א כְּכָל מִשְׁפְּטֵי בִּטּוּל לְמִי שֶׁשָּׁכַח וְלֹא עֵרֵב בַּחֲצֵרוֹ, כֵּן הוּא בְּמָבוֹי. שֶׁאִם שָׁכְחָה חָצֵר אַחַת וְלֹא נִשְׁתַּתְּפָה, מְבַטֶּלֶת רְשׁוּתָהּ לִשְׁאָר בְּנֵי הַמָּבוֹי אוֹ הֵם לָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם רַבִּים, שֶׁבְּנֵי הֶחָצֵר גַּבֵּי מָבוֹי חֲשׁוּבִים כְּיָחִיד בֶּחָצֵר. וּכְכָל מִשְׁפְּטֵי יִשְׂרָאֵל בֶּחָצֵר עִם הָעַכּוּ"ם, כֵּן הוּא בְּמָבוֹי אוֹ בָּעִיר, שֶׁאֵין אָסוּר לְטַלְטֵל בְּמָבוֹי אוֹ בְּעִיר הַמֻּקֶּפֶת חוֹמָה עַד שֶׁיִּהְיוּ שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת שֶׁל בָּתֵּי יִשְׂרָאֵל בָּעִיר, אֲבָל חָצֵר אַחַת, לֹא, אֲפִלּוּ אִם הַרְבֵּה בָּתִּים שֶׁל יִשְׂרָאֵל פְּתוּחִים לְתוֹכָהּ; וְהוּא שֶׁתְּהֵא הָעִיר מֻקֶּפֶת חוֹמָה לַדִּירָה. וּסְתָם עֲיָרוֹת הֵן מֻקָּפוֹת לַדִּירָה. וּסְתָם מִבְצָרִים אֵינָם מֻקָּפִים לַדִּירָה. וּכְשֶׁיֵּשׁ ב' חֲצֵרוֹת שֶׁל בָּתֵּי יִשְׂרָאֵל בְּעִיר צְרִיכִים לִשְׂכֹּר מִכָּל חָצֵר וְחָצֵר שֶׁל עַכּוּ"ם, וְאֵין מַסְפִּיק בְּמַה שֶּׁיִּשְׁכֹּר מִשַּׂר הָעִיר. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּדַוְקָא לְעִנְיַן לְהוֹצִיא וּלְהַכְנִיס לִרְשׁוּת הָעַכּוּ"ם, אֲבָל לְטַלְטֵל בַּמָּבוֹי יָכוֹל לִשְׂכֹּר מִן הַשַּׂר שֶׁהֲרֵי דֶּרֶךְ הַמָּבוֹי הוּא שֶׁל הַשַּׂר וְיָכוֹל לְסַלֵּק כָּל הָעַכּוּ"ם מִשָּׁם. (ריב"ש סי' תכ"ז) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּשַׂר שֶׁאֵין הַבָּתִּים שֶׁלּוֹ, וְגַם אֵין לוֹ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּבָתֵּי בְּנֵי הָעִיר כְּלָל, אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת מִלְחָמָה, אֲבָל בִּמְקוֹם שֶׁכָּל צָרְכֵי הָעִיר אֵינָם נַעֲשִׂים אֶלָּא עַל פִּי הַשַּׂר אוֹ הַמְמֻנֶּה שֶׁלּוֹ, וַדַּאי שֶׁשְּׂכִירוּת מֵהַשַּׂר הַהוּא אוֹ מִשְּׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ מְהָנֵי, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהוֹשִׁיב אֲנָשָׁיו וּכְלֵי מִלְחַמְתּוֹ בְּבָתֵּי בְּנֵי הָעִיר בִּשְׁעַת מִלְחָמָה שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּם.
ב יִשְׂרָאֵלִים הַדָּרִים בְּחָצֵר יְחִידִי בְּעִיר שֶׁל עַכּוּ"ם שֶׁהִיא מֻקֶּפֶת חוֹמָה, וְעָבְרוּ יְהוּדִים אֲחֵרִים דֶּרֶךְ שָׁם בְּשַׁבָּת וְנִתְאַכְסְנוּ בְּחָצֵר אַחֶרֶת, אֵינָם אוֹסְרִים עֲלֵיהֶם דְּאוֹרֵחַ אֵינוֹ אוֹסֵר, וּמֻתָּרִים לְטַלְטֵל בְּכָל הָעִיר. וְעַיֵּן לְעֵיל סוֹף סי' ש"ע.
א סָעִיף א (א) למי ששכח ולא עירב וכו' - המבואר בסימן ש"פ ושפ"א:
ב סָעִיף א (ב) אע"פ שהם רבים - אהם לה קאי ור"ל וקי"ל בסימן ש"פ דאין מבטלין רשות לשני אנשים שלא עירבו מפני שהם אוסרים זה ע"ז וא"כ לכאורה גם הכא הרי יש רבים בחצר ולא נשתתפו במבוי איך יכולין לבטל להם קמ"ל כיון דעכ"פ עשו ע"ח יחד כיחיד חשיבי:
ג סָעִיף א (ג) כיחיד בחצר - ופשוט דהבטול לא יועיל רק לזה החצר שביטלו לגביה דהוא יהיה מותר להוציא מחצרו למבוי אבל שארי חצרות אסורין להוציא מחצרן למבוי וכעין מה שכתב לעיל בסימן ש"פ ס"ד ואפילו ביטלו לו גם רשות ביתם וחצרם ג"כ נראה דלא מהני להוציא מחצרן למבוי דרבים לגבי יחיד לא נעשו כאורחים ואפילו אם נאמר לענין זה דבני חצר חשיבי כרבים הא מבואר שם דרבים לגבי רבים ג"כ לא נעשו כאורחים:
ד סָעִיף א (ד) וככל משפטי וכו' - ר"ל שמבואר בריש סימן שפ"ב דאין הנכרי אוסר עד שיהיו שני בתי ישראלים בחצר כן הוא במבוי שאין אסור להוציא מהחצר למבוי שהוא מתוקן בלחי וקורה עד שיהיו שני חצרות של ישראלים במבוי:
ה סָעִיף א (ה) או בעיר - היינו המוקפת חומה דאינה צריכה עוד תיקון וכדלקמיה דאי לא היה מוקף חומה בכלל כרמלית היא כ"ז שאינה מתוקנת בלחי וקורה:
ו סָעִיף א (ו) עד שיהיו שתי חצרות - דאז אוסרים זה ע"ז להוציא כלי הבית למבוי כ"ז שלא נשתתפו ביחד ובזה העכו"ם ג"כ אוסר עליהם שלא יועיל שיתופן עד שישכרו ממנו רשותו במבוי:
ז סָעִיף א (ז) אפילו אם הרבה וכו' - דלגבי מבוי כל בני החצר חשובים כחדא וכנ"ל:
ח סָעִיף א (ח) לדירה - דאל"כ בלא"ה אסור אם היא יותר מבית סאתים דהוא בכלל קרפף המבואר לעיל בסימן שנ"ח:
ט סָעִיף א (ט) וסתם עיירות וכו' - דסתם עיירות בונים בתים תחלה ואח"כ מקיפין חומה סביבם לצורך הבתים ומקרי עי"ז מוקף לדירה משא"כ מבצרים שאנו קורין שלא"ס שנעשה להשמר מפני האויב הוא מוקף תחלה בחומה ואח"כ בונים בתים בתוכו:
י סָעִיף א (י) וכשיש שתי חצרות וכו' בעיר - נראה דאפילו אם כל חצר היה במבוי אחר לא נחשב כיחיד במקום עכו"ם דכיון שהעיר מוקפת חומה סביבה נחשבים כל המבואות כמבוי אחד ואוסרים הישראלים זה ע"ז וממילא צריכים לשכור מהעכו"ם רשותו אם לא שהיו מקומות חלוקין זה משה בצוה"פ או בשני פסין וכאשר ביארנו בסימן שפ"ו ס"ב בהג"ה במ"ב ולקמן בסימן שצ"ב ס"ו:
יא סָעִיף א (יא) ואין מספיק וכו' - אף שהבתים שלו ומסרן לאנשי העיר ע"מ שישלמו לו מס מן הבתים כנהוג והטעם שהרי לא יכול לסלקן כ"ז שמשלמין לו המס וכההיא דסימן שפ"ב סי"ח. ואפילו אם הוא ממונה ג"כ על משפטיהם כיון שאין לו רשות לענין בתי העיר:
יב סָעִיף א (יב) ויש אומרים וכו' - וכן הסכימו האחרונים להלכה:
יג סָעִיף א (יג) לטלטל במבוי - להוציא מבתי ישראל ולהכניס להם:
יד סָעִיף א (יד) שהרי דרך המבוי הוא של השר - ר"ל שמסתמא יש לו רשות להשר על הדרך לשנותה ולתת לבע"ב דרך מצד אחר ויכול להשכיר להם:
טו סָעִיף א (טו) אפילו בשעת מלחמה - אלא מתנהג הדבר ע"פ יועצי המדינה:
טז סָעִיף א (טז) מהני - היינו אפילו לענין להוציא ולהכניס לבתי העכו"ם:
יז סָעִיף א (יז) בשעת מלחמה - עיין בבה"ל:
יח סָעִיף א (יח) שלא מדעתם - ולפ"ז מותר לשכור מהממונה של מלך שהרי יש רשות להמלך להושיב אנשיו וכלי מלחמתו בבתי בני העיר שלא מדעתם מדינא דמלכותא וא"כ כל עבד מעבדיו הקטנים הוי כשכירו ולקיטו שהרי הממונה הוא במקום המלך ונ"ל דוקא מהממונה ע"ז כמו זה שקורין פאליציי"א שידוע שכל דבר המלכות נעשה על ידו ואפילו מהמשרתים שלהם שהרי יש להם רשות ליקח משרתים שעל ידיהם נתקיים כל צויי המלך אבל מאנשי חיילותיו אפילו הראש שלהם לא מהני במקום שהוא אין ממונה ע"ז [חיי אדם]:
יט סָעִיף ב (יט) ישראלים הדרים וכו' - פי' אף שכמה ישראלים דרים בחצר מ"מ מותרים היו להוציא מהחצר למבואות של עיר דלענין שיתופי מבואות כל בני החצר כחדא חשיבי היכא שעירבו וכנ"ל:
כ סָעִיף ב (כ) שהיא מוקפת חומה - דעי"ז אינה צריכה עוד שום תיקון וה"ה אם אינה מוקפת חומה ועשויה בתיקון מבואות כדין:
כא סָעִיף ב (כא) ונתאכסנו בחצר אחרת - וה"ה ששייך דין זה אם מתאכסן באותו חצר שישראל דר שם וגם עכו"ם דר שם ולענין לטלטולי באותו חצר עצמה דמותרים שניהם אף בלי עירוב ובלי שכירות רשות מן העכו"ם מהאי טעמא:
כב סָעִיף ב (כב) אינם אוסרים וכו' - ור"ל דאף דקי"ל שאם שני ישראלים דרים בעיר ויש שם גם עכו"ם הדר בעיר אינו מועיל שום תיקון לטלטל כ"ז שלא שכרו ממנו רשותו הכא דאינם אלא אורחים בטילי לגבי ישראל הקבוע באותו העיר וא"כ אין כאן אלא ישראל אחד:
כג סָעִיף ב (כג) ומותרים לטלטל וכו' - ר"ל דגם האורחים בעצמן מותרין לטלטל בכל העיר. ודעת מ"א דאף דאורחים אינם אוסרים על בעה"ב הקבוע שם אבל בעה"ב אוסר על האורחים שלא להוציא מבתיהם להעיר ואנן נקטינן כדעת השו"ע שגם הם מותרים וכמו שכתבנו לעיל בסי' ש"ע בשם אחרונים:
כד סָעִיף ב (כד) בכל העיר - וכ"ש שמותרים לטלטל בחצר שמתאכסנים ואינם אוסרים זה ע"ז וג"כ מהאי טעמא דנטפלים לגבי בעה"ב הקבוע ונראה דדוקא כשהעיר מוקפת חומה או שעשויה בתיקון עירובין כדין דחשיבי כולהו כחצר אחת דאל"ה לא בטילי לגבי ישראל שדר בחצר אחרת ואוסרים זה ע"ז לטלטל בחצרם. ודע דהא דאמרינן דאורח אינו אוסר יש אומרים דדוקא בשאינו רגיל להתאכסן שם אבל אם רגיל להתאכסן שם כמו שמצוי בירידין שרגילין לבוא שם תמיד חשוב כקביעות ואוסר מיד כשבא שמה [וכמו לענין עכו"ם בסי' שפ"ד] ויש מקילין גם בזה כל זמן שיש עליו שם אורח דהיינו עד שלשים יום:
א סָעִיף א אפי' בשעת מלחמ'. אלא ע"פ יועצי המדינה:
ב סָעִיף ב ישראלים הדרים כו'. ורש"ל סי' י"ח כתב שקבל מזקנים לאסור לטלטל ביריד לובלין ואולי שמפני שרגילין לקבוע לבוא מכל יריד ויריד ורגיל אוסר מיד ל"ש ישראל ל"ש עכו"ם עסי' שפ"ד עכ"ל, והנה המרדכי כתב דעכ"פ אסור האורח להוציא מביתו לחצר או לעיר ועיין במהרי"ק (שמ"ו) [סי' מ"ז], נ"ל שהדין עמו דהרי החצר מיוחד להבע"ה והבית מיוחד להאורח דשכירות ליומי' ממכר הוא וא"כ מוציא מרשות לרשות אבל הבע"ה מותר להוציא דאין לאורח חלק במבוי או בחצר עד ל' יום ועמ"ש סימן ש"פ:
א סָעִיף א אף על פי שהם רבים כו'. כ"כ הטור ופי' ב"י כלומר וקי"ל דאין מבטלין רשות לשנים שלא עירבו כמ"ש סי' ש"פ אפ"ה מבטלים לבני חצר זו לפי שבני החצר גבי מבוי חשובים כיחיד בחצר ולמדו רבינו מענין עיר שכולה עכו"ם עכ"ל ותמיה לי דאם מיירי כאן דבני החצר ההיא לא עירבו לעצמן מ"ט באמת יכולים לבטל להם דהא עכ"פ אוסרים זע"ז ומה מועיל להם הביטול ומ"ש מסי' ש"פ לענין חצירות דחד טעמא הוא ואין תיקון בזה שנחשב כיחיד לגבי מבוי כיון שעכ"פ אוסרים זה את זה ואי מיירי כאן שעירבו בני החצר לעצמן א"כ מאי רבותי' כאן מה לי רבים מה לי יחיד ונ"ל דהאי אע"פ שהן רבים לא קאי אחצר דהא נקט לה לחצר בל' יחיד קודם לזה שכ' והן לה אלא הל"ל אע"פ שיש בה רבים אלא קאי אמבוי ואין כאן אלא המשך ל' א' וה"ק דאע"פ שהמבוי הרבים שהחצר נחשב ליחיד נגדם כדאי' במשנה בדף ע"ג שהמבוי לחצר כחצר לבתים ופירש"י שקמ"ל דאף החצר נחשב למבוי כיחידים ול"ת דה"ל הכל רבים וקמ"ל כאן דהרבים יכולים לבטל ליחיד כנלע"ד:
ב סָעִיף א עד שיהא ב' חצירות. דאז אוסרים זע"ז אבל בחצר א' אין איסור כלל לטלטל בני העיר המוקפת חומה או במבוי וסתם מבצרים פי' כגון מה שאנו קורין בל"א שלא"ס שהוא מוקף תחלה בחומה ואח"כ בונים בתוכו בתים משא"כ בכל העיירות שבונין בתים תחלה ואחר כך מקיפין חומה סביבם:
ג סָעִיף א ואין מספיק במה שישכור משר העיר. במרדכי פ' הדר כ"כ מהר"ם וראייתו מההי' דסי' ש"ע ס"ה אחין שאוכלין בבית אביהם כו' דאם אין נוטלין פרס מאביהם צריכים לערב ה"נ אין מספיק רשות משר העיר כיון שאין נוטלין פרס ממנו וק"ל דהא מצינו קולא טפי לענין שכיר' רשות מעכו"ם מחיו' לערב דהא לענין שכירו' יש רשות לשכור אפי' משכירו ולקיטו אפי' אם הוא מוח' כמ"ש סי' שפ"ב ובעירו' אסו' בע"כ אפי' ליקח מבני ביתו שלא מדעתו כמ"ש סי' שס"ז אלא ודאי שרשות עכו"ם קיל טפי כמ"ש ב"י כאן בשם ריב"ש שמה שהעכו"ם אוסר אינו מן הדין שהרי אין דירתו אלא כדירת בהמה כו' ה"נ למה לא יועיל בשר העיר ואף שאיני כדאי לחלו' מ"מ כבר צידד ב"י לחלק בין שר לשר דהשר שאין לו רשות להשתמש בבתי העיר כו' וכמ"ש כאן בד"א כו' אלא דדברי רמ"א צ"ע שהכני' הגה לחלק בין להוציא מרשות העכו"ם או טלטול במבוי והוא מדברי ריב"ש בב"י וריב"ש כ' דדברים אלו בכל שר ואמר שיש טעם א' לחלק בכך אבל אין מסקנתו כן לדינא. וא"כ כל שיש לנו היתר לטלטל במבוי מצד הכרעת ב"י בשרים שלנו שיש להם כח להכניס אנשי מלחמתו בכל הבתים א"כ יש היתר גם להוציא מבתי העכו"ם וכן נוהגין בכל המקומות שיש להם מצד א' היקף חומה וקניית רשות מהשר שקונין שכר מבתי העכו"ם ושאר משקים והכי עיקר ובמקום שאין היתר כגון שאין השר רק גובה מס אסור אפי' לטלטל במבוי כנלע"ד וכבר זכרנו לעיל בכל עכו"ם שאין מועיל שכירות מעכו"ם אלא כ"ז שהוא חי ואח"כ צריך שכירות חדש מבנו:
א סָעִיף א משכירו. וכן נוהגין בכל המקומות שיש להם היקף וקניית רשות מהשר שקונין כל מיני משקין מן העכו"ם ומטלטלים. ובמקום שאין השר רק גובה מס אסור אפי' לטלטל במבוי וכבר זכרנו לעיל בסי' שפ"ב ס"ז בכל עכו"ם שאין מועיל שכירות מעכו"ם אלא כל זמן שהוא חי ואח"כ צריך שכירות חדש מבנו עכ"ל ט"ז ע"ש. ועיין בתשו' חכם צבי סימן ו' ובתשובת דבר שמואל סי' קמ"ה. ובחות יאיר סי' קל"ה כתב דבעיר המוקפת חומה שיש ליהודים רחוב מיוחד ונסגרת בלילה לא ידע מה טעם לאיסור לטלטל בכל העיר ע"ש. ועיין בנ"צ:
ב סָעִיף ב ישראלים. ורש"ל סי' י"ח כתב שקבל מזקנים לאסור לטלטל ביריד לובלין ואולי שמפני שרגילין לקבוע לבא בכל יריד ויריד ורגיל אוסר מיד ל"ש ישראל ל"ש עכו"ם עיין סי' שפ"ד עכ"ל. והנה המרדכי כתב דעכ"פ אסור האורח להוציא מביתו לחצר או לעיר ועיין במהרי"ק שמ"ו ונ"ל שהדין עמו דהרי החצר מיוחד להבעה"ב והבית מיוחד להאורח דשכירות ליומא ממכר הוא. ואם כן מוציא מרשות לרשות אבל הבעה"ב מותר להוציא דאין לאורח חלק במבוי או בחצר עד שלשים יום ועמ"ש סי' ש"פ מ"א. ועשו"ת רמ"א סי' פ"ה:
א סָעִיף א (ס"ק א) אפי' כו' על פי יועצי המדינה כן צ"ל. ועיין בתשו' הרב הגאון ח"צ סי' ו' ס"ק ב' ישראלים כו' ורגיל אוסר מיד ל"ש ישראל כו' אך לעיל ס"ס ש"ע כתב מ"א דמשמע דרמ"א ס"ל דישראל אפי' רגיל אינו אוסר מיד עד ל' יום וע"ש מ"ש: והנה המרדכי כתב דעל כל פנים אסור האורח כו' ר"ל אפי' אינו רגיל: דשכירות ליומא ממכר ולא מיקרי אורח וה"ה בשאלה. דאין לאורח חלק כו' ובס' ת"ש תמה כיון דשכירות ליומא ממכ' לענין החדר ה"ה דיש לו' כן לענין החצר דודאי השכיר לו שיהיה לו דריסת רגל בחצר ומבוי עיין שם ומכל מקום יש לו' דהמ"א ס"ל דודאי לא השכיר לו דריסת רגל בחצר דאם כן היה אוסר על בעה"ב ומסתמא אמרינן לא השכיר לו שיאסר עליו וכדלעיל ר"ס שפ"ב בהג"ה וכן כתב קצת בסי' ש"ע במ"א ס"ק ח' ועיין מ"ש שם בע"ה:
א סָעִיף א ס"א ככל. שם ע"ג שהמבוי לחצר ומזה נלמד כל הס': אע"פ שהם. עבה"ג ור"ל שלא נשתתפו והם רבים שכל בני החצר מ"מ הן כיחיד שא"צ ליתן בשיתוף אלא א' כמש"ל: אבל חצר א'. כנ"ל בסי' ש"צ ס"ב וסי' שפ"ב ס"ג: והוא. לכאורה אין שייך זה כאן וי"ל שקאי אב' חצירות דאוסר וכמ"ש בסי' שצ"ב ס"ה: וסתם. וסתם. שם כ"ו א' עיר חדשה: צריכין. כנ"ל סי' שפ"ב סט"ו בהג"ה: ואין מספיק וי"א דדוקא. בד"א. כמש"ל שפ"ב סי"ח: או משכירו. שם סי"א בהג"ה ושכירו של כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.