א כִּירָה שֶׁהִיא עֲשׂוּיָה כִּקְדֵרָה וְשׁוֹפְתִין עַל פִּיהָ קְדֵרָה לְמַעְלָה, וְיֵשׁ בָּהּ מָקוֹם שְׁפִיתַת שְׁתֵּי קְדֵרוֹת, אִם הֻסְקָה בְּגֶפֶת שֶׁהוּא פְּסֹלֶת שֶׁל זֵיתִים אוֹ בְּעֵצִים, אָסוּר לִתֵּן עָלֶיהָ תַּבְשִׁיל מִבְּעוֹד יוֹם לְהַשְׁהוֹתוֹ עָלֶיהָ, אֶלָּא אִם כֵּן נִתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ וְהוּא מִצְטַמֵּק (פי' הוֹלֵךְ וְחָסֵר) וְרַע לוֹ, דְּלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁמָּא יְחַתֶּה, אוֹ שֶׁהָיָה חַי שֶׁלֹּא נִתְבַּשֵּׁל כְּלָל דְּכֵיוָן שֶׁהוּא חַי מַּסִיחַ דַּעְתּוֹ מִמֶּנָּה עַד לְמָחָר, וּבְכָל הַלַּיְלָה יָכוֹל לְהִתְבַּשֵׁל בְּלֹא חִתּוּי, אֲבָל אִם נִתְבַּשֵּׁל קְצָת וְלֹא נִתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ, וַאֲפִלּוּ נִתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ וְהוּא מִצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ, חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יְחַתֶּה וְאָסוּר לְהַשְׁהוֹתוֹ עָלֶיהָ אֶלָּא אִם כֵּן גָּרַף דְּהַיְנוּ שֶׁהוֹצִיא מִמֶּנָּה כָּל הַגֶּחָלִים, אוֹ קָטַם דְּהַיְנוּ שֶׁכִּסָה הַגֶּחָלִים בְּאֵפֶר לְמַעֵט חֻמָּם; וְאִם נָתַן בָּהּ חֲתִיכָה חַיָּה, מֻתָּר כְּאִלּוּ הָיְתָה כֻּלָּהּ חַיָּה דְּעַל יְדֵי כָּךְ מַסִיחַ דַּעְתּוֹ מִמֶּנָּה. וַאֲפִלּוּ אֵינָהּ גְּרוּפָה (פי' שֶׁמָּשַׁךְ הַגֶּחָלִים מֵהַתַּנּוּר) וּקְטוּמָה (פי' שֶׁכִּסָה הַגֶּחָלִים בְּאֵפֶר), מֻתָּר לִסְמֹךְ לָהּ קְדֵרָה בְּסָמוּךְ חוּצָה לָהּ; וְאִם הֻסְקָה בְּקַשׁ אוֹ בִּגְבָבָא, מֻתָּר לִשְׁהוֹת עָלֶיהָ אֲפִלּוּ אֵינָהּ לֹא גְּרוּפָה וְלֹא קְטוּמָה. הַגָּה: שְׁתֵּי כִּירוֹת הַמַּתְאִימוֹת זוֹ אֵצֶל זוֹ וְדֹפֶן שֶׁל חֶרֶס בֵּינֵיהֶם, הָאַחַת גְּרוּפָה וּקְטוּמָה וְהַשְּׁנִיָּה אֵינָהּ גְּרוּפָה וּקְטוּמָה, מֻתָּר לִשְׁהוֹת עַל הַגְּרוּפָה וּקְטוּמָה אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיף הֲבָל מִשֶּׁאֵינָהּ גְּרוּפָה וּקְטוּמָה (גמ' פֶּרֶק כִּירָה). וְתַנּוּר, אֲפִלּוּ אִם הֻסַק בְּקַשׁ וּגְבָבָא, אָסוּר אֲפִלּוּ לִסְמֹךְ לוֹ, אֲפִלּוּ אִם הוּא גָּרוּף וְקָטוּם. הַגָּה: כֹּל זְמַן שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי). וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאָסוּר לִשְׁהוֹת בְּתוֹכוֹ אוֹ עַל גַּבּוֹ. וְכֻפָּח, שֶׁהוּא מְקוֹם שְׁפִיתַת קְדֵרָה אַחַת, אִם הֻסַק בְּקַשׁ אוֹ גְּבָבָא דִּינוֹ כְּכִירָה; בְּגֶפֶת אוֹ בְּעֵצִים, דִּינוֹ כְּתַנּוּר. וְהַתַּנּוּרִים שֶׁלָּנוּ דִּינָם כְּכִירָה. (רַ"ן ר"פ כִּירָה וְכָל בּוֹ וְכֵן מַשְׁמָע מִפֵּרוּשׁ רַשִׁ"י). וְאִם שָׁכַח וְשָׁהָה, אִם הוּא תַּבְשִׁיל שֶׁבֻּשַּׁל כָּל צָרְכּוֹ, מֻתָּר אֲפִלּוּ הוּא מִצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ; וְאִם הוּא תַּבְשִׁיל שֶׁהִתְחִיל לְהִתְבַּשֵׁל וְלֹא בֻּשַּׁל כָּל צָרְכּוֹ, אָסוּר עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת; וְאִם עָבַר וְשָׁהָה אָסוּר בִּשְׁנֵיהֶם. הַגָּה: עַד בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ (הגה"א וְרַמְבַּ"ם פ"ג). וְאִם הֶחֱזִירָהּ עַכּוּ"ם בְּשַׁבָּת, דִּינוֹ כְּשָׁכַח וְשָׁהָה (הָג"א); וְאִם הֶחֱזִירָם יִשְׂרָאֵל, דִּינוֹ כְּעָבַר וְשָׁהָה (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי), וְאִם מִצְטַמֵּק וְרַע לוֹ, מֻתָּר שֶׁהֲרֵי לֹא נֶהֱנֶה מִן הָאִסּוּר (בֵּית יוֹסֵף) וְעַיִּןִ לְעֵיל רֵישׁ סי' רנ"ז. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל כְּמַאֲכַל בֶּן דְּרוֹסַאי (פי' שֵׁם אָדָם שֶׁהָיָה אוֹכֵל מַאֲכָלוֹ שֶׁלֹּא נִתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ), אוֹ שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ וּמִצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ, מֻתָּר לְהַשְׁהוֹתוֹ עַל גַּבֵּי כִּירָה. הַגָּה: אוֹ אֲפִלּוּ עַל גַּבֵּי תַּנּוּר (הַמַּגִּיד פ"ג וְהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי וּמַיְמוֹנִי פ"ג וְרֵישׁ פ' כִּירָה וּבֵית יוֹסֵף), אֲפִלּוּ הֻסַק בְּגֶפֶת וְעֵצִים וַאֲפִלּוּ אֵינָהּ גְּרוּפָה וּקְטוּמָה; וְלֹא הֻזְכְּרָה גְּרוּפָה וּקְטוּמָה וְהֻסַק בְּקַשׁ וּגְבָבָא אֶלָּא כְּשֶׁהִתְחִיל לְהִתְבַּשֵׁל וְלֹא הִגִּיעַ לְמַאֲכַל בֶּן דְּרוֹסַאי; וְכֵן לְעִנְיַן אִם נָטַל הַקְּדֵרָה מֵעָלֶיהָ וּבָא לְהַחְזִירָהּ עָלֶיהָ בְּשַׁבָּת; וְאִם שָׁכַח וְשָׁהָה תַּבְשִׁיל שֶׁהִתְחִיל לְהִתְבַּשֵׁל וְלֹא הִגִּיעַ לְמַאֲכַל בֶּן דְּרוֹסַאי, אָסוּר. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם עָבַר וְשָׁהָה. הַגָּה: וְנָהֲגוּ לְהָקֵל כַּסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה. וְכָל זֶה בְּעִנְיַן שְׁהִיָּה, שֶׁהַקְּדֵרָה יוֹשֶׁבֶת עַל כִּסֵא שֶׁל בַּרְזֶל אוֹ עַל גַּבֵּי אֲבָנִים וְאֵינָהּ נוֹגַעַת בַּגֶּחָלִים; אֲבָל הַטְמָנָה עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים, לד"ה אָסוּר. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ אִם הַקְּדֵרָה עוֹמֶדֶת עַל גַּבֵּי הָאֵשׁ מַמָּשׁ, כָּל זְמַן שֶׁהִיא מְגֻלָּה לְמַעֲלָה לֹא מִקְרֵי הַטְמָנָה, וְשָׁרֵי; וְכֵן הַמִּנְהָג, רַק שֶׁנִּזְהָרִים לְנַתְּקָן קְצָת קֹדֶם הַשַּׁבָּת מִן הָאֵשׁ כְּדֵי שֶׁיּוּכַל יִשְׂרָאֵל לַהֲסִירוֹ מִשָּׁם; וְאִם לֹא נִתְקוֹ מִן הָאֵשׁ וְנִמְצְאוּ עַל גַּבֵּי הָאֵשׁ בְּשַׁבָּת, יֵשׁ לַהֲסִירוֹ מִשָּׁם עַל יְדֵי עַכּוּ"ם; וְאִם לֵיכָּא עַכּוּ"ם, מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לַהֲסִירוֹ מִשָּׁם. וְיִזָּהֵר שֶׁיִּקָּחֶנּוּ מִשָּׁם בְּנַחַת וְלֹא יְנַעְנַע הַגֶּחָלִים, וְאָז אַף אִם יְנַעְנְעָן קְצָת, דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּן שָׁרֵי (מָרְדְּכַי ר"פ כִּירָה וְהַגמי"י פ"ו).
ב כִּירָה שֶׁהִיא גְּרוּפָה וּקְטוּמָה וְנָטַל הַקְּדֵרָה מֵעָלֶיהָ אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת, מֻתָּר לְהַחְזִירָהּ כָּל זְמַן שֶׁהִיא רוֹתַחַת. הַגָּה: וְעוֹדָהּ בְּיָדוֹ (טוּר), וְלֹא הִנִּיחָהּ עַל גַּבֵּי קַרְקַע. הַגָּה: וְדַעְתּוֹ לְהַחְזִירָהּ (טוּר); וְדַוְקָא עַל גַּבָּהּ, אֲבָל לְתוֹכָהּ אָסוּר. וּבְתַנּוּר, אָסוּר לְהַחֲזִיר אֲפִלּוּ הוּא גָּרוּף וְקָטוּם; וְהוּא הַדִּין לְכֻפָּח, אִם הִסִיקוֹ בְּגֶפֶת וְעֵצִים. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁהַתַּבְשִׁיל מְבֻשָּׁל כָּל צָרְכּוֹ (בֵּית יוֹסֵף), וְאָז מֻתָּר לְהַחֲזִירוֹ, וַאֲפִלּוּ לְכִירָה אַחֶרֶת, אֲבָל אִם לֹא נִתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ אָסוּר, אֲפִלּוּ בְּאוֹתָהּ כִּירָה (מַיְמוֹנִי פ"ג). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל זֶה אֵינוֹ אָסוּר רַק כְּשֶׁנְּטָלוֹ מִן הַכִּירָה מִבְּעוֹד יוֹם, וְלֹא הֶחֱזִירוֹ עַד שֶׁחָשְׁכָה; אֲבָל אִם לְקָחוֹ מִשָּׁם מִשֶּׁחָשְׁכָה, אֲפִלּוּ הִנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי קַרְקַע מֻתָּר (רַ"ן פ' כִּירָה וְכָל בּוֹ), וְכֵן נוֹהֲגִים לְהָקֵל בַּתַּנּוּרִים שֶׁלָּנוּ שֶׁיֵּשׁ לָהֶם דִּין כִּירָה, וְסוֹמְכִין עַצְמָם עַל דִּבְרֵי הַמְקִלִּין, וְטוֹב לְהַחְמִיר. מִיהוּ אִם נִצְטַנֵּן, לְכֻלֵּי עָלְמָא אָסוּר (בֵּית יוֹסֵף). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הוֹצִיא מַאֲכָל מִן הַתַּנּוּר (בְּשַׁבָּת), אָסוּר לְהַנִּיחוֹ בְּכַרִים וּבִכְסָתוֹת (הגה"מ פ"ז). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל שֶׁהוּא סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, אוֹ סָמוּךְ לְבָרְכוּ שֶׁהוּא קַבָּלַת שַׁבָּת לְדִידָן, (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי), אִם הוּא סָמוּךְ כָּל כָּךְ שֶׁאִם נִצְטַנֵּן הַקְּדֵרָה אִי אֶפְשָׁר לְהַרְתִּיחָהּ מִבְּעוֹד יוֹם, דִּינוֹ כְּמוֹ בְּשַׁבָּת עַצְמוֹ. וְיֵשׁ מְקִלִּין בָּזֶה, וְהַמִּנְהָג לְהָקֵל, אַךְ טוֹב לְהַחְמִיר בְּמָקוֹם שֶׁאֵין צֹרֶךְ כָּל כָּךְ. וְדַוְקָא עַל גַּבֵּי כִּירָה מַמָּשׁ, אֲבָל לִסְמֹךְ, אֲפִלּוּ סָמוּךְ לָאֵשׁ, בְּמָקוֹם שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ, שָׁרֵי אֲפִלּוּ סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה (הגמ"ר וְהַגמי"י). וּבְתַנּוּר אֵין חִלּוּק בֵּין לְהַחֲזִיר עָלָיו אוֹ לִסְמֹךְ אֶצְלוֹ; וְדַוְקָא בְּמָקוֹם שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת, אֲבָל אֵין הַיָּד סוֹלֶדֶת שָׁם, שָׁרֵי אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן סי' שי"ח.
ג הַמַּשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְרָאָה שֶׁהִקְדִּיחָה תַּבְשִׁילוֹ, וְיָרֵא פֶּן יַקְדִּיחַ יוֹתֵר, יָכוֹל לְהָסִיר וּלְהַנִּיחַ קְדֵרָה יְשָׁנָה רֵיקָנִית עַל פִּי הַכִּירָה וְאָז יָשִׂים הַקְּדֵרָה שֶׁהַתַּבְשִׁיל בְּתוֹכָהּ עַל גַּבֵּי הַקְּדֵרָה רֵיקָנִית; וְיִזָּהֵר שֶׁלֹּא יָשִׂים קְדֵרָתוֹ עַל גַּבֵּי קַרְקַע, וְשֶׁתִּהְיֶה רוֹתַחַת. וּכְבָר נִתְבָּאֵר שֶׁנּוֹהֲגִים לְהָקֵל אַף אִם נְתָנָהּ עַל גַּבֵּי קַרְקַע.
ד יֵשׁ לִמְחוֹת בְּיַד הַנּוֹהֲגִים לְהַטְמִין מִבְּעוֹד יוֹם קוּמְקוּם שֶׁל מַיִם חַמִּין וְנוֹתְנִים אוֹתָם לְתוֹךְ הַקְּדֵרָה בְּשַׁבָּת כְּשֶׁהַתַּבְשִׁיל מִצְטַמֵּק וְע"ל סי' שי"ח.
ה מֻתָּר לָתֵת עַל פִּי קְדֵרַת חַמִּין בְּשַׁבָּת, תַּבְשִׁיל שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל מֵעֶרֶב שַׁבָּת כָּל צָרְכּוֹ, כְּגוֹן פאנדי"ש וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, לְחַמְּמָן, לְפִי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בִּשּׁוּל בְּכָךְ; אֲבָל לְהַטְמִין תַּחַת הַבְּגָדִים הַנְּתוּנִים עַל גַּבֵּי הַמֵּחַם, וַדַּאי אָסוּר. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין שֶׁאָסוּר לְהַנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי כִּירָה, אֲפִלּוּ גְּרוּפָה וּקְטוּמָה, דְּלֹא הִתִּירוּ אֶלָּא חֲזָרָה וּכְדֶרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר. וְיֵשׁ מַתִּירִין לִתֵּן לְתוֹךְ הַתַּנּוּר שֶׁאָפוּ בּוֹ מִבְּעוֹד יוֹם, דְּמֵאַחַר שֶׁלֹּא הִטְמִינוּ בּוֹ רַק אָפוּ בּוֹ מִבְּעוֹד יוֹם לֹא נִשְׁאַר בּוֹ רַק הֲבָל מְעַט וְאֵין לָחוּשׁ לְבִשּׁוּל (כָּל בּוֹ), וּבִלְבַד שֶׁלֹּא נִצְטַנֵּן לְגַמְרֵי. וְיֵשׁ מַחְמִירִין בָּזֶה. וְאִם הַחֹם כָּל כָּךְ בַּתַּנּוּר שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ, אָסוּר וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן שי"ח. וְכָל הַדְּבָרִים שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת מִדְּבָרִים אֵלּוּ, אָסוּר לוֹמַר לְעַכּוּ"ם לַעֲשׂוֹת. לָכֵן אָסוּר לוֹמַר לְעַכּוּ"ם לְהָחֵם הַקְּדֵרָה אִם נִצְטַנֵּן; וְאִם עָשָׂה כֵן, אָסוּר לְאָכְלוֹ אֲפִלּוּ צוֹנֵן (בֵּית יוֹסֵף וְהָרַשְׁבָּ"א בִּתְשׁוּבָה). אָמְנָם אִם לֹא נִצְטַנֵּן כָּל כָּךְ, שֶׁעֲדַיִן רְאוּיִים לֶאֱכֹל, אִם חִמְּמוּ אוֹתוֹ הָעַכּוּ"ם, מֻתָּרִין לֶאֱכֹל. לָכֵן נוֹהֲגִין שֶׁהָעַכּוּ"ם מוֹצִיאִין הַקְּדֵרוֹת מִן הַתַּנּוּרִים שֶׁמַּטְמִינִים בָּהֶן וּמוֹשִׁיבִין אוֹתָן אֵצֶל תַּנּוּר בֵּית הַחֹרֶף אוֹ עָלָיו וּמַבְעֶרֶת אַחַר כָּךְ הַתַּנּוּר הַהוּא וְעַל יְדֵי זֶה הַקְּדֵרוֹת חוֹזְרִים וְנִרְתָּחִים. אֲבָל עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל, אָסוּר בִּכְהַאי גַּוְנָא (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן). אֲבָל אִם הַקְּדֵרוֹת עֲדַיִן חַמִּין, מֻתָּר לְהַעֲמִידָן אֵצֶל תַּנּוּר בֵּית הַחֹרֶף, מֵאַחֵר שֶׁנִּתְבָּאֵר דְּתַנּוּרִים שֶׁלָּנוּ יֵשׁ לָהֶם דִּין כִּירָה, וּסְמִיכָה בְּכִירָה שֶׁאֵינָהּ גְּרוּפָה וּקְטוּמָה כְּדִין גְּרוּפָה וּקְטוּמָה לְעִנְיַן נְתִינָה עָלֶיהָ. וּכְבָר נִתְבָּאֵר שֶׁנָּהֲגוּ לְהָקֵל בַּחֲזָרָה בְּשַׁבָּת אֲפִלּוּ הִנִּיחָהּ עַל גַּבֵּי קַרְקַע, וְהוּא הַדִּין לִסְמֹךְ לְתַנּוּר שֶׁאֵינוֹ גָּרוּף וְקָטוּם הוֹאִיל וְהַקְּדֵרָה עֲדַיִן חַם וּמְבֻשָּׁל כָּל צָרְכּוֹ, וְכֵן הַמִּנְהָג פָּשׁוּט לְהַתִּיר וְע"ל סי' שי"ח.
א סָעִיף א הנה מפני שהסימן הזה רבו פארותיו וכדי שלא יבלבל עיני הקורא בו אמרתי להעתיק מספר מחצית השקל פתיחה קטנה אליה מעיקרי הדינים שלה כדי שירוץ הקורא בו. דע שיש ענין שהיה וענין חזרה. שהיה מקרי שנותן תבשיל מע"ש ע"ג כירה לא דרך הטמנה ומניחו עומד ע"ג כירה ובשבת נוטל מהכירה. וחזרה מקרי כשהניחם מע"ש ע"ג כירה ובשבת נוטלו מהכירה ורוצה להחזירה שנית ע"ג כירה [זהו עיקר דין חזרה לכו"ע אבל יש עוד ענין חזרה שנוטלו מע"ש סמוך לחשיכה ומחזירו כמבואר בס"ב בהג"ה] ופליגי חנניה ורבנן דחנניה ס"ל אם התבשיל כבר נתבשל כמאכל בן דרוסאי הוא כחצי בישול [וי"א כשליש בישול] מותר להשהותה ע"ג כירה אפילו אם אינה גרופה מן הגחלים ואינה קטומה [היינו שמכוסה הגחלים באפר] וחכמים ס"ל דאסור אם אינה גרופה וקטומה אא"כ נתבשל כל צרכו ומצטמק ורע לו. ובריש פרק כירה תנן כירה שהסיקוה וכו' בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר ומבעי להש"ס האי לא יתן דתנן ר"ל לא ישהה אלא אם כן גרוף וקטום ואתיא כרבנן דחנניה או לא יתן ר"ל לא יחזיר אבל שהיה מותרת אפילו אינו גרוף וקטום ואתיא כחנניה ולא איפשיטא האי בעיא. ופסקו הרי"ף והרמב"ם והעומדים בשיטתם לשהות תנן וכרבנן דחנניה דאפילו לשהות בעינן ע"ג גרופה וקטומה. והתוספות פסקו להחזיר תנן אבל לשהות מותר אפילו על אינה גרופה משנתבשל כמאכל בן דרוסאי וכחנניה. והן השתי דעות שהובאו בשו"ע בסימן זה דעה א' היא דעת הרי"ף והרמב"ם והי"א שמביא המחבר בסוף ס"א הוא דעת רש"י ותוספות הנ"ל זהו מה שבארנו בקצרה ומעתה נבוא לבאר את דברי השו"ע בעז"ה:
ב סָעִיף א (א) ושופתין על פיה - גם בתוכה יש מקום להעמיד הקדרה ומותר להשהות במצטמק ורע לו אלא משום דרוצה להשמיענו איסור במצטמק ויפה לו אפי' על פיה:
ג סָעִיף א (ב) אם הוסקה וכו' - משום דכל הני עבדי גחלים וחיישינן שמא יחתה בהם:
ד סָעִיף א (ג) שהיא פסולת של זיתים - וי"א דה"ה פסולת של שומשמין דגם הם בכלל גפת הנזכר במשנה וכדלקמן בסימן רנ"ז ס"ג לענין הטמנה:
ה סָעִיף א (ד) או בעצים - וה"ה פחמין וגללי בהמה גסה:
ו סָעִיף א (ה) ליתן עליה - וה"ה אם היה נתון צריך לסלק כשהגיע זמן חשיכה אם לא נתבשלה כל צרכה או שמצטמק ויפה לו:
ז סָעִיף א (ו) מבעוד יום - היינו ליתנו קודם שקיעת החמה להשהותו עליה לצורך הלילה:
ח סָעִיף א (ז) אא"כ נתבשל וכו' - היינו דכיון שכבר נתבשלה לגמרי עד שאם תתבשל יותר תצטמק לרעה לא חיישינן לחיתוי ומותר ליתנה אז לכתחלה:
ט סָעִיף א (ח) מצטמק - פי' כל דבר שאדם עצב כשיבש ונתכווץ מחמת רוב הבשול וכן ביפה לו היינו שהוא שמח מזה:
י סָעִיף א (ט) או שהיה חי - ודוקא בשר חי שא"א להתבשל לצורך סעודת הלילה אבל ירק ושארי דברים שהם קלי הבישול לא מהני מה שהוא חי וכן מה שכתב לקמיה חתיכה חיה היינו ג"כ בשר:
יא סָעִיף א (י) שלא נתבשל - פי' אז שרי ליתנו סמוך לשקיעה ממש אבל אם נתנו מבעוד יום אסור דכבר נתבשל קצת קודם שבת וצריך לסלק כשהגיע זמן שבת אא"כ נתבשל כל צרכו קודם זה:
יב סָעִיף א (יא) כלל - היינו דאפילו הוחם התבשיל נמי מותר להשהות ולא גזרינן שמא יחתה כיון דעצם הבישול לא נתבשל כלל:
יג סָעִיף א (יב) שמא יחתה - למהר בישולו כדי לאכול בלילה או כדי שיהיה מצטמק יפה:
יד סָעִיף א (יג) שהוציא ממנו - חוץ לכירה ומותר בזה וכן בקטם אפילו רק נתבשל קצת:
טו סָעִיף א (יד) שכסה הגחלים - היינו כל הגחלים וא"צ לקטום עד שאין ניכר שם אש כלל רק בכסוי אפר כל שהוא מלמעלה על פניהם סגי ואפילו הובערה אח"כ שרי [גמרא]. עוד אמר שם דאפילו היו הגחלים של רותם שאינם ממהרין להכבות ג"כ שרי והטעם בכל זה כיון דגילה דעתו דלא בעי לגחלים סגי דבודאי לא אתי לחיתויי. עוד איתא דגחלים שעממו [היינו שהוחשך קצת מראיתן] הרי הן כקטומה והטעם דכיון שלא חשש ללבותן שלא יעוממו מוכחא מלתא שאינו קפיד בחתויה [רשב"א]:
טז סָעִיף א (טו) מותר לסמוך לה - י"א דלא שרינן הכא כ"א הסמיכה בע"ש להשהותה משתחשך אבל להחזיר בשבת אסור אפילו בסמיכה ורק לסברא שניה המוזכר בסוף הסעיף מותר אפילו בחזרה ע"פ האופנים המבוארים בס"ב אבל כמה אחרונים חולקין ע"ז ודעתם דחזרה בסמיכה מותר לכ"ע. ואפי' בסמיכה לכתחלה בשבת יש מקילין היכא שהקדירה עדיין חם ומבושל כל צרכו ועיין במה שכתב הרמ"א בסוף הסימן ובבה"ל שם:
יז סָעִיף א (טז) קדירה - היינו ג"כ אפילו לא נתבשלה שליש דכיון דאינו אלא סומך לה מבחוץ לא חמיר האי כירה מגרופה וקטומה הנ"ל דמותר שם להשהות אפילו לא נתבשלה כדי שליש וכנ"ל:
יח סָעִיף א (יז) בסמוך חוצה לה - היינו אפילו אם היד סולדת במקום ההוא:
יט סָעִיף א (יח) מותר לשהות עליה - וה"ה בתוכה דכיון דכגרופה דמיא ומבעוד יום הוא נותנו לתוכה מה לי תוכה מה לי על גבה:
כ סָעִיף א (יט) אפילו אינה וכו' - לפי שאין בה חשש חיתוי שמיד שכלה השלהבת כלה גם הגחלת [כל בו]:
כא סָעִיף א (כ) אע"פ שמוסיף הבל - פי' בכירה הגרופה והו"א דלהוי כאינה גרופה קמ"ל דלא אמרינן הכי ואפילו בשבת מותר להחזיר עליה:
כב סָעִיף א (כא) ותנור - היינו בתנור שלהם שעשויות ככירה אך מתוך שקצרות למעלה ורחב למטה נקלט חומו לתוכו טפי מכירה לכך החמירו בו יותר מכירה:
כג סָעִיף א (כב) אפילו אם הוא גרוף - מפני שהגורף אינו גורף אלא רוב האש עצמה וא"א שלא תשאר ניצוץ אחד ובתנור שחומו רב חיישינן שמא יחתה כדי שיבערו אותם הניצוצות. והנה מלשון המחבר משמע דס"ל כדעת הטור דאפילו בקש ובגבבא אסור בגרוף וקטום וכן הוא דעת ה"ר יהונתן המובא בחידושי הר"ן אכן מלשון הרמב"ם משמע דבקש וגבבא אינו אסור בתנור כ"א באינו גרוף [א"ר] וכן הוא דעת הכל בו וחידושי הר"ן ויש להקל בזה:
כד סָעִיף א (כג) שהיד סולדת בו - אבל אם אין היס"ב מותר ליתן אפילו על גביו אפילו בשבת ואפשר דאפילו אין גרוף וקטום מן הגחלים ג"כ שרי כיון שהמקום שמעמיד שם הקדרה אין היד סולדת בו [מ"א]:
כה סָעִיף א (כד) וכ"ש שאסור וכו' - ודוקא בלא נתבשל כ"צ או במצטמק ויפה לו אבל במצטמק ורע לו מותר וכן בקידרא חייתא ואפילו באינו גרוף וקטום:
כו סָעִיף א (כה) שהוא מקום וכו' - הוא עשוי כעין כירה אלא דכירה הוא מקום שפיתת שתי קדרות וכופח הוא מקום שפיתת קדרה אחת לפיכך נפיש הבליה מכירה שהמקום צר והחום מתקבץ בו ביותר וזוטר הבליה מדתנור:
כז סָעִיף א (כו) דינו ככירה - ואפילו לא גרף את הקש ולא קטם:
כח סָעִיף א (כז) דינו כתנור - שאפילו גרף וקטם אסור בין בתוכה בין ע"ג בין בסמיכה:
כט סָעִיף א (כח) ותנורים שלנו - שפיהם מן הצד ועוד שרחבים ביותר אין חומם רב כ"כ וע"כ דינו ככירה ובספר תפארת שמואל הביא בשם רש"ל שחולק ע"ז וסובר דשוים הם לדינא ע"ש ועכ"פ בתנור של נחתומין שמסיקין בו תדיר וחומו רב טוב להחמיר לדונו כתנור:
ל סָעִיף א (כט) ואם שכח ושהה - וכ"ש אם שגג בדין:
לא סָעִיף א (ל) אפילו הוא מצטמק ויפה - ואפילו הוא בתוך התנור והטעם דלא נהנה ממנו כ"כ כיון דבלא"ה היה ראוי לאכילה שנתבשל כ"צ וע"כ בדיעבד מותר:
לב סָעִיף א (לא) אסור - לכל אדם וכ"ש לבני ביתו דאסור כיון דנתבשל בשבילם:
לג סָעִיף א (לב) עד מוצאי שבת - בהגהות אשר"י מבואר דגם בכאן הוא בכדי שיעשה כמו בעבר ושהה ומלשון הרמב"ם לא נראה כן [פמ"ג]:
לד סָעִיף א (לג) החזירה א"י - לצורך ישראל:
לה סָעִיף א (לד) דינו כשכח - דמה שנעשה ע"י א"י במזיד לא חמיר ממה שנעשה ע"י ישראל בשוגג וע"כ אפי' אם מצטמק ויפה לו מותר כיון שנתבשל כל צרכו ואין נהנה ממנו כ"כ:
לו סָעִיף א (לה) ואם החזירו ישראל - בשבת אפילו בשוגג דינו כעבר ושהה במזיד ואסור אם מצטמק ויפה לו והטעם דמחמרינן בחזרה טפי מבשהיה משום דקעביד מעשה ועיין במ"א שפסק דלאחרים שרי בזה מאחר שהיה מבושל קודם כ"צ והיה שוגג. ודע דדין זה הוא אפילו לשיטת הרמ"א דפוסק בסוף הסעיף כהי"א דבשהיה מותר כמאכל בן דרוסאי הכא בחזרה שוים הם לדינא דהא לכו"ע בחזרה אסור אפילו אם נתבשל כל צרכו:
לז סָעִיף א (לו) ואם מצטמק ורע לו מותר - ר"ל אע"ג דלכתחלה אסור בחזרה אפילו אם מצטמק ורע לו בדיעבד מותר אפילו להחזיר במזיד שהרי לא נהנה כלל:
לח סָעִיף א (לז) וי"א שכל וכו' - ס"ל דכיון שנתבשל שראוי לאכול ע"י הדחק תו ליכא למיחש שמא יחתה דכיון שראוי לאכילה למה יחתה בחנם ולכך שרי אפילו באינה גרופה וקטומה ואין צריך לזה אלא כשעדיין לא הגיע למאב"ד או כשבא להחזירה בשבת דמחזי כמבשל אם אינה גרופה:
לט סָעִיף א (לח) כמאכל בן דרוסאי - י"א חצי בישול וי"א שליש בישול והשו"ע לקמן בסימן רנ"ד ס"ב סתם חצי בישול ובמקום הדחק אפשר דיש להקל:
מ סָעִיף א (לט) או אפילו וכו' - דלא מפלגינן בין תנור לכירה אלא מה שאסור בכירה שאינה גרופה משום חשש חיתוי אסרינן בתנור אפילו בגרוף דמשום חום התנור חשבינן ליה כאינו גרוף וכנ"ל אבל מה שהתירו בכירה אפילו באינה גרופה דלא אתי לחתות משום דכבר נתבשלה גם בתנור מותר:
מא סָעִיף א (מ) ע"ג התנור - וה"ה בתוך התנור והכירה:
מב סָעִיף א (מא) ולא הגיע וכו' - דאז חיישינן שמא יחתה בגחלים אם הוסקה בגפת ועצים וגם איננה גרופה מן הגחלים:
מג סָעִיף א (מב) ובא להחזירה - עיין לקמן בס"ב:
מד סָעִיף א (מג) ולא הגיע - דבהגיע לדעה זו מותר אפילו לכתחלה ונראה דלענין דיעבד יש להורות דכמאב"ד הוא שיעור שליש שרבו העומדים בשיטה זו עיין בא"ר:
מה סָעִיף א (מד) אסור - היינו אפילו לאחרים עד מו"ש ואם בעינן בזה בכדי שיעשה עיין לעיל בס"ק ל"ב:
מו סָעִיף א (מה) על כסא של ברזל - כעין פטפוט של שלש רגלים והגחלים מונחים תחתיו:
מז סָעִיף א (מו) הטמנה על גבי גחלים - הכי ס"ל להמחבר דאם שולי הקדרה נוגעין בגחלים מקרי הטמנה וממילא דאסור אף בנתבשל כל צרכו ומצטמק ורע לו וכדלקמן בסימן רנ"ז ס"ז:
מח סָעִיף א (מז) כל זמן וכו' - ואפילו אם הקדרה עומדת בתוך התנור והתנור סתום לאו בכלל הטמנה היא וכדלקמן בסימן רנ"ז סוף ס"ה ע"ש:
מט סָעִיף א (מח) שהיא מגולה וכו' - היינו שאין מכסה עליה בבגדים מלמעלה ועיין לקמן ברנ"ז ס"ה:
נ סָעִיף א (מט) ושרי - היינו דהוא רק בכלל שהיה ושרי בשנתבשל מבעוד יום כמאב"ד לפי מה שנהגו כסברא אחרונה:
נא סָעִיף א (נ) יש להסירו משם וכו' - דקשה לישראל ליזהר שלא ינענע הגחלים בעת נטילתו את הקדרה:
נב סָעִיף א (נא) מותר לישראל וכו' - ודוקא כשעומדת הקדרה ע"ג גחלים אבל הגחלים מונחים סביב הקדרה אסור לישראל משום שע"י נטילתו בודאי יחתה בגחלים ואסור דעי"ז מבעיר התחתונות ומכבה העליונות ואף שאין מתכוין לזה פסיק רישא הוא ואפילו ע"י א"י יש מחמירין בזה עיין במ"א וא"ר ומ"מ נראה דלצורך שבת יש לסמוך ע"ד המקילין ע"י א"י ודין פתיחת התנור וסתימתו ע"י הא"י יתבאר בסוף סימן נ"ט ע"ש במ"ב:
נג סָעִיף ב (נב) שהיא גרופה וקטומה - אבל אינו גרוף וקטום אסור אפילו במצטמק ורע לו וכן בתנור אפילו גרוף וקטום [אחרונים]:
נד סָעִיף ב (נג) אפילו בשבת וכו' - דלא תימא דלא התירו חכמים אלא כשנטל מע"ש ומחזיר בע"ש סמוך לחשיכה קמ"ל דמותר ליטול ולהחזיר אפילו בשבת גופיה ואפילו כמה פעמים:
נה סָעִיף ב (נד) כ"ז שהיא רותחת - פרט זה אינו דומה לכל הנזכרים בסעיף זה דבהם הטעם הוא דלא התירו חכמים חזרה כ"א באופן זה אבל בזה הטעם הוא דכיון שנסתלק מרתיחתו דהיינו שאין היד סולדת בו יהיה בו שוב איסור בישול וכדלקמן בסימן שי"ח ס"ד ולפי מה שפסק הרמ"א שם סט"ו בהג"ה נהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי:
נו סָעִיף ב (נה) ועודה בידו - ר"ל שלא הסיר הקדרה מידו מעת נטילתה מן הכירה עד שעה שיחזירנה ולאפוקי אם הניחה ע"ג מטה או ספסל וכדומה לזה בינתים הוי כמו שהניחה ע"ג קרקע בינתים וזה אסור לכו"ע דבטלה לה השהיה הראשונה ושוב כשמחזיר ומניחה ע"ג הכירה הו"ל כמושיב לכתחלה ע"ג הכירה בשבת וחכמים לא התירו אלא חזרה אבל לא להושיב לכתחלה אף שכבר נתבשלה כל צרכה ואין בה מן הדין משום איסור בישול מ"מ כיון שמעמידה במקום שדרך לבשל שם תמיד נראה כמבשל לכתחלה בשבת:
נז סָעִיף ב (נו) ודעתו להחזירה - הטעם ג"כ כנ"ל שעי"ז לא בטלה עדיין שהיה הראשונה שהשהה אותה על הכירה מבעוד יום כיון שהיה דעתו להחזיר עד שלא תצטנן אבל אם בתחלה כשנטלה לא היה דעתו לזה ושוב נמלך להחזיר תיכף אסור אף שלא הניח ע"ג קרקע בינתים דהו"ל כמושיב לכתחלה בשבת ועיין בביאור הלכה שהבאנו הרבה מהראשונים שמקילין בעודן בידו אפילו אין דעתו להחזיר וכן מקילין בדעתו להחזיר אף שבינתים הסירן מידו ונראה שבעת הצורך יש לסמוך ע"ז:
נח סָעִיף ב (נז) ודוקא על גבה - היינו על עובי דפנותיה מלמעלה או ששם כיסוי על חללה והעמיד הקדירה על הכיסוי ואפילו אם תלה הקדירה לתוך אויר הכירה וקצת דפנותיה בולטין מלמעלה כדרך הקדירה שקצרה מלמטה ורחבה מלמעלה ג"כ בכלל ע"ג הוי ולא מקרי תוכה אלא כשיושבת הקדירה על קרקעית הכירה:
נט סָעִיף ב (נח) אבל לתוכה אסור - דכיון שהוא מעמיד לתוכה כדרך שמבשלין בה תדיר נראה כמבשל [רשב"א ור"ן] ואותן הכירות שאין להן תוך וחלל אלא הן פשוטות ותוכן וגבן אחד מותר להחזיר להן דאין עליהן שם תוך ואם יש אש בכירה עיין סימן שי"ח סט"ז:
ס סָעִיף ב (נט) ובתנור - אפילו הוסק בקש או בגבבא וכנ"ל:
סא סָעִיף ב (ס) וה"ה לכופח וכו' - דהלא לא הותרה חזרה לכו"ע אלא בגרופה ובתנור וכופח שהבלם רב לא מהני גריפה וכדלעיל בס"א:
סב סָעִיף ב (סא) ודוקא שהתבשיל וכו' - קאי ארישא דאמר אפילו בשבת מותר להחזירה ע"ג כירה כשהקדירה רותחת ולזה ביאר דדוקא כשהוא מבושל כ"צ אבל אם לא נתבשל כ"צ שייך אחריו עוד בישול ועיין במה שנכתוב לקמן בסימן שי"ח ס"ד במ"ב שם:
סג סָעִיף ב (סב) אפילו לכירה אחרת - ואפילו אם הבלה מרובה מראשונה מ"מ לא הוי רק בכלל חזרה ושרי אבל אם היתה בתחלה טמונה בדבר שאינו מוסיף הבל ובשבת בא להושיבה לכירה או להיפוך מכירה להטמנה אסור דזהו פעולה חדשה ואין טומנין משחשיכה אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל וכדלקמן בסימן רנ"ז:
סד סָעִיף ב (סג) וי"א דכל זה וכו' - פי' הא דבעינן דוקא עודה בידו גם דעתו להחזיר אבל גרוף וקטום לכו"ע בעינן:
סה סָעִיף ב (סד) כשנטלו מן הכירה מבעוד יום וכו' - דכיון שלא היה הנטילה בשבת נראה חזרתו כפעולה חדשה והוי כנותן לכתחלה ומבשל משו"ה מצרכינן עכ"פ עודנה בידו וכה"ג כי היכי דליהוי הכירא שאינו אלא חזרה:
סו סָעִיף ב (סה) על גבי קרקע - ואפילו לא היה דעתו להחזיר והטעם שהרי הכל ידעו דכבר עמדה הקדירה בכירה ונתבשלה כבר:
סז סָעִיף ב (סו) וכן נוהגים להקל בתנורים וכו' - היינו שמחזירים לתוך התנור בשבת מה שנותר להם אחר שלקחו מן הטשאלינ"ט לאכילה כדי שלא יצטנן:
סח סָעִיף ב (סז) וטוב להחמיר - כי הרבה פוסקים חולקין על הר"ן ועוד כי הב"י סובר שגם הר"ן לא התיר אלא ע"ג כירה ולא בתוכו וגם המ"א בס"ק ל"ה מצדד כהב"י ע"ש ומי עדיפא תנור שלנו מכירה ומ"מ נראה שיש זכות על המנהג כי כבר נתבאר בפוסקים שאין לאסור חזרה אא"כ יש חום שהקדירה יהיה נעשה רותחת מן החום וזה אין מצוי כ"כ ע"כ אין לפקפק בזה ועיין לקמיה בס"ק ס"ח ואח"כ מצאתי בלבוש כדברינו:
סט סָעִיף ב (סח) מיהו אם נצטנן - היינו אם נצטנן לגמרי וכמ"ש למעלה והטעם דשייך אח"כ עוד בישול חדש ועיין לקמן במ"א סקל"ו שכתב דאפילו בדבר יבש שאין בו מרק דלא שייך בו בישול ג"כ אסור דכיון שכבר נצטנן בטלה השהיה הראשונה והוי כנותן עתה מחדש בתוך התנור לזה אסור בכל גווני וכ"ז כשמניחו עתה במקום שע"י החום יהיה היד סולדת בו. כתבו האחרונים דבמקום שמותר להחזיר מותר אפילו לסתום פי התנור בדף אחר החזרה דסתימת הדף לא מקרי הטמנה מיהו אם ע"י סתימת פי התנור יהיה רותח טוב שלא לסתום וכנ"ל בס"ק ס"ז. ודע דכ"ז הוא באין גחלים בוערות בתנור אבל אם יש שם גחלים בוערות פשוט במשנה דבאין גרוף וקטום אפילו לב"ה אסור להחזיר ואפילו תנור שלנו דדמי לכירה ג"כ אסור בכל גווני [טו"ז] ולפי מה שכתב בספר ישועות יעקב דלענין חזרה סגי כשגרוף הגחלים לצד אחד יש להקל אם גרף הגחלים מבע"י שיהיו רק לצד אחד:
ע סָעִיף ב (סט) אסור להניחו וכו' - דזה מקרי תחלת הטמנה [דמה שהיה מונח מתחלה בתנור ענין אחר הוא וכדלעיל בס"ק ס"ב] ואין טומנין בשבת אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל ולכן אפילו היה עדיין המאכל חם ורותח אסור. ואם אינו טמון היטב בתוכם שהוא פתוח מלמעלה שרי דזה לא מקרי הטמנה כמ"ש רמ"א בסוף ס"א בהג"ה:
עא סָעִיף ב (ע) י"א דכל שהוא סמוך וכו' - כדי להבין דברי הי"א מוכרח אני להאריך קצת דהנה התוס' והרא"ש וסייעתם הוכיחו דבע"ש נמי שייך דיני חזרה דהיינו אם נטל מבעוד יום מן הכירה או מן התנור לדידן אסור להחזיר עליו אא"כ הוא גרוף וקטום והקשו ע"ז א"כ דאסרינן להחזיר אפילו בע"ש אם יסלק הקדרה מן הכירה בע"ש בהשכמה לא יהיה יכול להחזיר ואיזה שיעור זמן נתנו חכמים ע"ז ומסקי דאם הוא סמוך לחשיכה כ"כ עד שאם היה קר לא היה יכול להרתיחו באותו זמן אסרו אז להחזיר בלא גריפה דאם יהיה מותר אז להחזיר יחזיר גם בשבת וכולא חדא גזירא היא ובשבת אסור שמא יחתה וכ"ז הוא דעת הי"א שהזכירו הרמ"א והיש מקילין הוא דעת רש"י וסייעתו דס"ל דלא גזרו על חזרה כ"א משחשיכה ולא מבעוד יום:
עב סָעִיף ב (עא) או סמוך לברכו - בזמנם היו נוהגין לומר ברכו בהקדם וקמ"ל דכיון דע"י ברכו הוא קבלת שבת הוי כשבת גמור ובעינן שאותו השיעור יהיה קודם ברכו דוקא ועיין במ"א שחולק ע"ז וס"ל דלא נזכר זה השיעור רק קודם חשיכה ולא קודם ברכו:
עג סָעִיף ב (עב) אם הוא סמוך כ"כ וכו' - היינו אפילו הוא קודם שקיעת החמה איזה זמן דינו כמו בשבת. והיינו רק לענין דבעינן גרופה וקטומה כמו בשבת אבל לענין דעתו להחזיר ושלא יניחנו ע"ג קרקע לא בעינן בזה [תו"ש והגר"א בשם הרא"ש]. וחי לגמרי שרי להחזיר סמוך לחשיכה ממש אפילו לאינה גרופה וקטומה וכמ"ש ס"א:
עד סָעִיף ב (עג) עצמו - ודוקא אחר שנגמר כל בישול הקדירה ומניחה לעמוד על הכירה עד הערב לשמור חומה בזה הוא דמחמרינן אם נטלה שלא להחזירה לשאינה גרופה אבל כ"ז שלא נתבשל כל צרכה נוטלה ומחזירה בכל גווני דלא שייך למיגזר דיחזיר גם בשבת דזהו מבשל בשבת ופשיטא דמזדהר בהכי אפילו אי שרית להחזיר מבע"י ויש מחמירין גם בזה משום לא פלוג:
עה סָעִיף ב (עד) טוב להחמיר - ולפ"ז אין ליטול הקדרה מכירה ולתנו ע"ג תנור שאינו גרוף וקטום סמוך לחשיכה דאף דתנור שלנו דינו ככירה הא בכירה גופיה יש להחמיר לדעה זו ואם הוא גרוף וקטום מותר אף בשבת:
עו סָעִיף ב (עה) ע"ג כירה ממש - היינו דבזה יש אוסרין חזרה סמוך לחשיכה וכנ"ל:
עז סָעִיף ב (עו) במקום שהיס"ב - דאי אין היד סולדת בו אפילו בשבת שרי [ב"י]:
עח סָעִיף ב (עז) סמוך לחשיכה - היינו אפילו נצטנן לגמרי ואי לא נצטנן לגמרי אפילו בשבת שרי וכמש"כ בסימן שי"ח סט"ו בהג"ה:
עט סָעִיף ב (עח) ובתנור אין חילוק - היינו בתנור של זמן התלמוד [וכבר כתוב זה בשו"ע בס"א אלא דשם מיירי לענין שהיה וכאן מיירי לענין חזרה] אבל תנורים שלנו שפתוחים מן הצד הם ככירה [אחרונים]:
פ סָעִיף ג (עט) ישנה - אבל חדשה אסור דמתלבן ע"י החום ונעשית כלי גמורה עי"ז ובקדרות שלנו שכבר נגמר תיקונן ועשייתן בתנור של יוצרים אפשר שיש להקל במקום הדחק:
פא סָעִיף ג (פ) ריקנית - דאם יהיה בה תבשיל אסור להשימה על הכירה מחמתה גופה:
פב סָעִיף ג (פא) על פי הכירה - דהו"ל כירה כגרופה וקטומה שהרי הקדרה סותמת את פי הכירה וממילא מותר אח"כ להשים עליה הקדרה שהתבשיל בתוכה וכדלעיל דחזרה ע"ג גרופה וקטומה מותר ולפ"ז ה"ה גם בתנורים שלנו כשהאש בתוכה ג"כ שרי ליתן למעלה ע"ג מעזיבה שעל התנור כיון שהמעזיבה מפסיק בין הקדרה ובין האש וה"ה כשנותן לתוך הקאכלין שבתנור אכן במהרי"ל איתא דצריך להפסיק שם על המעזיבה באיזה עץ או דף להכירא וישים הקדירה עליה וכן משמע בסוף הסימן ברמ"א ועיין במ"א בסוף סימן רנ"ט בדיני שהיה והטמנה שהעתיק ג"כ כמהרי"ל ומשמע שם דע"י היכר דבר המפסיק מותר אפילו ליתן לכתחלה בשבת ועיין בחידושי רע"א שם וכ"ז כשהתבשיל עדיין חם שלא נצטנן דאל"ה אסור משום בישול אם יוכל להתחמם שיהיה היד סולדת בו:
פג סָעִיף ג (פב) שלא ישים וכו' - וכדלעיל בדיני חזרה:
פד סָעִיף ג (פג) ושתהיה רותחת - עיין לעיל במ"ב סקנ"ד דנהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי:
פה סָעִיף ד (פד) הנוהגים להטמין - ר"ל שמכינין מבעוד יום מים חמין פן יצטרך לערות אותן לתוך התבשיל ודעת השו"ע למחות בזה דפעמים אחד היד סולדת בו והשני אין היד סולדת בו וכשמערה אחד לחבירו מתבשלים זה עם זה ועיין באחרונים שכתבו דלפי מה שיבואר לקמן בסימן שי"ח סט"ו בהג"ה דאנן נוהגין כהפוסקים דאם לא נצטנן לגמרי אפילו בדבר לח אין בו משום בישול עוד א"כ אפילו אם אחד אין היד סולדת בו ויתחמם ע"י התערובות ג"כ שרי וכן הוא מעשים בכל יום שנותנין לתוך הקערה קטניות ומערין עליהן מכלי ראשון רוטב של בשר וא"כ כיון שהקטניות בכ"ש והעירוי הוא מכ"ר הו"ל בשול אלא ע"כ דכיון שלא נצטנן לגמרי לא שייך בו בשול. ואפשר שלזה כוון הרמ"א במש"כ ועיין לקמן בסימן שי"ח והיינו דאין להחמיר בהדבר ומ"מ משמע ממ"א במסקנתו דאף שאין למחות ביד הנוהגים להקל טוב יותר לנהוג שלא לערות הרותחין מן הכ"ר לקערה על מה שבתוכו כ"א בכף. ואם הקטניות עם המרק שבקערה נצטנן לגמרי בודאי יש מדינא ליזהר שלא לשפוך עליהם מכ"ר כ"א ע"י כף:
פו סָעִיף ה (פה) על פי קדירת חמין - אפילו היא עומדת על האש:
פז סָעִיף ה (פו) כל צרכו - דע דדעת הרשב"א דדבר שכבר נתבשל אפילו אם נצטנן אח"כ לגמרי תו לית ביה משום בשול אפילו הוא דבר שיש בו רוטב אבל השו"ע סתם לקמן בסימן שי"ח ס"ד כדעת הרא"ש שסובר דבדבר שיש בו מרק אם נצטנן יש בו אח"כ עוד משום בשול והכא בפאנדי"ש דמיקל השו"ע לחממן ואפילו אם יהיה היד סולדת בו משום דהוא דבר שאין בו רוטב [כי פאנדי"ש הוא לחם אפוי הממולא בבשר] ולכו"ע לית ביה משום בישול אף אם נצטנן לגמרי כמ"ש סימן שי"ח סט"ו:
פח סָעִיף ה (פז) שאין דרך בישול בכך - ר"ל דאף דקי"ל שאסור ליתן לכתחלה בשבת על הכירה אפילו נתבשל כ"צ והוא דבר חם וגם הכירה גרופה וקטומה התם הטעם משום דנראה כמבשל בשבת דדרך בישול בכך אבל הכא אין דרך בישול בכך ע"י הפסק קדירה ואין נראה כמבשל ואם יש בה הרבה שומן שנקרש יש להחמיר משום נולד שנימוח השומן כמ"ש סימן שי"ח סט"ז בהג"ה ע"ש:
פט סָעִיף ה (פח) אבל להטמין וכו' - ר"ל דאם קדרת החמין או המיחם היה מכוסה מלמעלה בבגדים אפילו אם אין אש תחתיה ג"כ אסור להטמין הפאנדיש תחת הבגדים משום איסור הטמנה דקי"ל דאסור להטמין בשבת אפילו תבשיל שהוא מבושל כל צרכו וחם ואפילו בדבר שאין מוסיף הבל:
צ סָעִיף ה (פט) שאסור להניחו - והנחה לכתחלה בשבת אסור אפילו הוא עדיין רותח ומצטמק ורע לו [הגר"א]:
צא סָעִיף ה (צ) ליתן לתוך וכו' - היינו שנותן בשבת בבוקר בתוך התנור התבשיל שנתבשל כדי שיתחמם דאף שבתוך התנור והכירה קי"ל דאפילו גרוף וקטום אסור להחזיר דאינו מותר רק על גבה הכא אחר שלא הטמינו בו חמין לשבת רק אפו בו מבעוד יום אין בו למחר רק חום מועט ואין נראה כמבשל עי"ז ומשמע דאם היה טמון בו חמין מבערב דנפיש הבליה דתנור היה אסור ליתן בו בבקר התבשיל שנתבשל כדי להתחמם וכ"ז הוא להכל בו אבל בד"מ וכן מהרמ"א לעיל בס"ב בהג"ה מוכח דנוהגים להקל להחזיר לתוך התנור בכל גווני אלא שמסיים שם דטוב להחמיר:
צב סָעִיף ה (צא) לגמרי - דאם היה התבשיל מצטנן לגמרי קי"ל דיש בו עוד משום בישול ואסור להניח אפילו בתנור כזה דשמא יגיע התבשיל עד שיהיה היד סולדת בו:
צג סָעִיף ה (צב) בזה - טעמם דחזרה לתוך התנור לעולם אסור בין אם החום שבתנור רב או מעט דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים ומיהו דוקא כשיש חום בתנור שהיד סולדת בו דאל"ה אין עליו שם תנור שהוסק כלל:
צד סָעִיף ה (צג) ואם החום כ"כ וכו' - צ"ל שאם החום וכו' דאל"ה אפילו להיש מחמירין שרי וכן סתם הרמ"א לעיל בסוף ס"ב בהג"ה:
צה סָעִיף ה (צד) וכל הדברים וכו' - היינו אפילו דברים שאין בהם רק איסור דרבנן:
צו סָעִיף ה (צה) להחם הקדרה - אפילו אם לא יתנה על גבי האש או הכירה ממש דשוב אין בזה משום איסור חזרה אעפ"כ אסור משום איסור בשול כיון שנצטנן לגמרי כמ"ש סי' שי"ח ס"ד וסט"ו בהג"ה ע"ש. ומ"מ כתבו המג"א וש"א דבדיעבד יש להתיר התבשיל באופן זה שלא העמידו על הראש ממש כ"א על התנור מאחר דיש פוסקין שמתירין אפילו לישראל לעשותו לכתחלה כמו שכתוב שם בסט"ו בהג"ה:
צז סָעִיף ה (צו) אפילו צונן - אף דלא נהנה ממלאכת א"י מ"מ קנסוהו שימתין עד לערב בכדי שיעשה הואיל ונעשה מלאכה ע"י צוויו ואם עשה הא"י כן מעצמו בשביל ישראל שרי לאכול צונן כיון שאין נהנה ממלאכתו כלל ולא היה רוצה בכך א"כ לאו כל כמיניה לאסרו על ישראל מיהו אם ישראל רואהו צריך למחות בידו:
צח סָעִיף ה (צז) שעדיין ראויים לאכול - ולכן אע"ג שנהנה מהחמים שרי בדיעבד כיון שהיה יכול לאכול בלא החמים ואפילו העמידו הא"י ע"ג האש ממש בצוויו אעפ"כ אין לאסור התבשיל בדיעבד:
צט סָעִיף ה (צח) מותרין לאכול - ואפילו חימם הא"י תבשיל ובשר ביחד והתבשיל לא היה מתחלה ראוי לאכול מחמת צנינותו אעפ"כ לא נאסר הבשר כי הוא היה ראוי לאכול אף בצונן:
ק סָעִיף ה (צט) לכן נוהגים - אדלעיל קאי ופירושו דכיון שאסור לומר לא"י להחם לכך נוהגים שהא"י נותן התבשיל שנתקרר לגמרי על התנור קודם שהוסק שאז ליכא שום איסור כיון שאין שום אש בתנור ומה שמסיק אח"כ את התנור עיקר כונתו אינו אלא לחמם בית החורף דשרי [דהכל חולים הם אצל צינה וכמ"ש בסוף סימן רע"ו] ולא לחמם את התבשיל ואף דהוי פסיק רישא לגבי התבשיל שנתחמם ממילא מ"מ באמירה לא"י דהוי שבות דלית בו מעשה לא מחמרינן כולי האי ושרי אף בפסיק רישא. ודע דכ"ז באייבלי"ך שבתנור בית החורף שלנו שאין דרך לבשל בחול מלמעלה ע"ג התנור לכך נוכל לומר דאין עיקר כונת הא"י בההיסק רק לחמם הבית ולא לבשל הקדרות שעומדות מלמעלה ע"ג התנור אבל התנורים שקורין ענגליש"ע קיכי"ן שדרך הכל לבשל בחול על גביהן מלמעלה איסור גמור יש בזה להעמיד המאכל לחמם ע"י הא"י אפילו קודם הסקה דדואי כונת הא"י בההיסק אח"כ גם בשביל בשול הקדרות [ספר טוב טעם ודעת מהגאון מהרש"ק בסימן קע"ה וכ"כ בשו"ת בית שלמה ח"א סימן נ"ה וכ"כ בשו"ת שואל ומשיב מהדר"ג ח"ג סימן ג' שחלילה לעשות כן ועיין בה"ל]:
קא סָעִיף ה (ק) אסור בכהאי גונא - ר"ל להושיב הקדרות אצל תנור בית החורף או עליו אפילו קודם ההיסק דהו"ל כאחד נותן הקדרה ואחד האש דהראשון פטור אבל אסור משא"כ באמירה לא"י דשרי דהא עיקר כונתם לחמם הבית דשרי ומזה נראה היתר שאם נתן הא"י מים לתוך הקדרה הקבוע בתנור ונתחממו שמותר הישראל להנות מהם להדיח בהם כלים ואפילו לכתחלה מותר לצוות לו בזה דק"ו הוא דהא בתבשיל כשנותנו ע"ג התנור כונתו לחממו ואפ"ה שרי כש"כ כאן שאין כונתו לחמם המים אלא שלא יבקע הקדירה ואפשר דאפילו נתן הא"י המים אחר שהוסק שרי ג"כ מטעם זה ומ"מ לומר לא"י נראה לאסור אחר שהסיקו אבל ישראל אסור ליתן המים לתוך הקדירה אפילו קודם שהסיקו הא"י. והא דמתירין להדיח כלים במים שנתן הא"י להקדירה דוקא כשאינם מלוכלכים בשומן דאל"ה אסור לשפוך הרותחים עליהם משום שממחה השומן והוי נולד כמ"ש סימן ש"כ סי"ד אלא יניח הכלי תוך המים ולא יערה עליהם דזה שרי משום דלא קעביד מעשה:
קב סָעִיף ה (קא) עדיין חמין - אפילו אין היד סולדת בהן:
קג סָעִיף ה (קב) מותר להעמידן - אפילו ישראל ואפילו לאחר שהוסק:
קד סָעִיף ה (קג) אצל תנור בית החורף - אבל עליו וכ"ש בתוכו אסור כיון שאינו גרוף וקטום ואפילו קודם היסק אסור ליתן עליו משום חשש שמא יחתה אח"כ בגחלים להרבות חומו שהקדירות שלמעלה יהיו נרתחים והעולם נהגו היתר ליתן עליו קדרות חמין קודם היסק ויש להם ע"מ שיסמוכו וכמש"ל באות פ"א ע"ש אבל אחר היסק לא ינהוג כן רק צריך ליתן איזה דף או עץ תחת הקדירה להכירא וכנ"ל בשם מהרי"ל:
קה סָעִיף ה (קד) כדין גרופה וכו' - ר"ל וכי היכא דהתם מותר להחזיר אפילו בשבת ה"נ מותר לסמוך בכירה ותנורים שלנו אף כשאינו גרוף:
קו סָעִיף ה (קה) וכבר נתבאר וכו' - הוא ענין בפ"ע ור"ל כי היכי דלענין חזרה על גבי גרופה נתבאר לעיל דמותר אפילו הניחן ע"ג קרקע מקודם ה"ה לענין לחזור ולסמוך אצל תנור שאינו גרוף הנ"ל אפילו אם העמידו מקודם ע"ג קרקע ג"כ מותר:
א סָעִיף א מצטמק. פי' כל דבר שאדם שמח כשיבש ומצטמק (מלחמות):
ב סָעִיף א שהוא חי. פי' אז שרי ליתנו סמוך לחשיכה ממש אבל אם נתנו מבע"י אסור דכבר נתבשל קצת קודם שבת וצריך לסלקו משחשיכ' אא"כ נתבשל כל צרכו קודם שבת עסי' רנ"ד:
ג סָעִיף א שכסה הגחלים באפר. וא"צ לקטום עד שאין ניכר שם אש כלל רק בקטומה כל שהוא סגי (ר"ן ב"י) ואפי' הובערה אח"כ שרי (גמרא) כיון דגילה דעתו דלא בעי לגחלים סגי:
ד סָעִיף א חתיכה חיה. דוקא חתיכת בשר שא"א להתבשל לצורך הלילה אבל ירק לא מהני (ב"י) (וכ"מ ססי' רנ"ד):
ה סָעִיף א לסמוך לה קדירה וכו'. מבערב וכו', ואין מחזירין לעולם אלא ע"ג כירה גרופה וכו' וכל שאין מחזירין עליו אין סומכין לו בשבת עכ"ל הרמב"ם משמע דבשבת אסור לסמוך באינה גרופה דהאיבעי' בגמ' לא הוי אלא בע"ש ועיין במ"מ וכ"מ ברי"ף ע"ש אבל לסברא השניה שרי אפי' בשבת כמ"ש רמ"א סס"י זה:
ו סָעִיף א מותר לשהות על גרופה. ולסבר' השניה אפי' בשבת שרי דהא האיבעי' קאי אסמיכ' בשבת וקפשיט ליה מהא ע"ש וברא"ש:
ז סָעִיף א ותנור. מתוך שקצר למעל' ורחב למטה נקלט חומו לתוכו טפי מכירה (רש"י):
ח סָעִיף א אפי' הוא גרוף. מפני שהגורף אינו גורף אלא רוב האש עצמה וא"א שלא תשאר ניצוץ א' (רמב"ם):
ט סָעִיף א שהיס"ב. אבל אם אין היס"ב מותר ליתן אפי' על גביו אפי' בשבת עסס"ב כ"מ בגמ' ובהגמ"ר ועסי' שי"ח סי"ד ואפשר דאפי' אין גרוף וקטום שרי מיהו בס"ה משמע דאסור לתת לתוכו ע"ש בהג"ה:
י סָעִיף א ותנורים שלנו. מאחר שרחבים יותר משפיתת קדרה דינן ככירה (כל בו) ובר"ן משמע דאפי' בזמן התלמוד לא נאסר אלא תנור של נחתומין ע"ש:
יא סָעִיף א אסור עד מ"ש. מדכתב סתם ש"מ דאסור לכל כמ"ש הטור וכ"פ בד"מ ומ"ש הגמ"ר דלאחריני שרי משום דס"ל כר"מ אבל אנן דקי"ל כר"י כמ"ש רסי' שי"ח א"כ ה"ה ה"נ אסור לכל ולב"ב פשיטא דאסור דה"ל כמי שנתבשל בשבילו ועבי"ד סי' צ"ט ס"ה ועב"ח ססי' רנ"ד ס"ג וסי' ט"ו עסי' תקט"ו:
יב סָעִיף א החזירם עכו"ם. לצורך ישראל:
יג סָעִיף א דינו כשכח. דלא נהנה ממנו כ"כ כיון שכבר היה ראוי לאכול עסי' רע"ו:
יד סָעִיף א החזירם ישראל. בשבת אפי' בשוגג דינו כעבר ושהה ואסור אם מצטמק ויפה לו דבהגמ"ר משמע אפי' בשכח ושהה לאסור מצטמק ויפה ולכן פסק רמ"א כמותו בהחזיר בשבת ומיהו נ"ל בזה דלאחרים שרי מאחר דבהג"א מסתפק אם יש לאסור אפי' לו מאחר שהי' מבושל קודם והיה שוגג:
טו סָעִיף א וי"א שכל כו'. ובחי לגמרי שרי לכ"ע וא"כ מוטב להושיב הקדירות בתנור סמוך לחשיכה ועסי' רנ"ד ס"ה דמשום הפשטי"ד צריך ליתנם מבע"י:
טז סָעִיף א כמאכל ב"ד. עסי' רנ"ד ס"ב והע"ש לא ע"ש גם בס"ד לא עיין:
יז סָעִיף א מגולה למעל'. ולא מקרי הטמנה אלא בדבר המטלטל שמדביק אצל דופני התנור אבל תנור סתום לאו הטמנה היא (הגמ"ר וטור סי' רנ"ז ותוס' ורא"ש):
יח סָעִיף א מותר לישראל להסירו. בד"מ כתב ועססי' שי"א בב"י דמות' לסלקו עכ"ל וז"ל הרב"י שם והרמב"ם כתב חררה שע"ג גחלים ולפע"ד אפי' לא כבו מותר שמאחר שאינה טמונה אינו חותה בגחלים בנטילת החררה אלא שמנענען דהוי טלטול מן הצד ושרי עכ"ל וא"כ ה"ה בקדרה דוקא כשעומדת ע"ג גחלים שרי וז"ל המרדכי ר"פ כירה וגם הישראל עצמו אפשר שמותר להסיר' הואיל ואינו מנענע הגחלים ואינו מתכוין עליהם ואינו מזיזן ממקומן עכ"ל אבל אם הגחלים מונחים סביב הקדירה כתב המרדכי פ"ד דשבת דאסור לישראל להסירו משום שמחתה ומבעיר העליונות ומכבה התחתונות כדאיתא בכריתות ובהגמ"ר כתב שם דאפי' לומר לעכו"ם יש ליזהר מיהו בהג"ה פ"ו כתוב דמותר ע"י עכו"ם דאין אנו א"ל לכבות ולא להבעיר רק לסלק המאכל ע"כ ועססי' זה אבל ע"י ישראל אסור לכ"ע וכ"כ בש"י בביאור המרדכי וכ"כ בד"מ בשם אגור וכ"כ המרדכי ספ"ק דשבת וכ"כ ב"י ססי' זה בשם ספר היראים וכ"מ ברש"י ס"פ ב"מ דבתקיעה שלישית סלקו הקדירות משמע דאסור לסלקן בשבת ובשבת בשחרית אסור לסלקן כ"א ע"י עכו"ם (הג"מ פ"ו) ועססי' רנ"ט וע' בתוס' יומא דף ל"ד ועמ"ש סימן רנ"ד ס"ב:
יט סָעִיף ב רותחת. שהיס"ב עמ"ש סי' שי"ח ס"ד דלא כע"ש ונהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי כמ"ש סי' שי"ח סט"ו ועססי' זה בהג"ה וכ"כ בשם רי"ו דלא כב"ח אבל אם נצטנן אז הוי בישול ועסי' שי"ח ס"ד:
כ סָעִיף ב ועודה בידו. דהרב"י ס"ל דוק' כשהניח' עג"ק אסור אבל הניחם ע"ג מטה או ספסל או שפינן ממיח' למיחם שרי אבל רמ"א ס"ל דכל אלו אסור דה"ל כמושיב בשבת לכתחל' ועסי' רנ"ז ס"ה:
כא סָעִיף ב ודעתו להחזיר. והרב"י ס"ל דאפי' אין דעתו להחזיר שרי כמ"ש הרמב"ם:
כב סָעִיף ב על גבה. מדסתם הרב"י ש"מ דס"ל דאפי' תלה הקדיר' לתוך אויר הכירה שרי דלא מקרי תוכה אלא כשיושב למטה בקרקעית הכירה וכ"כ ב"ח ועס"ג וכ' בש"ג ובכירות שלנו שהן פשוטות תוכה וע"ג א' הן ומותר ע"כ ואם יש אש על הכירה עסי' שי"ח סט"ו:
כג סָעִיף ב לכירה אחרת. אפי' הבלה מרובה מראשונה אבל אם הית' בתחילה טמונה ובשבת בא להושיבו לכירה או מכירה לטמונה אסור (רמב"ם שם):
כד סָעִיף ב כשנטלו. מבע"י וא"כ אם מחזירו בשבת ה"ל כמושיב בתחילה:
כה סָעִיף ב אסור להניחו. דגרע מלהחזיר לתנור דה"ל כתחלת הטמנה (ד"מ):
כו סָעִיף ב סמוך לברכו. ובגמ' ס"פ ב"מ כתבו הרש"י והר"ן שמותר להדביק פת בתנור סמוך לברכו אם יש שהות ביום שיקרמו פניה קודם שתחשך וכ"כ המ"מ ספ"ה דלא גזרינן שמא יחתה אחר ברכו דהא לא אסור מדאורייתא וא"כ כ"ש שיש להקל בדין זה דהוא גופה אינו אסור אלא משום גזירה דאי שרית ליה מע"ש אתי להחזיר בשבת ובשבת אסור שמא יחתה א"כ למה נגזר סמוך לברכו:
כז סָעִיף א דינו כמו בשבת. ואם אינה מבושלת כ"צ שרי להחזיר סמוך לחשיכה דלא גזרינן דאתו למעבד בשבת דודאי לא יבשל בשבת (טור והרא"ש) אבל סמ"ג וסמ"ק והג"מ אסרו אף בזה (ב"ח) אבל חי לגמרי שרי סמוך לחשיכה ממש וכמ"ש ס"א:
כח סָעִיף ב טוב להחמיר. ואין ליטול הקדירה מהכירה וליתנו ע"ג התנור שאינו גרוף וקטום סמוך לחשיכה ועס"ג:
כט סָעִיף ב אפי' סמוך לחשיכה. אפי' נצטנן לגמרי דאל"כ אפי' בשבת שרי כמ"ש סי' שי"ח סט"ו:
ל סָעִיף ג ישנה. אבל חדשה אסור דמלבנה ואף שהרב"י פסק להקל בססי' תק"ב היינו כשיש בה תבשיל אבל בריקני' אפשר שמודה דאסור:
לא סָעִיף ג ע"פ הכירה. דה"ל כירה כגרופה וקטומה שהרי הקדירה סותמת את פי הכירה (הגמ"ר מ"מ פכ"ב) וכ"מ סי' שי"ח סי"ח וא"כ י"ל שע"ג תנורים שלנו שרי ליתן אפי' האש בתוך התנור כיון שיש מעזיבה המפסיק בין האש וכ"מ סי' שי"ח סט"ו ובמהרי"ל כתוב וז"ל אם מונח עץ או דף על תנור מותר להניח עליה קדירה עכ"ל וכ"כ האגודה וז"ל התשב"ץ אם יש דפין עשוים ע"ג תנור כמו שיש ברוטנבר"ק ובהרבה מקומות מותר להניח ע"ג הדפין משמע דס"ל דבעי' שיניח שום דבר עמה להיכרא וכ"מ ססי' זה בהג"ה וכ"ז כשהתבשיל חם:
לב סָעִיף ד יש למחות. ופעמים אחד היס"ב והשני אין היס"ב ומתבשלים זה עם זה וא"כ לפי מ"ש סי' שי"ח סט"ו דאם לא נצטנן לגמרי אין בו משום בישול א"כ גם כאן שרי דהא מעשים בכל יום שנותנין לתוך הקערה קטניות ומערין עליהם רוטב של בשר ואם כן כיון שהקטניות בכלי שני ומערין עליהם מכ"ר ה"ל בישול ואפי' שעושין איפכא שנותן הרוטב תחלה ואח"כ נותן קטניות לתוכו מ"מ יש לחוש שהקטניו' רותחי' יותר אלא ע"כ ס"ל דלית ביה משום בישול אם הוא חם וכמש"ל אך יש ליזהר שלא להגיס בהן בכף כמ"ש סי' שי"ח סי"ח אך לפי דברי רש"י ס"ל דה"ל כמטמין בשב' כמ"ש בר"ן ומיהו לא קי"ל הכי כמ"ש סי' שכ"ו ס"ג ומ"מ יש ליתן הקטניות לבסוף לרוטב ואם אין רוטב בקטניות אפי' נצטננו לגמרי שרי ליתן עליהם רוטב כמ"ש סי' שי"ח ס"ד:
לג סָעִיף ה פנאדי"ש. דכיון שאין בו רוטב אין בו בישול כמ"ש סי' שי"ח סט"ו ומשום חיתוי נמי ליכא למיגזר שאין דרך בישול בכך לפי שהקדירה מפסקת (מ"מ פכ"ב) ואם יש בה שומן אסור כמ"ש סי' שי"ח ס"ו:
לד סָעִיף ה שאסור להניחו. והר"ן כתב וז"ל אפשר דבר שאין דרכו לאפות ע"ג כירה מותר לחממו ע"ג כירה כשמצטמק ורע לו שהדבר מוכיח שאינו עושה אלא בשביל שיתחמם עכ"ל ודעת הרב"י משמע לאסור:
לה סָעִיף ב ויש מתירין כו'. ז"ל ד"מ כב"י נהגו להחזיר כו' ומ"מ משמע דאסור דדוקא ע"ג שרי אבל לא לתוכה כמ"ש ס"ב וכו' ע"כ ונראה דבדבר שעדיין חם אין לחוש כ"כ ודברי ב"י אינן אלא בדבר צונן וכן המנהג בינינו דחוששין בדבר צונן ונוהגין היתר בדבר חם שהוציאו מן התנור כדברי הר"ן ומה שחילק הב"י בין ע"ג לתוכה זה לא כדברי הר"ן אלא שהב"י חילק מעצמו כך ואפשר דלא ס"ל לחלק בהא ופוק חזי מאי עמא דבר עכ"ל ד"מ פי' דמאי דאמרינן בגמרא לתוכה אסור היינו כשנטלו מבע"י ולא החזירו עד שחשיכה וכמ"ש ס"ג אבל נטלו בשבת מותר להחזירו לגרופה וקטומה ואפי' לתוכה וזה כיון שלא הטמינו בו ה"ל כגרופה וקטומה וצ"ע דהר"ן לא כתב היתר זה אלא כשהניחם עג"ק דלא הוי כתחלת הטמנה כיון שהיה שם בשבת אבל לענין היתר תוכה לא מהני זה וזה דעת המחמירין ובלבוש משמע דאפי' הטמינו בו שרי להחזיר לתוכה אחר סעודת שחרית כיון דכבר עממו גחליו ה"ל כגרוף וקטום ע"ש שנדחק לענין היתר תוכה ולא ראה דברי הד"מ:
לו סָעִיף ה שלא נצטנן. ואפי' בדבר שאין בו מרק דלית ביה משום בישול אסור אם נצטנן דה"ל כמניח לכירה לכתחלה בשבת דאסור דלא התירו אלא חזרה:
לז סָעִיף ה להחם הקדירה. כב"י בשם הרשב"א אסור לומר לעכו"ם להדליק אש לחמם הקדירה וכו' דאלו להחם הקדירה ס"ל להרשב"א דאפי' לישראל שרי לעשותו כמ"ש סימן שי"ח סט"ו כיון שאינו נותנו ע"ג האש או הכירה ממש ורמ"א כתב סתם אסור לומר לעכו"ם להחם וכו' דס"ל דלדידן דס"ל דאסור לחממו מדאורייתא אסור לומר ג"כ לעכו"ם ואם עשה כן אסור אפי' בדיעבד כמ"ש ס"א בדין החזיר עכו"ם ע"ג כירה ומיהו י"ל דאם לא חממו העכו"ם על גבי האש או הכירה ממש דיש להקל מאחר שגדולי פוסקים מתירין אפי' לישראל לעשותו ועמ"ש סי' רנ"ד ס"ג ועיין בב"י ס"ס רנ"ט בשם המרדכי דאם צוה לעכו"ם לעשות לו מלאכה דרבנן אין אוסרין התבשיל:
לח סָעִיף ה ואם עשה כן. פי' שצוה לעכו"ם לעשותה ונ"ל דמהרי"ל נמי מיירי בכה"ג שנתבשל הבשר קודם שבת דלא כע"ש, וז"ל הד"מ כתוב בא"ז ראיתי בבית מורי שירליאו"ן שפעמים מתקררין השאלינ"ט ובשבת קודם המאכל מדליקין העבדים אש סמוך לקדירות כדי שיתחממו בטוב ויש שמסלקין אותן ונותנין אותן סמוך לאש ומפרשינן להתיר שמסתמא היו חמין קצת ואפי' יתקררו הרבה אין לאוסרן שגם כונתן בעבורן הן ואפי' מתכונים בעבור ישראל אין לחוש דמסתמא אין הישראל רוצה בכך שכשהקדירות נתקררו לגמרי לא היו מניחין לחמם אותן כלל וכשעושין העבדים לאו כל כמינהו לאסור על כרחינו (מיהו כשרואה שנתקרר לגמרי צריך למחות לעכו"ם שלא יחממו וכמ"ש סימן רנ"ב סימן ב' ובתשובת מהר"מ כתב תקנו בחרם שיתנו שומר יהודי בנשואין שלא יתן העכו"ם מים ליורה בשבת) ובחופה רגילין לעשות כן עבדיהן ואין איש נמנע מלאכלו וגם ר"ת ז"ל ושאר גדולי הדור ס"ל דמותר מיהו נכון שלא לעשות כן משום דאושי מילתא ואיכא זילותא דשבת וכל מדינה דלא שכיחי בהו רבנן ראוי לאסור עליהן דבר זה כלל עכ"ל ועסי' שכ"ה ס"י וססי' רע"ו:
לט סָעִיף ה לא נצטנן. ובאגודה כתב שמעשה היה שהטמינה שפחה חמין משחשיכה ואסרו התבשיל שהיה צונן והתירו הבשר שהיה ראוי לאכול צונן:
מ סָעִיף ה לכן כו'. פי' כיון דאסור אמירה לעכו"ם להחם א"כ אסור לומר לעכו"ם להעמיד תבשיל שנתקרר על התנור שהוסק ולכן נוהגין שהעכו"ם נותנין התבשיל שנתקרר לגמרי על התנור קודם שהוסק:
מא סָעִיף ה ע"י ישראל אסור. דהו"ל כאחד נותן הקדירה ואחד נותן האור דהראשון פטור אבל אסור משא"כ באמירה לעכו"ם דשרי דהא עיקר כונתם לחמם הבית דשרי כמ"ש ססי' רע"ו ואף על גב דהוי פסיק רישיה לגבי התבשיל מ"מ באמירה לעכו"ם לא קפדינן כולי האי ועסס"א ובסי' שי"ד סס"א מ"ש ומזה נ"ל היתר שאם נתן העכו"ם מים לתוך הקדירה הקבוע בתנור ונתחממו שמותר הישראל ליהנות מהם להדיח בהם כלים דק"ו היא דהא בתבשיל כשנותנו על גב התנור כוונתו לחממו ואפ"ה שרי ק"ו כאן שאין כונתו לחמם המים אלא שלא יבקע הקדיר' ואפשר דאפי' נתן העכו"ם המים אחר שהסיק התנור דשרי מטעם שכתבתי ולא דמי לסי' שכ"ו ס"ג וסי"א דהתם כוונתו לחממו עמ"ש סי' רנ"ד דלא כמ"ש בספר טל אורות לאסרו ע"ש, אבל ישראל אסור ליתן המים אפי' קודם שהסיקו דהוי פסיק רישיה מיהו כשהכלים מלוכלכים בשומן נ"ל דאסור לשפוך רותחים עליהם כמ"ש סי' ש"כ סי"ד ע"ש, ובשם מהר"ף מ"כ שמותר כיון שאינו מכוין אלא לצחצחן ול"נ שיניח הכלי תוך המים ולא יערה עליהם:
מב סָעִיף ה מותר להעמידן. אפי' ישראל:
מג סָעִיף ג אצל תנור. אבל עליו אסור כיון שאינו גרוף וקטום ומשמע מלשון רמ"א דאפילו ליתן עליו קודם היסק אסור כיון דלבסוף יהי' בתוכו אש גזרינן שמא יחתה בגחלים ומיהו העולם נוהגין היתר בזה ועמ"ש ס"ג דיש להם על מה שיסמכו ונקוט האי כללא בידך דכל הנך שריותא המוזכרים בסי' זה אינו אלא בתבשיל חם אבל בתבשיל קר או שאר דברים קרים עסי' שי"ח איזו אסור משום בישול דאורייתא ע"ש:
א סָעִיף א שלא נתבשל כלל. דאילו נתבשל אפי' קצת חיישי' שמא יחתה וכ"כ המ"מ וז"ל אבל אם התחיל להתבשל ולא הגיע לשליש בישולו אסור כו' עכ"ל. פי' אפי' לא הגיע לשליש דה"א דומה לחתיכה חי' קמ"ל דאסור ובטור כתוב אבל אם נתבשל קצת אפי' כמאכל ב"ד שהוא שליש בישולו ולא נתבשל כל צרכו כו' עכ"ל ודייק מו"ח ז"ל דאם הוא פחות ממאכל ב"ד ה"ל כחי דאל"כ למה זכר כלל כמב"ד ולפ"ז מותר מכ"ש להי"א כיון שזה בכלל חי וזה מבואר בכל הפוסקי' שאסור להי"א אלא מבואר הוא דהטור נקט כמב"ד להוציא מחנניה דס"ל כמאכל ב"ד מות' לגמרי דהיינו דעת הי"א דבסמוך ע"כ קמ"ל דאפי' זה לא מהני אבל פחות מזה אסור אפי' להי"א שהוא רש"י ור"י דס"ל כמב"ד מותר מ"מ בפחו' ממנו מודי' דאסור דה"ל בשיל ולא בשיל דאסור בגמרא ולא פליגי הפוסקים אלא במב"ד דוקא אי הוה בשיל או לא זה נ"ל פשוט:
ב סָעִיף א חתיכ' חי'. ברמב"ם בפי' המשנה כתוב כגון בשר או ירק למד ב"י מזה אפילו נותן בו דבר שאפשר להתבשל מבע"י שרי כיון שעשה מעשה המוכיח שמסיח דעתו ממנו מדכר ולא אתי לחתויי אבל בחבורו כ' הרמב"ם אבר חי משמע דוקא בשר וכן ראוי להלכה:
ג סָעִיף א דעי"כ מסיח דעתו. ב"י הביא חד שנוי' בתו' דף ל"ח דכתבו לחלק בין כירה לתנור בזה דדוקא בתנור שחומו רב בלא חיתוי יתבשל למחר אבל כירה דשליט בי' אוירא איכא למיחש שמא יחתה ונרא' ראיה דהתוס' עצמם לא ס"ל להלכ' כהך שינויא שהרי בפ"ק דף י"ח אמרי בשיל ולא בשיל אסור ואי שדי ביה גרמא חיה ש"ד ופי' התוס' הא דבשיל ולא בשיל אסור צ"ל דלא הוי כמב"ד דאל"כ הוה מותר לשהותו ע"ג כירה אפי' אינה גרוף או קטום עכ"ל. ש"מ שהיו מפרשים האי מילתא גם אכירה:
ד סָעִיף א מותר לשהות על הגרופה. כן איתא בגמ' ואני תמה למה הוצרך לכתוב זה דהא כבר כתב דמותר לסמוך לו וזה לא גרע מסמיכה לכירה ובגמרא לא אמר זה אלא לאשמועינן דאין משהין על גבי שאינו גרוף אבל ע"ג הגרוף מותר אפילו אי הוה אסור לסמוך אצל הכירה דשאני הכא דמדלי אוירא:
ה סָעִיף א ותנור. פירש"י מתוך שקצר למעלה ורחב למטה נקלט חומו לתוכו טפי מכירה:
ו סָעִיף א וכופח דינו ככירה. כ"ה ברמב"ם וכתב ב"י דלגמרי הוי ככירה דבקש וגבבא אפי' בלא גרופה וקטומה מותר אלא דהטור כתב וז"ל וכופח אם הוסק בקש כו' מותר ע"י גרופה כו' והקשה ב"י דהוא נגד משמעות הגמ' וכתב הוכחה א' מהגמ' ודחה אותה ואמר שאין זה מוכרח ותמהתי דודאי מוכח כן להדיא בגמרא מדאמרינן דהכופח הוי נפיש הבליה מכירה וזוטר מתנור ובודאי אתה צריך לפרש מה חומרתו מכירה ומאי קולתו מתנור בשלמא קולא מתנור אשכחן שפיר דבתנור הוי קש וגבבא וגפת ועצים שוין לאיסור ובזה אנו אומרים דכופח קיל ממנו יש חילוק בין קש לגפת אבל החומרא שחמיר טפי מכירה ע"כ לא אשכחן אלא בדרך זה דבכירה יש חילוק בין קש לגפת ובכופח אין חילוק א"כ מבואר דבכופח חמיר טפי דאפי' בקש וגבבא צריך גרופה כמו בגפת ועצים וא"כ כופח הוי מלתא מציעתא בדינו דאלת"ה אלא בקש שוה כופח לכירה קשה למה זכר שהכופח חמור מכירה אלא ודאי דיש חומר' בכופח מכיר' לבד מצד הקולא שכנגד התנור ומו"ח ז"ל כתב ג"כ ראי' נכונה להטור בזה ממ"ש בגמרא בברייתא דת"כ דאביי בכופח שהסיקוהו בקש סומכין עליו ואין נותנין ע"ג וזה ודאי באין גרוף דאל"כ תקשה לך ממתניתין דאמרה בכופח שהסיקו בקש הרי זה ככירה ובכירה אפי' ע"ג מותר בקש בלא גרוף אלא ע"כ דמתני' מיירי בגרוף כדמוקי לה רב אדא בר אהבה דקי"ל בפי' המשנה כוותיה כמ"ש הב"י וזו ראי' נכונה אלא שלפי הנראה מדברי הרי"ף והרא"ש שלא היו גורסים כן בגמ' בכופח שהסיקו בקש וע"כ לא זכרו שבכופח בקש יש חומרא כנלע"ד:
ז סָעִיף א ואם שכח ושהה כו'. בגמרא איתא תרי בעיות תחלה ב"מ מר"ח בר אבא שכח קדירה ע"ג כירה בשבת ובישלה מהו ותו אבעיא להו עבר ושהה מהו ולא איפשטא והרי"ף והרמב"ם שהם בעלי דיעה זאת גורסים בבעיא שניה עבר ושכח מהו ומפרשים דבעי' ראשונה קי"ל לחומרא מצד קנס כמו המבשל בשבת והיינו בלא נתבשל כל צרכו קודם שבת אבל נתבשל כל צרכו אלא שמצטמק ויפה לו זו היא בעיא שניה דמספקא לן אי גם בזו קנסו בשכח או לא וקי"ל לקולא בזה:
ח סָעִיף א ואם החזירם עכו"ם בשבת. פי' והתבשיל מצטמק ויפה לו מותר שאין הישראל נהנה כ"כ:
ט סָעִיף א ואם החזירה ישראל. פי' בשוגג:
י סָעִיף ב ודוקא שהתבשיל כו'. זה קאי ארישא דאמר אפי' בשבת מותר להחזירה היינו במבושל כל צרכו ולא נצטנן דאז אין שייך אחריו עוד בישול אבל אם לא נתבשל כ"כ שייך אחריו עוד בישול. בתשו' רמ"א סימן ק"ב מתיר לפתוח התנור בליל שבת והעכו"ם חוזר וסותם אם נתבשל המאכל כמב"ד:
יא סָעִיף ב רק כשנטלה מהכירה מבע"י. נראה הטעם דאז בטלה הטמנה הראשונה והוה כמטמין לכתחלה בשבת כמ"ש רש"י על הא דאסרי' בהניח ע"ג קרקע משא"כ בנוטל בשבת:
יב סָעִיף ב וטוב להחמיר. כי הר"ן כ' קולא זו והתו' והרא"ש והנמשכים אחריהם לא ס"ל כן:
יג סָעִיף ב אם נצטנן כו'. דשייך בו אח"כ בישול חדש כב"י בשם רי"ו שאם לא נצטנן אפי' שינה מרתיחת' קצת מותר להחזיר עכ"ל ובמקום דמותר להחזיר כאן מותר אפי' לסתום פי התנור בדף אחר החזרה דסתימת הדף לא מקרי הטמנ' כמ"ש ב"י סמוך לסו' סי' זה ולענין מה שמכסים פי התנור בבגדים הא ודאי כיון שאין הבגדים נוגעין בקדירה לאו הטמנה היא ושרי כו' עכ"ל ממילא ה"ה בדף זה וכל זה הוא באין גחלים בוערות בתנור אבל אם יש שם גחלים בוערות זה פשוט במשנה דבאינו גרוף וקטום אפי' לב"ה אסור להחזיר ואפי' בתנור דידן דדמי לכירה אסור להחזיר בכל גווני ואיכ' למידק' למה אסרו להחזיר בגרוף אם הניח עג"ק וכיוצא בו דהא כבר נתבשל כל צרכו והר"ן כ' אפי' מצטמק ורע לו אסור בחזרה והא אין כאן שום חשש דהא אין שייך בישול אח"ז וגם ליכא למיחש שמא יחתה כיון שאין שם גחלים ובר"ן ראיתי תירץ ע"ז שכ' דאע"ג דכל הני מילי מדרבנן בעלמ' נינהו דכל שנתבשל כמב"ד לית בי' משו' מבשל דאורייתא החמירו בדברים הללו מפני שהן קרובים לבוא לידי איסור תורה עכ"ל ממילא ה"ה להרא"ש אחר בישול כ"צ יש ג"כ טעם זה:
יד סָעִיף ב אסור להניחו בכרים כו'. דאע"ג דכרים וכסתות אינם מוסיפין הבל מ"מ אסור בשבת כמוזכר בסי' רנ"ז ואע"ג דבחזרה שרי כמ"ש בסמוך אפי' בכירה אחרת היינו במקום שאינו דרך הטמנה אבל כאן שהוא דרך הטמנה אסור מש"ה מותר להניחו בכרים וכסתות אם הוא פתוח למעלה:
טו סָעִיף ב סמוך לחשיכה כו'. בטור כ' בזה דוקא אחר שנגמר כל בישול הקדירה ומניחה לעמוד על הכירה עד הערב לשמור חומה כו' והיא מדברי הרא"ש והטעם כ' הב"י דכ"ז שלא נתבשלה כ"צ לא גזרינן דלמא אתי לאחזורי משחשיכה דזהו מבשל בשבת ופשיטא דמזדהר בהכי אפי' אי שרית להחזיר מבע"י עכ"ל ואין לתמוה דהא מצינו כמה פעמים גזירה שמא ישכח ויחתה בשבת דהתם גזרינן שמא ישכח ויחתה אבל כאן אין גזירה רק שמא ילמוד היתר מן סמוך לחשיכה וזה לא שייך במקום שיש ודאי בישול וא"ל כיון שכ"כ בשם הר"ן דאיסור חזרה בשבת משום הרחקה מאיסור דאורייתא וא"כ כי גזרינן בע"ש משום שבת ה"ל גזירה לגזירה נ"ל כיון דבשבת גופא קרוב מאוד לבוא לידי איסור כמ"ש הר"ן ה"ל כודאי איסור ושפיר גזרו רבנן בשבילו גם בע"ש כנ"ל:
טז סָעִיף ב ובתנור אין חילוק. היינו בתנור של זמן התלמוד וכבר כ' זה בפנים הש"ע בסי' זה אבל תנורים שלנו שפתוחים מן הצד הם ככירה כמ"ש ב"י ע"ז בטור ואיני יודע לאיזה ענין כתבו רמ"א כאן ויש מקום לטעות ולפ' זה בתנורים שלנו:
יז סָעִיף ד יש למחות כו'. והטעם דשמא א' מהם אין היס"ב והשני יס"ב ומתבשל זה עם זה ונמצאו מבשלין בשבת ובסימן שי"ח נתבאר שיש חילוק בין דבר יבש לדבר לח:
יח סָעִיף ה ומבערת אח"כ התנור. בת"ה סי' ס"ו כתב אפי' נתקרר לגמרי יש להתיר דהשפחה מתכוונת לחמם בית החורף דשרי בה רבנן משום דהכל חולים אצל הצנה ונהי נמי דהחמין נרתחים עי"כ מאליהם בודאי וע"ד כן היא מושיבתו על התנור מ"מ בשעה שהיא מושיבתו על התנור אין שום אש בתנור והבערה דאח"כ עיקר הכוונה היא לבית החורף ואף כי פסיק רישיה הוא לענין החמין מ"מ יש לחלק בשבות דרבנן בין מתכוין גמור ללא מתכוין דפסיק רישא והכי אשכחן בתשוב' מהר"מ במרדכי בשבת פרק הזורק אההיא דב"ה שע"ג חפירה שסביב עכ"ל ומדברי רמ"א כאן משמע שלא התיר אלא בלא נצטנן לגמרי אלא יש בו קצת חמימות אז שרי אבל באמת אין חילוק דאם היה אסור כאן בנתקרר לגמרי היה לן לאסור אפי' בקצת דאפילו ברותח אסור להחזיר בשבת לתנור שאינו גרוף וקטום זה פשוט לעיל ובעיקר היתר זה לא עמדתי ע"ד בעל ת"ה דנראה לדמות זה למ"ש הטי"ד סי' קי"ג לפיכך אם ידע העכו"ם שהיה בשר בתנור אפי' חממו ליבש בו כלי אסור חיישינן שמא כוון גם לבישול בשר עכ"ל א"כ דאפי' לענין איסור בישולי עכו"ם שאין לו עיקר מן התורה החמירו לחוש שמא נתכוין לבישול הבשר ועכ"פ בישול הבשר הוא טפל ליבוש הכלי ואפ"ה אסור א"כ כאן שהעכו"ם מתכוין בבירור לחימום התבשיל וע"ד כן מושיבו שם ומטעם זה אסור לישראל להושיבו שם ולמה נתיר אח"כ בהבערת התנור כיון שעיקר כוונה שלה להחם הבית החורף והלא כוונתה גם על התבשיל ואפי' היה ספק היה לאסור שמא כיונה גם על התבשיל כמו התם וכ"ש שיש כאן ודאי ומ"ש בת"ה ממרדכי דפ' הזורק אינו ענין לזה דהתם אין מתכוין כלל היכן הצואה נופלת ע"ש משא"כ כאן דניח' ליה בזה ועושה העכו"ם פעולה בשביל זה ותו דכבר קי"ל בסי זה כל מה שאסור ע"י ישראל אסור ג"כ ע"י עכו"ם אפי' דיעבד כמ"ש ב"י בשם הרשב"א בסי' זה בתשו' ס"ח ולמה נחלק כאן ועוד נ"ל דגם בת"ה לא התיר אלא בנדון שלו שכתב האי תשובה על השאלה שכתב שם יש בני אדם שאין להם תנורים מיוחדים לאפות בהם ולהטמין חמין ומטמינים באותו תנור שבבית החורף ולמחר בשבת השפחה מוציאה כל החמין מהתנור ומושיבתו על גבי התנור מבפנים בבית החורף ואז מבערת האש בתנור כדי לחמם בית החורף כו' עכ"ל בנידון זה אין איסור כ"כ כיון שהשפחה מוכרחת ליקח התבשיל מן התנור בשביל חימום בית החורף וע"כ אם מעמידים באותו פעם על התנור בפנים אינו נראה ומבורר כ"כ שהוא עושה בשביל החימום שאח"כ משא"כ אנו שיש לנו תנור מיוחד להטמנת חמין ובשבת לוקחתו מאותו תנור ומעמידו על התנור שבבית החורף הכל רואין שהוא עושה בשביל החימום ומה לי שהחימום קודם לו או מאוחר לו ע"כ נלע"ד שאין לבעל נפש לסמוך על היתר זה:
א סָעִיף א חי. פי' אז שרי ליתנו סמוך לחשיכה ממש אבל אם נתנו מבע"י אסור דכבר נתבשל קצת קודם שבת וצריך לסלקו משחשיכה אא"כ נתבשל כל צרכו קודם שבת עי' סי' רנ"ד:
ב סָעִיף א באפר. ואין צריך לקטום עד שאינו ניכר שם אש כלל רק בקטימה כל שהוא סגי ר"ן ב"י. ואפי' הובערה אח"כ שרי כיון דגילה דעתו דלא בעיא לגחלים סגי:
ג סָעִיף א חיה. דוקא חתיכת בשר אבל ירק לא מהני. ב"י:
ד סָעִיף א לסמוך לה. אפי' בשבת כמ"ש רמ"א ס"ס זה:
ה סָעִיף א ותנור. מתוך שקצר למעלה ורחב למטה נקלט חומו לתוכו טפי מכירה:
ו סָעִיף א כ"ז שהיד סולדת בו. עיין ס"ה בהג"ה:
ז סָעִיף א עד מוצאי שבת. לכל אדם כמו שכתב הטור וכן כתב בד"מ מ"א:
ח סָעִיף א עכו"ם. לצורך ישראל והתבשיל מצטמק ויפה לו:
ט סָעִיף א ושהה. דלא נהנה ממנו כ"כ כיון שכבר היה ראוי לאכול:
י סָעִיף א ישראל. ובשבת אפי' בשוגג דינו כעבר ושהה ואסור אם מצטמק ויפה לו ומיהו נ"ל בזה דלאחרים שרי מ"א. (ובס' אליהו רבה אוסר גם לאחרים במצטמק ויפה לו לדעה זו ע"ש:)
יא סָעִיף א ע"י עכו"ם. בתשו' רמ"א סי' ק"ב מתיר לפתוח התנור בליל שבת והעכו"ם חוזר וסותם אם נתבשל המאכל כמב"ד אבל אסור לומר לו לטוח בטיט וכתב בדרשות מהרי"ל פעם א' הטמינו בתנור לצורך שבת ונכבה האש וקראו לגוי בליל שבת והוציא הקדירות והדליק האש והטמין שנית והתיר מהרי"ל ז"ל החמין לאותה שבת והזהיר מלעשות עוד דאיסור קא עביד עכ"ל וכתב הע"ת ונראה דמיירי כשכבר נתבשלו הקדרות כמאכל ב"ד. ואפ"ה לפע"ד הפריז על מידותיו להקל יותר מדאי ע"ש:
יב סָעִיף ב רותחת. ונהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי כמ"ש סי' שי"ח ס"ד ועי' סוף סי' בהג"ה:
יג סָעִיף ב להחזירה. וב"י ס"ל אפי' אין דעתו להחזיר שרי:
יד סָעִיף ב גבה. ובכירות שלנו שהן פשוטות תוכה וע"ג א' הן ומותר. ש"ג. ואם יש אש על הכירה עי' סי' שי"ח סי"ד וט"ו:
טו סָעִיף ב מבע"י. דאז בטלה הטמנה הראשונה והוי כמטמין לכתחלה בשבת משא"כ בנוטל בשבת:
טז סָעִיף ב נצטנן. היינו לגמרי דשייך בו אח"כ בישול חדש ועי' סי' שי"ח. כתב הט"ז במקום דמותר להחזיר כאן מותר אפי' לסתום פי התנור בדף אחר החזרה דסתימת הדף לא מיקרי הטמנה. וכ"ז באין גחלים בוערות בתנור אבל יש גחלים בוערות זה פשוט במשנה דבאינו גרוף וקטום אפי' לב"ה אסור להחזירם אפי' בתנור דידן דדמי לכירה דאסור להחזיר בכל גווני עכ"ל:
יז סָעִיף ב וכסתות. דגרע מלהחזיר לתנור דה"ל כתחלת הטמנה ד"מ. ואם הוא פתוח למעלה מותר דלא מיקרי הטמנה כמ"ש רמ"א. ט"ז:
יח סָעִיף א בשבת. ואם אינה מבושלת כל צרכו אסור להחזיר סמוך לחשיכה אבל חי לגמרי שרי סמוך לחשיכה ממש וכמ"ש ס"א. ואין ליטול הקדירה מהכירה וליתנה ע"ג התנור שאינו גרוף וקטום סמוך לחשיכה מ"א ועיין ס"ק כ"ו מש"ש לענין תנורים שלנו:
יט סָעִיף ב לחשיכה. ואפילו נצטנן לגמרי דאל"כ אפי' בשבת שרי ועי' סי' שי"ח:
כ סָעִיף ב חילוק. היינו בתנור שבזמן התלמוד. אבל כבר כתב הש"ע דתנורים שלנו הם ככירה:
כא סָעִיף ג ריקנית. דבריקנית חדשה לכ"ע אסור דמלבנה. מ"א:
כב סָעִיף ה פנאדי"ש. עיין סי' שי"ח סעיף ט"ו:
כג סָעִיף ה ומבערת. ופי' כיון דאסור אמירה לנכרי להחם אם כן אסור לומר לעכו"ם להעמיד התבשיל שנתקרר על התנור שהוסק. ולכן נוהגין שהעכו"ם נותנין התבשיל שנתקרר לגמרי על התנור קודם שהוסק מ"א. וט"ז חולק על היתר זה וכתב שאין לבעל נפש לסמוך על היתר זה ע"ש באורך:
כד סָעִיף ה בכה"ג. דה"ל כאחד נותן הקדרה ואחד נותן האור דהראשון פטור אבל אסור משא"כ באמירה לעכו"ם דשרי דהא עיקר כוונתו להחם הבית דשרי כמ"ש ס"ס רע"ו. ומזה נ"ל היתר שאם נתן העכו"ם מים לתוך הקדירה הקבוע בתנור ונתחממו שמותר הישראל ליהנות מהם להדיח בהם כלים ואפשר דאפי' נתן העכו"ם המים אחר שהוסק התנור דשרי אבל ישראל אסור ליתן המים אפי' קודם שהסיקו מיהו כשהכלים מלוכלכים בשומן נ"ל דאסור לשפוך רותחים עליהם ובשם מהר"פ מ"כ שמותר כיון שאינו מכוין אלא לצחצחן ול"נ שיניח הכלי תוך המים ולא יערה עליהם. מ"א:
כה סָעִיף ה להעמידן. אפי' ישראל:
כו סָעִיף ה תנור. אבל עליו אסור כיון שאינו גרוף וקטום ובתנורים שלנו שרי ליתן אפי' האש בתוך התנור כיון שיש מעזיבה המפסיק בין האש וכ"כ מהרי"ל אם הניח עץ או דף על תנור מותר להניח עליה קדירה. ונקוט האי כללא בידך דכל הנך שריותא המוזכרים בסי' זה אינו אלא בתבשיל חם אבל בתבשיל קר או שאר דברים קרים עי' סי' שי"ח איזה אסור משום בישול דאורייתא מ"א ועיין ס"ס רנ"ט בקיצור דינים:
א סָעִיף א דע שיש ענין שהייה וענין חזרה. ושהה מיקרי שנותן תבשיל מערב שבת ע"ג כירה לא דרך הטמנה ומניחו עומד ע"ג כירה ובשבת נוטל מכירה. וחזרה מיקרי כשהניחה מע"ש ע"ג כיר' ובשבת נוטלו מהכירה ורוצה להחזירה שנית ע"ג כירה (זהו עיקר דין חזרה אבל יש עוד ענין חזרה כמבואר בש"ע) ופליגי חנניא ורבנן דחנני' ס"ל אם התבשיל כבר נתבשל כמאכל ב"ד מותר לשהות' על גבי כירה אפי' אינה גרופה וקטומה וחכמים ס"ל דאסור אם אינה גרופה וקטומה אא"כ נתבשל כל צרכו ומצטמק ורע לו ובריש פרק כירה תנן כירה שהסיקוהו כו' בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר ומבעיא להש"ס האי לא יתן דתנן רוצה לומר ישהה אא"כ גרוף וקטום ואתיא כרבנן דחנניא. או לא יתן ר"ל לא יחזור אבל שהייה מותרת אפי' אינו גרוף וקטום ואתיא כחנניא ולא אפשיטא האי בעיין ופסקו הרי"ף ורמב"ם והעומדים בשטתם לשהות תנן וכרבנן דחנניא ורש"י והתוס' פסקו להחזיר תנן אבל לשהות מותר כחנניא והן השני דיעות שהובאו בש"ע דעה א' הוא דעת הרי"ף ורמב"ם והי"א הוא דעת רש"י ותוספות הנ"ל:
ב סָעִיף א (סק"ב) שהו' חי כו' אלא א"כ נתבשל כל צרכו קודם השבת עכ"ל וגם בעי' שיהיה מצטמק ורע לו כמ"ש בש"ע:
ג סָעִיף א (ס"ק ג) שכיסה כו' רק בקטימה כ"ש וכ' בס' ת"ש דודאי צריך לקטום כל הגחלים דלא עדיף קיטום מגריפ' שצריך לגרוף ולהוציא כל הגחלים וא"כ ה"ה דצריך לקטם כל הגחלים ומ"ש מ"א דסגי בקטימה כ"ש ר"ל דא"צ ליתן עליו אפר הרבה עד שיהיה הכיסוי רב אלא די בכיסוי קלוש ודק:
ד סָעִיף א (ס"ק ד) חתיכה כו' אבל ירק לא מהני. הא דלא העמיד מ"א דבריו לעיל על מ"ש המחבר או כשהוא חי משום דאין כוונת מ"א לאפוקי מדעת הרמב"ם בפי' המשנה הביא' הרב"י וגם הט"ז דס"ל אפי' נתן בה ירק חי סגי אע"ג דירק חי יוכל להתבשל בלילה וא"ל שמא יחתה מ"מ מותר כיון שעשה מעשה מוכיח שמסיח דעתו ל"ח שיחתה אבל אנן לא קי"ל כוותיה בהא וע' בהרב"י ובמ"ש מ"א לכן העמיד מ"א דבריו פה משא"כ לעיל שכ' המחבר או שהוא חי ור"ל שכל הקדיר' מלאה מדבר חי ובזה גם הרמב"ם מודה דצ"ל דוק' בשר דאי כל הקדירה מלאה ירק חי ודאי יש לחוש שיחתה כיון דלא עביד מעשה המוכיח שהסיח דעתו:
ה סָעִיף א (סק"ה) לסמוך כו' עכ"ל הרמב"ם פ"ג מהלכות שבת: דהאי בעיא בגמ' כו' ר"ל דהרמב"ם אזיל לשיטתו דס"ל כהרי"ף לשהות תנן כנ"ל וא' מראיותיהם מדאבעי' לן שם מהו לסמוך בה תוכה וגבה הוא דאסור אבל לסמוך בה ש"ד או דלמא לא שנא ובעי למפשט מדתנן שני כירות המתאימות (והוא מ"ש רמ"א בהג"ה) א' גרופה ואחד שאינה גרופה משהין ע"ג גרופה כו' ומדמשהין ע"ג גרופ' אע"פ שסמוכה לאינ' גרופה שבצדה אלמ' דסמיכה מותרת ודחי שא"ה כיון דמדלי ר"ל כיון דהקדיר' עומדת למעלה מן הגרופה ומשאינה גרופה ושליט בה אוירא ועדיין לא שמענו אם סמוך לצדי התנור והקדירה עומדת ע"ג קרקע ולבסוף פשט מברייתא אחרת דסמיכה מותרת וא"כ ע"כ צ"ל לשהות תנן דאי להחזיר תנן אבל לשהות מותר אפי' אינו גרוף וקטום מאי קמבעי ליה בסמיכה תוכה וגבה כו' הא אפי' תוכה וגבה מותר וא"ל דהאיבעי' היה בסמיכה דחזרה וא"ש תוכ' וגבה הוא דאסור א"כ היכי פשט משתי כירות המתאימות דמשהין ע"פ גרופה כו' ואיך בא לפשוט סמיכה דחזרה להתיר מדשרי סמיכה דשהיה דהא ודאי חזרה חמור' משהיה אע"כ דהאבעי' בסמיכה דשהי' אלמא לשהות תנן והחולקים דחו דלעולם האבעי' בחזרה דסמיכה ואפי' הכי פשט שפיר מסמיכה דשהיה דהא בריי' דשתי כירות כו' כרבנן דחנניה דהא אסרו לשהות ע"ג שאינה גרופה א"כ פשט מסמיכ' דשהי' לרבנן לסמיכ' דחזרה לחנניה דהא שהיה לרבנן י"ל דין חזרה לחנניה ולפ"ז דברי הרמב"ם דאין סומכין בשבת א"ש לפי שטתו דהא האבעיא ופשיטות דסמיכה מותרת היינו בסמיכה דשהיה והיינו מבע"י אבל סמיכה דחזרה היינו בשבת לא הוזכר בגמ' להתירא וכיון דהרמב"ם ס"ל דאין ללמוד היתר סמיכה דחזרה מסמיכה דשהיה לכן ס"ל דבשבת אסור להחזיר לסמוך אבל לסברא ב' כו' דהא הי"א ס"ל להחזיר תנן וע"כ צ"ל לדידהו דהאיבעיא דסמיכה הוא בסמיכה דחזרה ואפ"ה שפיר פשט כנ"ל ופשט דסמיכה מותרת ע"כ היינו אפי' סמיכה דחזרה והיינו בשבת:
ו סָעִיף א (ס"ק ו) מותר כו' ולסברא ב' כו' מסמיכה בשבת כנ"ל בס"ק שלפני זה: וקפשיט ליה מהאי. א"כ דיניהם שוין והא דהוצרך מ"א לראיה ע"ז כיון דכבר כ' בס"ק שלפני זה דלסברא ב' אפי' סמיכה בשבת שרי א"כ כ"ש שתי כירות המתאימות דקיל מסמיכה כמו שדחי הש"ס כיון דמדלי שליט בי' אוירא כנ"ל אלא דקושיא זו הקשה גם הט"ז על רמ"א לאיזה צורך העתיק דין דשתי כירות כו' הא הוי כ"ש מסמיכה. ואחרונים תי' ניהו דהש"ס דחה כיון דמדלי כו' וי"ל דסמיכה חמירא ה"ה דיש ג"כ סברא להיפך די"ל דסמיכה קילא משתי כירות המתאימות ובס' ת"ש שכתב הטעם די"ל שתי כירות איכא תרתי דעומדת ע"ג גרופ' וסליק לה עכ"פ הבלא וגם היא סמיכה בצד כירה שאינה גרופ' ע"ש א"כ מה"ט גם מ"א הוצרך לאשמועי' דבריו:
ז סָעִיף א (סק"ח) אפי' כו' מפני שהגורף כו' רצה ליתן טעם למה החמירו בתנור לאסור אפי' גרוף ניהו דתנור חומו הרבה יותר מכירה ויש לחוש בו יותר שמא יחתה מ"מ כיון דגרוף התנור ואין גחלים בתנור א"א לחתות עז"כ מפני שהגורף כו':
ח סָעִיף א (סק"ט) אפי' ע"ג אפי' בשבת. דל"ת דרמ"א קאי דוקא על דברי המחבר דאיירי בסמיכה קמ"ל דאפי' ע"ג כו': כ"מ בגמ' דף מ' ע"ב ת"ר מביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה כו' והובא בש"ע סי' שי"ח סעי' י"ד ע"ש: ואפשר דאפי' אינו גרוף כו' דהא בסי' שי"ח הנ"ל מניחו כנגד המדורה אלא שיש לדחות כמ"ש הרא"ש פ' כירה סי' יו"ד דגבי מדורה דקתני נגד המדורה ולא קתני אצל המדורה משמע דצריך להרחיק מן המדור' וא"כ א"ל הכירא ולכן לא גזרו: מיהו בסעיף ה' משמע כו' חוזר על תחלת דבריו שהתיר בגרוף אפי' ע"ג וע"ז כ' מיהו בסעיף ה' משמע דעכ"פ לתוכה אסור אפי' גרוף וקטום וע"ש מ"א ס"ק ל"ה:
ט סָעִיף א (ס"ק י) ותנורים כו' אלא תנור של נחתומין וסיים הר"ן ותנור של נחתומין מפרש בפ' לא יחפור דף כ' ומובא בח"מ סי' קנ"ח וכ' שם הרשב"ם הטעם לפי שהנחתום אופה בה תדיר חומו יותר משאר תנורים:
י סָעִיף א (ס"ק יא) אסור כו' משום דס"ל כר"מ אבל אנן קי"ל כו' רצה לומר לדידן גם הגמ"ר מוד' דגם לאחריני אסור. אולם דברי מגן אברהם הם קצרים כדרכו לכן צ"ב קצת. בדף ל"ח איתא איבעיא להו שכח קדרה על גבי כירה ובשל' בשבת מהו ודרש רב חמא בר אבא תניא המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל אבל בשהיה אין חילוק בין שוגג למזיד ומסיק דאפי' בשוגג אסור ומסיק הטעם משום שראו כי רבו המערימים ושוהים במזיד ואומרים שוכחי' היינו לכן גזרו גם על השוגג משא"כ במבשל ליכא למיחש שיעשה במזיד כו' דלא נחשדו ישראל על השבתות משא"כ איסור שהיה דקיל בעיני הבריו' ומבשל פליגי ר"מ ור"י הובא כמה פעמים בש"ס בחולין דף ט"ו ובב"ק ובכתובות דר"מ ס"ל בשוגג יאכל אפילו המבשל ואפי' בשבת מזיד לא יאכל בין הוא בין אחרים ולמוצאי שבת מותר אפי' לדידיה ור"י ס"ל בשוגג כדא"ל ר"מ במזיד ובמזיד ס"ל דבשבת אסור אפי' לאחרים. אבל במוצ"ש לא אסור אלא לדידיה והיינו עולמית אבל לאחרים שרי במ"ש כן פירשו התוס' במקומות הנ"ל וא"כ לאסור לאחרים בשבת ליכ' פלוגתא בין ר"מ לר"י וגם ר"מ מודה דגם לאחרים אסור בשבת ולא פליגי כ"א במ"ש דלר' מאיר אפי' לו מותר במ"ש. ולר"י לו לעולם אסור וכיון דבשהיה גזרו על השוגג אטו מזיד שלא יערים א"כ גם לר"מ ראוי לאסור שהה בשוגג אפי' לאחרים ביום השבת כמו לר"י ואיך תלה מ"א מחלוקת הטור והג"מ בין אי קי"ל כר"מ או כר"י אולם בדברי הג"מ הדברים מבוארים שכ' וז"ל ונ"ל הא דאסרינן בשכח כו' ה"מ לדידיה אבל לאחרים שרי אפילו בו ביום דמן הדין הוי ליה להתיר בשכח אפי' לדידיה כמו המבשל בשבת בשוגג דקי"ל כר"מ כו' והא דאסרינן בשכח משום גזרה כדאמרי' משרבו עושים מזיד ואמרו כו' חזרו וקנסו גם על השוגג וכיון דאסרינן לדידיה אע"ג דשרי לאחריני תו ליכא למיחש דלמא יניחו במזיד ויאמרו שוכחים אנחנו דאין אדם חוטא ולא לו עכ"ל הג"מ. וטעם זה ניחא לר"מ דס"ל במבשל בשוגג אפי' לדידיה שרי דס"ל דלא קנסו שוגג אטו מזיד. אלא בשהה אסור גם בשוגג מחשש הערמ' וא"כ די במה שאסור לדידיה וכמ"ש בהגמ"י משא"כ לר"י דגם במבשל אוסר בשוגג ואע"ג דמבשל ליכא למיחש לערמ' דלא נחשדו ישראל על השבתות מכל מקום אסרו בשוגג מטעם קנס דסבירא ליה קנסו שוגג אטו מזיד כדאיתא בגטין דף נ"ג ע"ב ע"ש דבהא פליגי ר"מ ור"י אי קנסו שוגג אטו מזיד. וכיון דר"י סבירא לי' במבשל בשבת בשוגג אסור אפילו לאחרים ע"כ דגם זה בכלל הקנס דאפי' לאחרים אסור וא"כ גם בשהה בשוגג ניהו דאפי' היינו מתירים לאחרים מכל מקום ליכא חשש הערמה. מכל מקום אסור גם לאחרים משום קנס: ולב"ב. פשיטא דאסור ואפי' הג"מ י"ל דמודה. וע' בי"ד סי' צ"ט בט"ז ס"ק י' שכ' בשם רש"ל הא דקי"ל שם המבטל איסור במזיד אסור לו ולמי שנתבטל בשבילו אבל לאחרים שרי מ"מ לבני ביתו אסור
יא סָעִיף א (ס"ק יג) דינו כו' שכבר היה ראוי לאכול ר"ל אע"ג שע"י חזרת הגוי נהנה הישראל דעי"ז יצטמק והא מצטמק ויפה לו מ"מ אין זה הנא' גמורה. עס"ס רע"ו מבואר שם אם היה נר בבית ישראל. ובא הגוי והדליק עוד נר אחר מותר להשתמש לאור שהדליק הגוי כל זמן שנר הראשון דולק דהא בלי נר שהדליק גוי היה יכול להשתמש לאור נר ראשון אע"ג דע"י שדולק גם נר הגוי רואה יותר בטוב מ"מ אין זה הנאה גמור' ודומה לדין דהכא:
יב סָעִיף א (ס"ק יד) החזיר' כו' דבהגמ"ר משמע כו' הובא לשונו בהרב"י וטעמו דאי' בשבת דף ל"ח בעי מיני' מרחב"א שכח קדרה ע"ג כירה בשבת מהו כו' נפיק ודרש המבשל בשבת בשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל ובשהה ל"ש מזיד או שוגג תרווייהו אסירי כן מסקינן שם ובתר הכי אמרי' עבר ושכח מהו (כ"כ הרב"י שהיה גרסת הרי"ף ורמב"ם) ולא אפשיטא וס"ל דאזלינן לקולא כיון דהוא איסור דרבנן וכוונת איבעיא שניה ס"ל לרי"ף ורמב"ם דהיא כאבעיא א' אלא הא דפשט אבעיא א' לאסור אפי' בשוגג היינו דוקא בלא בישול כ"צ ואבעיא שניה היתה אם בישל כ"צ אלא שמצטמק ויפה לו אי גם כה"ג אסור בשוגג מחשש שמא יערים ויעשה במזיד וכיון דלא אפשיטא ואזלי' לקולא לכן כ' בש"ע דפסק כוותייהו בלא נתבשל כ"צ אפי' שוגג אסור והיינו אבעיא א'. אבל מצטמק ויפה לו דהיינו אבעיא שניה מותר דבזה אזלינן לקולא אבל במזיד אפי' מצטמק ויפה לו אסור דהא נסתפק הש"ס לאסו' מצטמק ויפה לו אפי' שוגג שמא יערים במזיד ויאמר שוגג הייתי מוכח עכ"פ דמזיד אסו' אבל הג"מ ס"ל דהא דפשט אבעיא א' לאסור אפי' שוגג מיירי בכל גווני אפי' רק מצטמק וי"ל ופי' אבעי' שניה לא כהרי"ף ורמב"ם אלא כמפרשי' אחרים הובא גם בהרב"י ורמ"א הכריע בשהה התיר מצטמק ויפה לו כדעת הרי"ף ורמב"ם ובחזרה דחמירא (דלא כהג"א) הכריע להחמיר כדעת הגמ"ר: דלאחרים שרי כו' אבל לבני ביתו נלע"ד דאסור כמ"ש מ"א ס"ק שלפני זה דדין עצמו יש להם:
יג סָעִיף א (ס"ק טו) וי"א שכל כו' וא"כ מוטב כו' ר"ל ניהו שכ' רמ"א ונהגו להקל כסברא אחרונה מכל מקום מהיות טוב כו' ראוי להושיב הקדרה סמוך לחשיכה ודין חי יש לו ומותר אפי' לדעה קמייתא: דמשום הפשטידא (שקורין בראטלינ"ג) כו' ואם יש בה גם בשר חי נראה לכאורה דמותר כמ"ש ר"ס זה וע' לקמן סי' רנ"ד:
יד סָעִיף א (ס"ק טז) כמאכל כו' ע' סי' רנ"ד כו' דפסק שם להחמיר דבעינן דוקא חצי בשולו:
טו סָעִיף א (ס"ק יז) מגולה כו' דלא מיקרי הטמנה כו'. ר"ל ניהו דרמ"א חולק על המחבר דס"ל הטמנה ע"ג גחלים אסור דה"ל מטמין בדבר המוסיף הבל דהא הגחלים מוסיפים הבל ורמ"א ס"ל כיון דהקדרה מגולה למעלה לא מיקרי הטמנה. וכי היכי דלא תקשי ניהו דהקדרה עצמה מגולה מ"מ הא עומדת בתנור והקדרה מוקפת ע"י התנור מכל צד וגם למעלה וגם פי התנור מוקף וסתום וגם מוסיף הבל ע"י הגחלים ויאסר וע"ז כתב הואיל ואין דופן הקדרה דבוק לדופן התנור ויש אויר ביניהם לא מיקרי הטמנ':
טז סָעִיף א (ס"ק יח) מותר כו' בד"מ כ' כו' מביא המקור שממנו נובע הגהת רמ"א. ובזה נבין כוונת רמ"א באיזה ענין מתיר. וז"ל הרב"י בסי' שי"א. והרמב"ם כ' כו' דבר"פ כל הכלים תניא פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים אם מקצתה מגול' ר"ל מן הפגה ומן החרר' מטלטלין אותה שתופס את המגולה ומוציאה אע"ג דמזיז בזה התבן והגחלים והם מוקצים מ"מ זה עדיף אפי' מטלטול מן הצד ואם אינ' מגול' כלל אין מטלטלין אפי' ע"י תחיב' כוש וכרכר דה"ל טלטול מן הצד ואסור ר"א בן תודאי או' אפי' אין מגולה תוחב בכוש וכרכר והן ננערות מאיליהן דס"ל טילטול מן הצד לא שמי' טלטול ופסק ר"נ שם כר"א בן תודאי והכי קי"ל וכ' רש"י בעירובין והוא שכבו עכשיו הגחלים דאל"כ מתוך שמתהפכים הגחלים מכבה העליונות ומבעיר התחתונות הביאו ה"ה פכ"ה מהלכות שבת וכ' על זה הרב ב"י וז"ל והרמב"ם כ' וחררה שע"ג גחלים ולפי דבריו אפי' בלא כבו נמי מתוקמא שפיר שמאחר שאינה טמונה אינו חותה בגחלים בנטילת החררה: אלא שמנענעין כו' ובריי' דקתני שטמנה בגחלים לא טמנה קאמר אלא שהניחה ע"ג גחלים אלא דאיידי כו' עכ"ל הרב"י: וא"כ ה"ה בקדרה כו' זהו מדברי מ"א כיון דרמ"א יליף התירא דהכא מסי' שי"א אין להתיר יותר משם דוקא בעומדת ע"ג גחלים אבל לא בטמונה בגחלים: וז"ל המרדכי כו' הביא ראיה מהמרדכי דע"כ גם המרדכי ס"ל הכי לחלק בין ע"ג ובין טמונה דאל"כ סותר את עצמו דבר"פ כירה מתיר לישראל להסיר הקדרה מן הגחלים ובפ"ד אוסר אם הגחלי' סביב לקדרה וע"כ צ"ל מה שהתיר ר"פ כירה היינו דוק' בעומדת ע"ג גחלים: כדאי' בכריתות ד"כ: ועסס"י זה ר"ל אע"ג שעל ידי ישראל אסור התירו ע"י גוי ה"ט כיון דאין דעת המסיק להבעי' או לכבות מ"מ אסור דהוי פסיק רישיה כו' ואמירה לגוי דהוי שבות ובשבות זה שלא נעשה על ידי ישראל מותר היכי שאין האיסור רק משום פסיק רישיה אע"ג שפסק מ"א בסי' שי"ד דאפי' באיסו' דרבנן היכי דהוי פסיק רישיה אסור דלא כת"ה מכל מקום שבות דאמירה לגוי קיל וכן כתב מ"א סי' זה ס"ק מ"א: וכ"מ ברש"י ס"פ ב"מ דף ל"ה ע"ב אהא דתנן שש תקיעות היו תוקעין בע"ש כו' התחיל לתקוע תקיעה ג' סילק המסלק והטמין המטמין. ופירש"י סילק המסלק קדרות העשויות להסתלק למאכל הלילה. והטמין המטמין את הראוי למחרת עכ"ל והא דהוצרך המ"א להביא ראיה מדברי רש"י ולא מדברי הש"ס גופה יש לו' על פי מ"ד בדף ל"ד ע"א אמר רבא מ"מ אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשכה גזרה שמא ימצא הקדירה צוננת וירתיחה. ופריך א"ה אפי' בין השמשות נגזר א"ל סתם קדרות בין השמשות רותחות ופי' רש"י שסמוך לבין השמשות מעבירן מעל האור וליכא למיחש שמא כצטננה וירתיחה עכ"ל. ואם כן מדברי הש"ס דאמר סילק המסלק והטמין כו' ליכא להוכיח דשבת אסור לסלק די"ל דסילק כו והטמין חדא מילת' ואורח' דמלתא נקט דמה"ט מותר להטמין בה"ש דאז סתמא הן רותחות כיון דעד סמוך לב"ה הן עומדים ע"ג האש וסמוך לבה"ש מסלקן כדי להטמין ולכן אמר סילק המסלק כדי שיטמין המטמין אבל לעולם גם בשבת מותר לסלק. ולכן הוצרך להביא ראיה מדברי רש"י שפי' שהן שני ענינים. והיינו סילוק פירושו אותו מאכל ששייך לסעודת הלילה. והטמין מה שצריך למחרת. ומדהוצרך לסלק מה שהוא צריך ללילה ולא המתין לסלק עד הלילה דהא אינו מטמינה. אע"כ דבלילה אסור לסלק והיינו כשטמונה בגחלים: רותחות שהיד ס"ב דכן דעת הרב"י בסי' שי"ח דאף על גב דקיי"ל אין בישול אחר בישול מכל מקום אם נצטנן מרתיחתו דהיינו שעכשיו אין יד סולדת בו יש בו משום בישול אחר בישול דכבר אזיל ליה בישול הראשון כיון דשוב אין היד ס"ב: ונהגו להקל כו' דלא כב"ח שכתב אפי' לפי שנהגו להקל בלא נצטנן אפי' אין היד סולדת בו מ"מ אין בישול אחר בישול מכל מקום אסור משום איסור חזרה וע' ס"ק כ"ו:
יז סָעִיף ב (ס"ק כ') ועודה כו' דהרב"י ס"ל כו' בא לישב מה הוסיף רמ"א על דברי המחבר שכתב ולא הניחה ע"ג קרקע. אבל הניחה על גבי קרקע כו' דכל אלו הם איבעיות דלא אפשטא. ופסק הרב"י כהפוסקים דס"ל כיון דמדרבנן הוא אזלי' בספיקו לקולא. אבל רמ"א ס"ל כהפוסקים לחומרא: וה"ל כמושיב כו'. ר"ל דבטלה שהיה קמיתא ואין לו דין חזרה:
יח סָעִיף ב (ס"ק כא) ודעתו כו' והרב"י ס"ל כו' וטעם מחלוקת ע' בהרב"י:
יט סָעִיף ב (ס"ק כב) על גבה כו דאפילו תלה כו' לתוך אויר כו ר"ל שהקדרה רחבה למעלה וקצרה למט' ועי"ז שהיא קצרה למטה נכנס לתוך התנור אבל קצה העליון שהיא רחב אינו נכנס לתוך התנור ותלה באויר ועי"ז אין שולי הקדרה נוגעים בתחתיות התנור לאפוקי מהפוסקי' דס"ל דגם כה"ג מיקרי הטמנה. אלא אם כן הקדר' רחבה למטה עד שאינו נכנס כלל לתוך התנור ויושב למעלה על שפת התנור או מניח כיסוי ע"פ התנור ועליו מושיב הקדרה:
כ סָעִיף ב (ס"ק כה) אסור כו' דה"ל התחלת הטמנה וכתב על זה הט"ז דוקא במכוסה למעלה אבל כשהיא מגולה למעלה א"ל דין הטמנ' כמ"ש רמ"א לעיל ושרי אבל כשמכוסה למעלה דהוי הטמנ' אסור כמ"ש ס"ק כ"ג דגם מכירה לטמינה אסור:
כא סָעִיף ב (ס"ק כ"ו) סמוך לברכו ובגמרא ס"פ כו' ר"ל דין איסור סמוך לחשיכה הוא מדברי הרא"ש פרק כירה סק"ב מוכיח כן מדברי ב"ש וכתב הטעם אי שרינן סמוך לחשיכה יעשה כן גם אחר חשיכה ואז א"ל שמא יחתה. וכולה חדא גזרה והגמ"ר הוסיפו לאסור סמוך לברכו דהוי קבלת שבת לדידן כמ"ש מ"א ס"ס רס"א וע"ז כ' מ"א דמדברי רש"י והר"ן וה"ה משמע דלא כותייהו דאיתא התם דף ל"ט ע"ב התחיל לתקוע תקיעה ג' סילק המסלק כו' ושוה' כדי צליית דג קטן או כדי להדביק פת בתנור ותוקע ומריע ותוקע ושובת. ופי' רש"י להדביק פת בתנור ועדיין יש שהות כדי שיקרמו פניה שהיו ממהרים התקיעות כדי להוסיף מחול על הקדש ותוקע ומריע ותוקע ושובת חל שבת עליו עכ"ל רש"י. הרי מיד אחר הדבקת פת היו תוקעים ושובתים משום תוס' שבת הרי דתקיעה ד' שהיו מיד אחר הדבקת פת דינה כמו ברכו לדידן. ואפ"ה סגי כשמדביק הפת סמוך לתקיעה. אע"ג דא"א שיקרום פניו קודם התקיעה ד' די במה שקורם פניו קודם חשיכה. ואע"ג שאם אינו קורם קודם חשכה אסור אם קורם בשבת דגזרינן שמא יחתה. מ"מ אם קורם אחר תוס' שבת ל"ל בה כיון שהוא קודם חשכה אע"ג דאיכא למיחש אם יקרום אחר ברכו דהיינו תוספת שבת יחתה אז והחתוי יש בו איסור משום תוספת שבת מ"מ לא גזרינן: דהא לא אסור מדאוריי' אע"ג דלי"א שהביא המחבר בסי' רס"א שצריך להוסיף מחול על הקדש והוא דעת הרי"ף והרא"ש יש בו איסור עשה ולרמב"ם אפי' איסור דרבנן ליכא. לכן העתיק באמת בספר ת"ש דברי מ"א הללו דהא ליכא אלא עשה והמ"א א"ל דס"ל אפי' לרי"ף ורא"ש דאיכא עשה בתוס'. מ"מ כיון דהתו' ל"ל שיעור ואפילו כל שהוא סגי רק שיהיה לו שיעור. א"כ מה שמוסיף יותר על אותו שיעור הקטן אינו אלא מדרבנן ולהכי ל"ל שבאותו שיעור קטן יחתה כיון דזמן מועט הוא לא חיישינן ויותר התו' רק מדרבנן מש"ה ל"ג אע"ג דאיסור החתי' בתוס' שהי' מדרבנן אינו אלא משום גזרה ולא שאסור מדרבנן מצד עצמו. כ"ש כו' דהיא גופי' כו'. ר"ל מה שאסר הרא"ש סמוך לחשיכה בשבת אסור שמא יחתה כו' אף ע"ג דכ' הרא"ש דכולה חדא גזירה. מ"מ אין להחמיר לאסור גם סמוך לברכו דהא סמוך לברכו אין לגזור שיעשה כן בשבת דדוקא סמוך לשבת גזרינן אטו שבת דמחלפי אבל סמוך לברכו לא מחליף בשבת. ול"ל כ"א אחר ברכו וכה"ג לא גזרינן. כמו שהוכיח מהדבקות פת. ובס' תו' שבת תמה איך השוה מ"א דין דהכא דהוא ענין חזרה להדבקת פת שהוא דין שהיה והלא בהרבה דברי' החמירו בחזרה יותר מבשהיה ולענ"ד כוונת מ"א להוכיח רק כמו דלא גזרינן סמוך לברכו אטו אחר ברכו בדידיה דהיינו מדין שהי' ה"ה דאין לגזור בחזר' בזמן ההוא. דזמן ההוא קודם עם מאחריו ולא מחלפי כ"ה כן י"ל: ועוד י"ל והוא העיקר דהי' מביא ראי' משהי' ע"פ רש"י לחזרה שכ' הרא"ש והגמ"ר והא לרש"י אותו זמן חזרה של הרא"ש וכ"ש של הגמ"ר מותר דהרא"ש כ"כ לפמ"ש כפירש התוס' דהא דאמר רש"י בדף ל"ח ע"ב לדברי האומר מחזירין ומחזירין אפי' בשבת דר"ל ל"מ בחול (דהיינו שהוא סמוך לשבת ע"כ שאם נצטנ' כו') ודאי מחזירין אלא אפי' בשבת גופי' ג"כ מחזיר אבל רש"י מפרש מאי דאמר ר"ש מחזיר אפי' בשבת דר"ל בליל שבת ודאי מחזיר אלא אפי' ביום השבת ג"כ מחזיר וא"כ לרש"י אין איסור כלל בחזרה סמוך לחשכ' או סמוך לברכו אלא מרש"י כפי מאי דס"ל לענין שהי מיני' יליף מ"א לענין חזרה דהרא"ש והגמ"ר והרי חזינן דשהי' דרש"י חמיר' מחזרה של הרא"ש והגמ"ר דהא בשהי' דרש"י אין חולק ובחזר' דהרא"ש והגמ"ר רש"י חולק עליו. וא"כ ניהו דבעלמא חזרה גמורה חמירא משהיה מ"מ ס"ל למ"א דבחזרות של הרא"ש לא נחמיר יותר משהיה דרש"י כ"א מה דמצינו בהדיא דחמיר:
כב סָעִיף ב (ס"ק כח) טוב להחמיר כו' ע"ג תנור כו' היינו אפי' תנור דידן. דהא לא גרע מכירה שאינה גרופה וקטומה דעכ"פ אסור להחזיר בשבת עליו ולמאן דמחמיר בסמוך לחשכ' או סמוך לברכו א"א באותו זמן דין חזר' י"ל ואסור:
כג סָעִיף ב (ס"ק כט) אפי' כו' דאל"כ אפי' בשבת שרי כמ"ש סי שי"ח והיינו לפי דעת רמ"א שם וכפי מנהג העולם:
כד סָעִיף ג (ס"ק ל) ישנה כו' ואף שהרב"י כו' אפשר דמודה כו' ובספר ת"ש כ' ולא ידענא מה מספקא ליה כו' ונראה דסמי מכאן תיבת אפשר עכ"ל. ולענ"ד דא"צ להגיה. דע דתנן במס' ביצה דף ל"ג ע"ב אין מלבנין את הרעפים לצלו' עליהן ביו"ט. וא"ר יוחנן ברעפים חדשים עסקינן ואסור מפני שמחסמן ר"ל מחזיקי' בהיסק ראשון והוי כעביד כלי בשבת וי"ט וכתבו התוס' יש נזהרים שלא לבשל בתחלה בקדר' חדשה בי"ט ולא היא דהכא מיירי בקדרה ריקנית אבל כשמבשלים בה מאכל ל"ש ביה ליבון רעפים והרא"ש כתב להיפך שמכאן יש ללמוד דאין לבשל בכלי חדשה בי"ט דמחסם ליה דחזי' דמדייתי ואין מחזיקים מים עד שיבשלו בה פעם א'. והרב ב"י שם בסי' תק"ב הביא בשם רבינו ירוחם שכ' בשם התוס' כדעת הרא"ש שאסור לבשל בקדרה חדשה: וכתב על זה רבינו ירוחם וזה לשונו ונראה דבקדרות שלנו שכל תיקונן וגמר עשייתן היא בבשולן בתנור של יוצרים שאינו אסור וכן עמא דבר עכ"ל רבינו ירוחם ועל זה כ' הרב"י וכן המנהג פשוט היום וכו' עכ"ל הרב"י ובש"ע סי' תק"ב כ' הרב"י וזה לשונו לדידן מותר לבשל בקדרות חדשות בי"ט עכ"ל מדכ' תיבת לדידן משמע דס"ל כרי"ו דטעם ההיתר הוא משום דקדרות שלנו א"צ חיסום ואין חילוק בין מלאים ובין ריקנים ולכן הוקשה למ"א למה הצריך פה שתהא הקדרה ישנה ועז"כ כמסתפק דאפשר דברקנית מודה הרב"י ור"ל דהרב"י לא סמך על סברת רי"ו גרידא אלא בצירוף התוס' דהיינו שהיא מלאה דלדעת התוס' אין בו משום חיסום אפי' בקדרות של זמן הש"ס עכ"פ לסמוך על סברת התוס' בקדרות דידן דאיכא לצרף סברת רי"ו דקדרו' דידן כבר נגמר חסומן בתנור יוצרים ולכן כ' בסי' תק"ב לדידן כו' דאיכא תרתי להתירא:
כה סָעִיף ג (ס"ק לא) ע"פ הכירה דה"ל כירה גרו"ק כו' ושרי להחזיר והכא חזרה היא ולא תחלת שהיה דהא כבר עומדי' ע"ג כירה זו: וכ"מ סי' שי"ח וע"ש במ"א דעדיף הכא מגרו"ק: שע"ג תנורים שלנו (שיש להן דין כירה) כו' כיון שיש מעזיבה כו' והוי כמו שימת קדרה דהכא דהוי כגרו"ק ומ"ש מ"א ע"ג תנורים שלנו שרי ליתן ר"ל להחזיר אבל תחלה שהי' בשבת ודאי אסור. וכ"ז כשהתבשיל חם אבל נצטנן דאית ביה איסו' בישול מבואר הדין בסי' שי"ח:
כו סָעִיף ד (ס"ק לב) יש למחות כו' א"כ גם כאן שרי דהא עכ"פ שניהם חמין אלא שמא אחד חם יותר מחבירו דא' היס"ב ולא השני. כיון שהקטניות בכלי שני ר"ל אפי' הקטניות ג"כ היס"ב מ"מ דעת הש"ע ליאסר דהא לדעת הש"ע צ"ל דיש בישול אחר בישול כשא' אינו עומד בחמימות הראשון ולכן כשא' היס"ב ולא השני אסור לערבן משום בישול א"כ אפי' הקטניות היס"ב מ"מ כיון דקי"ל כלי שני אינו מבשל אפי' היס"ב עכ"פ צ"ל דאזיל חמימותו הראשון דהא אינו מבשל לאחרים וכיון שמערה עליהם מכלי ראשון וקי"ל דעירוי מבשל א"כ מערה עליהם רוטב שהיס"ב ומבשל לקטניות. ואפי' שעושים איפכא כו' ר"ל בקטניות ל"ש עירוי דהא בעינן בעירוי שלא יפסיק הקילוח ובקטניות שע"י הבישול מתדבקים זה בזה וגם בלא"ה ל"ש ביה קלוח אלא שנופל כל הגוש בפע' אחת לקער' או יורדים זא"ז ואין מדובקים כלל: אך יש ליזהר כו' כמ"ש ס"ס שי"ח ומ"א כתב שם דהעולם נוהגים היתר להוציאן בכף ואין חוששין להגס' באותו פעם כיון שא"א בע"א וע"ש בט"ז: דה"ל כמטמין כו' דס"ל אם מערב צונן בחמין יש בו משום הטמנ' שמפ' מעש' דאנשי טבריה בשבת דף ל"ח ע"ב שהביאו סילון של מים צוננים תוך אמה של חמין כדי שהצוננים יתחממו והיו הצוננים והחמין מתערבים יחד ואסרו להם חכמים וס"ל דמשום איסור הטמנה אסרו להם אבל התוס' ס"ל דכה"ג לא מקרי הטמנה אלא שהסילון של צוננים הי' יותר ארוך מאמה של חמין. והיה בסוף האמה של חמין סילון של צוננים לבד יוצא אלא ע"י שעברו הצוננים דרך אמה של חמין נתחממין וכה"ג דוקא מקרי הטמנה והכי קי"ל לקמן סי' שכ"ו: ומיהו יש ליתן הקטניות לבסוף לפי שלגבייהו ל"ש עירוי כנ"ל ועדיף מה"ט טפי. לרוטב ואם אין רוטב כו' כצ"ל: שרי ליתן דבדבר יבש שאין בו מרק אין בו משום בישול אחר בישול אפי' נצטנן:
כז סָעִיף ה (ס"ק לג) פאנד"ש כו' ואם יש בו שומן כמ"ש סי' שי"ח סעיף ט"ז והיינו משום נולד שנימוח השומן:
כח סָעִיף ה (ס"ק לד) שאסור כו' ודעת הרב"י נראה לאסור כ"מ קצת בספרו הארוך ס"ס וגם פה בש"ע מדכ' התירא דפאנד"ש ולא כ' רבותא דינו של הר"ן דבר שאין דרכו כו'. אע"כ דס"ל לאיסור והק' בספר ת"ש למה בפאנד"ש התיר הרב"י הואיל והקדרה מפסקת ליתן אפי' לכתחלה ובסעיף ג' כ' המשכים בבוקר כו' אע"ג דהקדר' מפסקת אינו מתיר אלא חזרה אבל לא ליתן לכתחלה דהא הזהיר שלא יניח הקדרה ע"ג קרקע ע"ש מ"ש. ולענ"ד לפי מ"ש מ"א לקמן סי"ח ס"ק כ"ז א"ש שכ' דוקא דבר יבש שאין בו מרק מותר כה"ג אפי' לכתחלה אבל לא בדבר שיש בו מרק אפי' היא חם וא"כ א"ש האי דסעיף ג' דמשמע דמיירי ביש בו מרק וע"ל סי' שי"ח במ"א שם:
כט סָעִיף ה (ס"ק לה) ויש מתירים כו' ז"ל ד"מ כתב ב"י נהגו להחזיר כו' והיינו בנדון שכ' פה בהג"ה בתנו' שאפו בו והטעם כיון דלא הטמינו בו הבלו מועט ויש לו דין גרוף וקטום ותנור שלנו דין כירה יש לו ומותר בגרוף וקטום להחזיר אלא שהרב"י פקפק על היתר זה דהא גם בזה אין נזהרים ומניחים הקדרה ע"ג קרקע קודם שיתנהו בתנור. וכה"ג חזרה אסורה ואי משום שסמכו על דעת הר"ן שהבי' רמ"א בהג"ה סעיף ב' דבנטלו בשבת אפילו הניחו על גבי קרקע מותר להחזיר עדיין יש לפקפק שהם מחזירים אפי' קדרה צוננת לזה ודאי אסור ועוד הא לא שרינן חזרה כ"א ע"ג ולא לתוכ': ונראה דבדבר כו' מכאן מתחילים דברי ד"מ: ודברי ב"י אינן כו'. ר"ל שאינן עיקר להסכים עמו כי אם בדבר צונן: דמאי דאמרי' בגמ'. דף ל"ח ע"א לתוכה אסור להחזיר. וצ"ע דהר"ן לא כתב היתר זה אלא כשמניח' ע"ג קרקע דשם הטעם שאסור להחזירו כיון שהניח' ע"ג קרקע בטלה שהי' קמייתא והוי כנותנו לכתחלה בשבת אבל אם נוטלו משם בשבת אע"פ שהניחה עג"ק מ"מ לא בטל' שהי' קמיית' אבל איסור תוכה הוא מטעם אחר ואפשר דתוכה יותר י"ל שמא יחתה (ואפי' הוא גרו"ק מ"מ י"ל כמ"ש מ"א סקי"ח) א"כ מה לי אם נטלה מע"ש או בשבת. וזהו דעת המחמירים שהביא רמ"א: דאפי' הטמינו כו' ומקיל יותר מרמ"א (אפשר גם רמ"א מודה לו) דרמ"א לא התיר אלא אם לא הטמינו. ולבוש מקיל אפי' הטמינו רק שיהי' אחר סעודת שחרית: לענין היתר תוכ'. ליישב השגת הרב"י הנ"ל:
ל סָעִיף ה (ס"ק לו) שלא נצטנן. ואפי' בדבר שאין בו מרק כו'. דע"כ הא דאסר בנצטנן אין הטעם משום בישול דהא רמ"א מיירי שאין היס"ב בתנור וא"כ אפי' יש בו מרק אין בו משום בישול אע"כ הטעם כיון דנצטנן אזיל ליה שהי' קמייתא וה"ל כמניח לכתחלה בשבת וה"ט שייך אפי' בדבר שא"ב מרק. ובספר ת"ש הקש' ממ"ש מ"א לעיל ס"ק י"ט בנצטנן לגמרי אסור משום בישול. וכ"כ הטור ור"נ דאפי' באין בו מרק אסור דהוי כנותן לכתחל' בשבת. ולענ"ד י"ל דבס"ק י"ט קאי להשיג ע"ד הב"ח שכ' אפי' לא נצטנן לגמרי אע"ג דאין בו משום בישול מ"מ אסור משום איסור חזרה דהוי כנותן לכתחל' ועל זה חלק מג"א דכמו דאין בו משום בישול דעדיין שם בישול הראשון עליו ה"ה דלא הוי כנותן לכתחל' בשבת ועז"כ אם ניצטנן לגמרי יש בו משום בישול דבטל בישול הראשון וממיל' דיש ג"כ משום דהוי כנותן לכתחל' דבטל' שהיי' קמייתא אלא דשם מיירי לענין בישול נקט ג"כ איסו' בישול ואפשר דמ"א דס"ל דכ"ה דאיכא משום בישול בטל בישול הראשון ה"ה דהוי כמניח לכתחלה דבטל' שהי' קמייתא:
לא סָעִיף ה (ס"ק לז) להחם כו' כ' ב"י בשם רשב"א אסור לומר לגוי להדליק כו' והקשה למ"א כיון דמקור דין רמ"א הוא מרשב"א הנ"ל והא רשב"א לא אסר כ"א אמירה לגוי להדליק אבל לא להחם ולמה אסר רמ"א אפי' להחם ועז"כ דכל אחד אזיל לשיטתיה דרשב"א ס"ל אפי' נצטנן לגמרי מותר לישראל לחממו דס"ל אין בישול אחר בישול אפי' נצטנן אא"כ רוצה ליתנו ע"ג האש או ע"ג כירה אז אסור לישראל לעשותו משום שמא יחתה מש"ה הוצרך הגוי לו' שצוהו להדליק דאי לחממו ניהו דע"ג האש אסור בישראל בגוי עכ"פ הוי שבות דשבות דהא הרשב"א ר"ל דאפי' דיעבד אסור וא"כ י"ל דס"ל לרשב"א כמ"ש מ"א בשם מרדכי סס"ק זה דאם צוה לגוי לעשות מלאכ' דרבנן אין אוסרים התבשיל ולכן הוצרך הרשב"א לו' שצוהו לגוי להדליק דאיכא איסור תורה לכך אסו' אפילו דיעבד ומזה יליף רמ"א לדידן דס"ל אפי' להחם בנצטנן לגמרי יש בו משום בישול אחר בישול ויש בו איסור תור' ולכן כ' אפי' להחם אסור דיעבד בנצטנן לגמרי: ומיהו י"ל אם לא חממו הגוי ע"ג כו'. מאחר שגדולי פוסקים מתירים כו' והם הרשב"א והעומדים בשיטתו ואע"ג דאפי' חממו ע"ג האש לגדולי פוסקים הנ"ל עכ"פ בדיעבד מותר כיון דלדידהו ליכא איסור תורה כו' מ"מ בזה לא רצה מ"א לסמוך עליהם כיון דלדידן איכא איסור תורה וגם לדעת גדולי הפוס' איכא שבות ולדידן ראוי לקנסו לאסור בדיעבד:
לב סָעִיף ה (ס"ק ל"ח) ואם עשה כו' פי' כו' וז"ל ד"מ כו' הוא ענין בפ"ע וחידש דין שלא הוזכר בש"ע דבש"ע מיירי שישראל צוה לגוי ובד"מ מיירי שהגוי עשה מדעת עצמו:
לג סָעִיף ה (ס"ק ל"ט) לא נצטנן. ובאגודה כ' כו' שהטמינה כו' הא דאסרו התבשיל דהא נרא' מלשון האגוד' דהשפח' מדעת עצמה הטמינ' ולא צוה לה אחד מבני בית וצ"ל משום חומרא או שלא הי' שם בני תור' וכמ"ש בס"ק שלפני זה גם בלא"ה צ"ל דלא אסרו התבשיל כ"א מצד חומרא דהא אפי' צוהו אם לא עשה גוי כ"א איסור דרבנן לא קנסינן לישראל לאסור דיעבד וכמ"ש מ"א בס"ק שלפני זה בשם מרדכי אם לא שנא' דהאגוד' חילק על מרדכי הנ"ל והוא דוחק לכן נכון לו' דהאגוד' מצד חומרא אסר כנ"ל:
לד סָעִיף ה (סק"מ) לכן כו' פי' כו' בא ליישב איך שייך לשון לכן דהא בדין א' לא התיר רק דיעבד וגם דוקא שלא נצטנן לגמרי ובדין שני מתיר אפי' לכתחל' ואפי' נצטנן לכן כ' מ"א דהאי ולכן הוא להיפך וקאי על האיסור:
לה סָעִיף ה (ס"ק מא) ע"י כו' דהראשון פטור אבל אסור וה"ה הכא דאם ישראל מעמידו על גבי התנור קודם היסק הוי ישראל כדין נותן הקדר' ואח"כ כשמסקת הגוי הוי הגוי נותן את האור דמ"מ הישראל פטור אבל אסור: דשרי כמ"ש סי' רע"ו ר"ל דשרי לו' לגוי שיסיק לו משום דהכל חולים אצל צנה ועוד טעמי' אחרים המבוארים שם. לא קפדינן כ"ה. ר"ל אע"ג דפסיק רישיה אסור אפי' באיסור דרבנן כמ"ש מ"א סי' שי"ד דלא כת"ה ע"ש מ"מ בשבות דאמיר' לגוי דאין ישראל עושה מעש' הקילו כדלעיל סעיף א'. ומזה נ"ל היתר שאם נתן הגוי מים כו' לאו דוקא אם נתן דהיינו דיעבד דה"ה לכתחלה דשרי דהא יליף לה בק"ו מתבשיל ובתבשיל הא שרי לכתחלה ונקט לשון דיעבד משום סיפא באם נתן הגוי המים אחר שהוסק דנסתפק מ"א ואפשר דאעפ"כ מותר אבל לכתחל' פשיטא ליה דאסור: אבל ישראל כו' דהוי פסיק רישי' כו' ובס"ס רנ"ד כ' טעם אחר שמא יחתה: מיהו כשהכלי' מלוכלכים כו' נ"ל דאסור ומשום נולד דהשומן נימוח: ול"נ שיניח כו' לא יערה דאם מער' עליהן הוי כאלו מרסקן בידים ובזה יש ליזהר כמ"ש בסי' ש"כ סעיף י"ד דהרא"ש הי' נזהר להטיל מים תוך השלג אבל כשמניח הכלים תוך החמין דהשומן נפשר ממילא שרי וכמ"ש לקמן סי' ש"כ דמותר ליתן שלג וברד לתוך המים אע"ג דנפשר תוך המים ע"ש וכ"כ בס' ת"ש:
לו סָעִיף ה (ס"ק מג) אצל תנור כו' וי"ל ע"מ שיסמוכו והיינו כמ"ש שם כיון שיש הפסק מעזיב' ה"ל כגו"ק ואע"ג דכתב שם בשם מהרי"ל דבעינן שיתן שם דבר מה להפסיק משום הכירא מ"מ קודם היסק הקילו: אבל בתבשיל קר או שאר דברים קרים עסי' שי"ח כו' ומ"מ בדבר קר אפי' אין בו מרק דלית ביה משום בישול מ"מ אסור דהוי כנותן לכתחל' וכמ"ש ס"ק ל"ו ואפי' גו"ק אסור וכן מכיר' לטמונ' או איפכא אסור כדלעיל ס"ק כ"ג דהוי כנותן לכתחלה:
א סָעִיף א ס"א שהיא עשויה כקדירה. לשון רש"י: ע"פ כו' למעלה. לשון הטור משום דתנן אף מחזירין: ויש בה. שם ל"ח ב': שהיא פסולת. לשון הטור וכ"כ הרמב"ם בפי': להשהותו עליה אא"כ. כר"נ שם בתר כל הסוגיא דמשמע שהוא מסקנא דשמעתין: או שהוא חי. י"ח ב': אבל אם. שם: ואפי' נתבשל. שם ל"ז ב' במילתיה דר"נ: חיישינן. שם י"ח ב' והשתא כו': אא"כ. מתני' ל"ו ב': שהוציא כו'. ירוש': דהיינו כו' למעט. שם בירושלמי ובגמ' ל"ז א' גחלים שעממו כו': שני כירות. שם בבעיא דלסמוך: אפי' לסמוך. שם כאביי ותניא כותיה: ואפי' אם. כאוקימתא דר' אדא דודאי המתניתין הפי' כר' אדא מדלא קאמר דלמא משמע שהוא מסקנא דשמעתא רק שהלכה כאביי ג"כ מחמת הברייתא: כ"ז שהיד. שם מ' ב' אחד מים ואחד שמן כו' וכ"ש בכירה וע"ש ברא"ש ס"י תימא מ"ש הכא כו' ולעיל אסרינן להשים ע"ג כירה כו' וי"ל כו' בירושל' מותר להפשיר במקום כו' ע"ש וכ"ה בירושלמי כאן: וכ"ש. שם מתני' וברייתא: שהוא מקום. שם בגמ': אם הוסק. מתניתין שם: והתנורים. ב"ב כ' ב': ואם שכח ושהה. שם בעיא השניה ומפרש הרי"ף בשוגג ובמצטמק ויפה וכן פי' תוס' שם ד"ה עבר ונראה לר"י כו' ור"ל אם היתה הגזירה גם אם מצטמק ויפה לו וכן משמע שם דבמצטמק ויפה הבעיא מדפשיט מבצים ע"ש ופסק לקולא: ואם. שם הבעיא ראשונה: ואם עבר. כר' יהודא שם: עד בכדי שיעשו. שם י"ח ב': ואם החזירם א"י. דמזיד בא"י לצורך ישראל כשוגג בישראל דהא בישראל קי"ל כר' יהודה בב"ק ע"א א' דבמזיד לא יאכל עולמית ובא"י מותר בכדי שיעשו כמ"ש בשבת קנ"א א' וביצה כ"ד ב': ואם החזירם. ר"ל אפי' בשוגג אסור אם מצטמק ויפה לו דחזרה מצטמק ויפה דינו כלא בשל כ"צ בשהה דאף לחנניה דכמב"ד מותר חזרה אסור לעולם כמ"ש למטה: ואם מצטמק ורע. ר"ל אע"ג דלכתחילה אסור כמ"ש הר"ן מהא דאמרינן שם ל"ח ב' ואף ר' אושעיא כו' וחמין מצטמק ורע להן כמש"ש א' וע"ש בתוס' ל"ו ב' ד"ה חמין צ"ל הא דאסרי ב"ש כו': מותר שהרי. מדמתירין שם י"ח ב' בכדי שיעשו אף ע"ג דנתבשל באיסור כיון שלא נהנה: וי"א שכל כו'. שם ל"ז ב' כחנניה דסוגניא דסתמא בספ"ק כוותיה ועוד מדמחסרינן ודחקינן לאוקמיה מתניתן אליביה ועיין תוס' שם ד"ה לעולם כו' ועוד דר"ש א"ר יוחנן וסייעיה רבא ואמרינן תרוייהו תננהי ומשנינן דיוקא דמתני' קמ"ל אלמא מתניתין כוותיה דייקא וכן ס"ל לרב שמואל בר יהודה אלא דקמ"ל דמצטמק ויפה לו מותר כמ"ש רב האי דרבותא קמ"ל אע"ג דאיכ' למיגזר כיון דבחיתוי מיעוט מועיל יהיב דעתי' ומחתה וראיה דרב אסר במצטמק ויפה לו ובספ"ק אמר רב עד כמב"ד ואע"ג דרב ושמואל פליגי אר' יוחנן הא הלכה כר' יוחנן לגבייהו כמ"ש בריש יו"ט ובפ"ד דעירובין ועוד דמר עוקבא ממישן אמר לר"א אתון דמקרביתו כו' אנן כו' אלמא הלכה כר' יוחנן אלא שאתון צריכין לנהוג משום דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור ובסוריא משהו ואכיל וכן רנב"י מרא דעובדא כו' ומעשה רב כמ"ש בספי"ז דשבת וסברא ראשונה ס"ל כיון דבמסקנא דגמ' אמרינן אר"נ כללא דמילתא כו' ש"מ דהכי קי"ל וכ"ש בשלא נתבשל כ"צ וכמו שהקשה הרשב"א דחנניה סתמא קאמר כל שנתבשל כמב"ד משמע משם ואילך ומסוגיא דספ"ק אין ראיה דשם כ"ע מודים כמ"ש הר"ן שם וראיה כנ"ל דרב אסר במצטמק ויפה ושם התיר כמב"ד וכן הא דסייעיה רבא לרב ששת אין ראיה ועיין רא"ש ומר' יוחנן אין ראיה דאין הלכה כמותו נגד רב ושמואל כמ"ש הרי"ף בכמה מקומות וכמ"ש בספ"ב דע"ז ואין דבריו של א' במקום שנים: או אפי'. דאין חילוק בין תנור לכירה אלא מה שאסור בכירה בשאינה גרופה אסור בתנור אפי' גרוף כמש"ש ל"ח ב' הכא בכופח כו' חוץ מלסמוך כמש"ש דאל"כ מאי פריך שם במאי עסקינן כו' וע"ש ברא"ש אבל בדין שהיה שוה תנור לכירה בין לרי"ף בין לסברא זו כמ"ש בספ"ק האי קידרא חייתא כו' בתנורא דבשיל ש"ד ולכ"א כפירושם ועיין הגמ"ר: ולא הוזכרה. ר"ל בפוסקים דאילו מתני' לא הוזכרה אלא לחזרה כמ"ש שם: ואם שכח כו' אסור. שם ל"ח א' ומשמע אפי' אחרים דלא כהגמ"ר שכתב דלאחרים שרי כיון דהוא משום קנסא אבל ליתא ממש"ש ול"ש ששוגג ומזיד שוין ומזיד אסור אף לאחרים כמ"ש רש"י ותוס' דמזיד דר"מ שוגג דר"י: ואצ"ל. שם: וכל זה בענין. כמ"ש בסי' רנ"ז ס"ז ע"ש: וי"א דאפי'. תוס' ריש פ"ד מ"ז ב' ד"ה במה ונראה לר"ת לחלק כו' ע"ש: רק שנזהרים. שבת ל"ה ב' סילק המסלק כו' לדעת הרי"ף דמצטמק ויפה אבל לי"א צ"ל משום זה: יש להסירו משם. דפסיק רישא על ידי א"י מותר כמ"ש בס"ה בהג"ה: ויזהר שיקחהו. דאף שאינו מתכוין מ"מ אסור משום פסיק רישיה וע' תוס' דכריתות כ' ב' ד"ה סבירא כו' וא"ת כו' וי"ל דהכא ה"ט דמחייב כו' והוא אסור מדרבנן ולכן מתיר ע"י א"י כיון שאינו אלא שבות כמ"ש התה"ד ולקמן בסוף הסימן לכן נוהגין שהא"י מוציאין הקדרות כו' ועמש"ש וז"ש ואז אף כו' כמ"ש תוס' הנ"ל וי"ל כו' משא"כ אם לא יקח בנחת דהוי פסיק רישיה וכ"ז דלא כדעת הערוך בסי' ש"כ סי"ח אבל משום טלטול הגחלים ודאי אין איסור דאף טלטול מן הצד ליכא ועיין מרדכי שם וכמ"ש קכ"ג א' וערש"י שם ד"ה אם מגולה וז"ש המרדכי דאף כו' כנ"ל ר"ל דאף לת"ק מותר:
ב סָעִיף ב ס"ב כ"ז שהיא רותחת. אע"ג דאין בישול אחר בישול מדמותר להחזירה בשבת בנצטנן יש בישול מדאמרינן שם ל"ד גזירה שמא ירתיח וערא"ש פ"ג ס"י: ועודה בידו. פסק האיבעיות דשם לחומרא כמ"ש הרא"ש: ולא הניחה ע"ג קרקע. לשון הרמב"ם ופסק האבעיא לקולא שאחז דרך הירושלמי כשיטתו בכ"מ ובירושלמי שם הניחו בארץ אסור לטלטלו כו' תלוי ביתד אם היה עדיין חם מותר אלא שאח"כ אמר שם א"ר יוחנן ברם בשלא העביר את ידו ממנו אבל אם העביר את ידו ממנו אסור משמע כדעת הגה"ה: ודעתו. שם וכלישנא קמא לחומרא וכמ"ש הרא"ש פ"ד ס"ב בשם ר"ח משום חומרא דשבת חשיבא כשל תורה והרמב"ם וש"ע השמיטו הא דאביי נמשכו אחר הירושלמי שלא הזכיר דאביי: ודוקא. רמב"ם מהא דאמרינן שם י"ח ב' שמא יגיס כו' ואף שהוא רותח וכמ"ש הרא"ש בפ"ג ס"י שם אלא שכתב עד כמב"ד וע' סי' שי"ח: ואז מותר. ירושלמי: אבל. כנ"ל: וי"א. כ"ה בירושלמי ועיין ר"ן: וי"א. ירושלמי סוף פ' במה טומנין ועיין רמב"ם: י"א דכל. תוס' שם ל"ו ב' ד"ה וב"ה מדאמרי' אף בשבת ש"מ שאף בחול פליגי ומינה לב"ה בשאינה גרופה וקטומה: לברכו שהוא. לדעת תוס' ורא"ש בסי' רס"ג ס"י ויש לו דין חשכה כמ"ש בסי' רס"א ס"ד ע"ש: אם הוא סמוך. תוס' שם וע"ש: דינו כמו בשבת עצמו. לאו דוקא אלא דאסור בשאינה גרופה וקטומה אבל בגרופה מותר בכ"ע ואין חילוק בין הניחו' ע"ג קרקע או עודן בידו כמ"ש הרא"ש שם ואע"ג דבפ"ד לא כתב כן שם העתיק לשון התוס' וכדרכו אבל בעצמו ס"ל דמותר כנ"ל. ויש ראיה לדעת זו בירושלמי שם נטלו מבעוד יום מחזירו מבעוד יום משחשיכה מחזירו משחשיכה נטלו מבע"י וקדש עליו היום העמידו בארץ אסור כו' אבל בהנך מותר בכ"ע ולדעת הר"ן ל"ד מבע"י לחשיכה: ויש מקילין. ר"ן דא"א למילף מב"ש לב"ה דב"ש לטעמייהו דכל שאסור בשבת אסור אף בע"ש שם י"ז ב' במתניתין וז"ש אף בשבת דס"ד דכ"ע ס"ל דאסור בשבת רק פליגי בע"ש ואזלי כ"א לשיטתיה כנ"ל: אבל לסמוך. שם ל"ז א' וע"ש תוס' ד"ה מהו כו': אפי' סמוך לאש כו' אפי' סמוך. ר"ל אף שבשבת אסור סמוך לאש כמ"ש תוס' שם ד"ה ת"ש מ"מ בע"ש מותר בכה"ג אפי' סמוך לחשיכה אף לדעת האוסרין: ובתנור. כנ"ל ס"א: ודוקא. כנ"ל שם:
ג סָעִיף ג ס"ג ישנה. ביצה ל"ד א': ריקנית. משום היא גופה: ע"פ הכירה. עמ"א: ויזהר כו' וכבר. כמש"ל בס"ב:
ד סָעִיף ד ס"ד יש. עט"ז ומ"א:
ה סָעִיף ה ס"ה מותר לתת כו' לפי שאין דרך בישול כו'. והיינו ע"פ מ"ש בסי' שי"ח סט"ו בהג"ה ויש מקילין כו' והוא דעת הרשב"א וכמ"ש בחידושיו דאינו אסור כנגד המדורה ולא בכלי ראשון אלא צונן שלא נתבשל וגזירה הפשר במקום בישול אטו בישול אבל צונן שנתבשל אפי' בכלי ראשון או נגד המדורה ואפי' במקום שהיד סולדת בו מותר והוא שלא יתן ע"ג או ע"ג כירה ממש ותדע דאמרינן כל שבא בחמין כו' ואע"ג דתולדות האור כאור והמבשל בה חייב חטאת כמ"ש בפ"ג גלגל חייב ועוד אמרינן שמן אע"ג שהיד סולדת בו מותר קסבר שמן אין בו משום בישול ומלח אפי' בכלי ראשון מותר משום דאין מתבשל בכ"ר ומכאן דאפי' דבר שלא נתבשל כלל אם הוא דבר קשה כגון בשר מותר אפי' בכ"ר או נגד המדורה ואפי' במקום שהיד סולדת בו מותר. וכללא דמילתא כ"מ שאין בא שם לידי בישול וכ"ד שאין בו משום בישול או שאין מתבשל מותר בין בכ"ר בין נגד המדורה ואע"פ שאסרו להחזיר ע"ג כירה שאינה גרופה וליתן לכתחילה אפי' ע"ג גרופה ואפי' דבר חם ומבושל לגמרי התם ה"ט משום דמיחזי כמבשל לפי שדרך בישול בכך וכן ע"ג האש אבל בכ"ר או נגד המדורה שאין דרכן של ב"א ברוב פעמים לבשל כן אין נראה כמבשל אלא כמפיג צינה ואין אסור אלא במקום שיבא לידי בישול ומכלל דברים אלו מותר לתת ע"ג קדרה כו' לפי שאין דרך בישול בכך ואינו אלא כנותן בצד המיחם או כנגד המדורה. וסברא ראשונה בש"ע שם דדבר שיש בו מרק אסור בנצטנן הוא דעת הרא"ש דמוקי מתניתין לכל דבר שבא בחמין כו' מיירי בדבר יבש והכריח ממ"ש גזירה שמא ירתיח וכפירוש רש"י נראה דאין קושיא על הרשב"א די"ל שמא ירתיח ע"ג המדורה או כירה וכן מש"ש בס"ד תבשיל שנתבשל כו' ג"כ לדעת הרא"ש כנ"ל ואינו מוכרח: אבל להטמין כו'. דאפי' מבושל כ"צ דאין בישול אחר בישול בכה"ג אעפ"כ אסור בהטמנה כמ"ש סי' רנ"ז ס"ז כל היכא דאסרינן כו' מדאיפלגי בפ"ג בשהיה ולא איפלגי גבי הטמנה ש"מ דשם בכ"ע אסור וה"ה כאן: וה"ה שאסור כו' דלא התירו. כנ"ל דוקא מבושל כ"צ חזרה מותר ואפ"ה בעינן כל התנאים וחזרה דוקא ואפי' מצטמק ורע לו דוקא חזרה מהא דאמרינן שם ל"ח ואף ר' אושעיא כנ"ל ואף שאין בישול כנ"ל: ובלבד. כנ"ל: וי"מ בזה שאם כו'. כצ"ל וכנ"ל: וכל הדברים. שאף באיסור דרבנן אסור אמירה לנכרי כמ"ש נכרי שבא לכבות כו' ואף שא"צ לגופה: ואם עשה כן. דאף באיסור דרבנן אסור אף בנכרי אף בדיעבד כמ"ש בביצה כ"ה א' חוץ לתחום אסור כו' וכ"ש לפי הפוסקים דבנצטנן אסור מדאורייתא דלא כמ"א: אמנם אם לא. כמ"ש בס"א ואם החזירם א"י כו' דאפילו מצטמק ויפה לו מותר אע"ג שנהנה כיון שיכול לאכלו בלא כך: ומבערת אח"כ התנור. דאין מתכוין בשביל הקדירה ואע"ג דפסיק רישא הוא מ"מ אינו אסור אלא מדרבנן כמ"ש תוס' בכריתות כ"ב וביומא ל"ד ב' והוי שבות דשבות ואע"ג דאף דבדרבנן אסור פסיק רישא כמ"ש בביצה ל"ו ותסברא כו' ואף ע"ג דאין במינו ניצוד ובשבת ק"כ ב' בהא אפי' ר"ש מודה כו' וכן אמירה אסור אף באיסור דרבנן כנ"ל ואפי' עשאו מעצמו כנ"ל מהא דביצה וכן מנכרי שבא לכבות שם קכ"א א' דכותה גבי נכרי כו' מ"מ אמירה בפסיק רישא מותר ששניהם איסורין קלין. תה"ד. וצ"ע דפסיק רישא דוקא בדלא ניחא אבל בדניחא אסור מדאורייתא מדאמרינן ק"ג א' והא אביי ורבא כו' ופריך שתהא חייב ושם קל"ג רבא אמר אפי' תימא כו' וגם מה שחילק האיסורין דוחק גדול. ונראה שגם רמ"א לא סמך עצמו ע"ז ואין מתיר רק בכה"ג שלא נצטנן לגמרי וז"ש לכן נוהגין כו' ר"ל בכה"ג: אבל ע"י ישראל. ביצה ל"ד א' אחד כו': חם ומבושל. כנ"ל בס"ב:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.