א אֵין הַצִּבּוּר אוֹמְרִים עִם שַׁ"ץ נַקְדִּישָׁךְ, אֶלָּא שׁוֹתְקִין וּמְכַוְּנִין לְמַה שֶּׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמֵר עַד שֶׁמַּגִּיעַ לִקְדֻשָּׁה, וְאָז עוֹנִים הַצִּבּוּר קָדוֹשׁ.
ב טוֹב לְכַוֵּן רַגְלָיו בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמֵר קְדֻשָּׁה עִם שְׁלִיחַ צִבּוּר. הַגָּה: וְיֵשׁ לִשָׂא הָעֵינַיִם לַמָּרוֹם בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמְרִים קְדֻשָּׁה, וְכֵן מְנַעְנְעִים גּוּפָן וְנוֹשְׂאִין אוֹתוֹ מִן הָאָרֶץ (טוּר וְשִׁבּוֹלֵי לֶקֶט); וְאֵין לְדַבֵּר בְּאֶמְצַע הַקְּדֻשָּׁה (מַהֲרִי"ל וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם מַהֲרִי"א וְדֶרֶךְ אֶרֶץ זוּטָא). וּמִי שֶׁאָמַר סֵדֶר קְדֻשָּׁה, וּבָא לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמָצָא צִבּוּר עוֹנִין קְדֻשָּׁה, חוֹזֵר וְעוֹנֶה עִמָּהֶם (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סי' רמ"ט).
א סָעִיף א (א) אין הצבור וכו' - הטעם דניתקן שש"ץ יאמרנו בשביל הקהל ויהיה שלוחם וכשגם הצבור אומרים אותו איך יקרא הש"ץ שלוחם וכן בקדיש יש ליזהר שלא לומר עם החזן יתגדל וכו' עד איש"ר. ואפילו יש מנין מלבדו ששומעין ומאזינין לש"ץ ג"כ אסור כי על כ"א שבבהכ"נ החיוב לשתוק ולהאזין לש"ץ ואח"כ לענות אחריו ומטעם זה אפילו אם ירצה ללמוד ע"י הרהור ג"כ אסור משעה שמתחיל החזן נקדש וכן בקדיש אם לא בשעה שהחזן מאריך בניגון ולא בשעה שמחתך האותיות ואינו נקרא קדושה אלא נעריצך וכו' [הוא למנהג הספרד שאומרים כן בכל תפילת שחרית וכן לאשכנזים שאומרים נקדש] לעומתם וכו' ובדברי וכו' אבל שאר הנוסח שמוסיפין בשבת אינו בכלל קדושה ואינו צריך להאזין אחר החזן בזה [וכן המנהג כהיום שאומרים זה קודם החזן] וכן מותר ללמוד אז ע"י הרהור כן כתב המ"א בשם הגהת יש נוחלין אבל כמה אחרונים סוברין דאפילו ימלוך ג"כ אינו מעיקר הקדושה וכ"ש לעומתם וכו' ובדברי וכו':
ב סָעִיף א (ב) אלא שותקין וכו' - ויש מקילין שיוכל לאמר עם הש"ץ והמנהג הנכון כמו שכתב השו"ע כי עמו נמשכו האחרונים וכן נהג הגר"א ומ"מ המנהג בימינו שאומרים הקהל ג"כ נקדש. בשבת אומרים כדבר האמור בקמ"ץ. ויראה הש"ץ לסיים לעומתם וכו' ובדברי וכו' קודם שיתחילו הקהל ברוך וימלוך כ"כ המ"א בשם הס"ח ור"ל שלא ימשוך הש"ץ כ"כ באמירתו לעומתם וכו' ובדברי וכו' כדי שלא יתחילו הקהל ברוך כבוד וכו' וכן ימלוך קודם שיסיים וה"ה לקדיש ולברכו ולכל דבר שעונים אחר הש"ץ או אחר המברך לא ימשוך הש"ץ או המברך בסופו כדי שלא יענו הקהל אחריו קודם שיסיים ויהיה זה כעין אמן חטופה לעיל בסימן קכ"ד ס"ח. מהרי"ל כשאמר ברוך וימלוך היה כורע וזוקף בשם אבל לא מצינו ראיה לזה [ד"מ] ע"כ לא נהגו כן כהיום:
ג סָעִיף א (ג) קדוש - ויחיד שאמר קק"ק ועדיין הש"ץ היה בוקרא זה אל זה י"א דלא יצא וצריך לענות פעם אחרת והטעם פשוט דצריך לענות בי עשרה כאחד וכן יש ליזהר ג"כ שלא יאחר לומר את הקדושה אחר הקהל ויש ליזהר בכל זה בעת אמירת הפייט שכשרואה הצבור מתחילין לומר קק"ק תיכף יפסוק באמצע:
ד סָעִיף ב (ד) לכוין רגליו - כמ"ש בסימן צ"ה. וצריך לכוין ביותר בקדושה לקדש את השם ית' ובזכות זה ישרה עליו הש"י קדושה מלמעלה ויכוין לקיים הפסוק ונקדשתי בתוך בני ישראל והאר"י ז"ל היה מזהיר מאוד ע"ז. הנוסח שמקדישים ולא שמקדישין. גם יפריש קצת בין תיבת שמקדישים לתיבת אותו שכתוב אח"כ וכדלעיל בסימן ס"א לגבי ק"ש. [אחרונים]:
ה סָעִיף ב (ה) ויש לישא וכו' - כי כתבו בשם ספר היכלות ז"ל ברוכים אתם לד' שמים ויורדי מרכבה אם תאמרו ותגידו לבני מה שאני עושה בשעה שמקדישים ואומרים קק"ק ולמדו אותם שיהיו עיניהם נשואות למרום לבית תפלתם ונושאים עצמם למעלה כי אין לי הנאה בעולם כאותה שעה שעיניהם נשואות בעיני ועיני בעיניהם באותה שעה אני אוחז בכסא כבודי בדמות יעקב ומחבקה ומנשקה ומזכיר זכותם וממהר גאולתם:
ו סָעִיף ב (ו) העינים - דהיינו שיהיו סגורות אבל לא בעינים פתוחות כ"כ הט"ז אבל הרבה אחרונים חולקין ע"ז ופסק המגן גבורים כמותם:
ז סָעִיף ב (ז) וכן מנענעים וכו' - השל"ה כתב שקבלה בידו שירים גופו ועקבו למעלה בברוך וימלוך כמו בקדוש:
ח סָעִיף ב (ח) ונושאין אותו וכו' - כי איתא בתנחומא פ' צו ובשתים יעופף מכאן תקנו לעוף על רגליו בשעה שאומר קדוש. וכתב המ"א ודלא כאותם שדולגים וקופצים אבל הא"ר ושארי אחרונים יישבו את המנהג ומנהג ישראל תורה היא ומ"מ במקום שאין המנהג כן פשיטא שאין לעשות כן כי יבואו להתלוצץ ויצא שכרו בהפסדו. כתב ב"ח שצ"ל וכן כתוב על יד נביאך. ונוסח שלנו ככתוב על יד נביאך וכתב המ"א שיש לו ג"כ סמך עי"ש. כתבו האחרונים דאף שעניית איש"ר הוא עדיפא מקדושה מ"מ אם קדיש כבר שמע וקדושה לא שמע עדיין ונזדמן לו לענות קדיש וקדושה מוטב שיענה קדושה כדי לצאת ידי חובה. כתב הפמ"ג אם התחיל קדושה ובאמצע שמע קדיש מסתברא דלא יפסיק לענות איש"ר אלא גומר קדוש ג"פ עד כבודו ואם שומע אז יאמר איש"ר:
ט סָעִיף ב (ט) באמצע הקדושה - כתב בד"מ שמהרי"ל לא היה מדבר מתחלת הקדושה עד אחר אמן דהאל הקדוש [א"ר]:
א סָעִיף א שותקין. וגם קדיש א"ל עם החזן כי א"א דבר שבקדושה אלא בי' וצריך להבין לחזן ולענות אחריו (ב"י רא"ש) וכ' בהגה' י"ל אפי' יש מנין מלבדו אסור ואפי' ללמוד אם לא בשעה שהחזן מנגן בשעת הנגון ולא בשעה שמחתך האותיות. ואינו נק' קדושה אלא נעריצך וכו' לעומתם וכו' ובדברי וכו' אבל שאר הנוסח שמוסיפין בשבת אינו בכלל קדושה ע"כ, ועמ"ש סי' ס"ג, בשבת אומרים כדבר האמור בקמ"ץ (ס"ח סי' תת"ה) ויראה הש"ץ לסיים לעומתם וכו' ובדברי וכו' קודם שיתחילו הקהל ברוך וימלוך [ס"ח סי' תת"ו]: מהרי"ל כשאמר ברוך וימלוך היה כורע וזוקף בשם וקשה היאך השתחוה במקום שלא אמרו חכמים עסי' קי"ג (ע"ה) ול"נ דדוקא כשאומר ברוך אתה ה' או מודים אסור לשחות דה"ל כמוסיף על תקנ' חכמי' ובכל קומה לפניך תשתחוה אסור דהוי שבח והודאה אבל בעלמא מותר דהא באמצע הברכה מותר לשחות, ואני קבלתי שירים גופו ועקבו למעלה בברוך וימלוך כמו בקדוש (של"ה):
ב סָעִיף ב מנענעים גופן. בתנחומא פ' צו ובשתים יעופף מכאן תקנו לעוף על רגליו בשעה שאומר קדוש [בד"ה] ולא כאותם שדולגים וקופצים, ובכתבים איתא בשעת קדושה יפסע ג' פסיעות לפניו וישאר שם עד נפילת אפים ויאמר נקדישך ונעריצך וקק"ק בקול רם והשאר יאמר בלחש מלה במלה עם הש"ץ ע"כ: כב"ח שצ"ל וכן כתוב על יד כו' ונוסח' שלנו ככתוב על יד וכו' ונהרא נהרא ופשטי' ונוסח שלנו יש לה סמך מחזקוני פרשת האזינו שצ"ל כ"א תיבות קודם שיזכיר השם כמו שעשה משה בפ' האזינו וע"ש בילקוט ובתוס' סנהדרין:
ג סָעִיף ב טוב כו'. והאר"י היה מזהיר מאד ע"ז:
א סָעִיף א אין הצבור אומרים כו'. בב"י משום תשובת הרא"ש כ' הטע' כי א"א קדושה אלא בי' וכן בקדיש. וכ' ב"י ונראה דכן יש לעשות כשאומר החזן לעומתם משבחים ואומרים שותקין עד שמגיע לבכה"מ ואז הם עונים וכן כשאומר ובדברי קדשך שותקין עד שמגיע לימלוך. וק"ל ממ"ש בסי' ק"ט דאם התחיל יאמר עם הש"ץ מלה במלה נעריצך ונקדישך וע"כ לו' דמה שהוא או' עם החזן לא מקרי יחיד בזה ונ"ל דאין חילוק בזה בין אם התפלל כבר או לא וכ"ש במה שהוסיף ב"י לענין לעומתם משבחים כו' איני יודע היזק בזה וכ"כ רמ"א סי' כ"ט דמנהג הפשוט אפי' היחיד אומר סדר קדוש' שביוצר וכן ובדברי קדשך כתוב לאמר מה איסור יש ליחיד לו' דבר זה שמספר מה שכתוב בפסוק:
ב סָעִיף א ויש לישא העינים וכו'. נ"ל דהיינו שיהיו סגורות אבל לא בעינים פתוחות דהא קי"ל בפ' מצות חליצה המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה כו' ואמאי לא נימא גבי קדוש הכי וכתוב בטור בשם ספר היכלות ברוכים אתם לה' שמי' ויורדי מרכבה אם תאמרו ותגידו לבני מה שאני עושה בשעה שמקדישים ואומרים קדוש ק"ק ולמדו אותם שיהיו עיניהם נשואות למרום לבית תפלתם ונושאים עצמם למעל' כי אין לי הנאה בעולם כאות' שעה שעיניה' נשואות בעיני ועיני בעיניהם. וב"י בשם ש"ל מסיים בזה באותה שעה אני אוחז בכסא כבודי בדמות יעקב ומחבקו ומנשקו ומזכיר גלותם וממהר גאולתם. במדרש תנחומא פ' צו איתא ובשתים יעופף מכאן תקנו לעוף על רגליו בשעה שהש"ץ אומר קק"ק:
א סָעִיף א שותקין. וגם קדיש א"ל עם החזן. ואפילו ללמוד אסור אם לא בשעה שהחזן מנגן בשעת הניגון ולא בשעה שמחתך האותיות ואינו נקרא קדושה אלא נעריצך וכו' לעומתם וכו' ובדברי וכו' אבל שאר הנוסח שמוסיפין בשבת אינו בכלל קדושה. י"נ. וע"ל סי' ס"ו ס"ק י"ז והאר"י ז"ל כ' שיאמר כל הקדושה בלחש עם הש"ץ עיין בספר נגיד ומצוה דף צ"ז ע"ב. בשבת אומרים כדבר האמור בקמץ. ס"ח סי' תת"ה. ויראה הש"ץ לסיים לעומתם וכו' ובדברי וכו' קודם שיתחילו הקהל ברוך וימלוך ס"ח סי' תתמ"ו:
ב סָעִיף א קדוש. מי שאמר קק"ק ועדיין הש"ץ היה בוקרא זה אל זה יצא. הלק"ט ח"ב סי' קס"ג:
ג סָעִיף ב העינים. דהיינו שיהיו סגורות אבל לא בעינים פתוחות. ט"ז:
ד סָעִיף ב גופם. מהרי"ל כשאומר ברוך וימלוך היה כורע וזוקף בשם. עיין מ"א. ובשל"ה כתב ואני קבלתי שירים גופו ועקבו למעלה בברוך וימלוך כמו בקדוש. איתא בתנחומא פרשת צו ובשתים יעופף מכאן תקנו לעוף על רגליו בשעה שאומר קדוש. ולא כאותם שדולגים וקופצים. מ"א:
ה סָעִיף ב רגליו. בסוד ורגליהם רגל ישרה. וצריך לכוין בקדושה לקדש את ה' ית' כדי שישרה עליו קדושה מלמעלה ויכוין לקיים מ"ע ונקדשתי בתוך בני ישראל והאר"י ז"ל היה מזהיר מאוד ע"ז:
א סָעִיף א ס"ק א. שותקים כו' כי א"א דבר שבקדושה כו' ר"ל דניתקן שש"ץ יאמרו בשביל הקהל ויהי' שלוחם וכשגם הציבור אומרים עמו איך יקרא הש"ץ שלוחם דהא כל אחד ואחד אומרו לכן בעינן עכ"פ תשעה ישתוקו ויעשה ש"ץ שלוחם וכ"ש שאותן תשעה צריכים לשמוע לש"ץ ולא ישיחו דברים אחרים: אפי' יש מנין מלבדו אסור. ל"מ להשיח דברים אחרים אלא אפי' לומר עם הש"ץ אסור דניהו דהש"ץ שפיר נעשה שליח לתשעה האחרים מ"מ אותו האומר דבריו נראים שהוא נעשה שליח ובאמת אינו נעשה שליח לשום אדם: ואין נקרא קדושה כו' לעומתם כו' ובדברי כו' משמע דגם לעומתם כו' ובדברי כו' יאמר הש"ץ לבד ולא יאמר הקהל עמו. וכן הוא מסקנת הרב"י בספרו. אבל הט"ז חולק ומתיר לצבור שיאמרו גם הם לעומתם כו' ובדברי כו': האמור בקמ"ץ ר"ל תחת ה"א של האמור: קודם שיתחילו הקהל. כי דברי הקהל ברוך כבוד כו' וכן ימלוך כו' הוא סיום דברי הש"ץ שהש"ץ אומר לעומתם ברוך יאמרו. ר"ל כת מלאכים שנקראו ברוך וע"ז אומרים הקהל מה שכת ברוך אומרים היינו ברוך כבוד כו' וכן ובדברי כו' והקהל עונים ימלוך כו' וא"כ איך יקדימו קהל אמירתם קודם סיום ש"ץ דבריו: וקשה האיך השתחו' כו' עסי' קי"ג וכאן ל"ל דשחה רק מעט כמ"ש מ"א בסי' קי"ג דא"כ לא היה צריך לזקוף בשם. כיון דליכא שחיה גמורה וכן נראה קצת מדברי מהרש"ל שהביא מ"א סי' קכ"ז ס"ק ב': כמוסיף כו' שבאותן מקומות איכא תקנות חכמים לשחות א"כ אי מוסיף לשחות בברוך או במודים שדומה לתקנות חז"ל הוי כמוסיף ולא במקום אחר שאינו דומה למקום שתקנו חכמינו ז"ל לא הוי כמוסיף: ובכל קומה כו' דאוסר לעיל סי' קי"ג: והודאה ר"ל ודומה למודים ולכך אסור:
ב סָעִיף ב (ס"ק ב) מנענעים כו' כב"ח שצ"ל וכן כתוב כו' שהטור כ' וז"ל נקדש את שמך בעולמך כשם שמקדישים אותו בשמי מרום וכן כתוב על יד נביאך וקרא זה אל זה ואמר ויש בו י"ד תיבות כמו שיש בפסוק וקרא זא"ז ואמר עכ"ל כ"ה גרסת הב"ח בטור וס"ל להב"ח דעד תיבות וקרא הן י"ד תיבות ולכן כ' דצ"ל וכן כתוב אבל לפי נוסחתינו שאנו אומרים ככתוב אין בו כ"א י"ג תיבות וע"ז כ' מג"א וגרסא שלנו בטור אין בו ככתוב כו' ור"ל שבטורים שעם הב"ח נדפס בטור וז"ל נקדש את שמך בעולמך כשם שמקדישים אותו בשמי מרום וקרא זה אל זה ואמר עכ"ל וא"כ ע"כ צ"ל דמ"ש הטור ויש בו י"ד תיבות ר"ל מן תיבות נקדש כו' עד תיב' קדוש וכולל תוך הי"ד תיבות ה' תיבות וקרא זה אל זה ואמר אם כן בין אם אמר ככתוב או וכן כתוב בכל ענין אין המספר מכוין עם מספר שכ' הטור: ונוסח שלנו יש לה סמך כו' ר"ל אי אומרים ככתוב א"ש דאיכא מן נקדש עד ה' כ"א תיבות כמו שאמר משה בפרשת האזינו וכדאיתא בילקוט משא"כ א"א וכן כתוב איכא כ"ב תיבות עד ה':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.