א שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁטָּעָה וְדִלֵּג אַחַת מִכָּל הַבְּרָכוֹת, וּכְשֶׁמַּזְכִּירִין אוֹתוֹ יוֹדֵעַ לַחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ, אֵין מְסַלְּקִין אוֹתוֹ; אֲבָל אִם דִּלֵּג בִּרְכַּת הַמַּלְשִׁינִים, מְסַלְּקִין אוֹתוֹ מִיָּד, שֶׁמָּא אֶפִּיקוֹרוֹס הוּא; וְאִם הִתְחִיל בָּהּ וְטָעָה, אֵין מְסַלְּקִין אוֹתוֹ.
ב שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁטָּעָה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לַחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ, יַעֲמֹד אַחֵר תַּחְתָּיו (כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סי' נ"ג), וּמַתְחִיל מִתְּחִלַּת הַבְּרָכָה שֶׁטָּעָה זֶה, אִם הָיָה הַטָּעוּת בָּאֶמְצָעִיּוֹת; וְאִם הָיָה בְּג' רִאשׁוֹנוֹת, מַתְחִיל בְּרֹאשׁ; וְאִם בְּג' אַחֲרוֹנוֹת, מַתְחִיל רְצֵה.
ג כָּל מָקוֹם שֶׁהַיָּחִיד חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל, שְׁלִיחַ צִבּוּר חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל, אִם טָעָה כְּמוֹתוֹ כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם, חוּץ מִשַּׁחֲרִית שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ, שֶׁאִם שָׁכַח שְׁלִיחַ צִבּוּר וְלֹא הִזְכִּיר יַעֲלֶה וְיָבֹא עַד שֶׁהִשְׁלִים תְּפִלָּתוֹ, אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ, מִפְּנֵי טֹרַח הַצִּבּוּר, שֶׁהֲרֵי תְּפִלַּת הַמּוּסָפִין לְפָנָיו שֶׁהוּא מַזְכִּיר בָּהּ רֹאשׁ חֹדֶשׁ; אֲבָל אִם נִזְכַּר קֹדֶם שֶׁהִשְׁלִים תְּפִלָּתוֹ, חוֹזֵר לִרְצֵה וְאֵין בָּזֶה טֹרַח צִבּוּר. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם טָעָה בְּשַׁחֲרִית שֶׁל שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, דִּינוֹ כְּמוֹ בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, וְהָכֵי נָהוּג (טוּר וּסְמַ"ק).
ד אִם טָעָה שַׁ"ץ כְּשֶׁהִתְפַּלֵּל בְּלַחַשׁ, לְעוֹלָם אֵינוֹ חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל שֵׁנִית מִפְּנֵי טֹרַח הַצִּבּוּר, אֶלָּא סוֹמֵךְ עַל הַתְּפִלָּה שֶׁיִּתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם, וְהוּא שֶׁלֹּא טָעָה בְּג' רִאשׁוֹנוֹת, שֶׁאִם טָעָה בָּהֶם, לְעוֹלָם חוֹזֵר כְּמוֹ שֶׁהַיָּחִיד חוֹזֵר.
א סָעִיף א (א) שטעה ודילג - לאפוקי אם הזיד ודילג אפילו בשאר ברכות מסלקין מיד:
ב סָעִיף א (ב) מכל הברכות - ר"ל אפילו אם טעה ודילג ברכת תחיית המתים או בונה ירושלים אין מסלקין אותו לומר שמא כופר הוא בתחיית המתים או אינו מאמין בביאת המשיח אלא תלינן שבשגגה השמיט והטעם עיין בב"י בשם הרר"י ועיין בט"ז דס"ל דאם השמיט שתיהם בודאי אנו צריכין לחוש לזה ואפילו אם התחיל מסלקין אותו ויש שחולקין עליו. ודע דמוכח לכו"ע דאם אנו יודעין שהוא כופר בתחיית המתים או אינו מאמין בגאולה העתידה וכ"ש אם אינו מאמין בתורה מן השמים או בגמול ועונש לכו"ע אפיקורוס גמור הוא ואסור להניחו להיות ש"ץ ואם עמד בחזקה אין עונין אמן אחריו ועיין לעיל בסימן נ"ג סי"ח:
ג סָעִיף א (ג) אין מסלקין אותו - אלא שוהין עד שיזכירו אותו וכשנזכר חוזר למקום שטעה כמו יחיד הטועה ועיין בבה"ל:
ד סָעִיף א (ד) אבל אם דילג - דוקא בשדילג כולה אבל אם דילג ראש הברכה וסיים חתימתה לא מצינו שמסלקים אותו וכן אם לא רצה לומר לכופרים אלא ולמלשינים אין מסלקין אותו מפני שיש מקומות שאומרים לכתחילה ולמלשינים:
ה סָעִיף א (ה) מיד - פי' ואין ממתינין לו שיזכירו אותו אלא מסלקין אותו מהתיבה מיד כי שמא נזרקה בו עתה אפיקורסות ואינו רוצה לקלל עצמו לכן דילג ברכה זו ואפילו אם היה מוחזק עד עתה לכשר וצדיק ג"כ חיישינן לזה. ומ"מ אין מסלקין אותו מש"ץ משום פ"א כיון שיש לומר שטעה:
ו סָעִיף א (ו) אין מסלקין אותו - אפילו שהא בינתים הרבה ולא היה יכול להזכר אפ"ה תלינן שבשגגה הוא מדהתחיל בה:
ז סָעִיף ב (ז) ואינו יודע וכו' - ר"ל שהוא נבהל ואינו יודע לחזור אף לאחר שמזכירין אותו וכנ"ל:
ח סָעִיף ב (ח) תחתיו - ולכתחילה טוב שיהיה אותו האחר מי שכיון לכל התפלה עם הש"ץ ולא שח בשעה שהיה ש"ץ מתפלל ואם לא נמצא כזה יקחו אף מי שלא כיון בזה ואפ"ה גם בזה לא יתחיל אלא מתחלת הברכה מפני טורח הצבור:
ט סָעִיף ב (ט) סימן נ"ג - ר"ל דמבואר שם בסי"ז דלא יהיה סרבן באותה שעה:
י סָעִיף ב (י) מתחלת הברכה - ואפילו אם לא טעה אלא בסוף שקריאת אותה ברכה כמאן דליתא דמי ואין חילוק בין שטעה או שנחלש ואינו יכול לגומרה והוצרך אחר לעמוד תחתיו ולכן בימים נוראים שלפעמים נחלש הש"ץ באמצע הפיוטים ועומד אחר תחתיו צריך ליזהר שיתחיל העומד מתחלת הברכה מאתה בחרתנו ולא יחזור הפיוטים ומ"מ בדיעבד אם התחיל במקום שנשתתק ולא מראש אתה בחרתנו כיון שעדיין לפני השני לומר בסוף סליחות מחל לעונותינו אין להקפיד במה שקיצר באמצעיות:
יא סָעִיף ב (יא) מתחיל בראש וכו' - דג' ראשונות וג' אחרונות חשובות כחדא ברכה ואין לחלק חדא ברכה לשני אנשים ומשו"ה אין חילוק בין שטעה ודילג ברכה אחת מהג' ברכות או שטעה ונשתתק בהם באמצע ברכה או בין ברכה לברכה בכל גווני בג' ראשונות חוזר לראש ובאחרונות חוזר לרצה כ"כ בנשמת אדם כלל כ"ה וכ"כ הגרע"א בחידושיו שהורה לחזן שנחלש ביוה"כ בתפילת שחרית בפייט של סדר קדושה והוצרך אחר לירד לפני התיבה שיחזור מראש התפילה ובלא אמירת הפייט ועיין בבה"ל. ש"ץ שהוא כהן ובאמצע התפילה נודע שמת אחד בבתים הסמוכים אם אפשר לסתום הפתחים והחלונות של בהכ"נ או של בית שהמת שם ואע"פ שיש עוד טומאה דרבנן א"צ להודיע להש"ץ עד שיגמור תפילתו [ומיהו ודאי אם סיים תפילתו בלחש ולא התחיל עדיין בקול רם יאמרו לו ויצא ויחזור אחר בקול רם] אבל אם א"א ליזהר בזה צריך לצאת ואפילו באמצע התפלה והשני העומד תחתיו יתחיל מתחלת ברכה אם הוא באמצעיות:
יב סָעִיף ג (יב) שאם שכח ש"ץ - ולענין יחיד אם שכח עיין לעיל בסימן קכ"ד ס"י:
יג סָעִיף ג (יג) ולא הזכיר יעו"י - ואם שכח משיב הרוח וטל ומטר וכה"ג מחזירין אותו דדוקא ביעלה ויבא מפני שזכרון אחד עולה לכאן ולכאן [פמ"ג]:
יד סָעִיף ג (יד) דאם טעה וכו' - ר"ל ששכח והתפלל של חול ולא הזכיר מענינו של שבת ויו"ט והשלים תפלתו אבל אם נזכר קודם שהשלים תפלתו חוזר לישמח משה או בי"ט לאתה בחרתנו כ"כ הפמ"ג ומדברי הרב בהג"ה לקמן בסימן רס"ח ס"ה קצת לא משמע כן:
טו סָעִיף ג (טו) דינו כמו בר"ח - הלבוש הביא דיעות בזה ולא הכריע אבל האחרונים כתבו כהרב:
טז סָעִיף ד (טז) סומך וכו' - ואם בלחש במעריב חוזר שאין לו על מה לסמוך ומיהו בשבת יסמוך על ברכה מעין שבע דלא גרע מיחיד שסומך עליו כבסימן רס"ח [פמ"ג]:
יז סָעִיף ד (יז) בג' ראשונות - ודוקא כשנזכר קודם שהשלים תפלתו דלית בזה טורח צבור כ"כ אבל אחר שהשלים תפילתו אינו חוזר כ"כ הלבוש וכן הסכימו עמו הרבה אחרונים. ובטור פליג ומקיל אפילו בג' ראשונות בכל גווני והסומך עליו לא הפסיד [ח"א בשם א"ר וכן משמע בביאור הגר"א שהלכה כטור]:
א סָעִיף א ודילג. ואם דילג ראש הברכה וסיים חתימתה לא מצינו שמסלקין אותו ואם לא רצה לומר ולכופרים רק ולמלשינים ספק אם מסלקין אותו (כ"ה מ"צ ח"ב ט') ובסי' קי"ח כ' שבני רומנים אומרים ולמלשינים:
ב סָעִיף א מיד. פי' ואין ממתינים לו שיזכיר אלא מסלקין אותו מהתיבה מיד ומדסתם פה משמע דאין מסלקין אותו מש"ץ משום פעם א' ובפרט בזמן הזה עבי"ד ס"ס י"ב:
ג סָעִיף ג כל מקום. כ' מ"ע סי' כ"ה אי לאו דמסתפינא הייתי אומר יחיד שלא הזכיר ר"ח בשחרית והתפלל מוסף אין צריך שוב להתפלל שחרית דלא גרע דיעבד ליחיד מלכתחלה לרבים ודברים של טעם הם להלכה ע"כ, ול"נ דנכון למעשה שלא יתפלל דלא יהא אלא ספק [כ"ה סימן תכ"ב]:
ד סָעִיף ג כמו בר"ח. ומ"ש הרב"י דשבת וי"ט כיון דליכא ביטול מלאכה לעם מחזירין י"ל אדרבא מצינו לענין תפלה שהקילו בשבת וי"ט יותר מבר"ח דהרי תקנו דלא לצלוי י"ח כמ"ש סי' רס"ח ס"ב רק בקריאת התורה הוסיפו, וב"ח האריך בזה ויש שם טעות סופר בדבריו דסותרים זה את זה:
ה סָעִיף ד בג' ראשונות. וכתב הלבוש דוקא כשנזכר קודם שהשלים תפלתו אבל אחר שהשלים תפלתו אינו חוזר ובל"ח חולק עליו ול"נ כמ"ש הלבוש מאחר שלגירסת הטור אין חילוק בין ג' ראשונות לאחרונות לעולם אינו חוזר, וכתב בכ"מ שכן נמצא בספר הרמב"ם כתיבת יד אם כן יש להקל כשהשלים תפלתו ועסי' קכ"ד ס"ב:
א סָעִיף א אם דילג ברכת המינים: הטור הביא ירושלמי ש"ץ שדילג ב' או ג' ברכות אין מסלקין אותו חוץ ממי שלא אמר תחיית המתים שמא כופר הוא בת"ה ומכניע זדים שמא אפיקורס ובונה ירושלים שמא אינו מאמין בביאת משיח. ואני אומר אפיקורס הוא. ותמה ב"י למה הביא זה הירוש' שהרי תלמודנו לא ס"ל כן דדוקא בברכת המינים יש חשד ונ"ל דהירושלמי מיירי בדילג ב' ברכות בפעם אחד דמסלקין אותו דהיינו ב' מאלו תחיית המתים וברכת המינים ובונה ירושלים בזה אמרי' חשד דשמא אינו מאמין בהם ואע"ג דבברכת מינים לחוד נמי מסלקין אותו מ"מ חשיב אותו בהדי אינך תרתי. ותו דבזה אפי' התחיל בה מסלקים אותו כיון שיש עוד רעות' שדילג עוד ברכת תחיה או ירושלים ותלמודנו לא מיירי בזה הצירוף וא"כ שפיר יש לנו לימוד מהירוש' הזה:
א סָעִיף א מיד. פירוש ואין ממתינין לו שיזכור אלא מסלקין אותו מהתיבה מיד ומשמע דאין מסלקין אותו מש"ץ משום פעם אחת. מ"א:
ב סָעִיף א וטעה. ואם דילג ראש הברכה וסיים חתימתה לא מצינו שמסלקין אותו ואם לא רצה לומר ולכופרים רק ולמלשינים ספק אם מסלקין אותו. שכנה"ג בשם מ"ץ. ובסי' קי"א כתב שבני רומנים אומרים ולמלשינים. אם טעה במקום שמחזירין אותו ולא נזכרו עד אחר שנתפזרו איש לדרכו אם חייבים להתקבץ פעם אחרת אם לאו עיין בהלק"ט ח"ב סי' קכ"ג:
ג סָעִיף ב תחתיו. וטוב אם נמצא אחד שכוון עם הש"ץ כל התפלה שירד. ט"ז:
ד סָעִיף ג הציבור. כתב מ"ע סי' כ"ה אי לאו דמסתפינא הוה אמינא יחיד שלא הזכיר ר"ח בשחרית והתפלל מוסף אין צריך שוב להתפלל שחרית דלא גרע דיעבד ליחיד מלכתתילה דרבים ע"כ. ול"נ דנכון למעשה שלא יתפלל דלא יהא אלא ספק כנה"ג סי' תכ"ב:
ה סָעִיף ד ראשונות. כתב לבוש דוקא כשנזכר קודם שהשלים תפלתו אבל אחר שהשלים תפלתו אינו חוזר ובל"ח חולק ומ"א הסכים כלבוש ע"ש: כהן המתפלל שמונה עשרה ונשמע שיש מת בבית הנוגע בביהכ"נ אין לומר לו עד שיסיים תפלתו מפני שטומאה זו אינה אלא מדרבנן עמ"ש בי"ד סי' שע"ג ס"ק א' ובמקומות שרמזתי שם:
א סָעִיף א ס"ק א ודילג. ואם דילג ראש כו' מצוין בדפוס בטעות וצ"ל אבל אם דילג בברכות המלשינים כו' ע"ז כתב מ"א ואם דילג ראש כו': שבני רומני' אומרים כו' מפחד אויב:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) מיד כו' ומדסתם פה כו' ר"ל שהרב"י הביא בשם תר"י אהא דאמרי' טעה בכל הברכות אין מעלים אותו (ר"ל אין מסלקין אותו) טעה בברכות המינים מעלין אותו והקשו טעה בכל הברכות אין מעלין אותו והא תנן העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו. ותי' וז"ל זהו לפי שעה אבל בכאן אמר שאין מסירים אותו ור"ל דגם בטעה בשאר ברכו' מסלקים אותו בתפלה זו ויעבור אחר תחתיו. ומה שאמר אין מעלים אותו. ר"ל שאין מסלקין אותו שלא להיות שוב ש"ץ לעולם וע"ז כ' הרב"י וז"ל משמע מדבריו שאם טעה בברכת המינים מסלקים אותו מש"ץ עכ"ל: ולזה כ' מ"א מדסתם בש"ע ולא כ' בפי' שמסלקים אותו אם טעה בברכת המינים שלא יהיה שוב ש"ץ לעולם ע"כ דלא ס"ל כתר"י בזה. ולענין קושית תר"י כבר נתיישב בדברי ש"ע שהם דברי רשב"א שהחילוק הוא דבשאר ברכות אם דילג מזכירים אותו ואם יודע ע"י ההזכר' לחזור למקומו אין מסלקין אותו אפי' מתפלה זו ואם גם ע"י ההזכר' אינו יודע לחזור למקומו בהא תנן העובר כו' יעבור אחר תחתיו משא"כ אם דילג בברכת המינים מסלקים אותו מיד מתפלה זו ואין מזכירים אותו שמא יהיה יודע לחזור למקומו: ובפרט בזה"ז ר"ל דאין מינים מצוים כ"כ. אולם לעיל סי' א' ס"ק ט' לענין יו"ד הדברות בציבור משמע קצת היפוך: עבי"ד ס"ס י"ב שכ' שם דאין שוחטים לתוך גומא ואם שחט י"א דאסור דחיישינן שמא מין הוא וכתב רמ"א דבזה"ז אין לאסור בדיעבד דבזה"ז אין דרך עע"ז בכך וה"ה די"ל כאן דנשתנ' הדין בזה"ז מזמן חכמי הש"ס כיון דאין מינים מצוים בינינו:
ג סָעִיף ג (ס"ק ד) כמו כו' ומ"ש הרב"י ר"ל טעם לדעה א': כמ"ש סי' רס"ח ס"ב דאית' בירושלמי דבדין הוא דלבעי לצלוי כל י"ח ברכות בשבת כמו בחול אלא דלא אטרחוהו רבנן ודי בשבע ברכות ובר"ח הלא מתפללים ח"י ברכות ע"כ לענין טרח' הבאה ע"י תפלה חיישי' בשבת יותר מבר"ח וכאן דמיירי ג"כ בתפלה וחזי' דחשו חז"ל לטרח' בר"ח כ"ש בשבת וי"ט: רק בקריאה כו' ר"ל דבר"ח קורין בתורה ד' גברי וגם אין מוסיפים. ובשבת קורין ז' גברי ואם רצו מוסיפים וה"ט דהוא מתקנו' משה שיקראו בשבת בתור' כדי שיתעסקו כל ישראל בתור' עכ"פ ביום השבת ולא נתנו שבתות וי"ט לישראל כ"א כדי שיתעסקו כל ישראל בתורה כי הם פנוים אז ממלאכה ולכן קורין שבעה גברי משא"כ ר"ח שיש בו ביטול מלאכה די בד' גברי והיינו דוקא לענין קריא' התור' דלענין זה ניתן שבת משא"כ לענין תפלה:
ד סָעִיף ד (ס"ק ה) בג' כו' שלגרסת הטור. ר"ל ברמב"ם. ור"ל שחילוק זה בין ג' ראשונות לאחרונות לא נזכר כ"א ברמב"ם ולגרס' הטור ברמב"ם גם הרמב"ם לא חילק. אלא שהרב"י כתב שגרסתינו ברמב"ם דבטע' בג' ראשונות חוזר. ועפ"ז פסק כן בש"ע: שכן נמצא כו' בגרסת הטור: יש להקל כו'. ובפרט שהל"ח כתב דלא ידע טעם לחלק בין ג' ראשונות לאחרונות: ועסי' קכ"ד ס"ב דבשעת הדחק לא יתפלל ש"ץ בלחש אלא בקול רם ולא גרע דיעבד משעת הדחק:
א סָעִיף א ס"א וכשמזכירין כו'. דאל"כ הא אמרינן בספ"ה יעבור אחר תחתיו וכמ"ש בס"ב:
ב סָעִיף ב ס"ב אם היה כו'. גמ' שם ל"ד א':
ג סָעִיף ג ס"ג כ"מ כו' חוץ כו'. למ"ד ב' כגי' הרי"ף ורא"ש וכמ"ש תוספ' ד"ה והתניא וכפי' רש"י בשם בה"ג. אבל אם כו'. דשם קאי על מש"ש דצלי והדר צלי רש"י בתשובה: סי"א כו'. ג"כ מהטעם הנ"ל:
ד סָעִיף ד ס"ד אם טעה כו'. אלא סומך כו'. במכ"ש מס' שקדם דסומך על תפלת המוספין ועוד דאמרינן סוף ר"ה דאינו אלא להסדיר תפלתו: והוא כו'. בכ"מ כתב שמצא גי' כ"י ברמב"ם וכ"ה גי' הטור והוא שלא טעה באותו של קול רם כו' ואין חילוק בג"ר ועמ"א:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.