א מָבוֹי שֶׁצִּדּוֹ אֶחָד עַכּוּ"ם וְצִדּוֹ אֶחָד יִשְׂרָאֵל, וּבַיִת שֶׁל יִשְׂרָאֵל אַחֵר אֶצְלוֹ פָּתוּחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְלֹא לַמָּבוֹי, וְחַלּוֹן בֵּינוֹ לְבֵין יִשְׂרָאֵל הַדָּר בַּמָּבוֹי, אֵינוֹ יָכוֹל לְעָרֵב דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן שֶׁבֵּינֵיהֶם לְהוֹצִיא כֵּלָיו לַמָּבוֹי דֶּרֶךְ בֵּית יִשְׂרָאֵל שְׁכֵנוֹ הַפָּתוּחַ לַמָּבוֹי; אֲבָל אִם פֶּתַח בֵּינֵיהֶם, מֻתָּר. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר אַף בְּפֶתַח פָּתוּחַ בֵּינֵיהֶם.
ב מָבוֹי שֶׁצִּדּוֹ אֶחָד עַכּוּ"ם וְצִדּוֹ אֶחָד יִשְׂרָאֵלִים, וְהָיוּ חַלּוֹנוֹת פְּתוּחוֹת מֵחָצֵר לְחָצֵר שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְעֵרְבוּ כֻּלָּם דֶּרֶךְ חַלּוֹנוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁנַּעֲשׂוּ כְּאַנְשֵׁי בַּיִת אֶחָד וּמֻתָּרִים לְהוֹצִיא וּלְהַכְנִיס דֶּרֶךְ חַלּוֹנוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִים לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּמָּבוֹי דֶּרֶךְ פְּתָחִים עַד שֶׁיִּשְׂכְּרוּ מִן הָעַכּוּ"ם.
א סָעִיף א (א) וצדו אחד ישראל - ומיירי שאין כאן אלא חצר אחד של ישראל הפתוח למבוי:
ב סָעִיף א (ב) ובית של ישראל אחר - ר"ל חצר:
ג סָעִיף א (ג) ולא למבוי - דאלו היה גם חצר השני פתוח למבוי א"כ הרי יש כאן שתי חצרות של ישראלים וצריכים לשכור המבוי מן העכו"ם ולשתף בינם:
ד סָעִיף א (ד) דרך החלון - ר"ל שיערבו על סמך שיש חלון פתוח ביניהם:
ה סָעִיף א (ה) להוציא כליו למבוי - ואע"ג דאין כאן אלא חד ישראל שחצירו פתוח למבוי מ"מ אסרו חכמים לזה לטלטל דרך חצירו של חבירו אפילו ע"י עירוב כדי שלא יסמוך האי ישראל עליו שיוצא ונכנס תדיר ע"י עירובו וישאר לדור כאן יחידי במקום עכו"ם וילמוד ממעשיו:
ו סָעִיף א (ו) מותר - דבלאו הערוב ג"כ לא מסתפי האי ישראל לדור כאן דכיון שיש פתח גמור מצוי בכל עת ובכל שעה שיכנס האי ישראל חבירו ולהכי לא גזרו. וכ"ז כשהמבוי מתוקן כדין בלחי וקורה או בצוה"פ ועיין לעיל בסימן שפ"ב סי"ט במ"ב מש"כ שם ושייך ג"כ לכאן וכן מה שכתבנו שם בבה"ל כי הוא ענין אחד רק דשם כתב המחבר דין זה לענין חצר וכאן כתבו לענין מבוי:
ז סָעִיף ב (ז) וצדו אחד ישראלים - וחצריהם פתוחין למבוי:
ח סָעִיף ב (ח) דרך חלונות - וכ"ש אם היו פתחים ביניהם דמהני העירוב:
ט סָעִיף ב (ט) דרך פתחים - הפתוחים למבוי:
י סָעִיף ב (י) עד שישכרו וכו' - דאין עירוב מועיל לעשותם כיחיד במקום עכו"ם כדאיתא לעיל סי' שפ"ב ס"ז:
א סָעִיף א מבוי שצדו א' כו'. ואם יש חצר עכו"ם בין חצר הישראלים אם חצר העכו"ם אין פתוח למבוי זה וגם אין לו פתח או חלון אלא למעלה מי' מותר לטלטל מחצר העכו"ם לחצר הישראל כיון דאין משתמש להדיא לא בעי שכירות אבל אם חצר העכו"ם פתוח למבוי או לחצר הישראל למטה מי' אסור להשתמש עמו כלל (ב"ח מרדכי) אבל דעת הרב"י בסי' שפ"ב דדוקא דרך המבוי אוסר אבל מחצר לחצר כיון שאין לו דריסת רגל אינו אוסר וע"ש ס"ג ואפי' שנים חצירות של ישראל וחצר עכו"ם ביניהם יכולין לערב יחד דרך פתחים לטלטל דרך חצר העכו"ם דלא חשיב הפסק כיון שאין אוסר ומ"מ זה אינו מוכרח כל כך, רש"ל:
א סָעִיף א (ס"ק א) מבוי כו' כיון דאינו משתמש להדיא ר"ל למעלה מיו"ד לא ניחא תשמישתיה והוי כאלו לא דר שם עכו"ם: אסור להשתמש עמו כלל. ר"ל בין במבוי ובין בחצר עכו"ם או חצר של ישראל א' דהעכו"ם אוסר עליהן עד שישכרו מן העכו"ם (ב"ח מרדכי הובא בב"ח סי' שפ"ב) אבל דעת הרב"י בסי' שפ"ב בחבורו על הטור וכן לעיל בש"ע סי' שפ"ב סעיף ג': ואפילו ב"ח כו' וחצר ביניהם כו' דתחלה לא כתב להתיר טלטול מחצר לחצר אלא כשאין חצר עכו"ם מפסיק בין ב' חצרות הישראלים והיינו כששני חצרי ישראל סמוכים זה לזה ומצד חצר א' יש חצר עכו"ם ויש לעכו"ם פתח למבוי אבל אין לו דריסת רגל על ישראל לכך אינו אוסר עליהם בחצרותיהם כ"א במבוי אבל כשחצר עכו"ם באמצע ב' חצרות ישראל א"כ גם מחצר ישראל לחצר ישראל חבירו ראוי לאסור אפי' ערבו דהא עכו"ם מפסיק ביניהם ועל זה כתב די"ל דאפי' כה"ג שרי מטעם שכתב מ"א אבל סיים שאין הדין האחרון מוכרח כל כך:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.