א כְּשֶׁנֵּעוֹר מִשְּׁנָתוֹ, יֹאמַר אֱלֹהַי נְשָׁמָה. כְּשֶׁשּׁוֹמֵעַ קוֹל הַתַּרְנְגוֹל, יְבָרֵךְ הַנּוֹתֵן לַשֶּׂכְוִי בִּינָה. כְּשֶׁלּוֹבֵשׁ יְבָרֵךְ מַלְבִּישׁ עֲרֻמִּים. כְּשֶׁיַּנִּיחַ יָדָיו עַל עֵינָיו, יְבָרֵךְ פּוֹקֵחַ עִוְרִים. כְּשֶׁיֵּשֵׁב יְבָרֵךְ מַתִּיר אֲסוּרִים. כְּשֶׁזּוֹקֵף יְבָרֵךְ זוֹקֵף כְּפוּפִים. כְּשֶׁיַּנִּיחַ רַגְלָיו בָּאָרֶץ, יְבָרֵךְ רֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם. כְּשֶׁנּוֹעֵל מִנְעָלָיו, יְבָרֵךְ שֶׁעָשָׂה לִי כָּל צָרְכִּי. כְּשֶׁהוֹלֵךְ יְבָרֵךְ הַמֵּכִין מִצְעֲדֵי גָבֶר. כְּשֶׁחוֹגֵר חֲגוֹרוֹ, יְבָרֵךְ אוֹזֵר יִשְׂרָאֵל בִּגְבוּרָה: הַגָּה: אוֹ לוֹבֵשׁ הָאַבְנֵט הַמַּפְסִיק בֵּין לִבּוֹ לָעֶרְוָה. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַאֲבָ"ד) כְּשֶׁמֵּשִׂים כּוֹבַע אוֹ מִצְנֶפֶת בְּרֹאשׁוֹ, יְבָרֵךְ עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה. כְּשֶׁיִּטֹּל יָדָיו, יְבָרֵךְ עַל נְטִילַת יָדָיִם. כְּשֶׁיִּרְחַץ פָּנָיו, יְבָרֵךְ הַמַּעֲבִיר שֵׁנָה מֵעֵינַי וְכו' וִיהִי רָצוֹן וְכו' עַד בָּרוּךְ אַתָּה ה' גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. וְאֵין לַעֲנוֹת אָמֵן אַחַר הַמַּעֲבִיר שֵׁנָה מֵעֵינַי, עַד שֶׁיַּחְתֹּם הַגּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַכֹּל בְּרָכָה אַחַת הִיא.
ב עַכְשָׁו מִפְּנֵי שֶׁאֵין הַיָּדַיִם נְקִיּוֹת, וְגַם מִפְּנֵי עַמֵּי הָאֲרָצוֹת שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים אוֹתָם, נָהֲגוּ לְסַדְּרָם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְעוֹנִין אָמֵן אַחֲרֵיהֶם, וְיוֹצְאִים יְדֵי חוֹבָתָן.
ג חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ בְּכָל יוֹם מֵאָה בְּרָכוֹת לְפָחוֹת.
ד צָרִיךְ לְבָרֵךְ בְּכָל יוֹם (שֶׁעֲשָׂאַנִי יְהוּדִי) [שֶׁלֹּא עָשָׂנִי גּוֹי] הַגָּה: וַאֲפִלּוּ גֵּר יָכוֹל לְבָרֵךְ כֵּן (דִּבְרֵי עַצְמוֹ) אֲבָל לֹא יֹאמַר שֶׁלֹּא עָשָׂנִי גּוֹי, שֶׁהֲרֵי הָיָה גּוֹי מִתְּחִלָּה (אַבּוּדַרְהַם) שֶׁלֹּא עָשָׂנִי עָבֶד, שֶׁלֹּא עָשָׂנִי אִשָּׁה, וְהַנָּשִׁים מְבָרְכוֹת: שֶׁעָשָׂנִי כִּרְצוֹנוֹ.
ה אִם קָדַם וּבֵרַךְ זוֹקֵף כְּפוּפִים קֹדֶם שֶׁבֵּרַךְ מַתִּיר אֲסוּרִים, לֹא יְבָרְכֶנָּה.
ו יֵשׁ נוֹהֲגִין לְבָרֵךְ הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ, וְאֵין דִּבְרֵיהֶם נִרְאִים: הַגָּה: אַךְ מִנְהָג פָּשׁוּט בִּבְנֵי אַשְׁכְּנַזִּים לְאָמְרָהּ.
ז יֵשׁ נוֹהֲגִים לְבָרֵךְ בְּרָכוֹת אֲחֵרוֹת נוֹסָפוֹת עַל אֵלּוּ, וְטָעוּת הוּא בְּיָדָם.
ח כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלּוּ, אִם לֹא נִתְחַיֵּב בְּאֵיזֶה מֵהֶן, כְּגוֹן שֶׁלֹּא שָׁמַע קוֹל הַתַּרְנְגוֹל, אוֹ שֶׁלֹּא הָלַךְ, אוֹ לֹא לָבַשׁ, אוֹ לֹא חָגַר, אוֹמֵר אוֹתָהּ בְּרָכָה בְּלֹא הַזְכָּרַת הַשֵּׁם: הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ לֹא נִתְחַיֵּב בָּהֶן מְבָרֵךְ אוֹתָן, דְּאֵין הַבְּרָכָה דַּוְקָא עַל עַצְמוֹ, אֶלָּא מְבָרְכִין שֶׁהַקָּבָּ"ה בָּרָא צָרְכֵי הָעוֹלָם. וְכֵן הַמִּנְהָג וְאֵין לְשַׁנּוֹת (טוּר וְתוס' הָרֹא"שׁ פֶּרֶק הָרוֹאֶה וְרַ"ן פ"ק דִּפְסָחִים וְכָל בּוֹ).
ט לֹא יִקְרָא פְּסוּקִים קֹדֶם בִּרְכַּת הַתּוֹרָה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אוֹמְרָהּ דֶּרֶךְ תַּחֲנוּנִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לָחוּשׁ, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ אוֹמְרָם אֶלָּא דֶּרֶךְ תַּחֲנוּנִים. וְנָכוֹן לָחוּשׁ לִסְבָרָא רִאשׁוֹנָה: הַגָּה: אֲבָל הַמִּנְהָג כִּסְבָרָא אַחֲרוֹנָה, שֶׁהֲרֵי בִּימֵי הַסְּלִיחוֹת מִתְפַּלְּלִין הַסְּלִיחוֹת וְאַחַר כָּךְ מְבָרְכִין עַל הַתּוֹרָה עִם סֵדֶר שְׁאָר הַבְּרָכוֹת, וְכֵן בְּכָל יוֹם כְּשֶׁנִּכְנָסִין לְבֵית הַכְּנֶסֶת אוֹמְרִים כַּמָּה פְּסוּקִים וְתַחֲנוּנִים וְאַחַר כָּךְ מְבָרְכִין עַל הַתּוֹרָה, וְנָהֲגוּ לְסַדֵּר בִּרְכַּת הַתּוֹרָה מִיָּד אַחַר בִּרְכַּת אֲשֶׁר יָצַר וְאֵין לְשַׁנּוֹת. (וְכֵן מַשְׁמָע בְּתוס' וּמָרְדְּכַי פ"ק דִּבְרָכוֹת) וְטוֹב לוֹמַר בְּשַׁחֲרִית אַחַר שְׁמַע יִשְׂרָאֵל וְגו' בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד, כִּי לִפְעָמִים שׁוֹהִין עִם קְרִיאַת שְׁמַע לִקְרוֹתָהּ שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ, וְיוֹצֵא בָּזֶה (טוּר):
א סָעִיף א קודם בואו לבהכ"נ בעוד שהוא עדיין בהחצר בהכ"נ יאמר בבית אלהים נהלך ברגש. וירגיש וירתע עצמו בהכנסתו לבהכ"נ מרוב פחדו וימתין וישהא מעט ויאמר ואני ברוב חסדך אבא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך ואח"כ יכנס [שע"ת בשם פע"ח]: (א) כשיעור וכו' - כל הברכות האלו הוא משום דאסור לו לאדם ליהנות מן העוה"ז בלי ברכה וכל הנהנה מן העוה"ז בלי ברכה כאילו מעל. דרמו קראי אהדדי כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם ותירצו ל"ק כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה ר"ל קודם ברכה היא לד' ואסורים לך כהקדש שהוא לה' ואחר הברכה הותר הכל לבני אדם וא"כ כיון שקודם הברכה היא לד' הרי הכל קודש לד' ויש בה מעילה אם נהנה ממנו כמו בתרומה שהיא קודש לפיכך תקנו חכמינו ז"ל ברכה על כל דבר ודבר מהנהגת העולם שהאדם נהנה ממנו:
ב סָעִיף א (ב) משנתו - ר"ל דוקא סוף שנתו ולא כל זמן שיקיץ באיזה שעה שתהיה:
ג סָעִיף א (ג) יאמר אלהי נשמה - צריך להפסיק מעט בין אלהי לנשמה כדי שלא יהיה נשמע שהנשמה היא אלהיו ח"ו. ודיני ברכת אלהי נשמה עיין לעיל בסימן וא"ו במ"ב ס"ק י"ב:
ד סָעִיף א (ד) לשכוי - הלב נקרא שכוי בלשון המקרא דכתיב או מי נתן לשכוי בינה והלב הוא המבין וע"י הבינה אדם מבחין בין יום ובין לילה ומפני שהתרנגול מבין ג"כ זה וגם יש בשמיעתו לאדם הנאה שיודע שהוא קרוב ליום ובערבי קורין לתרנגול שכוי להכי תקנו ברכה זו בשמיעת קול התרנגול ועיין לקמן בס"ח:
ה סָעִיף א (ה) מלביש ערומים - ל"ד שישן ערום אלא כיון שאדם לובש מלבוש העליון שעליו מברך ברכה זו:
ו סָעִיף א (ו) על עיניו - פי' ע"י החלוק דאסור להניח ידיו על עיניו קודם הנטילה כמ"ש סימן ד':
ז סָעִיף א (ז) המכין - ובאגודה כתוב אשר הכין:
ח סָעִיף א (ח) האבנט - אבנט דהכא הוא מכנסים וכן האבנט שהזכיר השו"ע בריש סימן צ"א דאע"ג דבלשון תורה פי' אבנט הוא החגורה כדכתיב ובאבנט בד יחגור מ"מ בלשון חכמים לפעמים קוראין המכנסים אבנט ולכך נקט לשון לובש ולא חוגר [מטה יהודא]:
ט סָעִיף א (ט) עוטר ישראל - הזכיר ישראל בברכה זו וכן באוזר ישראל משא"כ באחרות הטעם שהשאר הוא להנאת העולם שהכל שוין בהן משא"כ באלו שנים הם בישראל לחוד משום צניעות דחגורה הוא משום שלא יהא לבו רואה את הערוה וכובע היא משום צניעות כדאיתא בשבת ד' קנ"ד כסי ראשך מפני אימתא דמרך:
י סָעִיף א (י) ויהי רצון וכו' - שתרגילנו בתורתך לשון רבים [אחרונים]:
יא סָעִיף ב (יא) נהגו לסדרם - ואם מותר גם להמתין בברכת נט"י לסדרה בבהכ"נ עיין לעיל בסימן וא"ו ובבה"ל:
יב סָעִיף ב (יב) ועונין אמן - ובדיעבד אפילו לא ענו אמן יוצאין ידי הברכה וכדלקמן בסימן רי"ג כיון שכיוונו לצאת:
יג סָעִיף ב (יג) ידי חובתן - ואפילו לבקי מוציא אם מכוין בברכתו [אחרונים] ועיין לעיל בסוף סימן ו' במ"א שהביא בשם הלבוש להחמיר בברכת השחר שאינו מוציא בפחות מעשרה ועיין לקמן בסימן נ"ט סעיף ד' בבה"ל שם מה שכתבנו אודות זה ובזמננו המנהג שכל אחד מברך בפני עצמו ואין הש"ץ מוציא שום אדם [ע"ת בסימן ו']:
יד סָעִיף ג (יד) ברכות - הטעם לפי שהיו מתים בכל יום מאה נפשות מישראל תיקן דוד ע"ז לברך מאה ברכות בכל יום. והנה בכל יום אנו מברכין עוד יותר ממאה ברכות כיצד בלילה כשהולך לישן מברך המפיל ובשחר מברך ענט"י ואשר יצר ועוד ט"ז ברכות בברכת השחר וג' ברכות על התורה [לדעת הרמ"א לקמן בסי' מ"ז סעיף ו' בהג"ה] הרי כ"ב וברכת ציצית ותפילין הרי עוד שלש לפי מנהגינו שמברכין שתים על התפילין הרי כ"ה וברוך שאמר וישתבח הרי עוד שתים וברכת ק"ש שחרית וערבית עם ברכת יראו עינינו שמנה הרי ל"ה ונ"ז ברכות דג' תפלות הרי צ"ב ובשתי סעודות שסועד אחת ערבית ואחת שחרית יש ט"ז ברכות כי בכל סעודה יש ח' ברכות על נט"י והמוציא וד' ברכות שבבהמ"ז וכשהוא שותה כוס בבהמ"ז מברך לפניו ולאחריו הרי בס"ה ק"ח ברכות וא"כ אף ביום התענית שחסר לו סעודה אחת ג"כ מקיים ק' ברכות. וביום השבת חסר לו י"ג ברכות מהמאה וכדאיתא במ"א עי"ש ע"כ יראה להשלימם במיני פירות ומגדים ואם אין לו יוצא ע"פ הדחק במה שיכוין לשמוע ברכת התורה והמפטיר ויענה אמן וכדלקמן בסימן רפ"ד וכתב המ"א דלא יכניס עצמו בחשש ברכה שאינה צריכה משום מצות ק' ברכות. וביוהכ"פ ג"כ יוצא בשמיעת הברכות כמו בשבת אך ביוה"כ אחר כל החשבונות חסר לו עוד שלש ברכות וכתב המ"א דישלים זה בברכת הריח על הבשמים אך כ"ז שלא הסיח דעתו מלהריח אסור לחזור ולברך משום ברכה שאינה צריכה. וכן יוכל להשלימם בברכת אשר יצר אם נזדמן לו. ואפשר דיוצא ע"פ הדחק במה שמכוין לשמוע חזרת הש"ץ:
טו סָעִיף ד (טו) בכל יום שלא עשני וכו' - ויזהר שלא יברך שעשני ישראל כמו שיש באיזה סדורים ע"י שיבוש הדפוס כי י"א שבזה לא יוכל לברך שוב שלא עשני עבד ולא עשני אשה:
טז סָעִיף ד (טז) עובד כוכבים - ואם בירך מתחלה שלא עשני אשה י"א דשוב לא יוכל לברך שלא עשני עכו"ם ושלא עשני עבד כי אשה עדיפה משתיהן וממילא נכלל ההודאה כי בכלל מאתים מנה. וכן אם בירך שלא ע"ע לא יוכל לברך שלא עשני גוי כי עבד עדיף מגוי דחייב בקצת מצות. אבל הרבה אחרונים חולקין בכל זה וכן הסכים הא"ר ודה"ח דיוכל לברך:
יז סָעִיף ד (יז) עבד - ועבד שנולד עבד י"א דלא יוכל לברך ג"כ ברכת שלא עשני אשה כי עבד זיל טפי מאשה ויש חולקין עיין בפמ"ג:
יח סָעִיף ד (יח) יכול לברך - פי' שיאמר שעשני גר דמיקרי עשייה כדכתיב ואת הנפש אשר עשו בחרן. ויש חולקין בזה וטעמם דלא שייך לומר שעשני דהגיור לא היתה כ"א מצד בחירתו הטובה שבחר בדת האמת ולכ"ע יכול לברך שלא עשני עבד ושלא עשני אשה ואע"ג דעכו"ם זיל טפי מעבד אפ"ה אם היה נולד עבד פן לא היה משחררו רבו והיה נשאר עבד משא"כ עתה שהיה הגיור תלוי ברצון עצמו. ממזר יוכל לברך כל אלו הברכות דישראל גמור הוא וכן סומא דקי"ל דהוא חייב בכל המצות וטומטום ואנדרוגינוס דחייבין מספק בכל המצות לא יאמרו שלא עשני אשה דספק הם [פמ"ג]:
יט סָעִיף ד (יט) לא יאמר - עמ"א ובה"ט:
כ סָעִיף ה (כ) לא יברכנה - שכיון שנתן הודאה שנזקף לגמרי זה בכלל דמתיר אסורים נתחיי' מיד כשיושב ויש חולקים בזה ומסקי האחרונים להקל בזה וכתב הפמ"ג דטוב שיראה שישמע אח"כ מאחר הברכה ויכוין לצאת ויוצא ממ"נ. אם בשע' שאמר בא"י היתה כוונתו לברך זוקף כפופים יסיים זוקף כפופים אע"ג דאז לא יוכל לברך מתיר אסורים ומכ"ש בשאר ברכות שלא יקפיד על הסדר אלא יסיים כמו שחשב בשעה שהזכיר השם [ח"א]. אם בשעה שהגיע לברכת פוקח עורים ורצה לסיים פוקח עורים נכשל בלשונו וסיים מלביש ערומים ובתוך כ"ד נזכר וסיים פוקח עורים י"א דיצא בזה ידי ברכת פוקח עורים כי בזה עקר סיומו הראשון ויש מסתפקין בזה [השע"ת בסימן זה והדגמ"ר] אבל אם בשעה שאמר בא"י אמ"ה חשב ג"כ לסיים מלביש ערומים ואחר שסיים מלביש ערומים נזכר בתוך כדי דיבור ואמר פוקח עורים לכו"ע יצא ידי ברכת מלביש ערומים וחוזר ומברך פוקח עורים כי אין הסדר מעכב וכן ה"ה בכל ברכת השחר לבד מברכת מתיר אסורים וזוקף כפופים אם הקדים ברכת זוקף כפופים ובתוך כדי דיבור סיים מתיר אסורים דאף דלא יצא בזה רק ברכה אחת והיא ברכה ראשונה של זוקף כפופים אפ"ה לא יברך שוב מתיר אסורים [הפמ"ג בסי' ר"ט]:
כא סָעִיף ו (כא) המנהג פשוט - וכן הסכימו האחרונים:
כב סָעִיף ו (כב) לאומרה - ר"ל בהזכרת שם ומלכות ואפילו אם היה ניעור כל הלילה ג"כ יש לברך אותה לפי מה שאנו נוהגין היום כהג"ה שבסעיף ח' [פמ"ג]:
כג סָעִיף ז (כג) וטעות הוא - והאומר ברכת סומך נופלים גוערין בו ולענין ברכת מגביה שפלים עיין במ"א ועיין בפמ"ג שכתב דכהיום יש לגעור במי שנוהג לאומרה עי"ש:
כד סָעִיף ח (כד) דאפילו - עיין בספר אליהו רבא שכתב דברכת אלהי נשמה וברכת המעביר שינה אין לברך אם היה ניעור כל הלילה ובפמ"ג ובשערי תשובה השאירו דבריו בצ"ע ומסיק בשע"ת דיראה לשמוע אלו השתי הברכות מאחר ויכוין לצאת ואם ישן בלילה ששים נישמין לכו"ע יש לו לברך אותם:
כה סָעִיף ח (כה) לא נתחייב - ואפילו במדבר שאינו שומע קול תרנגול מברך. סומא מברך ברכת פוקח עורים וכן חרש אף שאינו יוכל לשמוע קול תרנגול יוכל לברך ברכת הנותן לשכוי בינה [דה"ח] ובחיי אדם כתב דחרש ימתין מלברך ברכה זו עד שיאור היום:
כו סָעִיף ח (כו) מברך אותן - עיין לקמן בסימן מ"ז במ"ב ס"ק ל"א ובביאור הלכה שם מה שכתבנו בשם הפמ"ג:
כז סָעִיף ט (כז) הסליחות - ולפי מה שכתב לקמיה דהיום נהגו לברך ברכת התורה מיד אחר ברכת אשר יצר ולא לומר שום פסוקים מתחלה א"כ סבירא לן דאין לומר פסוקים אפילו דרך תחנונים קודם ברכת התורה א"כ יש לנהוג ג"כ בימי הסליחות לומר בה"ת קודם הסליחות ולדלגה אח"כ:
כח סָעִיף ט (כח) ואח"כ מברכין - שכל זה הוא מעיקר הדין וכמו שהביא זה בב"י בשם מהרי"ל שכן המנהג באשכנז ומסיים ע"ז הרמ"א ונהגו לסדר ר"ל שכהיום נהגו העולם להחמיר כדברי הטור שלא לומר שום פסוקים קודם ברכת התורה:
כט סָעִיף ט (כט) מיד אחר וכו' - ויש אומרים דברכת אלהי נשמה סמוכה לברכת אשר יצר וע"כ יברך בה"ת אחר אלהי נשמה וכתב ע"ז הפמ"ג דנהרא נהרא ופשטיה:
ל סָעִיף ט (ל) בשחרית - ואפי' המשכימים בבוקר השכם ואומרים ק"ש קודם עמוד השחר דשם בודאי אינו יוצא בזה ידי ק"ש אעפ"כ נוהגין לסיים אחריו ברוך שם וכו' אבל מה שאומרים קודם ישתבח ובתורתך כתוב לאמר שמע ישראל וגו' אין לומר אחריו בשכמל"ו:
לא סָעִיף ט (לא) כי לפעמים - פי' משום דלפעמים שוהין הצבור לכן יאמרו בכל פעם בשכמל"ו דבלא ברוך שכמל"ו לא נראה הק"ש רק כסיפור דברים אך יכוין שלא לצאת אלא אם כן ירא שהצבור יעברו זמן ק"ש אבל כשלא יעברו מוטב לצאת ידי ק"ש עם הצבור שבצבור יקרא כל השלשה פרשיות ובברכותיה כמו שתקנו חז"ל לכתחלה. ובמקום שירא שהצבור יעברו זמן ק"ש יכוין לבו כדין ק"ש ויכוין לצאת בזה המצות עשה דק"ש דבמצוה דאורייתא קי"ל בסימן ס' ס"ד דמצות צריכות כונה וי"א שיקרא כל הפרשה ראשונה ויותר טוב שאז יקרא כל השלשה פרשיות כמו שכתב הפר"ח כדי להזכיר יציאת מצרים בזמן ק"ש ובח"א בכלל ח' דין ז' הסכים להפר"ח:
לב סָעִיף ט (לב) שלא בזמנה - דהיינו אחר ג' שעות שעבר זמן ק"ש ועדיין לא עבר זמן ברכת ק"ש עד אחר שעה ד' כדלקמן בסימן נ"ח אבל אם הוא ירא שהצבור יעברו גם זמן ברכות ק"ש אין לו להמתין עליהם כלל כי יפסיד על ידם הברכות וגם הזמן תפלה שהוא ג"כ לכתחלה רק עד ארבע שעות כדלקמן בסימן פ"ט אלא יקרא בזמנה בברכותיה ויתפלל ביחידי:
לג סָעִיף ט (לג) ויוצא בזה - עיין בדגול מרבבה וכן בחידושי רע"א שכתבו דבחול לא יכוין לצאת אא"כ הניח תפילין מקודם דכל הקורא ק"ש בלי תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו. ופשוט דאם א"א לו להניח תפילין עתה מאיזה ענין אל ימנע מחמת זה המ"ע דק"ש כי תפילין וק"ש שתי מצות הם ואין מעכבין זה את זה ואפילו איסורא ליכא דלא אמרו כל הקורא ק"ש וכו' רק במזיד ולא כשיש לו איזה אונס כמו שכתב הלבוש בסימן נ"ח עי"ש ועיין בסימן נ"ח במ"ב ס"ק ה' שהעתקתי שם דברי הלבוש. יאמר אתה הוא עד שלא נברא העולם ולא עד שלא בראת [אחרונים]:
א סָעִיף א קודם בואו לבה"כ יאמר ואני ברוב חסדך וכו' ובכניסתו יאמר בבית אלהים נהלך ברגש (כתבים) קודם תפלת שחרית יקבל עליו מ"ע של ואהבת לרעך כמוך [הכוונות]: כשיניח ידיו. פי' ע"י מפה דאסור להניח ידיו על עיניו קודם נטילה כמ"ש סי' ד':
ב סָעִיף א כל צרכי. וי"א צרכי לשון רבים ול"נ דאין לשנות הנוסחא דהא אי' בטור דקאי אנעילת מנעלים שהם צורך האדם: בב"ח בגמ' שלנו כתוב איפכא המכין מצעדי ואח"כ שעש' וכו' וכ"כ הרבה פוסקים וכן היה כתוב בכל סידורים שלנו ועכשיו שינו המדפיסים בסדורים וכתבו כמ"ש בש"ע ע"פ הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ועתידים הן ליתן את הדין עכ"ל ול"נ דהכל לפי הזמן והמקום דעכשיו הכל נועלים מנעלים קודם שילכו:
ג סָעִיף א המכין. ובאגודה כתוב אשר הכין וכן נוהגין:
ד סָעִיף א ויהי רצון. יש בו נ"ח תיבות [אגודה] שתרגילני בתורתך כ"ה בטור ובספר א"ח כתב שצ"ל לשון רבים כמ"ש סי' ק"י ס"ד וע' תשו' מ"ע סי' כ"ט [כ"ה] ועמש"ש בשם הרשב"א:
ה סָעִיף א שהכל ברכ' א'. דאלו היו ב' ברכות היו פותחות בברוך דלא סמוכות הם שכל א' נתקנה בפ"ע ואף על גב דבעינן מעין פתיחה סמוך לחתימה י"ל דתגמלני חסדים טובים היינו החסד שעושה הקדוש ברוך הוא שמעביר חבלי שינה מעיניו:
ו סָעִיף ב וגם מפני. דאלו משום ידים שאין נקיות די בכל מידי דמנקי כמ"ש סוף סי' ד':
ז סָעִיף ג חייב אדם. ואם היא מ"ע ע' ברמב"ם ורמב"ן ובספר שתי ידות דף ק"א ע"ב:
ח סָעִיף ג מאה ברכות. כתב הרב"י אנן מברכין בכל יום ק"ה ברכות אך בתענית חסרו ח' ברכות נמצא יש צ"ח ברכות עכ"ל וטעות סופר הוא דאינן אלא צ"ז ולדידן שמברכין גם הנותן ליעף כח ועל תפילין ב' ברכות הרי צ"ט וגם ברכת יראו עינינו לא מנה הרב"י וא"כ הוי ק' אף ביום התענית ומי שמפסיק מבעוד יום התעני' חסר עוד ח' ברכות מסעוד' א' אפשר שיוצא כששומע חזרת התפלה מהש"ץ, ובשבת חסר מג' תפלות ל"ו ברכות וב' ברכות מתפילין וברכת יראו עינינו, וכתב הרב"י דאנו מוסיפין ברכת מעין ז' וצ"ע דא"כ נחשב כל חזרת הש"ץ של ג' תפילות וי"ל דשאני ברכת מעין ז' דהיחיד לא אמרה ודוחק דהא עכ"פ אומר אלקינו וכו' רצה דהוא עיקר הברכה. ועוד דהרב"י חשיב קידוש חדא ובאמת הוא ג' למי שמברך על היין תרי דלילה וחד דיממא, לכן נ"ל דשבת חשבי' ג' דקידוש וז' דמוסף וט"ז ברכות בשני הסעודות דהא גם ביום התענית יש ק' ברכות לדידן הרי כ"ו חסרו י"ג וממלא להו בפירות כמ"ש סי' ר"ץ ומ"ש סי' רפ"ד ס"ג דיוצא כששומע ברכת התורה והמפטיר היינו מי שאין לו פירות תדע דאטו ר' אבהו דממלי להו באספרמקי ומגדי לא היה בחבר עיר מקום שקורין בתורה ומפטיר אלא כדאמרן וגם צריך שיכוין וישמע וכמ"ש סי' רפ"ד דהא דמי למי שמחויב בברכה דצריך שישמע כמ"ש סי' קכ"ד ע"ש דלא כמ"ש ב"י כאן. אח"כ מצאתי בכ"ה בשם מהר"מ מטראני ח"א סי' קי"ז וק"פ ג"כ דאין יוצא בשמיעת הברכות אלא מי שאין לו פירות ומיהו כתב דביה"כ מוטב לצאת בעניית אמן מלהריח א"כ ביה"כ שחסר ל"ט ברכות כמו בשבת וגם סעודה א' הרי מ"ז ברכות נגד זה יש ברכת שהחיינו ומוסף ונעילה הרי ט"ו ובשחרית קורין ז' עם מפטיר ובמנח' ג' הרי כ' וברכת הפטרה שחרית ומנחה הרי י' הרי מ"ה יחסרו ב' ברכות יאמר ברכת מקדש שמך ברבים בשם ומלכות וגם ברכת מודים דרבנן יאמר בשם ומלכות עכ"ל כ"ה ול"נ דאין להכניס עצמו בספק ברכה לבטלה בשביל להשלים ק' ברכות גם מ"ש לברך על טלית קטן בפ"ע אין נ"ל להרבות בברכות עמ"ש סי' רט"ו ולמנהגנו שא"א במנחה על התורה חסר עוד א' ובשבת שקורין ז' לבד ממפטיר א"כ ניתוספו ב' ברכות וגם בשל"ה כתוב שלא להריח אבל בסדה"י כתוב דיש להריח ועבי"ד סי' רס"ה איתא בהדיא דמותר להריח ביה"כ מדקאמר ובט"ב לא מייתי אסא משמע דביה"כ שרי אך א"א לברך כל פעם אם לא בהיסח הדעת עסי' רי"ז:
ט סָעִיף ד שלא עשני גוי. כצ"ל וגירסת שעשני יהודי שינוי מן המדפיסים וכתב ב"ח יש מקשי' אמאי לא מברך שעשני ישראל כמו שאר ברכות שמברכין על הטובה פוקח עורים וכדומה ומתרצים משום דנוח לאדם שלא נברא משנברא ולכן קאמרי' הלואי שלא עשני ועכשיו שעשני אני מברך שלא עשני עכו"ם או עבד או אשה ול"נ דאם היה מברך שעשני ישראל לא היה יכול לברך שעשני בן חורין שעשני איש שהכל בכלל וכוונתו לברך על כל דבר בפ"ע כו' עכ"ל ב"ח ומשמע מדבריו דאם טעה ובירך שעשני ישראל שוב לא יאמר שלא עשני עבד או אשה, ול"נ דאע"ג שאמר ישראל או יהודי אשה בכלל דכל התורה נאמרה בלשון זכר ואפ"ה אשה בכלל כמ"ש התוס' דדוקא היכא דכתיב בני ישראל אמרי' ולא בנות ישראל, מיהו בסנהדרין דף פ"ד משמע דהיינו מטעם דהשוה הכתוב אשה לאיש ע"ש ובב"ק דף ט"ו ובמנחות דף צ"ג וריש עירכין וכב"י דיש להקדים עבד לאשה כדאי' בגמרא דעבד זיל טפי ומשמע בב"ח דלפמ"ש ס"ה גבי מתיר אסורים ה"ה הכא אם בירך שלא עשני אשה בראשונה לא יברך שוב על עכו"ם ועבד ע"ש:
י סָעִיף ד ואפי' גר. פי' שיאמר שעשני גר דמקרי עשיה כדכתי' ואת הנפש אשר עשו בחרן [ד"מ] ושל"ה וב"ח כתבו דלא שייך לומר כן דמה שנעשה גר היה מצד בחירתו שבחר בדת ישראל לכן לא יברך ברכה זו אלא השנים עבד ואשה עכ"ל. ולדידהו צ"ל שלא עשני עבד קאי אתחלת בריאתו ואף על גב דתחלת בריאה היה גרוע מעבד מ"מ אלו היה עבד לא היה יכול להתגייר אא"כ שחררו רבו ולפי מ"ש המקובלים שהברכות הללו מברכין על יציאת נשמתו בלילה שלא נדבק בה נשמת עכו"ם או עבד א"כ גם גר יכול לברך כן:
יא סָעִיף ה לא יברכנה. שכיון שנתן הודאה שנזקף לגמרי זה בכלל דמתיר אסורים נתחייב מיד כשיושב ורש"ל סי' ס"ד כ' שיברכנ' וכ"כ הב"ח ול"נ להקל בספק ברכות:
יב סָעִיף ו ואין דבריהם נראין. ובכ"ה כתב חכם אחד העיד שחזר הרב"י בסוף ימיו וצוה לאומרו בשם ומלכות ואני מחיתי שלא לשנות מנהג קדמונים לאומרו בלא שם ומלכות עכ"ל, ובכוונות כתב לאומרו וכ"כ הב"ח וסמ"ג:
יג סָעִיף ז יש נוהגין. ובלבוש כתוב ברכת מגביה שפלים, וכב"ח דכך היתה נוסחתו בגמ' ולכן האומרו אין גוערין אותו אבל אם אמר ברכת סומך נופלים גוערין אותו:
יד סָעִיף ח וי"א דאפי' לא נתחייב כו'. וה"ד בגמ' כי שמע קל תרנגולא בא למעוטי לן במדבר דליכא תרנגול לא לו ולא לאחרים א"נ לאפוקי חרש וכן סומא לא יברך פוקח עורים כיון שהדבר חסר בגופו [הג"מ פ"ז מתפלה בשם התו'] ודעת הפוסקים משמע דאפי' במדבר וסומא וחרש מברך וצ"ע, לכן נ"ל דסומא לא יברך פוקח עורים אבל חרש יברך הנותן לשכוי וכו' עססי' ס"ט, ובע"ה כתב שטוב שיביא עצמו לידי חיוב שישמע קול תרנגול וכן כולם:
טו סָעִיף ט לא יקרא פסוקים. ובלבוש כ' סי' תקפ"א וז"ל דוקא בני אשכנז שנוהגין לומר ברכת התורה קודם פרשת התמיד א"כ ס"ל דמותר לומר פסוקים קודם ברכת התורה אבל לדידן שאומרים ברכת התורה מיד אחר אשר יצר א"כ ס"ל דאסור לומר פסוקים קודם ברכת התורה א"כ גם בימי הסליחות יאמר ברכת התורה קודם הסליחות ולדלגה אח"כ עכ"ל וכנ"ל לנהוג וכמ"ש סי' ו' ס"ב ואם יש א' שלא אמרה ירד לפני התיבה ויאמר' אח"כ:
טז סָעִיף ט כי לפעמים כו'. פי' משום דלפעמים שוהין הציבור לכן יאמרו בכל פעם אך לא יכוון לצאת אלא א"כ ירא שהצבור יעברו זמן ק"ש אבל כשלא יעברו מוטב לצאת ידי ק"ש עם הצבור ולקרות אותה כדינה בברכותי' ולסמוך גאולה לתפל' ועססי' נ"ו ובזה מתורץ קושי' הב"י [ב"ח] ואף על פי שהוא כתב שלא יאמר בשכמל"ו נ"ל דאין בכך כלום כיון שאין מתכוון לצאת בזה ורש"ל בתשו' כ' לו' ג"כ פ' ראשונה של שמע ונ"ל דדוקא כשירא שיתעכבו הצבור, יאמר אתה הוא עד שלא נברא העולם ולא יאמר עד שלא בראת העולם (של"ה ב"ח):
א סָעִיף א ידיו על עיניו. קשה מדחשיב אח"כ כי משי ידיה משמע דכאן עדיין לא נטל ידיו והא אז אסור ליגע בעיניו כמ"ש בסי"ד ס"ג וצ"ל דלא נקט על הסדר עי"ל דכאן מיירי שמניח ידיו על עיניו אחר שישים מלבוש על ידו ודרך המלבוש הוא מניח ידו וגם מדברי רמ"א ס"ס מ"ז משמע שכל אלו אלו נאמרו על הסדר:
ב סָעִיף א אוזר ישראל בגבורה. הזכיר ישראל בברכה זו וכן בעוטר ישראל משא"כ באחרות הטעם שהשאר הן להנאת העולם שהכל שוין בהם משא"כ באלו שנים הם בישראל לחוד משום צניעות דחגורה היא משום שלא יהא לבו רואה את הערוה כמ"ש ב"י וכובע היא משום צניעות כדאי' בשבת פרק מי שהחשיך כסי ראשך מפני אימתא דמרך:
ג סָעִיף ג ק' ברכות. הטעם בטור לפי שהיו מתים בכל יום ק' נפשות מישראל ותיקן דוד ע"ז לברך מאה ברכות בכל יום:
ד סָעִיף ד שלא עשני גוי. רבים מקשי' למה תקנו ברכ' זו דרך שליל' ולא דרך חיוב דהיינו שעשני ישראל וכן בברכת שלא עשני אשה ומתרצים לפי שנמנו וגמרו ב"ש וב"ה טוב לאדם שלא נברא ע"כ לא תקנו לברך על העשי' שנעש' האדם דטוב לנו שלא נעשה אלא לכל הפחות על שלא נעשה עכו"ם ומו"ח ז"ל פי' לפי שאם היה מברך שעשני ישראל היה משמעו בן חורין ולא אשה ולא היה שייך לברך אח"ז שלא עשני עבד או אשה וק"ל דהא כתבו התוס' במנחות וביומ' פ' בא לו דבכל מקום שיש לפטור שני דבריה בברכ' א' אסור להרבות בברכות וא"כ הכא נמי היה לו לברך ברכה א' והיה בכללם שאר ברכות ונ"ל דרצו להורות בזה שלא יטעה האדם לתלות ח"ו חסרון בבריאת האדם על שבורא עכו"ם וכן בבריאת אשה. ובאמת יש בהן צורך אפילו בבריאת עכו"ם שיצאו מהם גרים כמ"ש בב"ק פרק הפרה שחס הקב"ה על ב' אומות בשביל ב' פרידות טובות שעתיד לצאת מהם רות ונעמה ובדבר זה יש לתרץ מה שקשה במה שראינו שבירך הוא ית' את אברהם ע"י הגר שיוליד י"ב נשיאים וכי מה זו ברכ' שיבואו הרבה כמותם לעולם הלא טוב יותר שיהיו רשעים מעטים אלא שמתוך הרבוי יתרבו גרים כמו שארז"ל הגלה הקב"ה את ישראל כדי שיתוספו עליהם גרים כמ"ש וזרעתי' לי בארץ. ודבר זה הוא ק"ו באשה שיש בה בריאה טובה שגם היא מקיימת קצת מצות ע"כ אמר כאן שנותן הודיה לו ית' שלא עשאו עכו"ם הורה בזה שיש צורך בריאה גם בעכו"ם וכ"ש באשה אלא שזכה האדם שלא נברא הוא באופן אחר שהיה ג"כ צורך הבריאה וזה שלא עשני עכו"ם אבל לאחרים עשה וכן באשה וזה לא היה נרמז אם אמר שעשני ישראל דהיינו אומרים שהבריאה למי שאינו ישראל אין בו צורך כלל וגבי אשה היה מתורץ טפי דהוצרך להזכיר שיש מעלה גם בבריאת אשה אלא שהוא לא ניצטרך לאותה מעלה. ונראה ליעוד מה שהנשים מברכות שעשני כרצונו דברכה זו אינה בגמ' ולמ"ש ניחא דהא חזי' אפי' בברכת האיש שיש מעלה בבריאת האשה ע"כ שפיר חייבת היא לברך על מעלה שלה כנ"ל נכון:
ה סָעִיף ד אפי' גר. מו"ח ז"ל חולק על הוראה זו של רמ"א דמה שנכנס לדת ישראל הוא ע"י בחירתו ולא עשאו הוא ית' מתחלת בריאתו לגר שיקבל דת ישראל ע"כ אין לגר לומר ברכה זו ונראה טעם רמ"א דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי וכדאמרינן פ"ב דיבמות דף כ"ג לכי מגייר גופא אחרינא הוא ממילא הוה שפיר עכשיו עשיה חדשה כאלו בראו הוא ית' עכשיו מחדש:
ו סָעִיף ה קדם וברך. זהו דעת ר"ע שהבי' רבינו הטור ופי' בו ב"י שאע"פ שצריך לברך ב' ברכות אלו צריך לברך תחלה מתיר אסורים כדאי' בגמ' כי תריץ ויתיב לימא מתיר אסורים כי זקיף לימא זוקף כפופים כלומר כשיושב על המטה ומותח עצמותיו מברך מתיר אסורים מפני שמניע עצמותיו שהיו כל הלילה כמו כפותי' וכשעומד על עמדו מברך ז"כ מפני שהיתה קומתו כפופה כל הלילה ואם בירך תחילה ז"כ א"ר עמרם שאין לברך אח"כ מתיר אסורים לפי שבכלל זקיפת הקומה היא תנועת האברים ולמה יחזור לברך פעם ב' ע"ז עכ"ל והטור חולק על ר"ע וכ' איני יודע למה דהא בגמ' מפרש כל א' וא' למה וצריך להבין דבריו דהא שפיר קאמר ר"ע כפי מה שפי' בו ב"י ונ"ל דודאי כ"ע מודים דאם יש לפנינו ב' דרכים בברכות דהיינו שאפשר לברך ב' ברכות ואפשר בברכה א' ודאי צריך לברך ברכה א' דאין להרבות בברכות כמ"ש בס"ד בשם התוס' אלא דכאן אע"פ שברכת מ"א היה בכלל ז"כ מ"מ בגמ' כי תיקנה היה לכל א' זמן מיוחד דהיינו כי תריץ ויתיב לא היה עליו שייכות בברכת ז"כ אלא מ"א ואח"כ שזקף והוה מעשה חדש נתוסף ברכת ז"כ וס"ל לר"ע דאע"פ שאנו אומרים הברכות בב"הכ כסדר והיה לנו לומר ברכת ז"כ לחוד והיה בכללה מ"א אלא דאין לנו לשנות ממה שהיה בזמן התלמוד אבל אי מקרי ואמר תחלה ז"כ ודאי פטור מברכת מ"א דאף בזמן התלמוד היה הדין כן דאי לא אמר מ"א כי תריץ ויתיב ואח"כ כשזקף אמר ז"כ אין לו לומר מ"א והטור ס"ל כיון דמ"מ היה בזמן התלמוד לכל א' זמן מיוחד אה"נ אפי' בזמן התלמוד לא היה פטור מברכת מ"א אף כשאומר ז"כ דכבר רבץ עליו חיוב כל ברכה בפ"ע: הקשה מו"ח ז"ל לר"ע היה לו להזהיר ג"כ אם בירך שלא עשני אשה שוב לא יברך שלא עשני עבד וכ"ש שלא עשני עכו"ם דבגמרא מקשי' היינו עבד היינו אשה ול"ל תרתי ומשני עבד זיל טפי וא"כ הוה עבד בכלל שלא עשני אשה וכן אם בירך שלא ע"ע לא יברך שוב שלא עשני עכו"ם ילא תי' כלום. ול"נ דלק"מ דכולהו צריכי דאשה ועבד או עכו"ם אפשר שישתחרר העבד או יגייר העכו"ם ויהי' חייב בכל המצות משא"כ באשה שא"א שתתחייב בכל המצות ע"כ אין בכלל אשה עבד או עכו"ם ועכו"ם ועבד נמי צריכי תרוייהו והוא תלמוד ערוך בפ"ק דב"ק דף ט"ו לענין חיוב תשלומי ניזקין דממעט עבדים ועכו"ם וצריכי דאי תני עבד משום דאין לו חייס דכתי' עם החמור עם הדומה לחמור אבל עכו"ם יש לו חייס כדכתי' בן חזאל אימא לא ואי קמ"ל עכו"ם משום דלא שייך במצות אבל עבד דשייך במצות אימא לא צריכי הרי חזינן שיש לכל אחד מעל' על חבירו וא"כ לא נכלל בו ע"כ צריך האדם לתת הודיה שלא נעשה כלל בא' מאלו אלא מעלה יתירה על כולם משא"כ בברכת ז"כ שנכלל בה מ"א כמ"ש ע"כ צדקו גם דברי ר"ע ויפה פסק בש"ע כמותו דספק ברכות להקל ובס' רוקח חשיב בסדר הברכות תחלה ז"כ ואח"כ מ"א וכ"ה הנוסח' בסדורים ישנים וצ"ע שהוא נגד הגמ' ונ"ל שהוא היה מפרש דמ"ש בגמרא כי זקיף היינו שזוקף ראשו לחוד ועדיין יושב במטה וכי תריץ ויתיב היינו אח"ז שאח"כ שניעור משנתו וזוקף במטה את ראשו עדיין איבריו כמו כפופים עד שמתנועע באבריו ומפרק אותם זה מזה ואע"ג שאמרו בגמ' תחלה כי תריץ ויתיב אפשר שבגי' הרוקח לא היה כן ותו דע"כ אפילו לגי' שלנו אין הברכות נאמרים על הסדר וכמ"ש בתחלת סי' זה בברכת פ"ע כי מנח ידיו על עיניו אבל ודאי העיקר דז"כ קודם מ"א:
ז סָעִיף ו ואין דבריהם נראין דאע"פ שנתן הטור טעם לסידורי אשכנז שיש ברכה זאת שניתקנ' עפ"ה חדשים לבקרים וכו' מ"מ כיון שהברכה ליתא בגמ' ע"כ אין לאומר' וכ"כ רש"ל בתשו' סי' ס"ד והנה בסמ"ג חשב ג"כ ברכה זאת וכבר העיד רמ"א על המנהג בבני אשכנזים שיש לאומרה ואין אחר המנהג כלום ונראה ראיה לזה דיש לסמוך על המנהג דקשין לי דברי הרא"ש אהדדי דבפ' בתר' דבכורות ובפ"ק דקדושין העתיק הרא"ש ברכה שאומרים על פדיון הבכור אשר קידש עובר ממעי אמו וכו' וסיים ע"ז בצרפית ואשכנז לא נהגו לברכה זו דלא מצינו שום ברכה שלא הוזכר בתלמוד כי אחרי סדור רב אשי לא מצינו שנתחדש' ברכה ע"כ. וברפ"ק דכתובות הביא ברכת בתולים אשר צג אגוז כו' וכ' ע"ז ואפשר שברכה זאת תקנוה הגאונים ז"ל ומסתבר לברכה אחר שמצא בתולים עכ"ל הרי סתר את דברי עצמו שא"ל ברכה שלא הוזכר בגמ' וא"א ליישב אלא בדרך זה דאם יש כבר מנהג לומר אות' הברכה אין לבטל' אף שלא הוזכרה בפי' בגמ' דכבר אפשר שהיה לגאונים שתקנו' סמך מן התלמוד בזה ע"כ לא בא הרא"ש בבכורות לבטל הברכה ההיא במקום שנהגו לאומרו אלא שכ' טעם על אשכנז וצרפת שא"א משא"כ בברכת בתולים שהמנהג לאומרה ע"כ לא ביטלה כנ"ל ליישב דבריו של הרא"ש והוא ראייה למה שכ' בברכ' הנותן ליעף כח במקום שיש מנהג. ואין להקשות מה יועיל המנהג כיון דאיכא חשש ברכה לבטלה זה אינו דכבר הוכיח ר"ת והביאו הרא"ש בפ"ק דקדושין שאין בזה משום לא תשא כיון שמזכיר השם דרך ברכ' אע"פ שאינו חייב בה ומביא ראיו' ברורות ע"ז ע"כ נלע"ד דכדי הוא המנהג בזה ולא לבטל הברכה משא"כ בברכת מגבי' שפלים שזכר הב"י שא"ל שאינ' בגמ' ובזה אין מנהג כלל לאומר' אע"פ שבאגוד' זכר ברכה זאת וכתב שראה שישנה בקצת ספרי התלמוד כד מגביה רישיה אומר מגביה שפלים. ומטעם זה כתב מו"ח ז"ל שאין להסיר' מן הסידורים משא"כ בברכת סומך נופלים שלא הוזכרה כלל בשום ספר שיש להסירה מן הסידורים ונראה דכיון שאין מנהג ברור גם במגביה שפלים אין להכניס עצמו בספק בזה ולא יאמר אותם וכמ"ש כאן בסעיף שאח"ז כן עיקר:
ח סָעִיף ט שהרי בימי הסליחות כו'. עמ"ש בסי' ו' ליישב זה:
ט סָעִיף ט כי לפעמים כו'. בטור כתיב שכן נהג ר"י החסיד וב"י והקשה ע"ז מן הירושלמי דר' אחא בעי למימחא בנוהגין כן ונראה דר"י החסיד סמך על גמ' שלנו שהיא עיקרית דרבינו הק' היה עושה כן בשעת למודו עם תלמידים ואח"כ קרא אותה עם ברכותיה וכמו שכתב ב"י והאריך בזה. וכתב רש"ל בתשו' סי' ס"ד וז"ל וכשאני מגיע לק"ש של ר"י הנשיא שהוא אמר לפיכך אני נוהג לומר כל הפרשה הראשונה עד ובשעריך וכ"כ ר"י בחידושי ברכות ועוד אני אומר דברכה שלאחרי' מקדש את שמך ברבים שהיא מן הירושלמי והיא נתקנה על קדושת השם שייך שפיר אחריה כשם שהוא מקדש שמו ברבים כך מחויבים אנו לקדש שמו ברבים וזה נכלל בכלל בכל לבבך וכו' עכ"ל משמע מדבריו שי"ל מקדש שמך ברבים דרך ברכה דהיינו בהזכרת השם ולומר בא"י מקדש כו' וכ"מ בב"י שכתב שיש להכניס ברכה זו בחשבון וכן הסמ"ג חשב אותה בברכ' וכ"ה בטור וכ"ה בתוס' פ' ע"פ דף ק"ד והוא תימא דלא הוזכרה בתלמיד ומ"ש ממודים דרבנן שלמד בב"י בסי' קנ"ז מברכ' בורא נפשות שאין לחתום בה בשם כיון שאינה בגמ' שלנו אלא בירושלמי גם הרמב"ם לא הזכיר בזה השם ואין בידינו לומר בזה אלא ע"ד שזכרתי כיון דכבר נהגו הכל לאומרה כיון דנהוג נהוג: בנוסח של הטור שאומרים אתה הוא עד שלא נברא העולם כ"ה בתוס' פע"פ דף ק"ד ובפ' ג' שאכלו וברמב"ם וכן בכל הסדורים ישנים ובירושל' וכ"מ בילקוט פ' ואתחנן סי' תתל"ו בשם אליה ז"ל שאומרים מ"ה נוסח זו אלא שבנוסח סידורי הספרדים יש שם אתה הוא עד שלא בראת העולם ואין על שום אדם לחלוק על נוסחות ישנות אלא שמקרוב נדפס סידור אחד ע"פ מדקדק א' והגיה נוסח שלנו ג"כ כסדור ספרדים ובודאי לא יפה עשה בזה ומה שי"א שהקשה על נוסח שלנו דמשמע שנברא ח"ו ע"י אחר אני אומר אדרבא על נוסח שבראת ק' מה חידוש שהוא נמצא קודם ואחר שברא העולם דאם בא לומר שהוא ית' הבורא לא היה לו לומר אלא אתה בראת העולם ובודאי שהיה קודם ואחר הבריא' דכל פועל פעולה הוא בנמצא קודם הפעולה ואחריה אלא ברור הוא שלא נתכוון כאן להודיע מי הבורא אלא להעיד על נצחיות של הקב"ה שהוא תמיד בנמצא הן קודם בה"ע הן אחריו וכמו שתקנו ביגדל קדמון לכל דבר אשר נברא כ"ה ממש בזה וכל המשנה ידו על התחתונה הן בזה הן בשאר מקומות בתפלות ושבחים וכ"כ בזה מו"ח ז"ל:
א סָעִיף א נשמה. אם בירך ברוך מחיה מתים במקום אלהי נשמה יצא. פר"ח:
ב סָעִיף א כשלובש. ל"ד שישן ערום אלא כיון שלובש מלבוש העליון שעליו מברך ברכה זו. פר"ח:
ג סָעִיף א עיניו. פי' ע"י מפה דאסור להניח ידיו על עיניו קודם נטילה כמ"ש סי' ד':
ד סָעִיף א המכין. ומנהגינו אשר הכין:
ה סָעִיף ב י"ח. אפי' לבקי מוציא אם מכוין בברכתו. יד אהרן ופר"ח ע"ת וברכת אברהם ועי' בשכנה"ג:
ו סָעִיף ג ברכות. הטעם לפי שהיו מתים בכל יום מאה נפשות מישראל תיקן דוד ע"ז לברך מאה ברכות בכל יום וביום כיפור קצת פוסקים כתבו ליקח הדס בשמים ומשעה לשעה יריח ויברך. אך א"א לברך כל פעם אם לא בהיסח הדעת. וקצת פוסקים כתבו דאינו נכון להריח ריח טוב ביום שציותה תורה ענות אדם נפשו ע"כ יותר טוב לסמוך על הפוסקים דעניית אמן דחזרת הש"ץ ועניית אמן אחר העולים בתורה ובהפטרה בכלל להשלים מאה ברכות ואז לא יצטרך ליקח בשמים או הדס להריח בהן עי' מגן אברהם ובהר"ם מטראני ח"א סי' ק"ד:
ז סָעִיף ד אשה. בב"ח משמע דלפי מ"ש בסעיף ה' גבי מתיר אסורים וכו' ה"ה הכא אם בירך שלא עשני אשה בראשונה לא יברך שוב על עכו"ם ועבד ע"ש וט"ז כ' דלא דמי להדדי ע"ש:
ח סָעִיף ד לברך. פי' שיאמר שעשני גר מ"א ונ"צ וט"ז. ובשכנה"ג כ' שהיותר נכון שיברך שהכניסני תחת כנפי השכינה ע"ש ושל"ה והב"ח ופר"ח פסקו שאין לברך ברכה זו כלל רק השנים עבד ואשה ע"ש. וכ"פ בתשו' מטה יוסף ח"ב סי' ח' והיד אהרן העלה להלכה דגר יוכל לברך שלא עשני גוי דהכוונה שלא עשני שאשאר גוי ע"ש:
ט סָעִיף ה יברכנה. שכיון שנתן הודאה שנזקף לגמרי זה בכלל. דמתיר אסורים נתחייב מיד כשיושב ומהרש"ל וב"ח חולקים וס"ל דאפי' אם בירך זוקף כפופים יברך מתיר אסורים ועי' הלק"ט ח"א סימן (י"ז) [קי"ז] שכתב דעכשיו שנהגו לאומרם על הסדר אין קפידא בדיעבד ע"ש אבל המ"א וט"ז כתבו להקל בספק ברכות ע"ש ועי' בתשו' מטה יוסף ח"ב סימן ח':
י סָעִיף ו לאומרה. בכוונות כ' לאומרה בהזכרת שם ומלכות וכן כ' הב"ח וכן מנהגינו:
יא סָעִיף ז אלו. כ' ט"ז גם מגביה שפלים אין לאומרה והאומרו אין גוערין אותו אבל ברכת סומך נופלים גוערים אותו עמ"א ומ"ש הט"ז על הרא"ש מברכת פדיון בכור ומברכת בתולים ע"ש עיין בהלק"ט ח"א סי' רכ"ד ובפרי חדש סי' נ"א:
יב סָעִיף ח אותן. ואפי' סומא וחרש פר"ח ע"ש וכ"כ המקובלים אבל המ"א כ' דסומא לא יברך פוקח עורים אבל חרש יברך הנותן לשכוי ע"ש:
יג סָעִיף ט הסליחות. עיין סימן תקפ"א מש"ש:
יד סָעִיף ט ויוצא בזה. אך לא יכוין לצאת אא"כ ירא שהציבור יעברו זמן ק"ש אבל כשלא יעברו מוטב לצאת ידי קריאת שמע עם הציבור ולקרות אותה כדינה בברכותיה ולסמוך גאולה לתפלה. ב"ח. רש"ל כ' לומר גם כן פרשה ראשונה:
א סָעִיף א מ"א קודם בואו לבה"כ יאמר ואני כו'. והטעם דתיבת אבא דבקרא הוא ל' עתיד לכן צ"ל הפסוק טרם כניסתו: מ"ע של ואהבת כו' דאם יש ח"ו פירוד לבבות גורם שח"ו אין התאחדו' נפשותיהן של ישראל למעלה. אך כשכ"א מאישי ישראל מקבל עליו לקיים מצות עשה של ואהבת כו' וע"י אהבתן זה לזה יתאחדו גופותיהן למטה וגורם התאחדות ודביקות נפשותיהן למעל' ועי"ז גם תפלותיהן מתאחדות ואז בהיות תפלתן של כל ישראל כלולו' יחד אז היא רצויה לפניו ית':
ב סָעִיף א (ס"ק ב) כל צרכי ר"ל קמ"ץ תחת הצדי"ק וחיר"ק תחת הכ"ף שהוא ל' יחיד. דהא איתא בטור דקאי כו' דגם הטור ס"ל כמ"ש הרב"י סעיף ח' דבברכה שלא נתחייב אינו מברך אמנם חילק ביניהם וז"ל וכל ברכות שהן על סדר העולם והנהגתו כגון אלהי נשמה. והנותן לשכוי. ורוקע הארץ על המים והמכין מצעדי גבר. אין לחסר מהן אפי' לא שמע קול תרנגול או לא הלך כו' אבל אותן שהן הנאותיו לא יברך אם לא נהנה כגון ששוכב על מטתו ואינו לא לובש ולא אוזר ולא עוטף אין לו לברך עכ"ל. ומדלא כלל הטור ברישא בברכות שהן על סדר העולם גם ברכת כל צרכי משמע שכל צרכי הוא בא על הנאותיו אף שיש לדחות ראיה זו אבל ברא"ש מבואר כן להדיא הביאו הרב וז"ל כל הנך ברכות שאין להנאתו כגון מלביש ערומים ועוטר ישראל ושעשה לי כל צרכי אם אין נהנה כו' אין מברכין אותם עכ"ל ומבואר להדיא דשעשה לי כל צרכי בא על הנאתו וא"כ עדיף לאמרה בל' יחיד: דעכשיו הכל נוטלים כו' וא"כ ראוי לו' שעשה לי כל צרכי דקאי על נעילת מנעלים תחלה:
ג סָעִיף א (ס"ק ג) המכין ובאגודה כו' וכן נוהגים באמת בגמ' הגרסא המכין אבל ברא"ש הגרסא אשר הכין והקש' הל"ח דצריך עיון דמ"ש אלו שני ברכות דהיינו אשר הכין ושעשה לי כל צרכי משאר הברכות שכלן נתקנו בל' בינוני ושני ברכות הנזכר לעיל הם בל' עבר והניח בקושי' לכן לענ"ד י"ל שעשה לי כל צרכי כיון שהגירסא כן בש"ס צ"ל כן אף שלא ידענו הטעם למה נא' בל' עבר אבל המכין כיון דכן הגירסא בש"ס י"ל המכין כיון דהוא בל' בינוני ובמקום שיש לחוש למחלוקת ח"ו אל ישנה מן המנהג:
ד סָעִיף א (ס"ק ד) ויהי רצון כו' ועמש"ש בשם הרשב"א הביאו מ"א יותר מבואר בר"ס תקס"ה וז"ל כאשר הביאו הרב"י בס"ס תקס"ה: יחיד או' עננו דלעולם לשתתף אינש בהדי ציבורא כו': ואם בא להוסיף ולו' דברי תחנונים כו' כעין מה שהוא צריך לשעתו ובל' יחיד וכעין קבל חלבי ודמי שנתמעט כו' אעפ"י שהוא אומר בל' יחיד שפיר דמי עכ"ל. ומ"א מסיים שם וז"ל כיון שאינו ממטבע הברכה עכ"ל:
ה סָעִיף ג (ס"ק ח) ק' ברכות כו' ק"ה ברכות וז"ל בלילה כשהולך לישן מברך המפיל ובשחר מברך על נט"י ואשר יצר. ועוד ט"ו ברכות מאלקי נשמה עד הגומל חסדים טובים וג' ברכות על התורה (דס"ל עיקר כמ"ד והערב נא כו' היא ברכה בפ"ע כמבואר מחלוקת בזה בסי' מ"ז סעיף ו'. לכן חשיב ג' ברכות על התורה) הרי כ"א וברכת ציצית ותפילין הרי עוד שתים והוי כ"ג (וע"כ ס"ל דבתפילין מברך על של ראש ושל יד חדא ברכה וכדפסק לעיל סי' כ"ה סעיף ה') וברוך שאמר וישתבח הרי עוד שתים וברכת ק"ש שחרית וערבית שבעה הרי ל"ב ונ"ז ברכות בשלש תפלות ( דעם ברכת המינים יש בכל תפלה י"ט ברכות) הרי כ"ט ובשתי סעודות שסועד אחת ערבית ואחת שחרית יש ט"ז ברכו' ח' בכל סעודה נט"י והמוציא וד' ברכות שבבהמ"ז וכשהוא שותה מברך לפניו ולאחריו (ר"ל דס"ל בהמ"ז טעונ' כוס אפי' ביחיד א"כ צריך לברך על כוס בהמ"ז לפניו ולאחריו) הרי ק"ה עכ"ל הרב"י בתו' ביאו'. בתענית חסרו ח' ברכות. ר"ל מסעודת היום דבלילה שלפני תענית אוכל. אם לא שמפסיק מבע"י. וט"ס הוא דאינן אלא צ"ז. אלא דלפ"ז צ"ב מ"ש הרב"י על מ"ש דבתענית חסרו ח' ברכות וז"ל ויש לו להשלימו כשיניח ציצית ותפילין במנחה ויברך עליהם עכ"ל. והא הרב"י לא חשב ציצית ותפילין כ"א ב' ברכות. דס"ל על ראש ויד אינו מברך אלא א' כנ"ל. וא"א דראוי להיות נמצא יש צ"ז ברכו' א"כ אפי' מניח ציצית ותפילין במנחה מ"מ חסר לו ברכה אחת ואפשר כן כוונת הרב"י שאעפ"כ חסר לו ברכה א' אלא שלא מצא תיקון לאותה ברכה. וכמ"ש ג"כ אח"ז בשבת ע"ש: ולדידן שמברכים גם הנותן כו' דלהרב"י אין לו' ברכת הנותן כמ"ש סעיף ו' ולכן לא חשב מאלקי נשמה עד הגומל כ"א ט"ו ברכות: חסר עוד כו' מסעודה א'. היינו מסעודת הלילה שלפני התענית: ובשבת כו' ל"ו ברכות. דכל תפלה יש בה י"ט ברכות ותפלת שבת אינה כ"א ז' ברכות. דהיחיד לא אמרה. משא"כ חזרת הש"ץ שהיחיד כבר התפלל בלחש וחשבנו אותן הברכות ולכן אין לחשוב הברכות שתי פעמים: דהוא עיקר הברכה. ר"ל שגם ברכת מעין שבע אין לחשוב דהא עיקר הברכה ג"כ כבר אמרה היחיד: למי שמברך על היין. דבשלמא המקדש על הפת אין תו' ע"י קידוש כ"א ברכה אח' בלילה אבל ברכת המוציא דלילה ודיום כבר נחשב בכלל ח' ברכות של סעודות אבל המקדש על היין ניתוסף לו עוד ברכ' על היין א' של קידוש דלילה וא' דיום והוי ג': בשני הסעודות ר"ל של יום אבל סעוד' הלילה לא חשיב דהא בא להשלים מה שחסר בשבת מן מאה ברכות שמברך אפי' ביום התענית כמ"ש לפני זה והא ביום התענית חושב סעודות הלילה שלפני התענית כדלעיל: תדע כו' ר"ל דמ"ש בסי' ר"ץ למלאות מפירות הוא לכתחלה למי שי"ל פירות ובסי' רפ"ד מיירי במי שאין לו פירות דא"ל איפכא דיותר עדיף לסמוך על ברכת התורה ומ"ש בסי' ר"ץ למלא בפירות מיירי בדר בכפר שאין קורין בתורה: דאטו ר"א כדאיתא פ' התכלת. באספרמקי היינו בשמים. ומגדי היינו פירות: בחבר עיר היינו צבור: דהא דמי למי שמחויב בברכה כו' סי' קכ"ד סעיף ח'. כמבואר שם דהרב"י ורמ"א ס"ל דוקא אם אינו מחוייב באותה ברכה די לו אם יודע באיזה ברכה עומד המברך אף שלא שמע הברכ' ורשאי לענות אמן אבל אם רוצה לצאת בברכת המברך צריך לשמוע הברכה מפי המברך וכאן כיון שיעלה לו עניית אמן במקום ברכה ולהשלים מנין ק' ברכות בזה א"כ דינו כאלו רוצה לצאת בברכת המברך שצריך לשמוע הברכה: דלא כמ"ש בב"י. ר"ל בספרו על הטור: אח"כ מצאתי כו' זה קאי אתחלת דבריו דעדיף טפי למלאות בפירות מלסמוך על עניית אמן: ומיהו כ' דביה"כ כו' מלהריח דריח תענוג הוא והיום יום עינוי ואסור בתענוג ומה"ט אין מברכים על הבשמים בט"ב שחל במוצ"ש כדלק' סי' תקנ"ו: שחסר ל"ט ברכות כמו בשבת לולי שני סעודות שחשב לעיל להשלים נגד יום התענית שיש בו מאה ברכות. בשבת חסרו ל"ט. וביה"כ אין בו אותן סעודות ביום ולהשלים נשארו חסרים ל"ט: וגם סעוד' א'. ר"ל של ליל יוה"כ דהא אפי' ביום התענית חשבי' ח' ברכות של סעודות ליל שלפני תענית תוך הק' ברכות כדלעיל וביה"כ שמפסיקין מבע"י חסרו אותן ח' ברכות הרי מ"ז. שחסרו מן מאה של יום תענית: ומוסף ונעילה. שיש בכ"א ז' ברכות ובשחרית קורין שבעה עם המפטיר. דביה"כ אין קורין בלי מפטיר כ"א ששה כדלק' סי' תרכ"א. הרי כ'. דכ"א מהקורים מברך לפניו ולאחריו. והרי י' הקוראים. וברכת הפטרה שחרית ומנחה הרי י' דהמפטיר מברך על ההפטרה מלבד ב' ברכות שבירך על התורה עוד א' לפני ההפטרה וד' לאחריה ומנהג שגם במנחה מברכים אחר ההפטר' ד' ברכות דהיינו גם ברכת על התורה ועל העבודה כו': מקדש שמך ברבים בשם כו'. כי הם נוהגים ע"פ דעת הרמב"ם שבכל השנה אין חותמים ברכה זו בשם ומלכות וכדאיתא בהרב"י. מ"מ ביה"כ להשלים מנין הברכות יחתום בשם ומלכות: אבל באמת מנהגינו ע"פ הטור וש"ע לחתום בו אפי' כל השנה בשם ומלכות ועיין בט"ז סי' זה ס"ק ט': גם מ"ש לברך על טלית קטן בפ"ע. אין ס' כ"ה ת"י ולענ"ד לא קאי על הכ"ה דלכ"ה בלי ברכת טלית קטן יש להשלים מאה ברכות כנ"ל ואפשר כוון מ"א להרב"י שכתב בשבת אם מתענה יברך על טלית קטן ע"ש: אין נ"ל להרבות בברכות. כיון דביה"כ משכימים לבה"כ קודם אור היום ומיד שהגיע הזמן שרשאי לברך על הציצית לובשים טלית קטן ומברכים עליו א"כ הלא אפשר לפטור גם הטלית קטן בברכה זו דדוקא אם הפסיק ביניהן מברך על כ"א וכמבוא' סי' ח': עמ"ש סי' רט"ו לענין גורם ברכות. וע"ש במ"א דאפי' בשבת אם הביאו לו פירות תוך סעודתו אינו רשאי להניחן עד אחר הסעודה להשלים מאה ברכות דהוי גורם ברכה ואם יצוה לבני ביתו שלא יביאם לו עד אחר הסעודה הביא מחלוקת אי רשאי וע"ש: ובמנהגינו שא"א במנחה על התורה ר"ל בברכת המפטיר כדלקמן סי' תרכ"ב סעיף ב' בהג"ה: ובשבת ר"ל כשחל יה"כ בשבת: ובט"ב לא מייתי אסא ר"ל שהיה מנהגן להביא בשעת המילה הדס לברך עליו וכ' שם דבג' צומות מברך על הכוס ויטעמנו ליולדת אבל בט' באב שגם היולדת מתענה אין לברך על הכוס וגם הדס לא מייתי ע"כ ומדלא כ"כ ביה"כ משמע דבי"כ מביאין והש"ך שם חולק גם על ט"ב ופסק דרשאי להריח הביאו מ"א לק' סי' תקנ"ו:
ו סָעִיף ד (ס"ק ט) שלא כו' ול"נ דאם כו' שהכל בכלל ובזה נתיישב דא"א לו' שעשני ישראל ובן חורין אבל מ"מ ברכה ג' המ"ל שעשני איש וצ"ל כיון דאלו ג' ברכות נתקנו על בריאת האדם תיקנו הלשון בשלשתן שוה וכיון דבשני ברכות הראשונות צ"ל שלא עשני כו' תקנו כן בל' זה גם בברכה ג': בסנהדרין דף פ"ד בתו' ד"ה איש כו' דהשוו' הכתוב דכתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וא"כ דוקא במצות התורה היכי דלא כתיב מעוטא אף דנאמר' בל' זכר אשה בכלל מהיקשא מה שאין כן פה בברכות דליכא היקשא נשאר' סברא חיצונ' דל' זכר אינו כולל נקבה: דלפי מ"ש ס"ה גבי מ"א כו' ר"ל דלמאן דאמר אי קדם ובירך זוקף כפופים קודם מ"א לא יברך מ"א ה"ה הכא אם בירך שלא כו' אבל הב"ח גופיה חולק גם בזוקף כפופים כמ"ש מ"א בשמו ס"ק י"א אבל הט"ז ס"ק ו' חולק דכלהו צריכי דאפי' בירך שלא עשני אשה אעפ"כ מצי לברך שלא עשני עובדי כוכבים ועבד דבחד צד איכא למעליותא בעובדי כוכבים ועבד מאשה דאשה א"א לה לבוא לכלל חיוב כל המ"ע ובעובדי כוכבים אפשר שיתגייר ועבד אפשר שישתחרר ויתחייב בכל המצות ועובד כוכבים ועבד ג"כ איכא לכל א' צד מעליותא דעובדי כוכבים י"ל ייחוס ומתייחס אחר אביו משא"כ עבד אין לו ייחוס (וה"ה דהמ"ל כמ"ש מ"א ס"ק שאח"ז דעובדי כוכבי' יש בידו להתגייר אבל עבד אין בידו להשתחרר) ועבד חייב עכ"פ במצות שאשה חייבת משא"כ עובדי כוכבים ע"ש:
ז סָעִיף ד (ס"ק י) ואפי' גר כו' אשר עשו בחרן ומתרגמי' דשעבידו לאורייתא שגיירו אותם וכ' בהו לשון עשייה:
ח סָעִיף ה (ס"ק יא) לא כו'. דמ"א נתחייב מיד כשיושב וז"ל הרב"י כשיושב על המט' ומותח עצמותיו מברך מתיר אסורים מפני שמניע עצמותיו שהיו כל הלילה ככפותין וכשעומד על עמדו מברך זוקף כפופים מפני שהיתה קומתו כפופה כל הלילה ואם בירך תחלה זוקף כפופים קאמר רב עמרם שלא יברך אח"כ מתיר אסורים לפי שבכלל זקיפת הקומה היא תנועת האיברים כו' עכ"ל. וכ"כ הב"ח וז"ל אע"פ שכבר בירך על זקיפת קומתו כו' אין לחוש דעל כל חסד וחסד שעושה עם האדם בכל יום תקנו לו ברכה בפני עצמו עכ"ל:
ט סָעִיף ח (ס"ק יד) וי"א כו' בא למעוטי לן במדבר דליכא כו' כצ"ל: ודעת הפוסקים משמע כו' מדסתמו דבריהם: לכן נ"ל כו'. ר"ל להכריע ביניהן: דסומא ל"י פ"ע. דס"ל דברכת פוקח עורים נתקנ' על הנאת עצמו שפקח עיניו שהי' כל הלילה כסומא ועור לכן כיון שהוא סומא לא יברך משא"כ נותן לשכוי בינה ניתקן על הנאת העולם וכמ"ש דהלב נקרא שכוי וגם התרנגול נקרא שכוי ונתן לתרנגול ג"כ בינה להבחין (ר"ל דלב החרש ודאי מבין ואף שאין שומע התרנגול אין בכך כלום דהבנת התרנגול שמברכי' עליו זהו מקרי הנאת עולם ולכן בין על לבו ובין על התרנגול חרש יכול לברך) לכן גם חרש אף שאינו שומע קול התרנגול קורא מ"מ יכול לברך: עססי' ס"ט דסומא יכול לברך יוצר המאורות והטעם כמ"ש הטור שם וז"ל שאעפ"י שאינו רואה הא נהנה במאורות שרואים אחרים שיורהו הדרך אשר ילך בה. והם דברי הש"ס במגל' דף כ"ד ע"ב ואולי יש לחלק בין הכא להתם:
י סָעִיף ט (ס"ק טו) לא כו'. בני אשכנז כו' אחר פ' התמיד כצ"ל: וכמ"ש סי' ו' שלא לחזור לברך שנית בבה"כ:
יא סָעִיף ט (ס"ק טז) כי כו' ולקרות אותה כדינ' בברכותי'. ר"ל כי באמירת פסוק שמע ישראל לבד יצא מצות ק"ש דאוריי' ומה שאומרי' אח"כ ברכת ק"ש עם כל ק"ש אינו הק"ש כ"א מדרבנן דהא ידי ק"ש דאוריי' כבר יצא ואו' הברכות על ק"ש דרבנן לכן טוב שלא יתכוין לצאת באומרו פ' שמע ישראל כשרואה שלא יעברו הצבור זמן ק"ש (כי קי"ל בסי' ס' סעיף ד' במצות דאורייתא צריכא כוונ' וגם למאן דאמר מצות א"צ כוונה מ"מ כשמתכוין שלא לצאת מודה דלא יצא וכמבואר בפוסקים. גם לענין פסוק ראשון לכ"ע בעי כוונ' לקבל עול מלכות שמים כדלק' סי' ס"ג סעיף ד' לכן טוב שיתכוין שלא לצאת) ויש לו בזה יתרון שעי"כ יקרא אח"כ ק"ש עם הצבור (משא"כ כשרוצה לצאת באמירת פסוק שמע ישראל הוא ביחיד שלא בצבור) וגם כדינ' בברכותי' על ק"ש דאוריית': ובזה מתורץ קושית הרב"י דדין זה לומר בשכמל"ו אחר פ' שמע ישראל הוא ממנהגו של ר"י החסיד כמ"ש הטור ולמד כן מדאמרי' ברכות דף י"ג ע"ב שמע ישראל כו' זו ק"ש של ר"י הנשיא א"ל רב לר"ח לא חזינא לר' דמקבל עליו מלכות שמים (פירש"י שהי' שונה לתלמידיו מקודם זמן ק"ש וכשהגיע זמן ק"ש לא ראיתיו מפסיק) א"ר בר פחתי בשעה שמעביר ידיו על פניו מקבל עליו עול מלכות שמים. והביא הרב"י בשם הרא"ה שהקשה ע"ז וז"ל ומיהו לא מחוור שפיר דאלו רבינו הקדוש משום דחקי' דגירסי' הו' עביד ומשום דתורתו אומנתו אבל טפי עדיף לציבורא למימר ברכת ק"ש על ק"ש דאוריי' כו' עכ"ל וע"ש מ"ש הרב"י לתרץ ולפי דברי הב"ח א"ש דבאמת כשרוא' שהצבור לא יעברו זמן ק"ש לא יתכוין לצאת באמירת פרש' שמע ישראל וא"כ שפיר יקרא אח"ז עם צבור ברכת ק"ש על ק"ש דאוריית' גם מ"ש הרב"י מן הירושלמי י"ל בזה וע' ב"ח וא"א להאריך: שלא יאמר בכשמל"ו. דטעם אמירת בשכמל"ו כ' הרב"י וז"ל דכשאינו או' רק שמע ישראל נראה שאינה אלא סיפור דברים שאומרים ישראל כשמיחדים אבל כשאו' בשכמל"ו נראה שמכוין עכשיו לייחד כו' דאל"כ למה לו לו' בשכמל"ו עכ"ל וא"כ כשבאמת אינו מכוין לצאת לא יאמר בשכמל"ו דבז' נראה סותר שמתכוין לצאת: כיון שאינו מתכוין. ר"ל מה לי שנראה כמתכוין כיון דבאמת אינו מתכוין: ונ"ל דוקא כשירא כו' דדוקא באמירת בשכמל"ו ס"ל דאפי' לא יעברו צבור זמן ק"ש יתכוין שלא לצאת ויאמר בשכמל"ו דאין בזה גרעון כמש"ל. א"כ מה לו לשנות ממנהגו של עולם שאומרים בשכמל"ו: משא"כ אמירת כל הפ' דאדרבא באמירת כל הפ' משנה מן המנהג דאין אומרים כל הפ' א"כ ניהו כשירא שהציבור יעברו זמן ק"ש י"ל כל הפ' היינו משום די"א דכל הפ' ראשונה הוי דאוריית' וכן רבינו הקדוש בשע' שהי' מעביר ידיו ע"פ היה קורא כל פרש' ראשונ' וכן מ"ש שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד זו ק"ש של ר"י הנשיא ר"ל כל הפ' ראשונ' (וכמ"ש הר"י בפ' היה קורא על משנת האומנין קורין בראש האילן ע"ש) אבל כשלא יעברו הצבור זמן ק"ש טוב שלא ישנה מן הצבור שאין אומרים כל הפרשה: יאמר אתה הוא עד שלא נברא כו' ועיין הטעם בט"ז ס"ק ט':
א סָעִיף א ס"א כשיעור כו'. כ"ז סידור הרא"ש וטור אבל רי"ף ורמב"ם סידור אחר וגירסא שלנו בגמ' ג"כ סידור אחר: או לובש כו' או מצנפת. שלכן הוזכרו בשתי ברכות אלו ישראל שהם מצווין על כך: בא"י גומל כו'. כ"ה גי' הרא"ש וטור וכ"ה בספרים שלנו אבל הרי"ף והרמב"ם לא גרסי לעמו ישראל: ואין לענות כו'. שלכן אינה מתחלת בברוך ולכן יש לומר ויהי רצון כמ"ש בש"ע תוס' מ"ו א' ד"ה כל כו':
ב סָעִיף ב ס"ב עכשיו כו'. צריך לב' טעמים דאף שא"צ עובר לעשייתן בברכת השבח כמו בכל ברכות הראיה דפ' הרואה מ"מ סמוך לעשייתן בתכ"ד בעי כמ"ש בברקים בסי' רכ"ז ס"ג וכ"ז לדעת הרמב"ם דאינו מברך אא"כ נתחייב אבל הרמב"ן וש"פ כתבו דהברכות הוא על מנהגו של עולם וכמ"ש בס"ח בהג"ה וע' ר"ן בפ"ק דפסחים גבי על ביעור: וגם כו'. וכמ"ש בר"ה כ"ט א' ובירושלמי פ"ג דברכות והביאו הר"ן סוף פ"ק דר"ה וכ"ש באינו יודע כמ"ש הר"ן שם וכ"ש במה שהוא עצמו חייב שבכולן מוציא ואף בברכת המזון אפילו בשנים כמ"ש רפ"ז דברכות: ועונין כו' ע' מש"ל בסי' ח' ס"ה:
ג סָעִיף ד ס"ד שלא עשני. כן הוא ברי"ף ורמב"ם וכן הוא בתוספתא סוף ברכות וירושלמי שם אבל גי' ספרים שלנו שעשני ישראל וכן הוא ברא"ש וטור: ואפי' גר כו'. שיאמר שעשאני גר דזה נמי נקרא עשייה כמ"ש ואת הנפש אשר עשו בחרן וכמ"ש בב"ר שם פרשה ל"ט ובפ"ק דע"ז: והנשים כו'. טור שכן נהגו:
ד סָעִיף ה ס"ה אם קדם כו'. עמ"א:
ה סָעִיף ו ס"ו יש נוהגין כו'. טור וע"פ המדרש ועיין ילקוט תהלים סי' תש"ב ועיין תוס' מ"ו א' ד"ה כל: ואין כו'. דאין לחדש ברכה אחר הגמ' כמ"ש הרא"ש בפ"ק דקדושין וזה שכתב בסעיף ז' יש נוהגין כו': אך המנהג כו'. כמ"ש בירושלמי ובמ"ס מנהג עוקר הלכה ובכמה מקומות בש"ס:
ו סָעִיף ח ס"ח כל כו' וי"א כו'. כן כתב הר"ן בשם הרמב"ן וכל בו בשם הגאונים וכתב שכן פשט המנהג אבל הרמב"ם קרא תגר ע"ז וכתב שלא יברך פי' שום ברכה אפי' ברכת אשר נתן כו' וכ"כ בתוס' שם בד"ה כי פריס כו' והרא"ש והטור אלא שכ' בד"ה כי שמע כו' דשם אפי' לא שמע וכן כתב הרא"ש והוסיף הטור אלהי נשמה ורוקע כו' והמכין כו' שהם ג"כ על סידור העולם וכתב ב"י כיון דאיכא פלוגתא אומר אותה בלא כו' וד"מ כתב ולי נראה דאל ישנה מן המנהג וכנ"ל:
ז סָעִיף ט ס"ט אבל המנהג כו'. וכן מנהג הקדמונים כמ"ש בטור וכמ"ש למטה: ונהגו לסדר כו'. בטור כתב ובסידורי אשכנזים כתב אחר יהי רצון רבון כל העולמים והוא ע"פ מ"ש בתנא דבי אליהו העטופים ברעב בראש כל חוצות אין רעב אלא מד"ת שנאמר לא רעב ללחם ועל אותו הדור הוא אומר לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר כו' וכתב שבולי לקט והנהיגו קדמונינו לומר אותה בכל יום קודם התפלה ועיקרו נתקן משום דורו של שמד וזהו שאמר ירא שמים בסתר וזהו שאמר ואומרים שמע ישראל כו' כי גזרו שלא לקרות ק"ש ולכן אומרים ג"כ אתה הוא ומקדש את שמך ברבים והוזכרו בתוס' ברכות מ"ו א' ובפסחים דף ק"ד ב' וכתב בטור שנתקנה ע"פ הירושלמי אתה הוא כו' כמ"ש בעת ההיא כו' ואח"כ ברכת התורה ופ' התמיד כו' וכתב הטור והוקשה לי ע"ז הסדר לומר פסוקים קודם ברכת התורה ונהגתי בעצמי לברך אחר ברכת אלהי נשמה כו' וכתב בדרכי משה והמנהג לברך אחר אשר יצר ועושין כן ע"פ הטור ואע"ג שהוא כתב אחר אלהי נשמה היינו לסברא שלא להפסיק בין אשר יצר לאלהי נשמה אבל אנן ס"ל דמותר להפסיק כמו שכתב לעיל סי' ו'. אבל ראיתי בכל הספרים קדמונים ואחרונים שהנוסחא מימי אבותינו אשר סדרו לנו הברכות לברך אחר כל הברכות קודם פ' התמיד וסידור אלהי נשמה אחר ברכת אשר יצר מיד וכ"כ הר"י בסה"י דאשר יצר סמוכה לברכת אלהי נשמה וכ"כ כל הפוסקים ועי' תוס' ברכות מ"ו ד"ה כל כו' והרא"ש בפ"א סי' י"ג ומי שהשכים כו' כשקורא פ' קרבנות כו' ותשובה ריש כלל ד' והמשכים ללמוד יברך ענ"י ואשר יצר ואלהי נשמה וכל סדר הברכות עד ברכת התורה וברכת התורה בכלל כו' וכן הוא בסידור הרמב"ם בפרק ז' מהלכות תפלה ובכל הספרים והסידורים הראשונים וכן הוא באבודרה"ם ומה שהקשה הטור היינו לסברתו דסבירא ליה כסברא הראשונה אבל לסברא אחרונה וכמו שהסכים בהג"ה אין לחוש ואף לסברא ראשונה יאמר קודם הסידור לעולם יהא כו' וכן הוא בסידור התפלות של הרמב"ם כמ"ש בריש הסדר נהגו העם לקרות כו' לעולם כו' ועי' פ"ז מהלכות תפלה הלכה י"א וגם שהגאונים כתבו שאין להפסיק בין ברכת אשר יצר לאלהי נשמה ומאלהי נשמה מתחיל סדור הברכות עד הגומל כו': וטוב כו'. כי בלא בשכמל"ו אינו אלא כסיפור דברים: ויוצא בזה. כמ"ש ברפ"ב דברכות ואף למ"ד חוזר וגומרה מ"מ שלא בזמנה קורא ול"נ שאין נכון בזה לצאת בלא ברכות וגם מחמת זה לא יסמוך גאולה לתפלה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.