ' אבל לרכ"ץ שיש מעל' מצד יודע איזה ברכה נוכל לו' אע"פ שמצד הסברא אסור בלא יודע כלל מ"מ ביודע מותר אפי' לכתחלה וסגי בזה כיון שיש מעלה בזה דמוציא ידי אמן יתומה ובלאו הכי יש אמן יתומה אף שאינו מחויב באותה ברכה וע"כ מביא הטור מעלה דאם יודע אחר דברי רכ"צ דוקא אבל להר"י אין מעלה ביודע כלל וחומרא דאפי' אם אינו מחויב באותה ברכה הוי אמן יתומה בלי שמיעה מהחזן כל שאינו יודע איזה ברכה בפרט וע"כ ראוי לכל לתפוס חומרת שניהם דהיינו אם אין יודע איזה ברכה אע"פ שהוא אינו מחויב הוה אפילו אמן יתומה ולא סגי באיסור לחוד ובכל גווני הוה איסור לכתחל' אפי' אם יודע איזה ברכה והוא אינו מחויב בה וז"ש רמ"א ויש מחמירין כו' והיינו דעת רכ"צ ולא נקט רמ"א הקול' הנמשכת מפי' זה דביודע איזה ברכה מותר לכתחל' אלא צריך שישמע דוקא בפי' הברכה והא דנקט רמ"א אם אינו יודע כו' לאו למידק מיניה דביודע מותר לכתחלה אלא דלא הוי אמן יתומה כדמסיק רמ"א דזה נמי מיקרי אמן יתומה כלומר בזה לחוד יש חילוק אבל לכתחלה אסור בכל גווני כל שאפשר לו לשמוע כנלע"ד בזה אלא דאיכא למידק למה כ' הטור דיעה ראשונה בשם ר"י והוא תלמוד ירוש' מביאה הרי"ף והרא"ש בפר' ג' שאכלו וז"ל איזה אמן יתומה א"ר אבא דין חייב לברכה ולא ידע למה הוא עונה עכ"ל. וכ"ש קשה על רכ"צ היאך כתב הטור בשמו דאפי' אם יצא כבר לא יענה וכי יש לו כח לחלוק על הירוש' ותלמוד שלנו אינו חולק עליו ונ"ל שרכ"צ מפרש הירושלמי דה"ק דין חייב לשמוע הברכה או לידע איזה ברכה כדי לידע על מה יענה אמן וזה לא ידע על מה הוא עונה וע"כ הוי אמן יתומה וזה מפורש בדברי רכ"צ שכתב חייבים הצבור לשמוע כו' וזה כולל גם יודע המקום להוציא אמן יתומה וזהו מכוון בפי' הירוש' שזכרנו ולפ"ז אף לרכ"צ אין איסור בכל הברכות אלא דאי"ח של הש"ץ קאמר אף שהוא פטור שכבר התפלל מ"מ חייב לשמוע הברכה מש"ץ ולענות אמן ובזה אמרו שייך אמן יתומה וזהו כוונת הירוש' והיינו באין יודע אפי' איזה ברכה וע"כ אמר על מה יענה מכלל דאם יודע על מה יענה סגי אבל הרר"י שהוא הדיעה הראשונה מפרש הירוש' בענין שהעיקר תלוי באם הוא חייב לברך אותה שלא התפלל עדיין ולענין הלכה כ"כ מה שראוי לפסוק בזה: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף י
ה מי ששכח כו'. זה דברי בה"ג בתו' והרא"ש הביאו ראיה לזה ממה דארשב"ג כשם שש"ץ מוציא שאינו בקי כך מוציא הבקי והקשה ב"י דהא לא קי"ל כרשב"ג אלא בר"ה וי"כ אבל בשאר ימות השנה קי"ל כרבנן דאין ש"ץ מוציא הבקי וכאן מיירי בשאר ימות השנה ותי' דרבנן מודים לרשב"ג בשכח וטעה ול"פ אלא בלא התפלל כלל וקשה דהא ר"ג לא פטר אלא עם שבשדות דאניסי וממילא רבנן דפליגי ס"ל אפי' במקום אונס אינו פוטר הבקי ושכח לא עדיף מאונס וי"ל דבשכח לא הוה הטעם משום אונס אלא דלא חייבו רבנן דרשב"ג את הבקי שלא יסמוך על הש"ץ אלא בכל התפלה אבל בשביל דבר א' בלבד יוכל לסמוך על הש"ץ כל ששומע מתחלת י"ח עד סוף ובמרדכי פ' בתרא דר"ה כתב דלבה"ג קי"ל כר"ג אפילו בשאר ימות השנה ואח"כ הביא בשם מהר"ם דאם שכח ברכה שלימה לא מהני ליה שמיעה מש"ץ ונראה דגם התו' והרא"ש וטור נתכוונו לזה והיינו דכתבו לחלק בין לא התפלל כלל פי' אפי' בטעות לשכחה מ"מ בזה לא יסמוך על הש"ץ ובתוס' סוף ר"ה יש עוד חילוק דבשומע מש"ץ לכ"ע יצא אלא דברוצה לפטור אפילו בלא שמיעה פליגי רבנן ורשב"ג מ"ה מהני כאן ביעלה ויבא ש"ד לכ"ע כיון שרוצה לשמוע מתחלה ועד סוף: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
ו מפי רוב הצבור כו'. בפסקי מהרא"י שם סי' קי"ט סיים וז"ל דעניית אמן נמי מן הברכה היא כדאיתא פ"ג שאכלו דקאמר תלמודא מ"ש מפי רוב העונין כו' עכ"ל ולא הבנתי דבריו אלא דבפ"ג שאכלו דף מ"ו איתא כן לענין בוצע ברכת המוציא דאין רשאי לבצוע הפת עד שתכלה הברכה תחלה כדאיתא פ' כ"מ ומביאו רש"י שם ע"כ ציוה רבה בב"ח לבנו שם שלא יבצע עד שיסיימו רוב העונים אמן כי עניית אמן נמי מן הברכה הוא ע"כ אם סיימו הרוב הוה המיעוט כמאן דליתא דכבר כלתה הברכה משא"כ לענין עניית אמן למי שלא שמע הברכה רק עניית אמן מה אכפת לן ברוב דאף אם כולן סיימו אמאי לא יאמר אמן אחריהם דהא בכל מברך צריך העונה להמתין עד שיסיים המברך וכאן הוה העניית אמן של אותן ששמעו הברכה כברכה אריכתא דשפיר יאמר אחר סיומן ולענות אמן וכ"מ מדברי א"ח שהביא ב"י ורמ"א אח"ז וז"ל מי ששמע רבים מישראל שאומרים אמן חזקתן שאין עונין אמן אלא אחר ששמעו הברכה ואין חוששין לאמן יתומה כו' אבל אם שמע יחיד שאמר אמן ולא שמע הברכה יש חשש לאמן יתומה ואינו רשאי לענות אמן עמו עכ"ל הרי דאפי' אחר יחיד העונה אמן אי לאו חשש דאמן יתומה היה עונה עמו וכאן דשמע מן הצבור אפי' אם הרוב סיימו מ"מ יכול לענות אמן הן אחר ששמע סיום מן הרוב הן אחר המיעוט הנשאר כיון שאין כאן חשש אמן יתומה דהא גם אלו התחילו עם שאר הצבור לענות אמן ושפיר יענה אמן אחר ששומע מלת אמן מהם דהוי כעונה אחר הברכה כנלע"ד: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
ז לא יגביה קולו. דכתיב גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו: ש"ע סָעִיף יב
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א יכוין עט״ז עמ״א א״ב. עב״ח ולבוש עוד טעם משום קדושה צריך חזרת הש״ץ וזה לריב״ל ברכות כ״א ב׳ ובר״ה ל״ד ב׳ דפריך לדבריכם למה חוזר קשה לריב״ל ולר״ה א״ש וא״כ ודאי צדקו דברי הר״מ ז״ל כמ״ש המחבר סעיף ג׳ לא פלוג ועמ״א ס״ט אות ד׳ אימתי הש״ץ חוזר התפלה יע״ש: ודע שאם א׳ ספק לו אם התפלל שחוזר ומתפלל בתנאי כבסי׳ ק״ז יראה לי שמוציא רבים בקול רם אם מתפלל בתנאי (עיין סעיף ב׳) ולא גרע מיצא כבר שמוציא שוב ראיתי שזה טעות דא״צ להתנות כלל הואיל ומחויב לחזור בשביל התקנה אלא אי נימא הכי נימא מי שספק לו אם התפלל שחרית בשבת או מוסף בחה״מ יש לו תקנה להיות ש״ץ וחוזר התפלה בשביל התקנה ויוצא נמי מספק וכאמור. וכעין זה עפר״ח תפ״ט סעיף ז׳ ואגב ראיתי להעיר קצת בתפ״ט ס״ח דאי ספירה בזה״ז ד״ת סופר בלא ברכה ושאני בסי׳ ס״ז דהכי תקינו (עמ״א שם) ואי ספירה בזה״ז דרבנן סופר בלא ברכה די״ל ספק דרבנן לקולא ביש טורח משא״כ באמירה צריך וכההיא דר״פ לישייליה ובלא ברכה דספק ברכה לקולא משם חומר לא תשא משא״כ כשמברך להוציא אחרים לית כאן לא תשא ומחויב בדבר הוי וי״ל הוראות הדיין שם בתפ״ט ואי״ה יבואר שם ומיהו הא ודאי דאף דרבנן כל שאין מחויב אין מוציא ואי״ה בתפ״ט יבואר עוד: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ד
ב ואם עט״ז אין שומע אין מכוין לברכת ש״ץ ונתקנה ביו״ד עם הש״ץ אבל שומע ואינו מדבר מצטרף אע״פ שאין עונה אמן ובסי׳ נ״ה ס״ח מבואר בהמחבר דחרש שומע ואינו מדבר או אין שומע ומדבר מצטרף וכ״כ א״ר כאן אות ח׳ ומיהו אם מתפלל הש״ץ מיד בקול רם אין לחוש כבסעיף ב׳ בהג״ה: מ״ש הר״ב שיעמדו כשש״ץ חוזר התפלה כ״ה מנהג הקדמונים ועכשיו בעו״ה כ״א עושה כפי דעתו ומהם יושבים ומשיחים. ודע דבתוך ד״א לש״ץ מדינא אסור לישב כבסי׳ ק״ב ל״מ לט״ז ק״ב ג׳ דמקום קדוש הוא אפילו לטעם המחבר מ״מ שלא יהא נראה ככופר ואפילו לסמוך ממש כתבנו שם דאסור (ואני נזהר בזה) גם אם יש שאין בקיאים ושומעים מש״ץ הוי כאלו התפללו הם אסור מדינא להט״ז שם ואפשר גם להמחבר שם ועסי׳ ע״ט ס״א בהג״ה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ג ואני עט״ז ברכת אתה חונן יכוין אמת שחונן דיעה ויכוין ג״כ שימלא משאלותינו שיחונן לנו ג״כ דיעה ובקדיש אמן לבקש על העתיד לבד ועמ״א אות יו״ד ושם יבואר אי״ה. ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ח
ד שהוא עט״ז מפני שיש בכאן ענין עמוק ודרכי החכמה נעלמו ממני אמרתי אשיחה וירווח לי. הנה בברכות מ״ז א׳ אמרו אמן יתומה אסור ובסוכה נ״א ב׳ משמע דמניפין בסודרין ע״ז יש ג׳ תירוצים א׳ תירוץ הרר״י בטור (יע״ש ר״י מפרש הב״ח ר״י בעל התוס׳ אבל הב״י וט״ז וכולם מפרשים הר״ר יונה ז״ל) דלצאת בה צריך שישמע כולה הא חיסר תיבה א׳ לא יצא וז״ש אמן יתומה אין האיסור מצד עניית אמן כ״א האיסור שרוצה לצאת מעניית אמן שהוא יותר מהמברך לזה אמרו דאין יוצא בזה ויש לו קללה מחז״ל אם סמך ע״ז אבל מצד עניית אמן עצמו אין איסור אם רוצה אח״כ לברך בעצמו. וכלפי שאמרו חז״ל בברכות נ״ג ב׳ אי דלא שמע הברכה איך יצא מבואר ודאי שדין הרר״י הוא. א״ו כל שרוצה לצאת צריך לשמוע כל הברכה מתחלתה ועד סופה שהרי בביאור אמרו שם למימרא דישראל אע״ג דלא שמע כולה ברכה עונה וכי לא שמע היכי נפיק משמע ששמע מקצתה אפ״ה לא נפיק וכ״כ הר״מ ז״ל בפירוש פ״א מה״ב הי״א הובא בש״ע רי״ג ס״ג (ועב״ח ולמ״ש אין חולק על הרר״י בזה) החילוק הב׳ הוא מ״ש הטור לחלק בין ידע ללא ידע באיזה ברכה הוא עומד. השלישי הוא א״ח בשם רבינו האי וכהבנת המ״א אות י״ו לחלק בין יחיד וההיא דהחליל ציבור היו שומעין ועונין ואותן שעומדים מרחוק עונין עם הציבור לא הוי אמן יתומה: ואמנם בפירוש הטור שהביא דברי ר״י (הרר״י) דברי רב כהן צדק ומ״ש ומיהו יש בו שלשה פירושים הפירוש האחד דברי מהרי״א וכפי הנראה כך הוא להרר״י דוקא ברוצה לצאת אין יוצא כה״ג הא יצא אף בברכת ח״י שמחזיר הש״ץ דמחויב כל אדם לשמוע ולענות אמן (כבסעיף ד׳ יע״ש) עונה אמן אע״פ שלא שמע ולא הוי אמן יתומה אעפ״י שלכתחלה מחויב לשמוע כל התפלה מש״ץ מ״מ אי לא שמע רשאי לענות אמן ובהכין מיירי ההוא דסוכה נמצא להרר״י ישנו כמה קולות מחויב כל שאין יוצא שרי לענות אפילו לא ידע איזה ברכה אבל רכ״צ סובר ברכה המחוייבת כחזרת התפלה הוי אמן יתומה אפילו יודע איזה ברכה ובסוכה בברכת התורה שאין מחויב לשמוע וכ״ש נהנין שריא אפילו אין יודע איזה ברכה. והטור חולק ע״ז ואומר ומיהו י״ל בענין אחר דסוכה ביודע איזה ברכה שרי וההיא דברכות באין יודע ואסור אפילו נהנין ויש לכ״א מהפירושים רצונו לומר רכ״צ והטור קולא וחומרא לרכ״צ בחזרת התפלה אפילו יודע אסור קולא בס״ת ונהנין אפילו א״י שרי ולטור ג״כ קולא וחומרא ואמנם בב״י הבין דרק ב׳ מחלוקת הרר״י כמו לפי׳ הא׳ ורכ״צ וטור א׳ הם ואין חילוק בין חזרת התפלה וס״ת ונהנין כל שא״י אסור ויודע מותר אבל ברכה שרוצה לצאת כ״ע מודים להרר״י דצריך לשמוע מתחלה ועד סוף מברכות נ״ג ב׳ וכסי׳ רי״ג ס״ג. אבל הט״ז פירש פירוש שלישי דהרר״י עם רכ״צ וטור ב׳ מחלוקת כב״י ובאופן זה בנהנין כ״ע מודים רכ״צ וטור דאפי׳ א״י שרי לענות אמן ובלצאת מודים להרר״י דאפי׳ יודע אין יוצא (ומוכרח מברכות נ״ג ב׳) כי פליגי בחזרת התפלה דמחוי״ב לשמוע להרר״י לא הוי אמן יתומה אפי׳ בא״י איזה ברכה אבל קצת איסורא יש דודאי לכתחלה צריך לשמוע כל התפלה כבסעיף י׳ ובסוכה א״א ובשעת הדחק שרי לכתחלה הא לא״ה מלבד מה שעשה שלא כדין שלא שמע הברכה יש איסורא שענה אמן בלא שמיעת הברכה ורכ״צ וטור סוברים דחזרת התפלה מחויי״ב מיקרי ואמן יתומה הוי ואפילו ע״י הדחק אסור לענות כה״ג כל שא״י איזה ברכה וביודע שרי אפי׳ לכתחלה ורמ״א תפס חומרת שניהם יע״ש בט״ז ולפ״ז מה שלא כתב הטור ההיא דסוכה בדברי הרר״י יש ליישב חדא דאדרבה משם קשה קצת דאיסורא מיהא איכא וצ״ל שעת הדחק שאני והרר״י מירושלמי הוציא דבריו אמן יתומה כל שמחויב משמע פשטיה כהרר״י לצאת כו׳ ולרכ״צ צריך לדחוק מחיוב חזרת התפלה. וגם א״ש דרכ״צ לא יחלוק על ירושלמי אבל לפירוש הב״י רכ״צ וטור חולקים על ירושלמי דאפי׳ נהנין הוי אמן יתומה ואין מחויב כלל לשמוע: והנה כפי זה המחבר תפס דעת הרר״י ומחויב היינו לצאת וקשה הא כתבנו ברי״ג ס״ג דצריך לשמוע כל הברכה ממש ולמה שינה כאן דמשמע מטעם אמן יתומה לבד ועלח״מ פ״א מה״ב הי״א וי״ג וי״ד הוקשה לו על הר״מ כך ותי׳ דשלל דעת רבי׳ האיי לחלק בין יחיד לצבור (וסובר הלח״מ דלרבי׳ האיי אפי׳ לצאת ממש כל שציבור עונין אמן ושמעו הברכה ויחיד לא שמע עונה עמהן ויוצא ולזה שלל הר״מ בהי״ד אפי׳ כה״ג אין יוצא). והנה בהמחבר א״א לפרש כן דהול״ל לא יענה אמן בכלל העוני״ם כמ״ש הר״מ ז״ל. ואם נאמר כדעת מהרי״א ברכ״צ י״ל דעת הר״מ ז״ל כן שלא שמע הברכה שחייב בה (לא לצאת) וכדעת רכ״צ אמן יתומה הוי ולק״מ קושיית הלח״מ דזה כבר אמר בהי״א דשם לצאת כו׳ אין יוצא וכאן מצד איסור עניית אמן כל שמחויב לשמוע כו׳ כאמור וכן מתפרשין דברי המחבר שהשמיט תיבת לצאת ונאמר שזה דעת רכ״צ וכ״ד הר״מ ז״ל ורבינו נסים (עב״י שכתב דעת הרמב״ם ורבינו נסים ור״י יש לעיין בזה מ״ש רבינו נסים והרר״י) וכמ״ש הט״ז ולפרש הירושלמי (ומלת אח״ת קשה קצת) והר״ב הגיה דעת הטור ותפס חומרת ב׳ הפירושים עיין לבוש יראה תפס חומרת ב׳ הפירושים כמהרי״א בב״י שג׳ מחלוקת והשתא יש להחמיר בנהנין בא״י איזה ברכה ובחזרת התפלה אעפ״י שיודע איזה ברכה אבל לצאת ודאי כל שלא שמע מתחלתה עד סופה אין יוצא ודאי. ועא״ר אות ט״ו ואי״ה במ״א אות י״ז אבאר עוד בזה. ויש קצת חסרון בט״ז מ״ש ואי אפשר בענין אחר כ׳ דברי הרר״י צ״ל וזה שלא הביא הטור בדברי הרר״י ההיא דסוכה ועמ״ש אי״ה בט״ז אות ו׳ מזה ועמ״א אות י״ג מזה ועמ״ש עוד בסמוך אי״ה מזה: ועדיין צריכין אנו למודעי כי הב״י כתב כאן לרש״י ותוספות אעפ״י שמחיי״ב בה בברכה כל שיודע עונה אמן ונפט״ר בה משמע לצא״ת נמי ובסימן מ״ו כתב דחייב לברך מאה ברכות בכל יום ובשבת משלים בברכות הקוראים ועונה אמן אעפ״י שלא שמע הברכה וזה סותר למ״ש כאן בש״ע כל שמחויב בה צריך לשמוע הברכה אע״פ שיודע כו׳ וסותר למ״ש ברכות נ״ג ב׳ אי דאכל עמהם צריך לשמוע כל הברכה וכבר ראיתי להפר״ח כאן עמד בזה וכנראה שחזר כאן מזה ובסימן רפ״ד ס״ג כמו שיראה הרואה שם צריך שיכוין ויענה אמן משמע שישמע מתחלה ועד סוף ועמ״א במ״ו אות ח׳ רמז זה במלות קצרות יע״ש. ולדעתי העניה י״ל דאדרבה נעשה תי׳ מקושיא הב׳ על הא׳ דודאי כל שמחויב לצאת בעצמו כמו אוכל וצריך לברך וכדומה לית מחלוקת וכ״ע מודים דצריך שישמע ולא יצא בעניית אמן אעפ״י שיודע כל שלא שמע הברכה מתחלה ועד סוף משא״כ חייב לברך מאה ברכות דינא דיוצא בהשלמה בעניית אמן אע״פ שלא שמע הברכה וז״ש לרש״י נפט״ר בה כה״ג איירי ולצאת ממש כ״ע מודים דצריך לשמוע כל הברכה כדמוכח ההיא דברכות נ״ג ב׳. ולפ״ז אם היינו אומרים דהמחבר פסק כהרר״י דכל שמחייב לצאת ממש אע״פ שיודע אין יוצא באמן כל שלא שמע הברכה הא אין מחויב לצאת ממש עונה אמן ואע״פ שא״י איזה ברכה ויש מחמירין אין נמשך שום קולא מיש מחמירין דמודה לצאת אע״פ שיודע אין יוצא הוי א״ש משא״כ הט״ז ואינך פירושים קשה אמאי לא כתב הר״ב הקולא הנמשכת לי״א ביודע לזה כתב הט״ז דתפס חומרת שניהם: נסתפקתי בהא דחייב לברך מאה ברכות ובשבת מכוין לברכת הקוראים כבסימן רפ״ד ויענה אמ״ן אם דוקא תרתי בעינן או שומע כל הברכה לחוד אעפ״י שלא ענה אמן יצא. ומה שהביאני לזה דבסי׳ רי״ג ס״ב לצאת ממ״ש כל ששמע כולה אעפ״י שלא ענה אמן וכ״ש הא א״ד הא עדיפא שהרי הר״ב אומר כן האדון ז״ל במ״א בסי׳ מ״ו אות ח׳ דכל שיש לו מגידים לא מהני ששומע הברכות ואמאי אטו מי עדיף מברכה שמחוייב ממ״ש לצאת שומע כעונה ש״מ דעדיף ועדיף הוא בשלמא המחויב לברך על האוכל או טלית וכדומה כששמע מאחר ומכוין שומע כעונה וכאלו מברך בעצמו משא״כ למאה ברכות איך נאמר שומע כמברך והוא לא קרא בתורה רק כשעונה אמן וקיי״ל גדול העונה אמן מהמברך אז עולה לו למאה ברכות נמצא חמור להשלמת מאה שצריך לשמוע גם אמן כמ״ש המ״א במ״ו ח׳ משא״כ לצאת ממ״ש קיל וכששמע יצא אע״פ שלא ענה אמן וכאמור וברא״ש ברכות סי׳ ע״ב וברפ״ד לקמן שם נאמר דיכוין ויענה אמן וכדאמרן: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף י
ה מי ששכח עט״ז לכאורה שדעתו דברכה שלימה אין יוצא מש״ץ וז״ש דוקא שלא התפלל כלל היינו דילג ולא ברכה א׳ הקטעה הא דילג ולא הזכיר יעלה ויבא וכדומה יוצא מש״ץ וכ״נ שהבין א״ר אות י״ז יע״ש וכתב שהוא תמוה ובאמת בב״י כתב בפשיטות ברכה שלימה נמי שומע מש״ץ וכ״כ הלבוש. ובאמת י״ל כוונת הט״ז לאו להכי איכוין אלא אמ״ש דשכח לא עדיף מאונס ואפ״ה לרבנן אין ש״ץ מוציא ה״ה בשכח להתפלל עם הציבור בלחש ה״א דיוצא מש״ץ לזה כתב דאין יוצא כל שלא התפלל אף בשכח ודוקא דילג הזכרה או ברכה שלימה שומע מש״ץ ועמ״א אות י״ז לדינא והנה א״ו הוא דלטור אפילו ברכה שלימה יוצא בה מש״ץ ממ״ש ברס״ח שתמה על רבינו משה גאון דאיך יוצא בברכה מעין שבע על ז׳ ברכות הא לא״ה לא קשיא ליה אע״ג דברכה שלימה היא ומיהו י״ל שאין ברכה קבועה בימות החול. ומההיא דסי׳ רס״ח יש ללמוד כמו שאגיד: ויצא לנו הדין בההיא דסימן ק״ח ס״ז בהזיד אם רצ״ה מתפלל נדבה אם שמע מש״ץ נמי כהתפלל דמי הואיל דרשות בידו כמו ברס״ח ערבית רשות יע״ש בב״י ומ״א אות ט״ו אבל בספק התפלל ושמע מש״ץ לא יצא כיון דמחויב להתפלל שנית בתנאי כבסימן ק״ז יע״ש אין ש״ץ מוציאו ומאן נימא לן לחלק ולומר כי פליגי רבנן עלי׳ דרשב״ג בודאי לא התפלל כו׳ וא״כ מסתברא ודאי שא״י בשמיעת הש״ץ. עיין סוף הסי׳ שייך לכאן: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
ו מפי עט״ז כפי דעתי אזיל לשיטתיה באות ד׳ בסופו דלהמחבר באין מחויב מ״מ איסורא מיהא אפי׳ ביודע והר״ב תפס חומרת שניהם וא״כ מ״ש הר״ב כאן ואפילו כו׳ ביודע דבאין יודע לא מהני מה שהצינור עונין לענין אמן יתומה וביודע דאיסורא לחוד מהני סברת א״ח בשם רבינו האי המובא בב״י דהואיל והציבור עונין עונה עמהם דהם שמעו הברכה וכן המחבר כ״כ והר״ב הוסיף דאפי׳ לא שמע כלל מן הברכה כו׳ (וכנרשם המ״מ ב״י א״ח דלא כמ״ש המ״א אות י״ז ושם יבואר אי״ה) וא״כ הוקשה לו להט״ז דאפי׳ אחר מיעוט כל שידוע ששמעו הברכה עונה עמהם וכה״ג סמנינן אא״ח דלית איסורא משום לתא דאמן יתומה כה״ג ומיהו יש לומר דלאו משום יתומה אמן ואביזריה נגעו בזה רק דצריך לענות אמן מיד אחר סיום הברכה כמ״ש הר״ב בהג״ה סעיף ח׳ בשם הרד״א והמחבר וכ״ע מודים לזה והשתא אשמעינן מהרא״י ז״ל בפסקיו סימן ק״ט (ט״ס קי״ט) דכל שכלה מפי הרוב תו לא הוי אמן מהמאריכים מכלל הברכה כלל והוי ככלה כבר ועל מה יענה אמן ועא״ר אות ׳״ט. ועיין לבוש סעיף ה׳ שמפרש כך ואזיל לשיטתיה ג״כ שסובר דביודע אין שרי בחזרת התפלה שהוא להוציא רבים י״ח מתיר הר״ב בס״א בס״ת ונהנין וכדכתיבנא לעיל אבל המ״א באות י״ז יש לו דרך אחרת בזה וכמ״ש לעיל בסמוך: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
ז לא יגביה עט״ז יחדיו משמע בשוה ומש״ה יש ליתן סמך למנהג שהש״ץ מגביה יותר קולו בחזרת התפלה שלא יהיו העונין מגביהים יותר מי ששכח מנחה בע״ש הראשונה תקנה לשמוע מש״ץ כבסי׳ רס״ח ושניה לא ועסי׳ ק״ח: ש"ע סָעִיף יב
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א יודע. אבל הבקי אינו יוצא בתפלת ש"ץ. מ"א: ש"ע סָעִיף א
ב אומר. וצריך שיבין בלשון הקודש כמו שכתב לעיל סי' ס"ב ע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג התפלה. פי' שלא יוכלו לגמור כל י"ח ברכות תוך זמן תפלה עי' סי' רל"ב ס"א: ש"ע סָעִיף ב
ד הקדוש. דהיינו גם נוסח הברכה לדור ודור עד האל הקדוש יאמר עם הש"ץ מלה במלה. ב"ח בשם רש"ל וכ"כ ע"ת ושכנה"ג. ואם אין השעה דחוקה כ"כ לא יתחילו הציבור רק לאחר שאמר הש"ץ האל הקדוש. ל"ח וכ"כ ע"ת. וספרדיים נוהגים בכל השנה בתפלת המנחה שהש"ץ עם הקהל אומרים ג' ראשונות בקול רם עד לאחר האל הקדוש והשאר בלחש. וג' אחרונות אומר הש"ץ לבד בקול רם עי' הרדב"ז ח"א סימן ה' וצ"ד וק' ובכנה"ג סי' ק"א: ש"ע סָעִיף ב
ה הש"ץ. כתב הע"ת דפליג אסעיף ד' אם אין ט' מכוונים וכו'. ולא דק דהכא הש"ץ מתפלל פעם א'. מ"א: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ו עליהם. ועכשיו נהגו להמתין על האב"ד. ואם אין אב"ד בעיר יש להמתין על המתפלל מלה במלה. אבל כשמאריך אין להמתין עליו. מ"א. כ' בס"ח סי' תשפ"ד שאם אחד צריך להאריך וירא שיתלוצצו עליו יוכל לילך לאחריו בשעה שמתחיל החזן אע"פ שעדיין לא גמר תפלתו ויחזור למקומו ויגמור: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ז לשתוק. עיין בתשובת הרמ"ע מפאנו סי' ק"ב על האנשים שלומדים בעת חזרת הש"ץ התפלה או אומרים תחנונים אם מכוונים לסוף הברכה לענות אמן כראוי אין למחות בידם אבל בספר ווי העמודים קורא תגר עליהם עיין סי' צ' סעיף י"ח: ש"ע סָעִיף ד
ח מכוונים. מזה נראה שאין מצטרפין למנין מי שאינו שומע אע"ג דהוא פקח. ט"ז. והפר"ח סי' נ"ה כתב דאם מכוון הברכות וכשרואה עונין עונה עמהם דומיא דהנפת הסודרים מאלכסנדריא של מצרים לכ"ע מצטרפין ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
ט התפלה. עיין הלק"ט ח"ב סימן פ': ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
י שמו. ולא יאמר הגדול ופשוט דאם עוסק במקום שאינו רשאי להפסיק אסור לאומרו. מ"א. וע"ל סי' ס"ו ס"ק ט' מש"ש: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יא הברכה. וזהו בברכת הודאה כגון ברוך שאמר וישתבח וגאל ישראל. אבל בתפלה צריך שיכוון אמת הוא ואני מתפלל שיאמנו דבריו. מ"א עי' ב"ח ובשל"ה ובספר נגיד ומצוה: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יב חולין. ולא לזמר עם הש"ץ ולא יאמר הי"ח עם הש"ץ ועי' בטור ועי' מ"ש בס"ק ז': ש"ע סָעִיף ז
יג הקטנים. וצריך שיחנכם שיעמדו באימה וביראה ואותן שרצים ושבים בבה"כ בשחוק מוטב שלא להביאם. של"ה מגן אברהם: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יד בחטף. פי' בשו"א וה"ה שלא יאמר אמן בשאר נקודות בשור"ק או בחולם כנה"ג שאין משמעות פי' האמנת דברים. לבוש: ש"ע סָעִיף ח
טו מחויב וכו'. והב"ח החמיר אפי' אינו מחויב ואפי' יודע באיזה ברכה קאי אם הברכה היא להוציא רבים ידי חובתם ולא שרי ביודע אא"כ בברכת התורה ובברכת הנהנין ע"ש: ש"ע סָעִיף ח
טז אמן. ואם החזן מאריך בנגון של ואמרו אמן יאמר אמן מיד כי הניגון הוי הפסק. י"נ עיין מ"א: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יז להם. נ"ל דוקא בברכה שאינה חובה לשמוע אבל בברכה שמוציא רבים י"ח צריך להמתין. מ"א: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
יח מש"ץ. ואין אדם יכול לכוין לכן יחזור ויתפלל. ב"ח רש"ל ע"ת. וט"ז פסק כפסק הש"ע: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יט קאי וכו'. ועיין מ"ש בס"ק ט"ו בשם הב"ח: ש"ע סָעִיף יא
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א ס"א יכוין כו' וצריך כו'. תוס' שם ד"ה כך כו' ובברכות כמ"ש בד"ה טעה כו' וכמ"ש בספ"ג דר"ה עד שיתכוין שומע ומשמי' ושמיעתו הוי כמתפלל כמ"ש בפ"ג דסוכה ששומע כעונה וז"ש ואינו מפסיק כו' ועתוס' דברכות נ"א ב' ד"ה אין מסיחין כו' וע"ל ר"ס קצ"ג: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ס"ב ש"ץ כו'. עמ"א: עד לאחר כו'. ע"ל סי' ק"ט ס"ב מש"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג ס"ג קהל כו'. ע"ל סי' רל"ו ס"ב וסי' רס"ח ס"ט וסי' רס"ט: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד ס"ד ואם אין כו'. דהתפלה להוציא שאינו בקי כתקנת חכמים כמ"ש בס"ג וע"ל סי' נ"ח ס"ד בהג"ה מיהו כו' וזה הטעם שכ' י"א שכל כו': ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה ס"ה על כו'. כמ"ש ביומא ל"ז א' תניא רבי כו' חנניא כו' וע' טור: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ו ס"ו ויענו כו'. בין כו'. עתוס' דסוכה נ"א ב' ד"ה וכיון כו' וכמ"ש בס"ח: ובכונה כו'. טור וכמ"ש בשבועות ל"ו א' אמן בו כו': ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ז ס"ז כי מיד כו'. סנהדרין ק"י ב': ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ח ס"ח דהיינו כו'. רש"י שם: וכן שלא כו'. כפי' הערוך: דהיינו כו'. כפי' רש"י: גם כו'. כפי' הערוך: דהיינו כו'. כגי' הרי"ף בירושלמי ספ"ח איזו היא אמן יתומה ר"ה אמר ההוא דמחייב למברכ' והוא עני ולא ידע מה עני ועתוס' דסוכה נ"א ב' ד"ה וכיון כו': וי"מ כו'. רש"י ותוס' בברכות שם: ולא כו'. כפי' הרד"א: כדי כו'. עתוס' דשבת קי"ט ב' א"ר כו' ועבה"ג: ולא כו'. גמרא שם: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ט ס"ט אם יש כו'. גמ' שם מ"ש רובא כו' א"ל כו': ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
י ס"י מי ששכח כו'. תוס' כ"ט ב' ד"ה טעה כו'. ומשמע מדבריהם דקי"ל כר"ג בכל השנה וע' במרדכי סוף ר"ה אבל אנן קי"ל כמסקנא דגמרא סוף ר"ה דלא קי"ל כר"ג אלא בר"ה ויו"כ לבד וכמ"ש רי"ף ורמב"ם וש"פ ומ"מ דינו של בה"ג אמת שכן מוכח בגמרא שם וכתי' של תוס' ג"כ ולשון הרא"ש בסוף ר"ה מדוקדק יותר שכתב ואע"ג דאמר לקמן לא פטר ר"ג כו' אבל כו' אף את הבקי כו' וכ"מ בפ' תפלת השחר כו' ומשמע מדבריהם דר"ג לא פטר את שבעיר כלל בתפלת הש"ץ אבל הרי"ף כ' שם אבל דעיר אין ש"ץ מוציאן י"ח אלא עד דאתו לבי כנישתא ושמעו מש"ץ מתחלה ועד סוף ומייתי ירוש' ר"ה צפורנאה בשם ר"י הלכה כר"ג באלין תקיעתא והוא שישבו שם מראש התפלה וכ"כ הרא"ש שם בלשונו וכ"כ הג"א ספ"ב ד"ה כגון כו' ובר"ה וביו"כ כו' וכ"ה שם בתוס' ג"כ ע"ש וכ"כ הר"ן וכ' וראיה ממש"ש בגמ' א"ל לר"ג לדבריך למה ציבור מתפללין אלמא מוציאן י"ח אותן שהן בבה"כ ועמש"ל בסי' תקצ"א שאין מוציאן אלא בברכות של מלכיות זכרונות ושופרות לבד ואפ"ה הצריך בירושלמי שישמע מראש התפלה וז"ש כאן וישמע מש"ץ כו' וזהו טעמו של הר"מ בתוס' שם דברכה שלימה אינה פוטרו ועס"ס רס"ח ואפשר משום דתפלת ערבית רשות: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יא סי"א אם בעוד כו'. דאמן מן הברכה הוא כמש"ש וערש"י שם ד"ה עד: ואפי' אם כו'. כמ"ש בס"ח ועמ"א: ש"ע סָעִיף יא
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)