א הָרוֹאֶה לְבָנָה בְּחִדּוּשָׁהּ מְבָרֵךְ: אֲשֶׁר בְּמַאֲמָרוֹ בָּרָא שְׁחָקִים. וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם. חֹק וּזְמַן נָתַן לָהֶם שֶׁלֹא יְשַׁנּוּ אֶת תַּפְקִידָם. הַגָּה: וְאֵין לְקַדֵּשׁ הַחֹדֶשׁ אֶלָּא בַּלַּיְלָה בְּעֵת שֶׁהַלְּבָנָה זוֹרַחַת וְנֶהֱנִין מֵאוֹרָהּ (אָגוּר).
ב אֵין מְבָרְכִין עַל הַיָּרֵחַ אֶלָּא בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת כְּשֶׁהוּא מְבֻשָּׂם וּבְגָדָיו נָאִים. הַגָּה: וְדַוְקָא אִם לֵיל מוֹצָאֵי שַׁבָּת הוּא קֹדֶם י' בַּחֹדֶשׁ, אָז מַמְתִּינִין עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת. אֲבָל אִם הוּא אַחַר כָּךְ, אֵין מַמְתִּינִין עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת שֶׁמָּא יִהְיוּ ב' לֵילוֹת אוֹ ג' אוֹ ד' עֲנָנִים וְלֹא יִרְאוּ הַלְּבָנָה וְיַעֲבֹר הַזְּמַן. וּכְשֶׁמְּקַדְּשִׁין אוֹתָהּ בַּחֹל יֵשׁ לִלְבֹּשׁ בְּגָדִים נָאִים, (ת"ה סִימָן ל"ה). אֵין מְקַדְּשִׁין הַלְּבָנָה קֹדֶם תִּשְׁעָה בְּאָב וְלֹא קֹדֶם יוֹם הַכִּפּוּרִים, (מַהֲרִי"ל). וּבְמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים מְקַדְּשִׁין אוֹתָהּ, דְּאָז שׁוֹרִין בְּשִׂמְחָה אֲבָל לֹא בְּמוֹצָאֵי תִּשְׁעָה בְּאָב אוֹ שְׁאָר תַּעֲנִית, (דִּבְרֵי עַצְמוֹ). וְאֵין מְקַדְּשִׁין אוֹתָהּ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת שֶׁחָל בּוֹ יוֹם טוֹב. (מַהֲרִי"ל הִלְכוֹת יוֹם טוֹב). וִתוֹלֶה עֵינָיו וּמְיַשֵּׁר רַגְלָיו וּמְבָרֵךְ מְעֻמָּד (טוּר) וְאוֹמֵר שָׁלֹשׁ פְּעָמִים: סִימָן טוֹב תִּהְיֶה לְכָל יִשְׂרָאֵל בָּרוּךְ יוֹצְרֵךְ וְכו'. הַגָּה: וְרוֹקֵד ג' פְּעָמִים כְּנֶגְדָּהּ וְאוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי רוֹקֵד כו' וְאוֹמֵר: תִּפֹּל עֲלֵיהֶם וְגו' וּלְמַפְרֵעַ: כָּאָבֶן יִדְמוּ כו' ג' פְּעָמִים, וְיֹאמַר לַחֲבֵרוֹ ג' פְּעָמִים: שָׁלוֹם עָלֶיךְ, (הג"ה הַחֲדָשׁוֹת) וּמֵשִׁיב הָוֵי כְּשׁוֹאֵל (טוּר). וְנוֹהֲגִין לוֹמַר: דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל חַי וְקַיָּם, שֶׁמַּלְכוּתוֹ נִמְשָׁל לַלְּבָנָה וְעָתִיד לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמוֹתָהּ וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל תַּחֲזֹר לְהִתְדַּבֵּק בְּבַעֲלָהּ שֶׁהוּא הָקָּבָּ"ה, דֻּגְמַת הַלְּבָנָה הַמִּתְחֲדֶשֶׁת עִם הַחַמָּה שֶׁנֶּאֱמַר: שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה' (תְּהִלִּים פד, יב) וּלְכָךְ עוֹשִׂין שְׂמָחוֹת וְרִקּוּדִין בְּקִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ דֻּגְמַת שִׂמְחַת נִשּׂוּאִין. (בְּחַיֵּי פָּרָשַׁת וַיֵּשֶׁב וְדִבְרֵי עַצְמוֹ).
ג עַד אֵימָתַי מְבָרְכִין עָלֶיהָ, עַד י"ו מִיּוֹם הַמּוֹלָד, וְלֹא י"ו בִּכְלָל. וְאֵין לְקַדֵּשׁ אֶלָּא עַד חֲצִי כ"ט י"ב תשצ"ג מִן הַמּוֹלָד, (תְּשׁוּבַת מַהֲרִי"ל).
ד אֵין מְבָרְכִין עָלֶיהָ עַד שֶׁיַּעַבְרוּ שִׁבְעַת יָמִים עָלֶיהָ. הַגָּה: וְאֵין מְקַדְּשִׁין הַלְּבָנָה תַּחַת הַגַּג (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי הַחֲדָשׁוֹת).
א סָעִיף א (א) הרואה וכו' - ונשים פטורות מלקדש הלבנה דהוי מ"ע שהזמן גרמא ואף דכל מ"ע שהזמן גרמא נוהגות הנשים שמקיימות ומברכות עליהן מ"מ מצוה זו אין צריכין לקיימה משום דהם גרמו פגם הלבנה. וסומא חייב בקידוש הלבנה כי ברכה זו נתקנה על חידוש העולם וגם הוא נהנה ע"י שאחרים רואין ומוליכין אותו על הדרך ודומה ליוצר המאורות כ"כ האחרונים ועיין בבה"ל וקטן משהגיע לחינוך מחנכין לו בה [כ"כ בשם רי"ע ונראה דזהו רק לר"ת בסימן עיי"ן אבל לרש"י שם לא נהירא ודמי לק"ש עי"ש ואפשר דכונתו ג"כ דטוב לנהוג כן לכתחלה וכמו שפסק שם בשו"ע לענין ק"ש עי"ש]:
ב סָעִיף א (ב) אלא בלילה - לאפוקי ביה"ש שהלבנה נראית קצת ועדיין הוא יום:
ג סָעִיף א (ג) ונהנין מאורה - דהיינו בעת שזריחתה ניכרת ע"ג קרקע. אם נתכסה הלבנה בעבים אם העב דק וקלוש שנראית הלבנה ממנו ונהנה בה מברך ואם הענן עב אינו מברך ואם התחיל לברך ואח"כ נתכסה בעבים גומר הברכה אם לא שהוא משער שתתכסה הלבנה באמצע ברכתו שאז לא יתחיל ברכתו ועיין בה"ל וה"ה אם יש מסך מבדיל בינו לבין הלבנה הדין ג"כ כמו לענין עבים דאם המסך הוא דק וקלוש שעובר ממנו אור הלבנה עד שהוא נהנה ממנה ויכול להכיר מן הדברים שהם ניכרים לאור הלבנה יכול לברך עליו ואם המסך הוא גס ואין נהנה מאור הלבנה אין לברך דהוי ברכה לבטלה ועיין מה שכתבנו בסוף הסימן:
ד סָעִיף ב (ד) אין מברכין וכו' - למצוה מן המובחר הוא וכדמסיים בהג"ה וכתב בס' מגיד מישרים סימן זה יהיה בידך בחודש שתברכו ברכת הלבנה במו"ש תמצאו הצלחה וכשתתכסה ותתעלם ולא יוכלו לברך אותו החודש לא יהיה מוצלח ח"ו:
ה סָעִיף ב (ה) אלא במו"ש - וה"ה במוצאי יו"ט:
ו סָעִיף ב (ו) אבל אם הוא אח"כ - ר"ל שליל מו"ש הוא ליל י"א אין להמתין דשמא תתכסה בעבים אז וגם בארבע לילות שאח"כ ולפי מש"כ בס"ג בהג"ה צריך לחשוב אם ישארו עוד חמשה לילות עד חצי כ"ט יום י"ב שעות תשצ"ג חלקים ממולד:
ז סָעִיף ב (ז) בגדים נאים - ועכשיו אין נוהגין לדקדק בזה:
ח סָעִיף ב (ח) קודם ט"ב - דשרויין באבילות:
ט סָעִיף ב (ט) קודם יוה"כ - דג"כ מאויימין מכח הדין ואין שרויין בשמחה ועיין בבה"ל:
י סָעִיף ב (י) אבל לא במוצאי וכו' - דאין שרויין בשמחה ויברכו בימים שאחריה ומבואר בד"מ דאם ט"ב חל ביום ה' יש לו להמתין עד מו"ש שהוא י"ב לחודש:
יא סָעִיף ב (יא) או שאר תענית - כגון אם לא קידש בחודש טבת עד התענית אין לו לקדש אחר התענית אלא ימתין עד הלילה שלאחריה שהוא י"ב לחודש ומ"מ אם אירע זה בחודש אדר שלא קידשו עד תענית אסתר כתב הט"ז דיש לקדש אחר התענית כיון שהשעה עוברת. והנה כ"ז לדעת רמ"א אבל דעת האחרונים בכל זה דמקדשין אפילו במוצאי ט"ב וכ"ש בשאר תענית אלא דכתבו דצריך לטעום קודם ובמוצאי יוה"כ מתוך ששמחין שיצאו בדימוס מקדשין אף קודם שיטעמו ומיהו במוצאי ט"ב צריך ליזהר שלא לקדש בלי מנעלים. ולענין אבל אימת מקדש דעת המ"א דאם ישלים אבילותו קודם עשירי בחודש ימתין ויקדש בליל י' אבל אם כלה אבילותו ביו"ד בחודש לא ימתין על ליל י"א ומוטב שיקדש הלבנה בתוך ימי אבילותו ודעת בעל שערי אפרים דאם יש שהות לקדש אחר כלות ימי אבילותו ימתין אך אם כשימתין יעבור הזמן יכול לקדש בתוך ימי אבילותו ויכול לצאת לחוץ לקדש ועיין בה"ל:
יב סָעִיף ב (יב) שחל בו יו"ט - ומכ"ש שאין מקדשין אותה בליל שבת והרבה טעמים נאמרו בזה ע"פ הקבלה ומ"מ אם לא קידשו עד שבת ויו"ט ויעבור הזמן בודאי מותר לקדש גם בשבת ויו"ט ואפילו ביחידי וכן הוא מסקנת הפוסקים:
יג סָעִיף ב (יג) ותולה וכו' ואומר וכו' - כתב בשיורי כנה"ג דמשמע לכאורה דעד גמר כל הסדר תולה עיניו בה וכן נהוג עלמא אבל שמע משם ספר חרדים שהחמיר בזה מאד מלהסתכל בלבנה ולא התיר להסתכל בה אלא עד שסיים הברכה והמ"א בשם של"ה החמיר עוד יותר דאפילו בשעת הברכה אין לו להסתכל בה אלא רואה אותה פעם אחת כשירצה לברך ואח"כ לא יסתכל בה:
יד סָעִיף ב (יד) ורוקד וכו' - וכתבו האחרונים דיזהר מאוד שלא יכרע ברכיו לרקוד דלא יהא נראה ככורע ללבנה אלא יסמוך על אצבעות רגליו וירקוד:
טו סָעִיף ב (טו) ולמפרע כאבן - וכתב מ"א בשם מטה משה שי"א כל הפסוק עד קנית ואח"כ למפרע:
טז סָעִיף ב (טז) ויאמר לחבירו וכו' - כלומר מפני שאמר בתחלה תפול וכו' אומר לחבירו שלום עליך [מ"א] ועיין מ"א שהזכיר עוד על כמה פסוקים שיש קבלה לאומרם ולא העתקנום דכבר כתובים הם בסדר קידוש הלבנה ונהגו הכל לאמרם:
יז סָעִיף ג (יז) מיום המולד - ל"ד מיום אלא משעת המולד מנינן דמשעה זו מנינן ט"ו יום מעל"ע וא"כ כשהיה המולד באמצע יום הראשון מותר לקדש בליל יום שני דעדיין ליכא ט"ו מעל"ע:
יח סָעִיף ג (יח) ולא ט"ז בכלל - דכיון שעבר ט"ו יום הולכת הלוך וחסור ואין כאן חידוש:
יט סָעִיף ג (יט) אלא עד חצי וכו' - דקי"ל דאין חדשה של לבנה פחות מן כ"ט יום וי"ב שעות ותשצ"ג חלקי שעה [דשעה מתחלק על תתר"ף חלקים] וא"כ אם חל המולד במ"ש ב' או ג' שעות בלילה אסור לקדשה בעוד שני שבועות בתחלת ליל שני להרמ"א אע"פ שלא נמלאו עדיין ט"ו יום שלמים:
כ סָעִיף ד (כ) עד שיעברו ז' - ורוב האחרונים פליגי ע"ז ולדידהו עכ"פ לאחר ג' ימים מעל"ע מעת המולד שנהנין כבר מאורה יש לברך עליה ואין להחמיץ המצוה אכן אם הג' לחודש הוא באחד מימי השבוע נכון להמתין עד מו"ש הבאה וכפי המבואר בס"ב בהג"ה וכמה אחרונים והגר"א מכללם מקילין אף באופן זה וסברי דאין כדאי להשהות המצוה בכל גווני וע"כ הנוהג כן בודאי יש לו על מי לסמוך ובפרט בימי החורף וגשם בודאי הזריז לקדש הרי זה משובח:
כא סָעִיף ד (כא) תחת הגג - אלא תחת כיפת השמים והטעם דקידוש הלבנה הוא כקבלת פני השכינה ואין זה דרך כבוד שיהא עומד תחת הגג לפיכך יוצאין מתחת הגג לרחוב כדרך שיוצאין לקראת מלכים ומ"מ כ"ז הוא רק לכתחלה אבל מי שחושש באיזה מיחוש שלא יוכל לצאת לחוץ אי נמי שהמקום אינו נקי או ששרוי בין העכו"ם יקדש בביתו דרך חלון או פתח הפתוח נגד הלבנה:
א סָעִיף א נשים פטורות - דמ"ע שהז"ג הוא ואף על גב דהם מקיימות כל מ"ע כגון סוכה מ"מ מצוה זו אין מקיימים מפני שהם גרמו פגם הלבנה (של"ה) עמ"ש ססי' רצ"ו ובסנהדרין פ"ה אמרי' על ברכת הלבנה הני נשי דידן נמי מברכי משמע קצת דמברכין ואפשר דל"ד נשים אלא לישנא בעלמא נקט: סומא חייב לקדש הלבנה (רש"ל בתשו'): זורחת. שתהא זריחתה ניכרת ע"ג קרקע (מט"מ ש"ג) עסי' תקס"ב, צריך שלא יהיה מסך מבדיל בינו לבין הלבנה אא"כ הוא דבר זך שהלבנ' נראית ממנו שיוכל להכיר דברים הנכרים לאור הלבנה (עססי' זה) וה"ה אם נתכסה בעבים אבל אם נתכסה בעב דק וקלוש מברך ואם התחיל לברך ונתכסה גומר הברכה (רדב"ז ח"א קנ"ז כ"ה) משמע כשיודע שתתכסה תכף לא יתחיל לברך:
ב סָעִיף ב במ"ש. כ' המגיד כשמקדשין הלבנה במ"ש תהיה הצלחה וכשתתכסה ולא תוכלו לברך אותו החדש לא יהיה מוצלח דוק ותשכח:
ג סָעִיף ב קודם י' בחדש. משמע דאם ליל מ"ש הוא ליל עשירי אין ממתינין אבל לפי הטעם שכ' משמע דאפי' במ"ש הוא ליל י"א ממתינים דאפי' יהיה ד' לילות עננים דהיינו י"א י"ב י"ג י"ד עדיין יכולין לקדש ליל ט"ו וצ"ל דמ"ש ד' עננים ר"ל לבד ממ"ש ומ"ש קודם י' בחדש ה"ק דהלילה הוא קודם יום י' דהיינו שיום א' הוא י' וזהו שסיים אבל אם הוא אח"כ וכו' פי' שביום השבת הוא יום י' אין ממתינין עד מ"ש ולפי מ"ש ס"ג בהג"ה צריך לחשוב אם ישארו עוד ה' לילות עד חצי כ"ט י"ב תשצ"ג מיום המולד:
ד סָעִיף ב קודם ט"ב. דשרוין באבילו' וא"כ ה"ה אבל בז' ימי אבילות לא יקדש אבל אם לא ישלים אבילותו עד י' בחדש לא ימתין עד ליל י"א ויקדש בימי אבלו:
ה סָעִיף ב קודם י"כ. דאז שרוים בצער על מחילת עונות:
ו סָעִיף ב או שאר תענית. ובכ"ה כ' שנוהגין במקומו לקדש בליל תענית ולכן נ"ל דיחיד המתענ' יקדש עם הצבור משום ברוב עם הדרת מלך (עמ"ש ס"ד) דאפי' ת"ת מבטלים משום זה כמ"ש סי' רצ"ח סי"ד ואפי' ציבור המתענין אם יראו שיעבור הזמן יקדשו בליל התענית:
ז סָעִיף ב שחל בו י"ט. ומכ"ש שלא יקדשו בליל שבת ומ"ע סי' ע"ח כתב הרבה טעמים ע"ז וכ"כ הרקנ"ט סי' פ"ו, ובמהרי"ל כתוב שמהר"ש התיר וכ"כ הגמ"נ וב"ח כ' שפעם א' לא נראית הלבנה עד ליל א' של סוכות ועשה מעשה בקראקא וקדשוה מאחר דא"א לקדשה אח"כ עכ"ל אבל בענין אחר אין להקל מאחר שיש הרבה טעמים ע"פ הסוד וע' רדב"ז ח"א סימן קל"ג:
ח סָעִיף ב ותולה עיניו. ובשל"ה והגה' י"נ שלא יסתכל בה רק בפעם הראשון שיראה עמידתה ואח"כ אסור להסתכל בה:
ט סָעִיף ב ורוקד ג' פעמים. ויזהר שלא יכרע דמיחזי ככורע ללבנה רק זוקף באצבעותיו (של"ה):
י סָעִיף ב ולמפרע כאבן וכו'. ומט"מ כתב בשם רש"ל ורוקח שי"א כל הפסוק עד קנית ואח"כ למפרע וגם קבלה מר"י חסיד לומר קול דודי הנה זה בא וגו' דומה דודי וגו' עד מן החרכים, ובשל"ה כתוב שי"א שיר למעלות אשא וגו' וגם הללו אל בקדשו וגו':
יא סָעִיף ב שלום עליך. כלומר מפני שאמר תפול עליהם אימתה אומר לחבירו שלום עליך, כתוב בכתבים שינער שולי בגדיו:
יב סָעִיף ג מיום המולד. מל' זה משמע דלא חשבי' מעת לעת כגון שחל המולד כ' שעות על יום א' אסור לקדש' ביום ב' ולדברי רמ"א מותר לקדשה דהא חשבי' חצי כ"ט י"ב תשצ"ג משעת המולד וא"כ צריך לחשוב י"ד ימים י"ח שעות שצ"ו חלקים וחצי וא"כ רמ"א בא להוסיף ולשונו משמע שבא לגרוע שכתב ואין לקדשה וכו' ובאמת בטור כתוב וז"ל והני י"ו משעת המולד חשבי' להו משמע דחשבי' מעת לעת, ואם חל במ"ש ב' או ג' שעות בלילה מותר לקדשה תחלת ליל ב' ולדברי רמ"א אסור:
יג סָעִיף ב שבעת ימים. וז"ל הרמב"ם וסמ"ג ואם לא בירך ליל א' מברך עד יום י"ו וכ' רש"ל בביאורו מכאן משמע דא"צ להמתין ג' ימים כמ"ש בלקוטי ספרים עכ"ל, ובס' הקנה כ' ג"כ מצוה מן המובחר לקדשה ביום ראשון אבל (בהגמ"י)[במגימ"י] כתוב ג"כ להמתין ז' ימים וכ"כ בי"מ מאכ"ח ח"א סל"ט, ובלבוש כ' אם חל מ"ש קודם ז' ימים סומכין על רבינו יונה ומקדשין אחר ג' מפני שהוא מ"ש וגם מפני שהציבור מקובצין וברוב עם הדרת מלך, וכ"כ הב"ח שלא להחמיץ המצוה אבל אם מ"ש קודם ג' ימים אין מקדשין דיכולין להמתין עד מ"ש הבא כמ"ש ס"ב:
יד סָעִיף ד תחת הגג. ולא נודע אצלנו טעם המנהג (שם בהגהת אלפסי) ומהרי"ל כתב הטעם שלא יאהיל עליו שום טומאה וב"ח כתב הטעם שיוצאין לרחוב כדרך אדם שיצא לקראת המלך וכ"כ בהגמ"י מ"מ אם יש לו איזה מיחוש או ששרוים בין העכו"ם מקדש תחת הגג עכ"ל וז"ל מט"מ אני ראיתי רש"ל ז"ל כשהיה בחבורת שמחה ולא רצה לצאת לחוץ ופתח החלון נגד הלבנה וקידשה עכ"ל (וע"ש ס"א) וכ"ש כשיש מבואות המטונפות מוטב לקדש בבית:
א סָעִיף ב אין מברכין על הירח כו'. במהרי"ל סוף ה' שבועות כ' מהרי"ל לא היה מקדש הלבנה בשום י"ט שחל במ"ש כגון חג השבועות שחל בא' ויהיב טעמא כשם שיש תחומין למטה כך יש תחומין למעלה ואין להקביל פני השכינ' בי"ט חוץ לתחום אמנם העיד על רבו המובהק דלא הי' מקפיד והי' מקדש גם בי"ט במ"ש וכן עיקר ע"כ לא הביאו רמ"א:
ב סָעִיף ב או שאר תענית. נראה דאם לא קדשו עד תענית אסתר יש לברך אז ולא משגיחים בתענית כיון שהשעה עוברת:
ג סָעִיף ד עד שיעברו ז' ימים. כ' מו"ח ז"ל וז"ל איכא לתמוה מדאמרי' בגמר' עד כמה מברכין על החדש עד שתתמלא פגימתה ואר"י עד ז' נהרדעי אמרי עד י"ו ופרש"י עד ז' אם לא בירך היום יברך למחר עד ז' אלמא דלכתחל' מברך עליה קודם שעברו עליה ז' ימים ונהרדעי ל"פ בהא אלא מוסיפין עד י"ו ותו קשה דהא הר"ר יונה כ' על הך דמ"ש דאין מברכין על הלבנ' עד שתתבשם פי' עד שתתמתק אורה שאדם נהנה מאור שלה דהיינו אחר ג' ימים וכן קבלנו מרבותינו שכן נהגו כל הקדמוני' שלא להחמיץ את המצוה ולקדש אותה במ"ש אחר שעברו עליה ג' ימים עכ"ל. ובלבוש כתוב שאם חל מ"ש הראשון אפי' ה' ימים בחדש ורואין בו הלבנה שאורה רב ומתוק שיש לסמוך על ר"י ולברך עליה ולא ימתין עד אחר ז' לברך בחול ולא ימתין על מ"ש שיהיה יותר מי"א ימים וכן נ"ל למעשה ולאו בימים תליא מלתא אלא מעת שנהנין מאורם בטוב ועכ"פ אחר שלשה ימים:
ד סָעִיף ד תחת הגג. כתב מו"ח ז"ל הטעם דאין זה דרך כבוד אלא יוצאין מתחת הגג לתוך הרחוב כדרך שיוצאין לקבל פני המלך שיוצאי' לקראתו מיהו כ"ז היכא דאפשר אבל מי שחושש באיזו מיחוש שלא יוכל לצאת לחוץ א"נ כששרוי בין העכו"ם יוכל לקדש בביתו דרך חלון ופתח עכ"ל: בטור כתו' דלאחר שאומר תפול עליהם כו' אומר ג' פעמים אמן אמן הללויה וילך לביתו בלב טוב: כתב רש"ל בתשו' סי' ע"ז דסומא יכול לברך על הלבנה אף שאין יכול לברך מאורי אש כי זה נתקן על חידוש העולם ודומה ליוצר המאורות: מ"כ בשם ספר שושן סודו' דמתחל' מסתכל בלבנ' ואח"כ מסתכל למט' וגומ' הברכה:
א סָעִיף א ונהנין. שזריחת' ניכרת על גבי הקרקע ולא יהא מסך מבדיל בינו לבין הלבנה אא"כ הוא דבר זך שהלבנה נראית ממנו שיוכל להכיר דברים הניכרים לאור הלבנה עססי' זה. וה"ה אם נתכסה בעבים אבל אם נתכסה בעב דק וקלוש מברך ואם התחיל לברך ונתכסה גומר הברכה רדב"ז ח"א סי' קנ"ו וכנה"ג משמע כשיודע שתתכסה תיכף לא יתחיל לברך מ"א וע' בת' דב"ש סי' רמ"ב שכתב דהרואה לבנה מתוך אספקלריא או מראה של זכוכית שאין לברך עליה ע"ש באורך. מה שאין הנשים נוהגים לקדש הלבנה אע"ג דהן מקיימות כמה מ"ע שהזמ"ג מפני שהם גרמו פגם הלבנה מ"א בשם של"ה ע"ש. ועיין עוד טעם אחר בשבות יעקב ח"ב סימן י"א. סומא חייב לקדש הלבנה רש"ל בתשובה מ"א. בחדש א' אירע שלא ניראת הלבנה ולא קידשו הלבנה באותו חדש וגזר רב אחד תענית על זה ואין לו על מה לסמוך שבות יעקב ח"ב סימן י' ועסי' תק"פ ס"ק ט':
ב סָעִיף ב במוצאי. כתב המגיד כשמקדשין הלבנה במ"ש תהיה הצלחה וכשתתכסה ולא תוכל לברך אותו החדש לא יהיה מוצלח דוק ותשכח מ"א. ועש"ת ב"ח סי' פ':
ג סָעִיף ב יו"ד בחדש. והיינו שישארו עוד ה' לילות עד חצי כ"ט י"ב תשצ"ג מיום המולד עמ"א:
ד סָעִיף ב לא. והאר"י ז"ל כ' לקדש במוצאי ט"ב וכ"כ הכנה"ג שכן נוהגין בירושלים ובקושטנטינא וכתב בשבות יעקב ח"ב סי' י"א שכן הוא מנהגם אבל טועמים מידי קודם ע"ש. וכ' המ"א ולכן נ"ל דיחיד המתענה יקדש עם הציבור משום ברוב עם הדרת מלך ואפילו ת"ת מבטלים משום זה. ואפי' ציבור המתענים אם יראו שיעבו' הזמן יקדשו בליל התענית עכ"ל. וכ"כ הט"ז דאם לא קדשו הלבנה תענית אסת' יש לברך אז ולא משגיחין בתענית כיון שהשעה עוברת. אבל בז' ימי אבלות לא יקדש אבל אם לא השלים אבילתו עד יו"ד בחודש לא ימתין עד ליל י"א ויקדש בימי אבלו מ"א. והשבות יעקב ח"ב סימן י"א כ' שאבל אין לו לקדש את הלבנה עד אחר ג' לבכי ע"ש ובת' ש"א בחי"ד סימן צ"ה כתב דדוקא אם עובר הזמן שאינו יכול לקדש הלבנה יכול לקדש בימי אבלו אבל כשיש עוד זמן לקדש אינו יכול לקדש בימי אבלו ע"ש:
ה סָעִיף ב שחל בו בי"ט. ומכ"ש שלא יקדשו בליל שבת והטעם דיש תחומין למעלה ואין להקביל פני השכינה בי"ט או בשבת חוץ לתחום ומ"ע סי' ע"ח כתב הרבה טעמים על זה ובמהרי"ל כ' שמהר"ש התיר וכ"כ הגמ"נ וב"ח כתב שפ"א לא נראית הלבנה עד ליל א' של סוכות ועשו מעשה בקראקא וקדשוהו מאחר דא"א לקדשה אח"כ עכ"ל. (ובת' בעל כה"ג מסיק ואם יום י"ו נפל בשבת לא יקדשנה ולאחר שבת יקדשנה בלא שם ומלכות. ובחול מתיר לקדשה בליל י"ו) אבל בענין אחר אין להקל מאחר שיש הרבה טעמים ע"פ הסוד ועיין רדב"ז ח"א סי' קל"ג. ועיין ח"י בסימן תצ"ד ס"ק ב' מש"ש:
ו סָעִיף ב ותולה. בשל"ה והג"ה י"נ שלא יסתכל בה רק פעם הראשון שיראה עמידתה ואח"כ אסור להסתכל בה:
ז סָעִיף ב ג"פ. ויזהר שלא יכרע דמיחזי ככורע ללבנה רק זוקף באצבעותיו. של"ה:
ח סָעִיף ב תפול וכו'. ומט"מ כתב בשם רש"ל ורוקח שי"א כל הפסוק עד קנית. ואח"כ למפרע. וכתב האר"י ז"ל שיש לומר קודם ברכת הלבנה הללו את ה' מן השמים עד חק נתן ולא יעבור וינער שולי בגדיו. וגם קבלה מר"י חסיד לומר קול דודי עד מן החרכים. ובשל"ה כתב שי"א שיר למעלות אשא וגו' וגם הללו אל בקדשו וגו':
ט סָעִיף ג המולד. עמ"א שהעלה דהני י"ו משעת המולד חשבינן להו מעל"ע ואם חל במ"ש ב' או ג' שעות בלילה מותר לקדשה תחלת ליל ב' ולדברי רמ"א אסור ע"ש וע' דב"ש סי' רט"ז:
י סָעִיף ב שבעה. והסכמת האחרונים אם חל מ"ש אחר ג' לחדש מהמולד מקדשין אז מפני שהציבור מקובצים אז וברוב עם הדרת מלך וגם שלא להחמיץ המצוה אבל אם מ"ש קודם ג' ימים אין מקדשין דיכולים להמתין עד מ"ש הבא כמ"ש ס"ב ע"ש:
יא סָעִיף ד ואין. ב"ח כתב הטעם שיוצאין לרחוב כדרך אדם שיוצא לקראת המלך וכ"כ בהגמ"נ ומ"מ אם יש לו איזה מיחוש או ששרוים בין העכו"ם מקדש תחת הגג או בביתו דרך חלון ופתח עכ"ל. וכ"ש כשיש מבואות המטונפות מוטב לקדש בבית. וכ"כ מט"מ וז"ל ראיתי רש"ל כשהיה בחבורת שמחה ולא רצה לצאת לחוץ ופתח החלון נגד הלבנה וקידש ע"ש ועס"ק א' מש"ש:
א סָעִיף א נשים כו' עמ"ש ס"ס רצ"ו שכתב לחלוק דוקא מצוה שיש בה מעשה כגון ישיבת סוכה מקיימים הנשים וגם מברכות. משא"כ מצוה שאין בה מעשה כ"א ברכה כגון ברכת הלבנה אין הנשים מברכות: ובסנהדרין דף מ"ב ע"א א"ל רב אחא לרב אשי במערבא מברכי ברוך מחדש חדשים. א"ל הני נשי דדין נמי מברכי. אלא כדר' יודא כו' ברוך אשר במאמרו ברא כו' משמע שגם הנשים מברכות אלא שמקצרת בנוסח הברכה ואפשר דל"ד נשים. אלא ר"ל עמי הארצים: סומא חייב כו' אע"ג דבעינן נהנין מאורה. אין הכונה שיהנה המברך כ"א על טובת העולם. ועוד כמ"ש לעיל ס"ס נ"ט לענין סומא שמברך יוצר המאורות ע"ש וה"ה הכא:
ב סָעִיף ב (ס"ק ג) קודם כו' משמע כו' ליל עשירי א"מ. אלא צ"ל ליל ט': ליל י"א ממתינים דהא כתב הטעם שמא יהיו ד' לילות עננים. וכשמ"ש י"א. איכא עדיין ה' לילות. א"כ סותר הלשון את הטעם בשני ימים. וצ"ל דמ"ש ד' עננים ר"ל לבד ממ"ש וא"כ חיישי' לה' לילות מעוננים. וא"כ גם לפי הטעם אי מ"ש הוא י"א אין להמתין. אבל אי מ"ש יו"ד ממתינים. והא דכתב קודם יו"ד. ע"ז כתב מ"א דר"ל קודם יום יו"ד ובאמת הלילה היא ליל יו"ד:
ג סָעִיף ב (ס"ק ו) או שאר כו' דאפי' ת"ת מבטלים כדאיתא סי' רצ"ח סעיף י"ד היו יושבים בבה"מ במ"ש והביאו אור א' מברך לכלם ואע"ג דצריכים כלם לשתוק ולשמוע והוי ביטול ת"ת מ"מ הא עדיפא משום ברוב עם ה"מ כו':
ד סָעִיף ב (ס"ק ז) שחל כו' הרבה טעמים ועיין בט"ז ס"ק א': וב"ח כ' שפעם א' כו' ועשה מעשה. וכתב הטעם דאותן טעמים הם קלושי' ואינן רק זהירות בעלמא דהא מהרי"ל גופי' כ' שרבו מהר"ש לא הקפיד ומהרי"ל הקפיד ומסתמא לא הביא מנהג רבו כ"א להורות דאין קפידא רק זהירות וא"כ במקום דא"א מקדשים:
ה סָעִיף ג (ס"ק יב) מיום כו' דל"ח מעל"ע. דהא כתב מיום ולא כתב משעת המולד: ביום ב'. ר"ל הלילה שלפני יום ב'. כיון שחל המולד ביום א'. א"כ יום א' השלישי הבא הוא יום ט"ו וא"כ אין לקדשו בלילה שהוא ליל ט"ז: וא"כ צריך כו' וכיון שחל המולד ך' שעות ביום א' וא"כ אין לחשוב מיום א' כי אם ארבע שעות ונשאר לו מתחלת ליל שני עוד י"ד יום י"ד שעות כו' וא"כ בליל ב' היינו לילה שקודם יום ב' השלישי עדיין יוכל לקדשה כל הלילה: ובאמר בטור כ' כו' משעת המולד כו' וא"כ צ"ל דמ"ש הרב"י מיום המולד לאו דוקא. ולדברי רמ"א אסור. דהא כבר שלמו חצי כ"ט י"ב קודם התחלת לילה:
ו סָעִיף ב (ס"ק יג) ז' ימים כו' וכ' רש"ל כו' מכאן כו' מדכתב ואם לא בירך ליל א'. משמע דלכתחלה י"ל ליל א': ובלבוש כו' סומכים על ר"י דבמסכת סופרים אין מקדשין הלבנה אלא כשתתבשם. וכ' הרר"י שי"מ עד מ"ש שאז האדם מבושם וכדלעיל סעיף ב' וי"מ דקאי על הלבנה משעה שמתוק האור שלה ונהני' ממנה שהוא אחר ב' או ג' ימים עכ"ל. וא"כ כשהו' במ"ש וגם אחר ב' וג' ימים דיוצאים ידי שני הפירושים יש לקדשה. אבל אם מ"ש קודם ג' ימים כולי אף דלדעת הר"י יכול לקדשה דהא כתב ב' או ג' ימים אעפ"כ יש להמתין. מ"מ אם תחלת מ"ש הוא אחר שני ימים וי"ח שעות שוב א"א להמתין דחיישי' לה' לילו' ענני' כדלעיל:
ז סָעִיף ד (ס"ק יד) תחת כו' וכ"ש כשיש מבואות המטונפו' וצריך לזהר בזה ולפניו כמלא עיניו אסור אפילו בלילה אם היה יכול לראותה ביום. ולאחריו ומן הצדדים סגי' בד' אמות. וכדלעיל ריש סימן ע"ט. ואי נקרש' מן הקור ע"ל במ"א סימן פ"ב:
א סָעִיף א ס"א ואין לקדש. שפי' הא דמ"ס כשהוא מבוסס על הלבנה ר"ל שתתבסס אורה ונהנין ממנה וה"ה בכה"ג:
ב סָעִיף ב ס"ב ודוקא אם כו'. מדאמרינן פ"ד דיבמות תלה בקטן כו' או בגדול כו' ואמרינן שם בגמ' מ"ט שהויי מצוה לא משהינן ודוקא בגדול כו' שאפשר לבא לידי דיחוי אבל אם אינו במ"ה ממתינן עליו: אין כו' קודם כו'. כנ"ל כשהוא מבושם בשמחה: מעומד. גמ' שם: ואומר כו' ורוקד כו' ואומר כו' ויאמר. הכל במ"ס: שמלכותו. כמ"ש כירח יכון עולם וע' ר"ה כ"ה א' וע' רש"י שם ד"ה דוד:
ג סָעִיף ג ס"ג ואין לקדש אלא. גמרא שם עד שתתמלא כו':
ד סָעִיף ד ס"ד ואין. שם מרימר כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.