א אַף עַל פִּי שֶׁבָּשָׂר חַי מֻתָּר לְהַשְׁהוֹתוֹ, הָנֵי מִלֵּי בִּקְדֵרָה, אֲבָל בִּצְלִי שֶׁאֵצֶל הָאֵשׁ אָסוּר לְהַנִּיחוֹ סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, שֶׁמְּמַהֵר לְהִתְבַּשֵׁל וְאָתֵי לְחַתּוּיֵי. וְהָנֵי מִלֵּי בִּבְשַׂר שׁוֹר אוֹ עֵז, אֲבָל בְּשַׂר גְּדִי וְעוֹף שֶׁהֵם מְנֻתָּחִים לְאֵיבָרִים, מֻתָּר דְּלֹא חַיְישִׁינָן לְחִתּוּי, שֶׁאִם יְחַתֶּה בְּגֶחָלִים יִתְחָרֵךְ (פי' יָצָא מִגֶּדֶר הַצְלִי וְנִכְנַס בְּגֶדֶר הַנִּשְׂרָף) הַבָּשָׂר, שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא חֲמִימוּת הָאֵשׁ בִּלְבַד. וְאִם הוּא בְּתַנּוּר, וְטָח פִּיו בְּטִיט, בֵּין גְּדִי וְעוֹף שְׁלֵמִים בֵּין בְּשַׂר שׁוֹר אוֹ עֵז, מֻתָּר דְּלֹא חַיְישִׁינָן לְחִתּוּי, שֶׁאִם בָּא לִפְתֹּחַ הַתַּנּוּר וּלְחַתּוֹת, תִּכָּנֵס הָרוּחַ, וְיִצְטַנֵּן הַתַּנּוּר, וְיִתְקַּשֶּׁה הַבָּשָׂר וְיַפְסִיד. הַגָּה: וְאֵין חִלּוּק בָּזֶה בֵּין אִם הוּא חַי לְגַמְרֵי אוֹ שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל קְצָת (בֵּית יוֹסֵף) וְכָל זְמַן שֶׁחֲלַל הַגּוּף שָׁלֵם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עָלָיו רֹאשׁוֹ וּכְרָעָיו, מִקְרֵי שָׁלֵם (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי). וְיֵשׁ מַחְמִירִין וְסוֹבְרִין דִּבְתַנּוּר טוּחַ בְּטִיט, הַכֹּל שָׁרֵי; וְעַל גַּבֵּי הָאֵשׁ שֶׁהוּא מְגֻלֶּה, הַכֹּל אָסוּר; וּבְתַנּוּר שֶׁפִּיו מְכֻסֶּה אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ טוּחַ בְּטִיט, אָז יֵשׁ לְחַלֵּק בֵּין גְּדִי וְעוֹף לִשְׁאָר בָּשָׂר, כַּדֶּרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר, וְהָכֵי נָהוּג כִּסְבָרָא זוֹ. (טוּר וְהָגָ"א וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשִׁ"י וּסְמַ"ג וּסְמַ"ק וְסֵפֶר הַתְּרוּמָה).
ב אֵין צוֹלִין בָּצָל וּבֵיצָה אוֹ בָּשָׂר עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּצָּלֶה מִבְּעוֹד יוֹם מִשְּׁנֵי צְדָדָיו, כְּמַאֲכַל בֶּן דְּרוֹסַאי שֶׁהוּא חֲצִי בִּשּׁוּלוֹ. אֲפִלּוּ הוּא בְּשַׂר גְּדִי, דְּכֵיוָן שֶׁהִנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ אֶלָּא שֶׁיִּצָּלֶה מְהֵרָה וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְחָרֵךְ, הִלְכָּךְ חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יְחַתֶּה; אֲבָל כְּשֶׁנִּצְלֶה כְּמַאֲכַל בֶּן דְּרוֹסַאי, לֹא חַיְישִׁינָן דִּלְמָא אָתֵי לְחַתּוּיֵי, אֲפִלּוּ אִם הוּא בְּשַׂר שׁוֹר, שֶׁמֵּאַחַר שֶׁהוּא רָאוּי לַאֲכִילָה לָמָּה יְחַתֶּה לְהַפְסִידוֹ.
ג אִם עָבַר, אוֹ שָׁכַח, וְנִצְלָה בְּשַׁבָּת בְּאִסוּר, אָסוּר.
ד פֵּרוֹת שֶׁנֶּאֱכָלִין חַיִּין, מֻתָּר לִתְּנָם סְבִיב הַקְּדֵרָה אַף עַל פִּי שֶׂאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּצָּלוּ קֹדֶם חֲשֵׁכָה; וּמִיהוּ צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יַחֲזִיר הַכִּסוּי אִם נִתְגַּלָּה מִשֶּׁחָשְׁכָה, וְשֶׁלֹּא לְהוֹסִיף עָלָיו עַד שֶׁיִּצָּלוּ, מִפְּנֵי שֶׁמְּמַהֵר לִגְמֹר בִּשּׁוּלָם בְּשַׁבָּת.
ה אֵין נוֹתְנִין סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה פַּת בַּתַּנּוּר, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּקְרְמוּ (פִּי' שֶׁיַּעֲלֶה עַל פְּנֵי הַלֶּחֶם קְרוּם וּקְלִפָּה מֵחֲמַת הָאֵשׁ) פָּנֶיהָ הַמְדֻבָּקִים בַּתַּנּוּר; וְלֹא חֲרָרָהּ עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּקְרְמוּ פָּנֶיהָ שֶׁכְּנֶגֶד הָאֵשׁ. הַגָּה: וְכָל שֶׁפּוֹרְסָהּ וְאֵין הַחוּטִין נִמְשָׁכִין, קָרוּי קְרִימַת פָּנִים (הגה"מ פ"ג); ופשטיד"א אוֹ פלאדי"ן, צָרִיךְ שֶׁיִּקְרְמוּ פָּנֶיהָ לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְיִתְבַּשֵּׁל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ כְּמַאֲכַל בֵּן דְּרוֹסַאי (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם סְמַ"ג וסה"ת וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי). וְאִם נָתַן אוֹתָם סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה וְלֹא קָרְמוּ פְּנֵיהֶם, אִם בְּמֵזִיד, אָסוּר עַד מ "ש בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ; וְאִם בְּשׁוֹגֵג, אִם אֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, מֻתָּר לוֹ לִרְדּוֹת מִמֶּנּוּ מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת, וְאוֹמֵר לַאֲחֵרִים שֶׁאֵין לָהֶם מַה יֹּאכְלוּ: בֹּאוּ וּרְדוּ לָכֶם מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת. וּכְשֶׁהוּא רוֹדֶה, לֹא יִרְדֶּה בְּמַרְדֶּה (פי' בְּרַחַת וּבְמִזְרֶה תַּרְגּוּם מַרְדֶּה פאל"ה בְּלַעַ"ז), אֶלָּא בְּסַכִּין וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשֶׂה בַּחֹל; וְאִם אִי אֶפְשָׁר לִרְדּוֹת בְּשִׁנּוּי, יִרְדֶּה בְּמַרְדֶּה; וְאִם נְתָנָהּ בִּכְדֵי שֶׁיִּקְרְמוּ פָּנֶיהָ, כֵּיוָן דְּלֹא עָבַד אִסוּרָא, וְצֹרֶךְ שַׁבָּת הוּא, רוֹדֶה כְּדַרְכּוֹ. וְשֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ הַיּוֹם, אָסוּר אֲפִלּוּ בְּשִׁנּוּי. הַגָּה: וְכָל זֶה בְּתַנּוּר שֶׁאֵינוֹ טוּחַ בְּטִיט (הָגָ"א), אֲבָל אִם הוּא טוּחַ בְּטִיט אוֹ שֶׁאֵינוֹ אוֹפֶה לְצֹרֶךְ שַׁבָּת רַק למ"ש, דְּיֵשׁ לוֹ זְמַן לֶאֱפוֹתוֹ, מֻתָּר דְּלָא גָּזְרִינַן בִּכְהַאי גַּוְנָא שֶׁמָּא יְחַתֶּה (כָּל בּוֹ).
ו וְאִם נְתָנוֹ בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ בְּמֵזִיד, מֻתָּר לוֹ לִרְדּוֹת קֹדֶם שֶׁיֹּאפֶה כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי אִסוּר סְקִילָה.
ז בַּתַּנּוּרִים שֶׁלָּנוּ שֶׁאֵין בָּהֶם רְדִיָּה, מֻתָּר לְהוֹצִיא יוֹתֵר מִשָּׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת בְּסַכִּין אוֹ בְּשׁוּם דָּבָר שֶׁיִּתְחֹב בּוֹ, וּמִכָּל מָקוֹם לֹא יוֹצִיא בָּרַחַת מִשּׁוּם דְּמִחְזֵי כָּעֳבָדִין דְּחֹל.
ח לֹא יְמַלֵּא אָדָם קְדֵרָה עֲסָסִיּוֹת (פי' מִינֵי קִטְנִיּוֹת הַגְּדֵלוֹת בָּאָרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא בְּבָבֶל) וְתוֹרְמוּסִין וְיִתֵּן לְתוֹךְ הַתַּנּוּר עֶרֶב שַׁבָּת סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, מִפְּנֵי שֶׁדְּבָרִים אֵלּוּ אֵינָם צְרִיכִים בִּשּׁוּל רַב וְדַעְתּוֹ עֲלֵיהֶם לְאָכְלָם לְאַלְתַּר, וּמִפְּנֵי כָּךְ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְבַּשְּׁלוּ כָּל עִקָּר, הֲרֵי הֵם כִּשְׁאָר תַּבְשִׁיל שֶׁהִתְחִיל לְהִתְבַּשֵּׁל וְלֹא נִתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ, שֶׁאָסוּר לְהַשְׁהוֹתוֹ; וְהוּא הַדִּין לְכִירָה וְכֻפָּח. הַגָּה: כְּשֶׁאֵינָן גְּרוּפִים וּקְטוּמִים וְאֶפְשָׁר לְחַתּוֹת (בֵּית יוֹסֵף ומ"מ פ"ב), וְאִם עָשָׂה כֵן, אֲפִלּוּ בְּשׁוֹגֵג, אֲסוּרִים למ "ש עַד כְּדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ.
ט כַּיּוֹצֵא בּוֹ לֹא יְמַלֵּא חָבִית שֶׁל מַיִם וְיִתֵּן לְתוֹךְ הַתַּנּוּר עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה; וְאִם עָשָׂה כֵן, אֲסוּרִים לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ.
א סָעִיף א (א) אע"פ וכו' - עיין בביאור הלכה שהבאנו סוגית הגמרא בקיצור לבאר דברי המחבר והרב באלו השתי סעיפים. מותר להשהותו - היינו שמותר ליתן לכתחלה להשהותו ע"ג כירה ותנור אפילו אם אינם גרופים וקטומים דכיון שהוא חי מסיח דעתו ממנו עד למחר ובכל הלילה יכול להתבשל בלא חיתוי וכנ"ל בריש סימן רנ"ג:
ב סָעִיף א (ב) אבל בצלי - אפילו אם צולה את הצלי בתנור והתנור מכוסה אך שאינו טוח בטיט חיישינן שיגלה הכיסוי ויחתה שם בגחלים:
ג סָעִיף א (ג) שאצל האש - לאפוקי צלי קדר דינו כבקדרה ומותר להשהותו בחי גם מיעט המחבר בזה אם נותנו ע"ג האש ממש דשם אפילו בבשר גדי אסור וכדלקמן בס"ב ע"ש הטעם:
ד סָעִיף א (ד) אסור להניחו - אם לא שיש שהות מבעוד יום להיות נצלה כ"כ שיהיה מצטמק ורע לו והוא לדעה ראשונה המבואר ברס"י רנ"ג ולדעה שניה שם סגי אם נצלה מבע"י כמאכל בן דרוסאי:
ה סָעִיף א (ה) שממהר להתבשל - כתבו האחרונים בסימן רנ"ג דמיני קטניות וירקות ושאר דברים רכים אפילו בקדירה ממהרין להתבשל וע"כ אפילו בחי חיישינן בהן שמא יחתה ועיין לקמן בס"ח ובה"ל שם:
ו סָעִיף א (ו) בבשר שור וכו' - שהוא בשר קשה וצריך בשול ביותר וחיישינן לחתויי:
ז סָעִיף א (ז) אבל בשר גדי - היינו גדי הרך:
ח סָעִיף א (ח) שהם מנותחים - אבל אם אינו מנותח צריך בשול כשור ועז ואם יחתה בגחלים לא יתחרך הבשר וחיישינן לחתויי:
ט סָעִיף א (ט) מותר - בין אם הוא חי לגמרי או שנתבשל קצת וכדלקמן בהג"ה:
י סָעִיף א (י) שאם יחתה וכו' - לפי טעם זה אין חילוק בין אם צולהו בתנור שפיו מכוסה או צולהו מגולה אצל האש דהכל שרי אבל יש מחמירין דלקמיה בהג"ה סוברין דאינו מותר בגדי ועוף כ"א כשצולהו בתנור שפיו מכוסה ורק שאינו טוח בטיט ואז אמרינן בגדי ועוף דקשה ליה זיקא ולא יפתח פי התנור אבל כשצולהו מגולה אצל האש גם בגדי ועוף חיישינן לחתויי:
יא סָעִיף א (יא) ויתקשה הבשר - ואם הוא בקדרה לא מהני כשהוא טוח בטיט לדעה זו דהא לא יתקשה ועיין לקמיה בהג"ה דמסיק דהמנהג להקל בזה דס"ל כיון שאינו מוכן לחתות שהרי סתום הוא בטיט לא יבוא לחתות:
יב סָעִיף א (יב) ואין חלוק וכו' - קאי אכל גווני היתר וגווני איסור המבוארים בסעיף זה. ודע דכ"ז דוקא בעניננו דמיירי לענין צלי אבל לענין קדירה או צלי קדר דג"כ דינו כקדרה יש חילוק בין חי לנתבשלו קצת דבחי מקילינן ליתנו סמוך לחשיכה בין בשר שור בין בשר גדי ועוף ובנתבשל קצת אסור אפילו בשר גדי ועוף שמא יחתה דלא שייך בו ההיתר שיחרך ע"י החיתוי כיון דבקדירה הוא וצריך בישול רב. ומה נקרא מבושל קצת מבואר לעיל בריש סימן רנ"ג דעה קמייתא ס"ל שם עד שיתבשל כל צרכו וכשיתבשל יותר יהיה מצטמק ורע לו והי"א שם ס"ל דמכיון שנתבשל כמאכל בן דרוסאי נקרא בישול גמור ומותר ליתנו ע"ג כירה ותנור שאין גרוף וקטום:
יג סָעִיף א (יג) קצת - דאלו יכול להצלות מבעוד יום צלי הראוי אפילו בשר שור מותר והנה לעיל בריש סימן רנ"ג מבואר שתי דעות מהו נקרא בשול הראוי וה"ה בעניננו לענין צלי וכמו שכתבנו למעלה בסק"ד:
יד סָעִיף א (יד) הכל שרי - ר"ל אפילו בקדירה ונתבשל קצת דלא חיישינן שיפתחנו ויחתה כיון שהוא סתום בטיט ואינו מוכן לחתות וחולק בזה אדעת המחבר שמחמיר בזה וכמו שכתבנו בסקי"א והא דנקט הרמ"א בלישניה ויש מחמירין אע"ג דלענין זה הוא קולא משום דבצלי דאנן קיימינן ביה הוא חומרא וכדלקמיה:
טו סָעִיף א (טו) וע"ג האש וכו' - אין ר"ל על גבי הגחלים ממש דבזה אפילו להמחבר הכל אסור וכמו שמבואר לקמן בס"ב אלא ר"ל אצל האש ובא לאפוקי בזה מדעת המחבר דלא חילק בבשר גדי שמותר בין אם צולהו בתנור שפיו מכוסה ובין אם צולהו בגלוי אצל האש אבל לדעתו אין היתר בגדי כ"א כשצולהו בתנור שפיו מכוסה וכמו שבארתי הטעם לעיל בסק"י:
טז סָעִיף ב (טז) בצל וביצה - וה"ה שארי דברים שאין נאכלין חיין וכדלקמיה:
יז סָעִיף ב (יז) על גבי גחלים - היינו שנוגעין בהגחלים ולאחר הצליה ימתין עד שיכבו הגחלים ואז יטלם. והנה הטעם דחיישינן בזה שמא יחתה אפילו בבשר גדי הוא כמו שמפרש אח"כ דכיון שהניחו וכו' אבל אם יצלה בסמוך להגחלים כבר נתבאר בס"א דעת המחבר דבבשר גדי ועוף שהוא רך לא חיישינן כלל לחיתויי שעי"ז יתחרך הבשר ומותר ליתנו בסמוך לחשיכה אפילו אם לא יהיה נצלה מבע"י כמאכל ב"ד וה"ה בצל וביצה ובבשר שור ועז שהוא קשה בעינן שיהא נצלה כל צרכו מבע"י דוקא דאל"ה חיישינן לחיתוי כי לא יפסד ע"י החיתוי כיון שהוא אינו מונח ע"ג הגחלים ודעת הרמ"א כהפוסקים דאין חילוק בין ע"ג הגחלים או בסמוך להן בין בבשר שור או בשר גדי ועוף השיעור שיצלה מבע"י כמאכל בן דרוסאי ואם הוא טוח בטיט שרי לדידיה בכל גווני ליתנו סמוך לחשיכה דלא חיישינן שיסתור הטיח ויחתה וכבר כתב בס"א דנהגו כסברא זו:
יח סָעִיף ב (יח) אפילו הוא בשר גדי - דהיינו אפילו הוא מנותח דמקילינן לעיל בס"א הכא ע"ג גחלים שאני וכדמפרש והולך:
יט סָעִיף ג (יט) עבר - שנתן במזיד סמוך לחשיכה כ"כ עד שלא היה שהות לצלות מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי ונצלה בזמן האסור או ששכח הצלי ע"ג כירה ונצלה בשבת אעפ"כ אסור בדיעבד כדי שלא יבוא להשהות במזיד ויאמר שכחתי:
כ סָעִיף ג (כ) אסור - בין לו בין לאחרים עד מוצ"ש. בכדי שיעשו וכדלעיל בסימן רנ"ג ס"א:
כא סָעִיף ד (כא) סביב הקדרה - והקדרה עומדת על הפטפוט ותחתיה יש אש וקמ"ל דמותר ליתן קודם חשיכה פירות סביבה אף שהפירות נוגעין באש וניצולין בשבת מחום האש ולא דמי לבשר בצל וביצה הנ"ל דאסור ליתנם אא"כ ניצולו מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי דהכא כיון שנאכלין חיין הרי שהוא כתבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי דיותר הם טובים בלא בישול כלל משאר תבשיל שנתבשל כמאב"ד ולא אתי לחתויי והא דנקט סביב הקדרה ולא נקט סתמא דמותר ליתנם על האש דבר ההוה נקט ובימיהם היה רגילות לנהוג כן א"נ משום דין הכסוי דנקט בסיפא דשייך בקדירה נקטיה:
כב סָעִיף ד (כב) אע"פ שאי אפשר וכו' - ולא דמי לבצל בס"ב דאסור אע"פ שלפעמים אוכלין אותו חי מ"מ אין טוב לאכלו חי כמו תפוחים וה"ה לכל דבר שאין טוב לאכלו חי כמו תפוחי יער וכדומה אסור כבצל וביצה הנ"ל:
כג סָעִיף ד (כג) שלא יחזיר הכיסוי - אף דמצד הקדירה אם נתגלה בשבת הכיסוי שלו שכיסוהו מלמעלה שלא יצטנן מותר לחזור ולכסותו וכן להוסיף עליו וכדלקמן ברנ"ז ס"ד שם הקדירה כבר נתבשלה מבע"י אבל הכא שהפירות מתבשלין והולכין בשבת והכיסוי הוא גם עליהן וע"י הכיסוי הוא ממהר לגמור בשולו אסור:
כד סָעִיף ד (כד) שממהר לגמור - וכ"ש שאסור להניחם בשבת גופא סמוך לתנור כדי לצלות ואפילו אם נותנו בשביל זה קודם שהוסק אסור כדלעיל בסוף סימן רנ"ג אבל קודם חשיכה מותר ליתן אותם על תנור החם או בקאכלי"ן [פמ"ג]. ודע דמה שהתרנו ליתן אותם לכתחלה סמוך לחשיכה היינו קודם לשקיעה ועיין בסימן רס"א בדין בה"ש:
כה סָעִיף ה (כה) פניה - מבעוד יום דתו לא חיישינן שמא יחתה בגחלים:
כו סָעִיף ה (כו) המדובקים בתנור - והאחרונים הסכימו דה"ה דסגי אם מתקרם פניה שכנגד האש ואפשר דגם המחבר ס"ל הכי והא דנקט פניה המדובקים ס"ל דזהו יותר בקל מתקרם ואין חילוק אם הוא נאפה בקרקע התנור או בבעקי"ן ועיין לקמיה בהג"ה ועיין בביאור הגר"א בהג"ה שבסמוך דדוקא אם הפת דק אבל אם הוא עב אינו מתבשל מהרה וצריך שיהיה נקרם הפנים התחתון שכנגד התנור וגם הפנים שלמעלה נגד חלל התנור:
כז סָעִיף ה (כז) ואין החוטין נמשכין - ואפילו אם היה הפת עבה נמי סגי בזה השיעור לכו"ע דכיון דאין חוטין נמשכין בודאי נקרמו פניה היטב בין למעלה בין למטה:
כח סָעִיף ה (כח) קרוי קרימת פנים - וכ"ז בשאין גרוף וקטום אבל בכירה או בתנור שלנו כשהוא גרוף וקטום או כשסותם פי התנור בטיט מותר ליתן הפת בתנור סמוך לשקיעה בכל גווני:
כט סָעִיף ה (כט) למעלה ולמטה - למעלה היינו לצד חלל התנור ולמטה לצד תחתית הכלי שנאפית בו ועיין במ"א וט"ז שכתבו דלפי דעת המחבר לעיל סגי בשנקרם במקום אחד לבד אמנם בביאור הגר"א כתב דלפי שהוא עב ואינו מתבשל מהרה לכך לכו"ע בעינן מלמעלה ומלמטה וגם הדגול מרבבה כתב דכו"ע מודים בזה אמנם מטעם אחר דכיון דפשטיד"א חלק עליון וחלק התחתון אינם מגוש אחד דהרי המולייתא שבתוכה מפריד ביניהם הוי כשני עוגות ובכל אחד צריך קרימת פנים וכ"כ בספר חמד משה:
ל סָעִיף ה (ל) ויתבשל מה שבתוכה - היינו מה שממלאין בהפשטיד"א בשר ודגים וכה"ג דאל"כ אף שקרמו פניה חיישינן שמא יחתה בגחלים כדי שיתבשל מה שבתוכה:
לא סָעִיף ה (לא) אם במזיד אסור - לרדות אפילו ע"י שינוי ואפילו אם אין לו מה יאכל ואפילו אם א"י רידהו שלא מדעתו אסור לו לאכול:
לב סָעִיף ה (לב) בכדי שיעשו - היינו האכילה אבל הרדיה מן התנור פשוט דמותר תיכף במו"ש:
לג סָעִיף ה (לג) בשוגג וכו' - והא דלא קנסינן גם בשוגג כמ"ש בס"ח דלא מחלקינן שם בין שוגג למזיד דכיון דאין לו פת אחר לאכול וא"א לקיים מצות ג' סעודות בלא פת שרי אבל תבשיל אין חיוב כ"כ לאכול בשבת ואה"נ דאם אין לו דבר אחר לאכול כלל כ"א אותו התבשיל בלבד שהשהה בשוגג מותר לו לאכלו שאסור להתענות בשבת כמ"ש סימן רפ"ח ולפ"ז דכל ההיתר הוא מפני שאין לו פת אחר לאכול אפילו בתנורים שלנו שמבואר לקמן בס"ז שאין בהם משום רדייה ג"כ אסור להסתפק מן הפת יותר מג' סעודות:
לד סָעִיף ה (לד) מזון שלש סעודות - ואם בפת אחד שהוציא יש בו כדי ג' סעודות שוב אסור לרדות אע"ג דאין לו לכל סעודה ככר שלם ולחם משנה [מ"א]:
לה סָעִיף ה (לה) ירדה במרדה - דרדיית הפת לא הוי שבות גמור אלא משום עובדא דחול אסור ולכך היכא דא"א לשנות וצורך שבת הוא התירו:
לו סָעִיף ה (לו) רודה כדרכו - ובספר א"ר כתב דיש להחמיר כהפוסקים דס"ל דאפילו נתנה בהיתר צריך להיות הרדייה דוקא בשינוי:
לז סָעִיף ה (לז) אבל אם הוא טוח - אתחלת הסעיף קאי דמותר ליתן דלא גזרינן שמא יסתור הטיט ויחתה ועיין בסעיף ז' האיך יתנהג בענין הרדייה:
לח סָעִיף ה (לח) לאפותו - דאפילו בלא חתוי יהיה נאפה היטב ועיין במג"א שכתב דבתנורים שלנו כיון דקי"ל לקמיה בסעיף ז' דמותר לרדות מהם בשבת ולאכול אפילו יש לו הג' סעודות על שבת חיישינן שמא ימלך לאכול מהפת שבתנור בשבת ויחתה בגחלים כדי שיתבשל מהרה:
לט סָעִיף ו (לט) אפילו במזיד - דהו"א הלעיטהו לרשע וימות קמ"ל דשרי וכ"ש כשהדביק בשוגג דשרי כדי שלא יבוא לידי איסור חטאת:
מ סָעִיף ו (מ) לו - ר"ל דוקא הוא בעצמו מותר לרדות אבל אחרים אסורים לרדות בשבילו בין כשהדביק במזיד ובין בשוגג אפילו מי שהדביק את הפת איננו בפה שיודיעוהו דאין אומרים לו לאדם עשה חטא קל כדי שלא יבוא חברך לידי איסור חמור כיון שחבירו פשע במה שהדביק. ואפילו בתנורים שלנו שאין בהם איסור רידוי מצדד בא"ר דאסור לאחר משום דהבצק מוקצה הוא ואינו ראוי לטלטול. וכ"ז לענין אפיה אבל לענין בישול פשוט הוא דאם אחד שכח או עבר והניח קדרה סמוך להאש צריך גם אחר לסלקו כדי שלא יבוא חבירו לידי איסור דבסילוק הקדירה אין כאן איסור כלל וממילא יש כאן מצוה לאפרושי מאיסורא:
מא סָעִיף ו (מא) לרדות - אפילו במרדה ומ"מ א"א לעשות בשינוי כגון ע"י סכין וכה"ג יעשה אך כ"ז דוקא אם לא יצטרך להשהות עי"ז כדי שלא יבוא ע"י השהיה לידי קרימת פנים להתחייב עי"ז:
מב סָעִיף ז (מב) שאין בהם רדייה - דמלאכת רדייה שייך רק בתנוריהם שהיו מדבקין הפת בדפני התנור אבל בתנורים שלנו שהפת מונחת בשולי התנור לא שייך בהם רדייה:
מג סָעִיף ז (מג) להוציא יותר - וכתב המ"א דהיינו כשהדביק בהיתר דבתנורים שלהם היה אסור להוציא כל הפת שאין צריך לו לצורך שבת וכנ"ל בס"ה אפילו ע"י שינוי משא"כ בשלנו ששייך רדייה מותר להוציא כל הפת אף שהוא הרבה והרבה יותר מג"ס שצריך לו לשבת אבל כ"ז כשרוצה לאכול מהם בשבת עכ"פ מקצת מהם דאל"כ אסור לרדות לצורך חולו אפילו טלטול בעלמא אסור כשהוא בשביל חול כמ"ש הפוסקים דאסור להביא יין בשבת לצורך מו"ש ונראה דע"י א"י שרי ובספר א"ר מקיל ע"י עצמו בתנורים שלנו במקום פסידא שיתקלקל הפת אך המ"א לא ניחא ליה בזה דהרי יכול לאכול מן הפת בשבת:
מד סָעִיף ז (מד) שיתחוב בו - וה"ה דיכול להוציא במקל דכ"ז הוא דרך שינוי ונראה דע"י א"י מותר להוציא אף ברחת [הוא הכלי שאנו מוציאין בו הפת בחול]:
מה סָעִיף ח (מה) עססיות ותורמוסין - וה"ה לשאר מיני קטניות וירקות ודברים רכים שכולם אינם דומים לבשר דקי"ל לעיל בריש סימן רנ"ג דמותר ליתנו סמוך לחשיכה כשהוא חי לפי שבודאי לא יתבשל לסעודת הלילה ולסעודת מחר יתבשל אפילו בלא חיתוי אבל אלו קלים להתבשל וחיישינן שמא יחתה בגחלים לצורך סעודת הלילה:
מו סָעִיף ח (מו) לתוך התנור - היינו אפילו הוא גרוף וקטום כמ"ש בסימן רנ"ג ס"א מיהו תנורי דידן דמיא לכירה דשרי גרוף וקטום ואם הוא טוח בטיט שרי בכל ענין כפמ"ש הרמ"א בס"א בהג"ה:
מז סָעִיף ח (מז) כשאינן גרופים - אכירה לבד קאי ונקט לשון רבים אכירות דעלמא דאלו כופח הלא מבואר ברנ"ג דכשהסיקוהו בעצים לא מהני גריפה וקטימה:
מח סָעִיף ח (מח) עד כדי שיעשו - כדי שלא יהנה ממה שעבר על איסור דרבנן [תו"ש] ועיין לעיל בסימן רנ"ג ס"א בהג"ה דאם נתבשל מבעו"י כמאכל בן דרוסאי די:
מט סָעִיף ט (מט) של מים - אע"ג דמים ראויין לשתות חיים והיה ראוי להיות דינם כפירות הנאכלים חיים לעיל בס"ד מ"מ אינם טובים כ"כ כפירות ומהני להם החימום הרבה ויש בהם גזירת חיתוי:
נ סָעִיף ט (נ) לתוך התנור - ובתנור שלנו כשהוא גרוף וקטום או כשהוא טוח בטיט שרי וכנ"ל:
נא סָעִיף ט (נא) ע"ש עם חשיכה - אא"כ יש שהות שיתחממו קודם בה"ש אף שלא יתחממו כל צרכן וכן אסור ליתן מים לתוך הקדרות שבתנורים ע"ש עם חשיכה אע"ג דמתכוין רק שלא יפקע הקדירה מהחום שבתנור ולמאי יחתה מ"מ הא הדרך הוא שמדיח בהם הכלים וחיישינן שמא יחתה בהתנור כדי שיתחממו המים ולכך צריך לזהר ליתנן שיתחממו במקצת מבע"י:
א סָעִיף א שאצל האש. משמע דבצלי קדר שרי:
ב סָעִיף א שממהר להתבשל. וה"ה לכל מיני קטניות שממהרין להתבשל (רי"ו ועס"ח):
ג סָעִיף א ויתקשה הבשר. משמע דאם היא בקדירה ל"מ טוח בטיט דהא לא יתקשה ועי' בהג"ה וס"ס בהג"ה ב' וס"ס רנ"ז:
ד סָעִיף א שנתבשל קצת. ולא הגיע למב"ד שרי והיכא דאסור אסור אפי' הגיע למב"ד להאוסרין ברסי' רנ"ג ומיהו בקדירה אפי' גדי אסור להרי"ף וסייעתו וכמ"ש רסי' רנ"ג:
ה סָעִיף א הכל שרי. אפי' בקדירה כיון שאינו מוכן לחתות שהרי סתום היא:
ו סָעִיף א שהוא מגולה. משמע אפי' הוא בתנור כל שאינו מכוסה כלל אסור לאפוקי מהסברא הראשונה שסוברת שבשר גדי שרי ומיהו כשנצלה כמב"ד שרי אפי' להאוסרין ברסי' רנ"ג בקדירה דהא אינהו מפרשי הא דתנן אין צולין וכו' אלא כדי שיצולו מבע"י כמב"ד בבשרא אגומרי היינו שהוא מגולה וא"כ כמב"ד מיהא שרי משא"כ לסברא הראשונה אין היתר כמב"ד אלא כשמונח על הגחלים ממש וכמ"ש ס"ב ומיהו משמע במאור דאף לסבר' השניה דוקא בתנורים שלהם שהיו קטנים והיו חוששין שמא יתחרך כדאיתא במסכת ביצה אבל בתנורים שלנו אין היתר לצלי כמב"ד להאוסרים בקדירה בסימן רנ"ג:
ז סָעִיף ב על גבי גחלים. סמוך לגחלים ולא ע"ג גחלים ממש דהיאך יקח הבשר מעל הגחלים אולי אין נכבין עדיין (מרדכי) ועמ"ש סימן רנ"ג סס"א ולהרמב"ם צ"ל דאה"נ שממתין עד שכבו עס"ד:
ח סָעִיף ב חצי בישולו. עבי"ד סי' קי"ג די"א שהוא שליש בישולו והכא פסק לחומרא משום חומרא דשבת:
ט סָעִיף ב אפי' הוא בשר גדי. ואפי' שריק אסור להרב"י בס"ה משא"כ לרמ"א שם שרי בשריק:
י סָעִיף א למה יחתה להפסידו. אבל כשאינו מונח על הגחלים ממש לא מהני כמב"ד להרב"י דהרי אינו מפסידו בחיתוי וכמ"ש ס"א:
יא סָעִיף ג אם עבר. ודוקא כשנתן ע"ג האש שהוא מגולה אבל כשנתן לתוך התנור מכוסה אפי' בשר עז שרי בדיעבד מאחר דיש מתירין לכתחלה (ב"ח) ועמ"ש ססי' רנ"ג דה"ה לכל כיוצא בזה:
יב סָעִיף ד סביב הקדירה. פי' סמוך לגחלים דאל"כ אסור להרי"ף וסיעתו כמ"ש הרב"י בסימן רנ"ג וססי' רנ"ד ועס"ב:
יג סָעִיף ב אף על פי שא"א וכו'. דחשיבי כמו שנתבשלו כמב"ד דהרי ראוין לאוכלן חיין ול"ד לבצל בס"ב דאסור אף על פי שלפעמים אוכלין אותו חי מ"מ אין טוב לאכלו כמו תפוחים וה"ה לכל דבר שאין טוב לאכלו חי דאסור וכ"כ באגוד' דתפוחי יער שאין נאכלין חיין אסור לצולן:
יד סָעִיף ד שממהר לגמור. וכ"ש שאסור להניחם בשבת סמוך לתנור אפי' קודם שהוסק ועססי' רנ"ג:
טו סָעִיף ה פניו המדובקים. נ"ל דס"ל דזה יותר בקל מתקרם דס"ל דבאיזו צד שמתקרם סגי ולכן גבי חררה נמי סגי כשיקרמו פניה שכנגד האש דשם פשיטא שהצד שכנגד האש מתקרם ראשון ועיין ברמזים ותמצא שדעת הטור כת"ק וכמ"ש התוס' לפרש"י דבאיזו צד שיקרום סגי ע"ש ודו"ק וכ"ד הרמב"ם:
טז סָעִיף ה למעלה ולמטה. צ"ע דזהו דלא כמ"ש הרב"י דאיהו ס"ל דבקרימות צד אחד סגי כמש"ל וא"כ הל"ל וי"א פשוט דבכל זה אפי' נתנן חי סמוך לחשיכה אסור דממהר להתבשל כמ"ש רסי' זה ופשוט דבכירה גרופה וקטומה הכל שרי כמ"ש סימן רנ"ג ועוגה או מיני בצק שאופים בקדרה דינן כפת (כ"מ בב"ח) ובלבד שאינן ממולאין:
יז סָעִיף ה בשוגג וכו'. והא דלא קנסינן גם בשוגג כמ"ש ס"ח שאני הכא כיון דאין לו מה יאכל שרי (ב"י) וא"כ אפי' בתנורים שלנו אסור יותר מג' סעודות וב"ח כתב הטעם דלא שכיח שיתן פת בתנור סמוך לחשיכה דפת חמה אינה טובה כ"כ עכ"ל וא"כ שרי בתנורים שלנו יותר מג' סעודות ול"נ להחמיר דהא הכ"מ כתב בשם הרמ"ך דהיכ' דנאפה באיסור בכל ענין אסור וא"כ די לנו להקל במזון ג' סעודות:
יח סָעִיף ה אסור אפי' בשינוי. משום דרדיה שבות היא:
יט סָעִיף א טוח בטיט. ולהרב"י אסור כמ"ש ס"א דהכא ל"ש שיתקשה:
כ סָעִיף ה רק למ"ש. פי' שיש לו מזון ג' סעודות וא"כ אסור לרדותו בשבת רק למ"ש ולכן שרי שם וא"כ בתנורים שלנו אסור אף על פי שהוא אופה למ"ש כי היכי דאסרינן בכל התבשילין ולא מחלקים בין רוצים לשבת או למ"ש דגזרינן שמא ימלך לאוכלה בשבת ויחתה ה"ה בפת ועסי' רנ"ז ס"א בהג"ה:
כא סָעִיף ו אפי' במזיד. אבל המ"מ פ"ט כתב דשוגג הוי רבותא טפי דהא כיון שנזכר א"כ ליכא חיוב חטאת דבעינן שיהא תחלתן וסופן שגגה אפ"ה שרי לרדות קודם שיבוא לידי איסור חטאת ע"ש וא"צ למה שנדחק הב"ח ומ"מ אם אפשר לעשות בשינוי יעשה (מ"מ פ"ה) ודוקא הוא אבל אחרים אסורים לרדות (רי"ו) דא"א לו לאדם עשה חטא קל בשביל שלא יעשה חבירך איסור חמור כיון שלא נעשה האיסור על ידו וגם חבירו פשע במה שהדביק (ב"ח תוס') ובאמת העיקר תלוי באם פשע ועיין בעירובין דף ל"ב בתוס' ועססי' ש"ו:
כב סָעִיף ו מותר לו לרדות. הקשה בספר קקיון דיונ' למה לא העמידו דבריהם במקום כרת כמו בערל הזאה ואיזמל וכו' ואין זה קושיא דהא חשיב התם הרבה דברים שלא העמידו דבריהם במקום כרת כדאית' בפסחים דף צ"ב:
כג סָעִיף ה יותר מג' סעודות. מידי דהוה אחררה ע"ג גחלים כמ"ש ס"ה (רי"ו) ומיירי בהדביק בהיתר כמ"ש שם ונ"ל דוק' כשרוצ' לאכול ממנו בשבת אבל אסור לרדו' לצורך חול דאפי' טלטול בעלמא אסור כמ"ש בהג"מ ה' פסח דאסור להביא יין בשבת לצורך מ"ש ועמ"ש סי' שכ"ג וס"ס תרס"ו ועוד נ"ל דוקא בפת התירו מזון ג' סעודות דחייב בשבת לאכול פת אבל שאר תבשילין אם נתן באיסור אפילו בשוגג אסור עד מ"ש כמ"ש רסי' רנ"ג ועס"ח ומיהו אם אין לו כלל מה יאכל שרי כיון דאסור להתענות בשבת כמ"ש סי' רפ"ח ואם יש לו פת אחר מזון ג' סעודו' אסור להציל אף על גב דצריך לכל סעודה ככר שלם ולחם משנה מ"מ אינה חובה כ"כ ועסי' של"ד ס"א:
כד סָעִיף ח לתוך התנור. אפי' גרוף וקטום כמ"ש סי' רנ"ג ומיהו בטוח פיו בטיט שרי לרמ"א כמ"ש ס"ה:
כה סָעִיף ח כשאינן גרופים. ומיהו בכופח אם הוסק בעצים לא מהני גריפה ואם הוסק בקש לא בעי' גריפה ורמ"א קאי אכירה לחוד ונקט ל' רבים דקאי אכירו' דעלמ':
כו סָעִיף ד של מים. אף על גב דמים ראוין לשתו' חיין מ"מ אינן טובים כ"כ כפירות כמ"ש ס"ד או י"ל דהכא מיירי דקא בעי ליה להדחה ואז צריכים להיות חמין ולפ"ז אסור ליתן מים לתוך הקדירות שבתנורים אף ע"ג דמתכוין שלא יבקע הקדירה מ"מ הא קבעי ליה להדחה וחיישי' שמא יחת' לכן צריך ליתנן מבע"י ועמ"ש ססי' רנ"ג:
א סָעִיף א אבל בשר גדי ועוף כו' מותר כו'. פי' אפי' לא הגיע למב"ד כיון דלא חיישינן לחתויי והא דאסר בסעיף ב' קודם מב"ד ומשמע אפי' בשר גדי היינו על גבי האש דחזי' דלא חייש לחירוך הבשר כיון דמניחו על הגחלים ע"כ חיישינן שם שמא יחתה למהר הצלייה אבל אחר מאכל ב"ד שרי אפי' בשר שור מאחר שראוי לאכילה למה יחתה להפסידו אבל אצל האש יש חילוק בין גדי לשאר בשר דבגדי מותר אפי' אין טוח בטיט והיינו באברים אבל בשלמים הוי גדי כשור ובעי' טיט דוקא ובטיט מועיל משום דרוח קשה אפי' לשור כיון שהתנור מצטנן זהו דעת רמב"ם לפי פי' הרב המגיד אבל הטור אינו מחלק בין ע"ג האש לאצל האש אלא בין בישול לצלי לחוד וס"ל דבצלי שאצל האש או על האש יש בו קולא וחומרא נגד בישול דהיינו חומרא שקודם מב"ד אסור לכ"ע משום שמא יחתה ואפי' בחי לגמרי דמותר לעיל לד"ה בתנור כאן בצלי אסור שמא יחתה מפני שממהר לצלות אצל האש וקולא דבבישול יש איסור לשהותו להרי"ף ורמב"ם בסי' רנ"ג אפי' במצטמק ויפה לו וכאן מותר אפי' אחר מאכל ב"ד לחוד דכיון שראוי לאכילה די לו בחמימות מועט ולא יצטרך לחתויי וזה מוכרח בטור מדכתב סתם אין צולין בשר כו' אלא כדי שיצולו כמב"ד משמע אפי' בסתם צלי שהיא אצלם אש דאל"כ היה לו לכתוב כאן ע"ג גחלים כמ"ש אח"כ גבי חררה וכמ"ש הרמב"ם א"צ בשר ע"ג האש כו' אלא ודאי דהטור ס"ל דאפי' אצל האש מותר אחר מב"ד ולפ"ז צ"ע למה כתב רמ"א בשם יש מחמירין כו' דהיינו דעת הטור דס"ל ע"ג האש הכל אסור והא יש ג"כ קולא לענין אחר מב"ד ומ"ש אחר כך אז יש לחלק בין גדי כו' כדרך שנתבאר כו' אינו קאי על כל מש"ל דלפי מ"ש בדיעה קמייתא הוה ההיתר בגדי מכח שיש בו חירוך והיינו אצל האש או בתנור אפי' פתוח ולהטור היתר הגדי הוא משום שהרוח קשה לו והיינו דוקא בתנור סתום דלא יפתחנו בשביל זה אבל סברא דחירוך וקלקול לא ס"ל וא"כ אצל האש נמי אסור קודם מב"ד אלא קאי אמ"ש דהיתר הגדי אינו אלא במנותח דאז דוקא הרוח קשה לו אבל שלם דינו כשור:
ב סָעִיף ה המדובקים בתנור. בטור וברמב"ם כתוב או פניה שכנגד האש ופי' ב"י דחלוקה שכנגד האש קאי אחררה וכן העתיק כאן בש"ע ואיני יודע מה הרויח בזה דחררה ופת שניהם דין א' להם ובמשנה איתא בשניהם אלא כדי שיקרמו פניה מבע"י ר"א אומר כדי שיקרום התחתון שלה איבעיא להו תחתון היאך דגבי תנור א"ד תחתון היאך דגבי האור ת"ש ר"א אומר כדי שיקרמו פניה המדובקין בתנור פירש"י ר"א לחומרא דכלפי האור ממהר לקרום ופי' התוס' הבעי' אם קאי ר"א על צד התנור א"כ פניה דקאמר ת"ק אפי' בעליון סגי ואם תחתון דר"א על צד האור א"כ רבנן שאמרו שיקרמו פניה היינו כל פניה ומיהו בירוש' משמע דלהקל בא דאמר שם ומודה ר"א בלחם הפנים שאינו קרוי לחם עד שיקרמו פניו בתנור משמע דהכא סגי בקרימה כל דהו אבל בלחם הפנים בעינן קרימא מעליא עכ"ל נראה דהתוס' ס"ל דהך בתנור שזכר הירושלמי אין פי' הצד שכנגד התנור דהא ג"כ בעינן צד התנור לר"א ומאי מודה בלחם הפנים ואת"ל שהירושלמי חולק על תלמוד שלנו בזה לא היה להם לכתוב ל' ומיהו כו' דמשמע דכן היא המסקנא אלא היה להם לכתוב דלא כירושלמי דודאי תלמודינועיקר ותו דא"כ מאי כוונתם בהפי' שכתבו ע"ז דמילא ידע שר"א מיקל לפי הירושלמי ותו דהסמ"ג מביא זה הירושלמי בפשטיד"א שזכר רמ"א בסמוך אלא נראה כוונתם דבתנור לא הוי פירושו צד התנור אלא הכוונם קודם שהוציאוהו מהתנור צריך שיהיה לו קרימת פנים דבלא"ה לא קרוי לחם א"כ שסתם קאמר קרימת פנים ואנו רואין כאן שהשיעור הוא במדובקין בתנור ממילא בלחם הפנים דחמיר טפי הוה השיעור החם בצד האש א"כ ע"כ צד האש חמור מצד התנור והוא מאוחר ממנו ולפ"ז ר"א קאמר כאן להקל דסגי בצד התנור ממילא ת"ק ס"ל דשניהם בעינן כמ"ש התוס' בצד זה דר"א להקל ופסקו הרמב"ם והטור כר"א כמ"ש ה' המגיד וז"ל ורבינו פוסק כר"א אם מפני שהוא מפרש דברי ת"ק או מפני ששאלו בגמרא מה היה כוונתו נראה דהלכה כמותו עכ"ל וע"כ יפה פסקו דמותר בצד התנור או בצד האש דכיון שמותר בצד התנור שהוא להקל כ"ש בצד האש וא"ל למה הוצרכו לכתו' או בצד האש כיון שהוא כ"ש ממ"ש צד התנור י"ל דהיא גופה קמ"ל דאטו כ"ע ידעו שצד התנור קיל טפי והלא לרש"י חמיר טפי ע"כ הוצרך להשמיענו דלפי האמת באחד משניהם סגי והסמ"ג פוסק ג"כ כירושלמי דצד התנור הוי להקל אלא דהוא פוסק כת"ק דס"ל לפ"ז דשני הפנים בעי' ע"כ פסק בפשטיד"א שצריך קרימת תחתון ועליון וכמ"ש רמ"א בסמוך ולא כדברי ב"י וש"ע שכתב דחלוקה של צד האש קאי על חררה אלא תרווייהו קאי אתרווייהו דהכל ניחא בס"ד ולא כראיתי מי שמטריח עצמו בדברים אחרים:
א סָעִיף א האש. משמע דבצלי קדר שרי. מ"א:
ב סָעִיף ב בישולו. ועי' סי' קי"ג די"א שהוא שליש בישולו והכא פסק לחומרא משום חומרא דשבת:
ג סָעִיף ג אסור. ודוקא בשנתן על גבי האש שהוא מגולה אבל כשנתן לתוך התנור מכוסה אפי' בשר עז שרי בדיעבד. ב"ח מ"א:
ד סָעִיף ב חשיכה. דחשיבי כמו נתבשלו כמב"ד דהרי ראוין לאוכלן חיין ול"ד לבצל בס"ב דאסור דאין טוב לאוכלן חי כמו תפוחים וה"ה כל דבר שאין טוב לאוכלו חי דאסור. מ"א:
ה סָעִיף ד שממהר. וכ"ש שאסור להניחם בשבת סמוך לתנור אפי' קודם שהוסק ועי' ס"ס רצ"ג. מ"א: מ"א:
ו סָעִיף ה פלאדי"ן. ופשוט דבכירה גרופה וקטומה הכל שרי ועוגה או מיני בצק שאופין בקדירה דינן כפת ב"ח. ובלבד שאינן ממולאין מ"א (ובספר אבן העוזר מיישב מה שהקשה הב"ח והט"ז ומ"א והעלה להלכה אין לאפות פת בע"ש סמוך לחשיכה אלא כדי שיקרמו פני התחתון או עליון אבל אם נאפה בכלי צריך שיקרמו פני העליון והתחתון וגם מה שבתוכה כמב"ד):
ז סָעִיף ה בשוגג. והא דלא קנסינן גם בשוגג כמ"ש ס"ח שאני הכא כיון דאין לו מה יאכל שרי:
ח סָעִיף ה סעודות. ואם יש לו פת אחד מזון לג' סעודות אסור להציל בשבת בשביל לחם משנה דעיקר היתר בפת דוקא משום דחייב לאכול פת בשבת וא"כ שאר תבשילין אסור כי אם באין לו לאכול כלל עיין מ"א:
ט סָעִיף ה בשינוי. דרדיית הפת שבות היא:
י סָעִיף ו סקילה. ודוקא הוא אבל אחרים אסורים לרדות רי"ו:
יא סָעִיף ז סעודות. ודוקא כשרוצה לאכול ממנו בשבת אבל אסור להוציא לצורך חול. מגן אברהם:
יב סָעִיף ח התנור. ובטח פיו בטיט שרי. מ"א:
יג סָעִיף ד מים. אע"ג דמים ראוין לשתות חיין מ"מ אין טובין כ"כ כפירות כמ"ש ס"ד או י"ל דהכא איירי דקא בעי לה להדחה ואז צריכין להיות חמין ולפ"ז אסור ליתן מים לתוך הקדירות שבתנורים אע"ג דמתכוין שלא יבקע הקדירה מ"מ הא קבעי לה להדחה וחיישינן שמא יחתה לכן צריך ליתנן מבע"י מ"א וע"ל סימן רנ"ג ס"ק כ"ד מש"ש בשם המ"א:
א סָעִיף א (ס"ק א') שאצל כו' כדי להבין דברי ש"ע צריך להציע דברי הש"ס ופוסקים המצטרכים פה דאיתא דף י"ח ע"ב השתא דאמר מר כל מידי דקשה ליה זיקא לא מגלי ל"ל לחיתוי ולכן בשר גדי אפי' לא שריק פי התנור בטיט שרי וברחא היינו עז וטח פי התנור ג"כ שרי לכ"ע אבל עז ולא שריק פי התנור פליגי ר"י מדפתי אוסר ור"א שרי ופריך לר"א והתנן אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבע"י כמב"ד ולר"א הא בכל ענין שרי ולמה הצריכו מתני' שיצולו מבעוד יום ומשני התם בבישרא אגומרא דמוד' ר"א וכ' התוס' והרא"ש בשם בה"ג דאע"ג דחי לגמרי מותר סמוך לחשיכ' כדלעיל סי' רנ"ג מ"מ סוגיא דהכא דמיירי בצלי אפי' חי אסור ויש פוסקים כר"א אבל רוב הפוסקים פסקו כר"י מדפתי וכן פסק בש"ע ונחלקו רש"י והעומדים בשיטתו עם הרמב"ם ועומדים בשיטתו בפירוש' דשמעת' הרמב"ם ס"ל הא דאמרי' והשתא דאמרי' כו' דקשיא ליה זיקא כו' האי התירא לא אצטריך לגדי דבגדי הטעם כיון דבשרו רך ובחימום מיעוט סגי לכן ל"ח שיחתה דאם יחת' יתחרך מרוב החום: והתירא דקשיא ליה זיקא אצטריך משום עז דבשרו קשה. ויש לחוש לחיתוי לכן לר"י מדפתי לא הותר כ"א בשריק פי התנור ואז ל"ל שיחת' דאי יחת' היה צריך לגלות פי התנור ולאשר קודם הפתיח' הי' החום מתקמץ וע"י הפתיח' יכנס האויר ויקרר התנור ויתקשה הבשר וכמ"ש בש"ע. ולפ"ז גדיא מותר אפי' פי התנור מגולה לגמרי ואינו מכוסה כלל דהא ל"ל שיחת' כיון דא"צ חיתוי אם יחתה יתחרך ויפסיד ולר"א דגדי ועז דיניהם שוה ומותר בכל ענין א"כ הא דתנן אין צולין בשר כו' ומשני התם בבישרא אגומרא ופי' הרמב"ם דמונח על הגחלים ממש וכה"ג אפי' בשר גדי אסור שמא יחתה ואי ע"י חיתוי יתחרך מ"מ חזינן דניחא ליה במהירת הצלי אע"ג דמתחרך דהא הניחו על גבי גחלים ובודאי יתחרך ע"כ שיטת הרמב"ם והוא שיטת הרב"י פה. אבל רש"י ס"ל דהא דאמרי' כ"מ דקשיא ליה זיקא כו' קאי אהתירא דגדי דמה"ט בגדי ל"ח שמא יחתה משום דקשי ליה זיקא. וא"כ בגדי ג"כ לא הותר אא"כ פי התנור סתום דאי פתוח למה לא ניחוש לחיתוי הא בלא"ה הרוח יכנס בתוכו אלא דעז דלא קשיא ליה זיקא אפי' התנור סתום. אסור דחיישי' לחיתוי דחיישי' שמא יגלה פי התנור ולכן בעינן לר"י מדפתי שיהי' פי התנור שריק בטיט וכה"ג אית ליה הכירא ולא אתי לחיתוי ולפ"ז הא דמשני הש"ס לר"א דמתני' מיירי בבשרא אגומרא פירוש שאין ניצלה תוך התנור אלא בחוץ על גבי גחלים ולאו דוקא אלא ה"ה אצל הגחלים וכתבו התוס' דה"ה אם מונחים תוך התנור אלא שפי התנור מגולה ואין לו כסוי כלל ג"כ אסור דניהו דר"א לא בעי בעז טיחת פה התנור בטיט מכל מקום עכ"פ כיסוי בעי דלא עדיף מגדי דבעי כיסוי דאל"כ ל"ל דקשה ליה זיקא כנ"ל ורמ"א בהג"ה פסק כשיטת רש"י: ומעתה אשוב לדברי מ"א ס"ק א' שאצל האש משמע דבצלי קדר שרי דלשון אצל האש משמע בלי קדרה אבל צלי קדר אין לו דין צלי ושרי היינו בחי לגמרי ובקדרה אינו ממהר לבשל ובחי ל"מ חתוי כדלעיל ר"ס רנ"ג אבל כשהתחיל להתבשל יתבאר דין צלי קדר אח"ז:
ב סָעִיף א (ס"ק ג) ויתקשה כו' בקדרה ל"מ כו' וע"ל בהג"ה. ר"ל דלדעת הג"ה דס"ל כשיטת רש"י א"כ הוא טח בטיט אפילו בקדר' שרי דהא טעם לרש"י דע"י טיחה אית ליה הכירא אם כן מה לי אם היא בקדירה או לא וכן כתב מגן אברהם בסק"ה:
ג סָעִיף א (ס"ק ד) שנתבשל כו' והיכי דאסור כגון עז ולא שריק: להאוסרים בר"ס רנ"ג והוא דעת הרב"י שם דפסק כמ"ד לשהות תנן דגם לשהות אסור אפילו הוא כמאכל בן דרוסאי אא"כ הוא גרוף וקטום והוא דעת הרי"ף דמחמיר וכיון דהוא עז ואינו טוח דאין סברא להתיר כאן יותר מבשאר שהיה לכן להרי"ף אפילו הוא כמאכל בן דרוסאי אסור באינו גרוף וקטום משא"כ לדעת המקילים בסימן רנ"ג והוא דעת רש"י דס"ל להחזיר תנן אבל לשהות אם הוא כמב"ד מותר אפי' אינו גרו"ק הוא הדין הכא דשרי: ומיהו בקדירה היינו צלי קדר אפי' גדי אסור להרי"ף (והם האוסרים בר"ס רנ"ג) דהא הרב"י פה דפסק כהרמב"ם דטעם היתר גדי משום דחום מיעוט סגי ליה וא"צ חיתוי וכשהוא צלי קדר צריך חום רב ואם כן להרב"י דכתב בר"ס רנ"ג דלשהות אסור באינו גרו"ק אפילו נתבשל כמב"ד ה"ה בגדי אפילו הוא כמב"ד אסור כשהוא בקדרה אבל אם הוא חי לגמרי והוא בקדרה כתב מ"א בר"ס זה דשרי וכדלעיל סי' רנ"ג:
ד סָעִיף א (ס"ק ו') שהוא מגולה משמע אפי' הוא בתנור כו' דהא קיימי לשיטת רש"י דבגדי הטעם דקשה ליה זיקא ובעז הטעם דא"ל הכירא על ידי שטח בטיט ואם כן אם התנור אינו מכוס' כלל אף על גב שהבשר תוך התנור אסור לא מהני בעז דהא ל"ל הכירא אי אמרת גדי כיון דהוא מגולה ל"ל קשה ליה זיקא. לאפוקי מסברא הראשונה דהוא דעת הרב"י דפסק כהרמב"ם לדידיה גדי מותר אפי' התנור מגולה או שהגדי חוץ לתנור דהא לרמב"ם טעם היתר גדי שעל ידי החיתוי יתחרך אם כן מה לי מגולה או מכוסה: ומיהו כשנצלה כמב"ד שרי לסברא א' דפה היינו לדעת רמב"ם בעז ולדעת רמ"א שהוא דעת רש"י הן גדי הן עז מ"מ שרי כשהוא כמב"ד אפי' להאוסרים בר"ס רנ"ג והוא הרי"ף והטעם יתבאר להבא. דהא אינהו מפרשי הא דתנן כו' ר"ל דהרי"ף הוא הסברא האוסרת בר"ס רנ"ג לשהות אפילו הגיע למב"ד דפסק לשהות תנן ופסק כרבנן דחנניא וכאשר נתבאר לעיל ר"ס רנ"ג והרי"ף העתיק המשנה דאין צולין בשר כו' אא"כ כדי שיצולו מבע"י ודברי הש"ס עלה מאי כדי שיצולו היינו כמב"ד ומוכח דאם הוא כמב"ד מותר אם כן משמע דמשנה זו כחנניא אתי' וכיון דהרי"ף פסק כחכמי' לא ה"ל להביא משנ' זו ומה שנאמר עלה בש"ס ותירץ הר"ן דס"ל להרי"ף דחכמים מודים בהאי דאין צולין כו' שאם הוא כמב"ד מותר כיון דלא מפסיק מידי בין בשר לגחלים אי מחת' סליק בי' קוטרא ומחרכי ומפסדי אבל כ"ז שלא הגיע למב"ד לא מפסדי בחיתוי ולהכי גזרי' אבל היכי דמפסקי קדרה כי מחתה לה אחר שהגיע למאכל בן דרוסאי לא קשה לי' אדרבא ממהר בישולו עכת"ד ע"ש. וא"כ להרי"ף דהיא דעה האוסרת בר"ס רנ"ג כשהקש' הש"ס לר"א ממתני' דאין צולין כו' ומשני בבשרא אגומרא והיינו לפי שיטת רמ"א שהוא דעת רש"י הפי' שהתנור מגולה ואפ"ה כשהוא כמאכל בן דרוסאי שרי וע"כ הטעם כנ"ל בשם הר"ן כיון דאין דבר מפסיק בין הבשר ובין האש ואע"ג דהאי תי' בשרא אגומרא לא אצטריך כ"א לר"א אבל לר"י מדפתי דקי"ל כוותיה לא אצטריך להאי תי' די"ל דמתני' מיירי בעז ולא טח פי התנור אבל מ"מ פי התנור מכוס' ואפ"ה צריך לר"י מדפתי שיצלה מבע"י כמב"ד אבל כשהוא מגולה ממש לא שמעי' לר"י מדפתי דמותר אם הוא כמב"ד מ"מ אין לחדש פלוגת' בין ר"א לר"י מדפתי בזה מ"מ צל"ב דהוכחתו של מ"א אינו אלא לפ"ד הר"ן ר"פ כיר' כנ"ל אבל למ"ש הרא"ש ר"פ כירה בשם הרר"י שכתב ליישב קושיא הנ"ל על הרי"ף שהעתיק המשנה דאין צולין כו' דאיצטריך אפילו לרבנן דאשמועינן כיון שנצולו מבע"י כמב"ד משהין אותו ע"ג גו"ק ואתיא האי מתני' ככ"ע לחנני' אע"פ שלא יגרף ויקטום ולרבנן כשיגרוף ויקטום עם חשיכה עכ"ל ע"ש א"כ להאוסרים היינו הרי"ף בר"ס רנ"ג לא מצינו היתר בבשרא אגומרי כ"א להשהות ע"ג גו"ק ואין חילוק בין יש הפסק בינו לאש או ליכא הפסק ואולי כ"ה לא רצה מ"א להחמיר דהא כ' רמ"א לעיל סי' רנ"ג דנהגו להקל כסברא אחרונה דשם דאם הוא כמב"ד מותר לשהות אפי אינו גו"ק אלא רמ"א כתב כאן דאם יש מי שרוצה להחמיר ע"ע כדעת הרי"ף בסי' רנ"ג וא"כ די כשנחמיר כדעת הרי"ף אליביה דהר"ן: משא"כ לסברא א' דהוא דעת רמב"ם שפסק המחבר כוותיה אין היתר כמב"ד אלא כשמונח כו' ר"ל אם ימצ' מי שירצה להחמיר כדעת הרי"ף בר"ס רנ"ג וכדעת רמב"ם דפה אין היתר כמב"ד אלא כשמונח ע"ג גחלים ממש דהא לרמב"ם פי' בשרא אגומרי כן הוא ומיהו בבשר גדי בלאו הכי לרמב"ם מותר כנ"ל:
ה סָעִיף ב (ס"ק ז) ע"ג גחלים סמוך לגחלים כו' מרדכי ואע"ג שכתב מ"א בסי' רנ"ג בשם מרדכי בס"ק י"ח שם אם אין הקדירה טמונה בגחלים אלא ע"ג גחלים מותר אפי' ע"י ישראל להסירה היינו דיעבד אבל המשנה דקתני אין צולין כו' אא"כ כו' דמיירי לכתחלה ע"כ צ"ל דהוא סמוך לגחלים ולרמב"ם כו' ר"ל המרדכי י"ל דמפרש בשרא אגומרי כפירוש רש"י אבל הרמב"ם דמפרש בשרא אגומרי על הגחלים ממש וכנ"ל כמ"ש בש"ע סעיף ב' תיקשי לדידי' קושית המרדכי איך יקח הבשר מעל הגחלים:
ו סָעִיף ב (ס"ק ח) חצי כו' עבי"ד סי' קי"ג סעיף ח' לענין בישולי גוים דאם נתבשל בידי גוים כמב"ד לא מהני אח"ז מה שישראל מסייע בבישול וכ' בשם הרב"י שהוא שיעור שליש בשולו והוא מחלוקת רש"י ורמב"ם דלרש"י השיעור שליש ולרמב"ם חצי בשולו וע"ז תי' דלענין שבת החמיר כדעת הרמב"ם:
ז סָעִיף ב (ס"ק ט) ואפי' כו' ואפי' שריק אסור להרב"י דמעל' שריק להרב"י אינו דא"ל היכרא כנ"ל אלא דע"י שהוא שריק אם יפתח התנור יתקשה הבשר שיצא האויר החום וזה לא שייך אם מונח על גבי גחלים אדרב' אם פותח התנור מבעיר הגחלים וכדלקמן סי' רנ"ט משא"כ לרמ"א דס"ל כרש"י ומעליותא דשריק דעי"ז י"ל הכירא ולא אתי' לחתויי א"כ ה"ה כשמונח ע"ג גחלים והוא שריק מותר מה"ת דל"ל כה"ג שמא יחת' כיון דא"ל הכירא:
ח סָעִיף ג (ס"ק יא) אם עבר כו' מאחר דיש מתירים לכתחלה היינו הפוסק כר"א דבין גדי ובין עז שרי אפי' לא שריק אם לא בשרא אגומרי היינו שהתנור מגולה א"כ כשהתנור מכוס' אע"ג שאינו טוח בטיט סמכי' בדיעבד על הני פוסקים להתיר התבשיל אבל בשר גדי והתנור פתוח אע"ג דלהרמב"ם מותר לכתחלה דאינו מחתה פן יתחרך מכל מקום אנן לא סמכי' עליו אפי' בדיעבד:
ט סָעִיף ד (ס"ק יב) סביב כו' פי' סמוך לגחלים כו' אסור להרי"ף כו' והא הרב"י בסי' רנ"ג שנראה שתפס עיקר דעת הרי"ף דהא הוא דעה קמייתא שם שדרך הרב"י לתפוס עיקר וא"כ ל"ל סביב הקדרה ממש ניהו דהקדר' י"ל דמיירי שמבושלת כ"צ ומצטמקת ורע לה מ"מ קשה למה יותרו הפירות הא טעם היתר הפירות כתב מ"א בס"ק שאח"ז כיון שנאכלים חיין ה"ל כמב"ד ומאי מהני הא להרי"ף אפי' כשהוא כמב"ד אסור אא"כ גו"ק אע"כ צ"ל דסביב לקדרה ל"ד אלא סמוך לגחלים וכיון דאין הפסק בין הפירות ובין האש מודה הרי"ף דאם הוא כמב"ד מותר וכמ"ש מ"א בס"ק ו' מיהו גם לשון מ"א שכתב סמוך לגחלים גם הוא ל"ד דהא אזיל לפרש דברי הרב"י והרב"י ס"ל בסעיף א' כהרמב"ם בהא דבשרא אגומרא ולדידיה הלא כתב מ"א בס"ק ו' דאין להתיר אפילו כשהוא כמב"ד אלא מונח ע"ג גחלים ממש וא"כ צ"ל מ"ש כן סמוך לגחלים ר"ל מצד הגחלים אך הם דבוקים בגחלים ממש דהיינו ע"ג הגחלים והלשון ל"ד:
י סָעִיף ד (ס"ק יג) אף על פי כו' וכ"כ באגודה דתפוחי יער חיין לצולן אסור כצ"ל:
יא סָעִיף ה (ס"ק טו) פניו כו' לאשר דברי מ"א בס"ק זה ובס"ק שאח"ז צ"ב הרב' לכן אעתיק דברי הש"ס והמצטרך מהפוסקים תנן דף י"ח אין נותנים פת לתוך התנור עם חשכ' ולא חררה ע"ג גחלים אלא כדי שיקרמו פניה רא"א כדי שיקרמו התחתון שלה ונסתפק הש"ס איז' צד מצריך ר"א שיקרום ומייתי הש"ס ברייתא דקתני בהדיא רא"א כדי שיקרום פנים המדובקים בתנור ופי' רש"י שזה חומרא שפנים שכלפי האור ממהר לקרום וכתב התוס' א"כ לפ"ז ת"ק מקיל ומ"ש כדי שיקרמו פניה היינו איזה פנים שיהי' אבל התוס' הוכיחו מן הירוש' דאדרב' פנים המדובקים בתנור ממהרים לקרום ור"א להקל אתי והטור כתב וז"ל אין נותנים פת בתנור ולא חררה ע"ג גחלים כו' אלא כדי שיקרמו פניה הדבוקים בתנור או פנים שכנגד האש עכ"ל וכתב ע"ז הרב"י אחר שהעתיק דברי הש"ס כנ"ל ופירש"י דפנים המדובקים בתנור מאחר לקרום וא"כ ר"א לחומרא ולא העתיק פי' התוס' כלל אח"ז כ' וכתב הר"ן דהלכה כר"א וכ"כ ה"ה בפ"ג שהוא דעת הרמב"ם אף על פי שבפי' המשנה פסק דלא כר"א א"ל דהדר בי' כו' גם רבינו פסק כר"א ומ"ש עד שיקרמו פניה המדובקים בתנור קאי על הפת ופנים שכנגד האש קאי אחררה עכ"ל ופשט הדברים משמען דהרב"י סבירא ליה דהרמב"ם וטור ור"ן כולהו בחדא שיטה קיימו ופסקו כר"א דבעינן פנים המדובקים בתנור וזה חומרא כפירש"י ומסתמא גם פה בש"ע הכי ס"ל כי מה"ת נימא שחזר בו בש"ע באין הכרע דהא העתיק בש"ע לשון הטור אלא שביארו יותר מפני הטועים שהטור העתיק פת וחררה בחד בבא והרב"י חלקן וביאר להדיא דבפנים המדובקים כתב גבי פת ובחררה כתב פנים שכנגד האש ומ"א כתב להיפך שכתב וז"ל פנים כו' נ"ל דס"ל דזהו יותר בקל נקרם כו' והיינו כפי' התוס' דר"א מקיל ופסק כר"א וע"פ פי' זה הניח בצ"ע על רמ"א בס"ק שאח"ז. דרמ"א דס"ל דבעינן קרימת שני הצדדים ה"ל לכתוב בלשון י"א כיון דהמחבר ס"ל דבחד צד סגי ואדרבא הא משמעות ב"י בספרו הארוך דבעי' קרימת שני צדדים ומסתמא גם בש"ע ס"ל הכי כיון דהעתיק לשון הטור כנ"ל ולק"מ על רמ"א וכן תמה בס' ת"ש ולענ"ד י"ל דודאי ל' הרב"י ודבריו שבספרו הארוך מורים דס"ל להרב"י דהטור ס"ל כפירש"י דפנים המדובקים הוא חומר' ובעינן שיהיה שני הפנים נקרמים ולכך לא הביא הרב"י כ"א פרש"י והשמיט לגמרי פי' התוס' אלא שהכל תפסו על הטור לפ"ז למה בפת בעי' שיקרום פנים המדובקים שהוא חומרא ובחררה סגי בפנים שכנגד האש שהוא קולא וכמ"ש מ"א דרך פשיטות וחלק הלבוש חררה שהיא דקה ונוח לאפות סגי בפנים שכנגד האש וכעין זה תי' בספר דרישה ועדיין קשה מנ"ל לטור לחדש דין מה שאין לו ראי' מן הש"ס אדרבא במשנה משמע דפת וחררה דיניהם שוה וצריך יישוב א"כ יותר קשה על הרב"י דמפרש דברי הטור דס"ל כפירש"י דפנים המדובקים הוי חומרא ומזה נולד קושיא הנ"ל דמ"ש מחררה ה"ל לפרש דהטור מפרש כפי' התוס' דפנים המדובקים הוי קולא ולק"מ מחררה וכאשר יתבאר א"כ צ"ל דהרב"י מדחזי שהטור סתם דבריו ולא פי' אי כפרש"י דבפנים המדובקים הוי חומרא אי כפי' התוס' דפנים המדובקים הוי קולא ולכן אזיל הרב"י להחמיר ופי' דברי הטור כפירש"י ולא הביא כלל פי' התוס' וא"כ קשיא למ"א א"כ בש"ע דבא לברר דבריו א"א לומר דס"ל כפירש"י ה"ל לבאר דבריו דפנים המדובקים הוי חומרא דהא בספרו הארוך הוצרך לבאר דפנים המדובקים הוי חומרא ולכך הוי ס"ל למ"א דהרב"י בש"ע חזר בו באמת וס"ל כפי' התו' וגם בזה חזר בו ופי' גם דברי הטור כפי' התוס' לא הוצרך הרב"י לבאר כי כן מורין פשטן של הדברים דא"א דפנים המדובקים הוי חומר' תיקשי מחרר' למה סגי בפנים שכנגד האש דהוי קולא א"ו דגם בפת סגי בצד שקל לקרום כמו בחרר' וע"כ צ"ל דבפנים המדובקים הוי קול' כפי' התוס' וכן י"ל דברי הטור וא"כ מוכח דהרב"י ס"ל בחד צד שיקרום סגי וא"ש. ולכן סיים מ"א וכ' ולכן גבי חרר' נמי סגי כו' ר"ל דהשתא לפי שיטת מ"א א"ש קושיית הראשוני' למה קיל חררה מפת ומה"ט הוצרך הרב"י לפרש דפנים המדובקי' הוי קיל דממיל' ידעי' לה מחרר' כנ"ל: ועיין ברמזים ותמצ' שדעת הטור כת"ק כו ר"ל שלא העתיק כ"א דברי ת"ק אין צולין כו' אלא כדי שיקרמו פני' והשמיט דברי ר"א וזה ג"כ ראיה לפי' מ"א בטור דמפרש כפי' התוס' דר"א מקיל דא"א דר"א מחמיר א"כ הטור שכ' שיקרום פנים המדובקים ע"כ כר"א ס"ל ובעי שיקרמו שני הפנים א"כ סותר א"ע לדינא עם מ"ש ברמזים דשם סתם וכ' עד שיקרמו פניה משמע בחד צד ואיזה צד שיהיה סגי חדא דאי ס"ל כפירש"י דר"א להחמיר ע"כ בא להקל הת"ק וס"ל בחד צד שיקרום סגי והרמזים (היינו קיצור פסקי הרא"ש) העתיקו לשון הת"ק ע"כ גם הוא ס"ל דבחד צד סגי ובחבורו הטור יהיה ס"ל דבעי' שני צדדים ויהי' סותר א"ע לדינא ואפילו את"ל דלדינא אינו חולק בטור עם מ"ש ברמזים אלא בפירושא דשמעת' ובזה אין דוחק כ"כ והיינו בטור ס"ל כפירש"י דר"א מחמיר ופסק כוותיה ובעי' שני צדדים וברמזים היה מפרש כפי' התוס' דר"א מקיל ואם כן ת"ק מחמיר והעתיק לשון הת"ק ואם כן לדינא שוה עם מ"ש בטור מ"מ אם דעת רמזים להחמיר לא ה"ל לסתו' דבריו ולפרשן דבעינן תרווייהו דהא הש"ס מסתפק בזה לר"א וכן לת"ק א"ו דדעת הרמזים דבחד צד סגי: והיינו דס"ל ברמזים כפי רש"י דר"א להחמיר וממילא ת"ק להקל והעתיק דברי ת"ק ובזה לא קשי' דה"ל לפרש דבחד צד סגי דשמא יטע' אדם לו' דבעינן שני צדדים והיינו להחמיר מה בכך אם יטע' אדם הלא לא יצא חורב' אדרבא יחמיר יותר מן הדין דוקא איפכא קשיא אי דעת הרמזי' להחמי' ה"ל לפרש שלא יטע' ויקל ויאמר בחד צד סגי לכן ניחא למ"א לו' דבטור ס"ל כפי' התוספות דר"א להקל והעתיק לשון ר"א להקל ולא הוצרך לפרש דסמך דנשמע דהולכים להקל מחררה דהולכים בה להקל וברמזים ס"ל כפירש"י והעתיק דברי ת"ק דבא להקל לשיטת רש"י וכמ"ש התוס' לפירוש רש"י דת"ק להקל בא וא"כ אין מחולק בטור עם הרמזים לדינא כ"א בפי' הסוגיא: וכ"ד הרמב"ם ניהו דפסק כר"א כמ"ש ה"ה מ"מ י"ל דס"ל כפי' התוספות דר"א להקל בא ופסק כוותייהו:
יב סָעִיף ה (ס"ק טז) למעל' כו' הול"ל וי"א כו' ר"ל ניהו דהמילוי צריך שיתבשל כמב"ד ולא סגי בקרימת פני הפלאדי"ן כיון דהמילוי הוא ענין גוש בפני עצמו לא מהני דוקא על החררה או על פלאד"ן גופייהו לדעת הרב"י כפי המ"א סגי בקרימת צד אחד כיון דהם גוף א' וגוש א' קרימת צד א' עדות שכל החררה נאפת וכה"ג מצינו גבי מליחה אלא דבזה קשיא למ"א דלהרב"י א"צ שיקרמו הפלאדי"ן בשני צדדים למעלה ולמטה ובחד צד סגי ובספר ח"מ כ' וז"ל שאין כאן צ"ע דזה לא פליגי רק דפשטיד"א שאני כיון דמילוי מפסיק לא מהני קרימת פנים אחד כ"א שיקרמו שני הפנים דהחום שלמעלה לא הגיע לתחתון כו' ויש ללמוד דין זה ממצ' שנמצא בה גרגיר בס"ס תס"ו במ"א כו' עכ"ל וכן מצינו לענין מליח' דהמילוי מעכב וכמ"ש בי"ד אך לענ"ד כיון דהגהת רמ"א נובע מסמ"ג וכנרשם במ"מ וכוונות הסמ"ג ע"כ לא מצד המילוי אלא מצד עצמו דל' הסמ"ג הובא בקוצר בב"י אבל בב"ח באריכות והוא דהביא המשנ' פלוגתא דרבנן ור"א וברייתא דר"א בעי פנים המדובקים ופירש כפירוש התוספות וסיים הלכך עוגה או פשטיד"א או פלאדין כו' וכמ"ש רמ"א ומדכתב תיבת הלכך ע"כ יצא דין מפלוגתא דר"א ורבנן וא"א כדעת חמד משה א"כ בדין פלאדין וכדומה שיש בו מילוי בין ר"א ובין רבנן מודים שצריך שיקרו' שני הצדדים ולא שייך ע"ז לשון הלכך וא"כ ע"כ גם כוונות רמ"א כך הוא אלא שהוסיף בפלאדי"ן שאין די בקרימת שמהצדדים אלא שגם המילוי צריך שיתבשל כמב"ד דודאי רמ"א לא מסברת עצמו כתב כן ומה שסיים בספר ח"מ וז"ל גם מדברי הרב"י נראה דלא לחלוק הביאו לדברי סמ"ג עכ"ל מזה אין סתירה כלל לדברי מ"א דהרב"י הביאו אחר שביאר דברי טור ורמב"ם אחר זה הביא דברי סמ"ג בפלאדי"ן דמשמע דאין בין הרמב"ם וטור וסמ"ק מחלוקת ז"א אדרבה שם בספרו הארוך דהוי סבירא לה דהטור פסק לחומרא דבעי' שני' צדדים וע"ז הביא דברי סמ"ג דגם הוא הכי ס"ל אבל לפי הבנת מ"א בס"ק שלפני זה דבש"ע חזר בו הרב"י וס"ל דסגי בחד צד ע"כ סמ"ג חולק וה"ל לרמ"א לו' וי"א: ועוג' כו' שאופים בקדרה דינו כפת רצה לו' דסגי בקרימת פנים. ובלבד שאינן ממולאים דאי הם ממולאים גם המילוי צריך שיתבשל כמב"ד כמ"ש רמ"א:
יג סָעִיף ה (ס"ק יז) בשוגג כו' וא"כ אפי' בתנורים שלנו אסור כו' ר"ל ניהו דבתנורים שלנו אין בהם משום רדי' כמ"ש בסעיף ז' מ"מ הא בלא"ה ראוי לקנוס שוגג אטו מזיד וזה שייך גם בתנורים שלנו אלא משום כבוד שבת לא קנסו לפי דברי הרב"י וא"כ די בג' סעודות: וב"ח כתב כו' דפת חמה אינו טוב' כ"כ ר"ל דס"ל הא דקנסו שוגג אטו מזיד הוא מטעם הערמה (ובסוגיא לא משמע כן אלא שני דברים הן וע' פרק כירה) שיעשה במזיד ויאמר שוגג אני ובפת לא שכיח שיאפה ע"ש סמוך לחשכה דא"כ יהיה בשבת פת רותח ואין אוכלים פת רותח: וא"כ שרי בתנורים שלנו כו' דהא בתנורים שלנו ליכא משום רדי' וקנס בלא"ה לא שייך לדעת הב"ח: דהא הכ"מ כתב בשם הרמ"ך דהיכי דנאפה כו' וכתב שם הטעם דלא עדיף מתבשיל שלא נתבשל כמב"ד אם שכח ושהה לכ"ע אסור וכדלעיל סי' רנ"ג סעיף א' וברייתא דשבת דף קי"ז דמתיר לרדות ג' סעודות מיירי דעביד בהיתר שקרמו פניה מבע"י וא"כ היכי דעביד באיסור להרמ"ך אפי' בתנורים שלנו אפילן מזון ג' סעודות אסור וא"כ די לנו כו':
יד סָעִיף ה (ס"ק יח) אסו' כו' שבות הוא לכן אפילו ע"י שינוי לא הותר באין צורך היום:
טו סָעִיף ה (ס"ק יט ) טוח בטיט. ולהרב"י אסו' כמ"ש ס"א ר"ל דהא דהותר בסעיף א' בעז ע"י טיחה הטעם לרמ"א דאז א"ל הכירא ול"ח שיפתח ויחתה א"כ ה"ה הכא מה שאין כן להרב"י שם טעם היתר טיחה משום שאם יפתח לחתות יתקש' הבשר אם כן טעם היכר ע"י טיחה לא הוזכר בש"ס ואין לנו לבדות מלבנו וטעם יתקשה לא שייך בפת:
טז סָעִיף ה (ס"ק כ') רק למ"ש כו' ולכן שרי. דהא עד מ"ש בלי חיתוי יאפה ואי שמא ימלך לרדותו בשב' לאכלו בשבת הא יודע דאסור לרדות: וא"כ בתנורים שלנו כו' דלא שייך רדיה וגם להרמ"ך מותר לרדות בשבת דהא כה"ג הדביק בהיתר דהא השתא נימא דנתיר לו לכתחלה לאפות אם א"צ כ"א למ"ש:
יז סָעִיף ו (ס"ק כא) אפי' במזיד. אבל המ"מ כו' ר"ל דמלשון הש"ע דמזיד הוי רבות' יותר להתיר דס"ד כיון שעשה במזיד הלעיטהו לרשע ויהיה על ראשו עון סקילה קמ"ל וכ"כ הב"ח אבל המ"מ כ' ע"ד הרמב"ם שכתב שכח והדביק פת בתנור ונזכר מותר לו לרדותה כו' וכ"כ המ"מ מימרא פ"ק דשב' דף ג' בעי ר"ב ב"א הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה ומעלה מזה בסוגיא מפורש דלאו דוקא הדביק במזיד אלא אפי' בשוגג כו' ולזה כתב רבינו שכח וכ"ש הדביק במזיד עכ"ל המ"מ הרי לך שס"ל דשוגג רבותא טפי ומטעם כמ"ש מ"א בס"ד דהא ליכא למימר נתיר לך לרדותה דהא לא ידע ולאחרים לא הותר כמ"ש דא"א לאדם חטא כו' אע"כ שנתיר לו וכגון שנזכר ובכה"ג ליכא חיוב חטאת קמ"ל וכ"ה בגמרא שם דפריך הש"ס על איבעיא דר"ב ב"א הדביק פת כו' קודם שיבא לידי חיוב חטאת ופריך ממ"נ למאן נתיר ומשני הש"ס אלא אימא קודם שיבא לידי איסור סקילה ומיירי במזיד ומשמע לפי הפשוט דבשוגג באמת לא הותר קמ"ל דאפ"ה מותר: וא"צ למה שנדחק הב"ח ר"ל דהב"ח הקשה על מה שכתב הטור כלשון הש"ע אפי' מזיד דמשמע כ"ש שוגג אדרבא בגמרא משמע דבשוגג לא התירו לו כנ"ל ותי' דהוי קשיא לטור קושית התוס' דלשם דה"מ לשנויי דלעולם מיירי בשוגג ומיירי שנזכר ואע"ג דכה"ג איכא תיוב חטאת כנ"ל לימא קודם שיבא לידי איסור חטאת גם דהא כדמשני במזיד צ"ל קודם שיבא לידי איסור סקילה דהא חיוב סקילה ליכא כה"ג והניחו הדבר בקושיא. וכדי לתרץ קו' זו הוי ס"ל לטור דה"ה דהמ"ל הכי אלא לרבותא משני דאפי' במזיד הותרה לו כ"ש בשוגג. ועל תי' זה יש להנדס מנ"ל לטור להוכיח דשוגג כ"ש ונקט מזיד לרבות' דלמא דוקא מזיד אבל שוגג כיון דליכא חיוב חטאת רק איסור חטאת מה"ט לא הותר' ועוד מה יענה הב"ח לדברי הרמב"ם דגם הוא התי' גם בשוגג והא בגמרא משמע דמשום איסור חטאת לא הותרה ולדידיה ל"ל דהוכיח מקושית התוס' דהא לדידיה ל"ל תי' הב"ח דנקט ש"ס מזיד לרבותא הא לדעת רמב"ם ומ"מ אדרבא שוגג רבותא טפי. אולם א"צ לדבריו דהא העיד המ"מ ומעלה מזה בסוגיא מפורש דלאו דוקא מזיד אלא אפי' שוגג עכ"ל הרי שכתב שמוכח מן הש"ס דאפי' בשוגג מותר ואף כי אנחנו לא נדע הראיה מ"מ אנן אסהדותא דהמ"מ נסמוך ולענ"ד אפשר נתכוין המ"מ לראיית הרשב"א בחדושיו דבדף ג' ע"ב הובא בש"ס ב' ברייתות תני חדא היתה ידו מליאה פירות והוציאה לחוץ לרה"ר אסור להחזירה משום קנס כיון דנתכוין לאיסורא ותני חדא מותר להחזירה לפנים ומשני לחד תירוץ כאן שהוציאה מבע"י בע"ש ואחר כך חשכה לו דלא עביד איסורא דהא הוציאה בהיתר לא קנסוה ומותר להחזירה וכאן שהוציאה משחשיכה ועביד איסורא קנסוהו ופריך אדרבא איפכא מסתברא מבעוד יום דאי שרי ליה לא אתי לידי חיוב חטאת דהא העקירה לרשות היחיד נעש' בחול ואין חיוב חטאת עד שיהיה העקיר' וההנחה בשבת לכו ראוי לקנסו שלא להחזירה ול"ל דלמא יכבד עליו להיות ידו פשוט' לחוץ כל היום ויזרקנו מידו מ"מ לא אתי לידי חיוב חטאת אבל אי הוציאה משחשיכ' איכא למיחש אי לא נתיר לו להחזירה פן יכבד עליו להיות ידו פשוטה כל היום ויזרקנו מידו ויבא לידי חיוב חטאת א"כ ראוי להתיר לו שבות להחזירה כדי שלא יבא לידי חיוב חטאת ומדלא קמשנינן הכי על כרחך צ"ל דלא התירו איסור דרבנן כדי שלא יבא לידי איסור תורה א"כ תפשוט דר"ב ב"א כו' הדביק פת בתנור כו' קודם שיבא לידי חיוב חטאת ותפשוט דלא התירו והקשה הרשב"א בחדושיו וז"ל מאי קמדמי ליה לר"ב הא אסיקנא ברב ביבי דלאו שוגג קאמר כו' אלא מזיד וא"א לומר דהכא לישנא דמעיקרא נקט ומיניה אתה שומע למזיד דמסקנא שאני מזיד דהכא דמזהר זהיר כ"ה דלא ליתי לידי חיוב סקילה משא"כ בדרב ביבי דממילא קאתי כו'. וי"ל דהכא ודאי בשוגג ואדכר כו' ורב ביבי נמי בהכי מתוקמא במסקנא כלומר בין במזיד גמור ובין שוגג כי הכא כו' והא דפריך בדברב ביבי אי נימא בשוגג ואדכר מי מחייב ה"מ לתרוצי הכי (והוא קושית התוס' דלעיל) עכ"ל הרשב"א המצטרך פה מ"מ מורם מזה דס"ל להש"ס דרב נסתפק בין בשוגג בין במזיד ואע"ג דאכתי א"ל ניהו דרב ביבי נסתפק בשתיהן מ"מ כדפשיט דהיתר במזיד עדיין מנ"ל שוגג באמת לא נפשוט לסברת המ"מ דמזיד יותר מסתבר להתיר לזה י"ל דבזה חולק המ"מ על הרשב"א וס"ל דרב ביבי דוקא נקט מזיד ומדבעי הש"ס לומר לעיל תפשוט דרב ביבי כו' היינו מזיד ילפינן משוגג ע"כ דס"ל להש"ס דדיניהם שוה ואין לחלק ביניהם: כיון שלא נעשה האיסור ע"י. רצה לומר אע"ג דאמרינן בעירובין דף ל"ב חבר שאמר לע"ה מלא לך כלי זה תאנים מתאנתי וחבר אחר שומע ס"ל לרב דמותר לחבר השומע לאכול מאותן תאינים שלקח ע"ה דודאי החבר הראשון עישר עליהם כדי שלא יאכל ע"ה המקבל טבל ואע"ג דחבר הראשון יצטרך לעשר שלא מן המוקף ניחא ליה לחבר למיעבד איסורא זוטא דשלא מן המוקף כדי שלא יעשה עם הארץ איסורא רבא לאכול טבל שאני התם בעירובין דנעשה האיסור ע"י חבר הראשון שגרם לו לע"ה שאפשר שיאכל טבל משא"כ הכא ועוד הכא גרע דאותו שהדביק פשע בעצמו וה"ל שלא להדביקו: ובאמת העיקר תלוי באם פשע ר"ל אפי' הוא לא גרם לו מ"מ אם רק חבירו לא פשע יעש' איסורא זוטא כו':
יח סָעִיף ו (ס"ק כ"ב) מותר כו' בערל. דאמרינן גר שנתגייר בע"פ ומל וטבל כיון שפרש מן הערלה וכל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר כאלו נגע במת וצריך הזאה שלישי ושביעי אע"ג דע"ע לא נטמא אפי' נגע במת בגיותו מ"מ כל זמן שלא נתגייר אינו מקבל טומאה מ"מ מדרבנן צריך הזאה ג' וז' מחשש שמא בשנה הבאה יגע במת בע"פ ויאמר אשתקד בע"פ נגעתי במת וטבלתי וטהרתי ואכלתי פסח גם היום אטבול ואעשה פסח ולא ידע שאשתקד לאו בר קיבול טומאה היה כי עדיין לא נתגייר לכן הצריכוהו הזאה מיד לאחר גירות אע"ג שעי"ז נדחה שנה זו מפסח שהוא כרת הרי העמידו דבריהם במקום כרת. הזאה הוא טמא מת שחל שביעי שלו בע"פ שחל בשבת אין מזין עליו בשבת דהזאה שבות אע"פ שעי"ז נדחה מפסח ואיזמל להביא איזמל למול תינוק שחל יום ח' בשבת. והאיזמל למול הוא במקום שא"א להביאו למקום התינוק אסור להביאו דרך גגות וחצירות וקרפיפות אע"ג דליכא בזה רק איסורא דרבנן מ"מ דוחה מילה בזמנו שהוא בכרת:
יט סָעִיף ז (ס"ק כ"ג) יותר כו' אע"ג כו' ולחם משנה מ"מ אינו חובה כ"כ וט"ז ססי' תרע"ח כתב דלחם משנה הוי דאורייתא: ועסי' של"ד דלא התירו שם בדליקה להציל ג"ס אלא בליל שבת קודם שאכל סעודת לילה ואם כבר אכל אינו מציל רק ב' סעודות ואם אכל גם סעודת שחרית אינו מציל רק סעודה א' וה"ה הכא:
כ סָעִיף ח (ס"ק כד) לתוך התנור אפילו גרו"ק. היינו לדעת המחבר שם אבל לדעת רמ"א שם מותר דתנור שלנו דין כירה י"ל אלא שמגן אברהם העמיד דבריו ע"ד המחבר: שרי לרמ"א אפילו אינו גרו"ק דא"ל הכירא:
כא סָעִיף ט (ס"ק כו) של מים אע"ג כו' מ"מ אין טובים כמו פירות. הא דהוצרך לזה הא פירות גופייהו לא הותרו אלא משום דהוי כתבשיל שנתבשל כמאכל ב"ד. והא למחבר ר"ס רנ"ג אפי' נתבשל כמאכל ב"ד אסור אא"כ גרו"ק ולכן הצריך בס"ק י"ב דהפירות יהיו מונחים סמוך לגחלים דיהיה להם דין בישרא אגומרא דמודה דמהני אם הוא כמב"ד וא"כ כאן במים שהן בקדירה אפי' יהיה להם דין פירות ראוי לאסור לדעת המחבר אע"כ מ"א בא ליישב דהוי ליה לרמ"א להגיה לדידן דמקלינן בסי' רנ"ג אם הוא כמב"ד אפילו אינו גרו"ק וא"א דמים י"ל דין פירות גם במים ה"ל להתיר (ואע"ג דבגמרא איתא האי דין דמים בברייתא י"ל דהברייתא אתיא כרבנן דחנניא דלדידהו בעינן דוקא נתבשל כל צרכו): ולפ"ז אסור ליתן כו' ובססי' רנ"ג נתן עוד טעם אחר דהוי כא' נותן הקדרה וא' נותן האור כו' אנא דשם מיירי בשבת קודם היסק וכאן מיירי אפי' נותן בע"ש דאיכא מ"מ חשש חיתוי ולכן צריכים ליתן מבע"י כדי כו' ואי צריך שיתחממו קודם ברכו זהו מחלוקת רמ"א בסי' רנ"ג ס"ק כ"ו:
א סָעִיף א ס"א אע"פ. תוס' שם ד"ה האי. כ' בה"ג דבצלי איירי מדפריך מאין צולין וכן לקמן משלשלין כו' ולהכי ברחא ולא שריק אפי' בחיי' אסור: שאצל אש. לשון הש"ע מדוקדק שר"ל לאפוקי ע"ג גחלים שאז בכ"ע אסור במ"ש בס"ב והטור שכ' אצל האש ר"ל בתנור וכמ"ש רש"י: שממהר. תוס' הנ"ל: בבשר שור. רמב"ם וכ"ה בירושלמי פ"א הלכה ה': או עז. פי' כר' ירמיה ללישנא בתרא מדאמרינן שם האי קרא כו' וכן שם כ' א' והאמר מר גדיא כו' רי"ף ותוס' שם אבל סה"ת ומרדכי פ' כהגאונים שפ' כרב אשי ומ"מ כתב דלא מינתחי אסור ואף ר"א מודה שגי' שלהם והא אר"א בין שריק בין כו' התם מינתח כו' ול"ג תי' גדיא ופי' דלא מינתח אינו מתבשל מהרה ולפיכך מודה ר"א דאסור ובזה נסתרה ראיית תוס' וכן ראיה שנייה של תוס' מדמשני למעלה משום דקשי ליה זיקא אלא כו' ג"כ אינה ראיה כנ"ל דהא ל"ק אלא במקום שא"צ לחיתוי בשר מנותח דוקא: ועוף. סה"ת והג"מ: שהם. שם כ' א': ואין חילוק. ר"ל במקום שמותר אפי' בבשיל קצת ולא הגיע למב"ד מותר מדפריך מאין צולין: וכ"ז שחלל. מדאמר גבי פסח התם לא מנתח ושם נא' על ראשו ועל כרעיו: ויש מחמירין. לשיטת רש"י דטעם דגדיא משום דקשי ליה זיקא ולכן מה שאוסר בס"ב ע"ג גחלים ל"ד דה"ה אצל הגחלים ואף בתנור כ"ז שהוא פתוח דלא שייך קשי זיקא שבלא"ה פתוח וז"ש וע"ג האש שהוא מגולה ר"ל כ"ז שהוא מגולה נקרא בשרא אגומרי ור"ל דל"ת לשון הגמ' בשרא אגומרי דמ' ע"ג האש וכן לשון הטור הנ"ל אצל האש וכן הוכיחו תוס' שם ד"ה התם וא"ת לרב אשי דשרי *מתני' דאין נותנין את הפת כו' ומשלשלין כו' הלא"ה אסור וי"ל דמיירי שהתנור פתוח דהוי כמו בשרא אגומרי ולא כ' דאחר כמב"ד מותר כמ"ש בס"ב דהוא פוסק כי"א דסי' רנ"ג ס"א ובלא"ה שרי:
ב סָעִיף א ס"ב ע"ג גחלים. דוקא לפי' הרמב"ם: חצי בשולו. על פי' הרמב"ם עמ"א: אפי' הוא. כמ"ש התם בבשרא כו' ולרב אשי אין חילוק בין גדיא או ברחא ועיין מ"ש רמ"א בס"א: דכיון. הוא טעם לשיטתו דהטעם מפני שיתחרך: אבל כשנצלה. ר"ל אע"ג דלשיטת הרי"ף ורמב"ם אין חילוק בין כמב"ד או קודם כאן ע"ג גחלים מהני:
ג סָעִיף ג ס"ג אם עבר או שכח. שם ל"ח א':
ד סָעִיף ד ס"ד פירות. כיון שראוין לאכלן חיין לא גרע ממב"ד. תוס' מ"ח א' ד"ה דזתים ולשיטתם דאחר כמב"ד שרי: ומיהו כו'. שם ור"ל אע"ג דמותר לגלות ולהוסיף כמש"ש נ"א א' בכה"ג אסור וכמ"ש בסי' רנ"ז ס"ד והוא שנתבשלה כו':
ה סָעִיף ה ס"ה פניו כו' ולא כו'. ברמב"ם כתב אשניהם אפת וחררה פניה שהם מדובקים בתנור או באש והב"י חילקן וס"ל שהרמב"ם פ' כר"א כמ"ש המ"מ ולא הרויח כלום כמ"ש בט"ז. ונ"ל שהרמב"ם פ' כת"ק כמ"ש בפי' המשכה שאין דרכו לפסוק כיחידאה משום בעיא דגמרא אליביה כמ"ש בהרבה מקומות רק דקשה ליה למה לא מיבעיא לגמ' אליבא דת"ק ופי' דלא כרש"י ותוס' דאינו לא קולא ולא חומרא דפעמים זה מתקרם בראשונה ופעמים זה ולא מיבעיא אליבא דת"ק דאליביה ודאי בחדא סגי דסתמא קאמר שיקרמו פניה וז"ש בתנור או באש וכ"כ הטור: וכל שפורסה. מנחות ע"ח ב' וע"ש תוס' ד"ה פורסה כו': ופשטידא. כ"כ סמ"ג וסה"ת והם פוסקין כר"א ומפ' כפי' תוס' דלהקל בא כמו שמפורש בדבריהם שם ולענין המוציא רק בפשטידא מודה ר"א כמ"ש תוס' בשם ירושלמי ומודה ר"א בלחם הפנים כו' ר"ל מפני שעב ואינו מתבשל מהרה כמ"ש בפ"ב דפסחים ובסוף פ"ב דביצה וה"ה כאן ולא היה צ"ל למטה רק לשון התוס' הנ"ל נקט בשם הירושלמי שכאן אף למעלה. ועל רמ"א ל"ק שאפשר שרצה לצאת גם פרש"י וזה דוקא בפשטידא משא"כ בשאר דממ"נ בתחתון סגי ועיין הג"מ פ"ז מה' ברכות והג"א פ"ו דברכות ד"ה אמרינן בחלק כו' ולעיל סי' קס"ז ס"א. ויותר נראה דאף הם מודים דאפשר שיתקרם לפעמים העליון תחילה רק שדרך התחתון ליקרם תחלה לכן כאן דקרימה מעליא בעי' צריכה שניהם משא"כ בשאר דפסקי' כר"א אין חשש ובזה יבואו דבריהם על נכון עם פסק הרמב"ם דבחדא סגי בכ"מ אף דחלוקין בפי' כנ"ל: ויתבשל. כשיטת הי"א דבסי' רל"ג ס"א: ואם נתן כו' אם. שם קי"ז ב' ת"ר שכח מ' דבמזיד אסור: עד. שם י"ח ב': אם אין כו' שאין להם כו'. ר"ן. מהא דאמרינן ג' ב' הדביק כו' וע"ש תוס' ד"ה התירו ואע"ג כו' והרי"ף לא רצה בתי' כמ"ש הר"ן דאדרבה מפ' כל כתבי מוכח דאף מדרבנן אין איסור רק משום עובדין דחול כמש"ש מה דאפשר כו' דאל"כ לא הוי פריך גמ' מידי שם ותי' הרי"ף דשם התירו משום שאין לו מה יאכל לכבוד שבת משא"כ כאן דעדיין לא נאפה ואינו ראוי ע"ש ברי"ף ור"ן: ואם א"א שאמר כל מה כו' משום דאפשר וכמ"ש קכ"ח ב' דכמה דאפשר כו' ואמרו שם ואם אינו סיפק בשערה כו': ואם נתנה בכדי. מדאמרינן שם ל"ז ב' הא קרמו פניה שרי ובספ"ב ושוהה כדי לצלות כו' וע"כ לצורך שבת וע"כ רודה בשבת וכמו בתקיעות כמ"ש הר"ן ומדאמר שם שכח מ' דבאיסור: וצורך כו'. ושלא לצורך דדמי לתקיעת שופר כמש"ש ובתקיעת שופר אמרינן בר"ה ל"ג א' אבל מתעסקין כו' ל"ק הא כו' וכפי' תוס' שם דבקטן שהגיע מותר דאיכא צורך היום קצת ושלא הגיע אסור וכ' הרי"ף בריש שבת וכמ"ש במלחמות מדקא שרינן רדיה כנ"ל ותי' רי"ף דע"כ לא שרינן אלא לצורך שבת משא"כ בהא דרב ביבי כו' ע' במלחמות ובר"ן שם ריש שבת: אפי' בשינוי. מדדחיק שם ולא התיר בשינוי ע"כ דאסור אף בשינוי דהשינוי אינו אלא להחמיר במקום שמותר כמ"ש כמה דאפשר: וכ"ז בתנור. לשיטתו בס"א כפירש"י שם: או שאינו אופה. אע"ג דבשאר דברים אין חילוק דלא אמרינן רק בחייתא דע"כ מסיח דעתו דאל"כ לפלוג בבשיל ולא בשיל מ"מ כאן כיון שאופה למ"ש ע"כ יש לו לשבת ואסור לרדות כלל וע"כ מסיח דעתו והרי הוא כחייתא כל בו:
ו סָעִיף ו ס"ו אפי' כו'. כמסקנא שם:
ז סָעִיף ז ס"ז בתנורים כו' בסכין או. קכ"ג א' וחררה שטמנה כו' תוחבין כו': יותר מג' סעודות. כן פי' הב"י דבריו דאל"כ אף בשלהם מותר: ומ"מ שהוא. כמו מרדה שלהם וכפי' הרי"ף משום עובדין דחול ובשלנו רחת עובדין דחול שאנו רודים בו בחול:
ח סָעִיף ח ס"ח וה"ה לכירה. דכשאינו גרופה שוה לתנור כמ"ש בס"א אבל בהגמ"ר שם סי' קל"ט בשם רמ"נ כ' דמותר אף כה"ג: אפי' בשוגג. ירושלמי והביאו סמ"ג ע"ש ועב"י וז"ל הירושלמי שם פ"ג הלכה א' תני לא תמלא אשה עססיות ותורמסין כו' ואם נתנה מ"ש אסורין בכדי שיעשו ר' אחא ר' ייסא אמר בשוגג כר"י א"ר מנא יאות אמר ר' ייסא דתני הנוטע בשבת שוגג יקיים מזיד יעקור ובשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור ר"י אומר חילוף הדברים הנוטע בשבת בין בשוגג בין במזיד יעקור בשביעית שוגג יקיים ומזיד יעקור למה מפני שהניית שבת עליו וכאן מכיון שאת אומר ימתין למ"ש בכדי שיעשו כמי שלא נהנה מחמת שבת כלל כו' ע"ש ואנן קי"ל כר"י במבשל וכמש"ש כר"י דמבשל וה"ה לנוטע ועמש"ל סי' ש"א ע"ש ומש"ל הטעם מפני שדברים אלו אינו צריכין כו' הוא דלא כרש"י והזקיקו לפרש כן דומיא דמים ורש"י נזהר שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.