א אֵין טוֹמְנִין בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף הֶבֶל; אֲבָל בִּסְפֵק חֲשֵׁכָה, טוֹמְנִין בּוֹ. וְאֵין טוֹמְנִין בְּדָבָר הַמּוֹסִיף הֲבָל אֲפִלּוּ מִבְּעוֹד יוֹם, וְאִם הִטְמִין בְּדָבָר הַמּוֹסִיף הֲבָל, הַתַּבְשִׁיל אָסוּר אֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד. וְדַוְקָא בְּצוֹנֵן, שֶׁנִּתְחַמֵּם אוֹ שֶׁנִּצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ, אֲבָל בְּעוֹמֵד בַּחֲמִימוּתוֹ כְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה, מֻתָּר. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם שָׁכַח וְהִטְמִין בְּשׁוֹגֵג בְּדָבָר הַמּוֹסִיף הֶבֶל, שָׁרֵי לֶאֱכֹל (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל זֶה אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא כְּשֶׁעוֹשֶׂה לְצֹרֶךְ לַיְלָה, אֲבָל כְּשֶׁמַּטְמִין לְצֹרֶךְ מָחָר, מֻתָּר לְהַטְמִין מִבְּעוֹד יוֹם בְּדָבָר שֶׁמּוֹסִיף הֶבֶל. (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק כִּירָה וּבֵית יוֹסֵף סוֹף סִימָן רנ"ג בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי לֶקֶט), וּבְדִיעֲבַד יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל זֶה וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא רָגִיל לַעֲשׂוֹת כֵּן.
ב אֲפִלּוּ תַּבְשִׁיל שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ, אָסוּר לְהַטְמִין בְּשַׁבָּת אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף הֲבָל. וּמִכָּל מָקוֹם לָשׂוּם כֵּלִי עַל הַתַּבְשִׁיל כְּדֵי לְשָׁמְרוֹ מִן הָעַכְבָּרִים, אוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְטַנֵּף בָּעַפְרוּרִית, שָׁרֵי שֶׁאֵין זֶה כְּמַטְמִין לְהָחֵם אֶלָּא כְּשׁוֹמֵר וְנוֹתֵן כִּסוּי עַל הַקְּדֵרָה וְעַיֵּן לְעֵיל סי' רנ"ג.
ג אֵלּוּ הֵם דְּבָרִים הַמּוֹסִיפִים הֶבֶל: פְּסֹלֶת שֶׁל זֵיתִים אוֹ שֶׁל שׂוּמְשֻׂמִין וְזֶבֶל וּמֶלַח וְסִיד וְחֹל, בֵּין לַחִים בֵּין יְבֵשִׁים, וְתֶבֶן וְזַגִּין וּמוּכִין וַעֲשָׂבִים בִּזְמַן שֶׁשְּׁלָשְׁתָּן לַחִין. וְאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵינָם מוֹסִיפִים הֲבָל: כְּסוּת וּפֵרוֹת וְכַנְפֵי יוֹנָה אוֹ שְׁאָר נוֹצוֹת (מהרר"א בְּהַגָּהוֹת) וּנְעֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן וּנְסֹרֶת שֶׁל חָרָשִׁין (פי' הַקַשׁ הַדַּק הַנּוֹפֵל מִן הָעֵץ כְּשֶׁמְּגָרְרִים אוֹתוֹ בִּמְגֵרָה). הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּמֻתָּר לְהַטְמִין בִּסְלָעִים, אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין הֲבָל, דְּמִלְּתָא דְּלָא שְׁכִיחָא לֹא גָּזְרוּ בֵּיהּ רַבָּנָן (תּוֹסָפוֹת וּמָרְדְּכַי ר"פ לֹא יַחְפֹּר).
ד אַף עַל פִּי שֶׁאֵין טוֹמְנִין בְּשַׁבָּת אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵין מוֹסִיף הֶבֶל, אִם טָמַן בּוֹ מִבְּעוֹד יוֹם וְנִתְגַּלָּה מִשֶּׁחָשְׁכָה, מֻתָּר לַחֲזֹר וּלְכַסוֹתוֹ; וְכֵן אִם רָצָה לְהוֹסִיף עָלָיו בְּשַׁבָּת, מוֹסִיף; וְכֵן אִם רוֹצֶה לִטְּלוֹ כֻּלּוֹ וְלָתֵת אַחֵר בִּמְקוֹמוֹ, בֵּין שֶׁהָרִאשׁוֹן חַם יוֹתֵר מֵהַשֵּׁנִי בֵּין שֶׁהַשֵּׁנִי חַם יוֹתֵר מֵהָרִאשׁוֹן, אֲפִלּוּ לֹא הָיָה מְכֻסֶה אֶלָּא בְּסָדִין יָכוֹל לִטְּלוֹ לְכַסוֹתוֹ בִּגְלוֹפְקְרִין; וְהוּא שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה הַקְּדֵרָה כָּל צָרְכָּהּ; אֲבָל אִם אֵינָהּ מְבֻשֶּׁלֶת כָּל צָרְכּוֹ, אֲפִלּוּ לְהוֹסִיף עַל הַכִּסוּי, אָסוּר שֶׁתּוֹסֶפֶת זֶה גּוֹרֵם לָהּ לְהִתְבַּשֵׁל.
ה אִם פִּנָּה הַתַּבְשִׁיל בְּשַׁבָּת מִקְּדֵרָה שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בָּהּ לִקְדֵרָה אַחֶרֶת, מֻתָּר לְהַטְמִינוֹ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף הֶבֶל.
ו מֻתָּר לְהַטְמִין בְּשַׁבָּת דָּבָר צוֹנֵן בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף הֶבֶל כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטַנֵּן בְּיוֹתֵר אוֹ כְּדֵי שֶׁתָּפִיג צִנָּתוֹ; אֲבָל בְּדָבָר הַמּוֹסִיף הֶבֶל, וַאֲפִלּוּ לְהַטְמִין צוֹנֵן גָּמוּר וַאֲפִלּוּ מִבְּעוֹד יוֹם, נָמֵי אָסוּר.
ז כָּל הֵיכָא דְּאָסְרִינַן הַטְמָנָה, אֲפִלּוּ בִּקְדֵרָה מְבֻשֶּׁלֶת כָּל צָרְכּוֹ אָסְרִינַן, וַאֲפִלּוּ מִצְטַמֵּק וְרַע לוֹ. הַגָּה: וְכֵן עִקָּר. וְיֵשׁ מְקִלִּין וְאוֹמְרִים דְּכָל שֶׁהוּא חַי לְגַמְרֵי אוֹ נִתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ, מֻתָּר בְּהַטְמָנָה כְּמוֹ בְּשִׁהוּי, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן רנ"ג. וּבְמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהָקֵל עַל פִּי סְבָרָא זוֹ, אֵין לִמְחוֹת בְּיָדָם. אֲבָל אֵין לִנְהֹג כֵּן בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת.
ח אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְהַשְׁהוֹת קְדֵרָה עַל גַּבֵּי כִּירָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גֶּחָלִים עַל פִּי הַדְּרָכִים שֶׁנִּתְבָּאֲרוּ בְּסי' רנ"ג, אִם הוּא מְכֻסֶה בִּבְגָדִים אַף עַל פִּי שֶׁהַבְּגָדִים אֵינָם מוֹסִיפִים הֲבָל מֵחֲמַת עַצְמָן מִכָּל מָקוֹם מֵחֲמַת אֵשׁ שֶׁתַּחְתֵּיהֶם מוֹסִיף הֲבָל (וְאָסוּר). וּמִיהוּ כָּל שֶׁהוּא בְּעִנְיָן שֶׁאֵין הַבְּגָדִים נוֹגְעִים בַּקְּדֵרָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ אֵשׁ תַּחְתֶּיהָ, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה דֶּרֶךְ הַטְמָנָה, שָׁרֵי. הִלְכָּךְ הֵיכָא שֶׁמַּעֲמִיד קְדֵרָה עַל כִּירָה אוֹ כֻּפָּח שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם גֶּחָלִים, וְאֵין שׁוּלֵי הַקְּדֵרָה נוֹגְעִים בַּגֶּחָלִים, שִׁהוּי מִקְרֵי וּמֻתָּר עַל פִּי הַדְּרָכִים שֶׁנִּתְבָּאֲרוּ בְּסִימָן רנ"ג. וְאִם נָתַן עַל הַקְּדֵרָה כְּלִי רָחָב שֶׁאֵינוֹ נוֹגֵעַ בְּצִדֵּי הַקְּדֵרָה, וְנָתַן בְּגָדִים עַל אוֹתוֹ כְּלִי רָחָב, מֻתָּר דְּכֵיוָן שֶׁאֵין הַבְּגָדִים נְתוּנִים אֶלָּא עַל אוֹתוֹ כְּלִי רָחָב שֶׁאֵינוֹ נוֹגֵעַ בְּצִדֵּי קְדֵרָה, אֵין כָּאן הַטְמָנָה. וְכֵן מֻתָּר לְהַנִּיחַ הַקְּדֵרָה בַּתַּנּוּרִים שֶׁלָּנוּ, עַל יְדֵי שֶׁיִּתֵּן בְּתוֹכָהּ חֲתִיכָה חַיָּה, וְהוּא שֶׁלֹּא תְּהֵא הַקְּדֵרָה נוֹגַעַת בַּגֶּחָלִים, וְאַף עַל פִּי שֶׁמְּכַסֶה פִּי הַתַּנּוּר בִּבְגָדִים, כֵּיוָן שֶׁאֵין הַבְּגָדִים נוֹגְעִים בַּקְּדֵרָה לָאו הַטְמָנָה הוּא, וְשָׁרֵי. הַגָּה: וְהַטְמָנָה שֶׁעוֹשִׂין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ, שֶׁמַּטְמִינִים בְּתַנּוּר וְטָחִין פִּי הַתַּנּוּר בְּטִיט, שָׁרֵי לְכֻלֵּי עָלְמָא (אוֹר זָרוּעַ וּתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן ס"ט וְאָגוּר), וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סי' רנ"ד, וְיִתְבָּאֵר לְקַמָּן סוֹף סי' רנ"ט. וּמִצְוָה לְהַטְמִין לְשַׁבָּת, כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל חַמִּין בְּשַׁבָּת, כִּי זֶה מִכְּבוֹד וְעֹנֶג שַׁבָּת. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בְּדִבְרֵי הַחֲכָמִים וְאוֹסֵר אֲכִילַת חַמִּין בְּשַׁבָּת, חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא אֶפִּיקוֹרֶס הוּא (בַּעַל הַמָּאוֹר פֶּרֶק כִּירָה וְכָל בּוֹ).
א סָעִיף א (א) אין טומנין וכו' - לאחר שנתבשל התבשיל רוצה להטמינו בדבר שישמור חומו כגון בכרים וכסתות וכדומה ואסרו לעשות כן בשבת וטעמא דשמא ימצא אז קדרתו צוננת וירתיחה דחייב משום מבשל ואפילו למ"ד דאינו חייב משום מבשל בזה כיון שנתבשל פעם אחד מ"מ איכא למיגזר שמא יחממה ע"ג האש ויחתה בגחלים ויתחייב משום מבעיר:
ב סָעִיף א (ב) אבל בספק חשיכה - עיין לקמן בסימן רס"א ס"א בהג"ה ובמש"כ שם:
ג סָעִיף א (ג) טומנין בו - דסתם קדרות בין השמשות רותחות הן וליכא למיגזר הגזירה הנ"ל:
ד סָעִיף א (ד) בדבר וכו' - היינו לצורך שבת אבל לצורך מוצ"ש מוכח מסימן תר"ט בהג"ה שם דאין מטמינין בכל גווני כ"כ המ"א אך תמה ע"ז ומסיק דרק חומרא הוא שנהגו כן ולא מדינא ועיין בלבוש וא"ר שם מה שכתבו בזה ולדידהו בודאי מותר להטמין לצורך מו"ש ואין שם אפילו מנהג להחמיר:
ה סָעִיף א (ה) המוסיף הבל - גזירה שמא יטמין באפר שיש בו גחלים ויחתה בשבת:
ו סָעִיף א (ו) אפילו מבעוד יום - כתב הפמ"ג דאפילו אם הטמין קודם חצות בבקר מ"מ עביד איסורא כשמשהה בהטמנה זו על שבת ואינו מסלק קודם חשיכה:
ז סָעִיף א (ז) או שנצטמק - פי' לענין דיעבד אבל לכתחלה אסור אפילו מצטמק ורע לו כמ"ש בס"ז [אחרונים]:
ח סָעִיף א (ח) בעומד בחמימותו וכו' - הטעם דהא לא אהני מעשיו כלל וכתב המ"א דה"ה המטמין בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל דשרי בדיעבד אע"ג דעשה איסורא דהא אינו אלא עומד בחמימותו:
ט סָעִיף א (ט) י"א דאם שכח וכו' - וה"ה אם שגג בדין וסבר שמותר גם זה שוגג מקרי:
י סָעִיף א (י) שרי לאכול - טעם הי"א הוא דס"ל דהטמנה שוה בזה לשהיה דפסק המחבר לעיל ברנ"ג ס"א דאם שכח ושהה אפילו תבשיל שמצטמק ויפה לו מותר לאכול. והנה דעת המ"א והט"ז והגר"א דהמחבר ס"ל דאפילו בשוגג אסור לאכול עד מו"ש ולכך סתם הדבר ומ"מ נראה דבמקום הצורך יש לסמוך על דעת הי"א הזה שהרבה אחרונים מצדדים כן ובפרט אם היה נתבשל כל צרכו דבלא"ה יש מקילין לקמן בס"ז בהג"ה ע"כ אין להחמיר בזה לענין דיעבד בשוגג:
יא סָעִיף א (יא) אבל כשמטמין וכו' - הטעם דעיקר מה שאסרו להטמין במוסיף הבל הוא משום שמא יבוא להטמין ברמץ ויחתה בגחלים וע"כ כיון שמטמין לצורך מחר ס"ל להי"א דלא שייך גזירה זו דאפילו אם לא יגיע התבשיל למאכל בן דרוסאי יתבשל ממילא כל הלילה ולא יבוא לחתות וה"ה דס"ל להי"א הזה דמותר להטמין בנתבשל כ"צ דלא יבוא ג"כ לחתות וע"כ מותר בזה אף במטמין לצורך לילה והוא כדעת היש מקילין לקמן בס"ז בהג"ה:
יב סָעִיף א (יב) שלא יהא רגיל - משמע דאם הוא רגיל אף בדיעבד אסור והטעם דמעיקר הדין אין להם מקום להי"א כמ"ש הגר"א ושארי פוסקים וכ"כ דהיש מקילין דלקמן אין להם מקום בדין ולכך כתב שם רמ"א דאין לנהוג כן בשארי מקומות:
יג סָעִיף ב (יג) אסור להטמין בשבת וכו' - ומ"מ בדיעבד שרי וכנ"ל בסק"ז:
יד סָעִיף ב (יד) לשום כלים וכו' - היינו אפילו בגדים שמעמידין את החום של הקדרה שלא יצטנן אפ"ה שרי כיון שאינו מכוין לזה:
טו סָעִיף ג (טו) או של שומשמין - אע"ג דלענין הטמנה בתוכן שוין הן מ"מ יש חילוק ביניהן דבשומשמין וה"ה בכל הדברים הנזכרים כאן דוקא להטמין לתוכן אסור אבל אם הטמין בדבר המותר כגון בקופה של צמר וכה"ג מותר להניח הקופה עליהן אבל על גפת של זיתים אסור להניח דחמימי טפי ומוסיפין הבל למעלה דרך הקופה להקדרה [גמרא]:
טז סָעִיף ג (טז) ותבן - בין אם הוא ארוך או נחתך לחתיכות דקות וזגין הוא פסולת של יקב יין:
יז סָעִיף ג (יז) ומוכין - כל דבר רך קרוי מוכין כגון צמר גפן ותלישת צמר רך של בהמה וגרירת בגדים בלוים:
יח סָעִיף ג (יח) ששלשתן - חשיב לתבן וזגין כחדא:
יט סָעִיף ג (יט) לחין - דלחין יש בהן הבל הרבה יותר מיבשין ומסתימת המחבר משמע דבין לחין מחמת עצמן ובין לחין מחמת ד"א שניהם אסורין אמנם כמה אחרונים הסכימו דדוקא לחין מחמת עצמן שהם מחממות יותר מלחין מחמת משקה שנפלו עליהן משיבשו:
כ סָעִיף ג (כ) כסות - וה"ה כרים וכסתות וגיזי צמר:
כא סָעִיף ג (כא) ופירות - כגון חטין וקטניות:
כב סָעִיף ג (כב) או שאר נוצות - ונקט מתחלה כנפי יונה והוא לשון התלמוד משום דהיה מצוי להם:
כג סָעִיף ג (כג) ונעורת - דק דק שנוערין מן הפשתן:
כד סָעִיף ג (כד) בסלעים - היינו אבנים קטנים שמוציאין מהם אש וקורין אותן אבני אש. ומה שכתב דלא שכיחא היינו דהא לא שכיח כלל שיטמין בסלעים משום שמשברים הקדרה או שמקלקלים המאכל אבל דבר שלפעמים טומנין בהם אע"ג דלא שכיח גזרו בהו רבנן. כתב רש"ל בתשובה אפר חם הוא דבר שאינו מוסיף הבל ושרי לטמון בו אא"כ מעורב בגחלים והביאוהו הא"ר ותו"ש וש"א וה"ה בכל דבר שאינו מוסיף הבל אפי' הם חמים שרי:
כה סָעִיף ד (כה) ונתגלה משחשיכה - מש"כ ונתגלה לאו דוקא דהא אף לכתחלה מותר לגלות כמ"ש בסמוך אלא דקמ"ל דאף בכה"ג שנתגלה ממילא דוקא משחשיכה אבל אם נתגלה מבעוד יום אסור לכסותו בשבת דהוי ליה כמטמין לכתחלה בשבת וכ"ש דאם גילהו בידים מבע"י אפילו ע"ד לכסותו משתחשך דאסור לכסותו בשבת:
כו סָעִיף ד (כו) אפילו וכו' בסדין - ר"ל דלא תימא דזה אינה חשובה הטמנה שאינו מועיל וא"כ כשמכסה עליו בגלופקרין בשבת הו"ל כמטמין לכתחלה קמ"ל דאף סדין מועיל עכ"פ במקצת:
כז סָעִיף ד (כז) גורם לה - עיין בביאור הלכה:
כח סָעִיף ה (כח) אם פינה וכו' - דלא אסרו אלא כשהוא בכלי ראשון שנתבשל בו אבל כשפינהו לכלי אחר אף שעדיין היד סולדת בו מותר ואפילו אם חזר ועירה אותו אח"כ לכלי ראשון שהיה בו נמי שרי דתו לא מקרי כ"ר והו"ל כצונן דמותר להטמינו ואפילו בכלי ראשון אם נתקרר עד שאין היס"ד ג"כ נראה דשרי להטמינו אם הוא במקום הצורך:
כט סָעִיף ה (כט) לקדירה אחרת - ואין נ"מ אם נתכוין בפירוש כדי לקרר או בסתמא לאיזה סיבה:
ל סָעִיף ה (ל) בדבר שאינו וכו' - דבדבר המוסיף הבל אפילו צונן גמור אסור וכדלקמיה:
לא סָעִיף ו (לא) מותר להטמין וכו' - ואפילו אדם חשוב שרי:
לב סָעִיף ו (לב) דבר צונן - כגון מים או תבשיל תחת כרים וכסתות:
לג סָעִיף ז (לג) כל צרכה וכו' - ולא דמי לשהיה ע"ג כירה דלכו"ע מותר במבושל כ"צ וכבסימן רנ"ג דסתם הטמנה עיקרו הוא לצורך מחר וצריך חיתוי טפי שלא יתקרר התבשיל ולכך חיישינן בכל גווני לחיתוי [אם יטמין ברמץ וגזרו משום זה בכל דבר המוסיף הבל וכנ"ל] ואפילו אם מטמין לצורך הלילה לא חלקו חכמים בגזירתם משא"כ בשהיה דסתם שהיה הוא רק לצורך הלילה שהרי מניחה מגולה ולא יתקרר בזמן מועט ולא חיישינן לחיתוי בזה:
לד סָעִיף ז (לד) ואפילו מצטמק ורע לו - ובדיעבד מותר לכו"ע לכו"ע במצטמק ורע לו וכנ"ל בס"א:
לה סָעִיף ז (לה) ויש מקילין וכו' - קאי אהטמנה בדבר המוסיף הבל מבעוד יום אבל להטמין בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל אפילו מבושל כ"צ ומצטמק ורע לו אסור לכו"ע [הגר"א ופמ"ג]:
לו סָעִיף ז (לו) לגמרי - ס"ל כיון שהוא חי אפילו אם היה מטמין ברמץ לא היה מתבשל ע"י החיתוי לצורך הלילה ועד למחר בלאו החיתוי יתבשל ולכך לא חיישינן:
לז סָעִיף ח (לז) קדירה ע"ג כירה - דהיינו שמעמידה ע"ג כירה מלמעלה על פיה ואין שולי הקדירה נוגעין בגחלים שלמטה [וה"ה בכה"ג אם עומדת ע"ג כסא של ברזל בתוך כירות שלנו] וגם תהיה הקדירה מבושל כל צרכה לפי דעת המחבר שם:
לח סָעִיף ח (לח) מחמת אש שתחתיהם - ואפילו אם מפזר אפר ע"ג הגחלים מ"מ מוסיף הבל הוא:
לט סָעִיף ח (לט) כל שהוא וכו' - דהיינו כעין שצייר המחבר בסמוך:
מ סָעִיף ח (מ) הילכך היכא וכו' - עתה חזר לפרש בקיצור מה שכתב בתחלת הסעיף אע"פ שמותר להשהות ומה שכתב לבסוף דבענין שאין הבגדים נוגעין מותר:
מא סָעִיף ח (מא) ואין שולי הקדירה וכו' - המחבר אזיל לשיטתו בסימן רנ"ג סוף ס"א אבל לדעת הרמ"א שם בהג"ה אפילו שולי הקדירה נוגעין בגחלים ג"כ שרי כיון שהקדירה מגולה למעלה ואין טמון בבגדים:
מב סָעִיף ח (מב) רחב - ה"ה כשנותן ע"פ הקדרה דף רחב בענין שהבגדים שמכסה מלמעלה לא יגעו בצדי הקדירה:
מג סָעִיף ח (מג) אין כאן הטמנה - והנה כ"ז כשיש אש בכירה אבל אם אין אש בכירה כלל י"א שאין לאסור להעמיד קדירה עליה ולכסותה בבגדים דאף שחום הכירה שתחתיה ג"כ גדול ומוסיף הבל מ"מ שרי דדוקא ע"ג גפת וכדומה אסרו משום דראוי להטמין בתוכה וגזרו שמא יטמין ברמץ אבל הכא אין ראוי להטמין בתוך הקרקע של הכירה הלכך ליכא למיחש למידי וגם מטעם אחר י"ל דלא דמי לגפת דגפת מוסיף הבל בעצמו אבל כירה אין חומה אלא מחמת האש ובכל שעה מתקרר והולך ויש שחוששין בזה להחמיר אא"כ מניח כלי או דף רחב על הקדרה מלמעלה ואח"כ מכסה אותה בבגדים כמ"ש בשו"ע ומ"מ אין למחות ביד הנוהגין להקל. ועפ"ז תדע דמה שנוהגין להעמיד קאווי או תבשיל בע"ש מבע"י על התנור מלמעלה ומכסין אותן בבגדים דאף שלא יפה הם עושין לדעת פוסקים המחמירין מפני שחום התנור מוסיף הבל אא"כ יניח איזה דף רחב על הקדירה מ"מ אין למחות בם דיש להם על מה שיסמוכו וכנ"ל. אמנם אם נותן חול ע"ג התנור אע"פ שאין מטמין כולו בתוכו רק ששולי הקדירה עומדים בחול ולמעלה מכוסה בבגדים ע"ג הקדירה בודאי אסור שחול הוא מהדברים המוסיפים הבל וגזרינן שמא יטמין בו כולו. ואם כופה כלי רחבה או שנותן עליה דף רחב ומכסה בבגדים מלמעלה מותר אף שמעמידו עד חציו בחול [ח"א בכלל כ']:
מד סָעִיף ח (מד) וכן מותר וכו' - פי' עד השתא מיירי לענין כירה ועתה בא לפרש דגם בתנור מותר ליתן קדרה מבע"י [ואף שאינו גרוף וקטום כיון שנותן בה חתיכה חיה לא חיישינן לחיתוי וה"ה אם היא מבושלת כ"צ דאל"ה אסור משום שהיה וכנ"ל ברנ"ג ס"א] דאף שהקדרה כולה נתונה בתוך התנור ומכסה את פי התנור ג"כ בבגדים ובודאי מוסיף הבל ע"י חום התנור אפ"ה אין שם הטמנה ע"ז ושרי כיון שאין הבגדים נוגעין בקדירה:
מה סָעִיף ח (מה) והוא שלא תהא וכו' - דאם היו שוליה נוגעין בגחלים ס"ל להמחבר דמחמת זה גופא מקרי מטמין בדבר המוסיף הבל ואסור והרמ"א שם בהג"ה ס"ל דעי"ז לא חשיב הטמנה ע"ש:
מו סָעִיף ח (מו) וטחין פי התנור בטיט - הנה לענין הטמנה אין צריך כלל טיח בטיט גם להרמ"א אלא דבא לומר דבטיח שרי בכל ענין אפילו אין נותן בה חתיכה חיה של בשר וגם היא עדיין בתחלת בשול דבלא טיח היה אסור בזה להניח הקדרה בתנור שאינו גרוף וקטום משום חשש חיתוי ובטיח שרי. ודע דמבואר לעיל דדוקא בבשר כשהוא חי אין בו חשש חיתוי דע"י חיתוי לא יתבשל שיהא ראוי לאכול לצורך הלילה אבל פשטיד"א או מיני קטניות או מיני בצק ממהרין להתבשל ואף כשנותנן סמוך לחשיכה כשהן חיין יש בו חשש חיתוי משחשיכה כדי למהר בישולן לצורך סעודת הלילה וצריך שיהיה התנור טוח בטיט ובמקומות שלא נהגו לטוח התנור בטיט אסור ליתן מינים אלו בתנור סמוך לחשיכה אם לא ניתן בהן חתיכת בשר חי אא"כ יש שהות שיתבשל עכ"פ מבע"י כמאכל בן דרוסאי או שיכסה הגחלים באפר כמ"ש סימן רנ"ג:
מז סָעִיף ח (מז) שרי לכו"ע - ואעפ"כ י"א דצריך ליזהר שלא יטמין הקדרה בתנור בתוך הגחלים מכל צד דקרוי הטמנה בדבר המוסיף הבל מחמת הגחלים גופא ויש מקילין גם בזה דהא טוח בטיט ולא אתי לחיתויי וכן משמע באור זרוע וטוב להחמיר לכתחלה וגם מטעם אחר פן ישארו הגחלים לוחשות עד למחר ולא יוכל להסיר הקדירה משם וכדלעיל ברנ"ג ס"א בהג"ה ועכ"פ במקום שלא נהגו להטיח הסתימה בטיט בודאי אסור להטמין הקדרה בתוך הגחלים אפילו אם הקדרה כבר מבושל כל צרכה:
מח סָעִיף ח (מח) ומצוה להטמין לשבת - אבל מי שמזיק לו החמין מותר לאכול צונן:
מט סָעִיף ח (מט) וכל מי וכו' - ובימינו בעו"ה מצוי קלקול גדול ע"י אלו שפורשין עצמם בשאט נפש ממצות אכילת חמין בשבת שבאין לבסוף עי"ז לידי איסור שמצווין לא"י שיחמו עבורן חמין בשבת וכמה פעמים יבואו עי"ז גם לידי איסור דאורייתא של שלשה אבות מלאכות והן בישול והבערה וכיבוי שמעמידין את הכלי עם עלי הטיי"א על המוליאר [ובלשוננו סאמאווא"ר] בשעה שהגחלים בוערות הרי בשול ובכל פעם כשנוטל את הכלי מעליו ומחזירו אח"כ הוא עובר על מבעיר ומכבה דבשעה שהכלי עומד עליו מתכבה האש במקצת ובהסירו מתבערים הגחלים והעושה כן במזיד הוא פסול לעדות ולשבועה מן התורה ומכרית את נפשו מארץ החיים כי היא עבירה שחייבין עליה כרת וסקילה וכל בעל נפש לא יסור ממנהג ישראל להטמין חמין על שבת ולקיים מצות עונג שבת כאשר נהגו אבותינו מעולם ושומר מצוה וכו'. וזה לשון בעל המאור בפרק כירה כל מי שאינו אוכל חמין וכו' וצריך להזמין לבשל להטמין ולענג את השבת ולהשמין הוא המאמין וזוכה לקץ הימין ע"ש עוד:
א סָעִיף א אין טומנין. לאחר שנתבשל התבשיל רוצה להטמינו בדבר שישמור חומו כמ"ש סימן רנ"ג ס"ב בהג"ה וטעמא דשמא ימצא קדירתו צוננת וירתיחה דחייב משום מבשל ואפי' למ"ד דאינו חייב משום מבשל מ"מ איכא למיגזר שמא יחממה ע"ג האש ויחתה (הרא"ש) עסי' שי"ח סט"ו:
ב סָעִיף א טומנין בו. דסתם קדירות בין השמשות רותחות הן וליכא למיגזר ועסי' תר"ט דאסור להטמין לצורך מ"ש לרמ"א וצ"ע למה כתב סי' רנ"ד סס"ה דמותר לאפות פת לצורך מ"ש ואפשר דס"ל לרמ"א דאף בהטמנ' גופ' חידוש היא דהא מות' ליתן מוגמר וגפרית כמ"ש רסי' רנ"ב אעפ"י שהיא לצורך חול וא"כ הבו דלא לוסיף עלה:
ג סָעִיף א המוסיף הבל. גזיר' שמא יטמין באפר שיש בו גחלים ויחתה בשבת:
ד סָעִיף א התבשיל אסור. מדסתם משמע דס"ל דאפי' בשוגג אסור וכ"מ בהג"ה ואף על פי דבשכח ושהא מתיר בסי' רנ"ג מכל מקום בהטמנה מחמירים טפי:
ה סָעִיף א או שנצטמק. פי' בדיעבד אבל לכתחלה אסור אפילו מצטמק ורע לו כמ"ש ס"ז דלא כע"ש:
ו סָעִיף א בעומד בחמימותו. וה"ה המטמין בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל דשרי דהא אינו אלא עומד בחמימותו:
ז סָעִיף א שרי לאכול. ודוקא תבשיל שנתבשל כ"צ אבל אם נגמר בשולו בשבת אסור (כ"מ בהגמ"ר) דודאי לא עדיף משהיה:
ח סָעִיף א לצורך לילה. דס"ל דכל שנתבשל כמב"ד שרי כמ"ש ס"ז וכשמטמין לצורך מחר אפילו לא נתבשל כמב"ד שרי דלא יחתה דבלא"ה יתבשל עד למחר:
ט סָעִיף ג אלו הם. קופה של צמר שטמן בה אסור להניחו ע"ג גפת של זתים שמעלה הבל אבל להניחה על גפת של שומשמין שרי (גמרא):
י סָעִיף ג ששלשתן לחים. צ"ל דחשיב לתבן וזגין כחדא ובאמת ברמב"ם לא הזכיר תבן ומדסתם ש"מ דאפי' לחין מחמת ד"א אסור:
יא סָעִיף ג בסלעי'. דלא שכיח כלל שיטמין בסלעים משום שמשברים הקדירה או שמקלקלים המאכל אבל דבר שלפעמים טומנין בהם אף ע"ג דלא שכיח גזרו בהו רבנן (תוס' שם):
יב סָעִיף ד ונתגלה משחשיכה. אבל אם נתגלה מבע"י אסור לכסותו בשבת דה"ל כמטמין לכתחלה ועסי' רנ"ג ס"ב בהג"ה וב"ח מקיל בזה:
יג סָעִיף ד גורם לה להתבשל. פשוט דכשטמונה בדבר שאין מוסיף הבל שאין גורם בישול כלל אלא מיירי בדרך שכ' בס"ח ע"ש:
יד סָעִיף ה מותר להטמינו. כמו הדבר הצונן שלא אסרו להטמין אלא דבר חם שהי' בכ"ר שנתבשל בו אבל אם פינהו מותר (רמב"ם ור"ן) ומטע' זה נראה דאפי' החזירו לכלי ראשון נמי שרי דכבר אין לו דין כ"ר ול"ד למ"ש סי' רנ"ג ס"ב דגרע כשפינן ממיח' למיחם דהתם היינו טעמא דאסור להניח ע"ג כירה לכתחלה משא"כ כשהוא בקדירה הראשונה ה"ל חזרה ושרי משא"כ כאן דכשפינן ה"ל צונן ומותר להטמינו ואפשר דאפי' בכ"ר אם נתקרר קצת שרי להטמינו ועמ"ש סי' שי"ח ס"ד:
טו סָעִיף ו מותר להטמין. אפי' אדם חשוב שרי (כ"ה):
טז סָעִיף ז אפי' בקדירה מבושלת. דסתם הטמנה לצורך מחר וצריך חיתוי טפי שלא יתקרר (טור) ומעט חיתוי מהני להחזיק החום כיון שהוא טמון (הרא"ש ומרדכי) אבל בשהיה אפי' כשעושה לצורך מחר שרי דלא מהני מעט חיתוי עס"ח:
יז סָעִיף ז נתבשל כ"צ. ולדעת י"א אפי' נתבשל כמב"ד כמ"ש סימן רנ"ג:
יח סָעִיף א נוגעים בגחלים. ולדברי רמ"א בסי' רנ"ג ס"א אפי' נוגעים בגחלים שרי כיון שאין טמון בבגדים יש מקומות שבמקום שמסיקין האור ובשלו הקדירות גורפין הרמץ ונותנין הקדירות לצורך מחר ומכסין אותם באפר צונן ואף על פי שהכירה מוסיף הבל מ"מ שרי דדוקא כשמניח לשם הטמנה וגם אין ראוי להטמין בתוך הקרקע ליכא למיחש (הרא"ש) והתו' כתבו טעם זה לחוד מפני שאין ראוי להטמין בתוכה וכתב רש"ל בתשו' דאפר חם אין מוסיף הבל אא"כ מעורב בגחלים וכתוב בסה"ת שאף אם מצא למחר בתוכו קצת גחלים שרי בדיעבד עס"א ובתוס' דף מ"ח כתבו וז"ל דכירה שלנו אין חומה אלא מחמת האש וכל שעה מתקרר והולך אבל הגפת מוסיף הבל מעצמו:
יט סָעִיף ח שרי לכ"ע. היינו דוקא בפשטי"ד או במיני קטניות שממהרין להתבשל כמ"ש סי' רנ"ד אבל בבשר חי א"צ לטיחה ומיהו להרב"י לא מהני טיחה כמ"ש שם ובמקומות שלא נהגו לטוח בטיט אסור לתת מיני קטניות או מיני בצק אלא כדי שיתבשלו כמב"ד מבע"י אא"כ כסה הגחלים באפר כמ"ש סי' רנ"ג ורש"ל בתשו' החמיר מאד ע"ש ופוק חזי מאי עמא דבר ועמ"ש ססי' רנ"ט והש"ג במרדכי כתב וז"ל בשם תוס' מ"ט אין טומנין בדבר המוסיף הבל גזירה שמא יטמין ברמץ אבל הכא שהגחלים בעין ליכא למיחש שיטמין בהם עכ"ל מ"מ לא עדיף משהיה:
כ סָעִיף ח ומצוה להטמין. אבל מי שמזיק לו החמין מותר לאכול צונן (מט"מ):
א סָעִיף א אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל. גזירה שמא ירתיח פי' דשמא ימצא קדירתו נצטננה וירתיחנה להטמינה אבל ספק חשיכה סתם קדירות רותחות הן ובמוסיף הבל אפי' בע"ש אסור שמא יטמין ברמץ פי' אפר עם גחלים וזה אסור דשמא יחתה בגחלים משחשיכה:
ב סָעִיף א שרי לאכול. מבואר שם בהגמ"ר דהיינו היכא שמצא שם מעט גחלים בוערות סביב לה או תחתיה ועיקר הטמנה היתה בדשן או כר וכסת או דבר אחר של היתר מותר בדיעבד אבל אם עיקר ההטמנה היתה בדבר המוסיף הבל אסור אפילו דיעבד כההיא דאנשי טבריא שעשו סילון וכו' במשנה ואסרו אפי' דיעבד ולפ"ז אין כאן מחלוקת על הדיעה קמייתא כנלע"ד:
ג סָעִיף ג ותבן וזגין כו'. נקט תחל' ד' וסיים שלשתן לחים והוא ל' רמב"ם וברמב"ם ל"ג תבן ע"כ נקט שפיר שלשתן אבל כאן בש"ע שהוסיף תבן לא היה לו לסיים אלא ארבעתן לחים דפשוט בגמרא דגם בתבן בעי' לחי' וצ"ל דגריר בתר ל' הרמב"ם:
ד סָעִיף ד ונתגלה משחשיכה כו'. בב"י הקש' על מ"ש הרא"ש דלגי' ר"י בתוס' דרשב"ג פליג את"ק מצינו לפרש במשנה כסהו ונתגלה היינו דיעבד אבל לכתחילה אסור לגלות כו' מ"ש התוס' במשנה נראה לר"י דאפי' בידים שרי לכתחל' לגלות כו' וע"כ כ' ב"י דהתוס' ס"ל דבאותן בגדים עצמן מותר אפילו לכתחלה אבל להחליף אסור לת"ק דהוה כמו הטמנה חדשה ולפ"ז תימ' דהא הרא"ש עצמו כתב ג"כ תחלה האי מילתא דלאו דוקא דיעבד אלא אפי' בידי' מותר לגלות ולכסות וצ"ל דמ"ש הרא"ש מצינו לפ' כתבו דרך קושיא על התוס' דלדבריהם צ"ל כן ע"ש ומ"מ כאן בש"ע צ"ע במ"ש ונתגל' משחשיכ' שהוא ל' דיעבד כמו שדקדקו כל הפוסקים מל' זה במשנה אם כן משמע לכתחלה לא יגלה בשבת ויחזיר ואפי' אותן בגדים עצמן שהיו שם תחלה וכ"ש שלא יחליף אחרים לפי סברת ב"י ואח"כ כתב דאפילו לכתחלה מחליף בשבת וצ"ל דהא דנקט לשון דיעבד ברישא לאו למידק דאסור לכתחלה בשבת אלא למידק דאם נתגלה מבע"י לא יכסנו משתחשך וכמ"ש בית יוסף בשם סמ"ג וסמ"ק והתרומה ואף בתוס' כתב וז"ל אבל אם גילהו בידים מבעוד יום כדי לכסותו משתחשך אסור כו' והפוסקים הנ"ל החמירו כן אף אם נתגלה מבע"י מאליו וב"י העתיק בשם התוס' בלשון זה כדי שלא לכסותו משתחשך וכ"ה ברא"ש וטור אבל הגירסא שלנו בתוס' נראה נכון טפי דהוי דבר והיפוכו דתחילה נקט ההיתר במגלה בידים בשבת ונקט ע"ז ההיפוך אבל אם גילה מבע"י אסור אח"כ בשבת ומשמע אפי' היה דעתו לכסות בשבת:
ה סָעִיף ה מותר להטמינו. דלא אסרו להטמין בשבת אלא דבר חם שהוא בכ"ר שנתבשל אבל אם פנהו הוי ליה כמטמין את הצונן דמותר:
ו סָעִיף ח והטמנה שעושין כו'. נ"ל דצריך ליזהר שלא יעמיד הקדירה אצל דופן התנור דאז נראה כהטמנה דהא עיקר ההיתר שיש הפסק אויר בין הקדירה לדופן וגם הדף הסותם בתנור לא יגע בקדירה מטעם זה וכמו שכתב הטור ההטמנה שהיה הרא"ש רגיל להטמין בגומא ולכסות עליה דההיתר משום שיש הפסק בין הקדירה לדופן:
א סָעִיף א בשבת. ר"ל לאחר שנתבשל התבשיל רוצה להטמינו בדבר שישמור חומו כמ"ש סי' רנ"ג ס"ב בהג"ה והטעם דשמא ימצא קדירתו צוננת וירתיחנה. אבל ספק חשיכה סתם קדירות רותחות הם ובמוסיף הבל אפי' בע"ש אסור שמא יטמין ברמץ פי' אפר עם גחלים וזה אסור דשמא יחתה בגחלים משחשיכה:
ב סָעִיף א אסור. פירוש אפילו בשוגג ואע"ג דבשכח ושהה מתיר בסימן רנ"ג מכל מקום בהטמנה מחמירין טפי. מ"א:
ג סָעִיף א בחמימותו. וה"ה המטמין בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל דשרי דהא אינו אלא עומד בחמימותו. מ"א:
ד סָעִיף א לאכול. ודוקא תבשיל שנתבשל כ"צ אבל נגמר בשולו בשבת אסור דלא עדיף משהיה. מ"א ועט"ז:
ה סָעִיף א מותר. דלא יחתה דבלא"ה יתבשל עד למחר:
ו סָעִיף ג לחין. צריך לומר דחשיב לתבן וזגים כחדא ומדסתם משמע דאפי' לחים מחמת ד"א אסור מ"א. ורוב פוסקים ס"ל דוקא לחים מחמת עצמן אסור ולא בלחין מחמת ד"א עיין עט"ז וביד אהרן:
ז סָעִיף ד משחשיכה. אבל אם נתגלה מבע"י אסור לכסותו בשבת דה"ל כמטמין לכתחלה ועי' סימן רנ"ג ס"ב בהג"ה. וב"ח מיקל אפי' אם נתגלה מבע"י:
ח סָעִיף ה להטמינו. דלא אסרו להטמין בשבת אלא דבר חם שהוא בכ"ר שנתבשל אבל אם פינה ה"ל כמטמין את הצונן דמותר ומט"ז נראה דאפי' החזירו לכלי הראשון נמי שרי דכבר אין לו דין כ"ר ואפשר אפי' בכ"ר אם נתקרר קצת שרי להטמינו מ"א ועי' סי' שי"ח:
ט סָעִיף ז בשיהוי. ולדעת י"א אפי' נתבשל כמב"ד כמ"ש סי' רנ"ג:
י סָעִיף ח בגחלים. לדברי רמ"א בסי' רנ"ג אפי' נוגעים בגחלים שרי כיון שאין טמון בבגדים עיין מ"א:
יא סָעִיף ח פי התנור. היינו דוקא בפשטיד"א או במיני קטניות שממהרין להתבשל אבל בשר חי אין צריך לטיחה ובמקומות שלא נהגו לטוח בטיט אסור לתת מיני קטניות או מיני בצק אלא כדי שיתבשל כמב"ד. מ"א:
יב סָעִיף ח שרי לכ"ע. וצריך ליזהר שלא יעמיד הקדירה אצל דופן התנור דאז נראה כהטמנה דהא עיקר ההיתר שיש הפסק אויר בין הקדירה לדופן וגם הדף הסותם התנור לא יגע בקדירה מטעם זה ט"ז. ע"ש:
יג סָעִיף ח בשבת. ואם מזיק לו החמין מותר לאכול צונן מט"מ:
א סָעִיף א (ס"ק א') אין טומנין לאחר כו' מבאר מה ענין הטמנה. ואפי' למ"ד כו' דס"ל אין בישול אחר בישול אפי' נצטנן לגמרי כדאיתא בסי' שי"ח סעיף ט"ו: מ"מ א"ל כו' ויחתה ויתחייב משום מבעיר:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) טומנים כו' ועסי' תר"ט כו' לצורך מ"ש לרמ"א. ר"ל דרמ"א אוסר שם להטמין מערב יה"כ למוצאי יוה"כ דה"ל מכין לחול. אע"ג דיוה"כ הוי הכנה דממילא דהא ביוה"כ לא עביד מידי דהא הטמינו מעיה"כ אפ"ה אסור. וא"כ ה"ה דאין מטמינים מע"ש למ"ש מה"ט: וא"כ צ"ע כו' פת לצורך מ"ש דהא ג"כ הוי הכנה דממילא: חידוש הוא דהא מותר כו' אע"פ שהוא לצורך חול. דהא קתני ומתגמר' כל היום וא"כ ע"כ לא יהנה ממנו כ"א במוצאי שבת. ואפ"ה מותר אע"ג דהוי הכנה דממילא בשבת נצורך חול. וע"כ צ"ל בהטמנה החמירו וחידוש הוא וא"כ הבו דלא לוסיף עלה לאסור גם אפי' דממיל' נצורך חול:
ג סָעִיף א (ס"ק ד) התבשיל כו' וכ"מ בהג"ה. ר"ל מדכ' רמ"א י"ל דאם שכח כו' משמע דהמחבר אוסר אפי' שכח. מתיר בסי' רנ"ג. ר"ל במצטמק ויפה לו. וכיון דהמחבר איירי אפי' שוגג וקתני תרתי צונן שנתחמם או מצמק ויפה לו. משמע דבתרווייהו אסור אפי' שכח:
ד סָעִיף א (ס"ק ה) או שנצטמק. פי' בדיעבד. ר"ל הא דייקינן מדקאמר ויפה לו. משמע דבנצטמק ורע לו מותר: היינו דוקא בדיעבד:
ה סָעִיף א (ס"ק ז) שרי ודוקא תבשיל שנתבשל כל צרכו כו' דודאי לא עדיף משהיה. וכתב בספר ת"ש וז"ל והיינו לדעת הגמ"ר דס"ל כדעה א' ר"ס רנ"ג דגם בשהיה אסור אם לא נתבשל כל צרכו אבל לדידן דקי"ל כי"א שם וכחנניה דשרי בנתבשל כמב"ד קודם שבת ל"ש לו' כן עכ"ל. ולענ"ד א"כ לא ה"ל למ"א לסתום דבריו לכן י"ל דדעת מגן אברהם דאפי' לדידן דקי"ל כי"א בסי' רנ"ג מ"מ הכא בעי' שנתבשל כ"צ. דהא כ' הרב"י בסעיף ז' בהטמנה אפי' מצטמק ורע לו אסור. וכתב רמ"א וכן עיקר אע"ג דבמצטמק ורע לו. אפי' לדעה א' בר"ס רנ"ג וכן פסק המחבר שם שמחמיר דבעי' בשהי שיתבשל כ"צ מ"מ מודה דמצטמק ורע לו מותר והטעם כמ"ש מ"א שם דבהטמנה החמירו יותר מבשהיה. הרי דהטמנה חמירא לענין לכתחלה יותר משהיה אפי' לדע' א' שבסי' רנ"ג והוא דעת המחבר שם בר"ס רנ"ג א"כ ס"ל למ"א דגם לענין דיעבד אין להקל יותר משהיה לדע' א' והוא דעת המחבר בר"ס רנ"ג ומ"ש מ"א לא עדיף משהיה ר"ל משהיה לדעה א' בר"ס רנ"ג:
ו סָעִיף א (ס"ק ח) לצורך לילה. דס"ל כו' דהוי קשיא למ"א איך התיר רמ"א כשמטמין לצורך מחר אדרבא הא מה"ט החמירו בהטמנה יותר מבשהיה כיון דסתם הטמנה לצורך מחר וכמ"ש מ"א בס"ק ט"ז. ולכן כתב מ"א דהני י"א דמתירין לצורך מחר ס"ל כהיש מקילים שהביא רמ"א בסעיף ז' דס"ל אם הוא כמב"ד גם הטמנה מותרת דהטמנה ושהיה שוין. אע"ג שיתבאר במ"ש ע"ד מ"א בס"ק ט"ז דרמ"א לא התיר בסעיף ז' כ"א בנתבשל כ"צ מ"מ בדיעבד מודה רמ"א דיש לסמוך על המקילים אפי' אם אינו מבושל כ"א כמב"ד כמ"ש שם בע"ה והכא מיירי בדיעבד: דבלא"ה יתבשל כצ"ל ר"ל אפי' בלא חיתוי. וא"ל ניהו דתחלת הטמנתו היתה לצורך מחר מ"מ ניחוש דלמא ממליך לאוכלן בלילה ואכתי א"ל שמא יחתה וכמ"ש מ"א בסי' רנ"ד סק"כ לזה רמז מ"א שם בס"ק כ' במ"ש וע"ס רנ"ז סעיף א' בהגה ור"ל דע"כ צריך לחלק ביניהם דוקא בשהיה דליכא כ"א חד חשש שמא ימלך ויחתה הוא דחיישי' משא"כ בהטמנה צריך לחוש תרי חששות שמא ימלך ושמא יטמין ברמץ ויחתה כ"ה לא חיישי' וכ"כ בס' ת"ש וע"ש שמהנדס בדברי מ"א:
ז סָעִיף ג (ס"ק ט) אלו הם כו אבל להניחה על גפת של שומשמין שרי אע"ג דגם של שומשמין מוסיפים הבל היינו כשמטמין תוך השומשמין אבל כשמעמיד עליו קופה של צמר שטמן בה אינו מעלה הבל מן השומשמין. ועמ"ש במ"א ס"ק ח"י:
ח סָעִיף ג (ס"ק י') ששלשתן לחים צ"ל דחשיב כו'. ר"ל דחשיב ד' דברים וכ' ששלשתן: ובאמת ברמב"ם ר ל דהרב"י העתיק ל' הרמב"ם שכ' שלשתן ברמב"ם א"ש בלא"ה: ומדסתם כו' הוא ענין בפני עצמו. דאפי' לחים מחמת ד"א אסור ר"ל דהוא אבעי' בש"ס ומה"ט יש פוסקים דוקא לחים מחמת עצמן אסור ומשכחת לה בצמר וכסות מעצמן בממרטי דביני אטמי כמבואר בש"ס והיינו צמר שבין ירכותי' דהם לחים תמיד מחמת הזיעה אך מדסתם בש"ע משמע דאפי' מחמת ד"א אסור:
ט סָעִיף ג (ס"ק יא) בסלעים דלא שכיח כלל כו' כ"ה לשון התוס' פ' לא יחפור דף י"ט ע"א ד"ה משום דמשתני כו' אהא דתנן התם מרחיקין את הגפת כו' ואת הסלעים מכותל חבירו ג"ט מפני שמוציאים הבל חם ומקלקלים הכותל ופריך מ"ש בדין הרחק' תני סלעים ובהטמנה לא קתני סלעים דהא ע"כ גם סלעים מוסיפים הבל מדצריך להרחיקו מכותל חבירו וא"ר יוסף מפני שאין דרכן של ב"א להטמין בסלעים ולא איירי מתני' במידי דלא שכיח. א"ל אביי וכי דרכן של ב"א להטמין בגיזי צמר ולשונות של ארגמן ותניא טומנין בגיזי צמר כו' ולשונות ש"א כו' אלא אמר רבא ה"ט דלא קתני התם סלעי' משו' דמשתכחי לקדר' ופירש"י שמשברי' הקדר ור"ת פי' שההבל היוצ' מסלעי' מקלקל המאכל והקשו התו' אכתי תיקשי קושית אביי וכי דרכן של ב"א להטמין בגיזי צמר כו' ותירצו התו' בתי' בתרא וז"ל ועי"ל כיון דלא שכיח הוא כלל שרי להטמין בהם דבמלתא דלא שכיח לא גזרי בה רבנן עכ"ל ומדכתבו דלא שכיח כלל משמע דאם הוא שכיח ולא שכיח גזרו ואסור. וכ"מ קצת כדברי התוס' דהא גיזי צמר ולשונות ש"א ג"כ אין דרך ב"א להטמין בהם כמ"ש אביי אפ"ה תני לה ברייתא גבי דברים שאין מוסיפים הבל ולכך מותר להטמין בהם. ת"ל בלא"ה הא לא שכיח להטמין בהם ול"ג רבנן אלא ע"כ צ"ל דגיזי צמר כו' לפעמים טומנים בהם וכמ"ש התוס' שם בתי' ראשון והוי שכיח ולא שכיח וגזרו ואסור:
י סָעִיף ד (ס"ק יב) ונתגלה כו' וב"ח מקיל בזה ר"ל בנתגלה מבע"י ס"ל דמותר לכסותו בשבת. וגם אפי גלהו במזיד מבע"י דוקא אם היה דעתו שלא לכסותו כלל או לכסותו בשבת אסור לכסותו בשבת דהוי תחלת הטמנה. אבל גילהו מבע"י ע"מ לכסותו מבע"י ואח"כ שכח לכסותו מבע"י מותר לכסותו אפי' בשבת:
יא סָעִיף ד (ס"ק יג) גורם כו' שאין גורם בישול והיכי משכחת לה מ"ש המחב' שתוספות זה גורם כו' ולזה כ' מ"א דמשכחת לה כמ"ש סעיף ח'. ר"ל שעומד קדרה טמונה בבגדים ע"ג כירה שיש בה גחלים. דאע"ג דהגחלים מוסיפים הבל מ"מ לא מיקרי הטמנה בדבר המוסיף הבל כמו שיתבאר שם ושרי. וכה"ג משכחת לה שתוס' זה גורם להתבשל:
יב סָעִיף ה (ס"ק יד) מותר כו' דאסור להניחו ע"ג כירה לכתחלה בשבת וכשפינה ממיחם למיחם. אסור להעמיד שם מיחם השני דהא מיחם השני מעולם לא עמד שם על הכירה ה"ל כמניח לכתחלה על גבי כירה בשבת:
יג סָעִיף ו ס"ק ט"ו מותר כו' אפי' אדם חשוב שרי ור"ל דאמרי' בפ' במה טומנין דף נ"א ע"א א"ל רב נחמן לדרו עבדו אטמון לי צונן כו' שמע ד' אמי ואיקפד. א"ר יוסף מ"ט איקפד כרבוותי' עביד כו' דאמר ר"י א"ש מותר להטמין את הצונן כו' הוא סבר אדם חשוב שאני. ופירש"י שהרואה אותו שהוא מקיל עומד ומקיל יותר עכ"ל מ"מ לא קי"ל כר"א חדא מדאמר הש"ס הוא סבר משמע דר"א לגרמיה ס"ל כן אבל אנן לא קי"ל הכי וגם ר"נ עביד עובדא וגם ר' יוסף אמר שר"נ כדין עביד וס' כ"ה אינו תחת ידי ועיין בש"ך י"ד סי' קנ"ב ובפר"ח שם סי' קי"ג ובס' ת"ש סי' רנ"ד:
יד סָעִיף ז (ס"ק יז) נתבשל כ"צ ולדעת י"א אפי' נתבשל כמב"ד כמ"ש סי' רנ"ג המובן הפשוט מ"ש לדעת י"א הוא הי"א שהובא בר"ס רנ"ג בשהיה אם הוא כמב"ד וכיון דיש מקילי' פה הוא רשב"ם דמשוה הטמנה לשהיה א"כ ה"ה הכא בהטמנה סגי אם נתבשל כמב"ד אבל בס' א"ר השיגו וכן הסכים עמו בספר ת"ש הא רמ"א בסי' רנ"ג הסכים עם י"א דשם דסגי בשהיה אם הוא כמב"ד ואעפ"כ כ' כאן לדעת יש מקילים נתבשל כ"צ וכ' בס' ת"ש הטעם דס"ל לרמ"א דתרי קולא לא מקילינן דדוקא בשהיה מקילי' כדעת רש"י ותוס' דפסקו כחנני' דסגי אם הוא כמב"ד דלא כהרי"ף דפסק כרבנן אבל הכא בעי' דוקא כ"צ דהא לר"ת דהוא דעת הרב"י הטמנה חמיר משהיה וניהו דבמקום שמקילים כרשב"ם דמשוה הטמנה לשהיה מכל מקום לא מקילי' כ"ה להתיר אפי' כמב"ד דהא בשהיה גופיה להרי"ף בעינן כל צורכו דוקא וא"כ במקום שנוהגים להתיר בהטמנה כשהוא כמאכל ב"ד מחינן בהו ולכן כ' רמ"א כשנתבשל כ"צ אלא שבס' ת"ש כ' דגם מג"א הבין כן דעת רמ"א ומ"ש מ"א ולדעת הי"א כו' לא נתכוין להי"א שבסי' רנ"ג אלא ליש מקילים שהביא רמ"א וכוונתו שלא תבין מדברי רמ"א שהיש מקילים גופייהו אין מתירים כ"א בנתבשל כ"צ אלא היש מקילים מתירים אפי' כמב"ד דכן כ' התוס' בשם רשב"ם דמשוה הטמנה לשהיה וס"ל בשהיה סגי כמב"ד אלא רמ"א שכ' נתבשל כ"צ הוא הכרעת עצמו כנ"ל ונ"מ דבדיעבד ובשוגג יש לסמוך ע"ז כמ"ש סעיף א' והיינו במקומות שמקילים ע"פ דעת המקילים עכת"ד: ודע דמ"ש בש"ע בסעיף ו' בדברי המחבר אבל בדבר המוסיף הבל אפי' להטמין צונן גמור כו' אסור הקשה בס' ת"ש הא אמרי' פ' לא יחפור למה קתני גבי איסור הטמנה חול ובהרחקה מכותל לא קתני חול ומשני דטבע חול דחמימו מחמם יותר אבל בקר אדרבה מיקר לכן לענין הטמנה שמטמין קדרה חמה החול מוסיף הבל ואסור אבל הרחקה מכותל קר אדרבא החול מקרר לכותל והקשו התוס' שם ובשבת הא תנן לא יטמין הביצה בחול ובאבק דרכים והא הביצה קר. ותי' דמיירי שהחול חם מחום השמש דומיא דאבק דרכים וכה"ג מוסיף הבל אפי' מה שמטמין הוא קר המורם מזה כששניהם קרים החול ודבר שמטמין כה"ג אינו מוסיף הבל א"כ איך סתם וכ' בדבר המוסיף הבל גם צונן אסור הא חשיב תוך הדברים המוסיפים הבל גם חול ואם מטמין תוכו צונן מותר דהא מקרר לו ודאי ע"ד ש"ע לק"מ דהא קאמר בדבר המוסיף כו' וחול קר ואינו מוסיף הבל וא"כ יצא מן הכלל מ"מ ה"ל לבאר בפי' לתוך חול צונן מותר להטמין צונן עכת"ד:
טו סָעִיף ח (ס"ק יח) נוגעים בגחלים כו' וגם אין ראוי להטמין תוך הקרקע כו' והתוס' כתבו טעם זה לחוד כו' הוצרכו לזה מ"ש דאסור ליתן קדרה הטמונה בגיזי צמד ע"ג קופה של גפת של זתים דמסקא הבלא אע"ג דאין הקדרה טמונה תוך הגפת אסור משום הסקת הבלי' דגפת וא"כ איך הותר לאותן מקומו' שמסיקים האור ובשלו הקדירות כו' הא הכירה מוסיף הבל ומ"ש מגפת של זיתים וע"ז תי' דוקא בגפת של זיתים שמתחלה ניתן הקדרה תוך קופת הצמר לשם הטמנה דהא טמן בתוכה משא"כ בנדון אותן מקומות ועוד דבגפת הטעם כיון דמעלה הבל גזרינן אי שרינן ע"ג גפת יאמר מה לי על גבה מה לי תוכה דהא גם ע"ג מסיק הבלא ויבא לטמון תוך גפת ש"ז משא"כ כירה דאין ראוי להטמין תוך קרקע ל"ל:
טז סָעִיף ז (ס"ק יט) שרי כו' אבל בבשר חי א"צ לטיחה דהא איסור הטמנה ליכא בתנור כיון דאין הקדירה מודבק בתנור וכמ"ש המחבר וליכא כ"א משום איסור שהי' ובבשר חי ליכא איסור שהי' כמ"ש ר"ס רנ"ג וע"ש במ"א ס"ק ד' ולפ"ז צריך ליתן הקדרה לתוך התנור סמוך לחשיכה דאל"כ כשתחשך כבר אינו בשר חי כמ"ש. מ"א סי' רנ"ג ס"ק ט"ו ע"ש ובמקומות שלא נהגו כו' לתת כו' משום איסור שהיה כדי שיתבשלו כמב"ד היינו ע"פ מ"ש רמ"א בסי' רנ"ג חעיף א' שנהגו להקל כי"א דשם דסגי אם נתבשל כמב"ד וכ"ז כשאין הקדרה מודבק לתנור וגם לא לדף הסותם פי התנור דליכא משום הטמנה כ"א איסור שהיה אבל אם הקדדה מודבק לתנור או לדף כ' הט"ז דאסור משום הטמנה ולא מהני מה שהוא חי דהא כ' רמ"א בסעיף ז' דעיקר כדעת המחבר דהטמנה חמיר משהיה בזה דלא כהיש מקילים אבל טיחה בטיט ודאי מהני לדעת רמ"א בסי' רנ"ד אפי' לענין הטמנה דהא הטעם שלא יטריח א"ע להסירהטיחה זה שייך גם לענין הטמנה אולם מ"ש הט"ז דאם מודבק לתנור או לרף מיקרי הטמנה כיון דליכא אויר בין הקדרה ובין התנור זה במחלוקת שנויה דהטור כ' מנהג הרא"ש בהטמנה שהיה לו כירה שדפנותיה היו גבוהים יותר מפי הקדרה ואויר בין דופני הכירה לקדירה ונותן הקדרה לתוכה ומכסה פי הכיר' בלוח או בד"א והיה נותן בגדים על הכיסוי והיה אומר שאין זה דרך הטמנה כיון שאין הקדרה נוגעת בשום דבר כו' ואויר בינה לדפנות כו' וכ' ע"ז הרב"י וז"ל משמע מלשונו שאם כיסה פי הקדרה בלוח כו' אסור לתת בגדים על הלוח כו' דכל שהוא ע"פ הקדרה מחזי כהטמנה ולפיכך עשה דפנות הכיר' גבוהים מפי הקדרה כדי שהלוח שנותנים עליו הבגדים לא יגע בפי הקדרה ואפשר דה"ה אם הלוח נוגע בפי הקדרה מאחר שהוא דבר שאינו מעלה הבל מפסיק ומותר לתת בגדים עליו ומה שעשה הרא"ש דפנות הכירה גבוהים כו' שיתיישב לוח יותר יפה וכ"נ מדברי הר"ן כו' ומדברי רי"ו עכ"ל הרב"י: והב"ח כ' וז"ל הדבר פשוט דעיקר ההיתר לפי שיש אויר בינה לדפנות המוסיפים הבל כו' דאפי' היה הלוח מונח ע"פ הקדרה לא הוי הטמנה כיון שיש אויר בין הדפנות לקדרה כו' והב"י נסתפק בזה ולענ"ד אין כאן ספק עכ"ל הב"ח וא"כ לדעת הב"ח כ"מ אי נוגע בלוח הסותם דאותו לוח אינו מוסיף הבל דליכא הטמנה אלא אפי' נוגע הקדרה בחד צד לדופן התנור אפשר דשרי לדעת הב"ח ניהו דאותו דופן מוסיף הבל מ"מ כיון דהדופן אינו מודבק לקדרה כ"א בצד אחד ובשאר הצדדים וגם למעלה אינו מודבק ליכא הטמנה דהא גם אינו מודבק בשום צד לתנור מ"מ עומד הקדרה על התנור ותחתית התנור ודאי מוסיף הבל מ"מ מותר כיון דאיכא אויר בין הצדדים ולמעלה אינו דרך הטמנה א"כ אפי' מודבק בחד צד אינו דומה להטמנה מ"מ נסתפקתי בזה אפי' לדעת הב"ח דל' הב"ח ג"כ מורה דאי דבוק בחד צד לתנור אסור:
א סָעִיף א ס"א אין. ל"ד א' נ"א א': אבל בספק. מתני' ל"ד א': ואין טומנין. שם ב': ואם הטמין. ל"ט ב' וע"ש בתוס' ד"ה ממעשה. והר' שמואל כו': ודוקא כו'. מדקאמר במתני' כחמין שהוחמו כו': י"א דאם. כמו בשהיה בבשל כ"צ לדעת הרי"ף כמ"ש בסי' רנ"ג ס"א: וי"א דכ"ז. כ"כ ש"ל דסבור דכל שמותר בשהייה מותר בהטמנה וסובר דחייתא דמותר דה"ה בבשיל ולא בשיל לצורך מחר: ובלבד כו'. שהרי נדחו דבריו דהטמנה אפי' בחייתא אסור כמ"ש בתוס' הנ"ל והר' יונה כו' וכמ"ש בס"ו ואפי' בשהייה בבשיל אין חילוק כנ"ל בסי' רנ"ד ס"ה וכן י"א דשכח נדחה דהוא ג"כ סובר דהטמנה שוה לשהייה אבל אנן דקי"ל דאפי' מצטמק ורע לו אסור כמ"ש ס"ז דמיא להחזיר ישראל בסי' רנ"ג ס"א:
ב סָעִיף ב ס"ב אפי'. שם נ"א א' ת"ר אע"פ כו' אם בא כו' וע"כ בנתבשל כ"צ מיירי כמ"ש בס"ד והוא שנתבשלה כו': ומ"מ. שם ב' מניחין מיחם כו' וטח כו' ולא כו':
ג סָעִיף ג ס"ג או של שומשמין. דכיון דלא איפשטא מוקמינן למתני' סתמא בכל גפת ועוד מנדקט ר"ז לענין אסוקי הבלא של זיתים ש"מ דבכה"ג דמתני' אסור בכל גפת ואע"ג דבעי למפשט מדר"ז היינו לפום ס"ד דאין חילוק בין אסוקי כו': ותבן. הוא תוס' רמ"א וש"ע כתב לשון הרמב"ם דלא כתב תבן וז"ש ששלשתן: או. דמתני' קתני בהווה שמצוי להן כנפי יונה: י"א. ב"ב י"ט א' וע"ש בתוס' ד"ה משום. ועוד יש לפרש כו' אבל ר"ח שם בתוס' כ' דאין הסלעים מוסיפים הבל כלל ולא אסרו בב"ב שם אלא משום שמלקין הקרקע וכן הסכים ר"י שם וכתב שכ"ה בירושלמי שם הכא אתמר שהסלעים מרתיחין והכא אתמר שאין הסלעים מרתיחין א"ר יוסי כאן וכאן אין הסלעים מרתיחין אלא מפני שעושין עפר תיחוח ומלקין ארעית הכותל:
ד סָעִיף ד ס"ד ונתגלה משחשיכה. כ"כ סמ"ג וסמ"ק וסה"ת ומ"ש ונתגלה ל"ד דהא אף לכתחלה מותר כמ"ש למטה אלא דאף בכה"ג דוקא משחשיכה והביא סמ"ג ירושלמי דדוקא משחשיכה וז"ל הירושלמי ספ"ד נתגלה מבע"י מכסהו מבע"י נתגלה משחשיכה מכסהו משחשיכה נתגלה מבע"י וקידש עליו היום תני אין טומנין משחשיכה ובגמרא דילן ספ"ב דשבת וא"ד מ"מ אמרו אין טומנין כו' וגריס שם הרי"ף להיפך וכן הרמב"ם ומפרש שמא ירתיח שתרתח הקדירה ויצטרך לגלותה ולחזור ולכסותה ובדבר המוסיף ודאי אסור אף שהיה מכוסה מבע"י ופריך א"ה בה"ש נמי כו' ופי' הרמב"ם דבה"ש מותר אפי' בדבר המוסיף הבל והקשה עליו הראב"ד דבה"ש יהיה קל מבע"י ע"כ פי' הר"ן דה"ק דבה"ש ליתסר אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל מה"ט שמא ירתיח ויגלה בה"ש כו': וכן. מ"ש הרא"ש בשם הר' יונה ע"ש דרשב"ג פי' על ת"ק: והוא. כנ"ל סי' רנ"ג ס"ב מהא דמגיס:
ה סָעִיף ו ס"ו בדבר שאינו. כמ"ש ברישא שם אע"פ שאמרו כו' ודקאמר השתא כו' ארתוחי כו' וזהו בדבר שאין מוסיף הבל דהגזירה הוא משום שמא ירתיח כמש"ש בל"ד א' לגי' רש"י: כדי שלא. כן פי' הרמב"ם כמו כל הטמנה דמתני' וברייתא שם דכולה פרקין בהטמנה דלהחם איירי ועוד ממש"ש אי ממתני ה"א ה"מ דבר כו' ואי כפרש"י דאין לך דבר שאין דרכו להטמין שלא יתחמם יותר מן המים בימות החמה אלא כנ"ל וכמ"ש שם וכשם שאין כו' כך כו' רבי כו': אבל בדבר המוסיף הבל כו'. ממ"ש ברפ"ד חזייה דמנח כוזא כו' נזהיה כו' א"ל מ"ש כו' ועתוס' שם מ"ח א' ד"ה מ"ש תימא כו' אבל הר"י כתב דעובדא דשם בהטמנה איירי ותדע מדמייתי מיחם ע"ג מיחם דבהטמנה איירי מדעירב אותו עם דיני הטמנה ובתוספתא שם תניא בהדיא טומנין מיחם ע"ג מיחם קדירה ע"ג קדירה ואי שם בהנחה איירי ה"ל לאתויי ברייתא מביא אדם קיתון של מים ומניחו נגד המדורה כו' אלא שהיה רוצה להטמין שניהם בדבר שא"מ הבל וכגון שנתגלתה בשבת דמותר לכסותו והיה סבור דמותר דקי"ל מותר להטמין את הצונן ואסר רבה שע"ג המיחם הוי כדבר המוסיף הבל ולא התירו בשבת אלא מיחם ע"ג מיחם לשמרו כנ"ל:
ו סָעִיף ז ס"ז כל היכא כו'. ל"ט ב' וכמ"ש תוס' ד"ה ממעשה והר' יונה כו' והיינו כו' לגמרי מכ"ד. ומשמע דה"ה מבושלת כ"צ ואף דחמין מצטמק ורע להן כמש"ל וכדעת ר"ת מ"ז ב' ד"ה במה ואין כו' בסתם קדרות כו' והוא מגמ' דיו"ט כ"ז א': ויש. שם בשם ר' שמואל דבשניהם הטעם משום שמא יחתה ועל מבע"י קאי הנ"ל:
ז סָעִיף ח ס"ח אע"פ שהבגדים. שם מ"ז ב' קיפה שטמן כו': ומיהו כל שהוא כו'. כמ"ש תוס' מ"ח א' ד"ה דזיתים. ועוד יש כו' ול"ד למטמין כו' ושם ברא"ש יש לחלק דהא כו' וכמ"ש בפ"ק קדרה חייתא ובשיל ש"ד בתוך התנור ואי הטמנה אסור כנ"ל: ואין. לשיטתו שם: ואם נתן. כנ"ל: וכן מותר. דכה"ג מותר בשיהוי: והוא כו' כיון. כנ"ל: והטמנה לשיטתו בסי' רנ"ד ס"א:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.