א עִיר שֶׁהָיְתָה קִנְיַן יָחִיד, אֲפִלּוּ נַעֲשֵׂית שֶׁל רַבִּים, מִשְׁתַּתְּפִים כֻּלָּם שִׁתּוּף אֶחָד וִיטַלְטְלוּ בְּכָל הַמְּדִינָה. וְכֵן אִם הָיְתָה שֶׁל רַבִּים וְיֵשׁ לָהּ פֶּתַח אֶחָד, מִשְׁתַּתְּפִים כֻּלָּם שִׁתּוּף אֶחָד. אֲבָל אִם הָיְתָה שֶׁל רַבִּים, וְיֵשׁ לָהּ שְׁנֵי פְּתָחִים שֶׁהָעָם נִכְנָסִים בָּזֶה וְיוֹצְאִים בָּזֶה, אֲפִלּוּ נַעֲשֵׂית שֶׁל יָחִיד אֵין מְעָרְבִין אֶת כֻּלָּהּ, אֶלָּא מַנִּיחִין מִמֶּנָּה מָקוֹם אֶחָד, אֲפִלּוּ חָצֵר אַחַת וּבַיִת לְתוֹכָהּ, וּמִשְׁתַּתְּפִין הַשְּׁאָר וְיִהְיוּ אֵלּוּ הַמִּשְׁתַּתְּפִין כֻּלָּם מֻתָּרִים בְּכָל הָעִיר חוּץ מֵאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁשִּׁיְּרוּ, וְיִהְיוּ אוֹתָם הַנִּשְׁאָרִים מֻתָּרִים בִּמְקוֹמָם בַּשִּׁתּוּף שֶׁעוֹשִׂים לְעַצְמָם. וְאִם הָיוּ הַנִּשְׁאָרִים רַבִּים, אֲסוּרִים לְטַלְטֵל בִּשְׁאָר כָּל הָעִיר. וְדָבָר זֶה מִשּׁוּם הֶכֵּר הוּא, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ שֶׁהָעֵרוּב הִתִּיר לָהֶם לְטַלְטֵל בְּעִיר זֶה שֶׁרַבִּים בּוֹקְעִים בָּהּ שֶׁהֲרֵי הַמָּקוֹם שֶׁנִּשְׁאַר וְלֹא נִשְׁתַּתֵּף עִמָּהֶם אֵין מְטַלְטְלִים בּוֹ אֶלָּא אֵלּוּ לְעַצְמָן וְאֵלּוּ לְעַצְמָן. וְאִם רָצוּ לְעָרֵב מָבוֹי מָבוֹי בִּפְנֵי עַצְמוֹ, כָּל שֶׁכֵּן דְּמַהֲנֵי דְּאֵין שִׁיּוּר גָּדוֹל מִזֶּה. הַגָּה: וְצָרִיךְ שֶׁיַּעֲשׂוּ בֵּינֵיהֶם שְׁנֵי פַּסִּין שֶׁל שְׁנֵי מַשְׁהוּיִין אִם הוּא רָחָב עֶשֶׂר (אַמּוֹת), וּבְיֶתֶר מִי' צָרִיךְ צוּרַת פֶּתַח. (טוּר).
ב עִיר שֶׁל רַבִּים שֶׁיֵּשׁ לוֹ פֶּתַח אֶחָד וְסֻלָּם בְּמָקוֹם אַחֵר, מְעָרְבִין אֶת כֻּלָּהּ וְאֵינָהּ צְרִיכָה שִׁיּוּר, שֶׁאֵין הַסֻלָּם שֶׁבַּחוֹמָה חָשׁוּב כְּפֶתַח. וַאֲפִלּוּ הֶעֱמִיד הַרְבֵּה סֻלָּמוֹת זֶה בְּצַד זֶה עַד רֹחַב עֶשֶׂר, לֹא חָשִׁיב כְּפֶתַח. וְאִם יֵשׁ לָהּ שְׁנֵי פְּתָחִים וְיֵשׁ אַשְׁפָּה לִפְנֵי אֶחָד מֵהֶם, כְּאִלּוּ אֵין שָׁם אֶלָּא פֶּתַח אֶחָד.
ג הַבָּתִּים שֶׁמַּנִּיחִים אוֹתָם שִׁיּוּר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם פְּתוּחִים לָעִיר אֶלָּא אֲחוֹרֵיהֶם לָעִיר וּפְנֵיהֶם לַחוּץ, וַאֲפִלּוּ הוּא רַק בַּיִת אֶחָד אֲפִלּוּ בֵּית הַבָּקָר אוֹ בֵּית הַתֶּבֶן שֶׁאֵינָם צְרִיכִים לְעָרֵב, עוֹשִׂים אוֹתָם שִׁיּוּר וּמְעָרְבִין אֶת הַשְּׁאָר.
ד עִיר שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ כָּל יוֹשְׁבֶיהָ חוּץ מִמָּבוֹי אֶחָד, הֲרֵי זֶה אוֹסֵר עַל כֻּלָּם. וְאִם בָּנוּ מַצֵּבָה עַל פֶּתַח הַמָּבוֹי, אֵינוֹ אוֹסֵר עֲלֵיהֶם. לְפִיכָךְ עִיר שֶׁהָיְתָה קִנְיַן יָחִיד, אֲפִלּוּ נַעֲשֵׂית שֶׁל רַבִּים, אֵין מְעָרְבִין אוֹתָהּ לַחֲצָאִין, אֶלָּא אוֹ כֻּלָּהּ אוֹ מָבוֹי וּמָבוֹי וּבוֹנֶה כָּל מָבוֹי וּמָבוֹי מַצֵּבָה עַל פִּתְחוֹ אִם רָצָה לַחֲלֹק רְשׁוּתוֹ מֵהֶם כְּדֵי שֶׁלֹּא יֶאֱסֹר עַל שְׁאָר הַמְּבוֹאוֹת.
ה בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאֵין מְעָרְבִין אוֹתָהּ לַחֲצָאִין, בְּעִיר מֻקֶּפֶת חוֹמָה גָּבוֹהַּ י"ט וְיֵשׁ לָהּ דְּלָתוֹת, אֲבָל אִם לֹא הָיְתָה הָעִיר כֻּלָּהּ מֻכְשֶׁרֶת בִּמְחִצּוֹת וּבָאוּ לְהַכְשִׁיר חֶצְיָהּ וּלְעָרְבָהּ, הָרְשׁוּת בְּיָדָם.
ו זֶה שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁאֵין מְעָרְבִין אוֹתָהּ לַחֲצָאִין, הַיְנוּ לוֹמַר שֶׁאֵין לֶחִי וְקוֹרָה מוֹעִיל לְסַלְּקָם זֶה מִזֶּה, אֲבָל בְּפַס אַרְבָּעָה אוֹ בִּשְׁנֵי פַּסִין שְׁנֵי מַשְׁהוּיִין נֶחֱלָקִים אֵלּוּ מֵאֵלּוּ וּמְעָרְבִין לַחֲצָאִין. וְאִם הוּא רָחָב מֵעֶשֶׂר אַמּוֹת, עוֹשֶׂה צוּרַת פֶּתַח. הַגָּה: אוֹ יַעֲשֶׂה מְחִצָּה גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה לְפֶתַח מְבוֹאוֹ. (טוּר). יֵשׁ אוֹמְרִים הָא דְּעִיר שֶׁל יָחִיד אָסוּר לְחַלֵּק הַיְנוּ לְאָרְכָּהּ, מֵאַחַר דִּשְׁנֵיהֶם צְרִיכִים לֵילֵךְ לִרְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁבְּתוֹכָהּ. אֲבָל לְרָחְבָּהּ, וְאֵלּוּ יוֹצְאִים בְּשַׁעַר זֶה וְאֵלּוּ יוֹצְאִים בְּשַׁעַר זֶה וְאֵין לָהֶם דְּרִיסַת הֶרְגֵּל זֶה עַל זֶה, מְעָרְבִין לַחֲצָאִין וְעוֹשִׂין תִּקּוּן בֵּינֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סי' שס"ג דְּעַד עֶשֶׂר מְהָנֵי לֶחִי אוֹ קוֹרָה, וּבְיֶתֶר מֵעֶשֶׂר צוּרַת הַפֶּתַח. (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ה מֵהִלְכוֹת עֵרוּבִין וְהָרֹא"שׁ וְהַטּוּר).
ז עִיר שֶׁל רַבִּים וְנִתְמַעֲטָה וְעָמְדָה עַל חֲמִשִּׁים דִּיּוּרִים, אֵינָהּ צְרִיכָה שִׁיּוּר.
ח הַמְזַכֶּה בְּשִׁתּוּף לְכָל בְּנֵי הָעִיר, אִם עֵרְבוּ כֻּלָּם עֵרוּב אֶחָד אֵינוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעָם שֶׁזְּכוּת הוּא לָהֶם. וְדִין מִי שֶׁשָּׁכַח וְלֹא נִשְׁתַּתֵּף עִם בְּנֵי הָעִיר, אוֹ מִי שֶׁהָלַךְ לִשְׁבֹּת בְּעִיר אַחֶרֶת אוֹ עַכּוּ"ם שֶׁהָיָה עִמָּהֶם בָּעִיר, דִּין הַכֹּל כְּדִינָם בְּחָצֵר וּמָבוֹי.
א סָעִיף א (א) קנין יחיד וכו' - פי' שבנאה יחיד לעצמו והשכירה לרבים או שבנאה להושיב בה דיורין ומשייר לעצמו דרכים ופלטיות וסרטיות כדרך שהמלכים עושין ויש אומרים שאפילו מכרה לרבים כ"ז שלא נשתקע שם בעלים הראשונים ממנו:
ב סָעִיף א (ב) אפי' נעשית של רבים - ואפילו יש לה שני פתחים שהעם נכנסין בזו ויוצאין בזו:
ג סָעִיף א (ג) שיתוף אחד - בדוקא דכיון שהיתה מתחלה קנין יחיד כחצר אחד דמיא שצריכין כל בני החצר להתערב יחד:
ד סָעִיף א (ד) ויטלטלו בכל המדינה - ר"ל אחרי שהוכשרו מבואותיה כהלכתן:
ה סָעִיף א (ה) פתח אחד - דכל טעם שצריך שיור בעיר של רבים שלא ישתתפו כולם ביחד ויהיו יכולים לטלטל בכולה וכדלקמיה הוא כדי שלא ישתכח תורת ר"ה והא כיון שאין לה אלא פתח אחד ומצד השני היא סתומה לא דמיא לר"ה ודינה כחצר:
ו סָעִיף א (ו) אפילו וכו' של יחיד - שמכרוה לו:
ז סָעִיף א (ז) אין מערבין את כולה - גזירה שמא תחזור ותיעשה ר"ה ויקילו ג"כ. והעולם אין נוהגין ליזהר בזה אפילו בעיר של רבים ואפשר דס"ל כרש"י דאין נקרא רבים פחות מסמ"ך רבוא [מ"א]:
ח סָעִיף א (ח) בשיתוף שעושים לעצמם ואם היו הנשארים רבים - כצ"ל. ואח"כ גרסינן ואסורים לטלטל בוי"ו [ט"ז]:
ט סָעִיף א (ט) רבים - דאם השיור רק לאחד א"צ שיתוף:
י סָעִיף א (י) כדי שידעו וכו' - אבל אם לא היו צריכין לשייר היה העירוב משתכח והיתה משתכחת תורת ר"ה ע"י שרואין שמטלטלין בעיר כזו הדומה לר"ה. ובתי העכו"ם אי הוי שיור לענין זה יש דיעות בין הפוסקים וטוב להחמיר:
יא סָעִיף א (יא) ואם רצו לערב - היינו לשתף:
יב סָעִיף א (יב) וצריך שיעשו ביניהם וכו' - דאל"ה הוי פרוץ למקום האסור לו:
יג סָעִיף א (יג) שני משהויין - וה"ה אם עושה מצבה על אותו המקום לחלק וכעין מה שמבואר בס"ד אבל בלחי וקורה לא מהני לחלוק וכתבו האחרונים דהאי הג"ה לא קאי אדינא דסמוך ליה דאם רצה לערב מבוי מבוי בפני עצמו דבזה בודאי סגי בלחי וקורה שבסוף המבוי שלא לאסור אמבואות אחרות כיון דהוא עיר של רבים ולא הורגלו ביחד מעולם אלא קאי אדלעיל ששייר במבוי גופא בית וחצר אחת וע"ז מגיה הרמ"א שצריך שם באמצע המבוי במקום ששייר לעשות שני פסין וכו' ולא סגי שם בלחי וקורה כיון דהורגלו שם ביחד באותו המבוי:
יד סָעִיף ב (יד) במקום אחר - בצד שכנגדו שעולים ויורדים בו חוץ לחומה והוי אמינא דחשיב כפתח:
טו סָעִיף ב (טו) שאין הסולם - ועיין לעיל ס' שע"ב ס"ה דלקולא נחשב כפתח:
טז סָעִיף ב (טז) עד רוחב י' - ט"ס הוא וצ"ל עד יותר מעשר והיינו דאפילו באופן זה לא מבטלין המחיצה להיות כפרוץ המקום ההוא וה"ה דאפי' הסולמות לכל רוחב הכותל:
יז סָעִיף ב (יז) ויש אשפה וכו' - שסותם מקום הפתח ואין רבים עוברים שם ודוקא אשפה של רבים שאין מצויה להנטל אבל אשפה של יחיד לא:
יח סָעִיף ב (יח) כאילו וכו' - ואם פנו את האשפה חזר הפתח למקומו:
יט סָעִיף ג (יט) שאינם פתוחין לעיר וכו' - והוי אמינא כיון דאי בעי לשתף אותן עם אנשי העיר ג"כ לא מצי א"כ אינן בכלל אנשי העיר ולא מהני שיורא דידהו:
כ סָעִיף ג (כ) שאינם צריכין לערוב - ואע"פ דבסי' ש"ע פסק דצריכים לערוב היינו כשאוכל שם ג"כ כמו שכתב ב"י שם:
כא סָעִיף ד (כא) שנשתתפו כל יושביה וכו' - מיירי בעיר שהיתה מתחלה קנין אחד כדמסיים [דבעיר של רבים הלא מבואר לעיל בס"א דאפילו בית אחד מקרי שיור כ"ש מבוי] והנה בס"א כתב דעושין שיתוף אחד ואין צריכין לשייר וכאן אשמועינן דדוקא שיתוף אחד וע"י התחלקות אוסר אחד על חבירו:
כב סָעִיף ד (כב) מצבה - הסכימו הרבה אחרונים דדי כשהיא גבוה ד' טפחים ועיין באור זרוע שכתב דבעינן ג"כ שיהיה רחב ד"ט:
כג סָעִיף ד (כג) אינו אוסר עליהם - דבזה מגלה שמסלק עצמו מן העיר:
כד סָעִיף ד (כד) לפיכך וכו' - ר"ל הואיל שאמרנו שההתחלקות אוסר צריך ליזהר ג"כ שלא לחלק שיתוף המבוי לחצאין ומדסתם המחבר משמע דס"ל דאף אם מערב לרחבו נמי אסור [ודלא כמ"ש בהג"ה סוף ס"ו] וכתבו האחרונים דחילוק המבוי לחצאין עוד יותר חמור מהתחלקות של מבואות אחד מחבירו דבזה אפילו יעמיד מצבה באמצע המבוי כדי לחלק אחד מחבירו לא מהני אחרי שהוא מקום דריסת הרבים אא"כ יעשו מחיצה גבוה י"ט ואפילו לא היה חלל המבוי רחב יותר מעשר אמות:
כה סָעִיף ד (כה) לחצאין - הטעם כיון דמתחלה היתה קנין יחיד והורגלו עי"ז להיות ביחד הוו כחצר אחת ואסרי אהדדי:
כו סָעִיף ד (כו) מצבה על פתחו - וה"ה דיכול לחלק ע"י שיעמיד צוה"פ בסוף כל מבוי ומבוי וכדבסמוך ס"ו:
כז סָעִיף ה (כז) ויש לה דלתות - נקט דלתות משום דאיירי בנעשית של רבים שהיא ר"ה ואינה מותרת בלי דלתות כדלעיל בסימן שס"ד ס"ב וה"ה בשאינה ר"ה מן הדין כגון שאין רחובותיה רחבות ט"ז אמות או שאינו מפולש משער לשער וכה"ג וניתרת בצוה"פ הואיל שמכשיר כולה ע"י מחיצות כאלו אין לחלק שיתופה לחצאין:
כח סָעִיף ה (כח) להכשיר חציה ולערבה - ר"ל שיכשיר חציה ע"י תיקוני המחיצות ויערבה ע"י שיתוף והשאר יניח בלי תיקון כלל:
כט סָעִיף ו (כט) זה שאמרנו וכו' לחצאין - עיין בבה"ל שביארנו דזה קאי על מי שרוצה לחצות העיר לחלק שיתוף כל מבוי בפ"ע אבל לא קאי על מי שרוצה לחלק שיתוף המבוי גופא לחצאין דזהו הדין הנזכר בהג"ה בשם י"א:
ל סָעִיף ו (ל) לארכה - פי' דרך עיירות להיות מפולש פתח שלהן לארכה ור"ה עוברת מפתח לפתח הלכך אין בני עבר הלז רשאין לעשות שיתוף לבדן ובני עבר הלז לבדן משום דהני והני דרסי בהך ר"ה ויוצאין ונכנסין דרך פתחים לכאן ולכאן ור"ה זו מחברתן שכולן מעורבין בה ואסרי אהדדי:
לא סָעִיף ו (לא) ועושין תקון ביניהם - היינו במקום שמתחלקין השיתופין זה לכאן וזה לכאן כדי שלא יהא כל אחד נפרץ במילואו למקום האסור לו ובקצה המבוי אין צריך תיקון כלל דהא מיירי בשיש לה דלתות וכדלעיל בס"ה [מ"א]:
לב סָעִיף ו (לב) לחי או קורה - עיין מ"א שהשיג ע"ז דבחילוק המבוי במקום השיתופין בעינן דוקא פס ד"ט או שני פסין של שני משהויין משני הצדדים אפילו אם אותו המקום אינו רחב יותר מעשרה:
לג סָעִיף ז (לג) אינה צריכה שיור - והא דאיתא לעיל דאפילו נעשית של יחיד צריכה שיור היינו דוקא כשנשאר בה עכ"פ חמשים דיורין אבל פחות מזה בודאי כבר נשתקע שם רבים ממנה [פרישה]:
לד סָעִיף ח (לד) אם עירבו כולם עירוב אחד - לאפוקי כשעירבו לחצאין שגילו דעתם שאין רוצין להיות משותפין:
א סָעִיף א קנין יחיד. פי' שבנאה יחיד לעצמו שישכרנה לרבים או שמכר' אח"כ לרבים או שבנא' להושיב בו דיורין ומשייר לעצמו דרכים ופלטיות וסרטיות כדרך שהמלכים עושין (מ"מ):
ב סָעִיף א אין מערבין. וצ"ע דלא ראיתי נזהרין בזה ואפשר דס"ל כרש"י דאין נקראים רבים פחותין מס' רבוא וכ"מ בהג"מ פ"ה:
ג סָעִיף א ודבר זה. אפי' איכא נכרי בהדי מתא אין יכולין לערב יחד (ריב"ל כ"ה) ובשם הר"ן בתשו' סי' כ' כתב דעכו"ם הוי שיור:
ד סָעִיף א וצריך שיעשו. צ"ע דרש"י כתב הטעם דצריך שיעשו היכר ביניהן היינו כיון שהית' מתחלה של יחיד והורגלו להיות א' אסרי אהדדי וכ"כ הרא"ש והג"מ פ"ה משמע דבעיר של רבים לא בעי היכר בין מבוי למבוי ומ"ש הטור והרא"ש דבעי היכר היינו שמניח חצר לשיור באמצע המבוי וכ"מ מלשון הטור שפתח עיר של יחיד אין מערבין מבוי מבוי בפ"ע וכו' ע"ש משמע דבשל רבים לא בעי היכר בין מבוי למבוי כנ"ל ברור:
ה סָעִיף ב שאין הסולם. ולקולא נחשב כפתח:
ו סָעִיף ב אשפה. נ"ל דוקא אשפה של רבים כמ"ש סי' שס"ג סכ"ט ואפשר דהכא כיון שאינו אלא גזירה ל"ג גזירה לגזיר':
ז סָעִיף ד מצבה. היינו אצטב' גבוה ד"ט כ"כ הרי"ף והרר"י וכ"פ הב"ח וש"ג וכ"מ בראב"ד עס"ו ונ"ל דגם ברא"ש ט"ס הוא דאל"כ ק' ל"ל בגמ' מחיצה הא אפי' ב' פסין מהני ועיין בגמ' דף ס"א:
ח סָעִיף ד אין מערבין לחצאין. משמע דבזה לא מהני מצבה וכ"כ הראב"ד שאין דקה מועלת במקום דריסת הרבים ודוקא כשרה"ר עוברת בתוכה כמ"ש ס"ו בהג"ה וכ"מ בגמ' ובטור:
ט סָעִיף ד לחצאין. ואם היא של רבים ודלתותיהם נעולות בלילה צ"ע אם יש לה דין יחיד (ריב"ל ח"ג סי' ע"ד כ"ה):
י סָעִיף ו לארכה. פירוש המבואות שבצד ר"ה זה רוצים לערב עירוב אחד והמבואות שבצד השני רוצים לערב עירוב א' אז אסור ואפי' רוצים ליתן כולה ר"ה לצד השני אסור דר"ה הוי להני כמו להני משא"כ בב' חצירות זו לפנים מזו דעיקר תשמיש החיצונה לבני החיצונה והוה פנימי בחיצונה שלא במקומה ואינה אוסרת אם מותרת במקומה וכמ"ש סי' שע"א ס"ב (תוס') ודעת הרי"ף ודעימיה דאפי' לרחבה אין מערבין דאין מועיל סילוק בר"ה ע"ש:
יא סָעִיף ה לחי או קורה. צ"ע דאם לא עשה לר"ה דלתות אם כן רשאי אפי' להכשיר חציה כמ"ש ס"ה אלא מיירי שעשה דלתות כמ"ש הטור ואם כן ראשי המבואות אין צריך תיקון אלא צריך שיעשו ביניהם בר"ה במקום שמתחלקין צ"ה ולא מהני לחי או קורה וכ"ה בטור וברמזים ובהג"מ כדין מי שבא לחלק חצר א' לשנים ובארכה לא שייך לומר שיחלוקו וצ"ע:
א סָעִיף א עיר שהיתה קנין יחיד כו'. הטעם דה"ל כחצר אחד אבל של רבים צריך שיור שאסור שם משום היכרא שלא תשתכח תורת ר"ה:
ב סָעִיף א בשיתוף שעושים לעצמם אם היו. כצ"ל לא ואם בוי"ו ולא כלבוש שהעתיק בוי"ו ואח"כ גרסינן ואסורין לטלטל וכ"ה ברמב"ם פ"ה:
ג סָעִיף ד אין מערבין אותה לחצאין. כיון דמעולם הורגלו להיות א' אסרו אהדדי:
א סָעִיף א קנין יחיד. פי' שבנאה יחיד לעצמו שישכירנה לאחרים או שמכרה אחר כך לרבים או שבנאה להושיב בה דיורין ומשייר לעצמו דרכים ופלטיות וסרטיות כדרך שהמלכים עושין. מגיד משנה:
ב סָעִיף א אין. וצ"ע דלא ראיתי נזהרין בזה ואפשר דס"ל כרש"י דאין נקרא רבים פחותין מס' רבוא וכ"מ בהג"מ פ"ה ה"א:
ג סָעִיף א ששיירו. עיין בגינת ורדים כלל ג' סימן כ"ג וביד אהרן:
ד סָעִיף א ואם. צ"ל אם היו הנשארים רבים ואסורים לטלטל וכו'. ט"ז:
ה סָעִיף א היכר. אפילו איכא עכו"ם בהדין מתא אין יכולין לערב יחד מהריב"ל כנה"ג ובשם הר"ן כתב דעכו"ם הוי שיור וכתב בגינת ורדים שם דמקום המשויר שאמרו אם דרים בו ישראלים צריך לעשות היכר וסימן כדי שלא יאסור על בני העיר והיינו כשישראלים דרים שם אבל אי עבדי שיור מקום שאין דרים בו ישראל א"צ לעשות היכר והבדל למקום המשויר ואפי' בית שבאמצע דרך מהני להיות שיור אע"פ שמכאן ומכאן הם בכלל ההיתר ע"ש ועיין מ"ש עליו מהר"י שבבו:
ו סָעִיף א פסין. ומ"א כתב דבעיר של רבים א"צ היכר בין מבוי למבוי כנ"ל ברור עכ"ל:
ז סָעִיף ב וסולם. אבל לקולא נחשב כפתח:
ח סָעִיף ד מצבה. היינו אצטבא גבוה ד' טפחים (וכ"פ הב"ח):
ט סָעִיף ד לחצאין. ובזה לא מהני מצבה. מ"א:
י סָעִיף ו קורה. עיין מ"א שהניח דבר זה בצ"ע:
א סָעִיף א (ס"ק א) קנין כו' להיותי נבוך לחולשת שכלי בדברי ש"ע אציע בקוצר מקור הדברים בש"ס דערובין דף נ"ט תנן עיר של יחיד (אף על פי) שנעשית של רבים (מכל מקום אזלינן בתר מעיקרא שהיתה של יחיד) מערבים את כלה עירוב א' וא"צ שיור כמו בסיפ' בעיר של רבים וגם לא הוזכ' במשנה דאין מערבים אותה לחצאין (כיון דמתני' מיירי דאין ר"ה עוברת בתוכו כמ"ש רש"י) אבל עיר של רבים אע"פ שנעשית של יחיד אזלינן בתר מעיקר' לכן אין מערבין את כולה עירוב א' כיון שהוא של רבים ודומה לר"ה ואם יטלטלו בכולה ישכחו דין ר"ה לכן צריך לשייר מקום א' שלא יערב עמהם ויאסרו לטלטל מן המקום ההוא לשאר העיר ובזה יהיה הכיר' דאין מטלטלין כ"א על ידי עירוב ובברייתא תניא עיר של יחיד (אע"פ) שנעשית של רבים ור"ה עוברת בתוכה משער לשער עושה לחי מכאן ולחי מכאן כו' (ופרש"י לראשי ר"ה) ואין מערבין אותה לחצאין (ופרש"י וז"ל כיון דמעיקר' חדא היא אסרי הני אהני והוי כמבוי ששכח א' מן החצרות ולא נשתתפה בו דאסרה אכולהו) אלא מערב כלה עירוב א' או מבוי מבוי לעצמה ואהא דאין מערבין לחצאין איכ' תרי לישנא בש"ס ל"ק אמר דוקא לארכה הוא דא"מ לחצאין אבל לרחבה ויהיה לכל אחד מן החצאים פתח א' לר"ה מערבים לחצאין ולל"ב אפי' לרחבה א"מ לחצאין והדר פריך הש"ס מ"ש לחצאין דלא מערבין דאסרי הני אהני (כנ"ל בשם רש"י) מבוי מבוי נמי הא אסרי אהדדי (ופרש"י כיון דהורגלו לערב יחד אסרי אהדדי ואפי' איכא לחי או קורה למבוי לא מהני) ומשני דעביד דקה והסכימו הפוסקים דהיינו מצבה ובזה סלקה כל מבוי א"ע ממבוי האחרת ומשמע מזה דלערב לחצאים אפי' עביד מצבה לא מהני דהא קתני אין מערבים לחצאין אלא מבוי מבוי ובמבוי מבוי לא הותר כ"א ע"י מצבה מכלל דלחצאים אפי' ע"י מצבה אסור דאל"כ אין חילוק בין לחצאים ובין מבוי מבוי וכתב הרא"ש על מ"ש רש"י דמבוי מבוי אסור ואפי' לחי או קורה לא מהני מכל מקום ב' פסים או פס ד' וביותר מעשר צ"ה מהני אלא דהמקשן דפריך מבוי מבוי נמי אסרי אהדדי היינו דס"ל דתיקוני המבואות הן ע"י לחי וקורה כדקתני עושה לחי מכאן כו' או קורה מכאן כו' מזה מוכח דמבוי מבוי מותר בין ע"י מצבה ובין ע"י ב' פסין או פס ד'. וביותר מעשר בצ"ה אבל לחצאים אין שום הית ולא מצבה ולא פסים ולא צ"ה וכל זה כשר"ה עוברת בתוכה. לכך אין מערבים לחצאים ולא מהני שום תיקון לדריסת ומערב הרבים להסתלק מן דרך הרבים אבל כשאין ר"ה עוברת בתוכה מערבים אותה לחצאין על ידי תיקון כמו מבוי מבוי על ידי מצבה או ב' פסים או פס ד' וברחב יותר מעשר על ידי צ"ה: ולכן מה"ט במשנה דלא הוזכר שר"ה עוברת בתוכה לא קתני דאין מערבים לחצאים. ומעתה אבא לדברי מ"א:
ב סָעִיף א (ס"ק ב') אין מערבין כו' ואפשר דס"ל כרש"י כו' ואף דבשאר דוכתי' לא קי"ל בזה כרש"י וכמו שכתב מ"א לעיל סי' שמ"ה סעיף קטן ז' וכ"כ רמ"א ס"ה שמ"ו מכל מקום כאן סמכינן ארש"י ובס' א"ר דסמכינן אתשובת הר"ן שהבי' מ"א ס"ק ג' ובכל מושבות בנ"י איכא עכו"ם:
ג סָעִיף א (ס"ק ד') וצריך כו' דרש"י כתב הטעם כו' כמו שכתב לעיל בבריית': וכן בקו' הש"ס מבוי מבוי נמי. דבעיר של רבים לא בעי כיון דלא הורגלו: ומה שכתב הטור והרא"ש דבעי היכר גם בעיר של רבים באמצע מבוי דאז באותו מבוי גם כן הורגלו וכדלעיל סי' שס"ג סעיף ל"א:
ד סָעִיף ב (ס"ק ה') שאין הסולם כו' כפתח כדלעיל סי' שע"ב:
ה סָעִיף ב (ס"ק ו) אשפה כו' של רבים דשל יחיד עשוי' לפנות וגזרינן שמא יפנוהו ויהיה לו ב' פתחים:
ו סָעִיף ד (ס"ק ז) מצבה כו' ונ"ל דגם ברא"ש ט"ס ר"ל דברא"ש כתב י"ט ומה"ט כ' הרב"י שמ"ש בתו' ד"ט הוא ט"ס ומ"א כתב להיפך דאדרבה ברא"ש ט"ס: ל"ל בגמ' מחיצה הא אפי' ב"פ מהני ר"ל ל"ל להטריחו להעמיד מחיצה דהיינו מצבה הא סגי בתקון קל דהיינו ב' פסים: ודייק לו' ל"ל בגמרא כו' דבש"ע י"ל דנתן תיקון כולל אפי' לרחב יותר מעשר דלא מהני פסים ואף דצ"ה עכ"פ מהני מ"מ לפעמים איכא יותר טרחא בצ"ה ממצבה וגם יש לה קיום יותר אבל בגמ' דקתני בהאי ברייתא עושה לחי מכאן כו' מוקי לה הש"ס כר' יודא דמערבים ר"ה בכך ולדידיה אפי' רחב יותר מעשר לא בעי צ"ה מה"ט וכן אמר אביי משמיה דר' יוד' בדף י' ע"א ע"ש. א"כ קשה ה"ל ליתן תיקון קל דהיינו ב"פ גבוהים י' א"ו דמצבה סגי בגובה ד"ט והוא יותר קל מב' פסים גבוהים י' וע' בגמ' דף ס"א: ראיה זו הובא בב"ח מדאמרי' שם א"ר הונא עיר שיושבת על שפת הנחל אם יש לפניה דקה (היינו מצבה) ד"א (ופירש"י ד"א גובה ומשוכה על פני כל העי') מודדים לה משפת הנחל (פרש"י שכל העי' נחשב כד"א כדין כל העיירות וחוצה לה מודדים תחומה אלפים אמה) ואם לאו אין מודדים לה אלא מפתח בתיהן (פרש"י לכל בית ובית מודדים לו אלפים אמה מביתו דאין העי' חשובה חיבור א' והוי כיושבי צריפין אך הרמב"ם מפרשו בע"א וכוותיה פסק הרב"י לקמן סי' שצ"ח ס"ט ע"ש) א"ל אביי מ"ש מכל דקה (היינו מצבה) דסגי בד"ט ומשני כיון דבעית תשמישתיה שלא יפול לעומק הנחל לכן אין להם קביעות יחד כ"א בגובה ד"א עכת"ד הש"ס. הרי דאביי אמר מ"ש מכל דקה בעלמא דסגי בד"ט הרי דכלל כל דקה סגי בד"ט ולא הוזכ' י"ט:
ז סָעִיף ד (ס"ק ח) אין מערבין לחצאין משמע דבזה ל"מ מצבה מדאסר לחצאין והתיר מבוי מבוי ומבוי מבוי אינו מותר אלא ע"י מצבה. מכלל דלחצאין אפי' ע"י מצבה אסור וכנ"ל בגמ'. ודוקא כשר"ה עוברת כצ"ל. וכ"מ בגמ' כמ"ש לעיל ולפ"ז ע"כ סעיף זה דדייק מיניה דאין מצבה מהני לחצאין ע"כ מיירי כשר"ה עוברת בתוכו וכ"ש דב' פסים או צ"ה לא מהני וא"כ מ"ש בש"ע סעיף ו' דמהני פסים או צ"ה לערב לחצאין ע"כ מיירי באין ר"ה עוברת בתוכו וגם מצבה מהני וכמ"ש רמ"א אלא דברחב יותר מעשר לא מהני מצבה אא"כ גבוה י"ט כמ"ש רמ"א והוא דוחק דאין משמעות לשון הש"ע משמע כן אלא סתמא מיירי בחד גווני וכן מ"ש רמ"א סעיף ו' בהג"ה משמע דמיירי כשר"ה עוברת בתוכו. והדב' דחוק מאד עכ"פ הדין דין אמת:
ח סָעִיף ו (ס"ק י) ולארכה כו' דר"ה הוי להני כו' ר"ל אע"ג דקי"ל בב' חצרות זו לפנים מזו וערבה כל אח' לעצמה דאין הפנימית שי"ל דריסת הרגל בחיצונה אוסרת על החיצונה דהפנימית הוי רגל המותרת במקומה ואינה אוסרת שלא במקומה כדלעיל סי' שע"ח שאני הכא דר"ה הוי להני כמו כו':
ט סָעִיף ו (ס"ק יא) לחי כו' להכשיר חציה כמ"ש סעיף ה' כצ"ל. ול"מ לחי או קורה אלא בעינן שני פסים או פס ד"ט:
א סָעִיף א ס"א קנין יחיד. לשון הרמב"ם: של רבים. פי' הרבה ב"א דלא כרש"י שכ' ס' רבוא ואזלי לשיטתייהו כמ"ש בסי' שמ"ה ס"ז: וכן. שם בברייתא: אבל. שם בגמ' א"ל כו' לדידי כו' והשתא כו': אלא מניחין. ואפי' בה"ה של רבים מהני שיור כמ"ש רש"י במתני' וכ"מ שם בגמ' בעובדא דר' זירא ואמינא ש"מ עיר כו' וע"ש בתוס' ד"ה ולא כו' וברא"ש: אפי' חצר. כר"י שם דרבה עבד כוותיה כמש"ש וכמ"ש בס"ג: ויהיו אותם כו' בשיתוף כו'. שם כי היכא דאיהו כו': שעושין כו'. טט"ז: ודבר זה. רי"ף וכ"כ רש"י במתני': ואם רצו. דלרבותא נקט חוצה לה דאפי' בכה"ג מהני. הר"י: וצריך. הרא"ש שם וכ"כ על שיור כו' וכ"ה ברמזים וה"ה דמצבה מהני כמ"ש בס"ד וכ"ש כאן. ועמ"א:
ב סָעִיף ב ס"ב שאין הסולם. שם: עד רוחב. צ"ל עד יותר מעשרה:
ג סָעִיף ג ס"ג ואפי' הוא כו' אפי'. שם דההוא בי תיבנא ומשמע דבית א' היה וכמ"ש בס"א כר' יצחק שם:
ד סָעִיף ד ס"ד עיר שנשתתפו. בגמ' א' מבני מבוי כו' והרמב"ם לא הזכירה ואולי גי' אחרת היה לו א' מבני המבואות כו': מצבה. כפירוש הרי"ף אצטבא וכ"כ התו' ד"ה דעבוד וכ"כ הערוך: לפיכך עיר כו'. מ' דוקא בכה"ג אבל בהיתה של רבים א"צ וכ"מ בהג"מ ע"ש וכמ"ש המ"א לעיל ס"ק ד': אין. ע' מ"א:
ה סָעִיף ה ס"ה בד"א. שם י"ד ב' עשה לחי כו' וע"ש נ"ט ב' תוס' ד"ה מבוי וכמ"ש הרא"ש בשם ירושלמי ע"ש:
ו סָעִיף ו ס"ו היינו לומר. כמ"ש בברייתא עושה לחי מכאן וע"ז הקשו מבוי מבוי נמי כו': אבל בפס כו'. שהרי מהני בחצר שנפרצה במילואה לערב בפ"ע ואינן אוסרין על החצר כמש"ש י"ב א' ב' וכמש"ל סי' שס"ג סכ"ו וע"ש סל"א: או יעשה. כנ"ל בס"ד: גבוה עשרה. ט"ס וצ"ל ארבעה ווכמ"ש בגמ' ס"א א' ועמ"א: י"א הא דעיר כו'. הוא דעת מהר"ם שפ' כלישנא קמא כמ"ש הרא"ש ומרדכי והג"מ בשמו ורמב"ם וש"ע פ' כלישנא בתרא כדרכם בכ"מ לפסוק כאיכא דאמרי: ועושין תיקון. כ"כ הרא"ש בשם התוס' וז"ל וכ"כ התוס' על ההיא דלרחבה כו': מהני לחי או קורה. כן למד מדאמרינן מ"ש לחצאיו דלא כו' מבוי מבוי נמי וע"כ בלחי או קורה קאמר דאל"כ לא אסרי אהדדי כמש"ש הרא"ש ונ"ל דדוקא בלחי וקורה כו' וע"כ לחצאין נמי בהכי קא מיירי דאל"כ לא הוי פריך מידי ואפ"ה אמרו בלישנא קמא דלרחבה מערבין אבל הוא תמוה דברא"ש וש"פ כ' בהדיא דצריך תיקון חצר שכתב וכ"כ תוס' על הא דלרחבה כו' ולארכה לא מהני אפי' בכה"ג דגמרא אמר בדרך כלל אין מערבין לחצאין לגמרי וכמ"ש רש"י הטעם אבל מבוי מבוי מערבין ג"כ בכ"ע אפי' בלחי וקורה ולכן פריך מ"ש לחצאין כו' מ"מ לחי וקורה לא מהני. וללישנא בתרא אפי' לרחבה לא מהני אפי' תיקון חצר ולא מהני אלא מבוי מבוי בפ"ע או באמצע מבוי וכן לשיור של עיר כמ"ש ברא"ש שם אבל לחצאין של עיר לא וקושיא הנ"ל מה שלמד ממנה הרמ"א נזהר ממנה הרא"ש שכ' דקושיית הגמ' היתה משום דברייתא מיירי שהמבואות אינן מתוקנים אלא בלחי וקורה כמ"ש עושה לחי כו' וז"ל הרא"ש שם והא דפריך הכא מבוי מבוי כו' דקתני בברייתא כו' וכן קשה על הש"ע דפ' כלישנא בתרא דלעולם אין מערבין לחצאין וא"כ לא מהני כלל תיקון חצר אלא בצ"ה דודאי מהני דכסתום דמי ומלשון רמ"א או יעשה כו' ולפתח מבואו אפשר לומר דמיירי במבוי מבוי בפ"ע ולפ"ז ניחא דברי ש"ע דשם מהני כנ"ל אבל לשון לחצאין לא מ' כן כמ"ש בגמ' ואין מערבין כו' אלא כו':
ז סָעִיף ז ס"ז עיר של כו'. שם בגמ' וכמ"ש הרא"ש והלכתא לקולא:
ח סָעִיף ח ס"ח אם עירבו. ר"ל שעירובן תמיד א' שא"א להן להתחלק ושם פ"א ב' הלכה כר"י כו' התם כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.