א כָּל אָדָם יֵשׁ לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ, חוּץ מֵאַרְבַּע אַמּוֹתָיו אוֹ מֵהַמָּקוֹם שֶׁשָּׁבַת בּוֹ.
ב קָדַשׁ עָלָיו הַיּוֹם בַּבִּקְעָה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ תְּחוּם שַׁבָּת, מְהַלֵּךְ אַלְפַּיִם פְּסִיעוֹת בֵּינוֹנִיּוֹת (טוּר) שֶׁהֵם תְּחוּם שַׁבָּת.
ג כְּשֵׁם שֶׁאֵין אָדָם רַשַּׁאי לְהַלֵּךְ בְּשַׁבָּת וּבְיוֹם טוֹב אֶלָּא אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ, כָּךְ כֵּלָיו וּבְהֶמְתּוֹ אֵין יָכוֹל שׁוּם אָדָם לְהוֹלִיכָם חוּץ לְאַלְפַּיִם אַמָּה שֶׁל בַּעֲלֵיהֶם. וְאִם עֵרְבוּ בַּעֲלֵיהֶם לְרוּחַ אַחַת, אֵין שׁוּם אָדָם יָכוֹל לְהוֹלִיכָם לָרוּחַ הָאַחֶרֶת, אֲפִלּוּ פְּסִיעָה אַחַת, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הַבְּעָלִים יְכוֹלִים לֵילֵךְ. הַגָּה: וְעַיֵּן לְעֵיל סוֹף סִימָן ש"ה אִם מֻתָּר לִמְסֹר בְּהֵמָה לְעַכּוּ"ם בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁיּוֹצִיאֶנָּה חוּץ לַתְּחוּם.
ד הַמּוֹסֵר בְּהֶמְתּוֹ לִבְנוֹ הֲרֵי הוּא כְּרַגְלֵי הָאָב.
ה מְסָרָהּ לְרוֹעֶה, אֲפִלּוּ נְתָנָהּ לוֹ בְּיוֹם טוֹב, הֲרֵי הוּא כְּרַגְלֵי הָרוֹעֶה. וְאִם מְסָרָהּ לִשְׁנֵי רוֹעִים, הֲרֵי הִיא כְּרַגְלֵי בְּעָלֶיהָ מִפְּנֵי שֶׁלֹּא קָנָה אֶחָד מֵהֶם.
ו שׁוֹר שֶׁל פַּטָּם, כְּרַגְלֵי מִי שֶׁלְּקָחוֹ לְשָׁחָטוֹ בְּיוֹם טוֹב. וְכֵן אִם שָׁחֲטוּ בְּעָלָיו בְּיוֹם טוֹב וּמָכַר בְּשָׂרוֹ, כָּל אֶחָד מֵהַלּוֹקְחִים מוֹלִיךְ מְנָתוֹ לְמָקוֹם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ.
ז שׁוֹר שֶׁל רוֹעֶה, כְּרַגְלֵי אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר.
ח כֵּלִים הַמְיֻחָדִים לְאֶחָד מֵהָאַחִים שֶׁבַּבַּיִת, הֲרֵי הֵם כְּרַגְלָיו. וְשֶׁאֵינָן מְיֻחָדִים, אֵין יְכוֹלִים לְהוֹלִיכָם אֶלָּא לְמָקוֹם שֶׁכֻּלָּם יְכוֹלִים לֵילֵךְ.
ט שְׁנַיִם שֶׁשָּׁאֲלוּ חָלוּק, זֶה לֵילֵךְ בּוֹ שַׁחֲרִית וְזֶה לֵילֵךְ בּוֹ עַרְבִית, לֹא יוֹלִיכוּ אֶלָּא לַמָּקוֹם שֶׁשְּׁנֵיהֶם יְכוֹלִים לֵילֵךְ. וְאִם עֵרֵב זֶה לְסוֹף אַלְפַּיִם לַמִּזְרָח וְזֶה לְסוֹף אַלְפַּיִם לַמַּעֲרָב, לֹא יְזִיזוּהוּ מִמְּקוֹמוֹ.
י ב' שֶׁלָּקְחוּ בְּהֵמָה בְּשֻׁתָּפוּת וּשְׁחָטוּהָ בְּיוֹם טוֹב, אַף עַל פִּי שֶׁלָּקַח כָּל אֶחָד מְנָתוֹ הֲרֵי כָּל הַבָּשָׂר כְּרַגְלֵי שְׁנֵיהֶם. אֲבָל אִם לָקְחוּ חָבִית שֶׁל יַיִן וְחִלְּקוּהָ בְּיוֹם טוֹב, חֶלְקוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד מֵהֶם כְּרַגְלָיו.
יא הַשּׁוֹאֵל כְּלִי מֵחֲבֵרוֹ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, אֲפִלּוּ לֹא לְקָחוֹ עַד הַלַּיְלָה הוּא כְּרַגְלֵי הַשּׁוֹאֵל. וְאִם שָׁאֲלוּ מִמֶּנּוּ בְּיוֹם טוֹב, אַף עַל פִּי שֶׁדַּרְכּוֹ לִשְׁאָלוֹ מִמֶּנּוּ בְּכָל יוֹם טוֹב, הֲרֵי הוּא כְּרַגְלֵי הַמַּשְׁאִיל.
יב הָאִשָּׁה שֶׁשָּׁאֲלָה מֵחֲבֶרְתָּהּ מַיִם וּמֶלַח לְעִסָתָהּ, וְתַבְלִין לִקְדֵרָתָהּ בְּיוֹם טוֹב, הֲרֵי הָעִסָה וְתַבְשִׁיל כְּרַגְלֵי שְׁתֵּיהֶן.
יג לָקַח מֵחֲבֵרוֹ בְּיוֹם טוֹב גַּחֶלֶת, לֹא יוֹלִיכֶנָּה אֶלָּא כְּרַגְלֵי הַנּוֹתֵן; אֲבָל אִם הִדְלִיק נֵר אוֹ עֵץ מִשַּׁלְהֶבֶת חֲבֵרוֹ, הֲרֵי הוּא כְּרַגְלֵי זֶה שֶׁהִדְלִיק.
יד בּוֹר שֶׁל יָחִיד הֲרֵי הוּא כְּרַגְלֵי בְּעָלָיו; וְשֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר, כְּרַגְלֵי אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר; וְשֶׁל הֶפְקֵר, כְּרַגְלֵי הַמְמַלֵּא.
טו נְהָרוֹת הַמּוֹשְׁכִים וּמַעְיָנוֹת הַנּוֹבְעִים הֲרֵי הֵם כְּרַגְלֵי הַמְמַלֵּא; הָיוּ בָּאִים מִחוּץ לַתְּחוּם לְתוֹךְ הַתְּחוּם, מְמַלְּאִים מֵהֶם בְּשַׁבָּת, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּיוֹם טוֹב.
טז מִלֵּא מַיִם מִבּוֹר שֶׁל הֶפְקֵר לְצֹרֶךְ חֲבֵרוֹ, הֲרֵי הֵם כְּרַגְלֵי הַמְמַלֵּא.
יז מִי שֶׁהָיוּ לוֹ פֵּרוֹת מֻפְקָדִים בְּעִיר אַחֶרֶת רְחוֹקָה מִמֶּנּוּ וְעֵרְבוּ בְּנֵי אוֹתָהּ הָעִיר לָבֹא אֶצְלוֹ, לֹא יָבִיאוּ לוֹ מִפֵּרוֹתָיו שֶׁפֵּרוֹתָיו כָּמוֹהוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁיִּחֵד לָהֶם קֶרֶן זָוִית; אֲבָל אִם לֹא יִחֵד לָהֶם, הֲרֵי הֵם כְּרַגְלֵי זֶה שֶׁהֵם מֻפְקָדִים אֶצְלוֹ.
יח מִי שֶׁזִּמֵּן אֶצְלוֹ אוֹרְחִים בְּיוֹם טוֹב, לֹא יוֹלִיכוּ בְּיָדָם מָנוֹת לְמָקוֹם שֶׁאֵין בַּעַל הַסְעֻדָּה יָכוֹל לֵילֵךְ בּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן זִכָּה לָהֶם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב עַל יְדֵי אַחֵר בְּמָנוֹת אֵלּוּ.
א סָעִיף א (א) אלפים אמה - והוא תקנת חכמים דמן התורה מותר להלך עד י"ב מיל כשיעור מחנה ישראל במדבר שהחזיקה י"ב מיל וביותר מזה אסור וכדכתיב אל יצא איש ממקומו והאי ממקומו קאי על המחנה והרבה פוסקים חולקים ואומרים דגם חוץ לי"ב מיל אינו אסור מה"ת והאי אל יצא אינו אלא אזהרה לענין הוצאת כלים מרשות לרשות [אחרונים]:
ב סָעִיף א (ב) חוץ מארבע אמותיו - דמקומו של אדם בכל מקום ששובת הוא ד"א כדלעיל ומשם יש לו אלפים לכל רוח נמצא דיכול להלך מעמידת רגליו אלפים וד"א:
ג סָעִיף א (ג) מהמקום ששבת בו - פי' דאם שבת במקום מוקף מחיצות חשיב כולו כד"א ויש לו אלפים סביב המקום ההוא:
ד סָעִיף ב (ד) מהלך אלפים - לבד הד"א:
ה סָעִיף ב (ה) פסיעות בינוניות - היינו חצי אמה מקום מצב הרגל וחצי אמה הוא בין רגל לרגל בפסיעה בינונית ומיירי שהוא צריך ללכת לאיזה צורך שבת ומקרי מדידה של מצוה דשרי כדלעיל בסימן ש"ו ס"ז:
ו סָעִיף ג (ו) כך וכו' - דבמקום שאדם קונה שם שביתתו קונים שם כליו ובהמותיו דנגררים אחריו:
ז סָעִיף ג (ז) כליו - וה"ה פירותיו וכל דבר השייך לו ומיירי ביו"ט דלית ביה משום איסור הוצאה כ"א משום תחומין דבשבת הלא אסור להוציא חוץ לד"א א"נ מיירי במלבוש שלובש האדם עליו דבזה ליכא משום הוצאה כ"א משום איסור תחומין דהמלבוש נגרר אחר בעליו [מ"א]:
ח סָעִיף ג (ח) אין יכול שום אדם - אפילו היה בתוך תחומו של המוליך:
ט סָעִיף ג (ט) וע"ל סוף סימן ש"ה וכו' - דשם מבואר להיתר ועי"ש במ"ב דיש מחמירין והעולם נוהגין היתר אכן לצוותו שיוליכנו חוץ לתחום אסור:
י סָעִיף ד (י) כרגלי האב - ולא כרגלי הבן המוליכם לפי שדרך בני אדם להפקיד כליהם ביד בניהם ואין כונתם למסור ברשותם [מ"א בשם המ"מ] ולפ"ז אפילו מסר לו מע"ש נמי דינא הכי והרבה חולקין על פסק המחבר וס"ל דבנו לא עדיף מאחר ולהכי אם הוא רגיל תמיד למוסרו לבנו לרעותה דינו כמו מסרה לרועה בס"ה דאפילו מסרה לו בשבת גופא הרי הוא כרגליו:
יא סָעִיף ה (יא) מסרה לרועה וכו' - ואפי' לרועה עכו"ם דהרי הוא כחפצי עכו"ם דקי"ל דקונה שביתה ואינו נמשך אחר בעלים ישראל [מ"א]:
יב סָעִיף ה (יב) אפילו נתנה לו ביו"ט - דכבר מעיו"ט דעתו היה שלא לקנות שביתה אצלו אלא אצל הרועה שמסר לו למחר ומשמע מסתימת לשון המחבר דאפילו יש כמה רועים בעיר כיון שהוא מסר רק לאחד הרי הוא כרגלי הרועה אבל כמה פוסקים חולקין ע"ז וסוברין דהיכא שיש שני רועים בעיר ומסר לאחד ביו"ט הרי הוא כרגלי הבעלים מאחר שלא הוברר מעיו"ט בשעת קניית שביתה למי ימסור למחר נשאר ממילא ברשות הבעלים אם לא שרגיל תמיד למסור לאחד מהם דאז הרי הוא כרגלי הרועה ההוא. ודע דמש"כ יו"ט לאו דוקא דשייך זה גם לענין שבת וכן דין דס"ח וס"ט וסי"א ושארי הדינין שייך רק ביו"ט ומשום גררא דאינם נקט לכולהו כאן [ב"ח]:
יג סָעִיף ה (יג) מפני שלא קנה אחד מהם - ר"ל דבכגון זה שיש כמה רועים אין דרכו למסור שיהיה ברשותם לענין קנין שביתה. ומסתימת המחבר משמע דלא שני לן בין אם מסר לשני רועים מע"ש בין אם מסר להם בשבת אבל רבים חולקים ע"ז וס"ל דבמסר להם בע"ש אין נ"מ בין רועה אחד לכמה רועים ובכולן הרי הוא כרגלי הרועים ואין מוליכין אותם אלא למקום ששני הרועים יכולים להלך אכן אם בשעה שמסרה להם לא בירר לאיזה מהם מסר שמירתו ולמחר בשבת בירר שמוסר שמירתו לאחד מהם הרי הוא כרגלי הבעלים כיון שלא בירר מע"ש וכן אם מסר לשני הרועים בשבת גופא דעת רוב הפוסקים דהרי הוא כרגלי הבעלים:
יד סָעִיף ו (יד) של פטם - שמפטם שוורים למכור:
טו סָעִיף ו (טו) כרגלי מי שלקחו וכו' - היינו שאפילו אם הוא מעיר אחרת ובא לכאן ע"י עירוב מוליכו למקומו והטעם שדרך שור כזה לקנותו גם מעיירות אחרות מפני שהוא מפוטם ודעת בעליו מאתמול היה גם עליהם להקימו ברשות מי שיקחנו:
טז סָעִיף ו (טז) למקום שהוא הולך - מפני שדעת בעליו היה לחלקו למי שיבוא ואפילו מעיירות אחרות וכנ"ל והוי זה כבור של הפקר שהוא מסור לכל דהוא כרגלי הממלא וכדלקמיה בסי"ד:
יז סָעִיף ז (יז) שור של רועה - היינו אדם שמגדל בהמות ופעמים שמוכרו לשכניו ומכיריו [רש"י] ומשום דכיון שאינו מפוטם אין דרך לקנותו מעיירות אחרות דשור כזה ימצאו כ"א במקומו ולכן אין דעת בעליו אלא על בני עירו והרי הוא כרגלם:
יח סָעִיף ז (יח) כרגלי אנשי וכו' - אלפים לכל רוח ואפילו אם עירב הרועה הזה לצד אחד אינו מעכב עליהם מלהוליך אלפים לרוח האחר של העיר דמאתמול אוקים ברשותם לפי שרגילין ליקח ממנו [רש"י] ועיין בה"ל:
יט סָעִיף ח (יט) המיוחדים לאחד וכו' - ר"ל שאין האחין משתמשין בהן אע"פ שיש להן חלק בהם מ"מ חיילא עלייהו שביתת זה שמשתמש בהם ואין לאחים כח לאסור ולהקנות עליהם את שביתתם:
כ סָעִיף ח (כ) שכולם יכולים לילך - לאפוקי אם אחד עירב אלף אמה למזרח והשני אלף אמה למערב אין יכולין להוליך את הכלים אלא כשיעור אלף אמה מכאן ואלף אמה מכאן שכולן יכולין לילך מפני שכולן שותפין בו וכל אחד מעכב על חבירו:
כא סָעִיף ט (כא) ששאלו חלוק - מבעוד יום להיות ברשות שניהם וקי"ל לקמיה סי"א דע"י שאילה הוי כרגלי השואל אכן הכא דשני שואלים אוסרים כ"א על חבירו וכדמסיים:
כב סָעִיף ט (כב) וזה לילך בו ערבית - אין הכונה על הערבית של יו"ט שני דבזה יכול כ"א להוליך בזמן שאילתו עד מקום שעירב דשתי קדושות הן ואם אחד קדוש השני חול ואין האחד אוסר על חבירו אלא הכונה על הערבית שלפני שחרית דכיון דשאילתן הוא ליום אחד כ"א אוסר על חבירו אם עירב זה לכאן וזה לכאן:
כג סָעִיף ט (כג) לא יזיזוהו ממקומו - דהא זה לא יוכל לילך למזרח כלום וכן השני למערב וכן שייך ד"ז בסעיף הקודם:
כד סָעִיף י (כד) כרגלי שניהם - ולא דמי לחביות דאמרינן דחלק כ"א כרגליו משום דבדרבנן יש ברירה ואמרינן דכל חלק שהגיע לאחד הרי הוא כאלו היה ברור לו ומובדל מעיו"ט בבהמה א"א לומר כן דאפילו אם נאמר שהוברר כל אחד מעיו"ט מ"מ הלא בע"כ יונק כ"א מחלק חבירו בזמן ביה"ש שהוא זמן קניית עירוב וכל אבר מעורב מחלקו ומחלק חבירו ולכן הרי הוא כרגלי שניהם להחמיר וכאלו לא חלקו:
כה סָעִיף י (כה) כרגליו - דכשחלקו אמרינן דלמפרע מעיו"ט הוברר כל חלק וקנה שביתת בעליו:
כו סָעִיף יא (כו) אפילו לא לקחו וכו' - היינו אף שלא משך הכלי מעיו"ט ומדינא לאו ברשותיה עדיין מ"מ כיון שהבטיחו להשאילו מעיו"ט העמידו ברשותיה ביה"ש לענין קנית עירוב:
כז סָעִיף יא (כז) אע"פ שדרכו לשאלו וכו' - אעפ"כ לא אמרינן דברשותו אוקים דכיון דלא אתי לבקש ממנו מבע"י סבר דילמא אינש אחרינא אשכח לשאול ממנו [גמרא]:
כח סָעִיף יב (כח) ותבלין לקדרתה - וה"ה מים ומלח לקדרתה:
כט סָעִיף יב (כט) כרגלי שתיהן - ואינה רשאה להוליך העיסה והתבשיל כ"א במקום ששתיהן יש להן רשות לילך כיון שנתערב בה דבר שקנה שביתה אצל אחר:
ל סָעִיף יג (ל) כרגלי הנותן - דהואיל ויש בה ממש הרי היא כשאר הכלים:
לא סָעִיף יג (לא) כרגלי זה שהדליק - דהואיל ששלהבת אין בה ממש לא חל עליה שביתת בעליה:
לב סָעִיף יד (לב) בור וכו' - במים מכונסין ממי גשמים או שלגים מיירי דאלו בבאר מים נובעין כמו בארות שלנו אף שהוא של יחיד הרי הוא כרגלי הממלא וכמש"כ בסעיף שאח"ז:
לג סָעִיף יד (לג) כרגלי בעליו - ואם מילא מהם אחר אינו יכול להליכן רק למקום שבעליו מוליכן ואם עירב בעליו למזרח אין יכול זה להוליכן לצד מערב אפילו פסיעה אחת:
לד סָעִיף יד (לד) אנשי אותה העיר - ואם מילא אינש אחרינא דלאו מהאי מתא לא מצי מפיק אלא ככל העיר דאי לא עירבו כלל מוליך אלפים לכל רוח ואי עירב חד מבני העיר למזרח אוסר עליו שלא יהיה יכול לטלטל לכל רוח אלא אלפים מן העיר למזרח וכ"ז באינש אחרינא אבל בני העיר כ"א יכול להוליך למקום שעירב כמו גבי חבית של יין בסעיף י' וכן אם נתנן לאחד שאין מבני העיר יכול להוליכן כרגלי הנותן:
לה סָעִיף יד (לה) כרגלי הממלא - דכל מידי דהפקירא מאן דמגבה ליה קני ואמרינן הוברר הדבר למפרע בין השמשות דלהאי גברי חזי וברשותיה קיימא ואפילו נתן הממלא לאחרים לאחר שמילאן ביו"ט לצורכו הרי הן כרגליו:
לו סָעִיף טו (לו) נהרות המושכין - אע"פ שאין נובעין והנובעין אע"פ שאין יוצאין ממקום נביעתן לימשך הלאה:
לז סָעִיף טו (לז) כרגלי הממלא - אפילו אינם הפקר כגון ששייכים לאיזה עיר או ליחיד והטעם דכיון דניידי לא קנו שביתה אצל בעליהם והרי הם כרגלי הממלא אותם שאז קנו שביתה בשביתתו כיון שנפסקו אז ממקום נביעותם או ממקום הלוכם:
לח סָעִיף טו (לח) מהם בשבת וכו' - הואיל ולא קנו שביתה כלל חוץ לתחום מפני דניידי. גשמים היורדים מעיו"ט סמוכים לעיר וכ"ש כשירדו בעיר עצמה הם כרגלי אנשי אותה העיר והטעם משום דאנשי העיר סמכו דעתם עלייהו אבל כשירדו ביו"ט הרי הם כרגלי הממלא:
לט סָעִיף טז (לט) כרגלי הממלא - אף אחר שמסרם לידו והטעם דאף דקיי"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו היינו משום מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה וכיון דלא זכי אלא מכחו הרי הם כרגליו ועיין בבה"ל שהרבה חולקין ע"ז. ודע דאם הבור מים היה של שותפות ומילא לצורך שותפו לכו"ע כרגלי מי שנתמלאו בשבילו שהרי מחלקו נתן לו דבדרבנן קי"ל דיש ברירה ואינו זוכה כלל מחלק הראשון:
מ סָעִיף יז (מ) שפירותיו כמוהו - והרי הוא לא הניח עירוב:
מא סָעִיף יז (מא) כשייחד להם קרן זוית - דהיינו שאושליה ביתא וא"ל הא ביתא קמך שאין כאן קבלת שמירה לפיכך הרי הם ברשות בעליו ופשוט דה"ה שארי אופנים שאין עליו חובת שמירה מן הדין ע"פ המבואר בחו"מ ריש סימן ר"צ:
מב סָעִיף יז (מב) לא ייחד להם - אלא קיבלן תחת רשותו ובאחריותו קיימי לפיכך הרי הם כרגליו:
מג סָעִיף יז (מג) כרגלי זה וכו' - ולפ"ז אם הם לא עירבו אסור לו להביאן אצלו ואפילו כשעירב וכ"ז כשהניח פירות בסתם ואח"כ נמלך ליטול מהן ביו"ט אבל אם היה הדבר עומד ליטול מהן ביו"ט הם ברשות בעליהן בכל אופן:
מד סָעִיף יח (מד) ביו"ט - ה"ה אם הזמינם מבעוד יום כל שלא זיכה להן הרי הם ברשות בעל הסעודה שקנו שביתה אצלו וכדמסיים אא"כ זיכה וכו':
א סָעִיף ב בינוניות. היינו אורך ב' מנעלים מנעל א' מקום מצב הרגל ומנעל הוי בין רגל לרגל (מהרי"ו סי' ע"ה):
ב סָעִיף ג כליו. מיירי בי"ט דבשבת אסור להוציא א"נ מיירי במלבוש ועיין סי' ת"ג:
ג סָעִיף ד לבנו. לפי שדרך בני אדם להפקיד כליהם ביד בניהם ואין כוונתם למסור ברשותם (מ"מ):
ד סָעִיף ה לרועה. אפי' לרועה עכו"ם עססי' ת"א:
ה סָעִיף ה לשני רועים. אף על פי שמעי"ט מסר' לשניהם ובי"ט בירר דבריו שמסר' לא' מהן אפ"ה הוי כרגלי בעליו לפי שלא בירר דבריו מעי"ט (ר"ן):
ו סָעִיף ו פטם. מפני שהכל יודעים ובאים לקנותו א"כ דעת בעליו למכרו לאנשים אחרים:
ז סָעִיף י בהמה בשותפות. מפני שבחייה יונקים האיברים מהדדי:
ח סָעִיף י חבית. אמרינן יש בריר' דזהו חלקו המגיע לו משעה ראשונ' כיון דאיסור דרבנן הוא עסי' תי"ו:
ט סָעִיף יב הרי העיס'. ולא אמרינן דליבטל מים ומלח בעיסה דכיון שבאו לתקן העיס' ה"ל כמין במינו ולא בטל בדשיל"מ עסי' תקי"ג עסי' שי"ח סס"ח:
י סָעִיף יד בור של יחיד. עסי' שכ"ה ס"ה עסי' ת"א והע"ש לא ע"ש:
יא סָעִיף יד אנשי אותה העיר. ואם עירב א' מהעיר יכולין להוליכן עמו וה"ה אם נתנן לנכרי אבל אם מילאן נכרי אינו יכול להוליכן אלא למקום שכל אנשי העיר יכולין לילך (מ"מ ר"ן יש"ש):
יב סָעִיף טו המושכין. משמע בגמ' אפי' אין נובעין כיון דניידי לא קנו שבית':
יג סָעִיף טו הנובעין. ואף על פי שאין יוצאין חוץ ממקום נביעתן למשך הלאה גשמים היורדים בי"ט סמוכים לעיר הם כרגלי אנשי אותו העיר וכל שכן כשירדו לתוך העיר עצמה דלא קנו שביתה באוקיינוס או בעבים דמינד נייד (יש"ש גמ') ומשמע בתוס' דף מ"ז דבתוך התחום מקרי סמוך לעיר ועסי' ת"ב וסי' תצ"ז ס"ח וסימן תצ"ח ס"ג וסימן שנ"ח סס"א:
יד סָעִיף טז כרגלי הממלא. דמאי דקי"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו היינו מטעם מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה וכיון דלא זכה אלא מכחו הוי כרגליו (תוספת והרא"ש) ודברי הב"ח צ"ע שכתב דכשנותן לחבירו הוי כרגלי חבירו דזהו דברי ר"ן דלא קי"ל כותי' כמ"ש הרא"ש והע"ש נמשך אחר הב"ח ולא דק:
טו סָעִיף יז קרן זויות. בטור וברא"ש משמע הטעם דכשייחד לו קרן זויות לא קיבל שמירתן רק שא"ל הא ביתא קמך לכן הם כמוהו וכ"מ בגמ' דקאמר הכא הוא קבל נטירתא ועבח"מ סי' שצ"ח:
א סָעִיף ז כרגלי אנשי העיר. פירש"י אפי' עירב רועה זה ד' אלפים לרוח אינו מעכב על א' מבני אותה העיר שלקחו ממנו מלהוליכ' ממנו לרוח שכנגדו אלפים דמאתמול מוקמינן לה ברשות בני העיר לפי שרגילים ליקח ממנו עכ"ל:
ב סָעִיף י כרגלי שניהם. לפי שבין השמשות ינק כל אחד מחבירו:
ג סָעִיף יא כרגלי השואל. כיון שמע"ש אמר להשאיל לו:
א סָעִיף ב בינונית. היינו אורך ב' מנעלים מנעל א' מקום מצב הרגל ומנעל הוי בין רגל לרגל מהרי"ו סע"ה ובסימן ש"א ס"א:
ב סָעִיף ג כליו. מיירי במלבוש ועיין סי' ת"ג. מ"א:
ג סָעִיף ה לרועה. אפי' לרועה עכו"ם עיין ססי' ת"א. מ"א:
ד סָעִיף ה לשני. אע"פ שמעי"ט מסרה לשניהם ובי"ט בירר דבריו שמסרה לאחד מהן אפ"ה הוי כרגלי שתיהן לפי שלא בירר דבריו מעי"ט:
ה סָעִיף ז כרגלי. אפילו עירב רועה ד' אלפים לרוח א' אינו מעכב על מי שלקחו ממנו מלהוליכה לרוח שכנגדו. רש"י עיין ט"ז:
ו סָעִיף י שניהם. לפי שבין השמשות ינק כל אחד מחבירו:
ז סָעִיף יב העיסה. ולא אמרינן דליבטל מים ומלח בעיסה דכיון שבאו לתקן העיסה ה"ל כמין במינו ולא בטל בדשיל"מ עיין סי' תקי"ג ועיין סי' שי"ח סס"ט:
ח סָעִיף יד אותה העיר. ואם עירב אחד מהעיר יכולים להוליכן עמו וה"ה אם נתנן לעכו"ם אבל מילאן עכו"ם אין יכול להוליכן אלא למקום שכל אנשי העיר יכולין לילך. מ"מ ר"ן מ"א:
ט סָעִיף טו המושכים. אפי' אין נובעין כיון דניידי לא קנו שביתה:
י סָעִיף טו הנובעים. אע"פ שאין יוצאין חוץ ממקום נביעתן. מ"א:
יא סָעִיף טו מחוץ. גשמים היורדים בי"ט סמוכים לעיר הם כרגלי אנשי אותה העיר וכ"ש כשירדו לתוך העיר עצמה דלא קנו שביתה באוקיינוס או בעבים דמניד נייד שם יש"ש גמרא. ומשמע בתוספות דף מ"ו דתוך התחום מקרי סמוך לעיר. מ"א ע"ש:
א סָעִיף ג (ס"ק ב) כליו כו' אסור להוציא דע"כ שאינו תוך מקום המוקף מחיצות דא"כ נחשב כלו כד"א וכיון דאינו מוקף מחיצות מלבד שהוא חוץ לתחום בעליו אסור לטלטלו בר"ה או כרמלית אבל בי"ט א"ש דאין עירוב והוצאה לי"ט כדאי' סי' תקי"ח אבל איסור תחומים איכא גם בי"ט: ועסי' ת"ג ר"ל דאיכא גוונא דמשכח' לה בשבת כגון ששבת בבקעה והקיפו גוים הבקעה מחיצה בשבת דלענין תחומים לא מהני המחיצה ולענין טלטול ע"י זריקה מהני המחיצה כדאי' סי' ת"ג ע"ש ובלא"ה איכא לאשכוחי כמה גווני וחדא מנייהו נקט:
ב סָעִיף ה (ס"ק ד) לרועה אפי' לרועה עכו"ם עס"ס ת"א ר"ל דקי"ל דחפצי עכו"ם קונים שביתה וכן אם הפקיד אצלו או השאיל לעכו"ם קונה שביתה ע"ש:
ג סָעִיף ה (ס"ק ה) לשני כו' אפ"ה הוי כרגלי בעלים כצ"ל ולשון הש"ע הוא לשון הרמב"ם ופי' המ"מ דברי הרמב"ם ע"ד שכ' מ"א:
ד סָעִיף י (ס"ק ז) בהמה כו' שבחייה יונקים כו' ר"ל ב"ה קנה כל חלק שביתה כרגלי בעליו ובי"ט קודם שחיטה ינק כל חלק מחלק חבירו וא"כ נתערב בכל חלק גם חלק חבירו לכן א"א להוליך כל חלק כ"א למקום ששניהם יכולין לילך:
ה סָעִיף י (ס"ק ח) חביות כו' כיון דאיסור דרבנן ר"ל אף דקי"ל אין ברירה מ"מ באיסור דרבנן קי"ל יש ברירה:
ו סָעִיף יב (ס"ק ט) הרי כו' ה"ל כמין במינו ולא בטל בדשיל"מ (אבל לענין שאר אסורים ל"מ כה"ג מין במינו וכמ"ש פר"ח בי"ד סי' ק"ב) עסי' תקי"ג ר"ל דשם כתב מ"א ודייק מדכתב המחבר שם אם לבנו מאכל בביצה שנולדה בי"ט (דג"כ היא דשיל"מ) וכיוצא בזה מידי דלחזותא וטעמא עביד לא בטיל וכתב מ"א ע"ז וז"ל משמע דאם אינו ניכר במראה אלא בטעם בטל אע"פ שבא לתקן הקדרה כגון מים ומלח בעיסה בטל עכ"ל אלא דשאני הכא דדברי מ"א דהכ' הם דברי התוס' ביצה דף ל"ט ע"א ד"ה משום כו' וכ' תחלה לתרץ וז"ל גבי תחומין שאני דחמירי כאלו הוי מין במינו בעלמא כיון דממונא הוא ר"ל כיון דהמים ומלח יש להם בעלים אחרים ככל ממון וצריך לבטל שם הבעלים זה דבר קשה ולכך החמירו דדשיל"מ כה"ג אפי' מין בשאינו מינו לא בטל אח"ז כתבו ועוד י"ל כמ"ש מ"א כיון דבא לתקן כו והוי ס"ל למ"א דע"כ המחבר לא ס"ל כתי' א דהתוס' דא"כ באיסור תחומין אפי' לא בא לתקן אינו בטל ולמה נקט המחבר מים ומלח אף די"ל דנקט לשון המשנה בביצה מ"מ כיון דאנן יש לפנינו שני תירוצי התוס' לא ה"ל להרב"י ליתן מקום לטעות להמעיין דדעת הרב"י דוקא אם בא לתקן אינו בטל אע"כ דהאמת כן הוא דדוקא בבא לתקן אולם בצירוף סברת התוספת בתי' ראשון כיון דממונ' היא אבל בעלמא לא א"כ ס"ל להרב"י דוקא בדאיכא תרתי ממונ' ובא לתקן כשני תירוצי התוס' יחד: עס"י שי"ח סס"ט ר"ל דלא תיקשי ל"ל ה"ט דהוי דשיל"מ ת"ל דהא מלתא דעביד לטעמיה קי"ל דלא בטל וכן תי' רבא שם דף ל"ח ע"ב וכמ"ש התו' שם דמלח עביד לטעמא מים חשיבי דעיקר העיסה נעשה מהם עכ"ל לזה כתב דבסי' שי"ח כתב וע"פ דבריו שם יתיישב גם כאן דאיכא נ"מ היכי דאין המים ומלח ששאלה מספיקים להעיסה כ"א בצירוף מים ומלח של עצמה דהוי זו"ז גורם דמשום מידי דעביד לטעמיה היה בטל אבל מטעם דשיל"מ לא בטל לכן נתן מ"א טעם דבר שיש לו מתירין שהוא טעם כולל:
ז סָעִיף יד (ס"ק יא) אנשי כו' יכול להוליכן עמו משום דאמרינן הוברר הדבר דזהו חלקו המגיע לו וכדלעיל גבי חביות ס"ק ח' וקנו שביתה אצלו ולכן גם כשנתן אחר זה לאחר שאינו מבני העיר מ"מ הם כרגלי הממלא שהיה מבני העיר מה שאין כן בשמלאן עכו"ם שאין מבני העיר שאין לו חלק במים אם כן מילא ממי בני העיר ויש לכלם חלק במימיו שמילא לכן אינו יכול להוליכן אלא למקום שכלם יכולים לילך:
ח סָעִיף טו (ס"ק יג) הנובעים כו' גשמים היורדים בי"ט כו' הכי איתא בעירובין דף מ"ה ע"ב גשמים שירדו מעי"ט יש להם אלפים אמה לכל רוח. ירדו בי"ט ה"ה כרגלי כל אדם ובעי לאוקמי כר"י ב"נ דסבירא ליה חפצי הפקר קונים שביתה ולכן כשירדו מעי"ט י"ל אלפים אמה לכל רוח דקנו שביתה במקומן ודחה דלמא לעולם חפצי הפקר אין קונים שביתה והכ' מיירי שירדו סמוך לעיר דדעת אנשי העיר עליהן וה"ה כרגלי אנשי העיר והקשה א"כ למה קתני יש להן אלפים אמה לכל רוח משמע ממקומן הל"ל ה"ה כרגלי אנשי העיר א"ו משום דס"ל חפצי הפקר קונין שביתה ומיירי באמת שלא ירדו סמוך לעיר ובתר הכי פריך אהא דתני ירדו בי"ט ה"ה כרגלי כל אדם ואמאי לקני שביתה באוקינוס (שמשם שואבים העבים הגשמים לר"א כיון דס"ל חפצי הפקר קונין שביתה) אר"י הב"ע שנתקשר השמים בעבים מערב י"ט (וכשירדו בי"ט א"ל סימנ' שהן הן אותן עבים שנתקשרו מעי"ט) ופריך ולקני שביתה בעבים ומסיק דבין בעבים ובין באוקינוס לא קנו שביתה דמינד ניידי עכת"ד הגמ' ומעתה נבא לדברי מ"א הא שכ' דדעת אנשי העיר עליהן הן דברי הש"ס למאי דס"ד מעיקר' ואף שדחה דא"א לאוקמי ברייתא הכי מ"מ נשאר הדין וברייתא מיירי שירדו רחוק מן העיר אבל מ"ש מ"א גשמים היורדים בי"ט ע"כ ט"ס הוא דהא לפי מאי דס"ד מעיקר' דרישא ירדו מעי"ט י"ל אלפים כו' מיירי שירדו סמוך לעיר דדעת אנשי העיר עליהן אפ"ה קתני סיפא ירדו בי"ט ה"ה כרגלי כל אדם וע"כ כשירדו בי"ט ל"ל שדעת אנשי העיר עליהן וע"כ צ"ל שט"ס הוא במ"א וצ"ל גשמים שירדו מעי"ט ומ"ש מ"א אח"ז דלא קנו שביתה באוקינוס כו' צ"ל ולא קנו כו' בוי"ו והוא דין בפני עצמו ולא קאי אדלעיל ור"ל ובאוקינוס ובעבים ל"ק שביתה וא"כ נ"מ אם ירדו בי"ט ה"ה כרגלי כל אדם והן דברי ברייתא אדלעיל הנ"ל ואף דמה שנתן טעם משום דניידי הוא לדידן דקי"ל חפצי הפקר אין קונים שביתה ללא צורך דבלא"ה כשירדו בי"ט א"כ ב"ה היו הפקר והש"ס לא הוצרך לה"ט כ"א למ"ד חפצי הפקר קונים שביתה י"ל דהמ"א נקט טעם ניידי ונ"מ אפי' לראב"ד ודעימיה דס"ל חפצי הפקר קונים שביתה גם י"ל דנ"מ גם לדידן אם נתקשרו בעבים מערב י"ט וירדו בי"ט אפי' תאמר שגם בכה"ג אמרינן דעת אנשי העיר עליהן (אף שלא מצינו כן להדיא) מ"מ לא קנו שביתה בעבי' כיון דניידי והוי כמו נהרות המושכים אף שי"ל בעלים אפ"ה לא קנו שביתה כיון דניידי אלא דלפ"ז אכתי הא דנקט באוקינוס הטעם דניידי היא ללא צורך: אלא צ"ל נקט לשון הש"ס ומשמע בתוס' דף מ"ז ע"ב ד"ה חרם כו' (וכ"מ בתוס' שם ד"ה הכלים כו') והוא דין המבואר לקמן סי' ת"ב חריץ מלא מים שבין ב' עיירות מקצת תוך תחום עיר זה ומקצת תוך תחום עיר אחרת אסורים למלאות אא"כ עשו מחיצה במים להפסיק בין ב' העיירות ובעי' הש"ס למימר דאתי' כר"י ב"נ דא"ל חפצי הפקר קונים שביתה והקשו התוס' הא בה"ג אפי' רבנן מודים כיון דהם סמוכים לעיר דעת אנשי העיר עליהן ותי' כיון דממשכו המים מתחום זה לתחום אחר בטלה דעתן והוי כחפצי הפקר (וע' לקמן סי' ת"ב במ"א) הרי דכל התחום קראו התוס' סמוך לעיר דדעת אנשי העיר עליהן:
ט סָעִיף טז (ס"ק יד) כרגלי כו' דמאי דקי"ל כו' דין זה הוא פלוגתא דר"נ ור"ש ביצה דף ל"ט. ר"נ ס"ל כרגלי מי שנתמלא לו ור"ש ס"ל כרגלי הממלא ומסיק דפליגי במגביה מציאה לחבירו דר"נ לטעמיה דס"ל לא קנה חבירו. מ"מ הממלא לא היה דעתו לקנות ואף מי שנתמלאו לו לא קנה ה"ה הפקר ולכן כשבאו ליד מי שנתמלאו לו זכה מהפקירה ור"ש ס"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו מ"מ כיון דמי שנתמלאו לו לא קנה אלא מכח הממלא דמיגו דזכה לנפשיה כו' לכך הוי כרגלי הממלא וקי"ל כר"ש: ודברי הב"ח צ"ע שכתב דכשנותן כו' דלא אמרינן דהוי כרגלי הממלא אלא כ"ז שהן בידו:
י סָעִיף יז (ס"ק טו) קרן כו' וכ"מ בגמרא כו' הכי איתא בביצה דף מ' המפקיד פירות אצל חבירו רב אמר ה"ה כרגלי הנפקד ושמואל אמר כרגלי המפקיד ואמרינן לימא רב ושמואל לטעמייהו דתנן הכניס שורו לחצר חבירו ברשות בעל החצר והוזק השור חייב בעל החצר דכיון דנתן לו רשות ודאי קיבל עליו שמירתו ורבי פוטר דלא קיבל שמירתו ואמר רב הלכה כחכמים ושמואל אמר הלכה כרבי וא"כ רב לטעמיה דקיבל עליו שמירת נזקיו לכן הם ברשות הנפקד וה"ה כרגליו ושמואל דס"ל כרבי דלא קיבל עליו שמירתו ולכן הוא כרגלי המפקיד ומשני א"ל רב הכא אפי' רבי מודה דדוקא התם אמר רבי דסתמא לא קיבל עליה בעל החצר נטירותיה אבל הכא הא קיבל עליה נטירותיה ופרש"י דמיירי הכא שקיבל עליו הנפקד בפי' שמירת הפירות. ופריך לרב ממתניתין דמוכח מיניה דה"ה כרגלי המפקיד ומשני מתניתין מיירי שייחד לו קרן זויות ופרש"י וז"ל שהשאיל לו ביתו הלכך ברשות המפקיד הן אבל רב מיירי שמשכן שומר וקיבל שמירתן ה"ה כרגליו עכ"ל הרי שחילק בין מתניתין שייחד לו ק"ז ובין רב אי קבלן סתמא או קיבל עליו שמירתו בפי' ובייחד ק"ז ה"ט שלא קיבל שמירתן בפי' וכן הרא"ש כתב וז"ל ודוקא כשקיבל עליו שמירה אבל י"ל ק"ז הוי כרגלי המפקיד עכ"ל הרי דייחד לו ק"ז הוא ההיפך מן קיבל עליו שמירה וכ"מ בגמ' דקא' הכא הא קיבל כו' משמע דבזה דוקא תלוי אי קיבל עליו בפי' השמירה: ועבח"מ סי שצ"ח ר"ל דלכאורה תיקשי הא דבי"ל קרן זוית ה"ה כרגלי המפקיד משום דמסתמא לא קיבל עליו שמירה היינו דוקא לרבי אבל רבנן דס"ל אפי' סתמא קיבל עליו שמירה א"כ אפי' י"ל קרן זויות ה"ה כרגלי הנפקד ובח"מ הובא ב' דעות ויש פוסקים שם כרבנן א"כ איך סתם פה דבי"ל קרן זויות ה"ה כרגלי המפקיד וה"ל ג"כ להביא ב' דעות וה"ל לרמ"א שהביא שם די"ל כרבנן ה"ל גם כאן לכתוב די"א אפי' י"ל קרן זויות ה"ה כרגלי הנפקד אולם אין זה קושיא דהש"ס מסיק שם דשמואל ס"ל דלענין תחומין אפי' רבנן מודי דע"כ לא אמרי רבנן התם אלא דניח' לאינש דניקים תוריה ברשות בעל החצר דאי מזיק ליה לא מחייב אבל הכא מי ניח' לאינש דליקום פירי ברשות' דחבריה. וא"כ אף למאן דפוסק כרבנן מ"מ ניהו דקי"ל כרב דה"ה ברשות הנפקד דוקא כדא"ר כשקיבל עליו השמירה בפי' אבל בסתמא ניהו דס"ל לרבנן דקיבל עליו שמירתו וחייב בנזיקין מ"מ לענין תחומין מודה כיון דלא ניחא לאינש דליקום פירי ברשות' דחברי' לכן ה"ה ברשות המפקיד שיקבל הנפקד שמירה בפי' והמפקיד ניחא לי' בזה:
א סָעִיף א ס"א כל אדם. מתני' מ"ה ומ"ח: חוץ מד"א. נ"ב א' נ' ב' אבל במקום שאין מסויים כו' ושם כגון דאיכא כו': או. ס"א ב' ושם נ' ב' מהלך את כולה כו':
ב סָעִיף ג ס"ג ואם עירבו. שם ב' ת"ר שנים כו':
ג סָעִיף ה ס"ה מסרה לרועה. ובבנו לא חילק כפי' שם דיקא נמי ר"ל בשלמא אי דיקא בשני רועים היינו דאיצטריך למתני בנו דאע"ג שהוא רועה א' כו' וכמ"ש המ"מ ע"ש:
ד סָעִיף טו ס"ו שור של כו' וכן אם. כ"ז לשון הרמב"ם שם: סט"ו נהרות כו' כרגלי הממלא. עתוס' בעירובין מ"ה ב' ד"ה י"ט כו': סט"ז מילא מים. כרב ששת שם וכפי' ר"ת שם וכגי' דרב ששת סובר דקנה חבירו ומטעם מיגו דזכי כו' לכך כרגלי הממלא:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.