א כְּשֶׁיַּגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לְמוֹדִים, שׁוֹחִין עִמּוֹ הַצִּבּוּר, וְלֹא יִשְׁחוּ יוֹתֵר מִדַּאי, וְאוֹמְרִים: מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ (שֶׁאַתָּה הוּא ה') אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהַי כָל בָּשָׂר כו', וְחוֹתֵם בָּרוּךְ אֵל הַהוֹדָאוֹת, בְּלֹא הַזְכָּרַת הַשֵּׁם; וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ לִשְׁחוֹת גַּם בַּסוֹף, וְטוֹב לָחוּשׁ לִדְבָרָיו. יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאוֹמֵר הַכֹּל בִּשְׁחִיָּה אַחַת, וְכֵן הַמִּנְהָג (פִּסְקֵי מַהֲרִי"א).
ב אִם אֵין שָׁם כֹּהֲנִים, אוֹמֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר: אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ בָּרְכֵנוּ בַּבְּרָכָה הַמְשֻׁלֶּשֶׁת וְכו', עַד וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם. וְאֵין הַצִּבּוּר עוֹנִין אַחֲרָיו אָמֵן, אֶלָּא כֵּן יְהִי רָצוֹן. הַגָּה: וְאֵין אוֹמְרִים אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ וְכו' רַק בַּזְּמַן שֶׁרָאוּי לְבִרְכַּת כֹּהֲנִים וְלִשָּׂא כַּפַּיִם; וְנָהֲגוּ לוֹמַר בְּשַׁחֲרִית: שִׂים שָׁלוֹם וְכֵן כָּל זְמַן שֶׁאוֹמֵר אֱלֹהֵינוּ כו', אֲבָל בְּלָאו הָכֵי מַתְחִילִין: שָׁלוֹם רַב; וְיֵשׁ מַתְחִילִין שִׂים שָׁלוֹם בְּמִנְחָה שֶׁל שַׁבָּת, הוֹאִיל וּכְתִיב בֵּיהּ בְּאוֹר פָּנֶיךְ נָתַתָּ לָנוּ, שֶׁהִיא הַתּוֹרָה שֶׁקּוֹרִין בְּמִנְחָה בְּשַׁבָּת (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק ח' מֵהִלְכוֹת תְּפִלָּה).
א סָעִיף א (א) ולא ישחו - היינו הצבור ולענין ש"ץ גופא בודאי לא עדיף משאר מתפלל דפסק המחבר לעיל בסימן קי"ג ס"ה דלא ישחה הרבה עי"ש:
ב סָעִיף א (ב) יותר מדאי - פירוש שישחה כדין שאר שחיות כמש"כ סימן קי"ג ס"ה והב"ח מפרש דבמודים שאומר עם הש"ץ לא ישחה רק ינענע ראשו מעט והעולם לא נהגו כן:
ג סָעִיף א (ג) ואומרים וכו' - ואין הש"ץ צריך להמתין עד שיסיימו הצבור מודים דרבנן אלא מתפלל כדרכו:
ד סָעִיף א (ד) בלא הזכרת השם - ודעת הגר"א לומר בא"י אל ההודאות והעולם לא נהגו כן:
ה סָעִיף א (ה) בשחייה אחת - והב"ח כתב בשם רש"ל שיזקוף מעט כשאומר השם עד סופו ואז יכרע עכ"ל והעולם נוהגין כמש"כ רמ"א [מ"א] ועיין בביאור הלכה:
ו סָעִיף ב (ו) אם אין שם וכו' - עיין לקמן סימן קכ"ח ס"י בהג"ה שכתב דמנהגנו שאפילו יש שם כהנים אומר הש"ץ אלהינו ואלהי אבותינו וכו' עד עם קדושיך עי"ש:
ז סָעִיף ב (ז) אומר ש"ץ וכו' - ובדיעבד אם לא אמר אין מחזירין אותו ועיין בבה"ל:
ח סָעִיף ב (ח) בברכה - בפת"ח. כהנים עם קדושיך אין מלת כהנים דבוק למלת עם קדושיך לומר שהם כהני עם קדושיך דהא קי"ל דכהנים שלוחי דרחמנא נינהו ולא שלוחי דידן אלא כלו' שהכהנים נקראים עם קדושיך. כשאומר יברכך ד' יראה לצד ההיכל וישמרך יראה לצד ימין שלו. יאר ד' כלפי ההיכל. פניו אליך ויחונך יראה לצד שמאל שלו ליחדו בימין. זוהר פ' נשא:
ט סָעִיף ב (ט) אברכם - ומנהגנו כהיום שלא לומר רק עד שלום. מ"א וכן משמע מביאור הגר"א:
י סָעִיף ב (י) ואין הצבור וכו' - דאמן לא שייך כ"א כשעונה אחר כהן המברך משא"כ הש"ץ שאינו אומר אלא דרך בקשה שיברכנו הש"י בברכה שהכהנים מברכים:
יא סָעִיף ב (יא) כן יהי רצון - ר"ל אחר סוף ברכה ג' דהכל ענין אחד הוא שמסדר הש"ץ בתפלתו מה שהכהנים אומרים. ויש עונים כי"ר אחר כל ברכה:
יב סָעִיף ב (יב) בזמן שראוי - ר"ל בשחרית ובמוסף ולא במנחה ובתענית צבור גם במנחה והטעם משום דאומרים ברכת כהנים ויחיד המתענה אומר שלום רב [לבוש וא"ר]:
יג סָעִיף ב (יג) אבל בלא"ה וכו' - ואם אמר שים שלום או בשחרית שלום רב יוצא ובסידור האר"י ז"ל כתוב לעולם שים שלום ועיין בבה"ל:
א סָעִיף א ולא ישאו. פי' שישחו כדין שאר שחיות כמ"ש סי' קי"ג ס"ה [כ"מ בב"י] והב"ח מפרש דבמודים שאומר עם הש"ץ לא ישחה רק ינענע ראשו מעט והעולם לא נהגו כן:
ב סָעִיף א בשחיה א'. ואין להקפיד משום ה' זוקף כפופים אלא בסוף ברכה תדע דבר"ה ויה"כ אין המדקדקין נוהגים לזקוף אלא בסוף ברכה (שם) נ"ל כוונתו דבסוף הברכה דצריך ע"כ לזקוף כמו שתקנו חכמים לכן יזקוף בשם וה"ה בתחלת הברכה היכא שזוקף מיד אבל הכא שאינו זוקף עד שגמר כל הברכה והתם ליכא שם אף על פי שיש שם לית לן בה ועוד יש ראיה ממלך שהתפלל כל התפלה בשחיה ואף על פי שיש בה כמה שמות והב"ח כתב בשם רש"ל שיזקוף מעט כשאומר השם עד סופו ואז יכרע עכ"ל, והעולם נוהגין כמ"ש רמ"א:
ג סָעִיף ב בברכה. בפת"ח (ס"ח סי' תת"ה) כהנים עם, אין מלת כהנים דבוק למלת עם (וכמ"ש סי' קכ"ח ס"י בהג"ה) שהרי קי"ל כהנים שלוחי דרחמנא נינהו אלא כלומר שהכהנים נקראים עם קדושיך אף על גב דעם סתמא לא איקרי כדאי' פרק הזרוע עם קדושיך אקרי כדאי' פ"ד דיומא, כתוב בזוהר חדש פ' נשא כשאומר יברכך ה' יראה לצד ההיכל וישמרך יראה לצד ימין שלו יאר ה' כלפי ההיכל, פניו אליך ויחנך יראה לצד שמאל ליחדו בימין: טוב לומר בשעת אמירת ברכת כהנים אל נא קרב תשועת מצפיך וכו'. והוא שם של כ"ב (צ"ה פ' נשא ושל"ה):
ד סָעִיף ב עד ואני וכו'. ואנו אין אומרים רק עד שלום:
ה סָעִיף ב כן יהי רצון. משמע שלא יענה אלא בסוף ויש נוהגים לענות בין כל פסוק כי"ר אבל אותן שאומרים בתחלה רק יהי רצון טועים הם דאז אין משמעות איזה דבר יהי רצון (ב"ח):
א סָעִיף א ולא ישחו יותר מדאי. ב"י הביא הרבה פוסקים דס"ל דבכל השחיות יש אזהרה זו ובזה ניחא לי למה לא נתנו כאן גבול עד היכן היא השחיי' בזה כדי שנדע מהו הנקרא יותר מדאי אלא נראה דדין השחייה נזכר לעיל סי' ק"ג וכאן הזהירו שלא ישחו יותר מאותו שיעור והא דנקטי' הכא הירושלמי לפי שכאן היא עיק' השחייה שהיא נזכרת בפי' בתיבת מודים כנ"ל. והטור הקשה על הרמב"ם שכתב כן מדאי' בירוש' מעשה באחד ששחה יותר מדאי והעבירו רבי משמע דעל הש"ץ דוקא קאמר דאין שייך העברה אלא בש"ץ ואיני מבין הקושיא דלרבותא אמר כן בירושלמי דיש כאן עבירה גדולה כ"כ דהעבירו שלא יהיה ש"ץ בשביל זה א"כ יש לכל אדם ליזהר שלא ישחה יותר מדאי כנ"ל נכון ועמ"ש בסימן קי"ג מה שקשה מכאן על התם:
ב סָעִיף א וחותם ברוך וכו'. לפי שבגמרא שלנו אין שום חתימה ובירושלמי איתא שיש חתימה בא"י אל ההודאות ע"כ יש לחתום אבל בלא שם:
ג סָעִיף א גם בסוף. דאיתא בגמרא רבא חתים כר"ע בהודאה תחלה וסוף ופירש הראב"ד דקאי על מודים דרבנן ואיתא תו בירושלמי א"ר זעירא ובלבד במודים ופירש ב"י היינו לומר שאין צריך לשחות אלא בתיבת מודים וע"כ כתב כאן טוב לחוש להחמיר גם בסוף:
ד סָעִיף ב ואין הצבור כו'. דאין עונין אמן אלא (אחר) המברך שהוא הכהן ומשמע כאן דא"א כי"ר אלא אחר סיום אמירת ברכת כהנים והעולם נהגו שאחר ב' ברכות הראשונות אומרים י"ר ואחר הג' אומרים כי"ר נראה לתת טעם לפי שאם אין שלום אין כלום והברכה הג' היא שלום והוא גמר הברכה העיקרית ע"כ אומרים שם כי"ר להורות שבזה היא עיקר הברכה: העתק מספר עץ חיים שחיבר האלקי מהר"מ קלפיראס תלמיד האלקי קודש קדשים מהר"רי לוריא ז"ל בעניני תפלה: אחד פ' התמיד יאמר פטום הקטורת. יין קפריסין היו"ד בציר"י. רובע הקב אל יאמר אלא רובע כי סתמ' הוא כן בגמ'. והקטרת לאיברים לא יאמר קודמת. אחר הקטורת יאמר ה' צבאות ג"פ וערבה לה'. ובזיכין קודמין לתמיד של בין הערבים. עליה השלם כל הקרבנות יאמר השלם בציר"י תחת הלמ"ד. אח"כ אנא בכח ונוסח אנא בכח יאמר בלשון זה אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה בנשימה א' דהיינו אבגית"ץ וכן השמות האחרים דהיינו קר"ע שט"ן נג"ד יכ"ש בט"ר צת"ג חק"ב טנ"ע. יג"ל פז"ק. שק"ו צי"ת. כל פסוק שאומר יאמר אותו בניגון כקורא בתורה. וכן שני כתובים. יאמר וכאן שני כתובים כו'. צריך להסתכל כל יום בציצית כמ"ש וראיתם אותו והיא תועלת גדול לנשמה ולא יזדמן חטא על ידו. צריך שיכסה הטלית תפילין של ראש. בכל פעם שיאמר אשרי יאמר אחר כך ואנחנו נברך יה כו'. לא היה מסיר טלית ותפילין עד עלינו. אחר עלינו י"ל והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ויכוין שמתחיל בוי"ו ומסיים בד' שהוא עשרה לי' ספירות ע"כ ראיתי שם. הברייתא של ת"ר אין לך דבר קודם לתמיד של שחר כו'. היא בפ' תמיד נשחט דנ"ט וכתבו שם התוס' דנר' לר"י דל"ג ונרות דע"כ לא חשיב אלא מידי דהקטרה דבהא הקפיד' תורה לאחר כדכתיב והקטיר עליה חלבי השלמים עכ"ל. כשאומר בפסוק ראשון ה' אלהינו ה' אחד יכוין על ד' אותיות של הוי"ה כשאומר ברוך שם כבוד מלכותו יכוין על ד' אותיות של אדנות. כשאומר לעולם ועד יכוין לשם יאהדונה"י. כשאומר יהא שמיה רבא יכוין שהוא ית' שליט בד' עולמות אבי"ע דהיינו לעלם שהוא ל' יחיד נגד עולם האצילות ששם אחדות גדול. ולעלמי נגד עולם הבריאה כשיאמר עלמיא יכוין נגד עולם היצירה בעלמא נגד עולם העשיה וכשאומר יתברך יכרע שהוא ברך לך תכרע. בנוסח מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים הוגה בדפוס חדש ומתפתה בתחנונים והוא שלא כדין דהרמב"ן כתב בפ' משפטים בפסוק וכי יפתה פתוי הוא על דברי שקר:
א סָעִיף א הציבור. כתב בשיורי כנסת הגדולה דאף אם התפלל בציבור וש"צ ביחד וגמר היחיד תפלתו קודם שיגיע שליח צבור למודים כשיגיע שליח צבור למודים צריך לשחות עמו ויאמר מודים דרבנן שלא כדברי האומרים דאין אומרים מודים דרבנן אלא בשעה שהש"ץ חוזר התפלה ע"ש וע"ת כתב עליו ואין דבריו מוכרחים ע"ש:
ב סָעִיף א מדאי. פירוש שישחה כדין שאר שחיות כמ"ש סי' קי"ג והב"ח מפרש דבמודים שאומרים עם הש"ץ לא ישחה רק ינענע ראשו מעט. והעולם לא נהגו כן. מגן אברהם וע"ת:
ג סָעִיף א אחת. ואין להקפיד משום ה' זוקף כפופים אלא בסוף ברכה עיין מ"א והב"ח כתב בשם רש"ל שיזקוף מעט כשאומר השם עד סופו ואז יכרע עכ"ל והעולם נוהגין כמ"ש רמ"א:
ד סָעִיף ב בברכה. בברכה בפתח. כהנים עם אין מלת הכהנים דבוק למלת עם דקי"ל דכהנים שלוחי דרחמנא נינהו אלא כלומר שהכהנים נקראים עם קדושך. כשאומר יברכך יראה לצד ההיכל. וישמרך יראה לצד ימין שלו. יאר ה' כלפי ההיכל. פניו אליך ויחונך יראה לצד שמאל שלו ליחדו בימין. זוהר פרשת נשא:
ה סָעִיף ב אברכם. ואנו אין אומרים רק עד שלום:
ו סָעִיף ב רצון. משמע שלא יענה אלא בסוף ויש נוהגים לענות בין כל פסוק כן יהי רצון אבל אותן שאומרים בתחלה רק יהי רצון טועים הם דאז אין משמעות איזה דבר יהי רצון. ב"ח:
ז סָעִיף ב שים שלום. ובסידור האר"י ז"ל לעולם שים שלום:
א סָעִיף א ס"ק א ולא כו' כדין שאר שחיות. והא דהוצרך לכתוב כן במודים כתב הרב"י וז"ל משום שדרך קצת ב"א לשוח יותר במודים מבשאר מקומות. דמשמע להו דכל המוסיף לשוח במודים ה"ז משובח ולפיכך כתבו דבמודים נמי לא ישוח יותר מדאי עכ"ל: והב"ח כו' ינענע כו' והטעם כ' הב"ח וז"ל כיון שאין חייבים עכשיו לכרוע ואין שוחין אלא כדי שלא יהיו נראים ככופרי' במי שהש"ץ כורע לו לפיכך הזהירו חכמים שלא יהיו שוחין אלא מעט כדי שידעו שאין בשחי' זו חיוב גמור אלא שלא יהיו נראים ככופרים כטעם ואם בא לשחות בסוף כל ברכה מלמדים אותו שלא לשחות כו' שלא יבואו לעקור תקנות חכמים עכ"ל:
ב סָעִיף א (סק"ב) בשחי' א' כו' זוקף כפופים כדלעיל סי' קי"ג סעיף ז': נ"ל כוונתו כו' בא ליישב דהא גם בתחלת ברכה צריך לזקוף בשם דהא בתחלת י"ח דהיינו תחלת ברכת אבות כששוח' צריך לזקוף בשם וכן הקשה ב"ח וגם בא ליתן טעם לחלק: דצריך ע"כ לזקוף שיהי' נראה שלא כרע משום תקנות חכמים ולכן זוקף כשקיים תקנות חכמים: לכן יזקוף בשם רצה לומר כיון דבלא"ה צריך לזקוף לכן עדיף טפי כשיזקוף בשם משום ה' זוקף כפופים משיזקוף אח"כ אבל משום ה' זוקף כפופים גרידא אי לאו דהיה צריך לזקוף בלא"ה לא היה צריך לזקוף: וה"ה בתחלת הברכ'. היכי שזקף מיד היינו משום תקנת חכמים שצריך לזקוף אחר הכריע' אם כן ג"כ עדיף שיהיה הזקיפ' בשם: והתם רצה לומר בסוף מודים דרבנן ליכא שם דהא אין חותמין בשם: אעפ"י שיש שם בתחלה ל"ל בה כצ"ל. רצה לומר כיון דאין צריך לזקוף עד סוף מודים דרבנן מצד תקנות חכמים א"כ משום ה' זוקף כפופים גרידא אין צריך לזקוף כנ"ל ואם כן מ"ש פסקי מהרי"א ואין להקפיד משום ה' כו' אלא בסוף ברכה רצה לומר אלו היה במודים בסוף ברכה שם: בשם רש"ל שיזקוף מעט. כתב הב"ח שהוא הכריע לעשות כמהרי"א שיהיה כולו בשחי' ולהראות זקיפה כשמזכיר ה' משום ה' זוקף כפופים לכן יזקוף מעט ולבסוף בשחיי' וכמ"ש הרב ב"י בש"ע:
ג סָעִיף ב (סק"ג) בברכ' בפת"ח תחת בי"ת ראשונה: ואין מלת כהנים דבוק למלת עם דאז הוי משמע שהם כהני ומשרתי עם ישראל: שלוחי דרחמנא כדאיתא בקדושין דף כ"ז דאי ס"ד שלוחי דידן מי איכא מידי דאיהו לא מצו עביד דהא זר אסור לעבוד ושלוחי דהיינו כהן מצי עביד אע"כ כהנים שלוחי השם: כדאיתא פרק הזרוע דף קל"ב ע"ב דכהנים פטורים ממתנות זרוע לחיים וקיבה ואמר רבא הטעם דכתיב מאת העם ולא מאת הכהנים: כדאיתא פ"ד דיומא שבווידוי שני שהי' כהן גדול מתודה ביום הכפורים על פרו היה אומר כפר כו' אני וביתי ובני אהרן עם קדושיך:
ד סָעִיף ב (סק"ד) עד וכו' עד שלום ר"ל דבש"ע משמע שיאמר הש"ץ גם ושמו את שמי על בנ"י ואני אברכם לכן כ' דהמנהג אינו כן דדברי הש"ץ הם תפלה שה' יברך את ב"י בברכת כהנים ולכן או' כל ברכות כהנים אבל מושמו את שמי כו' ואילך אין בו כ"א ציווי ה' לכהנים:
ה סָעִיף ב (סק"ה) כן כו' אלא לבסוף אע"ג דאי כהן מברך עונים אמן על כל ברכה מ"מ הש"ץ או' כל ג' הפסוקי' יחד לכן או' כי"ר אחר סוף פסוק ג'. והטעם שאין עונים אמן. דאמן לא שייך כ"א כששומע מפי כהן המברך אבל ש"ץ אינו או' כ"א דרך בקשה וכמ"ש ט"ז ס"ק ד': שאומרים בתחלה ר"ל אחר פסוק א' וכן אחר פסוק שני אומרים יהי רצון אחר פסוק ג' שהוא סוף אומרים כן יהי רצון: ודע שנקרא מודים דרבנן כתב הרב ב"י משום שתקנוהו אמוראים רבנן רבי' וכ"א הוסיף על חבירו ואנו אומרים כל ההוספות. וכתב בספר א"ר דנראה מל' הרב"י ומלשון הלבוש דבשעת שהקהל אומרים מודים דרבנן יתפלל הש"ץ ויגמור ברכת הודאה ולא ימתין על הצבור וכתב שבתשו' הרא"ש משמע שהש"ץ ימתין עד שסיימו הקהל מודים דרבנן ע"ש:
א סָעִיף א ולא ישחו כו'. רמב"ם ועתוס' דספ"א י"ב ב' ד"ה כרע כו' ובלבד כו' ומפ' הרמב"ם על הציבור במודים דרבנן דעלה קאי בירושלמי שם וע"ל סי' קי"ג ס"ה: וחותם כו'. ירושל' פ"ק דברכות והרמב"ם כת' בלא חתימה כמ"ש בגמ' דידן והכריע ב"י מספיקא לומר בלא הזכרת השם ודע' הטור לחתום בשם וכתב שכן נהג אביו הרא"ש ז"ל וכן עיקר וע"ל סי' ר"ז: ויש מי כו'. כן פי' הראב"ד מ"ש בספ"ה דברכות ל"ד ב' רבא כרע בהודאה תחיל' וסוף דש"ץ ויחיד המתפלל פשיטא דכורעין תחילה וסוף כמ"ש בברייתא שם אלא על מודים דרבנן קאמר וכן הוא בירושלמי פ"ק דברכות תנא ר' חלפתא בן שאול הכל שוחין עם ש"ץ בהודאה ר"ז אמר ובלבד במודים זעירא הוה סבר לקרובה כדי שיהא שוחה עמו תחילה וסוף ובגי' שלנו ר' זעירא כו' אבל ס' ראשונה ס"ל דזעירא היה מחמיר ע"ע אבל הלכה כר"ז דקא' ובלבד במודים. ב"י. אבל הרשב"א פי' מ"ש ובלבד במודים היינו שא"צ לשוח בהטוב שמך עם הש"ץ אבל בסוף מודים דרבנן צריך לשוח וזעירא היה מכוין לסיים עם הש"ץ כדי לשוח עמו כמ"ש הרשב"א שם אבל נראה שאין הפירוש כן אלא שה"פ שר"ז קאי על הנוסחאות של מודים ואמרינן שם חמתין דגחנין ומלחשין פי' שהיו כפופין והיו אומרים כל המודים בשעה שהם כפופין וע"ז קאי ר"ז שסבר לקרובה פי' שהיה אומר הכל בשחייה אחת כמ"ש בהג"ה והיה מאריך קרוב להארכת הש"ץ עד שבשעה שהש"ץ היה אומר סוף היה הוא עדיין בשחייה של מודים וט"ס שם בירושלמי וצ"ל הא דר"ז אחר אית דאמרי הדא או הדא אבל לשחות בסוף אינו ה"א כלל בשום מקום ולענין הלכה נראה שאפי' כל המודים א"צ לומר בשחייה דאמרינן שם עליה חנן בר בא פליג דחנן בר בא אמר חזינא לרב דהוי שוח בברוך וזוקף בשם פי' וע"כ כשהיה מגיע לאתה הוא ה' היה צריך לזקוף וא"כ הא דחזו דגחנין ולחשין היינו עד אתה ה' ואנן קי"ל כרב וע' בפי' על הירושלמי:
ב סָעִיף ב ס"ב אם אין כו'. עתוס' דברכות ל"ה א' ד"ה לא כו': עד ואני כו'. עמ"א וע' טור בשם רש"י: ואין כו'. דאין עונין אמן אלא אחר המברך אבל כאן סדור תפלה הוא:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.