א אֵין נְשִׂיאַת כַּפַּיִם בְּפָחוֹת מִי', וְהַכֹּהֲנִים מֵהַמִּנְיָן. וְאֵין לְזָר לִשָּׂא כַּפָּיו, אֲפִלּוּ עִם כֹּהֲנִים אֲחֵרִים (בְּפ' ב' דִּכְתֻבּוֹת דכ"ד דְּזָר עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה, וְתוספ' פ' כָּל כִּתְבֵי לֹא יָדַע ר"י מָה אִסוּר יֵשׁ בְּזָר הָעוֹלֶה, וְאֶפְשָׁר דְּעִם כֹּהֲנִים אֲחֵרִים שָׁרֵי וְצָרִיךְ עִיּוּן).
ב כָּל כֹּהֵן שֶׁאֵין בּוֹ אֶחָד מֵהַדְּבָרִים הַמְעַכְּבִים, אִם אֵינוֹ עוֹלֶה לַדּוּכָן אַף עַל פִּי שֶׁבִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה אַחַת, הֲרֵי זֶה כְּעוֹבֵר בְּג' עֲשֵׂה אִם הָיָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת כְּשֶׁקָּרְאוּ כֹּהֲנִים, אוֹ אִם אָמְרוּ לוֹ לַעֲלוֹת אוֹ לִטֹּל יָדָיו.
ג אִם עָלָה פַּעַם אַחַת בְּיוֹם זֶה, שׁוּב אֵינוֹ עוֹבֵר, אֲפִלּוּ אָמְרוּ לוֹ: עֲלֵה.
ד כְּשֶׁהַכֹּהֲנִים אֵינָם רוֹצִים לַעֲלוֹת לַדּוּכָן, אֵינָם צְרִיכִים לִשְׁהוֹת חוּץ מִבֵּית הַכְּנֶסֶת אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁקּוֹרֵא הַחַזָּן: כֹּהֲנִים, אֲבָל כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ שֶׁהֵם פְּגוּמִים נָהֲגוּ שֶׁלֹּא לִכָּנֵס לְבֵית הַכְּנֶסֶת עַד שֶׁיִּגְמְרוּ בִּרְכַּת כֹּהֲנִים.
ה לֹא יַעֲלוּ הַכֹּהֲנִים לַדּוּכָן בְּמִנְעָלִים, אֲבָל בְּבָתֵּי שׁוֹקַיִם שָׁרֵי. וְיֵשׁ מַחְמִירִין אִם הֵם שֶׁל עוֹר (אֲגֻדָּה פ' הַקוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה), וְנַהֲגוּ לְהָקֵל בִּקְצָת מְקוֹמוֹת.
ו אַף עַל פִּי שֶׁנָּטְלוּ הַכֹּהֲנִים יְדֵיהֶם שַׁחֲרִית, חוֹזְרִים וְנוֹטְלִים יְדֵיהֶם עַד הַפֶּרֶק, שֶׁהוּא חִבּוּר הַיָּד וְהַזְּרוֹעַ; וְהַלֵּוִי יוֹצֵק מַיִם עַל יְדֵיהֶם, וְקֹדֶם לָכֵן יִטֹּל הַלֵּוִי יָדָיו. וְלֹא נָהֲגוּ הַלְּוִיִּם לִטֹּל יְדֵיהֶם תְּחִלָּה, רַק סָמְכוּ עַל נְטִילָתָן שַׁחֲרִית.
ז אִם נָטַל הַכֹּהֵן יָדָיו שַׁחֲרִית וּבֵרַךְ עַל נְטִילַת יָדָיִם, לֹא יַחֲזֹר לְבָרֵךְ כְּשֶׁנּוֹטֵל יָדָיו לִנְשִׂיאַת כַּפַּיִם.
ח כְּשֶׁמַּתְחִיל שְׁלִיחַ צִבּוּר: רְצֵה, כָּל כֹּהֵן שֶׁבְּבֵית הַכְּנֶסֶת נֶעֱקָר מִמְּקוֹמוֹ לַעֲלוֹת לַדּוּכָן, וְאַף אִם לֹא יַגִּיעַ שָׁם עַד שֶׁיְּסַיֵּם שְׁלִיחַ צִבּוּר רְצֵה, שַׁפִּיר דָּמִי; אֲבָל אִם לֹא עָקַר רַגְלָיו בִּרְצֵה, שׁוּב לֹא יַעֲלֶה.
ט כְּשֶׁעוֹקְרִים הַכֹּהֲנִים רַגְלֵיהֶם לַעֲלוֹת לַדּוּכָן, אוֹמְרִים: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹקֵינוּ שֶׁתְּהֵא בְּרָכָה זוֹ שֶׁצִּוִּיתָנוּ לְבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּרָכָה שְׁלֵמָה, וְלֹא יְהֵא בָּהּ מִכְשׁוֹל וְעָוֹן מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם; וּמַאֲרִיכִים בִּתְפִלָּה זוֹ עַד שֶׁיִּכְלֶה אָמֵן שֶׁל הוֹדָאָה מִפִּי הַצִּבּוּר.
י עוֹמְדִים בַּדּוּכָן פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הַהֵיכָל וַאֲחוֹרֵיהֶם כְּלַפֵּי הָעָם, וְאֶצְבְּעוֹתֵיהֶם כְּפוּפִים לְתוֹךְ כַּפֵּיהֶם, עַד שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר מְסַיֵּם מוֹדִים וְאָז אִם הֵם שְׁנַיִם קוֹרֵא לָהֶם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר: (בַּטּוּר בְּשֵׁם ר"י וְרמב"ם). כֹּהֲנִים. הַגָּה: וְלֹא יֹאמַר אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי וְכו'; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאוֹמְרִים אוֹתוֹ בְּלַחַשׁ עַד מִלַּת כֹּהֲנִים, וְאָז יֹאמְרוּ בְּקוֹל רָם (טוּר בְּשֵׁם ר"י וְר"מ מֵרוֹטֶנְבּוּרְג) וְחוֹזֵר וְאוֹמֵר: עַם קְדוֹשָׁךְ כָּאָמוּר, בְּלַחַשׁ, וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ. וּמַחֲזִירִים פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הָעָם; וְאִם הוּא א', אֵינוֹ קוֹרֵא לוֹ, אֶלָּא הוּא מֵעַצְמוֹ מַחֲזִיר פָּנָיו.
יא כְּשֶׁמַּחֲזִירִין פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הָעָם, מְבָרְכִין: אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בִּקְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן וְצִוָּנוּ לְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה.
יב מַגְבִּיהִים יְדֵיהֶם כְּנֶגֶד כִּתְפוֹתֵיהֶם, וּמַגְבִּיהִים יָד יְמָנִית קְצָת לְמַעְלָה מֵהַשְּׂמָאלִית, וּפוֹשְׁטִים יְדֵיהֶם וְחוֹלְקִים אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם וּמְכַוְּנִים לַעֲשׂוֹת ה' אֲוִירִים: בֵּין ב' אֶצְבָּעוֹת לְב' אֶצְבָּעוֹת אֲוִיר אֶחָד; וּבֵין אֶצְבַּע לְגוּדָל; וּבֵין גּוּדָל לְגוּדָל. וּפוֹרְשִׂים כַּפֵּיהֶם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא תּוֹךְ כַּפֵּיהֶם כְּנֶגֶד הָאָרֶץ וַאֲחוֹרֵי יְדֵיהֶם כְּנֶגֶד הַשָּׁמַיִם.
יג מַתְחִילִין הַכֹּהֲנִים לוֹמַר: יְבָרֶכְךָ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁגַּם מִלַּת יְבָרֶכְךְ יִקְרָא אוֹתוֹ שְׁלִיחַ צִבּוּר תְּחִלָּה (טוּר וְרַ"ן פ' הַקוֹרֵא וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי) וְכֵן נוֹהֲגִים בְּכָל מְדִינוֹת אֵלּוּ, וְאַחַר כָּךְ מְקָרֵא אוֹתָם שְׁלִיחַ צִבּוּר מִלָּה בְּמִלָּה, וְהֵם עוֹנִים אַחֲרָיו עַל כָּל מִלָּה עַד שֶׁיְּסַיְּמוּ פָּסוּק רִאשׁוֹן, וְאָז עוֹנִים הַצִּבּוּר: אָמֵן; וְכֵן אַחַר פָּסוּק ב'; וְכֵן אַחַר פָּסוּק ג'.
יד אֵין מְבָרְכִין אֶלָּא בְּלָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ; וּבַעֲמִידָה; וּבִנְשִׂיאַת כַּפַּיִם; וּבְקוֹל רָם.
טו וְאַחַר כָּךְ מַתְחִיל שְׁלִיחַ צִבּוּר: שִׂים שָׁלוֹם, וְאָז כֹּהֲנִים מַחֲזִירִים פְּנֵיהֶם לַהֵיכָל, וְאוֹמְרִים: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, עָשִׂינוּ מַה שֶּׁגָּזַרְתָּ עָלֵינוּ, עֲשֵׂה אַתָּה מַה שֶּׁהִבְטַחְתָּנוּ, הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל. (דְּבָרִים כו, טו). הַגָּה: וְיַאֲרִיכוּ בִּתְפִלָּה זוֹ עַד שֶׁיְּסַיֵּם שְׁלִיחַ צִבּוּר שִׂים שָׁלוֹם וְשֶׁיַּעֲנוּ הַצִּבּוּר אָמֵן עַל שְׁנֵיהֶם, וְאִם אֵינָם יְכוֹלִים לְהַאֲרִיךְ כָּל כָּךְ, יֹאמְרוּ: אַדִּיר בַּמָּרוֹם וְכו', כְּדִלְקַמָּן סי' ק"ל, (רַשִׁ"י פ' אֵלּוּ נֶאֱמָרִין וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי).
טז אֵין הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִים לְהַחֲזִיר פְּנֵיהֶם עַד שֶׁיַּתְחִיל שְׁלִיחַ צִבּוּר שִׂים שָׁלוֹם; וְאֵינָם רַשָּׁאִים לָכֹף אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם עַד שֶׁיַּחְזְרוּ פְּנֵיהֶם; וְעוֹמְדִים שָׁם וְאֵינָם רַשָּׁאִים לַעֲקֹר מִשָּׁם עַד שֶׁיְּסַיֵּם שְׁלִיחַ צִבּוּר שִׂים שָׁלוֹם; וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁצְּרִיכִין לְהַמְתִּין עַד שֶׁיְּסַיְּמוּ הַצִּבּוּר לַעֲנוֹת אָמֵן אַחַר בִּרְכַּת שִׂים שָׁלוֹם וְכֵן הַמִּנְהָג.
יז כְּשֶׁמַּחֲזִירִין פְּנֵיהֶם, בֵּין בִּתְחִלָּה בֵּין בַּסוֹף, לֹא יַחֲזִירוּ אֶלָּא דֶּרֶךְ יָמִין. הַגָּה: כְּשֶׁיּוֹרְדִין מִן הַדּוּכָן לֹא יִגְּעוּ בְּמִנְעֲלֵיהֶם הַמְטֻנָּפִים; וְאִם נוֹגְעִים יִטְּלוּ יְדֵיהֶם לַתְּפִלָּה שֶׁיִּתְפַּלְּלוּ אַחַר כָּךְ (אֲגֻדָּה פ' הָיָה קוֹרֵא).
יח אֵין הַמְּקָרֵא שֶׁקּוֹרֵא כֹּהֲנִים רַשַּׁאי לִקְרוֹת: כֹּהֲנִים, עַד שֶׁיִּכְלֶה מִפִּי הַצִּבּוּר אָמֵן שֶׁעוֹנִים אַחַר בִּרְכַּת מוֹדִים; וְאֵין הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִים לְהַתְחִיל בִּרְכַּת אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בִּקְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, עַד שֶׁיִּכְלֶה דִּבּוּר קְרִיאַת כֹּהֲנִים מִפִּי הַקּוֹרֵא; וְאַחַר שֶׁבֵּרְכוּ הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בִּקְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן אֵינָם רַשָּׁאִים לְהַתְחִיל יְבָרֶכְךָ, עַד שֶׁיִּכְלֶה מִפִּי כָּל הַצִּבּוּר אָמֵן שֶׁעוֹנִים אַחַר בִּרְכַּת אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בִּקְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן; וְכֵן אֵינָם רַשָּׁאִים לְהַתְחִיל בְּתֵבָה, עַד שֶׁתִּכְלֶה הַתֵּבָה מִפִּי הַמְּקָרֵא; וְאֵין הַצִּבּוּר עוֹנִין אָמֵן, עַד שֶׁתִּכְלֶה בְּרָכָה מִפִּי הַכֹּהֲנִים. הַגָּה: וְלֹא יַתְחִילוּ הַכֹּהֲנִים רִבּוֹן הָעוֹלָמִים כו', עַד שֶׁיִּכְלֶה אָמֵן מִפִּי הַצִּבּוּר (בֵּית יוֹסֵף).
יט אֵין שְׁלִיחַ צִבּוּר רַשַּׁאי לַעֲנוֹת אָמֵן אַחַר בְּרָכָה שֶׁל כֹּהֲנִים.
כ אִם שְׁלִיחַ צִבּוּר כֹּהֵן, אִם יֵשׁ שָׁם כֹּהֲנִים אֲחֵרִים, לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו; וְלֹא יֹאמְרוּ לוֹ לַעֲלוֹת אוֹ לִטֹּל יָדָיו, אֲבָל אִם אָמְרוּ לוֹ צָרִיךְ לַעֲלוֹת, דְּהוּא עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה אִם אֵינוֹ עוֹלֶה (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַקוֹרֵא עוֹמֵד וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק ט"ו דִּתְפִלָּה וְאָגוּר). וַאֲפִלּוּ אֵין שָׁם כֹּהֵן אֶלָּא הוּא, לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו אֶלָּא אִם כֵּן מֻבְטָח לוֹ שֶׁיַּחֲזֹר לִתְפִלָּתוֹ בְּלֹא טֵרוּף דַּעַת, שֶׁאִם הוּא מֻבְטָח בְּכָךְ כֵּיוָן שֶׁאֵין שָׁם כֹּהֵן אֶלָּא הוּא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְבַּטֵּל נְשִׂיאוּת כַּפַּיִם. וְכֵיצַד יַעֲשֶׂה, יַעֲקֹר רַגְלָיו מְעַט בַּעֲבוֹדָה; וְיֹאמַר עַד וּלְךָ נָאֶה לְהוֹדוֹת; וְיַעֲלֶה לַדּוּכָן וִיבָרֵךְ בִּרְכַּת כֹּהֲנִים; וְיִקְרָא לוֹ אַחֵר; וּמְסַיֵּם הַחַזָּן: שִׂים שָׁלוֹם. וְאִם הַמְּקָרֵא כִּוֵּן לִתְפִלַּת שְׁלִיחַ צִבּוּר מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, עָדִיף טְפֵי שֶׁיְּסַיֵּם הַמְּקָרֵא שִׂים שָׁלוֹם.
כא אֵין הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִים לְנַגֵּן בִּרְכַּת כֹּהֲנִים שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה נִגּוּנִים, מִשּׁוּם דְּאִכָּא לְמֵיחַשׁ לְטֵרוּף הַדַּעַת, וְאֵין לְנַגֵּן אֶלָּא נִגּוּן אֶחָד מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף.
כב מִשְׁתַּדְלִין שֶׁיְּהֵא הַמְּקָרֵא יִשְׂרָאֵל, וּכְשֶׁהַחַזָּן כֹּהֵן יַעֲמֹד יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ וְיִקְרָא: כֹּהֲנִים, וִיקָרֵא אוֹתָם, וְהַחַזָּן עוֹמֵד וְשׁוֹתֵק.
כג בְּשָׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים מְבָרְכִים הָעָם, לֹא יַבִּיטוּ וְלֹא יַסִיחוּ דַּעְתָּם, אֶלָּא יִהְיוּ עֵינֵיהֶם כְּלַפֵּי מַטָּה כְּמוֹ שֶׁעוֹמֵד בַּתְּפִלָּה; וְהָעָם יְכַוְּנוּ לַבְּרָכָה, וְיִהְיוּ פְּנֵיהֶם כְּנֶגֶד פְּנֵי הַכֹּהֲנִים, וְלֹא יִסְתַּכְּלוּ בָּהֶם. הַגָּה: וְגַם הַכֹּהֲנִים לֹא יִסְתַּכְּלוּ בִּידֵיהֶם; עַל כֵּן נָהֲגוּ לְשַׁלְשֵׁל הַטַּלִּית עַל פְּנֵיהֶם וִידֵיהֶם חוּץ לַטַּלִּית; וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת (שֶׁנָּהֲגוּ) שֶׁיְּדֵיהֶם בִּפְנִים מִן הַטַּלִּית, שֶׁלֹּא יִסְתַּכְּלוּ הָעָם בָּהֶם (בֵּית יוֹסֵף).
כד עַם שֶׁאֲחוֹרֵי הַכֹּהֲנִים אֵינָם בִּכְלַל בְּרָכָה, אֲבָל מִלִּפְנֵיהֶם וּבְצִדֵּיהֶם אֲפִלּוּ מְחִצָּה שֶׁל בַּרְזֶל אֵינָהּ מַפְסֶקֶת; וְלַאֲחַרֵיהֶם נָמֵי, אִם הֵם אֲנוּסִים, כְּגוֹן עַם שֶׁבַּשָּׂדוֹת, שֶׁהֵם טְרוּדִים בִּמְלָאכְתָן וְאֵינָם יְכוֹלִים לָבֹא, הֵם בִּכְלַל הַבְּרָכָה.
כה בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁכֻּלָּהּ כֹּהֲנִים, אִם אֵין שָׁם אֶלָּא י' כֻּלָּם עוֹלִים לַדּוּכָן; לְמִי מְבָרְכִין, לַאֲחֵיהֶם שֶׁבַּשָּׂדוֹת; וּמִי עוֹנֶה אַחֲרֵיהֶם אָמֵן, הַנָּשִׁים וְהַטַּף; וְאִם יֵשׁ שָׁם יוֹתֵר מֵעֲשָׂרָה, הַיְּתֵרִים מֵעֲשָׂרָה יַעֲלוּ וִיבָרְכוּ; וְהָעֲשָׂרָה, עוֹנִים אַחֲרֵיהֶם אָמֵן.
כו בְּשָׁעָה שֶׁמְּבָרְכִין אֵין לוֹמַר שׁוּם פָּסוּק, אֶלָּא יִשְׁתְּקוּ וִיכַוְּנוּ לַבְּרָכָה. הַגָּה: וּמִכָּל מָקוֹם, עַכְשָׁו שֶׁהַכֹּהֲנִים מַאֲרִיכִין הַרְבֵּה בְּנִגּוּנִים, נָהֲגוּ גַּם כֵּן לוֹמַר פְּסוּקִים, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סי' נ"ז לְעִנְיַן בָּרְכוּ, אַךְ יוֹתֵר טוֹב שֶׁלֹּא לְאָמְרָם (דִּבְרֵי עַצְמוֹ).
כז כֹּהֵן אֵינוֹ רַשַּׁאי לְהוֹסִיף מִדַּעְתּוֹ יוֹתֵר עַל הַשְּׁלֹשָׁה פְּסוּקִים שֶׁל בִּרְכַּת כֹּהֲנִים; וְאִם הוֹסִיף, עוֹבֵר עַל בַּל תּוֹסִיף.
כח כֹּהֵן שֶׁנָּשָׂא כַּפָּיו, וְאַחַר כָּךְ הָלַךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת אַחֵר וּמָצָא צִבּוּר שֶׁלֹּא הִגִּיעוּ לְבִרְכַּת כֹּהֲנִים, יָכוֹל לִשָּׂא כַּפָּיו פַּעַם אַחֶרֶת.
כט כֹּהֵן שֶׁלֹּא הִתְפַּלֵּל עֲדַיִן וּמָצָא צִבּוּר מִתְפַּלְּלִין, נוֹשֵׂא כַּפָּיו וְאֵין הַתְּפִלָּה מְעַכַּבְתּוֹ.
ל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מוּם בְּפָנָיו אוֹ בְּיָדָיו, כְּגוֹן שֶׁהֵם בּוֹהֲקָנִיּוֹת אוֹ עֲקֻמּוֹת אוֹ עֲקוּשׁוֹת (בּוֹהֲקָנִיּוֹת פי' מִין נֶגַע לָבָן, וְרַשִׁ"י פֵּרֵשׁ לינטלי"ש בְּלַעַז, עֲקֻמּוֹת, כְּפוּפוֹת, עֲקוּשׁוֹת לִצְדָדֵיהֶן, וְהָרַ"ן פִּי' עֲקֻמּוֹת שֶׁנִּתְעַקְמָה יָדוֹ אֲחוֹרַנִּית, עֲקוּשׁוֹת שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְחַלֵּק אֶצְבְּעוֹתָיו), לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, מִפְּנֵי שֶׁהָעָם מִסְתַּכְּלִין בּוֹ; וְהוּא הַדִּין לְמִי שֶׁיֵּשׁ מוּמִין בְּרַגְלָיו, בַּמָּקוֹם שֶׁעוֹלִים לַדּוּכָן בְּלֹא בָּתֵּי שׁוֹקַיִם; וְכֵן מִי שֶׁרִירוֹ יוֹרֵד עַל זְקָנוֹ; אוֹ שֶׁעֵינָיו זוֹלְפוֹת דְּמָעוֹת; וְכֵן סוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו, לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. וְאִם הָיָה דָּשׁ בְּעִירוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁהֵם רְגִילִים בּוֹ וּמַכִּירִים הַכֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אוֹתוֹ מוּם, יִשָּׂא כַּפָּיו וַאֲפִלּוּ הוּא סוּמָא בִּשְׁתֵּי עֵינָיו. וְכָל שֶׁשָּׁהָה בָּעִיר ל' יוֹם, מִקְרֵי דָּשׁ בְּעִירוֹ; וְדַוְקָא בְּעִירוֹ, אֲבָל אִם הוֹלֵךְ בְּאַקְרַאי לְעִיר אַחֶרֶת, וְשָׁהָה שָׁם ל' יוֹם, לֹא; וַאֲפִלּוּ לֹא בָּא לָדוּר שָׁם לִהְיוֹת מִבְּנֵי הָעִיר, אֶלָּא בָּא לִהְיוֹת שָׁם מְלַמֵּד אוֹ סוֹפֵר אוֹ מְשָׁרֵת שָׁנָה אוֹ חֲצִי שָׁנָה, חָשׁוּב דָּשׁ בְּעִירוֹ בְּל' יוֹם.
לא אִם מִנְהַג הַמָּקוֹם לְשַׁלְשֵׁל הַכֹּהֲנִים טַלִּית עַל פְּנֵיהֶם, אֲפִלּוּ יֵשׁ בְּפָנָיו וּבְיָדָיו כַּמָּה מוּמִין, יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. הַגָּה: ודַוְקָא אִם הָיוּ יָדָיו בִּפְנִים מִן הַטַּלִּית, אֲבָל אִם הֵם מִבַּחוּץ לֹא מְהָנֵי הַטַּלִּית לְיָדָיו.
לב הָיוּ יָדָיו צְבוּעוֹת אִסְטִיס וּפוּאָה (אִסְטִיס וּפוּאָה פי' מִינֵי צְבָּעִים), לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו מִפְּנֵי שֶׁהָעָם מִסְתַּכְּלִין בָּהֶם; וְאִם רֹב הָעִיר מְלָאכְתָן בְּכָךְ, יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו; (וְכֵן אִם הוּא דָּשׁ בְּעִירוֹ, יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו).
לג מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לַחְתֹּךְ הָאוֹתִיּוֹת, כְּגוֹן שֶׁאוֹמֵר לְאַלְפִין עַיְנִי"ן, וּלְעַיְנִי"ן אַלְפִי"ן וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו.
לד קָטָן שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, אֵינוֹ נוֹשֵׂא כַּפָּיו בִּפְנֵי עַצְמוֹ כְּלָל; אֲבָל עִם כֹּהֲנִים שֶׁהֵם גְּדוֹלִים, נוֹשֵׂא לִלְמֹד וּלְהִתְחַנֵּךְ. וּמִי שֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו, אֲפִלּוּ בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וּמִיהוּ דַּוְקָא בְּאַקְרַאי בְּעָלְמָא וְלֹא בִּקְבִיעוּת, עַד שֶׁיִּתְמַלֵּא זְקָנוֹ, שֶׁאָז יָכוֹל לִשָּׂא כַּפָּיו אֲפִלּוּ יְחִידִי בְּקֶבַע. וְכָל שֶׁהִגִּיעַ לְשָׁנִים שֶׁרָאוּי לְהִתְמַלְּאוֹת זְקָנוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְמַלֵּא, קָרִינַן בֵּיהּ נִתְמַלֵּא זְקָנוֹ וְעַיֵּן לְעֵיל סי' נ"ג סָעִיף ח'.
לה כֹּהֵן שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ, אֲפִלּוּ בְּשׁוֹגֵג, לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו אֲפִלּוּ עָשָׂה תְּשׁוּבָה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם עָשָׂה תְּשׁוּבָה, נוֹשֵׂא כַּפָּיו וְיֵשׁ לְהָקֵל עַל בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה, שֶׁלֹּא לִנְעֹל דֶּלֶת בִּפְנֵיהֶם, וְהָכִי נָהוּג (ד"ע דְּלֹא גָּרַע מִמוּמָר וכ"מ מהגמ') (טוּר וְרַשִׁ"י וְהַרְבֵּה פּוֹסְקִים אָגוּר וּבֵית יוֹסֵף).
לו מָל תִּינוֹק וּמֵת, נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו; וְאִם הָעָם מְרַנְּנִים אַחֲרָיו שֶׁהוּא שׁוֹפֵךְ דָּמִים, כֵּיוָן שֶׁלֹּא נִתְבָּרֵר הַדָּבָר, יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו.
לז מוּמָר לַעֲבוֹדַת אֱלִילִים לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם עָשָׂה תְּשׁוּבָה, נוֹשֵׂא כַּפָּיו וְכֵן עִקָּר; וְאִם נֶאֱנַס, לְדִבְרֵי הַכֹּל נוֹשֵׂא כַּפָּיו.
לח שָׁתָה רְבִיעִית יַיִן בְּבַת אַחַת, לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו; שְׁתָאוֹ בִּשְׁנֵי פְּעָמִים, אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכוֹ מְעַט מַיִם, מֻתָּר; וְאִם שָׁתָה יוֹתֵר מֵרְבִיעִית, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מָזוּג וַאֲפִלּוּ שְׁתָאוֹ בְּכַמָּה פְּעָמִים, לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו עַד שֶׁיָּסִיר יֵינוֹ מֵעָלָיו.
לט לֹא הָיוּ בּוֹ מֵהַדְּבָרִים הַמּוֹנְעִים נְשִׂיאַת כַּפַּיִם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְדַקְדֵּק בְּמִצְווֹת וְכָל הָעָם מְרַנְּנִים אַחֲרָיו, נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו שֶׁאֵין שְׁאָר עֲבֵרוֹת מוֹנְעִין נְשִׂיאַת כַּפַּיִם.
מ כֹּהֵן שֶׁנָּשָׂא גְּרוּשָׁה, לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו וְאֵין נוֹהֲגִין בּוֹ קְדֻשָּׁה אֲפִלּוּ לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה רִאשׁוֹן; וַאֲפִלּוּ גֵּרְשָׁהּ אוֹ מֵתָה, פָּסוּל עַד שֶׁיִּדֹּר הֲנָאָה עַל דַּעַת רַבִּים, מֵהַנָּשִׁים שֶׁהוּא אָסוּר בָּהֶם.
מא נִטְמָא לְמֵת שֶׁאֵינוֹ מִשִּׁבְעָה מֵתֵי מִצְוָה, פָּסוּל מִן הַדּוּכָן וּמִכָּל מַעֲלוֹת הַכְּהֻנָּה, עַד שֶׁיָּשׁוּב וִיקַבֵּל שֶׁלֹּא יִטָּמֵא עוֹד לְמֵתִים. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בַּת שֶׁהֵמִירָה לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אוֹ שֶׁזָּנְתָה, אֵין מְחֻיָּבִין עוֹד לְקַדְּשׁוֹ, כִּי אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת (וַיִּקְרָא כא, ט) (מָרְדְּכַי פֶּרֶק (נִגְמַר הַדִּין [אַרְבַּע מִיתוֹת]).
מב הֶחָלָל, אֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו.
מג אַחַר שִׁבְעָת יְמֵי אֲבֵלוּת, נוֹשֵׂא כַּפָּיו; וּבְתוֹךְ שִׁבְעָת יְמֵי אֲבֵלוּת, יֵצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת בְּשָׁעָה שֶׁקּוֹרֵא כֹּהֲנִים. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל זְמַן הָאֲבֵלוּת, אֲפִלּוּ עַד י"ב חֹדֶשׁ עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ, אֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק הַקוֹרֵא עוֹמֵד וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי), וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ.
מד כֹּהֵן, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּנוּי, נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵינוֹ נוֹשֵׂא כַּפָּיו, דְּהַשָּׁרוּי בְּלֹא אִשָּׁה שָׁרוּי בְּלֹא שִׂמְחָה, וְהַמְבָרֵךְ יֵשׁ לוֹ לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַקוֹרֵא עוֹמֵד); וְנָהֲגוּ שֶׁנּוֹשֵׂא כַּפָּיו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נָשׂוּי, וּמִכָּל מָקוֹם הָרוֹצֶה שֶׁלֹּא לִשָּׂא כַּפָּיו אֵין מוֹחִין בְּיָדוֹ, רַק שֶׁלֹּא יְהֵא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בְּשָׁעָה שֶׁקּוֹרִין כֹּהֲנִים אוֹ אוֹמְרִים לָהֶם לִטֹּל יְדֵיהֶם. נָהֲגוּ בְּכָל מְדִינוֹת אֵלּוּ שֶׁאֵין נוֹשְׂאִים כַּפַּיִם אֶלָּא בְּיוֹם טוֹב, מִשּׁוּם שֶׁאָז שְׁרוּיִים בְּשִׂמְחַת יוֹם טוֹב, וְטוֹב לֵב הוּא יְבָרֵךְ; מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּשְׁאָר יָמִים, אֲפִלּוּ בְּשַׁבְּתוֹת הַשָּׁנָה, שֶׁטְּרוּדִים בְּהִרְהוּרִים עַל מִחְיָתָם וְעַל בִּטּוּל מְלַאכְתָּם; וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם טוֹב, אֵין נוֹשְׂאִין כַּפַּיִם אֶלָּא בִּתְפִלַּת מוּסָף, שֶׁיּוֹצְאִים אָז מִבֵּית הַכְּנֶסֶת וְיִשְׂמְחוּ בְּשִׂמְחַת יוֹם טוֹב (דִּבְרֵי עַצְמוֹ). וְכָל שַׁחֲרִית וּמוּסָף שֶׁאֵין נוֹשְׂאִין בּוֹ כַּפַּיִם, אוֹמֵר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר: אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ וְכו', כְּדִלְעֵיל סוֹף סי' קכ"ז; וְיוֹם הַכִּפּוּרִים, נוֹשְׂאִים בּוֹ כַּפַּיִם כְּמוֹ בְּיוֹם טוֹב, וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹשְׂאִים בּוֹ כַּפַּיִם בַּנְּעִילָה, וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת אֲפִלּוּ בְּשַׁחֲרִית.
מה אֵלּוּ תֵּבוֹת שֶׁהַכֹּהֲנִים הוֹפְכִים בָּהֶם לְדָרוֹם וּלְצָפוֹן: יְבָרֶכְךָ; וְיִשְׁמְרֶךָ; אֵלֶיךָ; לְךָ; שָׁלוֹם. הַגָּה: וְנוֹהֲגִין שֶׁמַּאֲרִיכִין בְּנִגּוּן אֵלּוּ תֵּבוֹת, כִּי כָּל אַחַת מֵהֶן הִיא סוֹף בְּרָכָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְאוֹמְרִים רִבּוֹן, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּסי' ק"ל, וּבְשָׁעָה שֶׁמַּאֲרִיכִין בְּנִגּוּן הַתֵּבוֹת שֶׁבְּסוֹף הַפְּסוּקִים דְּהַיְנוּ: וְיִשְׁמְרֶךְ; וִיחֻנֶּךָּ; שָׁלוֹם. וְהַמְּקָרֵא לֹא יֹאמַר רִבּוֹן וְכו' (תְּשׁוּבַת מַהֲרִי"ל סי' קמ"ח). אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכֹהֵן, אֲפִלּוּ בַּזְּמַן הַזֶּה, דְּהָוֵי כְּמוֹעֵל בְּהֶקְדֵּשׁ אִם לֹא מָחַל עַל כָּךְ (מָרְדְּכַי בְּהַגָּהוֹת דְּגִטִּין).
א סָעִיף א כתוב בא"ע סי' ג' ס"א בהג"ה מי שבא ואמר כהן אני נאמן לישא כפיו כו' וצ"ע דהא הרמ"ך לא כ' אלא שנאמן לקרות בתורה דמה איכפת לן אם יקרא ראשון ואף בזה חולק הב"י בשם הפוסקים אבל בנשיאת כפים ליכא למ"ד דנאמן ע"פ עצמו דהא עובר בעשה אם עולה ועמ"ש סי' ר"א ואפשר דמיירי התם עם כהנים אחרים ודוחק וצ"ע עיין בלבוש בסוף ספרו ובח"מח שם: לא ידע ר"י. פי' דא' ר"י מימי וכו' ע"ש בתו' וקשה דהא בכתובות אמרי' דזר הנוש' כפיו עובר בעשה ותי' בד"מ דבכתובות מיירי בפ"ע ובשבת מיירי עם כהנים אחרים, וצ"ע מנ"ל לר"י חילוק זה ואפשר דס"ל לר"י דאיסור עשה היינו מה שמזכיר השם לבטל' בברכ' ועססי' רט"ו ולולי דברי ר"י היינו אומרים דר' יוסי לא קאמר רק שהי' עולה לדוכן ואף על פי שהי' לו גנאי בדבר באמת לא היה מברך ועיין בס' ב"ש ובחי' רש"א ועי"ל דמצינו פ"י דעירובין דר"י סבר אף על גב דכתיב דבר אל בני ישראל וסמך ולא בנות ישראל מ"מ רשות לנשים לסמוך, א"כ ס"ל ג"כ אף על גב דכתיב דבר אל אהרן וכו' מ"מ רשות לזר לישא כפיו ולכן תמה ר"י עליו והא דאי' בכתובות דזר עובר בעשה קאי אליבא דר"י דאית ליה מעלין מתרומה ליוחסין ע"ש סוף הפרק ולדידיה נשים אסורים לסמוך כדאית' סוף עירובין ולכן זר שנושא כפיו עובר בעשה כנ"ל עיקר ע"ש:
ב סָעִיף ב כשקור' כהנים. ודוק' שעקר רגליו בעבודה או שא"ל קודם רצה לעלות אבל אם לא עקר רגליו אינו רשאי לעלות וכמ"ש ס"ח וכ"מ בר"ן ועס"ך:
ג סָעִיף ג אם עלה. ואם עלה פעם שנית מברך אפי' באותו צבור (ר"מ מינץ סי' י"ב ל"ג):
ד סָעִיף ד כשהכהני'. ובמרדכי כתוב שיצאו קודם שמתחילין רצה ונ"ל טעמו כדי שלא יאמרו שהם פגומים כשלא יעקרו ברצה ועב"י ססי' זה: וכתב הב"ח והפסולים מדרבנן א"צ לצאת לחוץ דכשהחזן קורא כהנים אין כוונתו על הפסולים ע"כ, משמע דאם א"ל צריכים לעלות דהא עוברים בעשה אם אין עולים אבל מלשון הרב"י שכ' בס"ב משמע דאם היה בו א' מן הדברים המעכבי' אפי' א"ל אינו עובר וכן נראה דהא אינו נמנע מצד עצמו אלא החכמים מנעוהו ויש כח בידם לעשות זה כדאי' סי' קצ"א:
ה סָעִיף ה ויש מחמירין. נ"ל דוקא כשאין מגיעים אלא עד הארכוב' וקשורים ברצועה או בסרט אבל אם הם מגיעים עד אציליהם דהם מכנסיים שרי ונ"ל דשל בגד ומחופה עור שרי בכל ענין ועמ"ש סי' תקנ"ד סי"ו:
ו סָעִיף ו שנטלו הכהנים. מנהג מצרים שבשחרית אינו נוטל ידיו ובמוסף נוטל משום היסח הדעת (רדב"ז ח"א קמ"ז):
ז סָעִיף ו הלוי ידיו. ואם אין שם לוי יצוק בכור שהוא פטר רחם שהוא קדוש על ידו (ב"ח בשם מהר"י מולין) ומשמע מלשונו דבכור לאם דוקא אבל בכור לאב לבד לא מצינו קדושה האידנא, ואם הלוי חכם והכהנים ע"ה א"צ ליתן מים על ידיהם רק יטול בעצמו [ר"י לוי סי' ל"ט והרא"ש סי' מ"א] ור"ל סרואל חולק [כ"ה] ואם קצת כהנים ת"ח צריך ליצוק על כולם לכ"ע [שם]:
ח סָעִיף ו ולא נהגו. אבל אם נגעו במקום מטונף הגון הוא ליטול ידיו [ב"ח] ועסי' צ"ב ס"ו: אסור לתת בי"ט שום דבר במים כדי שיריחו משום מוליד ריחא וכמ"ש סי' תקי"א ואפשר דבעינן ג"כ מים שלא נשתנו מברייתן כמ"ש סי' ק"ס וכח גברא דומיא דכהנים בעבודתן ועסי' ד':
ט סָעִיף ז ובירך ענ"י. איכא למידק הל"ל בקיצור דאין מברכין על נטילה זו דאטו מי לא ידעי' דאם לא בירך שחרית דמברך על נטילתו שאחריו אפי' אין רוצה לישא כפיו ואפשר דכוונתו דוקא כשידיו נקיות שלא נגע במקום מטונף א"צ לברך שנית אבל אם נגע במקום מטונף צריך לברך דהרי הטור ורש"י כתבו דצריך תיכף לנטילה ברכה ואף על גב דבמקום אחר כ' רש"י בהיפך כבר כתבו התוס' דתלמיד טועה כתבו דלא כמ"ש הב"ח דהרב"י כ"כ ע"ש ואף בהרמב"ם אין שום משמעות נגד זה אדרבא פשט לשונו משמע דבעי נ"י אף כשנטל שחרית אלא שנהגו בקצת מקומות שלא ליטול שנית שכמ"ש הרב"י דהא כהן בעבודתו אם קדש ידיו שחרית די כל היום אבל אם נגע במקום מטונף צריך לברך לכ"ע דהא נטילה זו כתובה בגמ' לחיוב אבל מה אעשה שלא נהגו כן ולכן כל כהן ירא וחרד ישמור ידיו משעת נטילתו שחרי' שלא ליגע מקו' המלוכלך כנ"ל. ואסו' לשהו' כדי הילוך כ"ב אמה בין נטיל' לברכ' [תוס'] ולכן צריך ליטול סמוך לרצ' והחזן לא יאריך ברצ':
י סָעִיף ח ברצה שוב. אפי' היה אנוס כגון שהיה מתפלל ואם עלה לא ירד [רדב"ז ח"ב תקי"ו] ועקיר' רגלו מביתו לבא לביהכ"נ לא מקרי עקירה [שם] ול"נ שאם ביתו סמוך לבית הכנסת ועקר לילך מקרי עקירה [כ"ה]:
יא סָעִיף ט כשעוקרין. רש"י ור"ן ותוס' כתבו שאינו אומר יה"ר עד שמגיע לדוכן והטור והרמב"ם כתבו לשון גמ' [ב"י] נ"ל דדוקא בימיהם שעקרו ברצה ואמרו מודים בדרך הליכתן ואח"כ יה"ר אבל עכשיו שעומדין על הדוכן בשעה שמתחיל רצה פשיטא שצ"ל תחיל' מודים עם הש"ץ ואח"כ אומר יה"ר כדי שיסיים אותו עם הש"ץ כמש"ל:
יב סָעִיף ט עד שיכלה אמן. לאו דוקא אלא עד שיסיים הש"ץ ולך נאה להודו' כדי שיענו הקהל אמן על שתיהן:
יג סָעִיף י שנים קורא. ואם א' מהן קטן אינו קורא כהנים [מבי"ט סי' ס"ד] שני כהנים השונאים זה את זה מותרין לעלו' ביחד ואין א' יכול לומר לחבירו עלה אתה בשחרית ואני במוסף או איפכא כי יכול לומר אני רוצה לברך בשניהם (רמ"מ סימן י"ב):
יד סָעִיף י וי"א שאומרים אותו. היינו הש"ץ לבד אומרו ולא הקהל [ל"ח] וכ"מ בהג"מ דלא כלבוש:
טו סָעִיף י כלפי העם. ואם ההיכל קבוע בצד אחר מ"מ יהיו הכהני' פניהם כלפי הש"ץ (הר"ש קאן בתשו' ב"י) ואני ראיתי בקונסטנטינא יש ההיכל קבוע לצד צפון ועומדי' שם הכהנים וגם בהרבה מקומו' הכהנים מרובים ועומדים מקצתן בכותל דרום ומקצ' בכותל צפון וגם במקצת מקומו' ההיכל קבוע בכותל מזרח והתיבה פונה לרוח אחרת ונמצ' שאין פני הכהנים כלפי הש"ץ (כ"ה):
טז סָעִיף י אינו קורא. ואפ"ה מברך אף על גב דאינו מחויב לעלו' כמ"ש ס"ב [רמ"מ סי' י"ב] כהן א' עול' מדרבנן (תוס' מנחו' דף מ"ד ע' בטור):
יז סָעִיף יא מברכין אשר. וכלם מברכין ואין אחד מברך והאחרים יענו אמן מפני הטירף (מבי"ט ח"א ק"פ):
יח סָעִיף יא באהב'. נ"ל דפי' כמ"ש בזוהר כל כהן דלא רחים לעמא או עמא לא רחמין ליה לא ישא כפיו:
יט סָעִיף יב מגביהין. וכתוב במהרי"ל אף על פי שמגבי' קצת הימנית מ"מ צריך ליזהר שיניח אצבע הימין על השמאל שלא יתפרדו כדי שלא ישבר החלון דבעי' ה' כוים, ובהגמ"נ כתוב שבין מלה למלה רשאי לקרב הגודלים זה בזה, ובזוהר אית' שלא ליגע שום אצבע בחבירו ולא נהגו כן, ובבחיי כתוב ויהי ידיו אמונה משפט הכהנים לרשום שם ההוי"ה באצבעותיהם קודם שנושאים כפיהם:
כ סָעִיף יג מתחילין. ובכהן אחד שאין קוראין לו כ"ע מודים דמקרינן לי' יברכך [ר"מ מינץ סי' י"ב]:
כא סָעִיף יד אין מברכין. אפי' בדיעבד לא יצא [כ"ה]:
כב סָעִיף יד ובעמידה. נ"ל דהצבור רשאים לישב רק שיהיו פניה' נגד הכהני' דבעי' שיהא פנים נגד פנים וכ"מ בזוהר פ' נשא ע' רכ"ח:
כג סָעִיף יד ובקול רם. המעולה שבקולות לא גדול ולא קטן אלא בינוני (טור):
כד סָעִיף טו ואומרים רבון. ובר"ה ויה"כ שמאריכין בניגוני' היום וכו' לא יתחיל לומר רבון עד לבסוף שיסיימו עם הקהל כא':
כה סָעִיף יז דרך ימין. פי' שיחזיר פניו לצד ימינו אם עומד ופניו למזרח יחזיר פניו לדרום ואח"כ למערב ואם פניו למערב יחזיר פניו לצפון ואח"כ למזרח ודלא כי"מ איפכ' שמהפך פניו לצד שמאלו ונמצא מהפך עצמו בימינו וטעות הוא (ב"י) וכן המנהג (ב"ח דלא כלבוש) וכבר האריך בזה בספר ימין ה' רוממה: כשיורדין מן הדוכן יחזירו פניהם קצת להיכל כתלמיד הנפטר מרבו עס"ס קל"ב וע' ביומא דף ל"ו:
כו סָעִיף יז המטונפים. נ"ל דה"ה כשהם נקיים וכמ"ש סי' ד' סי"ח ע"ס צ"ב ס"ו:
כז סָעִיף יח מפי כל הצבור. ול"ד למ"ש סי' קס"ז סט"ז דא"צ להמתין על המאריכין יותר מדאי דשאני ברכת כהנים דבעינן שישמעו כלם לכן צריך להמתין (תוס'):
כח סָעִיף טו עד שיכלה אמן. הקשה הב"ח הא אין רשאין להתחיל עד שיתחיל הש"ץ שים שלום כמ"ש סט"ו וא"ל דאם יש שמאריכין באמן והש"ץ התחיל ש"ש אפ"ה צריכין הכהנים להמתין להם דאדרבא איפכ' מסתברא הש"ץ צריך להמתין להם כדי שישמעו הברכה וכמ"ש סי' קכ"ד ס"ט והכהני' א"צ להמתין דמאי איכפת להו בהמאריכים ול"נ לתרץ קושי' הרב"י דה"ק דאם יש בקהל שמאריכים באמן המקרא רשאי להקרות דא"צ לשמוע הקריאה אבל הכהני' צריכים להמתין עד שתכלה אמן מפי כולם וכמש"ל כנ"ל וכ"מ מדכתב לעיל אין המקר' וכו' עד שיכלה מפי הצבור וכו' לא כ' כל הצבור כמ"ש לבסוף:
כט סָעִיף יט אין ש"ץ. שלא תתבלבל דעתו ולא ידע איזו ברכה יש לו להקרות אבל לא חשיב הפסק דאמן זה צורך תפלה חשבי' ליה (תוס') עסי' ק"ד ס"ז, ואם מובטח לו שלא תתבלבל רשאי (ל"ח רבה פ' כי תבא) ובתי"ט ד"ק חזר בו וכתב דאין למדין הלכה מפי מדרש וכו' וכ"כ הב"ח בשם מרדכי הארוך דדוק' נ"כ שרי שלא תתבטל נ"כ לגמרי אבל אמן לא יענה, וגם בסי' תקפ"ה ס"ג כ' בשם רש"ל דאסור לש"ץ לתקוע אפי' מובטח ולפ"ד הש"ע נ"ל דשאני נ"כ כיון דצריך לעקור ממקומו לא שרינן ליה אם יש שם כהן אחר אבל תקיעה כשעומד במקומו שרי וא"כ ה"ה אמן שרי ומכ"ש האידנא שמתפללין מתוך הספר וכמ"ש לעיל עמ"ש רסי' קי"ו:
ל סָעִיף ב ולא יאמרו. פי' קודם רצה אבל אם א"ל אחר רצה אינו רשאי לעלות כמ"ש ס"ב וס"ח ומה"ט אינו עובר כשקורין כהנים כמ"ש סכ"ב משום דהקריא' הי' אחר רצה:
לא סָעִיף כ מובטח שיחזור. ולדידן שמתפללין מתוך הסידור מובטח שיחזור לתפלתו ומ"מ כשיש כהנים אחרים לא יעקור רגליו [ל"ח] וב"ח כתב ומנהגנו עכשיו כשש"צ כהן ויש כהנים אחרים עומד ישראל שהיה מכוון לתפלתו ומתחיל אלהינו כו' עד בשלום וחוזר הש"ץ ואומר קדיש עכ"ל משמע מדבריהם כשיש כהנים אחרים לא ישא את כפיו וכמ"ש מהר"מ ובתשובת מהרי"ל סימן קע"ט כתב וז"ל אף כי היה נראה לחלק קצת דהאידנא מקרין מתוך הכתב ולא טעי כולי האי אפילו הכי מי יבוא אחרי המלך מהר"ם עכ"ל, ועכשיו נהגו לישא כפיו אפי' יש שם כהן אחר ולא ידעתי מנ"ל הא, ובנ"ץ כתוב שסומכין על שמתפללין מתוך הסידור, ותימ' דכל הגאונים שכתבתי לא רצו לסמוך ע"ז ואפשר דס"ל כמ"ש הב"ח סי' תקפ"ה בשם רש"ל דלהטור שם שמתיר לתקוע לש"ץ אם כן ה"ה דשרי לישא כפיו אפי' יש שם כהנים אחרים, ול"נ דזה דוחק גדול דהא הטור סתם כאן כמהר"מ אלא העיקר כמש"ל לכן נ"ל דבמקום שאין מנהג לא ישא כפיו אם יש כהנים אחרים וכדעת כל הגאונים:
לב סָעִיף כ מעט בעבודה. כצ"ל וכ"ה בטור:
לג סָעִיף כ עדיף טפי. ומ"מ צריך שיכוין הש"ץ למה שאומר המקר' ולכן בעינן שיהא מובטח [ב"ח] ובב"י משמע שאם המקרא מסיים לא בעינן שיהא הש"ץ מובטח לחזור לתפלתו:
לד סָעִיף כב משתדלין. פי' דלכתחלה משתדלין שיהא הש"ץ ישראל (כ"ה בשם הגדולים):
לה סָעִיף כג ולא יסתכלו בהם. היינו נמי משום שלא יסיחו דעתם וא"כ כ"ש שלא יסתכלו במקום אחר ועסי' רכ"ט דמשמע דלשון להסתכל משמע דוקא להסתכל הרבה אסור אבל ראיה בעלמא לא מיתסר', אך נוהגין שלא לראות כלל, ואפשר דעבדינן זכר למקדש דהתם אפי' ראיה בעלמא הוי אסורה משום כבוד השכינה ואם נסתכל הרבה במקדש עיניו כהות:
לו סָעִיף כד ובצדיהם. היינו צדדים שלפניו אבל לצדדים שלאחריהם כגון אותם העומדי' בכותל מזרחי והארון הקודש בולט קצת לבה"כ והכהנים עומדים לפניו אינן בכלל ברכה וכתב הב"ח דעכשיו שכל א' קונה מקום בבה"כ חשובים אנוסים דאינו רשאי לילך ממקומו ולדחות חבירו ממקומו וכ"ש מי שאין לו מקום בבה"כ וצריך לעמוד בחצר בה"כ דחשיב אנוס עכ"ל ויש קצת ראיה לזה ממגילה דף כ"ב דרב לא היה נופל על פניו משום שהיה רצפ' לפניו ולא היה רוצה לילך ממקומו למקום אחר שלא להטריח הצבור, ומ"מ נ"ל דכאן יכולים לילך למקום הכהנים שהוא פנוי או להתרחק מעט מכותל מזרחי שהיה בצדי הכהנים או להעמיד באמצע בה"כ ואותן שבחצר פשיטא דיכולים לעמוד מצד בה"כ או לצד מערב:
לז סָעִיף כה לאחיהם שבשדות. והא דלא אמרי' דמברכי' לנשים וטף דכתיב כה תברכו את בני ישראל ולא בנות ישראל (ב"ח) אבל בסוטה דף ל"ח איתא אין לי אלא בני ישראל גרים נשים ועבדים מנין ת"ל אמור להם לכולהו וא"ל דדוקא כשיש זכרים אז מתברכי' עמה' א"כ בגרי' נמי נימא הכי ואם אין בעיר אלא כהנים וגרים לא יעלו כל הכהנים אלא היתרי' מי' לכן נ"ל דנשים וטף לא חשיבי לברכם לחודייהו כמ"ש רש"י גבי פחותין מי' ע"ש ומ"מ פרי בטנה של אשה מתברך משל איש:
לח סָעִיף א יותר מי'. כיון דהעולם כהנים לא חשיבי בבציר מי' משא"כ בס"א דעונים ישראלים אפי' בבציר מי' סגי':
לט סָעִיף כו שלא לאומרם. וכ"כ מ"ע סימן צ"ה וכ"כ הב"ח ונ"ל דהאומרן יאמרן בשעה שהחזן מקרי התיבה:
מ סָעִיף כח יכול לישא. דליכא בל תוסיף בעשיי' המצוה ב' פעמים, כהן המתפלל אם אין שם כהן אחר פוסק ועולה לדוכן ואם יש שם כהנים אינו פוסק (רדב"ז ח"א סי' רנ"ג) ול"נ דאם א"ל בכל ענין צריך להפסיק דהא בעש' וגדול' מזה אמרו בקראוהו לתורה דפוסק מקריאת שמע וכ"מ ברשב"א סי' קפ"ה וכ"מ בתוס' סוטה:
מא סָעִיף כט שלא התפלל. ונ"ל דאם יראה שאם יעלה לדוכן יעבור זמן תפלה ילך חוץ לב"ה ויתפלל אבל אם א"ל צריך לעלות כמ"ש ס"ך דהוי דאוריית' ותפלה דרבנן וכ"מ בתוס' סוטה דף ל"ח בשם הירושלמי ואם יראה שיעבור זמן ק"ש יקרא פסוק ראשון כמ"ש ס"ס מ"ו:
מב סָעִיף ל בוהקניות. מנומרים בנקודות דקות (טור סי' רכ"ה):
מג סָעִיף ל עקושות. כפופות לצדיהן והר"ן פי' שאין יכול לחלק אצבעותיו:
מד סָעִיף ל הולך באקראי. דלא רגילי אינשי לישא וליתן עמו (ת"ה שם) וב"ח מתיר אפי' באקראי בל' יום:
מה סָעִיף לא אם מנהג. אבל אם אין המנהג כן אפילו רוצים כל הכהנים לשלשל טליתם אסור דמ"מ יסתכלו בהם מפני ששינו מנהגם ויסיחו דעתם:
מו סָעִיף לג לאלפי"ן עייני"ן. וה"ה מי שקורא לחתי"ן ההי"ן אא"כ כל בני עירו קורין כך (רדב"ז ח"א סי' מ"ה ורי"ט ח"ה סימן י"ו):
מז סָעִיף לג ולעייני"ן אלפי"ן. ואף על גב שלא מצינו עי"ן בברכת כהני' מ"מ כשקורא יאר ה' מחזי כקורא יער בעי"ן דעין ואל"ף שווין אצלו (רש"ל בביאורו סמ"ג):
מח סָעִיף לד שלא הביא ב' שערות. משמע אפי' הוא בן י"ג אסור ולכן צריך לדקדק בדבר שלא יבא לידי ברכה לבטלה:
מט סָעִיף לד ללמוד ולהתחנך. ורשאי לברך כמ"ש סי' רט"ו:
נ סָעִיף לד ולא בקביעות. נ"ל דהאידנ' שאין נ"כ אלא ברגל רשאי לישא כפיו בכל רגל לאחזוקי נפשיה בכהני דלא מקרי קביעות אלא כשנ"כ בכל יום:
נא סָעִיף לה שהרג את הנפש. דכתיב ידיכם דמים מלאו:
נב סָעִיף לו מל תינוק. דאכוון לשם מצוה ועוד מי יימר דכלו ליה חדשיו ועוד שמא הרוח בלבלתו (מרדכי הג"מ) וטענה זו דהרוח בלבלתו שייך אפי' בהורג גדול בשוגג ולא מת מיד כדאמרי' בגיטין דף ע' ע"ב ע"ש דיש עוד טענה כשפירכס ועי' בתו' שם:
נג סָעִיף לו מרננין. ומיהו אם יודע בעצמו שאמת הוא לא ישא כפיו (רלב"ח קי"ז), דחף אשה הרה והפילה נושא כפיו (שם כ"ה):
נד סָעִיף לז מומר. אפי' לא עבד ע"א ואם עע"א אפי' נאנס אינו נ"כ להמחמירין (בד"ה מדיוק ל' הרמב"ם) וכן נוהגין שם במקומו (רדב"ז ח"ב רי"ט) ומיהו אם הבטיח להמיר וחזר לא נפסל (שם כ"ה) ור"ל חביב כ' דמומר פי' שאמר אלי אתה וכ"כ ר"א ששון סימן קנ"ו ולי נר' דמ"ש הרמב"ם שהמיר מיירי לדת הישמעאלים שאינן עובדים ע"א אפי' הכי כיון שהמיר דתו לא ישא כפיו ואף על פי שכתב שהמיר לעכו"ם הוא לשון המדפיסים כידוע: כתב ב"ח ערל שמתו אחיו מחמת מילה פסול לעבודה וצ"ע דלא כתבו הפוסקים שפסול לנשיאת כפים דאיתקש לעבודה עכ"ל, ודבריו צ"ע דבהדיא אמרינן פ' בתרא דתענית דלא איתקש אלא לקולא דמותר בחרצן אבל לחומרא לא דהא בעל מום כשר לנשיאת כפים וגם הרב' פסולים שנמנו פ"ב דזבחים שכשרים לנשיא' כפים וכ"כ הסמ"ג בהדיא ריש מצוה כ' דמומר כשר לנשיאת כפים דלא הוקש לעבודה אלא לענין עמידה כדאי' בסוטה ובתענית ע"כ ואף להרמב"ם וסיעתו דפוסלין מומר היינו משום דטעמא דמומר פסול לעבודה משום דקנסינהו כדאי' בע"א פ"ד וא"כ ה"ה דקנסינהו דפסול לנשיא' כפים וה"ה נושא נשים בעבירה אבל היכא דליכא קנסא מודה דכשרי' לנשיאת כפים דתלמוד ערוך הוא, ומ"ש הרמב"ם גבי שכור לפי שהוקשה ברכה לעבודה, היינו לומר כי היכי דעבודה אם הפסיק בו את שנתן לתוכו מים כל שהוא פטור ה"נ כן דאי מנזיר ה"א אפי' כל שהוא ומזוג אסור קמ"ל דילפינן מעבודה ובזה יעלו דבריו כהוגן כדברי הגמ' דוק ותשכח, ואפילו לא מל עצמו במזיד כשר כמה שכתב סל"ט בהג"ה:
נה סָעִיף לח שתה רביעית. כתב רי"ו שכור נ"ל דוקא שהגיע לשכרותו של לוט לא ישא כפיו ע"כ והרב"י חלק עליו ע"ש ול"נ דדברי רי"ו ברורי' ונכוני' דהרי בגמ' ילפינן מברך מנזיר דאסור ביין וא"כ שאר משקין מותרין כמו בנזיר וגם הרמב"ם כ' ו' דברים מונעי' נ"כ וכו' היין וכו' שתה רביעית יין וכו' דאף בעבודה ליכא בשאר משקים מיתה כמ"ש הרמב"ם וא"כ בנ"כ ליכא אסור' כלל בשאר משקין (דלא כע"ת והוא בעצמו סתר דבריו בס"ק צ' ע"ש) אא"כ הוא שכור כלוט דאז פטור מכל המצות ומשמע דאפי' אינו יכול לדבר בפני המלך רשאי לישא כפיו דל"ד לתפלה ולא הבינותי מ"ש הרב"י דרי"ו מדמי לה לתפלה דליתא ע"ש, ונ"ל דאם שתה יין מגתו פסול דהא בנזיר אסור ובעבודה נמי אסור ולכן לא הזכירו הרמב"ם כאן ועסי' צ"ט ס"ב ה"ה כאן:
נו סָעִיף לט המונעי' נ"כ. וראב"ח ח"ב סמ"א כ' דוקא כשעשה תשובה ומ"מ משום רינון לא פסלינן (כ"ה):
נז סָעִיף מ גרושה. וה"ה חלוצה (הרא"ם סימן ס' וצ"ח), כהן רע מעללים ובליעל ועז פנים לכ"ע אין מונעים (ריב"ל ח"א דף ק"ן):
נח סָעִיף מ ע"ד רבים. הקשה הגאון בספר בה"ז סוף מנחות ל"ל ע"ד רבים הא קי"ל כמ"ד צריך לפרט הנדר וא"כ כשיאמר לחכם הסיבה שבגלל' נדר לא יתיר לו החכם כדאי' בבכורות ספ"ז ובגיטין פ"ד בגמ' ונ"ל כיון דפליגי ביה אמוראי בגמרא ולא איפסקא הלכתא בהדיא חששו הרשב"א והרמב"ם דלמא אזל לגבי חכם דס"ל כמ"ד א"צ לפרט הנדר ושרי' ליה וא"ל מאלמנ' דאמרי' פ"ד דגיטין דף ל"ד שתהא נודרת ליתומים דהיינו שתאמר יאסרו עלי כל פירות שבעולם אם נהניתי מכתובתי ולא חיישינן דלמא אזלא לגבי חכם כו' והיינו משום דקי"ל צריך לפרט וי"ל דגבי מלתא דאיסורא החמירו טפי ועי"ל דהתוספות כתבו בערכין דף כ"ג שאף למ"ד צריך לפרט א"צ לומר הסיבה שבגללה נדר אלא שיאמר הלשון שנדר בו וכן נוהגים העולם עכשיו והש"כ והפרישה תמהו על המנהג ולא ראו דברי התוס' והרשב"א והש"ע סוברין שצריך שיאמר הסיבה שבגלל' נדר כמ"ש בי"ד סי' רכ"ח סי"ד אך חששו שמא יבא אצל חכם שיסבור כדברי התוספות ויאמר לו שנדר שלא ישא גרושה והוא לא ידע שמפני שהוא כהן נדר כן ויתיר לו לכן פסק דבעי' ע"ד רבים אבל באלמנ' אף שתאמר הלשון יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם נהנתי מכתובתי לא יתיר לה החכם אבל להא לא חיישינן שאף הלשון לא תאמר דהא ודאי כ"ע מודו דהלכה כמ"ד צריך לפרט וע' בא"ע סימן ו' בב"י בשם הרמב"ם והאריך בתשובתו של כהן שנשא פסולה, ואם אמר שאינו כהן ונשא אשה פסולה אפי' אפי' גרשה פסול לכהונה (ר"י לוי סל"ג וע' בלבוש א"ע בסוף הספר):
נט סָעִיף מ מהנשים שהוא אסור. אפילו נדר ממנה הנאה מעכשיו אפי' אינו יכול להוציאה מחמת אונס אפי' אונס נפשות אינו נ"כ ואינו קורא ראשון עד שיוציאנה (כ"כ הרא"ם ח"א סי' נ"ט) וצ"ע דהא אמרינן בגיטין דף ל"ה נודר ועובד יורד ומגרש:
ס סָעִיף מא ויקבל. וא"צ לידור דשאני עריות דיצרו תוקפו:
סא סָעִיף לט לקדשו. היינו לפתוח ראשון ולברך ראשון [מרדכי] אבל פשיטא דנ"כ וע' סל"ט:
סב סָעִיף מא מחללת. צ"ע דהא אמרינן בסנהדרין פ"ז לר"ש שריפה חמורה שכן נתנה לבת כהן שזינתה ומאי חומרא שכן מחללת את אביה ואי איתא דבת כהן שעע"א נמי מחללת את אביה א"כ מנ"ל דשריפה חמורה דהא כשעע"א הי' בסקילה אלא ע"כ דדוקא בזנות מחלל' אביה דהו"ל לשמר' מזנו' שלא תתיחד עם אדם כדאי' בכתובות שסוקלין אותה על פתח בית אביה כלומר ראו גדולים שגדלתם אבל בשאר עבירות אין יכול לשמרה: ובמרדכי כתוב וז"ל כהן שיש לו בת שהמירה או רק זינתה וכו' וה"פ כשהמירה א"כ מסתמא זינתה ג"כ כדאי' בא"ע סי' ז' סי"א או אפי' רק זינתה לחוד מחללת אביה וכ"מ מדקאמר בת ולא קאמר בן שהמיר אלא ע"כ לא קפדינן אלא אזנות ואף על גב דכשהמיר' אינה ברשותו לשמרה מזנות מ"מ ה"ל ללמדה בקטנות' כמו שעשה שמואל דלא שבק לבנתיה למגני בהדי הדדי דלא לילפי גופא נוכרא' תדע דהא איכא מ"ד אף נשואה שזינתה בשרפה והתם ע"כ אינה ברשות אביה אלא ע"כ כדאמרן:
סג סָעִיף מב החלל. פי' הנולד מגרושה ונ"ל דאפי' חלל מדרבנן אינו נ"כ עבא"ע סי' ז' ס"כ:
סד סָעִיף מג ובתוך ז'. וכ"ש אונן שמתו מוטל לפניו דהא אסור בעבודה ונ"כ עבודה הי' וכן בא מעשה לידי והסכימו עמי בעלי הורא' (ש"כ) וכ"פ מהר"מ טיקטין במגיל' וז"ל בס' הזוהר נמצא שכהן שאינו נשוי פסול לעבודה וכהן העובד מברך שנא' ויברכם וירד מעשות החטאת ומה"ט אונן לא ישא כפיו שהרי אינו עובד ומה"ט אין נ"כ בלילה כדמוכח בתוס' ר"פ ת"ה וע' בהג"מ פ"ג דה' תפלה וברא"ש ה' י"כ עכ"ל ועמ"ש סל"ז דלא איתקש לעבוד' לכל מילי (וע' ברמב"ם פ"ג מה' המקדש שכ' שלוי אונן מותר לעבוד ולשורר) וגם בזוהר פ' נשא ע' ער"ה כ' הטעם דבעינן נשוי משום דלית שכינת' שרי' במאן דלא אינסב וכו' ע"ש וגם נפלאתי על האומר כן דדוקא כ"ג ביום הכפורים בעינן וכפר בעדו ובעד ביתו אבל בשאר ימות השנה לא בעינן נשוי וק"ו כהן הדיוט כדאי' ריש יומא ומיהו משמע בזוהר ויקרא ע' ד' דאף כהן הדיוט צריך שיהי' נשוי לכתחלה אלא עיקר הטעם כמ"ש רמ"א וה"ה אונן דפסול משום דאינו שרוי בשמחה ומ"מ לענין זמן נ"כ דמי לעבודה דבעי' ביום:
סה סָעִיף מג יצא מבה"כ. אפי' בשבת מהשבעה אפי' אם אין שם כהן אלא הוא מיהו אם קראו צריך לעלות דאם ימנע הוי פרהסי' (כ"ה) ול"נ דאפי' בחול צריך לעלות דאל"כ עובר בעשה:
סו סָעִיף מג י"ב חדש. וה"ה כל ל' על קרובים אפי' אין שם כהן אלא הוא ואם א"ל צריך לעלות כמ"ש ס"ך בהגה (ד"מ) והוא הדין הקובר מתו ברגל דהא אסור בשמחה כמ"ש בי"ד סי' שמ"א:
סז סָעִיף מד נושא את כפיו. והרב"י בבד"ה כתב דעם כהנים אחרים לכ"ע נושא דלא גרע מקטן כמ"ש סל"ד וכ"כ בד"מ ועמ"ש סמ"ג, וביש"ש סוף ב"ק איתא שבני א"י נושאין כפיהם אף על פי שאינו נשוי ובני בבל אין נושאין:
סח סָעִיף מד דאינו נושא. ומיהו נשוי שאין אשתו עמו מותר [כ"ה]:
סט סָעִיף ב בשעה שקורין כהנים. צ"ע דלפי מ"ש ס"ב אינו עובר כיון שלא עקר ברצה ע"ש וע"ש ס"ד:
ע סָעִיף מד אלא בי"ט. ומ"ע כתב דמנהג גרוע הוא ובקצת מקומות נוהגין כשחל שבת בי"ט שאין נ"כ ולא ידעתי טעם לדבר ואפשר משום שאומרים רבש"ע וכו' ויש בו איסור תחנה בשבת משא"כ בי"ט דלא קפדי כולי האי כמ"ש בא"מ שא"א בשבת אח"כ מצאתי בס' פתרון חלומות כ' שמצ' בתשובת הגאונים שא"ל הרבון בשבת אא"כ כשמתענ' בשבת ת"ח והוא חולק עליהם וכ' אם מותר להתענות כ"ש לומר הרבון ע"כ ול"נ דדברי הגאונים שרירן וקיימין דבשלמ' תענית ודאי מבטל החלום כאש לנעורת והוי כמו פקוח נפש משא"כ הרבון וכמ"ש בי"ד ס"ס קכ"ה דבעי' שתהיה הרפואה ידוע ע"ש ולכן יש לנהוג כמ"ש הגאונים דאין בנו כח לחלוק עליהם בסברא בעלמ' וגם י"ל דדוקא חלומות שמתענים עליהם בשבת מותר ג"כ לומר הרבון משא"כ כשאין מתענים וכ"כ של"ה דמותר בו ביום להתודות על חטאיו ולבכות, כתב ב"י בשם האגור והג"מ שמנהג הכהנים לטבול לנ"כ וקשה עליהם לטבול בכל יום לכן אין נ"כ אלא בי"ט עכ"ל (ונ"ל דמה"ט כשחל י"ט בשבת אין נ"כ דלא רצו לבטל עונה האמורה בתורה) וכ"כ האגודה עמ"ש סימן תרי"ג סי"א, ונ"ל דמטעם זה נהגו הכהנים שלא לזקוק לנשותיהם בליל י"ט כדי שלא יחזרו ויטמאו בי"ט בקרי ואף על פי שאפשר לטבול שחרית מ"מ יהיו טבולי יום ועוד דלא נהגו לטבול בי"ט כמ"ש סי' שכ"ו ס"ז אבל קצת נוהגין שאין נזקקין לנשותיהן ואין טובלין (בעי"ט) ולא יאות עבדין ונ"ל דאם הוא ליל טבילה ישמש ויטבול שחרית ועמ"ש סי' תקפ"א ס"ד:
עא סָעִיף כ אומר הש"ץ כו'. וכשש"ץ כהן אומר אחר אלהינו כמ"ש ס"ך (מ"צ ח"א סי' כ"ט) ולכן לא יעמידו ש"ץ לכהן [כ"ה] ובמדינות אלו לא נהגו כן וכ"ה סי' קל"ה סי"א:
עב סָעִיף מה סוף ברכה. לא ידענא מאי קאמר דהא לך אינה סוף ברכה ואפ"ה הופכין פניהם ונ"ל הטעם משום דכל התיבו' אלו הן לנוכח ולכן הופכין עצמן כדי שיברכו לכולן:
עג סָעִיף מה ובשעה שמאריכין בניגון. בסוף התיבה אבל לא בעוד שאומרים התיבה דאז צריך לשתוק וכמ"ש סכ"ו ואף על גב דבתיבת שלום א"א להמתין עד שיסיימו התיבה שהרי מאריכין בניגון קודם שיגמרו המ' דשלום מ"מ מאי דאפשר לתקן ולמיעבד כהלכתו עובדין וא"ת כיון שמאריכין בניגון אם כן לא מועיל האמירה דהא בעי למימר בשעה שהם מברכין י"ל דלענין זה לא חשיב עדיין סיום ברכה וכדאשכחן בשמע ישראל שמאריך בד' דאחד אף על פי שכבר גמר התיבה מקרי קבלת עול מלכות שמים [ת"ה סי' כ"ז]:
עד סָעִיף יט והמקרא. פי' ש"ץ המתפלל פשיטא שלא יאמר רבון דהוי הפסק בתפל' אלא אפילו מקרא אחר לא יאמר הרבון מפני הטירוף (שם) ועמ"ש סי"ט, בזמן שאין שם כהן א"א ותערב (ר"ב לובלין סימן ל'):
עה סָעִיף מה מחל על כך. דכהונה שלהם ומצי מחל [שם] דהרי מצינו בגמ' פרק הזרוע שרבא היה לו עבד כהן וגם בב"ק דף כ' איתא שרמי ב"ח היה משמש ברב חסדא שהיה כהן ע"ש, כתב רי"ו נ"ב ח"ג הכהן חייב לעשות שום דבר פעם א' בשנה להחזיק עצמו בכהונה או ליקח מתנות או לפרוש כפיו כך פשוט בחולין פרק הזרוע עכ"ל ולפי מ"ש התוס' שם דמשום שבעי"ה היה שוחטין הרבה בהמו' ואם לא היה נוטל היו אומרים שאינו כהן לכן נטל משמע דבלא"ה אין צריך להחזיק עצמו בכהן: אבל בטי"ד ס"א משמע כמ"ש רי"ו ובגמרא פריך ולפרוס ידיה ומשני אנסי ליה עידניה ופירש"י שהיה לו עת קבוע ללמוד באותה שעה, ורי"ף פי' שחלה במעיו הי' ולא היה יכול לשהות עצמו כ"כ:
א סָעִיף א והכהנים מן המנין. לפי שהכהנים בכלל ברכה:
ב סָעִיף א אפילו עם כהנים אחרים. לשון אחרים אינו מדוקדק וכ' רמ"א דבר זה לתרץ מ"ש התוס' פ' כ"כ דף קי"ח לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה שלכהנים אמרה תורה לברך את ישראל עכ"ל וקשה הא ודאי יש איסור עשה כדאיתא בכתובות דף כ"ד דפירש"י דכתיב כה תברכו אתם ולא זר ולאו הבא מכלל עשה עשה ע"כ כ' רמ"א דהתוס' מיירי עם כהנים אחרים דהעשה אינו אלא אם רוצ' לעלות ביחידות ולא משמע לפע"ד כן ונ"ל דהתוס' מקשי' מנלן דעובר הזר בעשה דלמא התורה הטיל' חוב על הכהן לברך אבל הזר אין עליו חיוב אבל אין עליו איסו' וכה"ג מצינו בפ' הבע"י דף נ"ד דלמ' יבמה יבא עליה לאחר מיתת בעלה מצוה בחיי בעלה רשות א"נ לאחר מיתת בעלה אין בחיי בעלה לא ולאו הבא מכלל עשה עשה ת"ל איש כי יקח וגו' ש"מ שאין מן ההכרח לומר לאו הבא מכלל עשה עשה במקום שיש לפרש לענין חיוב ורשות ה"נ גבי דוכן מנ"ל שיש עשה כיון שאין כאן שום עבודה וזה שסיימו התו' שלכהנים אמרה תור' כו' פי' שעליהם יש ציווי ובפ' כ"כ שם איתא א"ר יוסי מימי לא עברתי על דברי חבירי יודע אני בעצמי שאיני כהן ואם א"ל חבירי עלה לדוכן הייתי עולה. רבים מתמיהי' על מאמר זה ונ"ל דה"ק אם היו חבירי א"ל שאני כהן הייתי מבטל דעתי נגדם מה שאני יודע שאיני כהן וע"ד שמצינו בפ"ק דיבמות אע"פ שנחלקו ב"ש וב"ה לא נמנעו מלישא נשים זה מזה כו' כנ"ל:
ג סָעִיף ב א' מהדברים. קשה דמשמע אם יש בו אז אינו עובר והא אפי' איסור יש כדלקמן סי' זה ונ"ל דמצינו לקמן אפי' ביש בו מומין אם דש בעירו נושא את כפיו בזה אמר דמ"מ אם אינו נושא כפיו אינו עובר והכי משמע לשון הגמרא בס"פ הקורא את המגילה עומד אם היה דש בעירו מותר ולא אמר חייב ע"כ אמר כאן דוקא באין בו דבר המעכב כלל עובר וממילא א"צ לצאת מבה"כ בשעת קריאת כהנים אותו שדש בעירו אבל למעשה יש להחמיר שיצא מבה"כ דהא בירוש' מביאו ב"י דר"ש בן פזי ור"א כי הוה רישייהו חלשי הוו נפקי לבר מבה"כ בשעת קריאת כהנים: כתב הטור כתב הר"פ שאם אין שם אלא א' אינו עובר דילפינן ליה מאמור להם דמשמע דוקא לרבים ואינו נראה דלהם על אהרן ובניו קאי ופי' אמור להם לכל א' מהם וכב"י בשם מהרי"א תימה דהא גרסי' בפ' א"נ אמר אביי נקטי' לשנים קורא כהנים לא' אינו קורא מ"ט אמור להם לשנים. ותי' דאע"ג דדרשינן הכי בגמ' מ"מ לא נפיק ממשמעותי' דלהם על אהרן ובניו קאי ואמור להם לכל אחד מהם משמע וא"ת כיון דאינו קורא כהנים אלא לשנים וכל שאין קוראין לכהן לעלות אינו עובר היאך אמר אם אין שם אלא א' עובר וי"ל שמ"מ אם קראו ולא עלה עובר לדעת רבינו עכ"ל. וקשה לי חדא דקרא לא מיירי בדרך אי לא עביד שפיר כדאית' בפרק הערל (יבמות דף ע"ח) כל דאי לא כתב רחמנא ותו דהא לקמן סי' זה יש עוד דרשה דהיינו שצריך להקרות כל תיבה לפני הכהנים והוא אינו כפשוטו ואפ"ה כתב הטור שם שקאי על כל א' וא' ושם אין שייך לומר דאין המקרא יוצא מידי פשוטו גם מ"ש ב"י דלדעת הטור עובר אם אירע שקרא כהן זה לא נהירא דאם הוא קורא שלא כדין למה יעבור זה שלא שמע לו. והנלע"ד בזה לפ"ד הטור דיש כאן ג' לימודים מפסוק זה. האחד כפשוטו דאמור להם דהיינו לכל א' מהם שמוטל עליהם לברך ישראל הן יחיד הן רבים דקאי על אהרן ובניו הנזכר קודם לזה דאהרן מורה על יחיד ובניו על רבים אלא דיש כאן עוד ב' דרשות שדרשו בזה נוסף על הפשוטו. דרשה א' שאין על הכהנים חיוב אלא אחר שיקרא אותם הש"ץ כהנים ובזה אמרו דהחיוב של קריאת כהנים אינו אלא אם הם ב' אבל ביחיד אינו תלוי בקריאה אבל חייב לילך מעצמו. ודרשה הב' שהש"ץ יקרא אותם מלה במלה כל תיבה מברכת כהנים ויש הוכחה להנהו דרשות דאי אין כאן אלא הפשוטו קשה ל"ל להם כיון דכבר כתיב אל אהרן ואל בניו וע"ק במ"ש הפסוק אמור להם בקמץ שלשון זה יש לתשמישו ג"כ לשון עבר כי הוא מקור כמו זכור ושמור והיה לו לומר אמור בשו"א דהוה משמע לשון ציוי אלא ודאי דקא מרמז על דרשות כד יימרון דהיינו קריאת כהנים דאין חיוב כה תברכו אלא אם תחלה אמר להם דהיינו הקריאת כהנים ואכתי יש יתור תיבת להם אלא דממעט אחד שא"צ תחלה ואי להא לחוד קשה מ"ט באמת אמר הכתוב אמור בסוף לשון עבר ותרגומו כד יימרון הי' לו לכתוב אמור בשו"א קודם כה תברכו דהא קריאת כהנים קודם הברכה אלא ודאי דאתי עוד לדרוש שיקרא הש"ץ לכהנים כל תיבה בפ"ע וזה שייך לברכה עצמה ולא בקריאת כהנים ובזה אין שייך לדרוש להם דוקא לשנים דהא קריאת התיבה אינו מעכב כלל אלא למצוה בעלמא שטוב לעשות כן כדי שלא יטעה הכהן בברכותיו אבל החיוב של הכהן כבר חל עליו אחר קריאת כהנים וא"כ מה לי שנים בחיוב שלהם דהיינו אחר הקריאה כהנים מה לי אחד דודאי כמו שקורא התיבה לשנים קודם ברכה שלהם ה"ה כשקורא א' ולמה ימעט אותו הכתוב דמה ריעותא יש בדבר שקורא התיבה תחלה. וא"כ שאין לדרוש להם דוקא לפני רבים בזה אנו דורשים להם דממעט א' היינו לענין עובר בעשה שדוקא בשנים תלוים ההעברה אבל לענין שלא יוציאו עליו לעז שהוא בן גרושה אינו יוצא מידי חשש אפי' אם לא היו בשעת קריאת כהנים כיון שהכהנים אחרים מברכין והיא אינו עמהם כנ"ל: (ג) והלוי יצוק מים. כתב מו"ח ז"ל בשם מחזור ישן בשם מהר"י מולין דאם אין שם לוי אם יש שם בכור פטר רחם יתן הוא מים לנטילת ידים לדוכן:
ד סָעִיף י אם הם שנים כו'. עמ"ש בתחלת סימן זה על דברי רבינו הטור:
ה סָעִיף י ולא יאמר אלהינו. הטעם שהכהנים הם אומרים הברכות ולמה יאמרם הש"ץ:
ו סָעִיף יב ומגביהים יד ימנית כו'. בב"י הטעם משום דכתיב וישא אהרן את ידיו ידו כתיב וכן ויהי ידו אמונה וכן ראוי ע"פ הקבלה עכ"ל:
ז סָעִיף יב ה' אוירים. דכתיב מציץ מן החרכים ה' חרכים דהיינו חלונות:
ח סָעִיף יג מתחילים הכהנים. דבתיבת יברכך ליכא למיחש לטעות:
ט סָעִיף יד בלשון הקודש. דכתיב כה תברכו בלשון הזה. ובעמידה דכתיב לשרתו ולברך בשמו מה שירות בעמידה דכתיב לעמוד ולשרת ה"נ ברכ' ובנ"כ דכתיב וישא אהרן את ידיו ויברכם ובקול רם דכתיב אמור להם כאד' שאומ' לחבירו:
י סָעִיף טז לענות אמן. דקודם אמן לא נסתיים הברכה:
יא סָעִיף יז דרך ימין. פי' ימין שלו שכשעומדים תחלה פניהם למזרח יפנו לצד דרום ואח"כ למערב נגד הצבו' ובחזרת' יפנו לצד צפון ואח"כ למזרח כלפי ארון וכ"פ ב"י ובה' לולב ובחנוכה הארכתי לבאר זה בס"ד:
יב סָעִיף יח עד שיכל' מפי הצבור אמן. כתבו התוס' פ' א"נ אע"ג דבברכת המוציא א"צ להמתין רק על רוב העונים הכא בעי' על כל העונים אע"פ שקצת טועים ומאריכים מ"מ צריכים לשמוע הברכה וע"כ ימתין על כולם:
יג סָעִיף יח אינם רשאים להתחיל יברכך זה כתב לשיטתו שפסק בסעיף י"ג דאין החזן מקר' תיבת יברכך וע"כ צריך להזהיר הכהנים בהתחלתם יברכך אבל לדידן שהחזן מקרא גם תיבת יברכך תחלה הוא אזהרה זו על החזן שלא יתחיל להקרות התיבה של יברכך קודם שסיימו הצבור אמן אבל על הכהנים א"צ להזהיר שהרי הם בלא"ה ממתינים על המקרא שיקרא תחלה תיבת יברכך וכ"פ ב"י לדעת הטור מ"ש אין הכהנים מתחילין בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הצבור דקאי על המקרא אבל על הכהנים א"צ אזהרה ועוד פי' ב"י דקאי על ברכת עשינו מה שגזרת עלינו כו' וכמו שסיים כאן רמ"א ולא יתחילו הכהנים לומר רבון העולמים כו' והקשה מו"ח ז"ל ע"ז דהא כבר פסק לעיל שהכהנים ממתינים עד שיתחיל ש"ץ ש"ש ואז מחזירים פניהם ואומרים רנון כו' אלמא דאף לאחר שסיימו הצבור אמן אין מתחילין הכהנים רבון כו' ולעד"נ לתרץ דברוב פעמים החזן מתחיל ש"ש ועדיין מיעוט אנשים עונים אמן ולא מצינו שיהיה איסור בזה אדרב' נראה לדמותו לההי' דסי' קכ"ד ס"ט שא"צ להמתין על קצת שמאריכין באמן וע"כ הזהירו על הכהנים שלא יאמרו עשינו מה שגזרת עלינו כו' עד לאחר שסיימו כל הצבור אמן דהא עניית אמן שייכא לברכה וכאלו היא ברכה אריכת' כדאי' לעיל ע"כ אין שייך לומר עשינו מה שגזרת דהעשייה לא נגמרה כ"ז שיש קצת עונים עוד כנלע"ד:
יד סָעִיף יט אין ש"ץ רשאי וכו'. הטעם במשנה פ' א"ע מפני הטירוף פירש"י בענותו אמן לא יוכל לכוין מהר ולהתחיל בברכה שלאחריו וכתבו התוס' מדלא אמר הטעם מפני שהוא הפסק בתפלה ש"מ שעניית אמן לא הוה הפסק מאחר שצורך תפל' הוא ע"כ. פי' דבריהם דודאי בתפלה אסור להפסיק בד"א כגון לקדיש או לקדוש' כדלעיל מ"מ כאן דהוה העניית אמן מצו' המוטלת עליו בשעת תפלה זו דאמן שייך לברכה עצמ' ע"כ אין זה הפסק ונרא' לפ"ז לכאור' דגם לענין עניי' אמן אם הבטחתו שיהי' יודע בטיב הברכו' ולא יטרף דעתו מות' כמו בדין שלאחר סעיף זה לענין נ"כ דאין הטע' רק משום חשש טירוף אם מובטח לו שלא יתבלבל עול' לדוכן כ"ש בזה דבקלות טפי יוכל להיות בטוח שלא יתבלבל ע"י עניית אמן שפיר יוכל לענות אמן ולא יהיה מטורף בברכ' שלאחריו אבל כי דייקת לא נרא' כן דהחשש אינו שוה בעניית אמן ובעליי' לדוכן כי בעניית אמן הוה החשש מכח העניית אמן יתבלבל דעתו דהיינו כיון שהו' מתכוין בעניית אמן כראוי הסיח דעתו למחשבה אחרת ובזה אין שייך לומר מובטח שלא תטרף דעתו כי התחת אלהים הוא להפוך המחשבה כרצונו כי אין דבר זה תלוי בטבע שלו משא"כ באם נושא כפיו דפירש"י שהחשש טירוף דעת הוא מחמת אימת צבור ובזה פירש"י אם מובטח הוא שאין דעתו מטורפת מאימת צבור בזה תלוי הדבר בטבעו היאך היא אם יש לו אימת צבור ע"כ מהני ההבטחה בזה ועוד נראה לחלק ביניהם דהב"י כתב בשם הג"מ הטעם שמהני הבטחה הוא בשביל שלא תתבטל נ"כ א"כ במקום שאין טעם זה לא מהני הבטחתו ע"כ בעניית אמן לא מהני ההבטחה. אח"ז מצאתי למו"ח ז"ל שכתב בשם מרדכי הארוך כן לחלק בשביל זה דבאמן לא מהני הבטחה כנלע"ד. ומ"מ נ"ל ללמוד דין אחד מזה בענין עניית אמן אחר ברכת כהנים הראשונה שהיא לברך את עמו ישראל ע"ז יוכל הש"ץ לענות אמן כיון דלא הוה הפסק כמ"ש התו' וכאן אין חשש טירוף דהא ודאי לא יתבלבל כיון שלא התחיל עדיין דעיקר החשש בין הברכות עצמן באיזה מקום שהוא עומד והיינו אחר התחלה כמ"ש רש"י ורמב"ם ולא ידע איזה ברכה מקרא אותם אם פסוק ב' או ג' משא"כ בהתחלה וכ"ש לדעת ש"ע שהש"ץ אין צריך לומר יברכך אלא הכהנים עצמן יתחילו פשיט' שיוכל לענות אמן אז כנ"ל ברור:
טו סָעִיף כ עדיף טפי וכו'. בב"י הבי' הג"מ בשם מהר"מ שכ' ד"ז שהמקר' יאמר ש"ש ויכוין למ"ש ש"ץ מתחלה וכתב ע"ז דמיירי באינו מובטח דאל"כ הא הש"ץ עצמו יסיים ש"ש. והקשה ע"ז דא"כ למה אמר התנא דלא ישא כפיו אלא במובטח הא משכחת לה אפי' לא מובטח כגון שאחר המקרא יסיים ש"ש ותי' דאה"נ דמהני אלא דתנא דמתני' לא איירי אם אחר מסיים התפל' אלא אם הוא עצמו מסיים אבל כאן בש"ע משמע דלא מהני אחר המסיי' לענין שלא יצטרך להיות מובטח אלא אף במובטח זכר זה דאם ירצה לסיים אחר אז צריך שישמע מתחלה ועד סוף ובזה עדיף טפי דא"ל דעדיף טפי קאי אאינו מובטח ור"ל דזה דאינו מובטח עדיף טפי ממובטח ומסיים הוא זה פשיטא אינו דהיאך נאמר מה שלא נזכר במשנה יהי' עדיף ממה שנזכר. ותו דבב"י כשמכריע זה דעדיף כשמסיים המקרא מביא דעת רש"י וזה קאי אאם מובטח ע"ש. ותמוה לי על דבריו בב"י דלמה אמרו במשנה לא ישא כפיו מפני הטירוף כיון שבקלות יש לפנינו שלא יבוא לידי טירוף ודבריו כאן הם צודקים. וא"ל למה באמת לא ישא כפיו ואפי' אינו מובטח כיון שהחשש על חזרתו לתפלתו ואפשר באחר דודאי התנא לא מיירי אלא אם מסיים הוא עצמו ומזה נלמד דלא סגי בסיים אחר דהא צריך לכוון לשמוע להש"ץ ומפני הטירוף לא יוכל לשמוע לו כי כוונתו על שיצטרך להקרות דחד טעמא הוא לסיים עצמו ולסיים אחר ע"כ דבריו כאן עיקר דדוקא צריך להיות מובטח ואז עדיף טפי אם אחר מקרא ואומר ש"ש ולא כמ"ש בלבוש בזה דאפילו באינו מובטח סגי בזה:
טז סָעִיף כא אלא ניגון אחד. מזה יש להוכיח ג"כ על החזנים המזמרים ברגלים תתברך צורנו ניגונים הרבה דאין עושים יפה:
יז סָעִיף כב משתדלין כו'. זה מדברי רמב"ם פי"ד מה' תפלה ונתן טעם שנאמר אמור להם מכלל שאין המקר' מהם. וכתב שם בכ"מ וז"ל ירושלמי פרק א"ע כתבוהו התוספות פרק א"נ אר"ח צריך שיהיה החזן ישראל והיינו להשתדל אחריו אבל לעיכובא לא דהא תנן בפ' א"ע ואם אין שם כהן אלא החזן לא ישא את כפיו אלמא יכול להיות החזן כהן עכ"ל. ולא יכולתי להבין דבריו במ"ש אבל לא לעיכובא אם הוא נתכוין שבאם אין שם ישראל שיוכל להקרות יוכל הש"ץ שהוא כהן להקרות וכ"כ בלבוש ונתן טעם דהאי דרשה דאמור להם מכלל שאינו מהם היא אינה דרשה גמורה אלא אסמכתא בעלמ' ועיקר הפסוק דרשינן ליה לענין כד יימרון כו' זה אינו מספיק להבין דברי הכ"מ דא"כ מה ראייה מייתי מההוא דא"ע אם אין שם כהן אלא הוא כו' דהתם אע"פ שהשליח צבור כהן מ"מ אחר הוא המקרא כמ"ש כאן יעמיד ישראל אצלו כו'. ותו קשה על מ"ש הלבוש דהאי דרשה אסמכתא הי' דהא ליתא לא בגמ' דילן ולא בירושלמי אלא הרמב"ם כתב לה ואין הרמב"ם כותב דרשה מעצמו אפי' דרך אסמכת' אלא ע"כ דאין כאן דרשה לגמרי אלא דרך פשוטו של פסוק הוא וא"כ אין כאן אסמכתא. ותו דאמאי יהיה אסמכתא מטעם דיש בו דרשה אחרת והלא בגמ' מצינו הרבה דרשות מהאי קרא דאמור להם והם כולם דרשות גמורות. והנלע"ד דודאי אין כאן דרשה כלל אלא פשוטי דקרא היא כן דהמקרא יהיה מן הצבור המתברכים והיינו כל זמן שאפשר להמצ' בישראל אבל אם אין ישראל יכול להקרות אז נושאין כפיהם בלא הקראה כלל מידי דהוה אעיר שכולה כהנים דבסמוך סעיף כ"ה שעולים כלם לדוכן ושם ודאי אין הקראה כלל דמי מהם יקרא ה"נ כן הוא וע"כ כתב הרמב"ם משתדלין שיהיה המקרא ישראל דהיינו כדי לקיים מצוה מן המובחר שתהיה שם הקריאה וכ"ה ראוי ונכון:
יח סָעִיף כב והחזן עומד ושותק. פי' עד התחלת ש"ש שיאמר הש"ץ כ"כ ב"י בשם הר"מ בהג"מ והמרדכי ונראה דכאן לא עדיף טפי שיסיים המקרא ש"ש דדוקא לעיל שהחזן הלך ממקומו ואז בא אחר על מקומו ומקרא ע"כ עדיף שהוא יאמר גם ש"ש משא"כ כאן שהחזן עומד על מקומו רק שהוא שותק ואחר עומד אצלו ומקרא היאך יאמר ש"ש והוא אינו על מקום החזן אלא עומד אצלו זה דבר שאין מתקבל אף שמו"ח ז"ל כתב שמנהגנו בזה שאחר המקרא יסיים ש"ש והחזן יאמר קדיש אני לא ראיתיו בשום מקום ואדרבה כמה פעמים בילדותי הייתי אני המקרא אצל ש"ץ שהיה כהן והש"ץ אמר ש"ש ומו"ח ז"ל הי' באותו בה"כ וכן עיקר כנ"ל:
יט סָעִיף כג ולא יסתכלו בהם. אין הטעם משום הא דאמרי' בפ' אין דורשין שהמסתכל בכהנים עיניו כהות דהא מפרש התם דהיינו דוקא בזמן שב"ה קיים ומברכים בשם המפורש אלא הטעם שלא יסיחו דעתם כ"כ ב"י:
כ סָעִיף כד ובצדיהם כו'. פי' בב"י כל שלפני הכהנים אע"פ שאינן מכוונים כנגד פניהם אלא משוכים לצדדים פשיטא דבכלל עם שלפני הכהנים הם ואותם שהם אחורי הכהנים אף ע"פ שאין מכוונים כנגד אחוריהם אלא משוכים לצדדים פשיטא דהוא בכלל אחוריהם ובצידי הכהנים ממש בעי' בגמרא ואפשטא דכבפניהם דמי וצריך לתת טעם על מה שהאידנ' הכהנים עומדים לפני הארון וביניהם לכותל המזרחית שיעור גדול ברוב בתי כנסיות וא"כ אותם העומדים אצל כותל המזרחית הם אחורי הכהנים ואינם בכלל ברכה ח"ו ובאמת קצת אנשי מעשה עומדים בשעה ההיא חוץ למקומם מטעם זה אבל חלילה ללמד חובה על העומדים על מקומם ומו"ח ז"ל כתב בזה כיון שקונים המקומות הוו כאנוסים לענין שישנו מקומם ואין זה מספיק דודאי גם בזמן חכמי התלמוד היו קובעים מקום לתפלתם ונ"ל דכיון שהארון הקדש מחובר לכותל הוי כאלו היו הכהנים עומדים ממש סמוך לכותל כיון שעומדים סמוך לארון הקודש וא"כ הוה הכל לצדדי הכהנים אבל בזמן חכמי התלמוד לא היתה התיבה סמוך לכותל ממש דהא אמרי' פ' א"נ פשיט' דתיבה אינה מפסקת ש"מ שהיו קצת עומדים אחורי התיבה ע"כ היה שייך לשם אחורי הכהנים אבל אנו אין לנו דבר זה כי אין אדם עומד אחורי הארון הקדש [וכן מ"כ בביאורי מהרש"ל עשה ך' הלכות ברכת הכהנים] ונראה דהעומדים אצל הכותל לא יהפכו פניהם להכותל אלא לצד הכהנים דהא בעינן פנים אל פנים כנ"ל:
כא סָעִיף כד אם הם אנוסים אבל בלא אנוסים אין הברכה חביבה להם מדלא הלכו לקבל הברכ' פנים אל פנים (רש"י):
כב סָעִיף כה לאחיהם שבשדות. ולא אמרו לנשים וטף כמ"ש אח"כ לענין אמן דנשים א"א דהא יברכך וכל ברכת כהנים נאמר בלשון זכר דלשון נקבה היא אליך בחיר"ק תחת היו"ד ופת"ח תחת הלמ"ד. וטף אינו שייך לברכה זו בשבילם דאכתי לא חזו לכך דבמה יחול הברכה עליהם אלא על העתיד והברכה הוא מעכשיו. ועוד נראה דבאשה אמרינן בברכות אין האשה מתברכת אלא מפרי בטנו של איש וכן הטף נגררים אחר אבותיהם וא"כ היתה הברכ' כאן לכהנים עצמם והתורה אמרה ושמו את שמי על בנ"י אבל הכהנים מתברכים מפי הקב"ה שנאמ' ואני אברכם. אבל בעניית אמן הם שייכים שפיר כנ"ל.
כג סָעִיף כה והעשר' עונים אחריהם אמן. פי' דבכהנים בעינן עשרה דאל"כ לא חשיבי לברכה אבל כשיש ישראל ביניהם אפי' אחד חשוב לברכת כהנים כדלעיל שהכהנים מן המנין ונראה טעם החילוק בזה דישראל אפילו אחד ראוי לברכה מצד עצמו דלשון ברכ' כהנים נאמר בלשון יחיד אבל כהנים אינם באים לכלל זה רק שצריכים אנו לחלקם כדי שיהיה שם מברכי' ומתקבלים ואין שם מתקבלים עליהם אלא אם כן הם עשרה:
כד סָעִיף כו אין לומר שום פסוק כו'. דכלום יש עבד שמברכין אותו ואינו מאזין. וכתבו התוס' בפ' א"נ דאע"ג דמאן דחזא חלמא אומר רבש"ע משום סכנה התירו לו שמא צריך רפוא' לחלמי':
כה סָעִיף כו אך יותר טוב כו'. נראה לי דיש לאומרם בשעה שהמקרא קורא התיבה תחל' דבגמרא יש פלוגתא בזה דרב יוסף היה אומרם בין כל ברכה וברכ' ואינך אמוראי לא רצו לאומרם וכן הלכתא אבל בשעת הקראת המקרא כ"ע מודים דשם אין שייך שאינו מאזין לברכת כהנים והא דלא הזכירו זה בגמרא דשם לא היה המקרא מנגן התיבה וא"א לומר הפסוק באותו הזמן מה שא"כ עכשיו שגם המקרא מנגן התיבה שפיר יוכל לאומרו באותה שעה:
כו סָעִיף ל מי שיש לו מום. נרא' פשוט דכל הנהו שאינם נ"כ צריכים לילך מבה"כ בשעת הדוכן דלא לימרו עליו בן גרושה הוא וכמש"ל ס"ה וכ"כ המרדכי פ' הקורא עומד בשם הר"י הלוי משפירא שכהן האבל ילך מבה"כ לפי שנוהגים שאינו נ"כ:
כז סָעִיף ל ואם היה דש וכו'. דהטעם שמום פוסל משום שלא יסתכל בו ובדש לא יסתכלו בו כי אין חידוש בעיניהם ותימה לי אמאי לא יהיה פסול משום דאיתקש לעבוד' כדאי' בפ' א"נ הבאתי בסי"ד דכתיב לשרתו ולברך בשמו דמטע' זה פסול ביושב כמ"ש התוס' פ' א"נ דף ל"ח נראה לר"י כהן שבירך ב"כ בישיבה לא עשה ולא כלום הואיל ואיתקש ברכה לשירות וגבי שירות אמר בפ"ב דזבחים דיושב מחלל עבוד' הלכך אף כאן צריך לחזור ולברך מעומד עכ"ל וכן אית' בסל"ח בשתויין דפסול לדוכן וכ' הרמב"ם דאיתקש לעבודה וא"כ ה"נ בעל מום פסול לעבודה ה"נ יהיה פסול לדוכן ומה מהני דש בעירו. ונראה לתרץ דמדכתיב בברכת כהנים דבר אל אהרן ואל בניו משמע אף בעלי מומין כמ"ש רש"י בפ' אמור בני אהרן אף בעלי מומין במשמע ויש כאן ב' פסולים הא' מצד שינוי הבריאה שהוא בעל מום וזה אתרבי במלת בניו ופסול שני מחמת מעשה האדם וזה לא שייך למלת בניו דקאי על התולדה דמ"מ הוא בניו של אהרן בתולדה ולא בא ההיקש דברכה לשירות אלא בדבר שהוא ביד האדם לתקן כגון יושב שהרי יכול לעמוד ובשתוי יין יש לו להזהר שלא לשתות משא"כ מומין שאין בידו לתקן שבקי' לה אמשמעות דבני אהרן כנ"ל בזה ודבר חידוש הוא אשר לא מצאנו קושי' זו ופירוק' בשום מפרש קדמון ולא בתראי:
כח סָעִיף לא ידיו בפנים מן הטלית כו'. תמהתי אשר לא הביא רמ"א היתר מצד כיסוי הפנים של הקהל שאנו נוהגים בשעת דוכן והוא מנהג בכל המקומות וא"כ אין חשש שמא יסתכל דהא נזהר הרבה בזה ומכסה על פניו בטלית בשביל זה ודאי עדיף זה מכיסוי הכהנים על פניהם:
כט סָעִיף לב אסטיס ופואה. מיני צבעונים הם:
ל סָעִיף לג לאלפי"ן עייני"ן. היינו לפי שהיו יודעים להבחין בהפרש שביניהם אבל אנו רוב עמינו אין יודעים להבחין בזה אין שייך פסול זה בינינו וברמב"ם הזכיר עוד בין שבול' לסבול' וזה מצוי בינינו אלא דנ"ל דבארץ רוסיא רגיל זה הרב' מאוד והוי כמו דש בעירו דלעיל ואין פסול בזה מחמת דאינו יודע להזכיר השי"ן כראוי כנ"ל:
לא סָעִיף לד דוקא באקראי בעלמא. בב"י הביא חילוק זה בשם רוב הפוסקים ותמה על הטור שלא הביא חילוק זה רק חילוק דלבדו או עם כהנים גדולים אחרים ונראה דרבינו הי' בארץ אשכנז ושם המנהג כמו במדינתינו שאין נשיאת כפים רק בי"ט וא"כ הוי הכל אקראי ומותר עם כהנים אחרים וכן נראה עיקר דאין לחלק בינינו בזה החילוק כנ"ל:
לב סָעִיף לה שהרג את הנפש. דכתיב ובפרשכ' כפיכם אעלים עיני מכם ידיכם דמים מלאו וכתיב גם כי תרבו תפל' כו'. משמע דתשוב' לא מהני:
לג סָעִיף לו מל תנוק כו'. דכיון דאכוון למצוה פטור ועוד שמא מת בלאו הכי:
לד סָעִיף לח שתה רביעית יין כו'. דברכ' דומיא דשירות בעינן והמשרת שיכור חייב עמ"ש בסעיף ל':
לה סָעִיף לח שתאו בפ"פ כו'. כב"י דהא דאתקש ברכה לעבודה אסמכתא בעלמא היא ודינו שנאסר לישא כפיו במקום שאם נכנס למקדש חייב עכ"ל משמע דלענין עבודה איכא איסורא בזה וכ"כ בכ"מ פ"א מה' ביאת מקדש דמ"ש שם הרמב"ם שתה רביעית בב"פ פטור ואינו מחלל העבוד' אבל אזהר' איכא. ותמוה מאוד דא"כ מנלי' לרמב"ם דבהא לא איתקש ברכה לשירות ולומר שהיקש זה אינו אלא אסמכתא והלא היקש הוא א' מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם ולא נמצא בגמרא רמז שיהיה היקש זה אסמכתא ואדרבא התו' פ' א"נ כתבו דאם נ"כ בישיבה צריך לחזור ולברך מכח היקש לעבודה ואי לא הוה רק אסמכתא לא הי' להוציא ש"ש לבטלה. ע"כ נלע"ד דגם גבי עבודה מותר בזה וכ"כ בכ"מ גם בשם תשובת הרשב"א וז"ל כיון דאיפסקא הלכ' כר"א אינו במיתה ולא באזהרה אפילו על היין אא"כ שתה ממנו רביעית ולא יפסיק בו וכ"פ הרמב"ם ז"ל עכ"ל מ"ה מותר גם כאן בדוכן וע"כ נראה ברור שאם שתה שאר דבר המשכר אף ע"ג דלגבי עבודה אינו חייב מיתה כמ"ש הרמב"ם בפ"א דמקדש שאין חייב מיתה אלא דוקא ביין אבל בשאר מידי דמשכר כגון דבילה הרי זה לוקה ועבודתו כשרה מ"מ גבי נ"כ ודאי אסור כיון דעכ"פ יש איסור בעבודה מן התור' וכ"ש שכור מן שכר או מי דבש שאסור לדוכן וכיון שאין בזה שיעור מפורש כמו שיש ביין אסור לכהן לשתות כלל מידי דמשכר קודם נ"כ אע"ג דלפי' הב"י לא אתקש אלא במידי דחייב גבי עבודה כמ"ש:
לו סָעִיף מא י"א דאם יש לו בת שהמירה כו'. נראה פשוט שמ"מ הוא נ"כ דאפי' אם הוא עצמו בעל שאר עבירות שאין פסול לדוכן ולא גרע זה ממנו:
לז סָעִיף מד שאין נ"כ אלא בי"ט. ב"י בשם האגור כתב הטעם למה אין נ"כ בכל יום מפני שמנהג לטבול ובכל יום קשה לטבול וחלק הב"י ע"ז שלא הוזכר בגמר' טביל' לנ"כ ואם נהגו להחמיר ולטבול למה יבטלו בשביל זה ג' עשה בכל יום כו' ורבים מהכהנים פורשים מנשותיהם בי"ט בשביל הדוכן ושיבוש הוא בעיני דאם חוששין לטומאת קרי ולהחמיר על עצמם היה להם לטבול קודם דהרי כבר יש עליו טומאת קרי ותו דהא בא"י ובכל מלכות מצרים נ"כ כל ימות השנה וכי יפרשו לעולם מן נשותיהם וע"כ נראה שאין טעם להם וכ"ש אם נזדמנה טבילת מצוה שאין לבטל המצוה בשביל זה שאין לו יסוד ועיקר:
לח סָעִיף מד אפי' בשבתות השנה כו'. בקצת מקומות נוהגים שאפי' בי"ט שחל בשבת אין עולין לדוכן ואיני יודע שום טעם או ריח דלמה יגרע קדושת היום בשביל שיש בו קדוש' נוספת וראוי לבטל דבר זה וכן ראיתי גדול א' שצו' לעלות לדוכן גם בשבת כשחל בי"ט:
לט סָעִיף מה אם לא מחל על כך. בהגמ"ר דגיטין כ' מעשה בכהן שיצק מים ע"י ר"ת הקשה תלמיד א' הא שנינו בירושלמי המשתמש בכהונ' ה"ז מעל והשיב ר"ת אין קדושה בזמן הזה דקי"ל בגדיהם עליהם קדושה עליהם ואי לא לא והקשה א"כ כל מיני קדושה לא ליעבד להו ושתק ר"ת והשיב הר' פיטר דנהי שיש בו קדוש' יכול למחול כדאמר פ"ק דקידושין אין ע"ע כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום משמע דבלאו ה"ט יכול להשתעבד בו עכ"ל. וקשה לי הא קי"ל וקדשתו בע"כ דאם נשא גרושה כופין אותו שיגרשה כדאיתא בהאש' רבה אם לא רצה דפנו פירוש שמיסרין אותו ביסורין ואמאי לא נימא שהוא מוחל על קדושתו ונ"ל דהטעם דיכול למחול הוא משום דיש לו הנאה מזה ולא אסרה התור' עליו מידי דהוא ניחא ליה בכך אם לא במה שאסרה תורה בפי' עליו אבל שאר דבר לא דוגמא לדבר דמותר להניח שורו לתלוש עשבים בשבת אף על גב דאדם מצווה על שביתת בהמתו מ"מ כיון דכתיב למען ינוח שורך ואין זה נייח אם לא יניחו לתלוש עשבים ה"נ כן הוא וההוא כהן שיצק מים לר"ת ודאי הוה ניחא ליה שזכה לשרת בקודש וזו היא קדושתו ונראה דהא דשתק ר"ת לאו משום שלא היה ידע להשיב אלא שלא רצה ליטול שם ת"ח עליו ולומר שבשביל זה הוא מותר כדאשכחן סברא זו לר"ת בפ' א"נ דף ס"ז רבינא אכל בנכיית' כתבו שם התו' ואר"ת דרבינא לא רצה ליטול השם ולעשות עצמו ת"ח כנ"ל נכון ולפ"ז כל זמן שאין לכהן הנאה ממה שעושה מלאכה לאחרים נראה שאסור להשתמש בו והוי כמועל בהקדש אף על גב דמחיל. ובלבוש כ' הטעם כאן דכתיב וקדשתו פי' אתה מצווה להקדישו אבל הוא אינו מצווה שיחזיק עצמו בקדושה ואין זה נכון כלל דאדרבה קי"ל דוקדשתו בע"כ וכאשר כתבתי נראה עיקר:
א סָעִיף א מיו"ד. איתא בירושלמי פ' הקורא את המגילה עומד. אין נושאין את כפיהם פחות מי' התחילו ביו"ד ויצאו להם מקצתם גומרים ע"כ. ותמהני למה השמיטו הפוסקים דין זה עשכנה"ג. כל שיש בבה"כ עשרה שאין מתפללין בחזרה אלא ציבור והש"ץ יחד בקול רם והכהנים משלימים תפלתם קודם שיגיע הציבור לרצה יכולים לעלות לדוכן לישא כפיהם ואף אם יקרא להם הש"ץ אין כאן הפסקה דצורך תפלה הוא ולרווחא דמילתא יקרא אחר שגמר תפלתו קודם רצה שכנה"ג. עוד שם גמגם לומר שאין נ"כ כ"א במקום שיש ס"ת ע"ש. והפר"ח כתב דלנ"כ לא בעינן שיהיה שם ס"ת אלא בכ"מ שמתפללין עשרה יש נ"כ ושהכי נהוג ע"ש סעיף י' וכ"כ ע"ת. מי שבא ואמר שהוא כהן נאמן לישא את כפיו רמ"א בא"ע סי' ג' ס"א ועי' מה שכתבתי שם:
ב סָעִיף א איסור. עיין מ"א וט"ז וע"ת וב"ח ומהרי"ט ח"א סי' קמ"ט. ובית יעקב סי' קכ"ג. חוט השני סי' י"ז. גינת ורדים חא"ח כלל א' סי' י"ג וי"ד. ובתשובת זרע אברהם חא"ח סי' י"א: (ובס' אליהו רבה כתב דאישתמיט לשו"ת ב"י דברי מהרש"א עי' שם):
ג סָעִיף ב כהנים. ודוקא שעקר רגליו בעבודה או שא"ל קודם רצה לעלות אבל אם לא עקר רגליו אינו רשאי לעלות כמ"ש ס"ח. מ"א וכ"כ בגינת ורדים סי"ג ובשו"ת זרע אברהם סי' י"ד ועי' בס"ק י"א מ"ש:
ד סָעִיף ג עלה. ואם עלה פעם שנית מברך אפי' באותו ציבור רמ"מ סי' י"ב:
ה סָעִיף ד כהנים. ובמרדכי כ' שיצאו קודם רצה ונ"ל טעמו שמא יאמרו לו אחד מבני הקהל עלה כשמתחיל החזן רצה עי' סעיף כ' בהג"ה. ועי' ס"ק י"א מש"ש ודלא כמ"א. כ' הב"ח והפסולים מדרבנן א"צ לצאת לחוץ כשהחזן קורא כהנים דאין כוונתו על הפסולים. וכתב המ"א אפי' א"ל עלה אינו עובר ע"ש וכן כתב פר"ח וע"ת:
ו סָעִיף ה במנעלים. ויחלוץ המנעלים קודם הנטילה ומנעלים שאפשר לחלוץ בלא נגיעה ביד יכול ליטול קודם חליצת המנעלים עסי' ד' סי"ח. ויצניעו המנעלים תחת הספסלים שלא יעמדו בגלוי בבה"כ מפני הכבוד ע"ת ועיין בשכנה"ג:
ז סָעִיף ה עור. ודוקא כשאין מגיעים אלא עד הארכובה וקשורים ברצועה אבל אם הם מגיעים עד אציליהם דהם מכנסיים שרי. ונ"ל דשל בגד ומחופה עור שרי בכל ענין מ"א. אם מותר להכהנים לעלות לדוכן במנעלים של לבדים שקורין פילוץ שו"ך עיין בתשו' כנסת יחזקאל סי' י"א:
ח סָעִיף ו מים. ואם אין שם לוי יוצק בכור שהוא פטר רחם שהוא קדוש נכנס תחת הלוי ב"ח וכתב המ"א דדוקא בכור לאם קאמר אבל בכור לאב לבד לא מצינו בו קדושה האידנא ואם אין שם ג"כ בכורים טוב שיטלו ע"י עצמם מעל יד ישראל שכנה"ג. והגאון מהור"ר דוד אופנהיים מאריך בספרו נשאל דוד כ"י סי' צ"ח אי שרי לכהן לשמש בכהן. ואם הלוי חכם והכהנים ע"ה אם רוצה א"צ ליתן מים על ידיהם רק יטלו בעצמם מהר"י הלוי סי' ל"ט ומ"א והר"ש הלוי ס"ט וי' כתב דמידת חסידות הוא ללוי ת"ח לצוק מים ע"י כהנים אף שהם ע"ה ואם הלוי יראה שהשעה צריכה לנהוג סלסול הרשות בידו דודאי אסור לזלזל בכבוד התורה ע"ש. ואם יש כהנים ת"ח וע"ה בב"א אינו רשאי ליצוק על ת"ח ולא על ע"ה אלא יצוק ע"י כולם מהר"י הלוי סמ"א והפר"ח כתב שחייב מיתה אם מציק מים על ע"ה אפילו שיהיו מקצתם ת"ח וכ"ש אם כולם ע"ה ע"ש ועי' כנה"ג שהביא דעות דאפילו אם כולם ע"ה מחוייב הלוי ת"ח לצוק מים על ידיהם ע"ש. ועיין בתשוב' דרכי נועם סי"ב ובחות יאיר סי' ר"ה. אסור ליתן [ביו"ט] במים דבר שמוליד ריח מ"א. (ובס' אליהו רבה מתיר כיון דשמן עצמו מעורב במים לא הוי מוליד ריח ע"ש באריכות שמביא ראיה לדבריו):
ט סָעִיף ו ידיהם. מיהו היכא דהסיח הלוי דעתו הגון הוא שיטול הלוי קודם וא"צ לומר היכא דנגע בגופו ובמנעליו ב"ח. ובשכנה"ג כ' ומנהג פשוט בינינו ליטול גם הלוים את ידיהם תחלה ע"ש:
י סָעִיף ז לברך. כל כהן ירא וחרד ישמור ידיו משעת נטילתו שחרית שלא ליגע במקום המלוכלך שאם נגע יש ספק אם צריך לחזור ולברך כשנוטל ידיו לנשיאות כפים עיין מ"א ואסור לשהות כדי הילוך כ"ב אמות בין נטילה לברכת כהנים הלכך צריך ליטול סמוך לרצה והחזן לא יאריך ברצה. מ"א:
יא סָעִיף כ יעלה. ל"ד בהתחלת הש"ץ רצה אלא קודם שיסיים הש"ץ רצה צריך לעקור פר"ח ע"ש. ומהריק"ש רוצה להוכיח מכאן דכהן שבא לבה"כ בהודאה דיכול לברך ברכת כהנים אע"ג דלא היה בבה"כ כשאמרו רצה מדקאמר כל כהן שבבה"כ נעקר ממקומו מכלל דכשאינו בבה"כ א"צ שיעקר רגליו בעבודה ויכול לעלות לדוכן אע"ג דלא שמע רצה ע"ש ובתשו' הרדב"ז הובא בכנה"ג לא כ"כ וז"ל שם ומה שעקר רגליו מביתו לבה"כ לא נקרא עקר רגליו לעלות לדוכן הלכך לא יעלה ע"ש. ובתשו' גינת ורדים כלל א' סי' י"ג ובסי' כ"ב ופר"ח חלקו עליו והעלו כרדב"ז ע"ש וכ' כנה"ג ונ"ל שאם ביתו סמוך לבה"כ ועקר רגליו מביתו קודם רצה כדי לעלות לדוכן מקרי עקירה ע"ש וכ' פר"ח וזהו פשוט שהכל תליא בעקירת רגליו אדעתא לעלות לדוכן ע"ש. כהן שלא היה בדעתו לעלות לדוכן ומש"ה לא עקר רגליו ברצה כדין וכהלכה וכשהגיע הש"ץ למודים נזכר ובא לעלות לדוכן לא יעלה ואם עלה ירד גינת ורדים סי' כ"ב ע"ש. אם היה אונס בשעה שהגיע הש"ץ לעבודה ולא עקר בעבודה לא יעלה ואם עלה לא ירד כנה"ג בשם הרדב"ז ע"ש. וה"ה בדין הראשון שעקר רגליו מביתו לבא לבה"כ וכו' נמי אם עלה לא ירד עי' בגינת ורדים סי' כ"ב. כהן המתפלל י"ח אם אין שם כהן אחר פוסק ועולה לדוכן ואם יש שם כהנים אינו פוסק הרדב"ז ח"ד סי' רצ"ג ועיין דבר שמואל סי' ס"ז ואם א"ל עלה בכל ענין צריך להפסיק מ"א ס"ק מ' ואין להקשות דא"כ דתלוי הכל באם עקר רגליו בעבודה למה פסק בסעיף ד' כשהכהנים אינם רוצים לעלות לדוכן צריכין לשהות חוץ לבה"כ בשעה שהחזן קורא כהנים וע"ש וכ"כ רמ"א בסעיף מ"ד ע"ש. הלא אפי' אם היה יושב בבה"כ אם לא עקר בעבודה לא היה עובר כדאמרינן. די"ל דודאי רשאי לישב בבה"כ ואינו עובר אם לא עקר רגליו ברצה וגם אם לא א"ל עלה כמבואר בירושלמי דר"ש בן פזי הוי קאים ליה אחורא עמודא ולא יצא לחוץ עי' ב"י. וכן מוכח מסעיף כ' אם הש"ץ כהן לא ישא את כפיו ע"ש והא דכתבו הש"ע והרמ"א דיצא לחוץ הוא מצד עצה טובה שמא יאמר לו אחד מבני הקהל קודם רצה עלה ואז היה עובר. ומש"ה הוכרח לצאת קודם רצה. ולאחר מודים נמי אין ליכנס מאחר דיש פלוגתא בין הפוסקים למהריק"ש צריך לעלות. ולהרדב"ז אין עולה ואם עלה לא ירד כמ"ש מש"ה כתבו מילתא דפסיקתא דצריך לשהות חוץ לבה"כ בשעה שקורא החזן כהנים. ואז לכ"ע שפיר דמי וק"ל ועיין מ"א ס"ק ד' וס"ק למ"ד וס"ק ס"ט. ועיין בתשוב' זרע אברהם למהר"א יצחק סי' י"ד ובגינת ורדים כלל א' סי' י"ג:
יב סָעִיף ט רגליהם. ועכשיו נוהגין שעומדין על הדוכן בשעה שמתחיל רצה צ"ל תחלה מודים עם הש"ץ ואח"כ אומר יהי רצון כדי שיסיים אותו עם השליח צבור. מ"א:
יג סָעִיף ט אמן. דהיינו עד שיסיים השליח ציבור ולך נאה להודות כדי שיענו הקהל אמן על שתיהם:
יד סָעִיף י ההיכל. לאו למימרא דבנ"כ בעינן מקום שיש בו ס"ת אלא בכ"מ שמתפללים עשרה יש נ"כ ע"ל ס"ק א' אם ההיכל קבוע לצד צפון או לדרום אין הכהנים הופכים פניהם אלא כלפי מזרח כנה"ג בשם הר"ש חקאן ע"ל סי' צ"ד ס"ק ד'. ועיין בשכנה"ג סי' זה:
טו סָעִיף י כהנים. אחד גדול ואחד קטן מבן י"ג שנה אינו קורא להם כהנים. מבי"ט ח"א סי' ס"ד וכן הסכים הכנה"ג אבל פר"ח כתב כיון שהוא קטן דבר חינוך הוי שייך שפיר למיקרינהו כהנים. שני כהנים השונאים זה את זה או שמודרים הנאה זה מזה יכולים לעלות ביחד לברך ברכת כהנים ואין אחד יכול לומר לחבירו עלה אתה בשחרית ואני במוסף או איפכא כי יכול לומר אני רוצה לברך בשניהם הר"מ מינץ סי' י"ב:
טז סָעִיף י בלחש. היינו הש"ץ לבד ולא הקהל:
יז סָעִיף י קורא. ואפ"ה מברך אע"ג דאינו מחויב לעלות כמ"ש ס"ב. רמ"מ סי' י"ב ס"א וכ"כ פר"ח ע"ש:
יח סָעִיף יא מברכין. משמע שצריך להתחיל בברכה ופניו כלפי היכל וגו' הברכה כלפי העם פר"ח אבל הרמב"ם פי"ד מהלכות תפלה דין י"ב כתב וקודם שיחזור פניו לברך את העם מברך בא"י אמ"ה וכו' ואח"כ מחזיר פניו לציבור ומתחיל לברכם ע"כ. ושכנה"ג נתקשה הרבה בסברת הרמב"ם ונוהגין כדברי המחבר. פר"ח:
יט סָעִיף יא בקדושתו. וכלם מברכין ואין אחד מברך והאחרים יענו אמן מפני הטירוף מבי"ט ח"א סי' ק"פ:
כ סָעִיף יא באהבה. הטעם שאומרים באהבה משום דאיתא בזוהר כל כהן דלא רחים לעמא או עמא לא רחים ליה לא ישא כפיו מ"א ועי' באר שבע פרק אלו נאמרין:
כא סָעִיף יב מהשמאלית. מ"מ צריך ליזהר שיניח אצבעות הימין על השמאל כדי שלא ישבר החלון דבעי ה' כוים עיין מ"א ובשכה"ג:
כב סָעִיף יג יברכך. ובכהן א' שאין קוראין לו כ"ע מודים דמקרינן ליה יברכך (רמ"ע) [ר"מ מינץ] סי' י"ב:
כג סָעִיף יג תחלה. ועיין פר"ח. ויש למחות ביד הש"ץ המקרא על פה אלא צריך להקרות מתוך הסידור. פר"ח:
כד סָעִיף יד אלא בלה"ק. אפי' בדיעבד לא יצא כנה"ג וכ"כ פר"ח עי"ש עי' יד אהרן ובכנה"ג ובפר"ח ובע"ת:
כה סָעִיף יד ובעמידה. והצבור רשאים לישב רק שיהיו פניהם נגד הכהנים מ"א. כהן זקן ושבע ימים ומכח חולשת זקנתו אינו יכול לעמוד כשנושא כפיו אם יכול לתמוך מה טוב ואם לאו ישא כפיו מיושב דאין לבטל מנשיאות כפים דעובר בג' עשין שבות יעקב ח"ב סי' א' וע"ש והיד אהרן חולק עליו דמעומד הוי לעיכובא ומוטב שיעבור ג' עשין ע"ש וכן דעת הכנה"ג:
כו סָעִיף יד ובקול רם. במעולה שבקולות לא קול גדול ולא קטן אלא בינוני. טור:
כז סָעִיף טו רבון. בר"ה ובי"כ שמאריכין בניגונים היום וכו' לא יתחילו לומר רבון עד לבסוף שיסיימו עם הקהל כאחד. מ"א:
כח סָעִיף טו שניהם. עי' בתשובת דבר שמואל ס"ס רצ"ה שמיישב שם למה שיש נוהגים לומר ב"ה וב"ש כשהכהנים והמקרא מזכיר את השם בברכת הכהנים ע"ש. והפר"ח כ' בפשיטות דמחויב לומר ב"ה וב"ש כשמזכיר את השם אע"ג דליכא אלא הזכרת השם גרידא והביא כמה ראיות ע"ז ע"ש:
כט סָעִיף יז ימין. שלו שכשעומדין תחלה פניהם למזרח יפנו לצד דרום ואחר כך למערב נגד הציבור ובחזירתם יפנו לצד צפון ואח"כ למזרח כלפי ארון דלא כי"מ איפכא שמהפך פניו לצד שמאל ונמצא מהפך עצמו בימינו ב"ח. ט"ז מ"א פר"ח והרדב"ז ח"ד סט"ו. ועי' באר עשק סק"ו. כשיורדין מן הדוכן יחזרו פניהם קצת להיכל כתלמיד הנפטר מרבו. מ"א:
ל סָעִיף יז המטונפים. וה"ה כשהם נקיים למ"ש ס"ד סי"ח ודוקא במנעלים שצריכים קשירה שנגע בהם אבל במנעלים שא"צ ליגע בהם א"צ נטילה. שכנה"ג:
לא סָעִיף יח מודים. לא כתב כאן מפי כל הצבור להורות דהמקרא רשאי להתחיל אע"פ שעדיין לא כלה כל הצבור אמן רק ברוב צבור סגי. ע"ת ומג"א:
לב סָעִיף יח אמן. כאן כתוב מפי כל הצבור להורות דהכהנים צריכים להמתין עד שתכלה אמן מפי כולם. ול"ד למ"ש בסי' קס"ז דאין צריך להמתין על המאריכים יותר מדאי דשאני ברכת כהנים דבעי שישמעו כולם לכך צריכים להמתין. ואע"ג דהמקרא א"צ להמתין על המאריכים אבל הכהנים צריכים להמתין. ובזה יתורץ קושית הב"י מ"ש הא אין הכהנים אומרים התיבה עד שש"צ מקרא אותה תחלה א"כ מאי עד שיכלה אמן מפי הצבור וכו' ע"ש וק"ל ע"ת ומ"א ע"ש (ועי' בספר אליהו רבה שהאריך בזה):
לג סָעִיף טו הציבור. הקשה הב"ח הא אין רשאי להתחיל עד שיתחיל הש"ץ שים שלום כמ"ש סעיף ט"ו. וא"ל דאם יש מאריכין באמן והש"ץ התחיל שים שלום אפ"ה צריכים הכהנים להמתין להם וכך תרצו הע"ת וט"ז ע"ש. זה אינו דאדרבה דאיפכא הוא דהש"ץ צריך להמתין להם כדי שישמעו הברכה כמו שכתבתי בסק"ד וסיק י"ז ע"ש אבל הכהנים א"צ להמתין להם עם הרבון העולמים וכו' דלא דמי לברכת כהנים עמ"א:
לד סָעִיף יט כהנים. אפי' מובטח לו שלא יתבלבל אין לענות אמן ב"ח ט"ז וגם התוי"ט כתב כן וחזר ממ"ש בספרו ל"ח סי' פ"ה משנה ד'. ודברי תוי"ט אלו אישתמיטתיה מבעל המחבר פרי חדש ע"ש. ומ"א ופר"ח ס"ל דאם מובטח לו שלא יתבלבל שרי לענות אמן ע"ש. ולכ"ע שרי לענות אמן אחר ברכת כהנים הראשונה שהיא לברך את עמו ישראל באהבה דכאן אין חשש טירוף ולא יתבלבל כיון שלא התחיל עדיין ט"ז ע"ש:
לה סָעִיף כ לעלות. פי' קודם רצה. אבל אם א"ל אחר רצה אינו רשאי לעלות כיון שלא עקר ברצה כמ"ש סעיף ח' ומה"ט אינו עובר כשקורין כהנים כמ"ש סעיף כ"ב משום דהקריאה הוא אחר רצה ועיין ע"ת שהקשה דלעולם משכחת דיעבור ש"ץ בעשה כיון דאחר קורא הכהנים וכל כהן שאינו עולה עובר בעשה ע"ש ולא דק כיון שלא עקר הש"ץ בעבודה אינו עובר בקריאת כהנים וע"ל ס"ק י"א מש"ש:
לו סָעִיף כ לתפלתו. ולדידן שמתפללין מתוך הסידור מובטח שיחזיר לתפלתו ומכ"מ כשיש כהנים אחרים לא יעקור רגליו ל"ח ב"ח ומ"א ורוב פוסקים עיין מ"א. ופר"ח כתב דאם מובטח לו שיחזור לתפלתו ישא כפיו אפי' היכא דאיכא כהנים אחרים ע"ש:
לז סָעִיף כ בעבודה. צ"ל מעט בעבודה כ"ה בטור. מ"א:
לח סָעִיף כא ניגון א'. מזה יש ללמוד להחזנים המזמרים בי"ט תתברך צורנו בניגונים הרבה דאין עושין יפה:
לט סָעִיף כב ישראל. פי' דלכתחלה משתדלין שיהא הש"ץ ישראל. מ"א בשם הכנה"ג:
מ סָעִיף כב ושותק. פי' עד התחלת שים שלום ונראה דכאן לא עדיף טפי שיסיים המקרא ש"ש דדוקא לעיל שהחזן הלך ממקומו ואז בא אחר על מקומו ומקרא ע"כ עדיף שהוא יאמר גם ש"ש משא"כ כאן שהחזן עומד על מקומו רק שהוא שותק ואחר עומד אצלו ומקרא היאך יאמר שים שלום והוא על מקום החזן. וב"ח כ' שאף בזה יסיים המקרא ש"ש והחזן יאמר קדיש ולא ראיתי בשום מקום ואדרבא כמה פעמים בילדותי הייתי אני המקרא אצל הש"ץ שהיה כהן והש"ץ אמר ש"ש והב"ח חמי ז"ל היה באותו בה"כ וכן עיקר. ט"ז:
מא סָעִיף כג בהם. היינו משום שלא יסיחו דעתם אף ע"ג דאמרינן דהמסתכל בכהנים עיניו כהות היינו דוקא בזמן שבה"מ קיים ומברכים בשם המפורש אבל בזה"ז אינו אלא משום היסח הדעת א"כ לפ"ז כ"ש שלא יסתכלו במקום אחר ומלשון להסתכל משמע דוקא להסתכל הרבה אסור אבל ראיה בעלמא לא מתסרא אך נוהגין שלא להסתכל כלל ואפשר דעבדי זכר למקדש דהתם אפי' ראיה בעלמא הוי אסורא משום כבוד השכינה. מ"א:
מב סָעִיף כד ובצדיהם. היינו צדדים שלפניו אבל צדדים שלאחריהם כגון אותם העומדים בכותל מזרחי והארון הקודש בולט קצת לבה"כ והכהנים עומדים לפניו אינן בכלל ברכה וב"ח כ' בזה היתר דעכשיו כיון שכל אחד קונה מקום בבה"כ חשובים אנוסים דאינו רשאי לילך ממקומו ולדחות חבירו ממקומו ע"ש. ואין זה מספיק דיכולים לילך למקום הכהנים שהוא פנוי או להתרחק מעט מכותל מזרחי שיהיה בצידי הכהנים או לעמוד באמצע בה"כ מ"א. וט"ז כתב היתר בזה דכיון שהארון הקודש מחובר לכותל הוי כאלו היו הכהנים עומדים ממש סמוך לכותל כיון שעומדים סמוך לארון הקודש וא"כ הוי הכל לצדדי הכהנים ע"ש. העומדים אצל הכותל דרומי או צפוני לא יהפכו פניהם לכותל אלא לצד הכהנים דבעינן פנים כנגד פנים. ט"ז:
מג סָעִיף כה שבשדות. והא דלא אמרינן דמברכים לנשים וטף כמ"ש אח"כ לענין אמן. דכתיב כה תברכו את בנ"י ולא בנות ישראל. ב"ח עיין מ"א:
מד סָעִיף א אמן. כיון דהעונים כהנים דהעונים לא חשיבי בבציר מיו"ד משא"כ בסעי' א' דהעונים ישראלים אפילו בבציר מיו"ד סגי ועי' ט"ז:
מה סָעִיף כו פסוק. וכתבו התוס' פ' א"נ דאע"ג דמאן דחזא חלמא אומר רבש"ע וכו' משום סכנה התירו שמא צריך רפואה לחלמיה. ובתרומת הדשן כתב דמה שאמר רבש"ע וכו' היינו דוקא בשעה שמאריכין בכ"ף של וישמרך ובויחנך ובלמד של שלום:
מו סָעִיף כו לאומרם. וכ"כ מ"ע סי' צ"ה וכ"כ הב"ח וע"ת ופר"ח ושכנה"ג. וכ"כ המ"א דהאומרן יאמרן בשעה שהחזן מקרא התיבה וכ"כ הט"ז אך ראיתי שערוריה שהמון עם צווחין הפסוקים בקול גדול ואח"כ חוזרין וצווחין מיברכך עד התיבה שעומד בו ולא יכול לשמוע קול של כהנים בשביל קולם ולאו שפיר עבדי וראוי לבטלה. נשאלתי אם מותר לקרות הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום בשעה שהכהנים מברכים לעם והשבתי דאינו מותר אפי' למ"ד דמותר לקרות הפרשה שמו"ת בשעה שהש"ץ קורא הפרשה בס"ת אפ"ה אסור בברכת כהנים. שכנה"ג ופר"ח:
מז סָעִיף כח אחרת. דליכא בל תוסיף בעשיית המצוה ב' פעמים אבל אין בו חיוב אפילו אם הוא בבה"כ כשקורין כהנים כיון שכבר נשא כפיו פעם אחת. תוס' ועי' בתשו' גינת ורדים כלל א' סי' י"ג. ובתשובת זרע אברהם חא"ח סי' י"ב:
מח סָעִיף כ מעכבתו. ואם יראה שאם יעלה לדוכן יעבור זמן תפלה ילך חוץ לבה"כ ויתפלל אבל אם א"ל עלה צריך עלות וכמ"ש ס"ך דהוי דאורייתא ותפלה דרבנן ואם יראה שיעבור זמן ק"ש יקרא פסוק ראשון מ"א ועיין בע"ת ס"ק כ"ז במ"ש שם בשם הרב קלויזנ"ר וכו'. ולא עיין סעיף זה:
מט סָעִיף ל מום. וכל הנהו שאינם נ"כ צריכים לילך מבה"כ בשעת הדוכן דלא לימרו עליו דבן גרושה הוא ט"ז. איתא בש"ס דפוחח אינו נושא את כפיו ע"ל סי' נ"ג סעיף י"ג מי שיש לו חולי מעיים לא ישא את כפיו פר"ח. היכא דאיתא נדה בביתיה דכהן אסור ליה למיסק לדוכן כל אימת דאיתי' בנדותה פר"ח בשם ספר המקצעות. וכתב הפר"ח עליו ודבריו אלו אין לפרסמם דלאו הם מעיקר הדין והנח לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין ע"ש:
נ סָעִיף ל בעירו. הקשה הט"ז אמאי לא יהיה פסול משום דאיתקש לעבודה ע"ש ואשתמט מיניה גמרא ערוכה בש"ס דתענית דף כ"ו ע"ב אי מה משרת בעל מום לא אף כהן מברך בעל מום לא הא איתקש לנזיר ע"ש ועיין מ"א ס"ק נ"ד ובט"ז ס"ק ל"ה וצ"ע. שבות יעקב ח"ב סי' א' ויד אהרן:
נא סָעִיף ל לעיר. ב"ח מתיר אפילו באקראי בלמ"ד יום ע"ש ופר"ח כתב עליו ואינו מוכרח:
נב סָעִיף לא פניהם. וט"ז כתב היתר מצד כיסוי הפנים של הקהל שמכסים פניהם בטלית:
נג סָעִיף לב בכך. היינו אפי' כשאינו דש בעירו עיין פר"ח:
נד סָעִיף לג עייני"ן. וה"ה מי שקורא לחית"ן ההי"ן. ואם כל בני עירו קורין כך נושאין את כפיהם כנה"ג בשם הרדב"ז ומהרי"ט וכתב פר"ח ודע דבכל הני דקאמרינן לא ישא את כפיו מסתברא לי אם עלה לא ירד:
נה סָעִיף לג אלפי"ן. ואע"פ שלא מצינו עי"ן בברכת כהנים מ"מ כשקורא יאר ה' מיחזי כקורא יער בעי"ן. דעי"ן ואל"ף שווין אצלו עכ"ל מ"א בשם רש"ל. ולא הבנתי דזה אתי שפיר למי שקורא אלפין עייני"ן אבל לא למי שקורא עיינין אלפי"ן וק"ל:
נו סָעִיף לד שערות. משמע אפי' הוא בן י"ג אסור ולכן צריך לדקדק בדבר שלא יבא לידי ברכה לבטלה. מ"א:
נז סָעִיף לד ולהתחנך. ורשאי לברך כמ"ש סי' רט"ו:
נח סָעִיף לד בקביעות. והאידנא שאין נ"כ אלא ברגל רשאי לישא כפיו בכל רגל לאחזוקי נפשיה בכהני דלא מיקרי קביעות אלא כשנ"כ בכל יום ט"ז מ"א. ננס לא ישא כפיו לבדו אפילו דש בעירו ואם יש לו זקן מותר לישא את כפיו. פר"ח:
נט סָעִיף לה כפיו. אבל אם אנסוהו להרוג ישא את כפיו. רלנ"ח פ"ח מ"א:
ס סָעִיף לה תשובה. פר"ח פסק דווקא במומר שבסעיף שאחר זה. אבל בכהן שהרג את הנפש אפילו עשה תשובה לא ישא את כפיו דאין קטיגור נעשה סניגור ע"ש:
סא סָעִיף לו תינוק. דאכוין לשם מצוה ועוד שמא מת בלא"ה:
סב סָעִיף לו אחריו. ומיהו אם יודע בעצמו שאמת הוא לא ישא את כפיו רלב"ח מ"א ואם עשה תשובה עליו עי' ס"ק ס':
סג סָעִיף לז מומר. אפילו לא עבד ע"א. ואם עבד ע"א אפי' נאנס אינו נושא כפיו אפי' עשה תשובה כ"מ מדיוק לשון הרמב"ם עיין בד"ה ב"ח וע"ת ופר"ח. ופר"ח וב"ח העלו לענין הלכה שאפי' עובד ע"א כיון שעשה תשובה נושא כפיו ע"ש ומיהו אם הבטיח להמיר וחזר לא נפסל כנה"ג בשם הרדב"ז ע"ש. כתב הב"ח ערל שמתו אחיו מחמת מילה צ"ע אי כשר לנ"כ ע"ש ובשכנה"ג כתב לדידי הדבר פשוט דלא ישא את כפיו וכ"פ הפר"ח כוותיה ולא מטעמו ע"ש. והמ"א וע"ת חלקו על הב"ח ופסקו אפילו לא מל א"ע במזיד כשר ע"ש והיד אהרן כתב על המ"א שדבריו תמוהים ע"ש:
סד סָעִיף לח יין. הט"ז וע"ת פסקו דאף בשאר משקין אע"ג דלגבי עבודה אינו חייב מיתה אלא דוקא ביין מ"מ גבי נ"כ ודאי אסור ע"ש. והמ"א חולק ופסק בנ"כ ליכא איסורא כלל בשאר משקין אא"כ הוא שכור כלוט דאז פטור מכל המצות. אבל אם לא הגיע לשכרותו של לוט אפי' אינו יכול לדבר בפני המלך רשאי לישא את כפיו ע"ש. ועיין בל"מ ובכ"מ בפ"א דביאת מקדש. כתב הלק"ט ח"ב סי' קכ"ה דלא שנא בתוך הסעודה ול"ש שלא בתוך הסעודה ע"ש. אם שתה יין מגתו פסול דהא בנזיר אסור ובעבודה נמי אסור מ"א. ועיין סי' צ"ט ס"ב וה"ה כאן (ועיין בספר אליהו רבה שחולק על מ"א. דהא אפי' פטור ואינו לוקה עליו כו' והא דאסור בנזיר אין ראיה דלא גרע מחרצן עיין י"ד סי' רמ"ב):
סה סָעִיף לח שתאו בשני פעמים. עיין ט"ז ס"ק ל"ב ומדבריו שם נראה דאשתמיט ליה סוגיא דתענית דף כ"ו ע"ב ע"ש ועיין ס"ק נו"ן:
סו סָעִיף לט נ"כ. אפילו לא עשה תשובה כן משמע מלשון הרמב"ם דכתב שאין אומרים לרשע הוסף רשע והמנע מן המצות. וכ"כ פר"ח וע"ת. וראב"ח ח"ב סמ"א כתב דוקא כשעשה תשובה ומ"מ משום רינון לא פסל. כנה"ג:
סז סָעִיף מ גרושה. וה"ה חלוצה ואפילו אינו יכול להוציאה מחמת אונס נפשות ונדר הנאה ממנה מעכשיו אינו נושא את כפיו. והא דאמרינן נודר ועובד יורד ומגרש היינו כשיורד מן העבודה מיד מגרש אבל זה שאינו יכול להוציאה אפילו אם נדר הנאה ממנה אסור לישא את כפיו הרא"ם ח"א סי' נ"ט. והמ"א לא ראה דברי הרא"ם אלו במקומם כי אם ממה שהעתיק הכנה"ג ע"ש. דאלמלי ראה הרא"ם במקומו לא היה מקשה מדנפשיה בס"ק נ"ט מה שהרא"ם עצמו הרגיש בזה ומיישבו כמ"ש ע"ש. (גם נפל טעות בדברי מ"א במה שמתרץ על קושית בה"ז ע"ש ובספרי מ"א דפוס פרופס המחודשים נתקן הטעות ע"פ המגיה אותו ע"ש) כהן רע מעללים ובליעל ועז פנים לכ"ע אין מונעין. מהריב"ל ח"א וכנה"ג:
סח סָעִיף מ רבים. עיין מ"א. ועיין מ"ש בש"ע א"ע סי' צ"ו ס"ק כ"ו ודוק ועיין בפר"ח בספרו מים חיים דף ו' ע"א. אם אמר שאינו כהן ונשא אשה פסולה אפילו גירשה והדיר הנאה מכל נשים הפסולות אין לו דין כהן לישא את כפיו ולקרות בתורה ראשון מהר"י הלוי סי' נ"ג ועיין בלבוש א"ע בסוף הספר. ועיין בש"ע סי' ו' ובסי' ג' ס"ק ו' מש"ש:
סט סָעִיף מא יטמא. וא"צ לידור דשאני עריות דיצרו תקפו:
ע סָעִיף מא לקדשו. היינו לפתוח ראשון ולברך ראשון אבל פשיטא דנ"כ:
עא סָעִיף מא מחללת. עיין מ"א שהקשה מסוגיא דסנהדרין ומתוך תירוצו העלה דכוונת המרדכי הוא דאם המירה ודאי שמזנה אבל בהמירה לחוד אינה מחללת לאביה ומש"ה לא נקט המרדכי בן שהמיר ע"ש. ובתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ב' חולק עליו וכ' דל"ש בן ל"ש בת ל"ש זנות ל"ש המיר דת בכולם את אביה היא מחללת ואין מחייבין לקדשו ע"ש. ובשכנה"ג כתב דאין מנהג בזמן הזה לפסול הכהן משום זנות בתו או בממיר דת בין בתו או בנו ע"ש וכ"כ בתשובת שבות יעקב שם:
עב סָעִיף מב החלל. אפילו חלל מדרבנן מ"א. ואם עלה ירד. פר"ח:
עג סָעִיף מג אבילות. וכ"ש אונן. ואם עלה לא ירד בין אבל בין אונן. פר"ח:
עד סָעִיף מג מבה"כ. אפילו בשבת מהשבעה כנה"ג. ופר"ח חולק עליו וכתב דיקיים ג' עשה וישא את כפיו ותבא עליו ברכת טוב ע"ש. ואם קראוהו לכ"ע צריך לעלות אפילו בחול דאל"כ עובר בעשה. ופר"ח כתב דאונן אפילו אם קראוהו לו לעלות לא יעלה ע"ש:
עה סָעִיף מג אמו. וה"ה כל למ"ד על קרובים ואם א"ל עלה צריך לעלות כמ"ש. וה"ה הקובר מתו ברגל אסור בנ"כ דהא אסור בשמחה כמ"ש בי"ד סי' שמ"א ואם אין שם כהנים בבה"כ רק אבלים תוך שלשים או תוך י"ב חודש יעלה לדוכן תשו' כנסת יחזקאל סי' י"ב עיין שם דלא כמג"א ס"ק ס"ו:
עו סָעִיף מד כפיו. ועם כהנים אחרים לכ"ע נ"כ דלא גרע מקטן מ"א ע"ת פר"ח ורוב פוסקים וכ"ז בפנוי שלא נשא אשה אבל אם אין אשתו עמו נושא את כפיו לבדו. כנה"ג ע"ת מ"א:
עז סָעִיף מד כהנים. ע"ל ס"ק י"א מש"ש:
עח סָעִיף מד בשמחת י"ט. וב"י בשם האגור והג"מ כ' הטעם שמנהג הכהנים לטבול לנ"כ וקשה עליהם לטבול בכל יום לכן אין נ"כ אלא ביום טוב עכ"ל. וכתב המגן אברהם ומהאי טעמא נראה לי כשחל יום טוב בשבת אין נושאין כפיהם דלא רצו לבטל עונה האמורה בתורה ומט"ז נהגו הכהנים שלא לזקוק לנשותיהם בליל י"ט כדי שלא יחזרו ויטמאו בלילה בקרי אע"פ שאפשר לטבול שחרית מ"מ יהיו טבולי יום. אבל קצת נוהגים שאין נזקקין לנשותיהן בי"ט ואין טובלין מבעיו"ט ושיבוש הוא דאם חוששין לקרי היה להם לטבול קודם דהרי כבר יש עליו טומאת קרי ואם הוא ליל טבילה ישמש ויטבול שחרית מ"א וט"ז ע"ש וב"י כ' וישר כוחם של בני א"י וכל מלכות מצרים שנושאין כפיהם בכל יום ואינם טובלין וכן ראוי ונכון לנהוג בכל מקום:
עט סָעִיף מה ברכה. וקשה דהא לך אינה סוף ברכה ואפ"ה הופכין פניהם. ונ"ל לישב דבעינן סוף ברכה וגם שיברך בכינוי לקהל והרי במלת יברכך וישמרך וכן אליך ויחונך ואליך תניין מברך לקהל בנוכח ולפיכך מהפך פניו לדרום ולצפון כדי לברכם אבל במלת שלום שאינו אלא שם דבר ואין כאן מדבר לנוכח לפיכך הוסיף מלת לך עם שלום דהשתא הוי מדבר לנוכח דסוף ברכה דומיא דאינך. פר"ח עיין מ"א:
פ סָעִיף מה התיבות. בסוף התיבה אבל לא בעוד שאומרים התיבה דאז צריך לשתוק עיין מ"א. ובבאר היטב אשר לפני יש שם ערבובי דברים ע"ש סעיף קטן נו"ן:
פא סָעִיף מה והמקרא. פי' החזן המתפלל פשיטא דלא יאמר רבון דהוי הפסק בתפלה אלא אפילו מקרא אחר לא יאמר הרבון מפני הטירוף. בזמן שאין שם כהן אין אומרים ותערב מהר"ם לובלין סי' ל':
פב סָעִיף מה בכהן. ורבים נמנעים שלא לקחת משרת כהן מטעם זה שכנה"ג. ויזהר ע"ה שלא ישא כהנת ש"ס פסחים:
פג סָעִיף מה מחל על כך. הקשה הט"ז הא קי"ל וקדשתו בע"כ דאם נשא גרושה כופין אותו שיגרשנה ואמאי לא נימא שהוא מוחל על קדושתו. ע"כ העלה דהטעם הוא דיכול למחול משום דיש לכהן הנאה מזה ולפי זה העלה כל זמן שאין לכהן הנאה ממה שעושה מלאכה לאחרים אסור להשתמש בו אע"ג דמחל ע"ש ואישתמיט להרב ט"ז מ"ש המרדכי בפ' הנזקין על שם מהר"ם. וז"ל ולא כמ"ש כיון דמוקדשתו יליף אמאי לא יכפו אותו. דה"מ גבי נושא נשים בעבירה אבל לפתוח ראשון ולברך ראשון דלא הוי אלא כבודו יכול למחול ע"ש הרי שכתב דשאני נושא נשים בעבירה ובזה נסתלק ג"כ מה שהקשה על הלבוש ע"ש. א"כ לדברי המרדכי שם משמע דלעולם יכול למחול על כבודו אפילו אי לא מטי הנאה לכהן מזה עיין שם ודלא כט"ז. גם את זה ראיתי שהרב מ"א הביא ראיה דיכול למחול מההוא דפרק הזרוע שרבא היה לו עבד כהן ע"ש ונראה דלפי דעתו שהבין מה שאמר הש"ס שם דא"ל לשמעיה וכו' והיינו לשמעיה דרבא א"כ אינה ראיה דרבא נמי כהן היה ע"ש ברש"י ובתוספות דיש לומר דכהן רשאי להשתמש בכהן אחר ע"ל ס"ק ח' מש"ש ורש"י שם כתב לשמעיה דבע"ה והיו נותנין מתנות לשמעיה ע"ש ומכאן יש ראיה שהרי הבע"ה היה ישראל ואפשר שלזה נתכוין גם כן המ"א אלא שקיצר בלשונו. ועיין במ"א סי' ר"א ס"ק ד' שכתב שם דאין אנו בקיאין ביחוסי הכהונה מש"ה אין אנו נזהרין עכשיו בקדושת כהן ע"ש. ובכנסת יחזקאל ס"ס נ"ו כתב חלילה להוציא לעז על יחוסי כהונה בזמן הזה ע"ש. ועיין מהרשד"ם חא"ע סי' רל"ה ומהרי"ט סי' קמ"ט ובתשובת חוט השני סי' י"ז. ובתשובת שבות יעקב ח"א סי' צ"ג ועיין בש"ע א"ע סי' ו' ס"ק ב' מש"ש:
א סָעִיף א כ' במ"א כ' בא"ע כו' וצ"ע דהא הרמ"ך שממנו נובע דין רמ"א שם: דמאי איכפת לן דהא תנן בגיטין דף נ"ט דקורא כהן ראשון מפני דרכי שלום דלא ליתי לאנצויי שכ"א או' אני אקר' ראשון וכיון דכהן קורא ראשון תו ליכא מחלוקת א"כ כשקורא זה שהוחזק כהן ע"פ עצמו גם כן ליכא למיחש למחלוק' ואיסורא ליכא: ועמ"ש סי' ר"א דגם מ"ש הרמ"ך שקורא א' ע"כ ס"ל כהתו' וטור דהא דדרשי' וקדשתו לברך ראשון הוא אסמכתא אבל לפמ"ש מ"א שם דע"כ דרשה גמורה מדפריך בגיטין אהא דתנן דכהן קורא ראשון מפני דרכי שלום והא דאוריית' היא מדכתיב וקדשתו ומשני דדרכי שלום איצטריך שאין הכהן רשאי למחול על כבודו וא"א דאסמכתא היא ואינו רק מדרבנן א"כ מאי פריך דאורייתא הוא וגם דלמא באמת מה"ט אסמכוהו אקרא משום דרכי שלום א"ו דאוריי' ממש היא א"כ אפי' לקרות ראשון לא היה ראוי שיהי' נאמן ע"פ עצמו: ובחמ"ח שם ובב"ש שם תי' דרמ"א הוכיח דע"כ להרמ"ך נאמן אפי' לישא כפיו דהא כ' הרמ"ך הא דל"ח שמא יעלו מקר"הת לתרומה ותי' כיון דתרומה בזה"ז דרבנן ל"ח לה וגם אין תרומה בח"ל נוהג כלל ואכתי קשה ניחוש שמא יעלוהו לנשיאות כפים אע"כ דבאמת רשאי לישא כפיו והטעם כיון דלתרומה ל"ח א"כ ל"ל הנאת ממון ולכך לא חשדי' ליה דמשקר: (סק"א) לא ידע ר"י פי' דאר"י (בשבת דף קי"ח) מימי לא עברתי על דברי חברי יודע אני שאיני כהן ואם אומרים לי חברי עלה לדוכן אני עולה וע"ז כ' התו' דלא ידע ר"י מאי איסור יש בזר העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה (ומתמה אי ר"י (עלה) ודאי דלא היה מברך כיון דידע שאינו כהן. וא"כ מאי רבותי' שלא היה עובר על דעת חביריו): דהא בכתובות ד' כ"ד ע"ב: עובר בעשה ופירש"י דכתי' דבר אל אהרן כו' כה תברכו אתם ולא זרים ולאו הבא מכלל עשה עשה: ובשבת מיירי עם כהנים אחרים דלבדו ודאי דלא היה עולה לעבור על עשה: ואפשר דס"ל לר"י כו' מה שמזכיר השם לבטלה ודלא כפירש"י הנ"ל אלא משום ברכה לבטלה לכך עובר הזר בעשה וזה שסיימו התו' אם לא משום ברכה לבטלה והיינו עשה המוזכר בכתובות ואע"ג דבברכה לבטלה איכא ל"ת וכדאמרי' בברכות ל"ג כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר בלא תשא לזה רמז מ"א ועסס"י רט"ו ר"ל שהבי' שם מחלוקת הפוסקים דהרמב"ם ס"ל דהוא דאוריית' אבל התוס' ס"ל דאינו רק אסמכת' וכתב שם מ"א וז"ל וכ"ה בתמורה דף ד' פשטא דתלמודא דהוא דאורייתא והתו' מפרשים כו' עכ"ל ור"ל דאמרי' שם המקלל חבירו בשם לוקה דכתיב אם לא תשמור כו' ליראה את השם הנכבד כו' והפלא ה' את מכותך והיינו מלקו' ופריך ואימא קרא מיירי במוצי' ש"ש לבטלה אבל מקלל חבירו בשם לא סגי ליה מלקות ומשני לחד תי' הא אין עונשים אא"כ מזהירי' וא"כ בשלמא אי קאי אמקלל מצינו אזהרה וכדאי' שם אבל אי קאי אמוצי' ש"ש לא מצינו לו אזהרה ופריך והא מצינו אזהרה למוציא ש"ש לבטלה את ה' אלהיך תירא ומשני האי אזהרת עשה ובעינן אזהרת לאו אע"כ קרא דואם לא תשמור קאי אמקלל וא"כ נשאר למוציא ש"ש לבטלה עשה דאת ה' אלהיך תירא. ודרשה דעובר בל"ת דלא תשא דאית' בברכות דף ל"ג ס"ל דהוי אסמכתא וא"כ א"ש הא דאמרי' בכתובות דאיכא עשה בזר העולה והיינו משום ברכה לבטלה דאיכא עשה דאוריי' ולא ל"ת והיינו לפי תי' זה לא ס"ל החילוק שכ' מ"א לקמן סי' רט"ו בין מזכיר השם לבטלה או מברך לבטלה: רשות לנשים לסמוך ע"ג קרבן והתורה לא מיעטה נשים אלא דגבי אנשים איכא חיוב ומצוה לסמוך על הקרבן. ולכן תמה ר"י עליו ר"ל על ר"י דלר"י ליכא עשה בזר העולה דהתורה לא מיעט בקרא דכה תברכו ולא זרים דזר אינו מצווה לברך: אליבא דר"י דאית ליה מעלין כו' דהכי אי' התם אבעי' להו מעלין מנשיאת כפים ליוחסין או לא תבעי למ"ד מעלין לתרומה ליוחסין דלמא דוק' תרומ' דאיכא איסור מיתה לזר האוכל תרומה. ואי לאו דברור דכהן הוא לא היה אוכל ולא היה מאכילים אותו אבל נשיאת כפים דליכא לזר אלא עשה אפשר דאינו כהן ואפ"ה נשא כפיו דלא חמיר ליה כ"ה עכת"ד הגמ' ולר' יודא מצינו דס"ל מעלין מתרומה ליוחסים וא"כ לדידיה א"ש מה דאמר הש"ס דאיכא עשה לזר העולה דהא ס"ל דנשים אין רשאים לסמוך:
ב סָעִיף ב (סק"ב) כשקראו כו' או שא"ל קודם רצה כו' לכן עובר דה"ל לעקור ברצה. וכ"מ בר"ן דמגילה שכ' דאין כהן עובר אא"כ קראוהו וא"כ ה"ה אם קראוהו אחר רצה אינו עובר דהקריאה אחר רצה אינו מועיל דכיון דלא עקר ברצה אינו רשאי לעלות ולא גרע מיש בו א' מהדברים המעכבים דאף שקראוהו אינו עובר:
ג סָעִיף ד (סק"ד) כשהכהנים כו' ומרדכי כו' ועב"י ס"ס זה שהביא דברי המרדכי וע"ש מ"ש בטעמו: וכ' הב"ח כו' דהקש' דמ"ש הטור ס"ב כל כהן שאין בו אחד מהדברים כו' דה"ל לקצר כל כהן שאינו עולה עובר כו' ומאי קמ"ל במ"ש שאין בו א' מהדברים המעכבים למעט שאם יש בו דבר המעכב שאינו עובר פשיט' דאינו עובר דאדרב' אינו רשאי לעלות ועז"כ דקמ"ל אפי' אין בו רק דבר המעכב מדרבנן דאתי עשה דאורי' ודחי עכובא דרבנן אפ"ה אינו עובר דאין כוונת הש"ץ על הפסולים והוי כאלו לא קראוהו דאינו עובר: אבל מל' הרב"י שכ' בס"ב כו' ר"ל דלהטור שלא כתב רק כל כהן שאין בו א' מהדברים כו' והוא שיהי' בבה"כ כשקורא כהנים כו' אבל אם אינו שם אינו עובר עכ"ל י"ל כמ"ש הב"ח אבל הרב"י שהוסיף וכ' אם הי' בבה"כ או אם א"ל לעלות כו' משמע אפי' א"ל לעלות אם יש בו דבר המעכב אפי' מדרבנן דהא ע"כ בזה מיירי מכח קושיות הב"ח אפ"ה אינו עובר: אלא חכמים מנעוהו. וכ"כ התוס' בשבת דף ד' על הא דאבעי' להו הדביק פת בתנור ע"ש סמוך לחשיכה מי התירו לו לרדותה בשבת (דרדיו' הפת איכא איסור דרבנן) קודם שיגמור אפייתה ויבא לידי איסור סקילה והקש' התוס' מאי קמבעיא ליה הא אפי' לא נתיר לו לא ישמע לנו וירדנ' כדי שלא יתחייב סקילה ותי' כיון דחכמים מנעוהו שלא ירדנה אינו חייב סקילה: כדאית' סי' קצ"א. דהקילו חכמים על הפועלים לקצר ברכת המזון שלא יבטלו ממלאכת ב"ה אע"ג דברכת המזון דאוריית' מ"מ בשב ואל תעשה יש כח בידם לעקור ד"ת וע"ש:
ד סָעִיף ה (ס"ק ה) ויש כו' וקשורים כו' דזה מתקנת ריב"ז שלא יעלו במנעלי' שמא יפסיק רצוע' מן המנעל ויקשרנו ובין כך יעלו חביריו לדוכן והוא לא יעלה. אבל בבתי שוקים אפי' יש בהם רצועות לקשור כתב הרב"י דל"ח דודאי מנעל שנפסק הרצועה אם לא יקשרנו איכא גנאי לכן חיישי' אבל בתי שוקים דאפי' אם תפסק הרצועה אם לא יקשרנו ליכא גנאי לכן לא חיישי' ע"ש בהרב ב"י. ודעת יש מחמירי' משום דבתי שוקים של עור אתי לאחלופי במנעלים כיון שהם דומים למנעלים דהם ג"כ של עור ולכן כ' אם מגיעים עד האצילי' והם בתי שוקים ורגלים יחד ואין בהם רצועה ואין דומים למנעלים שרי: ועמ"ש סי' תקנ"ד דלענין ט"ב אפי' מחופה עור דהתם משום צער וכל מידי דמגין על הרגל אסור לנעול א"כ מחופה עור ג"כ מגין ואסור. משא"כ הכא טעם משום דאתוי לאחלופי ובמחופה עור לא אתי לאחלופי:
ה סָעִיף ו (ס"ק ז) הלוי כו' לא מצינו בו קדוש'. דפטר רחם צריך פדיון והר"י כ' בשם זוהר הטעם דלוי יוצק דכהן הוא קדוש וכן הלוי לכן ראוי שירחץ קדוש לקדוש. וכן פטר רחם ישראל יש בו צד קדושה: ואם הלוי כו' א"צ ליתן כו' ואם קצת כהנים ת"ח צריך כו' והפר"ח חולק בתרתי וס"ל דאפי' קצת ת"ח ל"מ דאינו חייב ליצוק לכהן ע"ה. אלא אפי' איסורא עביד אי יוצק לע"ה והוי בכלל ומשנאי אהבו מות ע"ש:
ו סָעִיף ו (ס"ק ח) ולא כו' ועסי' צ"ב דאפשר דסגי בכל מידי דמנקי: אסור לתת כו' וכ"כ סי' תקי"א והט"ז הוסיף שם דאפי' נתן מעי"ט אסור דמוליד ריח בידים. ובתשובת חכם צבי חולק דל"מ אם נתן מעי"ט דשרי דבבשר אדם לא שייך מוליד ריח דהא קי"ל סי' שכ"ב דעצי בשמים מוללו באצבעות ומריח אע"ג דמסתמא מכווין שידיו יקלטו הריח. וגם אפי' ליתן בי"ט שרי דבדבר מאכל ומשקה לא שייך מוליד ריח דהא שרי ליתן בשמים לתוך תבשיל ואע"ג דמים אלו הם לרחיצ' ולא לשתיה מ"מ כיון דראוי לשתיה לית בהו משום מוליד ריח:
ז סָעִיף ז (ס"ק ט) ובירך כו' ואפשר דכוונתו דוקא כו' ר"ל אי הוי קתני דאין מברכים על נטילה זו ה"א משום דאין בו מצוה ובכל ענין א"צ ברכה לכן כ' אם נטל הכהן שחרית כו' ומזה משמע דמה"ט אין מברכים דאין חיוב כ"כ ליטול כיון שכבר נטל שחרית ובירך וא"כ ממילא שמעי' דאם נגע במקום מטונף דאזדא לה נטילת שחרית צריך לברך דלא כמ"ש הב"ח דהרב"י כ"כ דתלמיד טועה כ"כ אלא התו' כתבו כן: אדרבא פשט לשונו כו' אף שהביא הרב"י שכן הרמב"ם העיד על אביו שהורה שא"צ ליטול אלא יסמוך על נטילת שחרית מ"מ פשט לשונו בחבורו לא משמע כן. אבל אם נגע כו' דגם בעבודה אי נגע ב"מ היה צריך שוב לקדש. ובס' ע"ת הקשה איך אפשר לסמוך על נט"י שחרית דשיעור נטילתן עד סוף קשרי אצבעותיו ולנשיא' כפים בעי' עד סוף הפרק ע"ש ובס' א"ר. וא"ל אף דא"צ שחרית כ"א ע"ס קשרי אצבעות מ"מ נוהגים ליטול עד הפרק ועיין בהרב"י: כדי הילוך כ"ב אמות עסי' קס"ו במ"א:
ח סָעִיף ט (ס"ק יא) כשעוקרים כו' והטור והרמב"ם כתבו לשון הגמ' ואעפ"כ הרמב"ם י"ל דס"ל כרש"י ור"ן ותו' והא דסתם הרמב"ם דכן דרך למנקט ל' הש"ס אבל הטור וש"ע אין דרכם לסתום וכן משמע דס"ל דדרך הלוכן היו אומרי': שצ"ל תחלה מודים כו' כדי שלא יצטרך להפסיק באמירת מודים באמצע התפלה א"כ ע"כ צ"ל יה"ר כשכבר עומד על הדוכן:
ט סָעִיף י (ס"ק יג) שנים כו' ואם א' מהן קטן כו' דהא קטן לבד אינו עולה אלא עם הגדול לסניף להתחנך כדאיתא סעיף ל"ד וא"כ הקטן כמאן דליתא וליכא רק א':
י סָעִיף י (ס"ק טז) אינו קורא ואפ"ה מברך כו' כהן א' עולה מדרבנן תו' מנחות דף מ"ד וראיית' דלא ממעט הש"ס א' אלא לקריאה דלא' אין קורין אבל לא אמעיט מעלי' לכן צ"ל דעכ"פ מדרבנן חייב לעלות: עיין בטו' ר"ל דעת התו' הנ"ל הוא דעת הר"ר פרץ שהביא הטור דא' אינו חייב מן התורה. ואפשר מדרבנן גם הר"פ מודה דחייב אבל הטור ס"ל דאפי' אי חייב מן התור'. אולם כ' הרב"י דהא אפי' שנים אם לא קראם אינם עוברים והא לא' אין קוראים ואיך יתחייב ותי' דאם אירע שקראו לא' לדעת הטור עובר וא"כ גם לדעת התו' דאינו חייב רק מדרבנן מ"מ אינו חייב אלא אם אירע שקראוהו (אבל הט"ז ס"ק ג' ס"ל דלהטור דגם א' עובר היינו אפי' לא קראוהו ע"ש וא"כ להט"ז לדעת התו' דחייב מדרבנן היינו אפי' לא קראוהו) וא"כ לדעת הרב"י דא' אינו חייב אלא אי קרה שקראוהו. ולפי הדין שאין קוראים לא' א"כ לא ידעתי איך שייך לברך אשר קדשנו וצונו כו' כיון דלא נצטוה אפי' מדרבנן עיין בפר"ח ואפשר מידי דהוי אנשים שמברכים על מצות עשה שהז"ג כדלעיל סי' י"ז וס' רמ"מ אין בידי לע"ש:
יא סָעִיף יא (ס"ק יז) מברכים כו' ואין א' מברך כו' ר"ל אע"ג דא' מברך לכלם משום ברוב עם הדרת מלך וכדלק' סי' רצ"ח סעיף י"ד היו יושבים מוצ"ש בבה"מ והביאו להם אור א' מברך לכלם מ"מ הכא מפני הטירוף יברך כ"א לעצמו:
יב סָעִיף יא (ס"ק יח) באהבה נ"ל דפי' כו' ר"ל היכן נצטוה לברך באהבה. ולזה פי' דבאהבה ר"ל שהכהנים והמתברכים צ"ל אוהבים זא"ז: (ס"ט יט) מגביהי' כו' דבעי' ה' כווים ע"ש הכ' מציץ מן החרכים ודרשי' ה' חרכים:
יג סָעִיף יד (ס"ק כב) ובעמיד' נ"ל דהציבור רשאים כו' דדוקא כהנים דכתיב לעמוד ולשרת אבל הצבור ניהו שיהיו פנים כנגד פנים כמ"ש שם כלו' עבד שרבו מברכו והעבד אינו מסביר לו פנים דנראה כמבזה הברכה וכדדרשי' בסוט' אמור להם פנים כנגד פני' ומה"ט עם שאחורי כהנים אין בכלל ברכה דנראה כמבזים וכמ"ש רש"י דף ל"ח ע"ב. אבל בישיבה לא שייך ה"ט:
יד סָעִיף יז (ס"ק כה) דרך ימין כו' למזרח יחזיר פניו לדרום. דהעומד במזרח דרום לימינו: ודלא כי"מ איפכ' דהא דאמר הש"ס כל פינות שאתה פונה יהיה דרך ימין ועסי' תרנ"א במ"א ס"ק כ"א ובסי' תרע"ו: עס"ס קל"ב דגם ביוצא מבה"כ דינא הכי. וביומא דף נ"ג ע"א דאמרי' דכה"ג כשהי' יוצא מבית קדשי הקדשים היה יוצא דרך כניסתו דהיינו דרך אחוריו ופניו כלפי הארון ואמרי' התם וכן כהנים בעבודתן ולוים בדוכנן וישראל במעמדם לא היו מחזירים פניהן והולכין אלא מצדדין פניהם והולכים:
טו סָעִיף יז (ס"ק כו) המטונפים כו' כמ"ש סי' ד' דהחולץ מנעליו (פי' במ"א שם בידיו) צריך נטיל' וא"כ ה"ה הכא בנוטל. עסי' צ"ב ס"ו דהעומד בתפלה סגי בנקיון עפר:
טז סָעִיף יח (ס"ק כז) מפי כו' סי' קס"ז דאין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי רוב עונים וא"צ להמתי' על המאריכים: דשאני כו' ר"ל דוקא הבוצע הטעם שצריך להמתין על העונים דעניית אמן גם הוא מכלל הברכה וכמו שאין רשאין לבצוע עד גמר הברכה ה"ה דאין רשאי לבצוע עד אחד עניית המסובין וא"כ המאריכין טועי' ועושין שלא כדין ואין הארכתם מכלל ברכה משא"כ בכהנים הטעם שצריכים להמתין עד שענו הצבור אמן כדי שישמע הצבור ברכת כהנים. דהצבור צריכים לשמוע משום כלום עבד שרבו מברכו והעבד אין מסביר לו פנים. וא"כ אפי' המאריכים אף שטועים ועושים שלא כדין מ"מ צריך להמתין להם שעכ"פ צריכי' לשמוע להם ברכת כהנים וע"י הארכתם לא ישמעו יהיה ע"י טעות או סבה אחרת:
יז סָעִיף יח (סקכ"ח) עד שיכל' כו' אדרבא איפכא כו' ר"ל דמזהיר לכהנים אם אירע שש"ץ התחיל קודם שסיימו אמן ולא יתחילו הכהנים רבון טפי ה"ל להקפיד להזהיר לש"ץ שלא יתחיל ש"ש עד שיכלה אמן אפי' מפי מאריכי' וכמ"ש סי' קכ"ד במ"א דברכה שמחויבי' לשמוע צריך להמתין על המאריכים אבל רבון שאומרים הכהנים זו תפלה היא שתקובל ברכת' ומה להם לצבור בזה ליכא קפידא כ"כ אם אין הכהנים ממתיני' למאריכי' באמן: ול"נ לתרץ קושי' הרב"י ר"ל דדינו של רמ"א שלא יתחילו הכהנים רבון כו' נובע מהכרח קושית הרב"י שהקשה אהא דאמרינן בסוטה דף ל"ט אין הכהנים רשאי' להתחיל ברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הצבור מאחר שאין הכהנים אומרים התיבה עד שהש"ץ מקרא אותם א"כ מאי עד שיכלה כו' הא אף לאחר שיכלה אמן מפי הציבור אין מתחילים אלא המקרא מתחיל ולדעת הרמב"ם שאין מקרא להם תיבת יברכך א"ש וה"ק אחר שברכו הכהנים אשר קדשנו כו' אין רשאים להתחיל ברכה אחרת דהיינו יברך עד שיכלה אמן כו' אבל לדעת הטור דס"ל דגם תיבת יברכך הש"ץ מקר' צ"ל דברכה אחרת היינו מ"ש רבון העולמים כו' עכ"ל הרב"י ולכן רמ"א לפי מ"ש כהטור דגם תיבת יברכך צריך להקרות להם כמ"ש סעיף י"ג לכן לשיטתו ע"כ צ"ל כמ"ש הרב"י דלא יתחילו רבון כו' מיהו לדינא גם הרב"י אע"ג דס"ל כהרמב"ם דתיבת יברכך אינו מקרא להם א"כ א"צ לתירוצו דלא יתיחילו רבון כו' עד שיכלה אמן מפי הקורא וכמ"ש הרב"י כנ"ל מ"מ אף דאין הכרח לזה מ"מ הדין דין אמת מסברא ולא לעשות מחלוקת בזה בין הרמב"ם וטור וכיון דהב"ח הקשה על תי' זה של הב"י: ועז"כ מ"א ול"נ לתרץ קושית הרב"י דלעולם מ"ד אין הכהנים רשאים להתחיל בברכה קאי על יברכך ואע"ג דצריך להקרות להם תיבת יברכך וא"כ גם אחר שיכלה אמן מפ"ה צריכי' הכהנים להמתין עד שמקרא להם יברכך ע"ז כתב מ"א דה"ק אם יש בקהל כו' ור"ל שמאריכים באמן עד שמסיים המקרא תיבת יברכך ועדיין הם מאריכים באמן צריכים הכהנים להמתין עד שיכלה אמן מפיהם והא דהותר למקרא לו' יברכך קודם שסיימו המאריכים לזה כ' מ"א הטעם דא"צ לשמוע הקריאה כו'. וכ"מ מדכ' לעיל כו' ר"ל דכ"מ דאין המקרא צריך להמתין על המאריכין באמן:
יח סָעִיף יט (סקכ"ט) אין הש"ץ כו' שלא תתבלבל כו' ומה"ט כ' הפר"ח שעושים שלא כדין מה שמקרין ע"פ אלא צריכים להקרות מתוך הסידור עכ"ל: תו' עסי' ק"ד ס"ז ס"ל אע"ג דקי"ל שם דאם עומד בתפלה אינו מפסיק אפי' לקדיש או לקדושה וכאן כ' התו' דאפי' אמן חשבי' צורך תפלה תי' הב"ח דשאני הכא דהאי אמן הוא מסדר התפלה דהא תקנו לו' ברכות כהנים תוך התפלה משא"כ לעיל בסי' ק"ד דהקדיש וקדוש' אינן מסדר התפלה לומר תוך תפלת י"ח אלא בא בגרמא דיליה שאיחר להתחיל להתפלל או שהאריך בתפלתו ועי"ז הגיע ש"ץ לקדיש או לקדושה כשהוא עומד תוך תפלת י"ח לכן אינו רשאי להפסיק: ואם מובטח כו'. דאין למדים הלכה כו' דל' המשנה לא משמע כן מדתנן פ' אין עומדין ולא יענה הש"ץ אמן אחר הכהנים מפני הטירוף. ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא כפיו. ואם הבטחתו שנושא כפיו וחוזר לתפלתו רשאי. מדלא כ' גם ארישא ואם הבטחתו שיענה אמן וחוזר כו' רשאי. א"ו דלא סמכי' על הבטחתו אלא לענין נשיאת כפים שלא תתבטל כיון שאין שם כהן אלא הוא אבל לא לענין עניית אמן כ"כ הב"ח בשם מרדכי הארוך שכ"כ בשם מהר"ם ולפי מאי דהוי ס"ל להל"ח תחל' לפסוק כמדרש רבה כ' שם סעיף כ"ב ליישב דהמשנה קתני אם הבטחתו לגבי נשיאת כפים לרבותא אע"ג דהוי הפסק גדול כ"ש אמן דלא הוי הפסק כ"ה: דאסור להש"ץ לתקוע על סדר הברכות אי איכא אחר אפי' מובטח. דוקא הכא הותר שלא תתבטל נ"כ כיון דליכא כהן אחר: ולפ"ד הש"ע. ר"ל דגם הוא פסק כאן דדוקא באין שם כהן אחר אז הותר לו לישא כפיו אם מובטח. ובסי' תקפ"ה סתם דאם מובטח מותר לתקוע משמע אפי' איכא אחר:
יט סָעִיף כ (סק"ל) ולא יאמרו פי' קודם רצה. ולפמ"ש הפר"ח לעיל דלאו דוקא תחלת רצה אלא אי עוקר רגליו קודם שסיים ש"ץ ברכת רצה עולה ה"ה הכא:
כ סָעִיף כ (סקל"א) מובטח כו' וב"ח כתב כו' ויש כהנים אחרים כו' משמע מדבריהם כו' ר"ל בדברי ל"ח מבואר כן להדיא. וגם מדברי הב"ח משמע כן מדכתב הב"ח ויש כהנים אחרים כו' עד בשלום כו' למה נקט ויש כהנים אחרים אלא ודאי דה"ק ל"מ אי ליכא כהנים אחרים ועולה הש"ץ כשמובטח ואז הש"ץ הלך ממקומו לישא כפיו. ועמד המקרא במקומו ודאי עדיף שהמקרא אומר שיש שלום ולא הש"ץ דיש לחוש לטירוף אלא אפי' יש כהנים אחרים דאז הש"ץ עומד על עמדו ולא עקר לישא כפיו כיון דאיכא כהנים אחרים אלא אחר עומד אצל הש"ץ ומקרא והש"ץ שותק אפ"ה המנהג דהמקרא אומר שים שלום. אלא ע"כ צ"ל דס"ל אי איכא כהנים אחרים לא הותר לש"ץ לישא כפיו אפי' מובטח דאל"כ מאי חילוק יש אי איכא כהנים אחרים או לא ולמה כ' הב"ח ויש כהנים אחרים. אך על גוף המנהג חלק הט"ז בס"ק י"ח דבדאיכא כהנים אחרים עדיף שהש"ץ יאמר שים שלום. וע"ש מלתא בטעמא וכתב שכן נהג הוא בפני הב"ח והב"ח לא מיחה: דהאידנא מקרין כו' ור"ל דמהר"ם כ' דאין הש"ץ עונה אמן אחר הכהנים אפי' מובטח וכמ"ש לעיל בשם ב"ח בשם מרדכי ארוך ועז"כ מהרי"ל כיון דמקרין מתוך הסידור אין לחוש ורשאי לענות אמן דאין לחוש שיטעה בקריאתו. ואין תשובת מהרי"ל תח"י. לא רצו לסמוך ע"ז דמהרי"ל כ' בהדיא דאין לסמוך לענין אמן ה"ה לענין נ"כ גם שאר הגדולים דס"ל כמהר"ם ומהר"ם גופיה דלא התיר לישא כפיו כשיש אחרים אפי' מובטח. אע"ג דבימיהם וגם בימי מהר"ם כבר התפללו מתוך הסידור דוקא בזמן הש"ס היו מתפללים בע"פ: דלהטור שם דמתיר לתקוע לש"ץ אי מובטח אפי' איכא אחר כנ"ל: א"כ ה"ה דשרי כו' וא"כ י"ל דסמכו על דעת הטור דע"כ חולק על מהר"ם דזה דוחק גדול. דא"כ נראים דברי הטור סותרים זה את זה: אלא העיקר כמש"ל דאע"ג דבתקיעה הותר אפי' איכא אחר משום דעומד במקומו משא"כ נשיאת כפים דצריך לעקור רגליו לא הותר אי איכא כהנים אחרים אפי' מובטח וא"כ שוב אין להמנהג על מי ומי לסמוך:
כא סָעִיף כ (סקל"ג) עדיף טפי ומ"מ צריך כו' הב"ח כ"כ ליישב קושיית הרב"י שהקשה למה קתני מתני' דוקא אם מובטח רשאי לישא כפיו הא אפי' אינו מובטח איכא תקנתא דהמקרא יכוין בכל התפלה ויסיים המקרא שים שלום. וכ' הרב ב"י דאפשר דהמשנ' לא מיירי אלא אם ירצה השליח צבור עצמו לסיים שים שלום. והב"ח תי' כ"ה דבעי' שהמקרא כשמסיים שים שלום שיתכוין לכל התפלה דאל"כ אינו נכון שתהיה התפלה פסקי פסקי דהש"ץ יתפלל עד שים שלום והמקרא יתפלל שים שלום אבל כיון שנתכוין לכל התפלה שומע כעונה והוי כאלו המקרא התפלל כל התפלה ה"ה דבעי' היכי דהמקרא מסיים שים שלום שהש"ץ יכוין לברכות שים שלום דאל"כ הש"ץ לא התפלל כל תפלות י"ח כ"א עד ש"ש וגם זה אינו נכון לכן אפי' אפשר שיסיים המקרא שים שלום מ"מ בעינן שהש"ץ יהיה מובטח שיהיה יוכל להתכוין ש"ש שיאמר המקרא. ובב"י משמע כו' מדלא תי' כמ"ש הב"ח:
כב סָעִיף כב (סקל"ד) משתדלי' כו' שיהיה הש"ץ ישראל. ואם א"א והש"ץ כהן כתב הט"ז ס"ק י"ז בשם הלבוש וכ"כ הפר"ח שיקרא הש"ץ הכהן והט"ז כתב שלא יקרא כלל ויברכו בלי קריאה:
כג סָעִיף כג (סקל"ה) ולא כו' ועסי' רכ"ט כו' דאמרי' המסתכל בקשת עיניו כהות והקשו להרא"ש איך מסתכלין בקשת בשעת ברכה ותי' דראי' בעלמא שרי אבל הסתכלות היא הבטה יתיר' וכ"כ שם בש"ע ואסור להסתכל בו ביותר: ואפשר כו' ואם נסתכל הרבה כו' ר"ל דאיך א"ל דבמקדש אפי' ראיה בעלמא אסור הא אמרי' בחגיגה דהמסתכל בכהנים בשעת נשיאת כפים עיניו כהות. ומוקי לה בזמן המקדש דהיו מברכים בשם המפורש ונקט לשון הסתכלות משמע הבטה יתירה ועז"כ דלעונש שעיניו כהות צריך דוקא הסתכלות אבל מסברא י"ל דבמקדש אפי' ראיה בעלמא איכא איסורא אבל אין בו עונש כהיות עינים:
כד סָעִיף כד (סקל"ו) ובצידיהם היינו צדדים שלפניו ה"ה בשוה לכהנים ולא ממעט אלא צדדים שאחרי כהנים וע"ל ר"ס ע"ט במ"א סק"ב: דרב לא היה נופל כו' אע"ג דכ"ע נפלו על אפייהו משום שהיה רצפה לפניו דאסור ליפול כדלק' סי' קל"א ובמקום הצבור לא היה רצפה: שלא להטריח על הצבור. ופרש"י שיעמדו מפניו וכדאמרי' מנין לזקן שלא יטריח (ר"ל שיעמדו לפניו אם אפשר שלא יצטרכו לעמוד לפניו) ת"ל והדרת פני זקן. ויראת מאלקיך וקרי' זקן ויראת שהזקן יראה מפני ה' שלא להטריח צבור אם אין צורך וה"ה הכא איכא טרחא לדחוק הצבור:
כה סָעִיף כה (ס"ק לז) לאחיהם כו' א"כ בגרים נמי נימא הכי דהא נשים טף וגרים מחד קרא נפקי' ודין זה בגרים לא שמענו אי ליכא רק גרים שלא יברכו להם הכהנים: לא חשיבי לברכה לחודייהו ר"ל ניהו דמצד הדין אפי' לנשים גרידא מברכים כדדרשי' מאמור להם מ"מ אינו ראוי לעשות כן דלא חשיבי וכמ"ש רש"י כו' וכמ"ש בס"ק שאח"ז:
כו סָעִיף כה (ס"ק לח) יותר כו' משא"כ בסעיף א' דניהו דבעינן עשרה אבל הכהנים מן המנין וא"כ כשעולים הכהנים לא נשתיירו למטה עשרה:
כז סָעִיף כו (ס"ק לט) שלא כו' בשעה שהחזן מקרא ועתה שאין החזן מאריך בניגון א"כ א"א לומר בשעה שמקרא ועבט"ז:
כח סָעִיף כח (ס"ק מ) יכול כו' וגדולה מזה אמרו כו' וכ"מ ברשב"א. ובס' א"ר הקשה דהא בתפל' קי"ל בסי' ק"ד דאינו מפסיק גם הרשב"א ס"ל דאפי' בק"ש אינו מפסיק ע"ש וכן בש"ע סי' ס"ו הביא ב' דעות לענין ק"ש ולענ"ד לק"מ דהכי פירושו וגדולה מזו אמרו גבי ק"ש דפוסק לקר"ה כ"ש דיש לפסוק לנשיאות כפים אי א"ל דעובר בעשה ואפי' במאן דפליג בקראוהו לתורה מ"מ הכא דאיכא עשה מודה וכן בתפלה דלכ"ע אינו מפסיק לעלות לתורה מ"מ הכא דאיכא עשה מפסיק וראיה מתשו' רשב"א שהביא הרב"י סי' קל"ה וז"ל כהן שקראו אותו לעלות לתורה והוא קורא ק"ש אינו רשאי להפסיק כו' שלא אמרו להקדימו אלא משום כבוד כהונתו ואי הוא פנוי ומקדימים אחר לפניו נמצאו מקילים בכבוד כהונתו אבל זה שאינו יכול לעלות משום ק"ש אין בכאן קול' אל כהונתו עכ"ל משמע דאי הוי זלזול בכבוד כהונה היה מודה רשב"א דמפסיק א"כ הכא דאיכ' עשה מודה רשב"א דמפסיק וכן לדידן מה"ט בתפל' לכ"ע אינו מפסיק דחמיר מק"ש היינו דוקא לקרות בתורה דאינו אלא משו' כבוד משא"כ הכא: וכ"מ בתו' סוטה הביאו מ"א ס"ק שאח"ז:
כט סָעִיף כט (ס"ק מא) שלא כו' בשם הירוש'. דס"ד דנשיאת כפים דוחה טומאה ואפי' איכא מת בבה"כ אפ"ה נושא כפיו ניהו דלא סליק מסקנ' הכי היינו טומאה דאיכא איסור תורה משא"כ תפלה דרבנן: פסוק א' כמ"ש ס"ס מ"ו ויאמר גם בשכמל"ו כמ"ש שם:
ל סָעִיף לא (ס"ק מה) אם כו' אפי' רוצים כל הכהנים ל"מ אם הוא לבדו רוצה לשלשל דלא מהני כיון דהוא משנה מכהנים אחרים יסתכלו בו אלא אפי' ירצו כל הכהנים לשלשל מ"מ אסור והט"ז הקשה אפי' במקום שאין הכהנים משלשלים יהיה מותר דהא עכ"פ הקהל משלשלים ודחה בס' א"ר דדוקא שלשול כהנים מהני אבל שלשול הקהל כיון דברצון הקהל תליא מילתא חיישי' ע"י שירצו להסתכל בהשינוי לא ישלשלו או יגלו השלשול ע"ש:
לא סָעִיף לג (ס"ק מו) לאלפי"ן עייני"ן כו' אא"כ כל בני עירו קורין כן ומה"ט כ' הט"ז על קריאת אלפי"ן עייני"ן וז"ל אבל אנו רוב עמינו אין יודעים להבחין בזה אין שייך פסול זה בינינו עכ"ל והיודעי' לחלק בין אלף לעי"ן היינו כמ"ש מ"א לעיל סי' נ"ג ס"ק ט"ו וז"ל הברת העיי"ן היא בחוזק ועמוקה יותר מהברת האלף עכ"ל:
לב סָעִיף לג (ס"ק מז) ולעיינין כו' ואע"ג שלא מצינו עיי"ן בב"כ כו' ור"ל הקוראים לאלפי"ן עייני"ן א"ש דלא ישא כפיו כיון דאיכא בברכת כהנים אלף דהיינו יאר ה' פניו כו' ויהיה נשמע כאלו אמר יער בעי"ן וז"ל רש"י שם במגלה דף כ"ד ע"ב ד"ה מפני כו' היו אומרים יאר יער ה' ול' קללה הוא כי יש פנים שיתפרשו ל' כעס כמו פני ילכו את פני ומתרגמי' ית רוגזי עכ"ל אבל הקורין לעייני"ן אלפין מאי איכפת לן בזה לענין ברכת כהנים כיון דאין בברכות כהנים עיי"ן ולזה תי' דמ"מ כיון דבין אל"ף ובין עיי"ן אין מעמיק הברתו גם כן יש לטעות כשאו' יאר ה' שאומר יער ה' וכנ"ל:
לג סָעִיף לד (ס"ק מח) שלא כו' ולכן צריך לדקדק בדבר שלא יבא לידי ברכה לבטלה ע"כ אין הפי' צריך לדקדק שיצריך לבדוק אם י"ל ב' שערות ולא סמכי' על החזקה כיון שהוא בן י"ג ודאי הביא ב"ש ע"כ זה ליתא דהא אפי' הוי באמת ברכה לבטלה לדעת התו' שהביא מ"א סימן רט"ו אין בו רק איסור דרבנן ואפי' לדעת רמב"ם שכ' שם דעובר משום לא תשא מן התורה מ"מ מאי ברכה לבטלה איכ' כאן הא מצד הדין אפי' קטן נושא כפיו לבד אלא הטעם כמ"ש רש"י שם במגילה דף כ"ד ע"א במשנה וז"ל שאין כבוד של צבור להיות כפופים לברכתו. וא"כ למה יקרא ברכה לבטלה: ועכצ"ל כיון דתיקנו רבנן לברך והם תקנו דקטן לא ישא כפיו לבד וכיון דתקנו דלא יברך א"כ אם מברך הוי לבטלה עכ"פ בין להתו' בין להרמב"ם אין בזה איסור כ"א מדרבנן והא בדרבנן סמכי' על החזקה שהביא ב' שערות וכמ"ש רמ"א ומ"א לעיל סי' נ"ה סק"ז וכן לקמן סי' קצ"ט סק"ז ע"ש: אע"כ צ"ל דמ"ש וכן צריך לדקדק כו' כוונתו ניהו דבעלמא בכל המצות ואיסורים בעינן שיביא ב' שערות אחר י"ג שנה אבל אי לא הביא ב"ש עדיין קטן הוא ולא הוה בר מצוה ולא בר חיוב משא"כ הכא מה שאין לקטן לבד נ"כ אינו אלא משום כבוד הצבור כנ"ל א"כ ס"ד דלא תליא מידי אי הביא ב"ש אי לא דהא הב"ש הן במקום נסתר כמ"ש באה"ע סי' קנ"ה סעי' ט"ז וא"כ מי יודע אי הביא ב"ש או לא וסגי במה שהוא בן י"ג שנה ובזה אזדא דליכא בזיון הצבור וא"כ א"צ לדקדק אי הביא ב"ש ור"ל אפי' ודאי ידעי' דלא הביא ב' שערות אפ"ה שרי וס"ד מ"ש בש"ע שתי שערות לאו דוקא דלאו בשערות תליא מילתא קמ"ל דזה ליתא דאין ל' הש"ע משמע כן אלא דגם בשערות תלי' וצריך לדקדק בהן ור"ל אי ידעי' דלא הביא ב"ש אע"ג שהוא בן י"ג שנה לא ישא כפיו:
לד סָעִיף לד (ס"ק מט) ללמוד כו' ורשאי לברך ר"ל אין בו משום ברכה לבטלה כי בשעת הלימוד לקטן רשאי לו' הקטן הברכ' כתקנו וכנוסחתו אע"ג שמזכיר השם:
לה סָעִיף לד (ס"ק נ) ולא כו' לאחזוקי נפשי' עי' ס"ק ע"ה מ"ש בשם רי"ו:
לו סָעִיף לה (ס"ק נא) שהרג כו' דכתיב כו' ובפרשכם כפיכם (דהיינו נשיאת כפים) אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה (וכ' הט"ז דהיינו אפי' יעשו תשובה) אינני שומע ידכם דמים מלאו וזה נתינות טעם לפי שידכם דמים מלאו ע"י רציחה:
לז סָעִיף לו (ס"ק נ"ב) מל כו' בגיטין דף ע' ע"ב תניא שחט בו שנים או רוב ב' סימני'. (אע"ג דסופו למות מ"מ) אינו גול' ואמרי' הטעם שמא הרוח בלבלתו (ואלמל' הרוח לא מת) א"נ הוא קירב את מיתת עצמו ע"י שפירכס וקאמר דאיכא בינייהו דשושא ופירכס דמשום רוח ליכ' וקירוב מיתה איכ' א"נ שחטיה בברא ולא פירכס דקירוב מיתה ליכא ובלבול רוח איכא וכתבו התו' שם לחד פי' דהני תרי לישנא לא פליגי והש"ס מפ' נ"מ בין הטעמים וכן פי' הרמב"ם פ"ה מה' רוצח וס"ל דלאו דוק' בשחיטת סימנים דה"ה בכל חבורה תלינן בפרכוס ורוח דלא כהראב"ד אך כתבו התו' שם דוק' בשוגג לענין גלות אמרי' הכי אבל במזיד לעולם חייב וכתבו ושמא יש שום דרשא גבי גלות וכו' עכ"ל:
לח סָעִיף לו (ס"ק נג) מרננים ומיהו אם הוא יודע כו' ודברי הש"ע והמ"א במ"ש ברינון לא קאי על מל תינוק כי אם שהרג ממש:
לט סָעִיף לז (ס"ק נד) מומר כו' להמחמירים כו' היינו לדעה א' שהוא דעת הרמב"ם דלא מהני תשוב' וז"ל הרמב"ם פרק ט"ו מהל' תפלה וכהן שעבד ע"ז בין באונס ובין בשוגג אע"פ שעשה תשו' אינו נושא כפיו לעולם שנאמר לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה' כו' וברכה כעבודה שנאמר לשרתו ולברך בשמו וכן כהן שהמיר לעכו"ם אע"פ שחזר בו אינו נושא כפיו לעולם. ודייק הרב"י בבד"ה מדמחלק לעע"א ומומר בתרי בבי ובעע"א כתב אפי' באונס ואפי' עשה תשובה ובהמיר לא כ' אפי' באונס וגם כ' אפי' חזר בו משמע אבל לא שב בתשובה אבל כששב נושא כפיו ומה נקרא המיר פי' אח"ז בשם ר"ל חביב ומ"מ בש"ע ע"כ לא ס"ל הכי דהא כ' לדעה א' ל"מ תשו' וסיים ואם נאנס לד"ה נושא כפיו משמע אע"ג דתשו' לא מהני לדעת א' מ"מ באונס שרי וא"כ בממ"נ במאי מיירי אי בעע"א אפי' נאנס אינו נושא כפיו ואי בהמיר אפי' עשה תשובה מהני אע"כ צ"ל שאח"ז כשחיבר ס' בד"ה חזר בו. ור"ל חביב כו' שאמר אלי אתה ואע"ג שבדיבור זה חייב מיתה כמ"ש הרמב"ם פ"ג מה' ע"ז דין ד' וז"ל ואפי' הגביה לבנה וא"ל אלי אתה כו' נסקל וכ' הלח"מ דע"כ מ"ש הרמב"ם לאו דוקא אלא אפי' בלא הגבהה נמי ע"ש מ"מ כיון דלא עביד מעשה קיל לענין נ"כ מאלו עבד ע"ז ע"י מעש' וכ"כ הב"ח: ונ"ל כו' לדת ישמעאלים כו' ור"ל שאפי' באמר אלי אתה יש לו דין עע"ז ומומר שכ' הרמב"ם דקיל מעע"ז מיירי בהמיר לדת ישמעאלים שאינן עע"ז מ"מ כיון שכפר בתורת משה ה"ה מומר: כ' הב"ח כו' אמרי' פ"ב דתענית דף כ"ו ע"ב דכ"ע מיהת שיכור אסור בנשיאת כפים מנה"מ אריב"ל משום ב"ק למה נסמכה פ' כהן מברך (היינו פ' נ"כ) לפ' נזיר מה נזיר אסור ביין אף כהן אסור ביין אי מה נזיר אסור בחרצן אף כהן כן אמר קרא לשרתו ולברך בשמו מה כהן משרת (דהיינו כהן העובד עבודה) מותר בחרצן אף כהן מברך כו' אי מה משרת בעל מום לא אף מברך בעל מום לא הא אתקש לנזיר. ומה חזית דאקשית לנזיר לקולא אקיש לחומר'. דבע"מ לא כמו כהן משרת וחרצן לא כמו נזיר ומשני מדרבנן וקרא אסמכת' בעלמ'. עכ"ל הגמ': שנמנו בפ"ב דזבחי'. לענין עבוד': דלא כו' אלא לענין עמיד' גם התוס' במס' מנחות דף ק"ט הביאו גירס' זו לעמידה הוקש לא לד"א: וכ' בס' צאן קדשי' דאין כן הגירס' לפנינו: משום דקנסינהו כדאי' בע"ז. וכ' בס' חמד משה וז"ל ולענ"ד במחיל' מכ"ת לא דק בזה דהתם אמרו כן בכהן ששימש בבית חוניו. ולמ"ד לאו ע"ז הוא (אלא איסור שחוטי חוץ) אבל כהן ששימש לע"ז משמע דמדינ' פסול מהאי קרא דלא יעלו כו' כדאי' במתני' דמנחות דף ק"ט ע"א ויע"ש בע"ז בפירש"י דאף כלים שאינם של הקדש ששמשו בהם לע"ז מדינ' אסורים ומשמע דה"ה כהנים ששמשו לע"ז מדינא אסורים כו' והאריך וסיים ולכן צ"ע בהך דינ' דהב"ח לדעת הרמב"ם כו' ע"ש באמת כן אי' בע"ז דף נ"ב ע"ב בעי מיניה רבי יוסי ב"ש לרבי כלים שנשתמשו בבית חוניו למ"ד לאו בית ע"ז הוא מהו שישתמשו בהן בבית המקדש (ופירש"י וז"ל דאליבי' דמ"ד ע"ז הוא לא קמבעי' ליה דהשתא להדיוט אסורי' כדאמר לעיל אבד תאבדון כו' בכלים שנשתמשו בהן לע"ז הכתוב מדבר. לגבו' מבעי' עכ"ל) דתנן כהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש כו' כהנים הוא דקנסינהו רבנן משום דבני דיעה נינהו אבל כלים לא או דלמא לא שנא ופשט ליה דגם כלים אסורים משום קנס ע"ש. הרי דוקא בשמשו בב"ח הטעם משום קנס ולא בשמשו לע"ז וכמ"ש רש"י לענין כלים והנה מבחוץ אפ"ה א"ש דברי מ"א דודאי לחומר' לא ילפינן נשיאת כפים מעבוד' והא דמומר פסול לנ"כ היינו משום דגבי עבוד' קנסינן ה"ה מסברא יש לקנוס גם לענין נ"כ. ואע"ג דמשמש לע"ז אין הטעם משום קנס אלא מדינ' מ"מ חזינן דבשמש בב"ח קנסינהו לענין עבודה: א"כ ה"ה דיש לקנוס המשמש בב"ח לענין נ"כ: וא"כ כ"ש דבעע"ז לא נקנסנו לענין נ"כ: ניהו דלענין עבודה לא היו צריכים חכמים לקנסו דמדינא אסור בעבוד'. מכל מקום לענין נ"כ דאינו אסור מדינא דהא לחומר' לא ילפי' מעבודה מ"מ הקנס להיכן אזיל וא"ש. אך מ"מ ל' המ"א קשה שכ' דטעמ' דמומר פסול לעבוד' משוס דקנסינהו וזה לכאורה לית' דמדינא אסור לעבודה כנ"ל. וכ"מ במשנ' דמנחות הנ"ל דיליף לה מקרא דיחזקאל. וכן הרמב"ם פט"ו מה' תפלה אייתי קרא דלא יעלו כהני הבמות כו' דאסור מומר לעבודה וכן בפ"ט מה' ביאת מקדש כ' כל כהן שעע"ז כו' לא ישמש במקדש לעולם שנא' לא יגשו אלי לכהן לי ובדין י"ד כ' מי שעבר ועש' בית חוץ למקדש להקריב בו לשם אינו כבית ע"ז אעפ"כ כהן ששימש בבית זה לא ישמש בבהמ"ק וכן כלים שנשתמשו בהם שם כו' וירא' לי שאם עבד כהן ששימש שם במקדש לא פסל. ובדין ט"ו כתב דעע"ז שעבד חילל העבודה ופסולה וע"כ צ"ל משום דבית חוניו אינו אלא קנס דרבנן מש"ה לא פסל עבוד' משא"כ עע"ז דמדינ' אסור לכן חילל ופסול העבוד' וכן בס' ח"מ הנ"ל הביא ראיה זו מביאת מקדש אבל מ"מ דברי מ"א נכוני' דהא אמרי' בע"ז דף נ"ד ע"א (ולגמ' זו נתכוין מ"א) כי אתי עולא אר"י אע"פ שאמרו המשתחו' לבהמת חברו לא אסר' עשה בה מעשה אסרה ואמרי' מנ"ל דאסר' אילימא מכהנים (פירש"י שאנסו' מלכי ישראל לעשות כומרי' לעובדי כוכבי' וכתיב לא יגשו אלי עוד לכהן) דלמ' שאני כהנים דבני דעה נינהו (ופירש"י וקנסא הוא) עכל"ה. הרי בעבוד' כוכבים ניהו דמדינ' אסורי' מ"מ טעמ' דקרא משום קנס ואע"ג דאמר בגמ' בל' ודלמ' שאני כו' משמע שהוא דרך דיחוי ס"ל למ"א דל' ודלמ' לא קאי אלא למה שאמר דוק' כהנים דבני דעה קנסו דלפי האמת אפי' במאי דלא הוי בני דעה כמו בהמ' קנסו וכדאשכחן גבי כלים דקנסו וכמ"ש לעיל וא"כ א"ש דברי מ"א וכן אמרתי פא"פ אל מחבר ס' ח"מ ז"ל בהיותו במחיצתי טרם שהדפיס ספרו והרא' לי איז' קונטריסים מספרו הנ"ל: ומ"ש הרמב"ם כו' היינו לו' כ"ה דעבוד' כו' ר"ל ניהו דבאמ' האיסור לא נפיק מעבוד' אלא מנזיר מ"מ כן דרך הרמב"ם לתפוס דרש' פשוט' אף שאינו לפי האמת כיון דאין נ"מ לדינ' והכי טעמו כ"ה דנדע דאי הפסיק בו כו' דנושא כפיו דלקול' ילפי' מעבודה: כ"ש פטור אע"ג דמ"מ אסור. כתב הרב"י כיון דקרא להקיש הוא רק אסמכת' ואינו רק מדרבנן די אם נקיש למה שחייב עלי' בעבודה אבל במה שפטור בעבודה אע"ג דאיסור' איכ' נ"כ לכתחלה ומ"ש מ"א כ"ש ומזוג ט"ס וצ"ל כ"ש מזוג וה"ה דס"ד או הפסי' ולא שתה בבת אחת רביעית. במזיד כשר כמ"ש סעיף ל"ט. שאין שאר עבירות מונעים מנ"כ:
מ סָעִיף לח (ס"ק נה) שתה כו' ול"נ דדברי רי"ו ברורים. ור"ל דרי"ו לא מיירי ביין אלא בשאר משקים המשכרים ואף דסתם דבריו י"ל מדנקט שיכור משמע ממיל' כן דביין אפי' רביעית אסור ולא מקרי שיכור אלא שתה אף דגם בגמ' קתני שיכור ומשמע דמיירי ביין עיין בפרישה: וגם הרמב"ם כתב כו' היין משמע דבא למעט שאר משקין: דאף בעבודה זה כ"כ מ"א ליתרון. דאפי' תימ' דאפי' לחומרא ילפינן מעבודה. מכל מקום הא אף בעבודה ליכא מיתה וא"כ בנשיאת כפים מותר לכתחלה כדלעיל: דל"ד לתפלה. דדוק' תפלה דהוי כמדבר לפני המלך דהא י"א דמותר לקרות ק"ש ואף דכתב רמ"א בסי' צ"ט דגם בק"ש אסור היינו משום דאיכ' קבלת עול מלכות שמים דהא עכ"פ אשאר ברכות שרי כדאית' בסי' צ"ט: מדמה לה לתפלה דלית' דהא בתפלה אפי' אינו כלוט אלא שא"י לדבר לפני המלך תפלתו תועב'. ואלו רי"ו מדמ' לה לתפלה למה הצריך שיהי' שיכור כלוט: יין מגתו פסול דהיינו קודם שעברו על היין משעת דריכתו ארבעים יום דאינו משכר: דהא בנזיר אסור ובעבוד' נמי אסור ולכן לא הזכירו הרמב"ם כאן ר"ל לענין נ"כ אסור יין סתם ולא חילק דתוך מ"ם יום שרי. אכן צ"ע מ"ש דהא בנזיר אסור מה בכך הא לחומר' לא ילפי' דהא מה"ט שרי בחרצן. ואי דגם בעבוד' אסור מכל מקום בעבודה ליכ' חיוב מיתה א"כ בנ"כ אפילו לכתחלה שרי כנ"ל והא מה"ט כתב לעיל בס"ק נ"ד דאם הפסיק או נתן לתוכו מים כ"ש נושא כפיו. ניהו דבנזיר אסור וגם בעבודה אסור מ"מ כיון דבעבודה ליכ' חיובא נושא כפיו לכתחלה. והרמב"ם ריש הלכות ביאת מקדש כלל הפסיק בה ומזג במים ויין מגתו בחד בבא ובכלם כתב פטור ואינו מחלל עבוד' וע"ש בכ"מ עכ"פ דיניהם שוה. אח"ז ראיתי שבס' א"ר הרגיש בזה: ועסי' צ"ט ס"ב: ה"ה כאן. ר"ל לענין ישן או הלך אחר ששתה:
מא סָעִיף מ (סקנ"ז) גרושה וה"ה חלוצ' ר"ל אע"ג דחלוצה אין בו רק איסור דרבנן:
מב סָעִיף מ (סקנ"ח) ע"ד רבים כו' ובגיטין פ"ד דף ל"ה ע"ב אהא דתנן התקין ר"ג הזקן שאלמנה הבאה לגבות כתובתה תהיה נודרת ליתומים כל מה שירצו לידע שלא גנב' כלום מנכסיהם. והיינו דרך משל תאמר יאסרו כל פירות עולם עלי אם נהניתי מכתובתי ופריך הש"ס וניחוש דלמא אזל' לגבי חכם ושרי לה ומשני קסבר צריך לפרוט הנדר וכשתפרוט הנדר לא יתיר לה החכם. ותו אמרי' שם רב נחמן אמר א"צ לפרוט הנדר. ור"פ סבר צריך לפרוט הנדר ופריך והתנן הנושא נשים בעבירה פסול לעבוד' עד שידור הנאה. ותני עלה נודר ועובד יורד [מעל המזבח אחר גמר העבודה] ומגרש וא"א א"צ לפרט א"ה ליחוש דלמ' אזיל לגבי חכם ושרי לי' ומסקינן דמדרינן ליה ע"ד רבים דל"ל הפרה לכ"ע ופי' רשב"א דצריך לפרט א"ה דצ"ל הסב' שבגלל' נדר הרי דלא הוצרך הש"ס לומר דמדרינן עד"ר כ"א למ"ד א"צ לפרט אבל לדידן דקי"ל צריך לפרט א"ה למה הצריכו' דוק' שידור עד"ר: (חששו) הרמב"ם ורשב"א שהצריכו שידור עד"ר דלמא אתי לחכם דס"ל כמ"ד א"צ לפרט הנדר ויתיר לו בשלמ' הש"ס אמר בשלמא למ"ד צריך לפרט את הנדר א"ש המשנ' דקתני עד שידור הנא' דל"ל שמא ילך לחכם ויתיר לו ואותו חכם יהי' ס"ל א"צ לפרט א"ה דבזמן המשנ' עדיין לא הי' מחלוקת בזה אי צ"ל א"ה או לא. ולמ"ד דצ"ל בזמן המשנה כ"ע הוי ס"ל הכי. ולא נתחדש הפלוגת' בזה כי אם בימי אמוראים רב נחמן ור"פ משא"כ לדידן בתראי דאיכ' כבר פלוגתא דאמוראי בזה ולא אפסק' הלכתא בהדיא בש"ס כמ"ד צריך לפרט א"ה ניהו דהפוסקי' מסתבר להו לפסוק כר"פ דצריך לפרט. מכל מקום איכ' למיחש דלמ' אזלא לגבי חכם דס"ל א"צ לפרט א"ה: וא"ל מאלמנ' כו' ר"ל דלמ"ד א"צ לפרט הוצרך הש"ס לו' דמדרינ' לה עד"ר וכיון דקי"ל צריך לפרט א"ה כתבו הפוסקים ומכללם הרמב"ם דמדרינין לה סתם ולא הצריכו שתדור עד"ר ולהנ"ל אכתי איכ' למיחש דלמ' אזיל לגבי חכם דס"ל א"צ לפרט א"ה: וי"ל דלגבי מלתא דאיסור' החמירו. ר"ל דהאי חששא שיהי' חכם דס"ל א"צ לפרט הוא חשש רחוק דכל הפוסקים פסקו צריך לפרט לכן דוק' הכא לענין נשא אשה פסול' החמירו וחששו לחשש רחוק אבל באלמנ' דהוי דבר שבממון אוקמוה אעיקר דינ' ולא חששו לחשש רחוק: ועי"ל דהתו' כו' וכן נוהגים העול' שאין מפרשים הסב' ואין חכם המתיר שואל להודיעו הסב': הש"ך בי"ד סי' רכ"ח ס"ק כ"ה: ולא ראו דברי התוס' די"ל דהעולם סומכין על דברי התוס' דעירובין: ורשב"א וש"ע סוברים כו' הקשה בס' ח"מ שותא דמרא לא ידענ'. דא"כ תיקשי להתוס' הא דאמרי' בש"ס אהא דתנן הנושא נשים בעביר' כו' בשלמא למ"ד דצריך לפרט א"ה א"ש כיון דסגי באמירת ל' הנדר ואצ"ל הסב' אכתי א"ל שאם יאמר שנדר שלא ישא גרוש' יתיר לו החכם כי לא ידע החכם שהוא כהן. אולם התוספו' שם בעירובין הרגישו בזה וכתבו דאדרי' לכהן הנושא נשים בעבירה שלא יהנה מאשתו הפסולה וכשיבא לחכם ויפרש לו ל' נדרו לא יתיר לו נדרו כו' עכ"ל התוס' וא"כ אזדא לה תי' זה של מ"א עכת"ד ס' ח"מ ולענ"ד דברי מ"א נכונים דודאי הא לא קשיא על רשב"א ורמב"ם למה כתבו דמדרי' לי עד"ר ה"ל למימר דלא מדרינן לי' עד"ר אלא בענין אחר שא"א להתיר דאין זה קושי' דמה לי דנקטו ע"ד רבים או גוונא אחריתי אדרב' עדיף טפי למנקט תקנה המבוארת בש"ס דהיינו ע"ד רבי' אלא דקשיא ליה לברכת הזבח כיון דקי"ל צריך לפרט א"ה א"צ לשנות מל' כלל כ"א לידור סתם ואעפ"כ א"א להתיר וכן מבואר בש"ס: וע"ז א"ש תי' מ"א דודאי התם אליבא דנפשייהו דס"ל דהדין כן דא"צ לפרט הסבה רק הל' א"כ ע"כ צ"ל הא דאמר הש"ס דלמ"ד צריך לפרט א"ה א"ש ולא נצטרך להדירו עד"ר היינו דמדרי' ליה שלא יהנ' מאשתו הפסולה אבל לדעת רשב"א דס"ל צ"ל הסבה א"כ הא דאמרי' בש"ס למ"ד צריך לפרט א"ה א"ש היינו כפשוטו דמדרינן לי' שלא יהנה מאשתו גרוש' וסגי בהכי כיון דצריך לפרט הסבה ויצטרך לומר משום שהוא כהן ופסולה לו ולא יתיר לו החכם אך זה הי' בזמן הש"ס דלא היה פלוגת' בזה וכ"ע הוי ס"ל למ"ד צריך לפרט צ"ל הסבה אבל לדידן דידעי' דהתו' וקצת פוסקים ס"ל דא"צ לפרט הסבה וסגי כשיפרט הל' ולדידהו באמת צריך לידור שלא יהנה מאשתו הפסול' אבל לדעת הרשב"א דצ"ל הם ב' א"כ סגי כשידור שלא יהנה מאשתו גרוש' וא"כ תו לא קשיא לרשב"א דל"ל להדירו עד"ר הלא סגי כשידור סתם ואפ"ה א"א להתיר כיון דקי"ל צריך לפרט א"כ ע"כ דה"ל לרשב"א לו' דמדרי' ליה סתם שלא יהנה מאשתו גרושה דבאמת לדידיה דצ"ל הסבה סגי בזה אלא דחיישי' דלמא אזלא לגבי חכם דס"ל דאצ"ל הסבה וסגי כשיאמר הל' כהתו' וכשיאמר הל' מאשתו גרושה יתיר לו דהוא לא ידע שהוא כהן אדרבא יוכיח ע"כ שאינו כהן דאל"כ ה"ל להדירו שלא יהנה מאשתו הפסול' דהא לדעת אותו חכם דס"ל כהתו' דאצ"ל הסבה ע"כ צ"ל ל' הנדר כן א"ו דאינו כהן ויתיר לו וזה לא קשיא דה"ל לרשב"א לו' דלא מדרינן ליה עד"ר אלא שידור שלא יהנה מאשתו פסולה וא"כ אפי' אזיל לגבי חכם דס"ל דסגי כשיאמר הל' אפ"ה לא יתיר לו כבר כתבתי דז"א קושי' כיון דהרשב"א ס"ל דצ"ל הסב' א"כ כשאמר הש"ס דלמ"ד צריך לפרט א"ש הכוונה שידור כפשוטו שלא יהנה מאשתו גרושה ולא הוזכר בגמ' כלל שידור בלשון שלא יהנה מאשתו פסול' א"כ אין זה קושי' דה"ל לרשב"א למנקט גווני' אחריני דל"ל שיתיר לו דניחא ליה למנקט תקנת' שהוזכר בש"ס כנ"ל והוא ברור וכ"מ ל' מ"א: ואם אמר כו' אפי' גרשה כצ"ל:
מג סָעִיף מ (סקנ"ט) מהנשים כו' וצ"ע כו' נודר כו' וכתב בספר א"ר דזה גרם לו שלא ראה גוף התשוב' רק מ"ש בספר כ"ה בשם תשובת הרא"ם. אדרב' בתשובה הבי' ראיה מגמ' הלז דהתם בתשובה היה המעש לאשר עתה מחמ' אונס א"א לגרש' לכן רוצה לידור הנא' ממנ' מעכשיו ואחר שיעבור האונס רוצה לגרש ע"ז כתב הרא"ם דאין שומעין לו כיון דמ"מ היא בחזקת אשתו ואין אפוטרופוס לעריות ומייתי ראיה מברייתא הנ"ל דקתני נודר ועובד יורד ומגרש אלמ' לא התירו לו אלא בתנאי שיורד ויגרש מיד. דאל"כ ואח"כ מגרש מבעי לי ע"כ וסיים בספר א"ר אבל כשנודר ודעתו לגרש' מיד מודה הרא"ם דמותר לישא כפיו אף קודם גירושין:
מד סָעִיף מא (ס"ק ס) ויקבל כו' דשאני עריות ר"ל בסעיף מ': ( סקס"א) לקדשו כו' דנ"כ ועיין סעל"ט שאין שאר עבירות מונעים מנ"כ:
מה סָעִיף מא (סקס"ב) מחללת כו' לר"ש שריפה כו' והכי איתא התם רבנן ס"ל סקילה חמור' משריפה וטעמייהו שכן סקילה ניתן לעע"ז ומאי חומר' דעע"ז שכן פושט יד בעיקר ופריך אדרב' שריפה חמורה שניתן לבת כהן שזינת' ומשני אפ"ה פושט ידו בעיקר עדיף ור"ש ס"ל שריפ' חמור' מסקילה וטעמיה שניתן לבת כהן שזינתה ומאי חומרא דבת כהן שזינת' שכן מחללת אביה ופריך אדרב' סקילה חמורה שניתן לעע"ז ומאי חומריה שכן פושט יד בעיקר ומשני ס"ל דבין ארוסה בת כהן ובין נשוא' בת כהן שזינתה בשריפה והא ארוסה בת ישראל שזינתה בסקילה ומדאפק' רחמנא לארוס' בת כהן מארוס' בת ישראל מסקיל' לשריפה ע"כ שריפ' חמיר דוודאי בת כהן שמחללת אביה חמיר' מבת ישראל עכת"ד הגמ' וא"כ ודאי למסקנת הש"ס ניחא אבל קושית מ"א לפי מאי דס"ד דטעמיה דר"ש הואיל וניתן לב"כ שזנת' ומ"ח שכן מחללת א"א על זה הקשה מ"א דהא האי חומרא איכ' גם בעע"ז והוא בסקילה וכן קשה על דברי המקשן דפריך לר"ש אדרב' סקילה חמירא שכן ניתן לעע"ז ומאי חומר' שכן פושט יד בעיקר דהמ"ל מאי חומרי' אותה חומרא עצמה שהיא בב"כ שזינתה דהיינו שמחללת א"א. גם ה"מ מ"א להקשות מקושי' הש"ס לרבנן אדרב' שריפה חמור' כו' ומ"ח שכן מחללת א"א והא האי חומר' גם בעע"ז ואפ"ה בסקילה. ועיין בספר א"ר מ"ש וכמדומני שזה יותר מעשרים שנה קודם השרפה פה ראיתי בתשובת שבות יעקב חלק שני שהי' אז ת"י. ויישב שם קושי' מ"א דראיית המרדכי מן המסקנ' דקי"ל כרבנן דסקיל' חמורה מדניתנ' לעע"ז ומ"ח שכן פושט ידו בעיקר. וסברא זו עדיפ' מסברת שמחללת א"א וכיון דחזי' דבזנות מחללת א"א כ"ש בעע"ז שפושטת ידה בעיקר די"ל דמחללת א"א עכת"ד ממה שאני זוכר. וצ"ל אבל לר"ש צ"ל דשריפה חמורה כו' ומ"ח שמחללת א"א ס"ל דוקא בזנות דמצינו להדיא בקרא דמחלל א"א אבל בעע"ז שלא מצינו מפורש דמחללת א"א מהיכי תיתי נימא דמחללת קודם דאסיק סברת אפ"ה פושט ידו בעיקר עדיף ולפי דברי המקשן אדרב' סקילה חמור' שכן כו' ומ"ח שפושט ידו בעיקר. ובאמת י"ל דגם בעע"ז מחללת א"א בק"ו מכל מקום הוצרך המקשן לו' סברת פושט ידו בעיקר. דלולי זאת ליכ' ק"ו ומסברא דנפשין לא נימא דבעע"ז מחללת א"א ומ"מ יש לפקפק קצת מדברי התוס' שם ד"ה קסברי כו' ממה שהקשו לרבנן נימא סייף דעיר הנדחת תוכיח וע"ש מה שתי' ודו"ק. כדאי' בכתובות דף מ"ד. באה"ע סי' ז' דאשת ישראל שהמיר' אם חזרה לדת ישראל אסורה לבעל' אע"ג דאונס מותר לישראל מ"מ חיישי' שמא זינת' ברצון: כמו שעשה שמואל כדאי' במס' שבת דף מ"ה: אף נשואה כו' אינ' ברשות אביה ע"כ ס"ל למ"א דמאי שמחללת א"א אינה עונש לאבי' אלא אם יש לו בת שזינת' ממילא גורם שעי"ז מחוללת מקדושתו ס"ל דה"ט דר"ש דס"ל דלהכי חייב' התורה שרפה הואיל ועשתה מעשה זר עד שחללה אביה וא"כ א"א דגם נשוא' בשרפ' ע"כ גם נשואה מחללת א"א:
מו סָעִיף מב [סקס"ג] המחלל כו' ע' באה"ע לענין ספק חלל:
מז סָעִיף מג [סקס"ד] ובתוך כו' דלא אתקש לעבוד' לכ"מ ר"ל דלא אתקש כ"א להקל: משום דלית שכינתא שריא כו' וזה דוקא בבהמ"ק משא"כ בנשיאת כפים בגבולין דמה"ט דוקא במקדש כשהיו נושאים כפים היו מברכים בשם המפורש וכדדרשינן בסוטה דף ל"ח דכתיב בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך ומסרס המקרא בכל המקו' אשר אבא אליך דהיינו בבהמ"ק שיש שכינ' שם תזכור שמי המיוחד לי דהיינו שם המפורש: צריך שיהא נשוי לכתחל' משא"כ כה"ג בי"כ דמעכב אם אין לו אשה וכן מה"ט לא נעכב הכהן מלקיים עשה דנשיאת כפים כשאין לו אשה דהיינו אפי' בעבודה רק לכתחל': מ"מ לענין זמן ר"ל דבעינן דוקא ביום אע"ג דלחומרא לא ילפינן נשיאת כפים מעבודה:
מח סָעִיף מג (סקס"ה) יצא כו' אפי' בשבת דאין דברי אבילות שבפרהסיא נוהג מ"מ במה שיוצא אין בזה פרסום: דאפי' בחול ר"ל אם קראוהו:
מט סָעִיף מג (סקס"ו) יב"ח כו' וה"ה הקובר כו' דהא אסור בשמח' כמ"ש בי"ד סי' שמ"א ור"ל דשם כ' דאונן אסור בשמח' ובי"ד סי' שצ"ט ולקמן סי' תקמ"ח מבואר דהקובר מתו ברגל לאחר קבור' נוהג דברים שבצנע' א"כ מסתמא לא עדיף מאונן קודם קבור' דאסור בשמח':
נ סָעִיף מד (סקס"ז) נושא כו' דל"ג מקטן והיינו דקטן ע"כ אין לו אשה דהא אסור להשיא אשה לקטן וע' בא"ע סי' א' ואפ"ה עם אחרי' נ"כ ואף שד"מ דחה ראיה זו דשאני קטן שאינו מצטער ממניע' אשה מ"מ לדינא מודה להרב"י דעם כהני' אחרים שרי וגם הוא יליף לה מקטן כדאי' בד"מ ודימ' הני תרי להדדי דכמו דקטן אינו נ"כ מפני כבוד הצבור ואפ"ה עם אחרים שריא כיון דאין הקטן רק סניף לגדולים וליכ' בזה מניעת כבוד צבור ה"ה בפנוי דהטעם משום דאינו שרוי בשמח' מ"מ כיון דאינו רק סניף לגדולים ששרוי' בשמח' שיש להם נשים ל"ל בה ומה שהמברך צ"ל בשמח' יליף לה מיצחק שאמר לעשו עשה לי מטעמים כו' ואברככה כו':
נא סָעִיף מד (סק"ע) אלא בי"ט כו' כשחל י"ט בשבת כו' עבט"ז: בא"מ שא"א בשבת ר"ל כשחל ר"ה בשבת משום איסו' תחנ' דהוא מעין ח"י ברכות ובר"ה כשחל בחול אומרים אותו וכדאי' סי' תקפ"ד: ול"נ דדברי הגאוני' כו' משא"כ הרבון וכמ"ש בי"ד ס"ס קנ"ה דאי מאכיל' לחול' מאכל איסור לרפוא' צריך להיו' רפואה בדוק' ולפ"ז אפי' על חלומות שמתענין עליהם וגם הוא מתענה מ"מ לא יאמר הרבון. וכ"כ שנ"ה ר"ל דמשמע כדברי מ"א האחרונים דבחלומות שמתעני' עליהם מותר לו' גם הרבון והא התיר אפי' להתענו' ולבכות: כ' ב"י כו' וק' עליהם כו' עבט"ז: כשחל י"ט בשבת כו' לבטל עונ' כו' דעונת ת"ח מליל שבת לל"ש ואע"ג דכ' מ"א רסי' ר"מ דה"ה בי"ט. מ"מ בי"ט אין בו התחייבות כ"כ וע' באה"ע רסי' ע"ז עמ"ש סי' תרי"ג סעיף י' כצ"ל: כמ"ש סי' שכ"ו אף דמצד הדין מותר דליכא ביה משום תיקון גברא דטבילת בעל קרי לא הוי רק מדרבנן ודומה לכלי שנטמא בולד הטומאה דמטבילין בי"ט דלא מקרי מתקן אפ"ה נהגו שלא לטבול משום חשש סחיטת שער. ולטבול בנהר איכא איסור מוסיף ע"ז ע"ש במ"א: אבל כו' ואין טובלי' קודם י"ט: ועמ"ש סי' תקנ"ד. ר"ל דאם חל ט"ב בשבת ונדחה אע"ג דדבר שבצנעה נוהג מ"מ אי היא ליל טביל' תטבול ותשמש ובסי' תקפ"א במ"א ס"ק ט"ו כ' כיון דטובלי' בער"ה משום קרי לכן לא ישמש מטתו בליל ר"ה. ואם אירע טבילת מצוה חייב לקיים עונתו ויטבול שחרית שנית:
נב סָעִיף מה (סקע"ב) סוף ברכה כו' דכל תיבות אלו הם לנוכח אע"ג דתיבת שלום אינו לנוכח מ"מ איכא טעם של רמ"א שהוא סוף ברכה. גם י"ל כיון דבתיב' לך שלפני תיב' שלום מהפך פניו משום שהוא לנוכח צריך ג"כ להפך פניו בתיב' שלום דבתיב' לך גרידא לא נגמר הדיבור כ"א בצירוף תיב' שלום:
נג סָעִיף מה (סקע"ג) ובשע' כו' קודם שיגמרו המ"ם דשלום. דתחת המ"ם אין בה נקודה וא"א שם להאריך. וא"כ ע"כ צ"ל הרבון קודם שסיימו תיב' שלום: מ"מ מאי דאפשר כו' ר"ל בשני פסוקי' הראשוני': וא"ת כיון דמאריכי' כו' היינו בשני פסוקי' הראשוני' דימתין מלומר הרבון עד שסיימו התיבה ומנגני':
נד סָעִיף יט (סקע"ד) והמקרא כו' ועמ"ש סי"ט לענין אמיר' אמן אבל רבון ודאי הוי הפסק:
נה סָעִיף מה (סקע"ה) מחל כו' ומצי מחל. אבל בלי מחיל' אפי' לכהן אסור לשמש בכהן חברו וכ"מ מראי' שהביא הר"ר פיטר הובא בט"ז דמחיל' מהני מדאמרי' עבד כהן אינו נרצע דנעש' בעל מום והיכי משכחת דעבד שש שני' אע"כ משום מחיל'. ומאי ראיה דלמא מיירי שרבו הי' כהן: פ' הזרוע דף קל"ג ע"א והיינו לפי' התוס' שם אבל באמת גם לפירש"י שם מוכח כן: בחולין פ' הזרוע דף קל"ג דאמר אביי כיון דשמע ברייתא דצנועי' כהני' מושכים ידיהם מליקח לחם הפנים כשחולקי' אותו משום שלא הגיע לכ"א כ"א דבר מועט והיו באי' לידי מחלוקת לכן מנעו הצנועי' מליקח לכן גם אביי לא לקח מתנות זרוע לחיי' כו' חוץ מערב יוה"כ כדי להחזיק את עצמו בכהן: לפמ"ש התוס' דמשום שבערב יוה"כ היו שוחטים כו' משמע דבלא"ה כו' אין מזה כל כך קושיא על רי"ו דהתוס' לא כתבו ה"ט משום שבערב יוה"כ היו שוחטים הרבה אלא ליתן טעם למה בחר אביי ערב יוה"כ יותר מיו' אחר בשנה וביותר לפמ"ש הפר"ח בי"ד סי' ס"א דע"כ אביי בערב יוה"כ שאל חלקו ממתנות בפיו וכ' שכן הדע' מכרעת דאל"כ מנא ידע שהיום יקח אביי מתנה שהטבח ישלח לו דהא כל השנה לא לקח אביי אע"כ דשאל בערב יוה"כ בפיו ע"ש וא"כ לכך הוצרכו התוס' ליתן טעם לפי ששוחטים הרבה וא"כ אין סתירה לרי"ו מ"מ קשה על מ"ש רי"ו כך פשוט בחולין פרק הזרוע ואין הדבר פשוט והטעם דמצי מחיל כ' המרדכי פרק הניזקין דכל מה שזיכה התורה לכהן לטובתו רשאי למחול וכי מה שזיכה התורה לכהן ליטול מנה יפה ראשון (עס"ס ר"א) וכי אם הכהן שונא מתנות ויחיה מי כייפינן ליה ליטול דוקא מנה יפה ודאי לאו דוקא במצוה דלית ליה הנאה שלא לישא גרושה כופין אותו בע"כ ולפ"ז משמע אפי' אין לכהן הנאה ממחילתו רשאי דלא כמו שכ' הט"ז דבעינן דוקא שיהי' לכהן הנאה: אבל בטור יורה דעה סי' ס"א כצ"ל וכ"ה שם בש"ע סעיף י"א וז"ל הצנועים מושכים את ידיהם כו' ואם היה צנוע זה במקום שאין מכירין שהוא כהן יטול כדי שידעו שהוא כהן ודבר זה נלמד מהאי דאביי דלעיל:
א סָעִיף א ס"א והכהנים מהמנין כו'. רמב"ם ממ"ש בסוטה ל"ח ב' בה"כ שכולה כו' ואוקמוה דלא אישתייר כו' מכלל דבישראל כה"ג מהמנין: ואין כו' אפי' כו'. עתוס' דשבת קי"ח ב' ד"ה אילו כו' אם לא כו' והקשה בד"מ דהא אמרי' בכתובות כ"ד ב' דהוא בעשה ותי' דתוס' מיירי עם כהנים אחרים ושם משום ברכה לבטלה דוקא ועמ"א:
ב סָעִיף ב ס"ב אע"פ כו' ה"ז כו'. עבס' המצות להרמב"ם בשורש ט' ודע כי אתה אפי' תמצא כו' ועפ"ג דיבמות ל"ו ב': אם כו'. ירושלמי ר"ש בן פזי *כד הוה חזיק רישיה קאים ליה אחורי עמודא ר"א נפיק לברא: בשקורא כו'. דבלא"ה אינו עולה כמ"ש בספרי פ' נשא מנין שהחזן צ"ל להם אמרו ת"ל אמור להם והוא קריאת כהנים כמ"ש בסוטה נ"ח א' וכמ"ש תוס' ברכות ל"ד א' ד"ה לא כו':
ג סָעִיף ג ס"ג אם כו'. ר"ה כ"ח ב' ועתוס' שם ד"ה הכא כו':
ד סָעִיף ד ס"ד החזן כו'. רא"ש פ"ג דמגילה וכנ"ל: אבל כו'. כמ"ש בסוטה שם ב' רב אמר חוששין כו' אלא דקא' שם ול"פ הא כו' ולכך כ' הרא"ש רק בקריאת כהנים משום דריב"ל אבל גמ' ל"ק אלא להחזיק אותו בכך אבל הכהן צריך לזה וע"ש מ' א' שמא תפסק לו כו' ואמרי כו':
ה סָעִיף ה ס"ה אבל כו'. דליכא טעמא הנ"ל: וי"מ כו'. משום ל"פ כמו סנדלים שלנו:
ו סָעִיף ו ס"ו אע"פ כו'. תוס' שם ל"ט א' ד"ה כל כו' ע"ש: עד כו'. דהא איתקש למשרת שם ל"ח א' ובפ"ד דתענית וערש"י בחולין ק"ו ב' ד"ה עד הפרק העליון כו': והלוי כו' וקודם כו'. שם קמ"ו ב': ולא כו'. די"א גם בכהנים כן וכמ"ש בס"ז:
ז סָעִיף ז ס"ז אם כו'. בטור כ' לברך אלא שבא"ח כ' בשם הרמב"ם שסומך ענט"י שחרית ולא אמרו אלא בשלא נט"י והכריע שלא לברך בכה"ג מספיקא ועבד"ה:
ח סָעִיף ט ס"ט כשעוקרים. רמב"ם וטור כפשטא דגמ': ומאריכים כו'. רש"י שם ב' ד"ה לעקור כו' יש ללמוד כו':
ט סָעִיף י ס"י עומדים כו'. רש"י שם ותוס' ד"ה כי דאין עומדים אחוריהם לקדש אלא בשעת נ"כ משום אימת ציבור כמש"ש מ' א' וכמ"ש ל"ט ב' אין הכהנים רשאין לחזור כו' ושם א' כי מהדר כו': עד כו' ואז כו'. שם ושם: הש"ץ. רמב"ם דלא כתוס' דברכות ל"ד א' ד"ה לא כו' שפי' דחזן העוסק בצרכי ציבור הוא הקורא כמ"ש בספרי הנ"ל שחזן כו' ועוד ממ"ש בסוטה ל"ט ב' מפי הקורא והדר קא' שיתחיל ש"ץ כו' ש"מ דקורא לאו ש"ץ:
י סָעִיף יא י"א כו'. תוס' דברכות שם בשם ר"י וכ"כ רמ"מ אבל אח"כ חזר בו ועב"י: ומחזירין כו'. ל"ח א' ל"ט א' ב' מ' א' ותוספתא דמגילה הביאו רי"ף ורא"ש בפ"ג: ואם כו'. גמ' שם ל"ח א': אלא כו'. רש"י ל"ט ב' ותוס' שם א' ד"ה כי כו':
יא סָעִיף יב סי"ב מגביהים כו'. מתני' שם ובפ' בתרא דתמיד ומגביהים כו' הג"מ דידו כתיב ובזוהר קמ"ו א': ופושטים ידיהם. ל"ט ב' וערש"י ד"ה לכוף כו': וחולקים כו'. בתנחומא פ' נשא משגיח מן החלונות מבין אצבעותיהם של כהנים מציץ מן החרכים בשעה שפושטים כפיהם: ומכוונים כו'. הרא"ש שם ור"ל ה' חרכים: ופורשים כו'. א"ח:
יב סָעִיף יג ס"יג מתחילין כו'. ממש"ש ל"ט ב' ואין הכהנים כו' מפי הקורא ור"ל יברכך עד שיסיים הקורא כהנים שאין הברכה מעיקר דינא כמש"ש א' ולא נשאתי כו' ואם איתא מאי רבותיה: וי"א כו'. שמפרשים אברכת אקב"ו כו' קאי: ואח"כ כו'. כמ"ש במדרש והביאו תוס' בברכות שם. ואז כו'. מתני' וגמ' מ' ב' שם ושם ל"ט ב':
יג סָעִיף טו סט"ו ואומרים כו'. שם א': ויאריכו כו'. רש"י ותוס' שם: ואם כו'. הג"מ וכמ"ש בפ' בתרא דברכות ומסיים כו' ואי לא כו':
יד סָעִיף טז סט"ז ויש כו'. דהוא סיום הברכה וכמש"ל סי' קכ"ד סי"א:
טו סָעִיף יז סי"ז כשיורדין. עמ"א:
טז סָעִיף יח סי"ח ואין הכהנים כו'. ע"ל סי"ג: ואחר כו'. שם ואין כו' בברכה אחרת כו'. ופי' ב"י דהיינו יברכך לדעת הרמב"ם אבל לדעת החולקים בסי"ג צ"ל דקאי ארבון עולמים וכמ"ש בהג"ה ולא כו' והוא דחוק ועוד תי' דבגמ' קאמר לפי מנהגם שלא היו מקרין אבל עכשיו עד שתכלה התיבה מהמקרא וז"ש וכן כו': מפי כל הציבור. עתוס' שם ד"ה עד כו': ואין כו'. גמ' שם: ולא כו'. עמ"א והנכון כמ"ש בש"ע כנ"ל וע"ל סי"ג:
יז סָעִיף כ ס"כ אם כו'. דמש"ש ואם הבטחתו כו' קאי אואם אין שם דלכך קא' ואם ולא קאמר אפי' כו': דהא כו'. כמ"ש בס"א: וכיצד כו'. ל"ח ב': ומסיים כו'. רש"י שם וברכות שם וכמ"ש ושם ואם כו' וחוזר כו': ואם המקרא כו'. שמהר"מ כ' שהמקרא מסיים ש"ש ופי' האגור שבכה"ג מיירי ומתני' לא איירי בכה"ג ועמ"א וכ"ז דחוק ודברי רש"י עיקר:
יח סָעִיף כא סכ"א אין כו'. ממתני' הנ"ל:
יט סָעִיף כב סכ"ב משתדלין כו'. ירושלמי והביאו תוס' ל"ח א' ד"ה לשנים ור"ל החזן המקרא כמ"ש תוס' בברכות שם בשם ספרי וז"ש וכשהחזן כו':
כ סָעִיף כג סכ"ג בשעה כו' ולא כו' וגם כו'. עתיס' דחגיגה ט"ז א' ד"ה בכהנים כו' וה"ה לכהנים עצמן וכמ"ש בפ"ד דמגילה כ"ד ב' מפני שהעם מסתכלין בהם ואמר בירושלמי שם אר"י זאת אומרת שאסור להסתכל בכהנים בשעה שהן מברכין את ישראל א"ר חגי כלום אמרו אין מסתכלין אלא מפני היסח הדעת משה ר"ל שבועה במשה דאנא מסתכל ולא מסיע דעת: ע"כ כו'. ובגמ' דמגילה מ' כמנהג הראשון וע"ס ל"א:
כא סָעִיף כד סכ"ד ובצידיהם. ע"ש תוס' ל"ט א' ד"ה והזה כו' ר"ל בצידיהם ממש דצדדין שלאחריו ודאי כאחריו דמי וכן לפניו כלפניו ולא קמיבעי להו אלא בצדדין ממש ופשיט מדלא קאמר צדדין שלאחריו כלאחריו ש"מ דצדדין ממש קאמר שהם כלפניו ב"י שלא חילק בירושלמי וכן הרמב"ם וטוש"ע: ולאחריהם נמי כו'. תוס' ל"ח ב' ד"ה מחיצה כו':
כב סָעִיף כה סכ"ה למי כו'. ירושלמי פ"ה דברכות:
כג סָעִיף כט סכ"ט כהן שלא כו'. עתוס' ל"ח ב' ד"ה כל ר' אבהו כו':
כד סָעִיף ל ס"ל מי כו' וה"ה כו'. רמב"ם וכגי' ספרים שלנו מגילה כ"ד ב' תנא כו': וכן כו'. שם זבלגן וכפי' הרמב"ם: או כו'. כפי' רש"י: וכן כו'. גמ' שם: ואפי' כו'. ב"י שם דמנ"מ כיון שבעל מום מותר וכמ"ש בפ"ד דתענית כ"ז א': וכל כו' דההרגל תלוי בל' יום כמ"ש בירושלמי לענין משיב הרוח וכיוצא וכן בגמ' פרק בתרא דב"ב לענין הוחזק והרבה כיוצא וא"ת א"כ למה קאמר בעירו דמ' יב"ח כמ"ש ב"ב ח' א' כמה יהא כו' ל"ק כו' י"ל דאתא לאשמועי' דדוקא בעירו מהני כו' כמ"ש משום דלא רגילי אינשי לישא וליתן עמו וז"ש ואפי' כו' דבהכי רגילי לישא וליתן עמו:
כה סָעִיף לא סל"א אם כו'. דטעמא משום הסתכלות כמ"ש רש"י שם וכמש"ש ואם היה דש כו' כנ"ל:
כו סָעִיף לב סל"ב היו ידיו כו'. רמב"ם וטור ופ' כר"י משום דבגמ' מפ' דבריו תנא כו':
כז סָעִיף לד סל"ד קטן כו'. תוס' שם א' וספ"ג דסוכה ופ"ח דחולין: וכל כו'. כמ"ש בסי' נ"ג ס"ח:
כח סָעִיף לה סל"ה אפי' כו' אפי' כו'. הרמב"ם וכמו בעבד ע"ז לדעתו כמ"ש בס' ל"ז: וי"א כו'. כמ"ש בירושלמי דפ' הנזקין שמא תאמר כהן זה מגלה עריות ושופך דמים והוא מברכני אמר הקב"ה וכי הוא מברכך אני מברכך שנא' ושמו כו'. והרמב"ם מוקי לה באינו ידוע אלא במרננים כו' וז"ש בסל"ו ואם כו':
כט סָעִיף לו סל"ו מל כו'. עמ"א:
ל סָעִיף לז סל"ז מומר כו'. אפי' בשוגג אפי' עשה תשובה דאיתקש לעבודה כנ"ל ס"ו ואמרינן במנחות ק"ט א' הכהנים ששימשו כו' וקי"ל כר"ש שם דאפי' שגג בזריקה וכ"כ בס' הזהיר: וי"א כו'. עתוס' שם במנחות ק"ט א' ד"ה לא כו' ובתענית כ"ו א' וע' תוס' דסוטה ל"ט א' בד"ה כי בשאלתות פ' קרח כו' וברא"ש דמגילה: ואם נאנס כו'. ב"י דכה"ג לא איקרי מומר ומ"ש הרמב"ם אפי' באונס היינו בעבד ע"ז ולא בנשתמד. בד"ה ע"ש:
לא סָעִיף לח סל"ח שתה כו'. כ"ז לשון הרמב"ם וכמ"ש בתענית כ"ו ב' למה נסמכה כו' מה משרת כו' ואמרינן בכריתות י"ב ב' שתה כו' רא"א כו' ואיפסיק שם י"ג ב' כר"א: ואם כו'. שם ל"ק הא כו' וסובר הרמב"ם דה"ה לרישא דפסק בה:
לב סָעִיף לט סל"ט לא כו'. מירושלמי כנ"ל: שאין שאר כו'. ר"ל אפי' ידועין בו מדקאמר כהן שהרג כו' מ' דוקא שידעו וכשיטתו דבלא עשה תשובה כמ"ש בסל"ה ומ"מ אף הרמב"ם מודה לזה כמש"ש:
לג סָעִיף מ ס"מ כהן כו' ואין כו' נטמא כו' הכל מההיא דבכורות:
לד סָעִיף מא סמ"א י"א כו'. סנהדרין נ"ב נוהגין בו חול ופי' המרדכי בשם רש"י מש"ש נ"ב א' הנ"ל שאם היו נוהגין בו קדש כו' פירש"י לפתוח ראשון ולברך ראשון כו' וא"ל מורי קרובי דרשות הוא לנהוג בו חול כו' דאתחלל מכהונה וכ' וכ"ש בנשתמדה וז"ש אין מחוייבים כו' ועמ"א:
לה סָעִיף מב סמ"ב ההלל כו'. דאינו כהן ועא"ה סי' ז' ס"ך:
לו סָעִיף מג סמ"ג אחר כו'. אפי' בתוך ז' ראוי הוא דחייב בכל המצות האמורות בתורה כמ"ש בפ"א ובפ"ב דברכות ובפ"ב דסוכה וטעם הג"ה משום שצ"ל בשמחה כמ"ש טוב לב הוא יברך ואמרינן בסוטה שם א"ת יברך כו' וכן אמרינן בזוהר בכמה מקומות שצ"ל בשמחה וב"י כ' דאין לסמוך על זה אלא בתוך ז' ודוקא שיצא מבה"כ כי בלא"ה עובר בעשה כנ"ל וצריך לעלות:
לז סָעִיף מד סמ"ד כהן כו'. מדמעטינן קטן בפ"ג דמגילה ומסתמא אינו נשוי: וי"א כו'. וכ"ה בזוהר קמ"ה ב' וטעמם כנ"ל שאינו בשמחה כמ"ש בפ' הבע"י כל כו' וקטן שאני שאינו מיצר בסיבת אשה ד"מ וז"ש דהשרוי כו': רק כו'. כנ"ל:
לח סָעִיף מה סמ"ה והמקרא. משום טרוף כנ"ל ס"כ: אסור כו'. ירושלמי פ"ח דברכות: אם לא כו'. כמ"ש בגיטין נ"ט ב' לכדמר כו' דלא כהרמב"ם בס' המצות שכ' שא"י למחול שהרי נאמר וקדשתו בע"כ עש"ב ובהג"מ בשם הר' פיטר הוכיח דיכול למחול ממ"ש בפ"ק דקדושין דאין עבד עברי כהן נרצע ופליגי אם רבו מוסר לו כו' אלמא שיכול להשתמש בו ועמ"א שהוכיח משמעיה דרבא ורמי ב"ח שהשתמש ברב חסדא ועט"ז וע' יפ"מ שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.