Shulchan Aruch, Orach Chayim 27 — שולחן ערוך, אורח חיים כז
א מְקוֹם הֲנָחָתָן שֶׁל יָד בִּזְרוֹעַ שְׂמֹאל בַּבָּשָׂר הַתּוֹפֵחַ שֶׁבָּעֶצֶם שֶׁבֵּין הקובד"ו וּבֵית הַשֶּׁחִי, וְיַטֶּה הַתְּפִלָּה מְעַט לְצַד הַגּוּף בְּעִנְיָן שֶׁכְּשֶׁיָּכֹף זְרוֹעוֹ לְמַטָּה יִהְיוּ כְּנֶגֶד לִבּוֹ, וְנִמְצָא מְקַיֵּם וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה עַל לְבָבֶךָ: הַגָּה: וְצָרִיךְ לְהָנִיחַ בְּרֹאשׁ הָעֶצֶם הַסָּמוּךְ לקובד"ו אֲבָל לֹא בַּחֲצִי הָעֶצֶם הַסָּמוּךְ לַשֶּׁחִי (סְמַ"ק) גִּדֵּם שֶׁאֵין לוֹ יָד רַק זְרוֹעַ יָנִיחַ בְּלֹא בְּרָכָה (תּוֹסָפוֹת פ' הַקֹמֶץ כָּתְבוּ דְּגִדֵּם חַיָּב וּבְאוֹר זָרוּעַ כָּתַב דְּפָטוּר).
ב הַמִּנְהָג הַנָּכוֹן שֶׁיְּהֵא הַיּוֹ"ד שֶׁל קֶשֶׁר תְּפִלָּה שֶׁל יָד לְצַד הַלֵּב, וְהַתְּפִלָּה עָלָיו לְצַד חוּץ. יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא תָּזוּז יוֹד שֶׁל הַקֶּשֶׁר מֵהַתְּפִלָּה.
ג הַמִּנְהָג הַנָּכוֹן לְתַקֵּן שֶׁהַמַּעְבֶּרְתָּא שֶׁבָּהּ הָרְצוּעָה עוֹבֶרֶת תְּהֵא מוּנַחַת לְצַד הַכָּתֵף וְהַקְּצִיצָה לְצַד הַיָּד.
ד לֹא יְהֵא דָּבָר חוֹצֵץ בֵּין תְּפִלִּין לִבְשָׂרוֹ, לָא שְׁנָא שֶׁל יָד, לָא שְׁנָא שֶׁל רֹאשׁ: הַגָּה: וְדַוְקָא בִּתְפִלִּין אֲבָל בִּרְצוּעוֹת אֵין לְהַקְפִּיד (רַשְׁבָּ"א בתשו' סי' תתכ"ז):
ה אָדָם שֶׁהוּא עָלוּל לִנְזִילוּת, וְאִם יִצְטָרֵךְ לְהָנִיחַ תְּפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ עַל בְּשָׂרוֹ לֹא יְנִיחֵם כְּלָל, יֵשׁ לְהַתִּיר לוֹ לְהָנִיחַ תְּפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ עַל הַכּוֹבַע דַּק הַסָמוּךְ לְרֹאשׁ וִיכַסֵם מִפְּנֵי הָרוֹאִים: הַגָּה: וְהַמְנִיחִים בְּדֶרֶךְ זֶה לֹא יְבָרֵךְ עַל שֶׁל רֹאשׁ רַק יְבָרֵךְ עַל שֶׁל יָד לְהָנִיחַ (לְדַעַת רַשְׁבָּ"א).
ו וְאִטֵּר יַד יְמִינוֹ, אִם עוֹשֶׂה כָּל מְלַאכְתּוֹ בִּשְׂמֹאלוֹ מֵנִיחַ בִּשְׂמֹאלוֹ, שֶׁהוּא יָמִין שֶׁל כָּל אָדָם, וְאִם שׁוֹלֵט בִּשְׁתֵּי יָדָיו מֵנִיחַ בִּשְׂמֹאל כָּל אָדָם, וְאִם כּוֹתֵב בִּימִינוֹ וּשְׁאָר כָּל מַעֲשָׂיו עוֹשֶׂה בִּשְׂמֹאלוֹ, אוֹ כּוֹתֵב בִּשְׂמֹאל וּשְׁאָר כָּל מַעֲשָׂיו עוֹשֶׂה בְּיָמִין, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיָּנִיחַ תְּפִלִּין בַּיָּד שֶׁתַּשׁ כֹּחַ דְּבָעֵינָן יָד כֵּהָה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַיָּד שֶׁכּוֹתֵב בָּהּ הִיא חֲשִׁיבָה יָמִין לְעִנְיָן זֶה, וּמֵנִיחַ תְּפִלִּין בַּיָּד שֶׁכְּנֶגְדָּהּ: הַגָּה: הָכֵי נָהוּג.
ז אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לְאָדָם מַכָּה בִּמְקוֹם הֲנָחַת תְּפִלִּין, יָנִיחַ תְּפִלִּין כִּי מָקוֹם יֵשׁ בַּזְּרוֹעַ לְהָנִיחַ שְׁתֵּי תְּפִלִּין, כִּי הָעֶצֶם הַסָמוּךְ לְבֵית הַשֶּׁחִי מֵחֶצְיוֹ עַד הקובד"ו הִיא מְקוֹם הֲנָחַת תְּפִלִּין.
ח אֹרֶךְ רְצוּעָה שֶׁל יָד כְּדֵי שֶׁתַּקִּיף אֶת הַזְּרוֹעַ, וְיִקְשֹׁר מִמֶּנָּה הַקֶּשֶׁר וְתִמָּתַח עַל אֶצְבַּע אֶמְצָעִית, וְיִכְרֹךְ מִמֶּנָּה עַל אֶצְבָּעוֹ שְׁלֹשָׁה כְּרִיכוֹת, וְיִקְשֹׁר. וְנוֹהֲגִים הָעוֹלָם לִכְרֹךְ עַל הַזְּרוֹעַ שִׁשָּׁה אוֹ שִׁבְעָה כְּרִיכוֹת: הַגָּה: וְאֵין לִכְרֹךְ הָרְצוּעָה עַל הַתִּיתוֹרָא כְּדֵי לְחַזְּקָהּ עַל הַיָּד (מַהֲרִי"ל).
ט מְקוֹם הֲנָחַת תְּפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ מֵהַתְחָלַת עִקָּרֵי הַשֵּׂעָר מִמִּצְחוֹ עַד סוֹף הַמָּקוֹם שֶׁמֹּחוֹ שֶׁל תִּינוֹק רוֹפֵס.
י צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הַקֶּשֶׁר מֵאֲחוֹרֵי הָרֹאשׁ לְמַעְלָה בָּעֹרֶף. צָרִיךְ לְכַוֵּן הַקְּצִיצָה שֶׁתְּהֵא בָּאֶמְצַע כְּדֵי שֶׁתְּהֵא כְּנֶגֶד בֵּין הָעֵינַיִם, וְגַם הַקֶּשֶׁר יִהְיֶה בְּאֶמְצַע הָעֹרֶף וְלֹא יִטֶּה לְכָאן אוֹ לְכָאן, וְצָרִיךְ שֶׁיְּהֵא הַמָּקוֹם שֶׁבַּקֶּשֶׁר שֶׁנִּרְאֶה כְּעֵין דָּלֶ"ת לְצַד חוּץ: הַגָּה: וְה"ה בְּקֶשֶׁר שֶׁל יָד צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִתְהַפֵּךְ (מָרְדְּכַי דַּף צ"ו).
יא צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הַשָּׁחֹר שֶׁבָּרְצוּעוֹת לְצַד חוּץ וְלֹא יִתְהַפְּכוּ בֵּין בְּשֶׁל יָד בֵּין שֶׁל רֹאשׁ. יְשַׁלְשֵׁל הָרְצוּעוֹת שֶׁיִּהְיוּ תְּלוּיִם לְפָנָיו וְיַגִּיעוּ עַד הַטַּבּוּר, אוֹ לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ מְעַט. רֹחַב הָרְצוּעוֹת שֶׁל יָד וְשֶׁל רֹאשׁ כְּאֹרֶךְ שְׂעוֹרָה לְפָחוֹת. אִם פִּחֵת מִשִּׁעוּר אֹרֶךְ הָרְצוּעוֹת וְרָחְבָּן, אִם אֵינוֹ מוֹצֵא אֲחֵרוֹת, מְנִיחָן כְּמוֹת שֶׁהֵן עַד שֶׁיִּמְצָא אֲחֵרוֹת כְּשִׁעוּר. תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ טוֹב לִהְיוֹתָם גְּלוּיִם וְנִרְאִים אֲבָל תַּלְמִיד בִּפְנֵי רַבּוֹ אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ לְגַלּוֹת תְּפִלִּין בְּפָנָיו: הַגָּה: וּבְשֶׁל יָד אֵין לְהַקְפִּיד אִם הֵם גְּלוּיִם אוֹ מְכֻסִּים (מָרְדְּכַי שָׁם) וְנִרְאֶה לִי דְּעַכְשָׁיו שֶׁאֵין מְנִיחִים אֶלָּא בִּזְמַן קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה אֲפִלּוּ תַּלְמִיד בִּפְנֵי רַבּוֹ יָכוֹל לְגַלּוֹת אַף בְּשֶׁל רֹאשׁ וְכֵן הַמִּנְהָג שֶׁלֹּא לִזָּהֵר (דִּבְרֵי עַצְמוֹ):
English Summary
A high-level overview of the main points in this siman and how the poskim discuss them. It is not the final word on any halacha.
The placement of the tefillin on the arm and the head, the knot and the straps, what may not come between the tefillin and the body, and the left-handed person.
The Mechaber writes (seif 1) that the tefillin shel yad (arm) go on the left arm. They are placed on the raised flesh of the upper arm, on the bone that runs from the elbow up to the armpit, following the Gemara in Menachot, as the Gra notes. The box is tilted a little toward the body, so that when the arm is lowered it faces the heart. In this way one fulfills the verse that these words shall be upon your heart. The Taz explains that the left arm is meant because the Torah writes "yadchah," read as yad keihah (the weaker hand). The Mishnah Berurah adds a second source. The right hand does the binding, and so the tefillin are placed on the left. One who placed them on the right has not fulfilled the mitzvah, even after the fact. The Rema adds that they belong on the raised part of the bone's half toward the elbow, not on the half that lies next to the armpit. The Mishnah Berurah explains that the raised flesh, which the Chachamim call kibboret, is required. He explains that the Mechaber and the Rema both mean its lower half, toward the elbow. The Gra holds that the whole kibboret is valid. All agree that below the kibboret is invalid. For that reason the Mishnah Berurah advises against very large tefillin, whose box often extends below it.
The Mechaber writes (seif 7) that a person with a wound on the place of the tefillin still puts them on, since the lower half of the bone has room for two tefillin. The Mishnah Berurah writes that if the wound covers all the raised flesh of the lower half, he may rely on the lenient view and use the upper half. The Aruch HaShulchan rules the same. The Mishnah Berurah adds a further case. If the wound is large and the tefillin cause him pain, he is exempt from the tefillin shel yad even where room remains, and he puts on the tefillin shel rosh (head) alone.
The Rema writes (seif 1) about a gidem (one who lost his hand and has only the upper arm). He puts on tefillin without a bracha, because Tosafot hold him obligated and the Or Zarua exempts him. The Mishnah Berurah explains that this is when the forearm is gone up to the elbow. If part of the forearm remains, all agree that he is obligated and says the bracha. One who lost his right hand is fully obligated and asks others to put the tefillin on him. The Aruch HaShulchan writes that by the law the exemption seems more correct. Since the ruling comes from the Rema, however, he finds it hard to go against it.
The Mechaber writes (seifim 2–3) that the proper custom is for the yud-shaped knot of the tefillin shel yad to face the heart, with the box beside it on the outer side. One takes care that the knot does not move away from the box. The Gra notes that this is the Gemara's law as the Geonim read it. The Mishnah Berurah notes that the Zohar is very strict about this. The Mechaber adds that the ma'barta (the passage the strap runs through) faces the shoulder, while the box faces the hand.
The Mechaber rules (seif 4) that nothing may come between the tefillin and the flesh, on the arm or on the head. The Mishnah Berurah writes that even the smallest chatzitzah (intervening thing) counts, such as a dead louse or dirt. The Rema adds that this applies only to the boxes, not to the straps. The Taz questions this. He agrees with those who are strict wherever the strap forms part of the binding. The Mishnah Berurah cites the later poskim the same way and is lenient only at the windings. The Aruch HaShulchan writes that the custom is strict on the straps, and that one does not change it.
The Mechaber writes (seif 5) about a person prone to colds who would not put on the tefillin shel rosh at all if he had to place them on his bare head (if that would cause him actual sickness or mental unwellness). Such a person may place them on a thin cap close to the head, and he covers them from onlookers. The Rema adds that he says the bracha only on the tefillin shel yad. The Taz explains that since he is forced, he may rely on the views that chatzitzah is no concern for the tefillin shel rosh. The Mishnah Berurah names this view as the Rashba's. He covers them because onlookers do not know he is forced. The Mishnah Berurah explains that the cap must be thin, since on a thick cap the tefillin cannot be placed exactly in their spot. The Aruch HaShulchan notes that by the Rosh, chatzitzah invalidates both tefillin, and he writes that it is hard to open such a leniency. He offers another way. One with pain in his head may put the tefillin shel rosh on directly and spread a covering over them and his head together.
The Mechaber writes (seif 6) that a left-handed person (itter yad), whose left hand does all his work, places the tefillin on his weaker hand, the right arm, which is the right for everyone else. One who uses both hands equally puts them on the left, like everyone else. Some people write with one hand and do their other work with the other. For them there are two views. One view places the tefillin on the hand weaker in strength. The other view treats the writing hand as the right, and he places them on the other hand. The Rema writes that the custom follows the second view. The Taz explains its source: the Torah joins binding to writing ("ukshartem… uchtavtem"). The Gra and the Aruch HaShulchan hold that the first view is primary. The Mishnah Berurah adds that doing most of one's work with the left hand is enough to count as left-handed. He treats one whose right palm was cut off as fully left-handed. The Aruch HaShulchan writes that this is not so.
The Mechaber writes (seif 8) that the arm strap must be long enough to go around the arm, form the knot, reach the middle finger, and wind three times around it. He notes the custom of six or seven windings on the arm. The Mishnah Berurah writes that our custom is seven, and that the finger windings are done after the tefillin shel rosh are on. The Rema adds that the strap is not wrapped around the titura (the wide platform the box sits on) to fasten it to the arm. The Taz and the Mishnah Berurah explain why. The windings are not part of the mitzvah, and the titura is holier than the strap.
The Mechaber writes (seif 9) that the tefillin shel rosh are placed from where the hair begins to grow above the forehead, up to the end of the place where a baby's skull is soft. The Taz and the Mishnah Berurah explain that "bein einecha" (between your eyes) is learned from the verse forbidding a baldness between the eyes for the dead. That verse refers to a place where hair grows. They warn that many people place only the upper edge at the hairline and rest the tefillin on the forehead. Such people transgress a Torah prohibition. Even the lower edge of the titura must sit at the hairline or above it.
The Mechaber writes (seif 10) that the knot of the tefillin shel rosh sits high at the back of the skull, centered. The box is centered to face between the eyes. The Mishnah Berurah writes that the head strap must be tight, so the knot does not slip down to the neck. He adds that many later poskim hold that one whose box was not centered (between his eyes) has not fulfilled the mitzvah.
The Mechaber writes (seif 11) that the black side of the straps faces outward. The Mishnah Berurah writes that if a strap turns over, it is a middat chasidut (a measure of piety) to fast or to give charity. He limits the concern to the part that encircles the head and the arm. The Mechaber writes that the head straps hang down to the navel, or a little above it. Each strap is at least the length of a barley grain wide. He writes that it is good for the tefillin shel rosh to be visible, but a student does not uncover them before his teacher. The Mishnah Berurah explains that tefillin are a mark of honor, and a student does not make himself equal to his teacher. The Rema adds that in his time tefillin were worn only during Kriyat Shema and Tefillah. Because of this, even a student may uncover them before his teacher, and that is the custom. The Aruch HaShulchan explains that at those times wearing them is an obligation, so uncovering them is not arrogance.
This English summary is for review purposes only. It is not a halachic source and is not to be used for a halachic ruling. Suggestions or corrections are welcome: please add them to the comments section below. Go to the comments ↓ Each comment is reviewed by a TorahSages editor.
English summary © 2026 TorahSages · CC BY-NC-ND 4.0 · torahsages.com/library/shulchan-aruch/orach-chayim/27 · Copyright & Licensing
מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah
סָעִיף א
א (א) שמאל - מדכתיב ידכה בה"א פירוש יד כהה דהיינו השמאל שהיא תשה וכהה ועוד דרשו מדכתיב וקשרתם וכתבתם מה כתיבה בימין שכן דרך בני אדם אף קשירה בימין וכיון דקשירה בימין ממילא הנחה בשמאל ואם הניחו בימין אף בדיעבד לא יצא [אחרונים]: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) בבשר התפוח - והוא המקום הנקרא קיבורת בלשון חז"ל והוא לעיכובא כדילפינן לזה בגמ' מקרא: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) הקובד"ו - הנקרא עלינבויגי"ן: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) בראש העצם - אין ר"ל ראש העצם ממש דהתם עדיין נמוך הבשר ועד שיתחיל להיות גבוה אין מקום תפילין דאין ע"ז שם קיבורת אלא ר"ל בגובה הבשר שבעצם ולא בא הרמ"א בזה לחדש שום דבר רק במה שסיים אבל לא בחצי העצם שסמוך לשחי ור"ל אף שיש גם שם עדיין מקצת בשר תפוח וגם דעת המחבר הוא כן דדוקא מחצי העצם ולמטה כדמוכח בסעיף ז' ומה שכתב המחבר מתחלה בבשר התפוח שבעצם ע"כ ג"כ דכונתו מחצי העצם ולמטה והגר"א בביאורו הסכים לדינא דכל מקום הקיבורת כשר להניח בו תפילין וכן משמע בפרישה ועכ"פ למטה ממקום הקיבורת פסול לכו"ע ע"כ נכון למנוע מלהניח תפילין גדולים כי ע"פ הרוב מצוי בתפילין גדולים שסוף הקציצה מונחת למטה ממקום הקיבורת אם לא שיקשרם לכתחלה בחצי העצם העליון וגם זה לא נכון להקל לכתחילה בזה אחרי דדעת המחבר ורמ"א להחמיר בזה. אך אם אין לו כ"א תפילין גדולים טוב יותר שיקשרם בחצי העצם העליון במקום שנמצא עדיין בשר התפוח ויצא בזה עכ"פ דעת הגר"א וש"פ ממה שיהיו מונחים למטה ממקום הקיבורת ולא יצא בזה אליבא דכו"ע וגם הברכה יהיה לבטלה: ש"ע סָעִיף א
ה (ה) שאין לו יד - ר"ל שניטל פיסת יד שמאלו עם כל הקנה עד הקובד"ו שנקרא עלינבויגי"ן אבל אם נשאר קצת מהקנה גם הא"ז מודה להתוספות דחייב בתפילין ויברך ג"כ כן מצאתי בא"ז אשר זכינו מקרוב לאורו: ש"ע סָעִיף א
ו (ו) בלא ברכה - עיין בביאור הלכה. ואם אין לו יד שמאל כלל או אפילו קצה הזרוע שלמעלה ממקום הקיבורת נשאר ומקום הקיבורת אין לו כלל פטור מלהניח הש"י אף בימין ויש מחמירין בזה. וכ"ז שנעשה גידם בשמאל דהוא מקום הנחת התפילין אבל אם נעשה גידם בימין אפילו נקטע לו כל היד חייב בתפילין ויבקש לאחרים שיניחוהו עליו: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ז (ז) המנהג הנכון - עיין בביאור הגר"א שכתב דדינא דגמרא הוא לפירוש הגאונים: ש"ע סָעִיף ב
ח (ח) שיהא היו"ד וכו' - עיין בבה"ל שכתבנו שנכון ליזהר שלא ירחיב הרבה את כפל קשר העניבה שהרצועה עוברת בה כדי שתהיה גם מקום הידוק הרצועה סמוך להתפילין לצד הלב: ש"ע סָעִיף ב
ט (ט) עליו וכו' - אין ר"ל שתהיה התפלה מונחת על היו"ד דודאי בעינן שתהא היו"ד אצל התפלה בשוה ולא מתחתיה רק ר"ל דלפי שהוא מטה התפילין לצד הגוף כמו שכתב ס"א לכן נקרא יו"ד של צד הגוף למטה והתפלה עליו לצד מעלה: ש"ע סָעִיף ב
י (י) יש ליזהר - ובזוהר פ' פנחס מחמיר מאוד בענין זה ויש מחמירין דגם כשהן בתוך כיסן צריכין ליזהר בזה שלא תזוז כלל היו"ד ומטעם זה יש נוהגין לקשור היו"ד עם חוט של גיד עם התפלה וראוי לבטל זה דע"י הקשירה יהיה חוט של גיד סביב התיתורא חוצץ בין הזרוע להתפילין ובלבושי שרד כתב דראוי לבטל ג"כ המנהג שכורכין הרצועה במקום הקיבורת תחת התיתורא דהוי ג"כ חציצה: ש"ע סָעִיף ב
יא (יא) מהתפלה - ויחתוך בתיתורא מלמעלה ויהדק היו"ד עם הבית: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יב (יב) והקציצה וכו' - ואיטר המניח תפילין ממי שאינו איטר או להיפוך ואינו יכול להוציא הרצועה ולקבעה כדין עיין בבה"ל: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יג (יג) לא יהא וכו' - דכתיב על ידך ובתש"ר כתיב בין עיניך: ש"ע סָעִיף ד
יד (יד) דבר חוצץ - אפילו חציצה כל דהוא ונכון ליזהר לכתחילה אפי' בכנה חיה שלא יהא מפסיק בין התפילין לבשר ועכ"פ בכנה מתה ועפר יש ליזהר וע"כ יש נוהגין לרחוץ מקום הנחת התפילין. כתב בספר רביד הזהב נראה דמה שרצועה חוצצת לפעמים בין תפילין לבשרו לא מיקרי חציצה דמין במינו אינו חוצץ ומלבושי שרד שהעתקתי לעיל בסק"י משמע דנכון לכתחילה להחמיר בזה: ש"ע סָעִיף ד
טו (טו) לא שנא ש"ר - כתב בספר מחצית השקל ורע עלי המעשה של אותן האנשים שמגדלין בלורותיהן מלבד כי הוא דרך שחץ וגאוה עיין מה שכתוב ביו"ד סימן קע"ו יש בו איסור בהנחת תפילין דכיון דגדולין הרבה ליכא למימר בהו היינו רביתייהו וחוצצים עי"ש ובלאו חציצה נמי בשביל הני שערות המרובים א"א לצמצם שיהיו מהודקין ומונחין על מקומן כדין: ש"ע סָעִיף ד
טז (טז) אין להקפיד - והאחרונים כתבו דאין להקל רק במקום הכריכות אבל מה ששייך להקשירה יש להחמיר אף ברצועות בין בשל יד ובין בשל ראש וכתבו תוכחת מגולה על המניחים התפילין ע"ג פאה נכרית הנקרא פארוק"ה ואפילו אם רק הרצועה מונח על הפאה נכרית. ומ"מ משמע מדברי המ"א והח"א דאם יש לו מכה בראשו ורק במקום שהרצועות מונחים ולא במקום הקציצה מותר לו להניח הרצועות ע"ג סמרטוטין שעל המכה או ע"ג כובע דק ולברך אע"ג שיש חציצה בין הרצועות כיון דבמקום הקציצה אין חציצה וכן בשל יד אם יש לו מכה אפילו במקום הקף הקשר שסביב ידו מותר לו להניח הקף הקשר ע"ג סמרטוטין ולברך אך בזה יזהר לכסות מלמעלה כדי שיתקיים לך לאות ולא לאחרים לאות: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יז (יז) עלול לנזילות - פי' שיש לו מכאוב או מיחוש בראשו ואם יגלה ראשו יזיק לו הקרירות כיון שהוא אנוס יכול לסמוך על הרשב"א דס"ל דאין חשש בחציצה ולא נאמר בין עיניך אלא לסיים להם מקום ומשום לך לאות ולא לאחרים לאות ליכא בתש"ר דבהו כתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך. ומ"מ צריך לכסות מפני הרואים שאינם יודעים שהוא אנוס: ש"ע סָעִיף ה
יח (יח) תפלה של ראש על וכו' - ואם יש לו מכה ביד במקום הנחת הקציצה והמכה מתפשטת בכל הקיבורת מותר לו להניח על הרטיה אם לא סגי בלא"ה ולא יברך דהא דעת רוב הפוסקים דחציצה פוסלת ויברך שתים על הש"ר כדלעיל בסימן כ"ו בהג"ה אך ילבוש על התש"י מלמעלה בגד אחר כדי לכסותם דהא כתיב בהו והיה לך לאות ודרשינן לך לאות ולא לאחרים לאות. ודוקא על רטיה אבל להניח תפילין על חלוקו י"א דאסור אפילו ביש לו מכה ואפילו אם ילבוש עליו בגד אחר: ש"ע סָעִיף ה
יט (יט) הכובע דק - אבל על כובע עבה אסור להניחם דלא יוכל לכוין ולצמצם מקום שהמוח של תינוק רופס: ש"ע סָעִיף ה
כ (כ) רק יברך וכו' - ויכוין להוציא הש"ר דבלא"ה דעת הרבה פוסקים שאין מברך על שניהם אלא אחת. ועיין בב"ח וע"ת דמשמע מדבריהם דנכון ליזהר שעכ"פ בשעת ק"ש ותפלה יהיה בלי חציצה כלל: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
כא (כא) ואיטר וכו' - ועיין לעיל בס"ק י"ב: ש"ע סָעִיף ו
כב (כב) יד ימינו - ואפילו נעשה איטר ע"י שהרגיל עצמו אח"כ ולא נולד כך יניח בימין וכ"ש אם מן השמים הרגילוהו דהיינו שנולד לו חולי בימינו וניטל הכח ממנו או שנקטע לו כף ידו הימנית וצריך לעשות כל מלאכתו בשמאל בודאי דינו כאיטר גמור ויניח על היד הרצוצה ואם חזר לבריאותו ונעשה שולט בשתי ידיו בשוה הרי הוא ככל אדם: ש"ע סָעִיף ו
כג (כג) כל מלאכתו - ה"ה אפילו רק רוב מלאכתו: ש"ע סָעִיף ו
כד (כד) מניח בשמאלו - ואם הניחו בימינו שהוא שמאל כל אדם אף בדיעבד לא יצא [חוט השני סימן כ"ח] ועיין בביאור הלכה: ש"ע סָעִיף ו
כה (כה) שולט בשתי ידיו - ר"ל שעושה כל המלאכות בשניהם שוה בשוה אבל אם נקל לו לעשות בשמאל אף שיכול לעשות אותם גם בימין זה לא מיקרי שולט בשתי ידיו [כן מוכח לקמן בסימן תרנ"א בש"ת עי"ש]: ש"ע סָעִיף ו
כו (כו) שתש כח - ר"ל דכתיבה אין לה שום מעלה משאר מלאכה יחידית ואזלינן בתר רוב המעשים והיא הנקראת שמאל: ש"ע סָעִיף ו
כז (כז) חשובה ימין - דכתיב וקשרתם וכתבתם משמע דבאותו יד שכותב בה צריך לקשור את התפילין על היד שכנגדו מיהו כשלא נולד כן רק אח"כ הרגיל עצמו לכתוב בשמאל ושאר מעשיו עושה בימין יניח בשמאל כל אדם. ואדם שאין יכול לכתוב לכו"ע אזלינן בתר שאר מלאכות באיזה יד שעושה אותם נקרא ימין: ש"ע סָעִיף ו
כח (כח) והכי נהוג - עיין בביאור הלכה: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כט (כט) עד הקובד"ו - ר"ל בבשר התפוח אשר לצד הקובד"ו ולא עד הקובד"ו ממש ואם נתפשט המכה בכל בשר התפוח אשר לצד הקובד"ו יוכל לסמוך על דעת המקילין להניח בבשר התפוח אשר בחצי העליון של עצם ואם המכה גדולה ומצטער בהנחת התפילין פטור מלהניח התפילין של יד אפילו נשאר לו מקום ויניח של ראש לבד וכדלעיל בסימן כ"ו עי"ש ועיין מה שכתבנו בסעיף ה' בס"ק י"ח: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ל (ל) שלשה כריכות - שנים בפרק התחתון ואחד בפרק האמצעי וי"א דתחלה א' בפרק אמצעי ואח"כ ב' בפרק התחתון. ואותן הכריכות יעשה אחר הנחת השל ראש: ש"ע סָעִיף ח
לא (לא) או שבעה - ואנן נהגינן שבעה [אחרונים] ועיין בשע"ת שמסיק דאין לעשות אלו הז' כריכות רק על הזרוע דלא כקצת שנוהגים לעשות ג' כריכות על הקיבורת וד' על הזרוע: ש"ע סָעִיף ח
לב (לב) ואין לכרוך - שכבר נתקיים וקשרתם ברצועה שעל המעברתא וכמו בתפילין של ראש שתלוי ברצועה שבתוך המעברתא וכיון שאין מצוה כלל בכריכה לכן אין להניחה על התיתורא שיש בה קדושה יותר מן הרצועה. והנוהגים להניח הש"ר קודם שכורכים על הזרוע י"א דיכול לכרוך הרצועה על הקציצה שלא תמוש תש"י ממקומה עד שיניח הש"ר ואח"כ יסירנה ויכרוך השבעה כריכות ומי שבתי ידיו צרות והתפילין נדים ממקומם עי"ז יכול לכרוך סביב התיתורא כדי לחזקם [ארה"ח]: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
לג (לג) עיקרי השער - פירוש דבין עיניך לאו ממש הוא דגמרינן גזירה שוה מלא תשימו קרחה בין עיניכם האמור אצל מת מה להלן מקום שעושה קרחה והוא בראש אף כאן מתחיל מקום תפילין ממקום שיש שייכות קרחה דהיינו ממקום התחלת צמיחת השערות שבראש ורבים נכשלים באיסור זה וטועים לומר שהקצה העליון מתחיל ממקום השיער ועיקר התפילין מונח על המצח ועוברים על איסור דאורייתא דכל התפילין צריכין להיות מונחין במקום שיש קרחה דהיינו שיהיה אפילו קצה התחתון של התיתורא מונח על מקום התחלת עיקרי השער אבל אין להשגיח למי שיש לו שערות ארוכות ששוכבים עד חצי המצח להניח שם התפילין כי התחלת מקום התפילין צריך להיות מהתחלת עיקרי השער שבפדחת ולמעלה ויותר טוב להניח קצת למעלה משיעור זה דהא מקום יש בראש להניח שתי תפילין כדי שלא ישמט למטה על המצח. וכל המניחן על המצח הוא מנהג קראים ולא עשה המצוה וכל בעל נפש יזהיר לחביריו וילמדם שלא יכשלו בזה כדי שלא יהיו ח"ו בכלל פושעי ישראל בגופן דזהו קרקפתא דלא מנח תפילין וגם הברכה הוי לבטלה דתפילין שמונחין שלא במקומן הוי כמונחין בכיסן. ואם נשמטו ממקומן צריך להחזירן תיכף ולענין ברכה עיין לעיל בסימן כ"ה סי"ב: ש"ע סָעִיף ט
לד (לד) עד סוף המקום - ר"ל שקצה המעברתא של התפילין לא יהיה מונח למעלה ממקום שמוחו של תינוק רך: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
לה (לה) בעורף - שהוא סוף הגלגולת והוא נגד הפנים ולא כ"כ למטה כנגד הגרון וטוב שיהיה מונח עיקר הקשר למעלה מן הגומא ועכ"פ יש ליזהר שלא יהיה אפילו מקצת הקשר מונח במקום פנוי משער דשם הוא מפרקת הצואר ולא עורף ולכן יש ליזהר שתהיה הרצועה המקפת הראש מצומצמת ומהודקת סביב ראשו ולא יהיה הקף הרצועה גדול מהקף הראש דאז איכא תרתי לריעותא חדא דצריכים הידוק ממש דבעינן וקשרתם לאות וגו' וההידוק היא הקשירה שנית דאם הם רפוים סביב היקף ראשו יפול הקציצה לפניו על מצחו או יפול הקשר לאחריו למטה בצוארו ולא יהיו במקומן הראוי להן: ש"ע סָעִיף י
לו (לו) שתהא באמצע - רוחב הראש ולא יטה אותם לצד אחד כדי שיתקיים והיו לטוטפות בין עיניך והרבה מהאחרונים כתבו דאם שינה בזה לא קיים מצות תפילין וצריך ליזהר בזה גם נכון ליזהר לכתחילה שלא יהיו התפילין גדולין ביותר דאז אי אפשר כמעט שיהיו מהודקין על הראש וגם שיהיו מונחין על מקומן דאם הם מונחין בגובה הראש כדין אינם מהודקין וגם הקשר לא יבא על מקומו כדין וע"ל בסי' ל"ב בסעיף מ"א מש"כ שם: ש"ע סָעִיף י
לז (לז) שנראה כעין דל"ת - כי שתי רצועות יוצאות מתוך הקשר למטה אותה היוצאת מצד שמאל המניח נמשכת לרחבו כמו גג הדלי"ת ואותה היוצאת לצד ימין נמשכת באורך למטה כמו רגל הדלי"ת [א"ר] ויראה שלא יתהפך הקשר בעשייתו ובלבישתו ועיין לקמן בסימן ל"ב בסעיף נ"ב מה שכתבנו שם: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
לח (לח) ולא יתהפכו - ואם נתהפכו מדת חסידות הוא להתענות או לפדות בצדקה ואין להקפיד שלא יתהפכו אלא מה שמקיף את הראש ואת הקיבורת פ"א אבל מה שכורך אח"כ וכן מה שמשתלשל לפניו מהרצועה של תש"ר אין צריך להקפיד כלל שלא יתהפך לפי שאינו מעיקר המצוה ומ"מ משום נוי המצוה ראוי להפוך שיהיה השחור לצד חוץ אפילו בהמותר: ש"ע סָעִיף יא
לט (לט) בין של יד וכו' - הנה בשל יד שהוא רואה כשהוא מניח יכול לראות שלא יתהפך לא הקשר ולא הרצועה ובשל ראש דאינו רואה כשהוא מניח סביב ראשו ימשמש היטיב בידו ממקום הקציצה בכל צד וירגיש אם מונחין כראוי [ב"ח]: ש"ע סָעִיף יא
מ (מ) עד הטבור - הוסיף ע"ז לית לן בה: ש"ע סָעִיף יא
מא (מא) או למעלה ממנו - ועיין בחידושי רע"א וכן בארה"ח דמסקי דשל ימין עד הטבור ושל שמאל עד החזה ובטור כתב עוד וי"א דשל ימין עד המילה ושל שמאל עד הטבור: ש"ע סָעִיף יא
מב (מב) כאורך שעורה - היינו בקליפתה אבל בלא העוקץ שלה דיש בה עוקצין ארוכים מאד וי"א דדי ברוחב מאורך חטה ופחות מכשעורה ובמקום הדחק יש לסמוך ע"ז. וכתבו האחרונים דצריך ליזהר מאוד במקום כפל ההידוק שרגיל שהרצועה נתקמטה שם או שנפסקת עד שלא נשאר בה כשיעור: ש"ע סָעִיף יא
מג (מג) מניחן וכו' - מפני שיש מכשירין ויש פוסלין אף בדיעבד כמבואר בב"י ע"כ הכריע כן: ש"ע סָעִיף יא
מד (מד) כמות שהן - והאחרונים מסקי דאם פיחת משיעור האורך בשל יד הנזכר לעיל בסעיף ח' יניח בלי ברכה ואם יש כדי לפשוט עד אצבע צרידה הכריכות אין מעכבין. ובאורך רצועות הש"ר כתב בארה"ח דדוקא אם יש חוץ ממה שמקיף הראש עכ"פ כשיעור שני טפחים הא לא"ה יניחן בלא ברכה ולענין רוחב הרצועות השל יד והשל ראש החמיר ג"כ דאם לא היה רק כדי אורך החטה יניחן בלי ברכה ע"ש. ולענין אם מהני לתקן ברצועות עיין לקמן בסוף סימן ל"ג ובמ"ב שם: ש"ע סָעִיף יא
מה (מה) טוב להיותם וכו' - דכתיב וראו כל עמי הארץ וגו' וטוב שגם הקשר יהיה מגולה אבל אין נוהגין כן [א"ר] ובדיעבד אף אם היו מכוסים לגמרי יצא: ש"ע סָעִיף יא
מו (מו) אין דרך ארץ - שהתפילין הם דרך כבוד כדכתיב וראו כל עמי הארץ ואין ד"א להשוות עצמו לרבו ע"כ יכסה אותם בטליתו או בכובע: ש"ע סָעִיף יא
מז (מז) אין להקפיד - ומ"מ לכתחילה טוב יותר לכסותם: ש"ע סָעִיף יא
מח (מח) אם הם גלוים - פי' שאם נקרעו בגדיו לית לן בה אבל אסור להניחן על הבגד וכנ"ל בס"ה: ש"ע סָעִיף יא
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף א
א הקובד"ו. בל"א עלינבו"גין: ש"ע סָעִיף א
ב בראש העצם. פי' בחצי העצם ובבד"ה כ' ואין לסמוך ע"ז להכשיר להניח בכל חצי הזרוע כ"א בבשר התופח כל' הרמב"ם והטור ובלשון הגמרא זו קיבורת עכ"ל וצ"ע למה כתבו בס"ז לכן נ"ל דאף הסמ"ק כוונתו שיניחנה דוקא בבשר התופח אלא שבא למעט שלא להניחו בחציו השני כלפי בית השחי שהוא ג"כ תופח: ש"ע סָעִיף א
ג גידם. ז"ל ד"מ בא"ז כ' גידם פטור אף על פי שנשאר לו זרוע להניח שם אבל בתו' סוף פ' הקומץ (מנחות דף ל"ז) משמע דהלכה כמ"ד חייב אם יש לו זרוע עכ"ל וכונתו להא דאי' התם אין לו זרוע פטור מן התפילין אחרים אומרים ידכה לרבות את הגידם וכתבו התו' מר אמר חדא ומר אמר חדא ול"פ עכ"ל פי' הא דאחרים מחייבים מיירי ביש לו זרוע וכ"כ האגודה אך צ"ע דהא"ז פסק כאן דלא כמאן וצריך לומר דגירסתו היתה אין לו אלא זרוע פטור מן התפילין וכו' וכ"ה בספר יראים וכ"כ במרדכי ישן כתוב בקלף והב"ח כתב אף את"ל דפליגי היינו בנחתכה גם הקיבורת אבל אם נשארה הקיבורת לכ"ע חייב ויברך עכ"ל ובס' היראים ובמרדכי משמע דס"ל שאעפ"כ פטורים ונפלאתי על רמ"א שכתב בתשו' סי' קכ"ב דמי שנקטעה ידו שמאלית פטור מלהניח בימין כמו בחליצה ועוד דאין לו יד כהה עכ"ל הלא תלמוד ערוך הוא אין לו זרוע פטור מן התפילין: גם הנני יוסיף להפליא על התו' שפי' דאחרים מיירי שנשאר לו זרוע הלא אי' בספרי פ' ואתחנן רי"א מצינו שאף ימין קרוי יד וכו' א"כ מה ת"ל ידכה להביא הגידם שהוא נותן בימין עכ"ל והיינו ממש דברי אחרים אם כן משמע דאין לו זרוע כלל דאי יש לו זרוע יניחנו בשמאל וא"ל דהתו' ס"ל דאחרים לא ס"ל כר"י דק' מנ"ל הא וי"ל דס"ל דלא מקרי יד אף על פי שיש לו זרוע ועיין בערכין רפ"ה ומ"מ מקרי יד לענין זה שמניחו בימין אבל אין לו זרוע פטור לגמרי כנ"ל לדחוק וליישב דברי התו' ומ"מ צ"ע דרב אשי משני דר"י ס"ל ידכה יד כהה ובספרי דריש לרבות הגידם ואפשר דע"ז סמכו התו' דלא קי"ל כההוא דספרי ומ"מ צ"ע די"ל דרב אשי טעמא דנפשי' קאמר ועמ"ש ס"ו דקי"ל כמאן דדריש יד כהה ובמרדכי שלנו אי' דתרתי שמעי' מידכה ע"ש: ובע"ת לא ראה בגמ' דמאן דדריש הא לא דריש הא ואין להאריך בזה כי קי"ל כת"ק דפוטר מליתן בימין אך לפי' התוס' דלא פליגי כשיש לו זרוע יניחנו בימין בלא ברכה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ד
ד דבר חוצץ. בזבחים דף י"ט מבעי' אם כנה חי' ושערו הוי חציצה לענין בגדי כהונה ונ"ל שמפני זה כתב הרוקח שיש לגלח השער שעל הצואר שלא יהא חוצץ וכתב עליו האגור סי' נ"ה ולא נהגו כן, ומיהו בכנה מתה ועפר יש ליזהר דבזה לא איבעיא לן כלל, ובשל"ה כתב לרחוץ מקום הנחת תפילין: ש"ע סָעִיף ד
ה ברצועות אין להקפיד. צ"ע דהא הרשב"א מסיים בה כנ"ל להלכה אבל למעשה בין בש"י בין בש"ר רואין מה שרבים נוהגין וכמ"ש בירושלמי כל הלכה שהיא רופפת בידך הלך אחר המנהג ע"ש סי' תתכ"ז דקאי על הרצועות ונ"ל דס"ל דהרשב"א לא כ"כ אלא שלא לכורכה על הבגד וכמ"ש בתחלה אבל בדבר מועט החוצץ אין להקפיד ברצועות, ולולי דמסתפינא ה"א דהגהה זו צ"ל סס"ה על מי שהוא עלול לנזילו' דמותר להניח הרצועות על הבגד דק ויברך עס"ח: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ו תש"ר על הכובע. עבב"י דכולם נקטו ש"ר דוקא אבל אם יש לו מכה ביד אסור להניח על הבגד משום לך לאות ולא לאחרים לאות כמ"ש ססי' זה כנ"ל דלא כהב"ח ומה"ט נרא' דמותר להניחו על הסמרטוטין שע"ג המכה אם לא סגי בלא"ה דהא לבוש בגד אחר ע"ג והא דלא הניחו הכהנים תפילין על הכתונת היינו משום דלא היו רשאין ללבוש בגד אחר ע"ג: ש"ע סָעִיף ה
ז הכובע דק הסמוך לראש. אבל על כובע עבה אסור להניחם דלא מקרי הנחה על הראש מקום שמוחו של תינוק רופס כדאמרי' גבי עטרה של בית דוד שאסור להניח תפילין ע"ג: ש"ע סָעִיף ה
ח לא יברך. ואם מניח של יד כדרך זה לא יברך על ש"י דהא י"א דחציצה פוסלת ועסי' כ"ו: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ט ואיטר יד. כתב ב"י בשם המרדכי דאם הרגיל עצמו לעשות איטר הוי דינו כאיטר שנולד כך עכ"ל ומיהו במרדכי שם יש חולקים ע"ש: ש"ע סָעִיף ו
י שהיד שכותב בה. ומשמע בסמ"ק אפי' כותב גם בשמאלו ועושה כל מלאכתו בשמאלו אפילו הכי מניח בשמאלו כיון שכותב גם בימינו והב"ח חולק על הש"ע וס"ל דאם עושה כל מלאכתו בימינו וכותב בשמאלו כ"ע מודו דמניח בשמאלו דימין עיקר ולא נחלקו אלא בכותב בימינו ועושה כל מלאכתו בשמאלו עכ"ל ואנו אין לנו אלא דברי הש"ע מיהו כשלא נולד כך רק אח"כ הרגיל עצמו לכתוב בשמאלו ועושה כל מלאכתו בימינו נ"ל דיניח בשמאל דבזה יש לסמוך על הב"ח: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יא מכה. ובתשו' מהר"מ ד"ק אי' מכוה וש"מ דאם המכוה גדולה פטור מתפילין עסי' ל"ח ס"ט ועמ"ש ס"א בהג"ה: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יב ג' כריכות. ב' בפרק התחתון וא' בפרק העליון (כוונת ושל"ה) והעולם נהגו בדרכים אחרים ואין להם עיקר בגמ' ובפוסקים: ש"ע סָעִיף ח
יג שבעה. ובכוונות כתוב לעשות ז' כריכות וכ"כ של"ה: ש"ע סָעִיף ח
יד התיתורא. רק יהא תלוי כעין של ראש (ד"מ מהרי"ל) ומ"מ בשעת הנחה יניח הרצועה עליה שלא תזוז ממקומה עד שיניח ש"ר ואח"כ יסירנה ויכרוך (ע"ה): ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף י
טו בעורף. שהוא סוף הגלגולת (רמב"ם) והו' נגד הפנים כדאי' פ"ק דחולין: ש"ע סָעִיף י
טז כעין דל"ת. מכאן משמע שאין עושין ד' אלא מצד א' דלא כמו שנוהגים קצת לעשות ב' דלתי"ן מב' צדדין ואף על גב שי"מ פי' אחר על ונוייהן לבר דלא קאי על הד' רק על השחור התו' בעירובין דף צ"ז כתבו שזה הפי' עיקר וכן מוכח שם בגמרא: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יז ולא יתהפכו. ואם נתהפכו מדת חסידות הוא להתענות ומשמע מטור דלא קפדינן אלא מה שמקיף הראש והזרוע אבל מה שמשלשל לפניו ומה שכורך אח"כ ליכא קפידא וכ"מ מדכתב ולא יתהפכו קודם שכתב ישלשל: ש"ע סָעִיף יא
יח כאורך שעורה לפחות. ובתו' ומרדכי ואגודה כתבו רוחב מאורך חטה ופחות מכשעורה: ש"ע סָעִיף יא
יט אם פיחת משיעור. משמע דעכ"פ צריכים להיות משולשים לפניו מעט הא לאו הכי פסולין לגמרי: ש"ע סָעִיף יא
כ אין ד"א לגלות. שלא ישוה עצמו לרבו ונראה כעזי פנים עמ"ש סי' ל"ב סמ"א והא דכתב בי"ד סי' רמ"ב סי"ט דתלמיד רשאי להתיר לרבו המנעל ולא חיישי' שמא יאמרו עבד הוא כיון שיש לו תפילין בראשו משמע דראשי לגלות התפילין י"ל אף על פי שאין מגל' אותן כ"כ מ"מ ניכר שיש לו תפילין בראשו שבולטים בכובע: ש"ע סָעִיף יא
כא אם הם גלוים. פי' נקרעו בגדיו לית לן בה שעכ"פ מונחים תחת בגדיו אבל אסור להניחם על הבגדים משום לך לאות ולא לאחרים לאות עמ"ש ס"ה: ש"ע סָעִיף יא
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף א
א הקובדו הנקרא עלינבויג״ן מ״א. התוס׳ מנחות ל״ז א׳ ד״ה קיבורת כתבו בשם ר״ת קודא והנה לעצם זה שם הקודש שלו זרוע ואציל (ירמיה ל״ח י״ב) הוא הפרק שנקרא בארמית מרפק הוא סוף הזרוע ובלע״ז קובדו ובל״א עלינבוגין. זה העצם שלאחר המרפק עד היד נקרא קנה. אבל הר״מ ז״ל קורא לקנה היד זרוע ולעצם שבין שחי עד קובדו קורא מרפק בפ״ד מה״ת ה״ב. ומש״ה נקט כמ״ד והיו על לבבך כשמדביק עצם זה לצלעיו הוא נגד הלב וצ״ל מ״ש בגמרא מנחות מ״ג ב׳ סובבן תפילין בזרועו אפשר הכריכות שם או בלשון חז״ל קורא נמי לכל העצמות זרוע אף מרפ״ק. ועי׳ פי״ב מה״ש הי״ג מרפיקו הביא הכ״מ פירש״י שבת צ״ב א׳ אצילי ידיו אשייל״ש וכן סובר הר״מ ז״ל בה׳ תפילין דעצם בין קודא לשחי נקרא מרפ״ק וע׳ פי׳ הרע״ב בשבת פ״י מ״ג משמע הכל קרוי זרוע וא״ש מנחות מ״ג א׳ ועיין ר״מ פי׳ המשנה שבת מרפק נקרא בערבי והוא פרק אמצעי מן הזרוע י״ל כן ועמ״ש באות ג׳ בגידם מזה: ש"ע סָעִיף א
ב בראש העצם עמ״א בראש כלומר בחצי עצם הסמוך לקוברו עלינבונין לאפוקי חצי השפוך לשחי לא אבל בראש עצם ממש לא דשם אין תופח הבשר כ״א נמוך ועד שיתחיל להיות גבוה אין מקום תפילין כמ״ש קיבורת מקום גבוה וקיבוץ בשר ומ״ש בסעיף ז׳ מחצי עד הקובדו שהוא לשון סמ״ק הובא בב״י הוא ל״ד עד ממש לקובדו דשם אין תופח כ״א למעט חצי עצם הסמוך לשחי: ש"ע סָעִיף א
ג גידם עמ״א. במנחות ל״ז א׳ ידך שמאל דבי יוסי החורם אומר מצינו ימין נקרא יד רבי נתן אומר וקשרתם וכתבתם כו׳ ורבי יוסי החורם מדרבי נתן רב אשי אמר מידכה כהה כתנאי ידכה שמאל אחרים אומרים לרבות גידם תני אידך אין לו זרוע פטור אחרים אומרים ידכה לרבות גידם וכתבו תוספות דל״פ היינו תנא קמא דאין זרוע עם אחרים דמיירי בשיש זרוע ולתנא קמא פטור דלא מחייב בימין וב״ח מפרש אין לו זרוע שנחתך חצי עצם מקום תפילין (אפשר דסמ״ק בשם שימושא רבא פלג זרוע מכאן למד וע׳ דרישה משמע לר״ת כל הזרוע כשירה יע״ש) והרב בשם א״ז דאף יש זרוע פטור דלא כמ״א דלת״ק נמי דווקא אין לו זרוע פטור בחצי השני או בימין אבל ביש זרוע חייב ואף דפליגי אחרים היינו באין זרוע מידכה יניח בימן או בחצי עצם השני לכתף אבל ביש זרוע א״צ ריבויא ולי העני לכאורה א״ו פסק כרב אשי ידכה בה״א שמאל ולגידם שאין לו יד (ופרש״י שם ד״ה לרבות גידם שאין לו יד אף שיש לו קנה וזרוע) פטור אפילו יש לו קנה וזרוע כיון דלית ריבויא (ובס״ז נמי מידכה וכמ״ש בט״ז א׳ ואות ז׳) והתוס׳ דכתבו דל״פ משמע דעתם דלכ״ע חייב ביש זרוע וכאחרים דת״ק דלעיל וכוונתם דליהוי הלכה כך דמאחר דרבים מסכימים כך ויד שמאל או ידך זו שמאל ידי יסדה ארץ או מדר״נ מש״ה פסק הר״ב יניהם בלא ברכה על זרוע שמאל כאמור והנה י״ל נהפוך הוא דאי פליגי ת״ק ואחרים (בתניא אידך) באין זרוע כלל לאחרים מניח בימין ולת״ק פטור ולתנאי קמאי נמי הכין הוא הא ביש זרוע א״צ ריבויא דמה״ת לא יניח בזרוע שמאל. או יאמר כי בנוסחת גמ׳ דידן כתנאי ידכה בה״י זו שמאל אחרים ידך לרבות נידם וי״ל דה״פ כתנאי הא בה״א כה״ה ידכ״ה סתם ידך משמע ימין יותר משמאל כמ״ש רבי יוסי החורם כו׳ (המ״א הביא ספרי ואתחנן מצינו שאף ימין קרוי יד ובא״ר הביא מסי׳ כ״ו מכילתא בא מצינו ימין נקרא יד וכגמרא כאן) וזה הוא שאמר ידכה כהה בה״י כר״י החורם אחרים אומרים ידך דכתיב בפ׳ שמע דמשמע ימין לז״א גידם שאין לו זרוע כלל יניח בימין ותניא אידך אין זרוע פטור אחרים אומרים ידכ״ה לרבות גידם באין זרוע ושמאל נפיק מידי יסדה ארץ או מדר״נ. ואין להאריך. ומ״ש המ״א על שו״ת רמ״א י״ל דמפרש אין זרוע פטור באין לו לא בימין ולא בשמאל וכר״מ דזרוע היינו מה שר״ת קורא קנה היד קורא הוא זרוע כמ״ש במ״א א׳ ופטור אף במרפק כי בעינן נמי זרוע להזכיר בכריכות זרוע הנטויה והבן, ומ״ש בסעיף ו׳ קיי״ל ידכה כהה אפשר נתכוין לאות יו״ד לב״ח ולהכרעת המ״א דאם הרגיל לכתוב בשמאל ומלאכתו בימין ידכה כהה וז״ש ובמרדכי משמע דתרתי שמעת מידכה והבן. ומ״ש לפירוש התוס׳ דל״פ ביש לו זרוע יניחנו בימין בלא ברכה היינו באין לו זרוע וכוונתו דאי פליגי לת״ק פטור בימין באין לו זרוע ולאחרים חייב בימין הלכה כת״ק ואחרים דלעיל הם אחרים דכאן או מידך כמש״ל משא״כ אם ת״ק ואחרים (בתניא אידך) ל״פ י״ל ת״ק עם אחרים חולקים על אידך ברייתא וידך לרבות גידם בימין והבן: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ד
ד דבר חוצץ עמ״א ולא הבינותי דבזבחים י״ט א׳ שערו פי׳ רש״י שער ארוך יוצאה מראשו לגופו והוא שלא במקומה וחוצץ בין גופו לבגדו אבל במקומה בין עיניך וצוואר אחת הוא ואין חוצץ וסוף הקשר סוף עצם גולגולת עיין ט״ז וצ״ע: ש"ע סָעִיף ד
ה ברצועות עמ״א ועט״ז אות ד׳ מה ששייך לקשר בשם לבוש: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ו תש״ר עמ״א כתב ש״י על הסמרטוט שרי דמכוסה בבגד ובאות כ״א משמע שמפרש הא דרב אשי ציידיה כיון דמונחים תחת בגדים אעפ״י שנקרעו שרי אבל על הבגדים אסור משום לך לאות וכבר כתבתי בט״ז שיש מחלוקת בזה ומ״ש כהנים בזבחים י״ט א׳ דיד לא היו מניחין וע״ג כתונת ולכסות אותו בבגד אחר הוה יתור בגדים ותפילין לא הוה יתור בגדים ע״ש תוס׳ ד״ה תפילין בש״ר מניחין. ויש כדמות ראיה להר״מ ז״ל פ״ט מכלי המקדש ה״ג דמעיל לא היה לו בית יד דאל״כ לוקמיה הא דהתניא אם הניחן אין חוצצת בכ״ג מניח על הכתונת ומכוסה בבית יד של מעיל ומיהו י״ל דבין בגד לבגד נמי אין להיות חציצה ובג״ץ ס״ד מתוס׳ ערכין כו׳ ואדרבה משם משמע דעל סמרטוט אסור ומ״ש שם שלא יהא חציצה בין בגד לבגד כ״ה לית ליה כ״א א׳ ובר״מ פ״י מכלי מקדש ה״ו משמע קצת בין בשר לבגד הא בין בגד לבגד כמו כ״ג אין קפידא בחציצה וצ״ע: ש"ע סָעִיף ה
ז הכובע עמ״א ועט״ז אות ה׳ וב״ח סיים אין אנו נוהגין להתיר אפילו בכובע דק וכן עמא דבר: ש"ע סָעִיף ה
ח לא יברך עמ״א ופירשתיו בט״ז אות ו ועמ״א אות ו׳ ובסי׳ כ״ו דמ״מ מברך על ש״ר שתים להניח ועל מצות: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ט ואיטר יד עמ״א ועמ״ש באות יו״ד מזה יע״ש: ש"ע סָעִיף ו
י שהיד עמ״א עב״י בשם סמ״ק ובהגהות אדם שרגיל לכתוב ג״ם בימין כו׳ יע״ש והיינו מידי יסדה ארץ (הביאותיו בט״ז א׳ והבן) ומ״ש כשהרגיל עצמו יש לסמוך על הב״ח מטעם שיש חולקים בהרגיל כמ״ש באות ט׳ לכן יש לסמוך אב״ח: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יא מכה עמ״א מצטער ואין דעתו מיושבת פטור מתפילין כמבואר בל״ח אות י״א ובמכה גדולה שצער גדול אין להניח אפילו נשאר מקום ובס״א א׳ אות ג׳ דאם המכה בכ״מ תפילין י״ל להניח בלא ברכה בימין יע״ש: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יב ג׳ כריכות עמ״א עמ״ש בט״ז אות ח׳ מזה: ש"ע סָעִיף ח
יג שבעה עמ״א ועיין א״ר וספר מקור חכמה בשם כתבים שיכרוך על הקיבורת ג׳ פעמים כצורת שי״ן יע״ש: ש"ע סָעִיף ח
יד התיתורא עמ״א פירוש לאותן שנוהגים כרא״ש בסי׳ כ״ה סי״א וא״כ שלא יהא ניתר ההידוק יניח לפי שעה הרצועה על התיתורא ולטעם הלבוש דהתיתורא יותר תמיד אפי׳ לפי שעה אין להניח רצועה עליה עט״ז ט׳ מזה: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף י
טו בעורף עמ״א ומ״ש הטור מו״ל עורף אע״ג במליקה היינו בצואר מול הרואה עורף כאן הוא עורף ממש ועי׳ דרישה ואין להאריך: ש"ע סָעִיף י
טז כעין דל״ת עמ״א ועב״י לקמן כמה מיני קשרים: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יז ולא יתהפכו עמ״א דוקא מה ששייך להידוק ולא יותר ומ״מ משום נוי מצוה ראוי להפך שיהא השחור לצד חוץ: ש"ע סָעִיף יא
יח באורך שעורה עמ״א והך אורך שעורה בלא עוקצים דיש בה עוקצין ארוכים מאוד ומשמע דבקליפתה משערין אורך שעורה. והעולם אין נזהרים בש״י במקום ההידוק בכפל שנפסק שם ולא יש שיעור אורך שעורה וגרדומי רצועות פסולים: ש"ע סָעִיף יא
יט אם פיחת עמ״א ועי׳ סי׳ ל״ג ס״ה ואי״ה יבואר שם. ומשמע כאן יניחם בברכה ועא״ר ט״ו בשם ע״ת דיניחם בש״י בלא ברכה ומ״מ אם יש כדי לפשוט עד אצבע צרדה הכריכות אין מעכבין: ש"ע סָעִיף יא
כ אין ד״א עמ״א והראה לסי׳ ל״ב סמ״א אות כ״ז: ש"ע סָעִיף יא
כא אם הם גלוים עמ״א זה פי׳ עמ״ש מנחות ל״ז ב׳ רב אשי הוה צייריה כו׳ ועט״ז אות ו׳ ובמ״א ו׳ ועא״ר אות י״ז ובקשר מאחוריו ג״כ י״ל שיהא בגלוי יע״ש: ש"ע סָעִיף יא
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף א
א (ס"ק ב) בראש העצם פי' בחצי העצם. ר"ל מדסיים אבל לא בחצי עצם הסמוך לשחי. משמע דחצי עצם הסמוך לקובדו כלו כשר: ובל' הגמ' זו קבור'. ר"ל דהגמ' דורש ידך זו קיבור'. ופי' התו' שהוא ל' קיבוץ כמו קבורי דאהיני. שפירושו קבוצת תמרים וכן כאן פי' קבוצת בשר. והיינו בשר התופח משמע אבל לא כל חצי הזרוע: וצ"ע למה כתבו בסעיף ז' כן צ"ל ר"ל דהרב"י בספרו ב"ה דחה דברי הסמ"ק הנ"ל שמכשיר חצי העצם (כי הגה' רמ"א הלז נובע מסמ"ק) ובסעי' ז' כ' כי העצם הסמוך לב"ה מחציו עד הקובד"ו הוא מקום הנחת תפילין והם כדברי הסמ"ק ודבר זה הניח המ"א בקו'. והוא כעין תו' תוך דבריו מוקף בשני חצאי לבנה כדרכו של מ"א. אולם כוונת מ"א לישב דברי הסמ"ק ממה שהקשה עליו הרב"י שהוא נגד הגמ' שאמר' זו קיבור' הנ"ל ועז"כ המ"א לכן נ"ל דאף הסמ"ק כו'. אלא שבא למעט כו'. ר"ל במ"ש רמ"א והוא ל' הסמ"ק אבל לא בחצי עצם כו'. אין הכונה למעט חצי עצם הסמוך לבית השחי דהא אפי' חצי עצם הסמוך לקובד"ו אינו כשר כ"א במקום התופח. כ"ש חצי עצם הסמוך לב"ה. אלא בא למעט במ"ש אבל לא בחצי עצם. ר"ל חצי בשר התופח שהוא סמוך לבית השחי. אלא דוקא בבשר התופח של צד הקובד"ו ואפשר לבשר התופח קורא חצי עצם כי היא מתפשט כמעט כל אורך חצי עצם הסמוך לקובד"ו: ש"ע סָעִיף א
ב (ס"ק ג) גידם כו' אך צ"ע כו' דלא כמאן דאי ס"ל כהתוס' הרי דלכ"ע ביש לו זרוע חייב. ואי ס"ל דפליגי כ"ש דקש' דא"כ ת"ק פוטר באין לו זרוע אבל יש לו זרוע מודה דחייב: ואחרים מחייבים אפי' אין לו זרוע. וא"כ הא"ז דפוטר אפי' יש לו זרוע דלא כמאן. דגרסתו היתה אין לו אלא זרוע כו' משמע לפי גירסא זו דת"ק פוטר אפי' יש לו זרוע. ופסק הא"ז כת"ק: ונפלאתי כו' כמו בחליצ'. ר"ל דסברת השואל היתה שיניח בימין כמו איטר דמניח בימין. וע"ז השיב דנקטע גרע מאיטר. וחליצה תוכיח די"א כיון דקי"ל צריך לחלוץ בימין. ואם הוא איטר חולץ ברגל שמאל. ואם נקטע רגלו הימני' אינו חולץ כלל ולא אמרי' דיחלוץ בשמאל. וה"ה לענין תפילין. ועוד בתפילין בעי' יד כהה. ובשלמא אם הוא איטר ימין דידיה היא כהה. אבל נקטעה השמאל למה תקרא ימין כהה. אדרב' כיון שאין לו יד אחר פשיטא דלא הוי יד כהה דהא כל כחו ומעשיו ביד ימין עכת"ד: הלא תלמוד כו' ולא פוסק מסברא דנפשי'. ולא הביא כלל דברי הש"ס. בספרי פ' ואתחנן. הובא בילקוט פרשת בא רמז רכ"ב וז"ל על ידך זו שמאל כו' ר' נתן כו' ר"י החרום (על שם מקומו תוס') או' מצינו שהימין קרוי יד כו' ומה ת"ל על ידך כו' (כ"ה גם בש"ס מנחות שם דף ל"ז) אלא שבספרי הוסיף בדברי ר' וסיים ומה ת"ל כו' שהיה נותן בימין: משמע דאין לו זרוע כלל ואפ"ה חייב להניח בימין ולמה כתבו התו' לאחרים דמיירי דוקא בי"ל זרוע אבל אין לו זרוע פוטר: וי"ל דס"ל כו' ר"ל דהתו' ס"ל דגם ר"י החרום מיירי דוק' בי"ל זרוע ואפ"ה ס"ל דמניח בימין ולא בזרוע דזרוע נא מיקרי יד לענין זה: ומ"מ צ"ע דר"א משני כו' ר"ל דהש"ס פריך שם לר"י החרום דס"ל דגם ימין מקרי יד א"כ מנ"ל דמניח תפילין בשמאל. ומשני מהיכי דנ"ל לר' נתן מדכתיב וקשרתם וכתבתם. מה כתיבה בימין (ברוב בני אדם) אף קשירה בימין. וכיון דהקשיר' בימין ע"כ מניח בשמאל ור"א משני ניהו דיד פי' ימין אבל הכא דכתיב ידכה דרשי' יד כהה וחלוש' דהיינו שמאל. וקשיא איך א"ל דר"י דריש מידכה שיניח בשמאל. הא בספרי הנ"ל אמר ר"י להדיא דאיצטרך ידכה לרבות הגידם: ומ"מ צ"ע די"ל דר"א טעמי' דנפשי' קאמר. ר"ל דמזה אין ראי' להתו' לדחות הספרי. דאין כונת ר"א לתרץ ר"י החרום דלר"י ע"כ צ"ל דדרש מוקשרתם וכתבתם כנ"ל. אלא ר"א אליבי' דנפשי' קאמר דגם הוא ס"ל דימין איקרי יד ואמר אליבי' דנפשי' דמ"מ ידעי' דמניח בשמאל מידכה יד כהה. דר"א בזה לא ס"ל כר"י דדרש לרבות הגידם: ועמ"ש סעיף ו' דלא קי"ל כמאן כו' כצ"ל. לפמ"ש רמ"א דהמנהג דהכל תלוי באיזה יד שכותב מקרי ימין אע"פ שעושה הכל ביד האחרת. וע"כ הטעם כר"נ מוקשרתם וכתבתם ולא מיד כהה דכיון דעושה הכל בשמאל הוי ימין יד כהה ואפ"ה כ' דימין שכותב בה מקרי ימין ע"כ דרשי' מוקשרתם וכתבתם: ובמרדכי כו' דתרתי כו'. בא לישב קושיתו דלעיל לר"א. דדריש לר"י ידכה יד כהה הא ר"י מרבה מידכה גידם. לזה כ' דהמרדכי מיישבו וס"ל דתרתי ש"מ יד כהה וגם גידם: דמאן דדרש הא כו' שהקשה למ"ד אי כותב בשמאל וכל מעשיו בימין דיניח בימין. א"כ תקשי ל"ל ידך למדרש יד כהה ת"ל מוקשרתם וכתבתם א"ו דאיצטריך לכה"ג דכותב בשמאל וכל מעשיו בימין דס"ד דיניח בימין כיון דכותב בשמאל צריך לקשור בשמאל קמ"ל יד כהה דיניח בשמאל כיון דכל מעשיו בימין הוי שמאל יד כהה עכת"ד. וע"ז כתב מ"א דאין זו קושיא דמאן דדריש וקשרתם כו' לא דריש ידכה יד כהה. ומאן דדריש ידכה לא דרש וקשרתם כו'. דפוטר מליתן בימין. אפילו י"ל זרוע לדעת א"ז: אבל לפירוש התוספות כו' בלא ברכה. אין ר"ל דלהתוספות אין מברכים דז"א דלהתוס' ודאי מברכים כיון דס"ל בי"ל זרוע לכ"ע חייב אלא רוצה לומר לדידן דניהו דמחמירים כהתוס' מ"מ משום ספק ברכה דהא לדעת הא"ז פטור לכן לא יברך: ודע דמ"ש בש"ע ס"ב המנהג כו' ובס"ג המנהג כו' באיטר שאין לו תפילין כ"א של מי שאינו איטר או להיפך מי שאינו איטר אינו מצויה לו כ"א תפילין של איטר ובאיטר דמניח בימין והיו"ד צ"ל לצד הלב. א"כ היו"ד בצד שמאל של תפילין ובאינו איטר להיפך א"כ היכי יעשה: בתשובות נ"ש סי' מ"א כתב שצריך להוצי' הרצועה מהמעברת' להפכה ולהשימה בצד השני כדי שתהי' היו"ד סמוך לצד הלב. ואע"ג דאכתי היו"ד מהופכ' ל"ל בה ואייתי ראיה עיין שם. ובתשובת שבות יעקב חלק עליו דא"צ לטרוח כ"ה אלא יניח שם הרצועה תוך המעברת' אלא שיהפך התפילין ויניח הקציצה לצד בית השחי והמעברת' לצד הקובד"ו אף דהמנהג הנכון אינו כן כמ"ש בש"ע. מ"מ אין בו קפיד' כ"כ ע"ש: ועיין בס' א"ר שחולק: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ד
ג (ס"ק ד) דבר כו' בגדי כהונה דכתיב ילבש על בשרו. שלא יהיה דבר חוצץ בינו לבשרו ואיבעי' להש"ס אי כנה חי חוצצת אי אמרי' כיון דהולכת ריבותי' היא והרי היא כבשרו או לא. וכן נסתפק יצא שערו בבגדו מהו. ופירש"י יצא שערו מראשו למטה עד שנכנס בין כתנתו לבשרו מהו (ועיין ברמב"ם הל' כ"מ): ונ"ל שמפני זה כו' שעל הצואר כו' כיון דהיא איבעי' דלא איפשטא ראוי לילך לחומר' וכן פסק הרמב"ם פרק יו"ד מהל' כ"מ דלכתחלה חייצי. אפשר בשער שכלפי הפנים שהן שערות קצרות אמרי' היינו רבותי'. ושער בית השחי יוכיח. דלא נסתפק הש"ס אי חייצי בבגדי כהונה. וכן כה"ג יוכיח שהיה מסתפר כל ערב שבת ולא היה מגלח בתער אלא במספרים: ולא היה מגלחן כעין תער אלא היה מניחן מעט מן השערות כמ"ש ביחזקאל כסום יכסמו ראשיהן וכמבואר בסנהדרין דף כ"ב. ועיין ברמב"ם פ"ה מהלכות כ"מ ובהשגת הראב"ד שם ואעפ"כ היה מניח תפילין של ראש ששערו היה מגולה בין ציץ למצנפת ששם היה מניח תפילין. אע"כ ששער מועט אינו חוצץ דהיינו רבותי'. אבל לצד העורף שהם גדולים ויוצאים חוץ ממקומם. וכמו שכתב רש"י באיבעי' דהש"ס דלעיל שם הוי חציצה: ולא נהגו כן. אפשר לומר הטעם כיון דהוא איבעי' דלא איפשט' סמכינן על דעת הרשב"א הובא בסעיף ה' (ועמ"ש במ"א ס"ק ה') דס"ל בראש אין בו משום חציצה. אף דלא אמרה למעש': ומיהו כו' דבזה לא איבעי' לן כלל. ואמרו שם בפי' דחוצץ וכיון דליכ' ספק בדבר וק"ל עיקר כדעת הרא"ש דגם בראש איכ' משום חציצה: לכן אין להקל. ומה"ט רע עלי המעשה אותן המגדלים בלורותיהן מלבד כי הוא דרך שחץ וגאוה ויש קצת איסור עמ"ש בי"ד סי' קע"ח. יש בו איסור בהנחת תפילין כיון שגדולים הרבה ליכ' למימר היינו רבותייהו וחוצצים. ומשום מעשה אנשים הללו ל"ל היינו רבותייהו. ואפי' לדעת הרשב"א שאמר להלכ' ולא למעשה דבראש לא קפדינן אחציצה. מ"מ כה"ג אפשר מודה הרשב"א. וכמו שאסור לדידיה על כובע עבה. וכמו שכתב מ"א ס"ק ז'. משום דל"מ הנחה ע"ג מקום שמוחו של תינוק רופס: וה"ה הני שערות מרובים ה"ה ככובע עבה: ש"ע סָעִיף ד
ד (ס"ק ה') ברצועות כו' בין בש"י ובין בש"ר כו' אין של יד ושל ראש שוין כאשר יתבאר ששאלו לרשב"א אם מותר לכרוך רצועות של יד על הבגד אף שאינן על בשרו ממש ל"ל בה דומיא דרצועות של ראש שגם הם על הבגד והשיב דמשל ראש אין ראיה דבש"ר אפי' הבית של ראש לא מצינו שחציצה פוסל' דדוק' בשל יד דכתיב והיה לאות על ידך ודרשו חז"ל לך לאות ולא לאחרים לאות אבל בשל ראש לא מצינו איסור ואף דכתיב לטוטפת בין עיניך אין להוכיח מזה דבעינן שיהיו התפילין עצמן בין עיניך ולא יחצוץ דבר אחר. דאין כונת הכתוב לאסור החציצה כ"א לסיים מקום הנחתו בראש שיהי' בין עיניך. וא"כ ליכ' למילף רצועות של יד מרצועות של ראש. אלא שא"צ ראיה מתפילין של ראש. דבלא"ה ידעינן דרצועה של יד מותר על הבגד דאלת"ה ע"כ צ"ל דגם הרצועה היא בכלל והיה לך לאות ולא לאחרים לאות והא הרצועה עוברת על היד וכורך ממנו על אצבעו והוא מגולה אע"כ דקרא והיה לך לאות לא קאי כ"א על הבית והנה לפ"ז הקיל רשב"א תרי קולות. חדא בשל יד דהרצועה מותרת לכרוך על הבגד ובשל הראש הקיל דאפי' הבית אין חציצה פוסלת. וע"ז סיים כנ"ל להלכ' אבל למעשה בין בש"י ר"ל הרצועו'. ובין בשל ראש ר"ל הבית של ראש. רואי' מה שהרב"י כו' עכ"פ למעשה לא רצה רשב"א להתיר רצועות היד על בגדים ואיך החליט רמ"א למעשה אבל ברצועות אין להקפיד: כמ"ש בתחלה. דהשיב לשואל ששאלו לכרך הרצועות על הבגד אי שרי. זה לא רצה להתיר למעשה: ולולי כו' להניח הרצועות ע"ב דק ויברך ר"ל אע"ג שכ' בסעיף ה' דאי מניח בית של ראש על בגד דק שאין לברך מ"מ אי קרה שיש לו מכה בראש ואפשר לו להניח בית של ראש על ראשו ממש כי באותו מקום אין לו מכה. רק הרצועות שמקיפים את הראש שם יש לו מכה וצריך להניח שם בגד דק ועל הבגד יקיף הרצוע' דכה"ג דאיכא תרתי למעליותא שהוא בראש דלהלכה ס"ל לרשב"א דאפילו הבית של ראש אין בו משום חציצה. וגם אין החציצה כ"א ברצועות המקיפים ולא בין הבית. דברצועות אפי' של יד דן רשב"א להקל. א"כ בתרתי למעליותא דהיינו רצועות של ראש וגם עלול לנזילות יש להקל ואפי' יברך עליו. דכה"ג אפשר לכ"ע אפי' לדעת הרא"ש שרי: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה (ס"ק ו) תש"ר על הכובע כו' כמ"ש ס"ס זה כן נ"ל דלא כהב"ח ומה"ט נראה כו' אין הכונה במ"ש דלא כהב"ח דהב"ח מתיר בשל יד. דליתא אדרב' הב"ח מחמיר יותר כאשר יתבאר. אלא ר"ל דלא כהב"ח במה שפי' דברי רשב"א שממנו מקור דין סעיף זה. ולפי פירושו הקשה על הרשב"א וחלק עליו. ע"ז כתב מ"א דלא כהב"ח. והוא דהרא"ש ס"ל כמו דהקפידה תורה לענין חציצה בשל יד מדכתיב והיה לאות על ידך ה"ה דאמרי' מסבר' אף שאינו מבואר כן להדיא בש"ס דגם בשל ראש הקפידה תורה. מדכתיב והיו לטוטפות בין עיניך והרשב"א ס"ל דבש"ר אין קפיד' והא דכתיב והיו לטוטפות בין עיניך הוא רק לסיים מקום הנחתו כנ"ל. וע"ז הקשה הב"ח דאמרינן סוף פרק הקומץ על ידך זו גובה שביד או אינו אלא על יד ממש אמרה תורה הנח תפילין ביד והנח תפילין בראש. מה להלן בגובה שבראש אף כאן בגובה שביד (פירש"י גובה שביד היינו קבורת שהוא בשר התופח. ועל יד ממש פירש"י על הכף) וכיון דקי"ל אין היקש למחצה כו' ה"נ הוקש של ראש לשל יד לענין חציצה כו' עכ"ל הב"ח. נראה דהב"ח הבין דגם רשב"א דרש טעמ' דקרא והיה לך לאות מטעם חציצה. אבל אין כן דעת מ"א אלא ס"ל דהרשב"א ס"ל דגם בש"י לא חיישינן לחציצה אפילו לגבי בית. והא דאסרינן להניח של יד על הבגד לא מטעם חציצה אלא מגזרת הכתוב והיה לך לאות ולא לאחרים לאות. דשל יד צ"ל מכוסה: וכמ"ש מ"א ס"ס זה. וא"כ תו לא קשיא נילף של ראש משל יד דלמאי נילף אי דחציצה תפסל. הא בשל יד גופיה אין החציצה פוסלת ואי משום שיהיה גם של ראש מכוסה כמו בשל יד. ומה"ט לא יניח גם של ראש על הבגד. זה ליתא דאדרב' הא של ראש צ"ל מגולה. כדכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ודרש ר"א אלו תפילין שבראש כמ"ש ס"ס זה ולק"מ. וע"ז א"ש מ"ש מ"א ומה"ט נראה דמותר כו' ר"ל לפי שיטת מ"א דלהרשב"א אין איסור חציצה אפילו בשל יד אלא שצ"ל מכוסה. א"כ אם י"ל מכה ביד רשאי להניחן על הסרמטוט דלחציצה ל"ח. ואי דבעי ולא לאחרים לאות הא מכוסה ע"י בגד אחר דהיינו כתונת או מלבוש ואעפ"כ לא יברך וכמ"ש מ"א ס"ק ח'. והטעם ניהו דלרשב"א אין איסור חציצה. מ"מ להרא"ש ודאי דאיכ' איסור חציצה. והא דלא הניחו הכהנים. ר"ל דהכהנים לא היו מניחים תפלה של יד שהיה צריך ללבוש הכתונת על בשרו ממש ולא יהיה חציצה דכתיב ילבש על בשרו כדלעיל ולפ"ד מ"א דלרשב"א אין חציצה פוסלת בשל יד. א"כ ה"ל להניח תפלה של יד על הכתונת ולא יהי' חציצ' בין הכתונת לבשרו. ואי משום לך לאות כו' דשל יד צ"ל מכוסה: הא אפשר לכרוך ד"א על גבי תפלה של יד שלא תהיה נראה. ע"ז תי' מ"א דלא היו רשאי' ללבוש בגד אחר ע"ג הכתונת ואין כוונתו דוקא על אותו בגד שיתן ע"ג תפלה של יד איכא איסור'. אלא אפי' תפלה ש"י גופה אסור להניח על גבי כתונת של בגדי כהונה וכ"כ הרב"י בשם הר"ן לענין מצנפת שהקש' לדעת רשב"א דבשל ראש אין בו משום חציצה ומותר להניח ע"ג בגד. א"כ למה הוצרך הש"ס לומר בכה"ג שערו היה נרא' בין ציץ למצנפת ששם היה מניח תפלה של ראש ת"ל הא הי' אפשר לכה"ג להניח התפל' על המצנפת ותירץ וז"ל ואפשר דהיינו משום דאסור לתת כלי אחר של מצוה על המצנפת עכ"ל. ואולי נקט מ"א בגד דתפילין שהם כלי מצוה כ' הר"ן דרך אפשר כמסתפק'. אבל בגד רשות שמניח ע"ג תפלה שתהי' מכוסה זה ודאי אסור להניח ע"ג בגדי כהונה: ש"ע סָעִיף ה
ו (ס"ק ז) הכובע כו' גבי עטרה כו'. והוא דבמסכת ע"ז דף מ"ד ע"א אמרינן דהיו מניחים בית דוד עטרת מלכם (ששלל מעמון) על ראשם במקום תפילין. ופריך הש"ס והא בעי להניח תפילין. ואר"ש בר"י מקום יש בראש להניח שני תפילין והקש' רשב"א לשיטתיה הא היה א"ל להניח ע"ג העטרה. וע"ז תירץ רשב"א דל"מ כו' מקום שמוחו של תינוק רופס וע' בב"י וה"ה בכובע עבה: ש"ע סָעִיף ה
ז (ס"ק ח) לא יברץ כו' של יד כדרך זה דהיינו על סמרטוט ובגד ע"ג תפילין שיהיה מכוסה כמ"ש מ"א בסק"ו: דהא י"א דחציצה פוסלת והוא הרא"ש ועיין בסק"ו ועיין ס' כ"ו. לענין הברכה על תפלה האחרת שמניח בלי חציצה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ח (ס"ק י') שהיד כו' כיון שכותב גם בימינו ר"ל כיון דלדעה זו לא תליא כי אם בכתיבה ויד שכותב בה הוא נקראת ימין אע"ג שעושה כל מלאכתו בידו האחרת. וכיון שכותב גם בימינו יש לו דין שולט בשתי ידיו דמניח בשמאל כל אדם: והב"ח חולק כו' דבגמר' איכא ב' דרשות. דידכה ר"ל יד שמאל ר"א דרש ידכה יד כהה וא"כ העיקר תליא ביד שעוש' כל מלאכתו נקרא ימין וכוותיה פסק י"א הראשון שהובא בש"ע. וא"כ למ"ד דדריש לה מדכתיב וקשרתם וכתבתם מה כתיבה בימין אף קשיר' בימין ממילא צריך להניח בשמאל כי היכי שיוכל לקשור בימין. וכותיה פסק י"א האחרון שהובא בש"ע דהעיקר תלוי ביד שכותב בה והב"ח ס"ל די"א אחרון ס"ל לבטל שם ימין מימין כל אדם ולקרותה שמאל בעינן דוק' תרתי לריעותא שיעשה כל מלאכתו בשמאל כל אדם וגם יכתוב בשמאל כל אדם. ועי"ז מניח בימין כל אדם דאז ימין הוא יד כהה: וגם מקיים וקשרתם וכתבתם דהא כותב בשמאל: אבל בחדא לריעותא מניח בשמאל כל אדם. ולפ"ז בדין האחרון שכ' בש"ע שכותב בשמאל וכל מעשיו עושה בימין: גם י"א האחרון מודה דמניח בשמאל. כיון דליכא רק חדא לריעות' בשל ימין שאינו כותב בה. ולא פליג כ"א בדין ראשון שכותב בימין וכל מעשיו עושה בשמאל דלי"א ראשון דלא תלה אלא ביד כהה לבד מניח בשל ימין כ"א ולי"א אחרון גם הוא בשמאל כ"א כיון דליכא רק חדא לריעותא בימין שהיא כהה. אבל וקשרתם וכתבתם יש לקיים בימין ע"ש: מיהו כו' אח"כ הרגיל כו' דבזה יש לסמוך על הב"ח דהא בלא"ה יש דיעות במרדכי דלא מיקרי איטר כמ"ש מ"א סק"ט. וניהו דלא קיי"ל הכי מדסתם רמ"א בש"ע משמע דס"ל כמ"ש בד"מ בשם המרדכי דגם כה"ג מיקרי איטר מכל מקום אם הרגיל א"ע לכתוב בשמאל כו' בצירוף סברת הב"ח י"ל דיניח בשמאל כ"א: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ט (ס"ק י"א) מכה כו' וש"מ דאם המכוה גדולה ל"ד מכוה ה"ה מכה אלא נקט אורחא דמילת' דדרך מכוה להתפשט יותר ממכה: עסי' ל"ח דמצטער פטור: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
י (ס"ק יב) ג' כריכות כו' וא' בפרק העליון. וט"ז כ' בשם כוונת האר"י והג' על פ' האמצעי ע"ש וכתבו האחרונים שאין לכרוך על האצבע עד אחר שהניח תפלה של ראש וכן כשחולץ יסיר תחלה הכריכות מהאצבע ואח"כ יחלוץ של ראש: ש"ע סָעִיף ח
יא (ס"ק יד) התיתורא כו' ומ"מ בשעת הנחה יניח הרצועה עליה כו' והיינו לדעת הרב"י לעיל סי' כ"ה סי"א דס"ל דצריך להניח של ראש קודם שיכרוך הרצועה סביב הזרוע א"כ יש לחוש בעוד שמניח של ראש תזוז של יד ממקומה ויותר ההידוק. ועיין שם סעיף י"ב וי"ג לענין הברכ' לכן טוב בשעת הנחה להניח הרצועה על התיתורא שלא תזוז אבל לפמ"ש מ"א סי' כ"ה סקי"ח בשם האר"י שגם הכריכה על הזרוע יהיה קודם הנחה של ראש. גם בשעת הנחת של יד לא יניח הרצועה על התיתורא כי אין בו צורך ולכן אסור כמו שכתב הט"ז סק"ט דהתיתור' יותר קדוש מן הרצוע' ואסור מה"ט להניח עליה הרצועה: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף י
יב (ס"ק טו) בעורף הוא נגד הפנים כו' בחולין דף י"ט ע"ב יליף לה מדכתיב כי פנו אלי עורף ולא פנים. מכלל דעורף הוא נגד הפנים אבל למטה מסוף הגלגולת הוא נגד הצואר ולא נגד הפנים. ולכן צריך ליזהר שתהי' הרצוע' המקפת את הראש מצומצמת ומהודקת סביב ראשו. ולא יהי' היקף הרצוע' גדול מהיקף הראש. דאז איכא תרתי לריעותא חדא דצריכים הידוק ממש דבעינן וקשרתם לאות וכו' וההידוק היא הקשיר' שנית דאם הם רפויים סביב היקף ראשו או יפול הקציצה לפניו על מצחו או יפול הקשר לאחריו למטה בצוארו ולא יהיו במקומן הראוי להם: ש"ע סָעִיף י
יג (ס"ק טז) כעין כו' רק על השחור. ר"ל שיהי' השחור של הרצועה לצד חוץ. וכמ"ש פה סעיף י"א. וא"כ אין ראיה לעשיית הקשר שלא יהי' כעין ב' דלתי"ן: וכ"מ שם בגמר' דאמרינן שם ר"י ס"ל המוצא בשבת תפילין חדשים שיש בהם רצועות אבל עדיין אינן מקושרים אסור להכניסן מר"ה לרה"י כיון דא"א ללבשן דרך מלבוש. ופריך ויעשה עניבה וילבשן. אמר אביי ר"י לטעמיה דס"ל עניבה הוי קשירה ואסור לעשותו בשבת. ופריך טעמא דעניבה הוי קשירה. הא לאו הכי הוי מענב להו ומכניסן והאר"י בריה דר"ש ב"ש משמיה דרב קשר של תפילין הל"מ וא"ר נחמן ונוייהן לבר ע"כ דברי הש"ס וא"א דונוייהן לבר קאי על צד שחור שברצועות אינו ענין כלל לקושי' הש"ס ולאיזה צורך הביאו המקשן בשלמ' אי קאי על הקשר אע"ג דמ"מ אין בו צורך לקושייתו אעפ"כ הביאו אגב גרר' וסיים כל דין ענין הקשר משא"כ אי קאי על השחור שברצועה דאין לו שייכות לא להקושי' ולא להדין: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יד (ס"ק יז) ולא יתהפכו כו'. ומשמע דלא קפדי' אלא מה שמקיף כו' כ"ה בטור להדיא וז"ל וגם הרצועה שסובבת סביב ראשו צריך לזהר שלא יתהפכו כו' עכ"ל וא"כ ממילא לדידן דגם בש"י צ"ל ג"כ אין עיקר הזהירות כ"א מה שמסבב הזרוע במקום ההידוק וכן ג' כריכות שעל האצבע. אבל ז' כריכות שסביב הזרוע אין בו קפידא כ"כ לענ"ד: קודם שכ' ישלשל. דאל"כ ה"ל ככתוב תחל' ישלשל כו' ואח"ז ה"ל לכתוב צריך שיהיה השחור כו' ולא יתהפכו כו' דאז הוי משמע דגם מה שמשלשל צריך ליזהר שלא יתהפך: ש"ע סָעִיף יא
טו (ס"ק י"ט) אם פיחת כו' משמע דעכ"פ כו' דהא לא הקל אלא פיחת מהשיעור אבל עכ"פ צריכים שיעור מה: ש"ע סָעִיף יא
טז (ס"ק כ) אין ד"א כו' עמ"ש סי' ל"ב סמ"א. ע"ש במ"א סקנ"ה: כיון שיש תפילין בראשו דאין דרך עבדים כנענים להניח תפילין. עיין ברש"י ותוס' כתובות דף צ"ז ע"א: ש"ע סָעִיף יא
יז (ס"ק כ"א) אם הם כו' משום לך לאות כו'. וז"ל רש"י במנחות דף ל"ד ע"ב אהא דאמרי' שם דכה"ג שבגדיו קרועים במקום תפל' של יד שרי. והא דכתיב והיה לך לאות כו' במקום לך לאות אתמר כ' רש"י וז"ל מקום שרוב ב"א אינו נראה לאחרים דהיינו קבורת ולעולם אם נקרע שרי עכ"ל מ"מ ילפי' גם מהאי קרא שאסור להניחו על הבגדים וכמ"ש הרא"ש בהלכות תפילין מדאסרינן לכהן להניח תפילין של יד דכ' ילבש על בשרו שלא יהיה דבר חוצץ בין בגדי כהונה לבשרו. ואכתי ה"מ להניח של יד על הכתונת אלא ודאי דצריך להניחו תחת הבגדים עכת"ד הרא"ש אך לפמ"ש לעיל בס"ק ו' בשם הר"ן דאין רשאי להניח תפל' של ראש על המצנפת ה"ה דאינו רשאי להניח של יד על הכתונת א"כ מזה אין ראיה דצריך להניח של יד תחת הבגדים. ומ"מ הדין דין אמת גם להר"ן וס"ל דמשמעות הכתוב כך הוא והיה לך לאות ולא לאחרים לאות דהיינו במקום שדרכו להיות מכוס' בבגדים ועי"ז אינו לאחרים לאות ומ"מ אי נקרעו הבגדים ל"ל בה: ש"ע סָעִיף יא
ט״ז Taz
סָעִיף א
א בזרוע שמאל. דכתיב ידכה פי' יד כהה דהיינו השמאל שהיא תשה: ש"ע סָעִיף א
ב הקובד"ו. בל"א עלינבוגי"ן וילפינן מדכתיב והיה לך לאות ולא לאחרים שלא יראו החוצה ודרך האדם לגלות עד הקובד"ו ומשם ואילך מיקרי לך ולא לאחרים: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ד
ג דבר חוצץ. דכתיב לאות על ידך שלא יהי' דבר חוצץ בינו לבין ידו וכן בש"ר: ש"ע סָעִיף ד
ד אבל ברצועות כו'. בתשו' הרשב"א סי' תתכ"ז סיים דלהלכה נ"ל לחלק בין קציצה לרצועה אבל למעשה נסתפק ושבקי' אמנהג כמו שנהגו כן יעשו ותמהני במה שהחליט רמ"א לקולא ברצועו' ורמ"י כתב שנהגו להחמיר במה ששייך לקשירה בין ברצועות של ראש בין ברצועות היד ונכון הוא: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה עלול לנזילות. פי' שיש לו מכאוב בראשו ואם יגלה ראשו יזיק לו הקרירו' וכיון שיש דעות דס"ל בתש"ר אין חשש בחציצה דהא כתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ולא נאמר בין עיניך אלא לסיים מקום וזה שהוא אנוס יסמוך ע"ז ומ"מ יניחם על כובע דק שאז יוכל להניחם כנגד מקום שמוחו של תינוק רופס משא"כ בכובע גדול: ש"ע סָעִיף ה
ו ויכסה מפני הרואים. שאינם יודעים שהוא אנוס: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ז שהיד שכותב דכתיב וקשרתם וכתבתם ודרשי' קשיר' דומיא דכתיבה מה כתיבה בימין אף קשירה בימין וא"כ אותה יד שאינו כותב בה היא מיקרי כהה לענין זה: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ח
ח על אצבעו ג' כריכות. בכוונות האר"י כתו' ששנים מהם יהיו על פירקי התחתון של אצבע והשלישי ע"ג בפרק אמצעי וטעמו ע"ד הקבלה: ש"ע סָעִיף ח
ט ואין לכרוך כו'. כתוב במהרי"ל שם כי יש נהגו כן לקיים בזה וקשרתם ול"נ למהרי"ל כי כבר נתקיים ברצועה שע"י המעברתא אלא יהיו תלוים כמו בש"ר ע"כ כיון שאין זה מן המצו' ע"כ אין להניח' על הקציצה שהיא יותר קודש מן הרצועה: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
י מהתחלת עיקרי השער. פי' דבין עיניך לאו ממש הוא אלא גמרינן בג"ש מבין עיניך דכתיב במת מה להלן מקום שעושה קרחה אף כאן מתחיל מקוה תפילין ממקום שיש שייכות קרחה: ורבים נכשלים באיסור זה וטועים לומר שהקצה העליון מתחיל ממקום השער ועיקר התפילין מונחים על המצח ועוברים על איסור דאורייתא דכל התפילין צריכים להיות מונחים במקום שיש קרחה דהיינו שיהי' קצה התחתון בעיקרי השער: ש"ע סָעִיף ט
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א בזרוע שמאל עט״ז בגמרא מנחות ל״ז א׳ ת״ק ידך שמאל דכתיב ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים רבי נתן אומר וקשרתם וכתבתם מה כתיבה בימין כו׳ רב אשי אמר ידכה בה״א יד כהה (פסוק הוא בפ׳ בא פ׳ והיה כי יביאך ובשמע בפ׳ ואתחנן כתיב ידך והיה אם שמוע פ׳ עקב לאות על ידכם) וב״י לא הביא כ״א דברי ת״ק ור״ג יליף מקרא אחרינא יע״ש ואנן קי״ל כרב אשי דבתרא יד כהה ובסעיף ו׳ דקי״ל דבתר כתיבה אזלינן כר׳ נתן וקשרתם וכתבתם ומ״מ יד כהה נמי א״ש דיד שאין כותבת מקרי כהה לענין זה כמ״ש הט״ז אות זיי״ן א״כ לכאורה תרוייהו צריכי וקשרתם וכתבתם וגם ידכה כהה דאי מכהה לחוד ה״א בתר מלאכתו אזלינן ואי מוקשרתם וכתבתם ה״א דכותב בשתי ידיו ועושה מלאכתו בשמאלו יניח בשמאלו שהוא ג״כ שמאל של כ״א וגם נגד לבו כמ״ש הלבוש כתיב ידכה כהה דמניח בימין של כל העולם הואיל ומלאכתו בשמאל וכותב גם כן בשמאל נמי אלא ממ״א אות יו״ד מבואר דכה״ג מניח בשמאל כל אדם כמו בשולט בשתי ידיו כדבעינן למימר שם אי״ה ואם נאמר דט״ז יודה לזה אפ״ה בעינן ידכה כהה דמוקשרתם וכתבתם לחוד לא היה דרשינן הכין דהא צריך לשאר דברים כל מי שישנו כו׳ או דאין מיותר כלל עכשיו דכתיב כהה דרשינן נמי דכתיבה אותו שאין כותב בה מקרי כהה ומש״ה בגידם מסופק הר״ב בסעיף א׳ דידכה אי מיותר לרבות גידם ועמ״ש במ״ש במ״א אות ג׳ אי״ה מזה: ש"ע סָעִיף א
ב הקובד״ו עט״ז במנחות ל״ד ב׳ ח״א מה ראש בגובה אף זה בגובה וח״א לך לאות וח״א על לבבכם ולכאורה הכי פליגי מ״ד גובה אפשר גובה בשר שבקנה היד סגי ומ״ד לך לאות ממעט רק כף היד אבל בקנה היד אפילו במדרון ומ״ד על לבבכם וקיבורת נגד הלב היינו זרוע ממש (עיין תוס׳ מנחות ל״ז א׳ ד״ה קיבורת ורש״י ע״ב שם ד״ה לאחרים ובכ״ף מתחזי לכ״ע משמע כף ממש לחוד ממעט) והלבוש הביא גובה ולך לאות ותרוייהו צריכי לך לאות י״ל מהתחלת הזרוע מיד לכך יליף מהראש בגובה ואי מקום גבוה בקנה יש ג״כ מקום גבוהה ועמ״א אות ב׳ ומ״ש הט״ז דעד הקובדו דרך לגלות כ״כ הלבוש ועב״י הביא ב׳ דרשות אלו ודברי רש״י בכ״ף מתחזי לכ״ע וא״י מה הוא ובביאורי לטור רשמתיו. ובגמ׳ שם ל״ז ב׳ ציירי׳ ואמר במקום לך לאות כו׳ פי׳ היו קרועין בגדיו ומתחזי תפילין ש״י אמר במקום לך לאות ועמ״א אות כ״א ואי״ה שם יבואר לכתחלה אי שרי לגלות ידו כך והתם שאני דהיה לו מכה בידו וע׳ סי׳ ד׳ מ״א כ״ג וב״י צ״ב והנה מכאן ראיה עד הקובדו דרך לגלות אבל הר״מ ז״ל פ״ד מה׳ תפילין הלכה ב׳ כתב כמ״ד על לבבך ועמ״א א׳: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ד
ג דבר חוצץ עט״ז והם דברי הרא״ש על ידך כמו בגדי כהונה על בשרו שלא יהא חוצץ וכן בש״ר ולטוטפות בין עיניך ולכתחלה בלא אונס ודאי אסור להיות חציצה אבל מי שהוא עלול לנזילות יש לסמוך אסברא הרשב״א דבש״י אסור משום לך לאות ולא לאחרים לאות ובש״ר שרי כמ״ש באות ה׳. ובע״ץ ט׳ לך לאות ולא לאחרים וזה בס״ה לא בס״ד: ש"ע סָעִיף ד
ד אבל ברצועות עט״ז בשם לבוש דמה ששייך לקשירה נכון להחמיר ולכתחלה אף בכריכות נמי ראוי להניחם על בשרו ובש״ר מה שתלוי על בגדיו אין להחמיר כלל: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה עלול לנזילות עט״ז והוא דעת רשב״א וריב״ש (כמו שציין באר הגולה) דלאו מעל ידך מפיק אלא לך לאות ובש״ר אדרבה כתיב וראו כו׳ ודוקא כובע דק שכובע עב א״א לכוין ולהניח מקום שמוחו של תינוק רופס (עב״י מההוא דעטרת מלכם בע״ז) ומשמע בש״י ודאי אסור להניח ע״ג סמרטוטין לך לאות ולא לאחרים לאות אע״ג דמכוסה בשאר בגדים עיקר קפידא דקרא אמקום דהיינו שיהיו מונחים על בשרו ממש במקום שהם לך לאות ומש״ה כרב אשי דהוה ציירי׳ בידיה מנחות ל״ז ב׳ הביאו הב״י שרי דמניח במקום לך לאות ועמ״א אות כ״א ואות ו׳ שם משמע דעל הסמרטוטין שרי להניח ש״ר ועסי׳ כ״ו במ״א א׳ ואי״ה במ״א יבואר ועא״ר ה׳ בשם מ״מ ג״כ להתיר להניח ש״י על סמרטוטין יע״ש ולפ״ז יש להניח ש״י ולא יברך ומניח של ראש ומברך שתים וממ״נ יצא משא״כ המניח על כובע דק לא יברך רק א׳ כמו על ש״י כבסי׳ כ״ו ועמ״ש באות ו׳ מזה: ש"ע סָעִיף ה
ו ויכסם עט״ז ובב״י משמע אף שמכתו מוכחת עליו מ״מ ילמדו ממנו להניח אף בלא סבה מספקת וכן העתיק הע״ץ באות ס״ו יע״ש ומסיים רמ״א והמניחם כך לא יברך רק להניח משא״כ כשמניח ש״י על סמרטוט מברך על של ראש שתים כמ״ש באות ה׳ ולענות איש״ר בש״ר כשמניח על סמרטוט עמ״א סי׳ כ״ה אות י״ז. ואין תימר יניח ש״י שלא במקום הנחתן ממש ויברך בש״ר שתים ויהיה עוכר לעשייתן ממש הא בורכא הוא דכשאין ש״י ובמקום הראוי הוי כמונח בכיס וכ״ז בין עיניך בעינן שיהיו לטוטפת וזה פשוט: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ז שהיד עט״ז פרשתיו יפה באות א׳ דתופס עיקר כרב אשי דבתרא ידכה כהה והיד שכותב בה אינך הוי כהה לענין כתיבה ותרוייהו צריכי. או נ״מ עוד במי שאין יודע לכתוב כלל ודאי אזלינן בתר יד כהה לענין מלאכה וכמ״ש א״ר אות ז׳ יע״ש: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ח
ח על עט״ז יכרוך ששה או ז׳ כריכות ויניח ש״ר ואח״כ יכרוך ג׳ כריכות באצבע אמצעי תחלה ב׳ בפרק התחתון וא׳ בפרק האמצעי אבל בא״ר אות ח׳ בשם מקור חיים דכריכה א׳ באמצעי ואח״כ ב׳ כריכות בפרק התחתון ובמ״א אות י״ב א׳ בפרק העליון י״ל לאמצעי קורא עליון: ש"ע סָעִיף ח
ט ואין עט״ז כי איסור יש בדבר וקציצה ל״ד דאפילו על התיתורא מבואר דאסור והם דברי הלבוש אבל בל״ח וא״ר ט׳ הביאו כתב דטעמא דמקשינן ש״י לש״ר מה התם תלוים אף ש״י ועא״ר. והמניחין תפילין ש״י כרא״ש בסימן כ״ה סי״ח ג״כ אין להניח רצועה על תיתורא מטעם זה עא״ר כאן: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
י מהתחלת עט״ז שמתחלת מקום עקרי השער שם מתחיל יקום תפילין ומסיים במקום שמוחו של תינוק רופס (בסמ״ך ע׳ במ״נ בשורש רפס היה בסמך או בסי״ן דריכה ורמיסה)ועא״ר אות יו״ד משמע התחלת קצת הקציצה תהיה מונחת במקום שמתחילין עיקרי השער במצח וצד הב׳ למעלה ולא הקציצה כי גם התיתורא כולה תהיה במקום שער. ומיהו עקרי השער לא מי שיש לו שערות ארוכות ושוכבים עד חצי מצח ומניח שם תפילין רק התחלת מקום תפילין מהתחלת עיקר השער. ושיעור הקשר באחור מבואר בש״ע ועמ״א אות ט״ו ובא״ר אות י״א דבקשר נמי סוף הקשר במקום צמיחת שער וא״י מה הוא דבאחור בעורף יש כמה ב״א שיש להם שערות כצואר ממש וקשר צריך להיות בגובה מאחוריו סוף עצם הגולגולת כמ״ש הי״מ ז״ל הביאו המ״א אות ט״ו: מ״ש הר״ב בהגה״ה ס״א להניח בראש העצם כו׳ אבל לא בחצי כו׳ א״י מה מלמדנו שהרי המחבר בס״ז כתב בפירוש כן והם דברי הסמ״ק ועמ״א אות ב׳ וצ״ע כעת: ש"ע סָעִיף ט
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א שמאל. ואם הניח בימינו אפילו בדיעבד לא יצא. חוט השני סי' כ"ח: ש"ע סָעִיף א
ב הקובד"ו. בל"א עלינבוג"ין: ש"ע סָעִיף א
ג לקובד"ו. ויש להניח התפילין על בשר התופח. עיין מ"א: ש"ע סָעִיף א
ד רק זרוע. מי שנקטעה ידו שמאלית פטור מלהניח בימין תשובת רמ"א סימן קנ"ב. ובתשובת שבות יעקב ח"א סימן ג' חולק והעלה להלכה דיש להניח הגידם שאין לו יד רק זרוע. או מי שנברא בידו אחת והיא הימנית להניח על ימינו ויברך שתים על של ראש ויצא לכו"ע ע"ש ועיין כנה"ג ובתשו' חות יאיר סי' קס"ז ובמ"א ס"ק ג'. ובבית יעקב סי' קמ"ט: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה יו"ד. בזוהר פ' פנחס מחמיר מאוד בזה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ו חוצץ. בזבחים דף י"ט מיבעי' אי כנה חיה ושערו הוי חציצה לענין בגדי כהונה. וכ' המ"א מיהו בכנה מתה ועפר יש ליזהר עכ"פ דבזה לא הוי איבעיא כלל. ובשל"ה כ' דיש לרחוץ מקום הנחת תפילין: ש"ע סָעִיף ד
ז להקפיד. מיהו יש להחמיר אפי' ברצועות מה ששייך להקשירה בין ברצועות של ראש בין ברצועות היד. ט"ז מ"א ע"ת. בספר דבר שמואל סי' רצ"ב כתב תוכחת מגולה על המניחין התפילין ע"ג פאה נכרית הנקרא פארוקה ועיין בחשובת יד אליהו סי' ג' שהאריך בזה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ח דק. ועל כובע עבה אסור. ואם יש לו מכה ביד אסור להניחם על הבגד משום לך לאות ולא לאחרים לאות אבל מותר להניחו על החלוק אם לא סגי בלא"ה דהא לבוש בגד אחר עליו. מ"א: ש"ע סָעִיף ה
ט של יד. וה"ה אם מניח של יד בדרך זה שלא יברך על ש"י אלא על של ראש מ"א. וכתב הב"ח מ"מ בשעת ק"ש ותפלה יראה שיהא זולת חציצה ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
י ימינו. שנים שהלכו בדרך ואחד מהם איטר ואין לו רק חפילין ממי שאינו איטר יניח התפילין בימין דהיינו הקציצה לצד הכתף והמעברתא לצד היד. וכן להיפוך במי שאינו איטר ומניח תפילין של האיטר מניח בשמאלו הקציצה לצד הכתף והמעברתא לצד היד שבות יעקב ח"א סי' ג' ע"ש. ועיין בתשובת נחלת שבעה סי' מ"א. ובחות יאיר סי' קס"ז: ש"ע סָעִיף ו
יא כל אדם. ואם הניחו בימינו שהוא שמאל כל אדם אפילו בדיעבד לא יצא. חוט השני סי' כ"ח: ש"ע סָעִיף ו
יב ימין. ואם כותב בב' ידיו יניח בשמאל כל אדם. ואם הרגיל עצמו לכתוב בשמאל ועושה כל מלאכתו בימין יניח בשמאל כל אדם עיין מ"א: (ועיין בס' אליהו רבה שהשיג על פשרת מ"א ופסק כדעת הש"ע. ומסיים מיהו אדם שאין יכול לכתוב יניח בימין כשעושה כל מעשיו בשמאל): ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ח
יג כריכות. אחד בפרק האמצעי ב' בתחתון. האר"י ז"ל: ש"ע סָעִיף ח
יד כריכות. וכ"כ האר"י ז"ל ועי' יד אהרן: ש"ע סָעִיף ח
טו התיתורא. רק יהא תלוי כעין של ראש מהרי"ל. ובשכנה"ג חולק על מהרי"ל בזה וכתב ופוק חזי מאי עמא דבר שכל העולם נוהגים לקשור המעברתא עם הרצועות ע"ש. וכ"כ עטרת זקנים ממשמעות ש"ע מר"י לוריא וז"ל ישים רצועה של יד על התיתורא של יד מיד אחר הקשירה כדי שלא תזוז ממקומה. דאם זזה ממקומה אז היה בא לידי ספק ברכה. ואח"כ יקשור בקבורת ג' כריכות. ובזרוע ד' כריכות. ואח"כ יניח של ראש ע"ש וע"ל סי' כ"ה ס"ק י"ב: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
טז השער. הט"ז פסק דכל התפילין צריכים להיות מונחים במקום שיש קרחה דהיינו שיהא קצה התחתון בעיקרי השער. ולא כטועים לומר שהקצה העליון יתחיל ממקום השער ועיקר התפילין מונחים על המצח ועוברים על איסור דאורייתא ומברכין ברכה לבטלה ע"ש. ובתשובת בית יעקב סי' קל"א חולק על הט"ז ופסק מהתחלת עיקרי השער יהא התיתורא יתחיל שם ולא הקציצה ע"ש כנה"ג: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
יז בעורף. שהוא סוף הגולגולת והוא נגד הפנים ולא כ"כ למטה כנגד הגרון: ש"ע סָעִיף י
יח חוץ. ודלא כמו שנוהגין קצת לעשות ב' דלתי"ן מב' צדדים. מ"א: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יט יתהפכו. ואם נתהפכו אפי' בשוגג מדת חסידות הוא להתענות ודוקא שמקיף הראש והזרוע אבל מה שמשלשל לפניו ומה שכורף אח"כ ליכא קפידא עיין בשכנה"ג ובע"ת: ש"ע סָעִיף יא
כ משיעור. ועכ"פ צריכין להיות משולשין לפניו מעט הא ל"ה פסולים לגמרי. מ"א: ש"ע סָעִיף יא
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א ס"א בזרוע. בכמה מקומות בש"ס: שמאל. מנחות ל"ו ל"ז: בבשר כו'. שם וכמ"ש תוס' שם ד"ה קיבורת כו': שבין כו'. תוס' שם מפ"א דאהלות שזרוע הוא בין קובדו כו' ע"ש: בראש. ר"ל בגובה העצם כו'. וז"ל סמ"ק ואמרו רבותינו שצריך להניח במקום גובה של זרוע כו' וכ' בהג"ה ומיהו אין כולו כשר להניח כ"א חצי הזרוע של צד הקובד"ו כדאיתא בשימושא רבא פלג זרוע. ור"ל על הגבוה שבחצי עצם הנ"ל דהא אמרינן קיבורת דוקא וכ"כ כל הפוסקים שבמקום גבוה דוקא: בד"ה. ודברי הגהת סמ"ק צ"ע מנ"ל לחלק דהא בגמ' אמרינן סתמא ידך זו קיבורת ולולי דבריו נ"ל דמ"ש בש"ר פלג זרוע קאי על כל הקיבורת שהוא פלג זרוע ול"ד פלג אלא ר"ל מקצתו וכשיעור מקום הנחת שני תפילין כמ"ש בריש פ' בתרא דעירובין וכן נראה לי עיקר דכל הקיבורת כשר להניח בו תפילין: גידם כו'. ז"ל ד"מ בא"ז כ' גידם פטור אע"פ שנשאר לו זרוע אבל בתוס' מ' דחייב ור"ל דבתוס' ד"ה אין לו פי' דל"פ ע"ש וכ' מ"א דגי' א"ז כגי' הרא"ם בגמ' אין לו אלא זרוע כו' ופ' כת"ק ונ"ל דלד"ה גידם אינו מניח בשמאל אלא דלאחרים גידם מניח בימין וכמ"ש במכילתא פ' בא ר"י החורם אומר מצינו שהימין קרוי יד כו' ומה ת"ל על ידך להביא את הגידם שיהא יותן בימין ור"ל דנפקא ליה בשמאל מידכה כרב אשי אלא ידך דפ' קדש שהוא ימין לדידיה דריש לגידם אבל אחרים ס"ל כת"ק דידך הוא שמאל ודריש מידכה לגידם שנותן בימין דס"ל ידכה זו ימין כר' אבא וז"ש כתנאי כו' ור"ל דמילתיה דרב אשי ור' אבא כתנאי דלפרש"י ק' ל"ל כתנאי מברייתא זו הלא ת"ק דברייתא ראשונה ור' נתן כולם לא ילפי מידכה וז"ש ג"כ תניא אידך כגי' הרא"ם הנ"ל ות"ק דס"ל דפטור הוא ת"ק הנ"ל דיליף מידכה ליד שמאל ואחרים לשיטתייהו אבל גי' שלנו הוא יותר נכונה דמהיכא תיתי לפטור גידם מתפילין דהא כולה יד וקיבורת נקרא יד וכמ"ש ברפ"ה דערכין י"ט ב' אלא גידם דסוגיין הוא שנחתך גם הקיבורת וכמ"ש הב"ח ונראה דבזה הלכה כת"ק דפטור וכרב אשי ואע"ג דר"י החורם מפ' ות"ק ור"נ ילפי ממקום אחר מ"מ אין מוכרח דדרשי ידכה כאחרים דהא לתי' ראשון דיליף ר"י החורם מהיכא דנ"ל לר"נ ידכה מאי עביד ליה דהא הוא דריש מידך לגידם אבל גידם שנשאר זרוע לכ"ע חייב ובשמאל כנ"ל ונמצא שפסק התוס' עיקר לדינא לפי הגי' שלנו וכן פסק בא"ז כת"ק לפי הגי' של הרא"ם וכנ"ל ונראה דזה דחקו לתוס' לפרש דל"פ משום דמפרש גידם ביד שמאל וע"כ בנשאר זרוע אבל לפי מש"ל דעל יד ימין קאי פליגי כנ"ל ולדינא אין נ"מ: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ס"ב המנהג כו'. ל"ה ב' וצריך שיהא כלפי כו' ופי' בנ"י דאקשר של יד קאי שיהא מפנים לתפילין לצד הלב וכן פי' רב האי גאון ורא"ש בשם רב עמרם אלא שהם פי' גם ממ"ש צריך שיהא למעלה כו' ג"כ אתש"י ור"ל שלא ירחיק הקשר מן התפילין שאז יבוא למטה דהתפילין צריך להטות לצד הלב כמ"ש הרא"ש שם בשם רב עמרם ובע"ה בשם רב האי דלא כהרז"ה שפי' למעל' מצד חוץ: יש ליזהר כו'. כנ"ל וזוהר ח"ג רל"ו ב': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג ס"ג המנהג כו'. בזה יפה כתב המנהג כו' וכמ"ש בתה"ד דאין קפידא כ"כ אבל בסעיף שקדם דינא דגמ' הוא לפי' הגאונים: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד ס"ד לא כו'. זבחים י"ט א' וערכין ג' ב' וכפי' הרא"ש משום חציצה דלא כפרש"י ותוס' בערכין שם ד"ה שלא כו' דלפירושם מאי פריך בזבחים שם דראש נמי כו' הא שם כתיב וראו כל עמי כו' כמ"ש במנחות ל"ה ב' וכמ"ש תוס' שם בסד"ה אלו וכ"כ בברכות ו' א' ד"ה אלו והטעם משום דכתיב על ידך בין עיניך שלא יהא חוצץ כמ"ש בבגדי כהונה וז"ש בין כו' וכמ"ש בזבחים כנ"ל: ודוקא כו'. דלא נאמר לך לאות על ידך אלא על הקציצ' ממש"ש ל"ז ב' לך לאות ולא כו' במקום כו' ואלו רצועה עוברת על היד ונכרכת באצבע כ"נ להלכה אבל לא למעשה בין ש"י בין בש"ר כו' ועט"ז ומ"א: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה ס"ה אדם כו'. שהרשב"א מתיר בתש"ר על הכובע ממ"ש במגילה כ"ד ב' ונתנה על כו' וע' רש"י שם ד"ה ה"ז דרך כו' מ' דוקא משום דרשא לך לאות משא"כ בשל ראש דכתיב וראו כל עמי כו' כנ"ל ואף שהרשב"א כ' רק להלכה וגם כל הפוסקים חולקין עליו מ"מ במקום דלא אפשר יש לסמוך ע"ז: הכובע דק. אבל עבה ודאי אסור מדאמרינן בירושלמי' פ"ב דברכות ר' יוחנן בקייטא דלא הוה חזיק רישיה הוה לביש תרוויהון בסיתווא דהוה חזיק רישיה לא הוה לביש אלא דאדרעיה וע' רא"ש ה' תפילין ובזה ניחא מ"ש בע"ג מ"ד א' והא בעי אנוחי כו': ויכסם כו'. ע"ל סי' ל' ס"ד יניח ידו כו' ועמ"א שם ס"ק ו': והמניחם כו'. דהא כל הפוסקים חולקים ואף הרשב"א נסתפק כנ"ל: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ו ס"ו י"א כו'. כרב אשי שם: וי"א כו'. כר"נ דדריש וקשרתם כו' וכן ס"ל לר"י החורם לתירוצא קמא דאחרים ס"ל דלא כרב אשי ואע"ג דת"ק ס"ל כרב אשי מ"מ בתניא אידך תרווייהו ס"ל דלא כרב אשי לפי' תוס' דל"פ אבל ס' ראשונה ס"ל דפליגי וקי"ל כת"ק וכרב אשי וכנ"ל ס"א וכ"כ במרדכי בשם ר"י דפליגי אלא שכ' דתרווייהו ס"ל כרב אשי אלא דאחרים ס"ל תרתי ש"מ וצ"ע א"כ מאי כתנאי וגם כ"ז לר"י החורם אבל ת"ק ודאי ל"ל דר"נ ולא ידכה וע"כ לדידיה ל"ל חילוק דכתיבה וודאי הולך אחר רוב כל המעשים ואף לר"נ ולר"י החורם לתי' ראשון אין מוכרח שיהא הולך אחר הכתיבה דידיה וערש"י ד"ה מה כו' ואף שיש לפרש דברי רש"י כמ"ש במרדכי דלא ס"ל הא דאיטר כו' אבל דחוק הוא דמנ"ל דר"נ לא ס"ל הא דאיטר אלא העיקר כמ"ש דרש"י מפרש דאין חילוק בכותב לחוד כנ"ל ודוחקו לרש"י ממ"ש אין צריך ואם איתא הרי פליג את"ק ודברי רש"י הן עיקר ובלא"ה כן עיקר כנ"ל ולכן ס' ראשונה עיקר: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ז ס"ז אע"פ כו'. עד שתי תפילין. כן מ"כ ומ' הא במכה גדולה פטור וכמ"ש ס"א. מ"א: כי העצם כו'. לשון המחבר וכמ"ש בהגהת סמ"ק וטעה בהבנתו אבל בבד"ה חזר בו וכן מ' שם בעירובין שבקיבורת עצמו יש בו להניח שתי תפילין שאמר ה"ק מקום כו' תנא דבי כו' וכמש"ל בס"א ע"ש: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ח ס"ח אורך כו'. עתוס' שם ד"ה וכמה. אבל הערוך כו' וי"מ עד כו' ופשוט היינו כו' וכן פי' כל הגאונים ורי"ף וכ"ה לשון הרמב"ם כמ"ש בש"ע ומפ' מש"ש רבה קטר להו ר"ל על האצבע וצריך שיעור יותר: רב אחא כו' ר"ל שכורך ג"פ וקושר והל"ל להיפך אלא אגב רבה דנקט קטר קודם נקט ג"כ מר בריה כו' כדידן שלא היה קושר על אצבעו כלל. מרדכי. ויותר נראה דקטר דקאמר היינו על הזרוע והוא הקשר וההידוק וז"ש קטר תחלה וז"ש רבה קטר להו ופשט שאחר הקשר היה מותח ושדי להו שלא היה כורך על אצבע אמצעי רב אחא כו' ומ"ש הרמב"ם ויקשור משום דבלא"ה לא קיימי הכריכות ולכן אין אנו נוהגין לקשור שם כי אינן לעיכוב רק נקט שיתקיים וכתב המרדכי שתפשו עיקר כרב אחא וע"ש מ"ב א' דתפשו עיקר דברי מר בריה דרבינא וצ"ל דלחומרא משא"כ שם דהוי בל תוסיף: ותמתח. כמ"ש פשוט רבה קטר ופשט כו': אצבע אמצעי. כמ"ש תוס' שם דצרדה הוא אמצעי כמ"ש בתוספתא וכ"מ בספ"ק דיומא: ונוהגים כו'. ליתא מדינא דגמ' ואפשר שבכלל דברי מר בריה דרבינא הוא: ואין כו'. עט"ז ומ"א: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ט ס"ט מקום כו'. ממש"ש ב' מקום שעושה קרחה וראוי ליטמא כו' ומ"ש מקום שמוחו כו' ר"ל עד שם וכ"ש למטה שזהו יותר בין עיניך ואמרינן בר"פ בתרא דעירובין מקום יש כו' ועתוס' שם ד"ה מקום כו' וע' מרדכי וכן משמע בירושלמי פרק בתרא דעירובין הלכה א' והביאו בסה"ת ה' תפילין א"ר ירמיה בשם ר' שמואל שיערו לומר עד מקום גבוה של ראש מחזיק וכמה מחזיק שתים מעתה אפילו בחול א"ר חגי אין בעי מיתב יהיב ר"ל אף בחול א"צ ליתן במקום א' אלא פעמים במקים זה או במקום זה א"ר זריקא אסבראי רב המנונא עד מקום שמוחו של תינוק רופס מדקאמר עד מקום גבהו כו' עד מקום שמוחו כו' משמע מתחלת הראש עד שם וכן מדקאמר מחזיק והיינו מהתחלת השער וע' סה"ת שם: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
י ס"י צריך כו'. כפרש"י שם: צריך כו'. כמ"ש בין עיניך. רמב"ם: וגם כו'. שם וכפי' ראשון שברש"י: צריך כו'. כפי' השני שם וכפי' ראשון מ"ש ונוייהן לבר וכן משמע בעירובין צ"ז א' וכמ"ש תוס' שם ד"ה ונוייהן: וה"ה כו'. דאתרווייהו קאי וכן לפי' השני וכמ"ש בסי"א: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יא ס"יא צריך כו'. כפי' השני וכ"מ במנחות שם וכמ"ש תוס' שם ד"ה ונוייהן ורש"י שם וכ' הרא"ש ומרדכי דאתרווייהו קאי כנ"ל: בין כו'. מדאמר ונוייהן לשון רבים ולא אשכחן חילוק בין ש"ר לש"י: מרדכי: וישלשל כו'. עתוס' ל"ה ב' ד"ה עביד כו': ויגיעו כו' רוחב כו'. עתוס' שם סד"ה וכמה אבל הגאונים כתבו כדברי הרמב"ם וש"ע וכ' בהגמ"ר סוף ה"ק משם ר"י החסיד רמז לדבר רפאות תהי לשרך זו אורך ושקוי לעצמותיך וחשיבותו של עצם הוא כשעורה כמ"ש לענין טומאה ע"ש: אם פיחת כו'. שמדברי תוס' הנ"ל משמע דפסול וכ"פ הרמב"ם אבל הרא"ש מכשיר וכן הטור ונראה דדוקא אשיעורא דשימושא רבא אבל אורך רצועה ש"י פסול בגמ' להדיא כמש"ש אר"פ גרדומי כו' מכלל כו' וכן בש"ר לפרש"י וכ"ה במרדכי ע"ש: תפלין כו'. ברכות ז' נ"ז סוטה י"ז חולין פ"ט מנחות ל"ה וכפירש תוס' שם וכנ"ל ס"ד: אבל תלמיד כו'. עמ"א שהן דרך כבוד דכתיב וראו כו': ובשל יד כו'. ל"ז ב' לך כו' רב אשי כו' ועמ"א: ש"ע סָעִיף יא
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)