Shulchan Aruch, Orach Chayim 47 — שולחן ערוך, אורח חיים מז
א בִּרְכַּת הַתּוֹרָה, צָרִיךְ לִזָּהֵר בָּהּ מְאֹד.
ב צָרִיךְ לְבָרֵךְ בֵּין לְמִקְרָא בֵּין לְמִשְׁנָה בֵּין לִגְמָרָא: הַגָּה: בֵּין לְמִדְרָשׁ (טוּר).
ג הַכּוֹתֵב בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ קוֹרֵא, צָרִיךְ לְבָרֵךְ.
ד הַמְהַרְהֵר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ: הַגָּה: וְה"ה דְּיָכוֹל לִפְסֹק דִּין בְּלֹא נְתִינַת טַעַם לִדְבָרָיו (רַ"ן פ"ק דְּשַׁבָּת וּפֶרֶק כָּל הַצְלָמִים כָּתַב דְּהָוֵי כְּהִרְהוּר).
ה בִּרְכוֹת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה. וְהַעֲרֵב נָא וְכו' וַאֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ.
ו אוֹמֵר וְהַעֲרֵב עִם וָי"ו: הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים בְּלֹא וָי"ו וְכֵן נָהֲגוּ ( רַמְבַּ"ם פֶּרֶק ז' מֵהִלְכוֹת תְּפִלָּה וְרַשְׁבָּ"א בְּשֵׁם הַמָּאוֹר וְאַבּוּדַרְהַם) אֲבָל יוֹתֵר טוֹב לוֹמַר בְּוָי"ו.
ז בִּרְכַּת אַהֲבַת עוֹלָם פּוֹטֶרֶת בִּרְכַּת הַתּוֹרָה, אִם לָמַד מִיָּד בְּלִי הֶפְסֵק.
ח וְיֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִי סַגֵּי בְּקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע סָמוּךְ לָהּ מִיָּד בְּלִי הֶפְסֵק, וְלָכֵן יֵשׁ לִזָּהֵר לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַתּוֹרָה קֹדֶם אַהֲבַת עוֹלָם.
ט יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם הִפְסִיק בֵּין בִּרְכַּת הַתּוֹרָה לְלִמּוּדוֹ, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, וְהַנָּכוֹן שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק בֵּינֵיהֶם, וְכֵן נָהֲגוּ לוֹמַר פָּרָשַׁת בִּרְכַּת כֹּהֲנִים סָמוּךְ לְבִרְכַּת הַתּוֹרָה.
י אִם הִפְסִיק מִלִּלְמֹד וְנִתְעַסֵק בַּעֲסָקָיו, כֵּיוָן שֶׁדַּעְתּוֹ לַחֲזֹר וְלִלְמֹד לָא הָוֵי הֶפְסֵק, וְהוּא הַדִּין לְשֵׁנָה וּמֶרְחָץ וּבֵית הַכִּסֵא, דְּלָא הָוֵי הֶפְסֵק.
יא שְׁנַת קֶבַע בַּיּוֹם עַל מִטָּתוֹ הָוֵי הֶפְסֵק, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא הָוֵי הֶפְסֵק, וְכֵן נָהֲגוּ.
יב אַף אִם לָמַד בַּלַּיְלָה, הַלַּיְלָה הוֹלֵךְ אַחַר הַיּוֹם שֶׁעָבַר, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא יָשַׁן.
יג הַמַּשְׁכִּים קֹדֶם אוֹר הַיּוֹם לִלְמֹד, מְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַתּוֹרָה, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ כְּשֶׁיֵּלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת. הַמַּשְׁכִּים קֹדֶם אוֹר הַיּוֹם, מְבָרֵךְ כָּל סֵדֶר הַבְּרָכוֹת, חוּץ מִבִּרְכַּת הַנּוֹתֵן לַשֶּׂכְוִי בִינָה וּפָרָשַׁת הַתָּמִיד עַיֵּן לְעֵיל סי' א' סָעִיף ו' שֶׁיַּמְתִּין מִלְּאָמְרָם עַד שֶׁיֵּאוֹר הַיּוֹם: הַגָּה: וּלְכַתְּחִלָּה יִטֹּל יָדָיו קֹדֶם שֶׁיְּבָרֵךְ לִלְמֹד וְאִם לֹא הָיָה לוֹ מַיִם יָכוֹל לִלְמֹד וּלְבָרֵךְ בְּלֹא נְטִילָה כְּמוֹ בִּשְׁאָר בְּרָכוֹת שֶׁמְּבָרֵךְ קֹדֶם נְטִילָה כְּדִלְעֵיל סִימָן מ"ו (אָגוּר).
יד נָשִׁים מְבָרְכוֹת בִּרְכַּת הַתּוֹרָה:
English Summary
A high-level overview of the main points in this siman and how the poskim discuss them. It is not the final word on any halacha.
The bracha on learning Torah: the care it calls for, which learning needs it, its wording, what counts as an interruption, and when it is said again.
seifim 1–2 The Mechaber writes that one must be very careful with birkat haTorah (the bracha said before learning Torah). The Mishnah Berurah explains that one may not learn until he has said it, and should say it with great joy. He brings the Chachamim's teaching that the land was lost because the people did not say this bracha before learning. They learned Torah like any other wisdom, and it was not precious to them. The Mishnah Berurah, citing the Sha'agat Aryeh, holds that the bracha is a Torah obligation (d'oraita). So one who is unsure whether he said it says it again, but only asher bachar banu, the finest of these brachot. The Aruch HaShulchan agrees. He adds that if one remembers only after ahavah rabbah (the bracha before Kriyat Shema), that bracha has exempted him. The Mechaber writes that the bracha is needed for Mikra (Scripture), Mishnah and Gemara, and the Rema adds Midrash. The Mishnah Berurah explains that the Mechaber agrees, counting Midrash as part of Mikra.
seifim 3–4 The Mechaber rules that a person who writes down words of Torah says the bracha, even though he does not read aloud. One who only thinks about words of Torah does not say it. The Magen Avraham, the Taz and the Mishnah Berurah explain that thinking is not like speaking. The Rema adds that, in the same way, one who has not yet said the bracha may give a ruling without stating its reason, since that counts only as thinking. The Taz questions the ruling on writing, since writing is no more than thinking. The Magen Avraham limits it to one who writes for his own study and understands what he writes. A scribe who copies without trying to understand does not say the bracha. The Mishnah Berurah reports that the later poskim agreed not to rely on writing alone. One who writes Torah should say a few words aloud after the bracha, unless he says the verses of Birkat Kohanim (the priestly blessing) after it, as is the custom. The Taz and the Mishnah Berurah give the same advice to those who learn in depth silently from a book. The Aruch HaShulchan differs on writing. He holds that writing counts as speech, since the Torah has been preserved through writing, and so the writer says the bracha.
seifim 5–6 The Mechaber gives the wording: "asher kideshanu bemitzvotav vetzivanu al divrei Torah," then "veha'arev na," then "asher bachar banu." The Gra notes that "al divrei Torah" is the version of the Rif and the Rambam. The Mishnah Berurah writes that the custom in his lands is "la'asok bedivrei Torah" (to engage in words of Torah). The Mechaber writes "veha'arev" with a vav (and). The Rema writes that some say it without the vav and that this was the custom, but that the vav is better. The Magen Avraham and the Mishnah Berurah explain that with the vav, veha'arev na is one bracha with the one before it. The Taz and the Mishnah Berurah explain that saying the vav satisfies every view. Leaving it out would be an interruption in the middle of the bracha for those who hold it is one bracha. On answering amen after "la'asok bedivrei Torah," the Mishnah Berurah reports that most later poskim lean against answering. The Aruch HaShulchan writes that one may answer amen there, as the Arizal did.
seifim 7–8 The Mechaber writes that saying ahavat olam exempts a person from birkat haTorah, if he learns right after it without an interruption. The Mishnah Berurah explains that it contains the theme of birkat haTorah ("put in our hearts to learn and to teach"). He adds that one must learn at least a little, and then he does not say birkat haTorah for the rest of that day. The Mechaber is in doubt whether reading Kriyat Shema right after it is enough. So he writes that one should take care to say birkat haTorah before ahavat olam. The Taz and the Mishnah Berurah explain that Kriyat Shema may count only like words of Tefillah. The Mishnah Berurah reports that the Gra proves that Kriyat Shema does not help for this.
seifim 9–10 The Mechaber cites a view that an interruption between birkat haTorah and learning does not matter. He writes that the right practice is not to interrupt, and that the custom is to say Birkat Kohanim right after the bracha. The Magen Avraham explains that view: the mitzvah is to learn day and night, so one's mind is never off it. The Mishnah Berurah reports that most later poskim, among them the Pri Chadash and the Gra, disagree. In their view one who interrupts right after the bracha must say it again. The Mechaber rules that one who stopped learning to attend to his affairs, intending to return, has not made an interruption. The same is true of sleep, the bathhouse and the bathroom. The Mishnah Berurah explains that sleep here means a nap while sitting. The Magen Avraham infers that one who does not usually learn, and then decides to learn, must say the bracha again. The Taz disagrees, since the obligation to learn rests on a person at all times. The Mishnah Berurah concludes that one may be lenient, since in a doubt about a bracha one does not say it.
seifim 11–12 The Mechaber rules that a fixed sleep in bed by day is an interruption. He cites a view that it is not, and writes that this is the custom. The Taz explains the first view: after a fixed sleep a person is like a new creation, as in the morning. The Mishnah Berurah reports that many poskim, among them the Gra, hold that one says the bracha again, and that one who says it has not lost. The Mechaber writes that one who learned at night does not say the bracha again as long as he has not slept, since the night goes after the day that passed. On one awake all night, the Mishnah Berurah records two views and does not have him say the bracha in the morning. He advises such a person to hear it from someone else, intending to be included. The Aruch HaShulchan holds that one who did not sleep all night says the bracha at daylight.
seifim 13–14 The Mechaber writes that one who rises before daylight to learn says birkat haTorah and does not say it again at shul. He may say all the morning brachot then, except hanotein lasechvi binah and the passage of the Tamid (the daily offering), which wait until daylight. The Mishnah Berurah explains that the Tamid was offered only by day. The Rema adds that one should preferably wash the hands first. Without water, one may learn and say the bracha without washing. The Mechaber writes that women say birkat haTorah. The Magen Avraham explains that women must learn the laws that apply to them, and that they say the korbanot passages. The Gra rejects this. He holds that the reason is that women say brachot on positive mitzvot bound to a time.
This English summary is for review purposes only. It is not a halachic source and is not to be used for a halachic ruling. Suggestions or corrections are welcome: please add them to the comments section below. Go to the comments ↓ Each comment is reviewed by a TorahSages editor.
English summary © 2026 TorahSages · CC BY-NC-ND 4.0 · torahsages.com/library/shulchan-aruch/orach-chayim/47 · Copyright & Licensing
מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah
סָעִיף א
א (א) ברכת התורה - עיין בשאגת ארי' סי' כ"ד דמסיק שברכת התורה הוא מן התורה ולכן אם נסתפק לו אם בירך ברכת התורה חוזר ומברך ומ"מ כיון שהוא לו ספק לא יברך אלא ברכת אשר בחר בנו שהיא המעולה שבברכות כדאיתא בגמ' ועיין בשע"ת שהביא בשם קצת אחרונים דסוברין דמספק לא יחזור ויברך ובאמת קשה מאד לסמוך עליהם אחר דהרבה ראשונים [הלא המה הרמב"ן והחינוך והרשב"א בפ' ג' שאכלו] סוברים דבה"ת הוא מן התורה וידוע שעונש מי שאינו מברך על התורה גדול מאד. אך אם נזכר זה לאחר התפלה שכבר בירך ברכת אהבה רבה אפשר דיש להקל בזה אפילו אם לא למד תיכף לאחר התפלה [פמ"ג בפתיחה] ואם יכול לבקש מאחר שיוציאנו בבה"ת או שיכוין לכתחלה בברכת אהבה רבה לפטור וללמוד תיכף לאחר התפלה מה טוב. ובפרט לפי מה שמצאתי אח"כ בספר מאמר מרדכי שמביא בשם הלבוש וע"ת ג"כ דהוא מדרבנן בודאי צריך ליזהר לכתחלה לעשות כן. וברכת התורה בצבור לכו"ע דרבנן משום כבוד הצבור שהרי כבר בירך בשחרית [אחרונים]: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) מאד - שלא ללמוד עד שיברך ויברך אותה בשמחה גדולה דמצינו שאחז"ל על מה אבדה הארץ ויאמר ה' על עזבם תורתי ואחז"ל שדבר זה נשאל לנביאים על מה אבדה הארץ שישראל היו עוסקים בתורה ומצינו שכל זמן שהיו עוסקים בתורה ויתר הקב"ה על עונותיהם ולכן לא ידעו על מה אבדה והקב"ה הבוחן לבבות ידע כי אע"פ שהיו עוסקין בתורה לא היו עוסקין לשם לימוד התורה אלא כמו שלומדין שאר חכמות ולכן לא ברכו בה"ת שלא היתה התורה חשובה בעיניהם ולכן לא הגינה. ולכן צריך ליזהר מאד וליתן הודאה על שבחר בנו ונתן לנו כלי חמדתו. גם אחז"ל שאינו זוכה ח"ו להיות לו בן ת"ח עבור זה שאינו נזהר בבה"ת: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג (ג) בין למדרש - והמחבר ג"כ מודה בזה אלא דס"ל דהוא בכלל מקרא: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד (ד) הכותב - ס"ל דכתיבה עדיף מהרהור והטעם י"א משום דעביד מעשה וי"א דדרך הכותב להוציא תיבות מפיו בשעת הכתיבה. וכל זה בכותב ספרים לעצמו דרך לימודו ומבין מה שהוא כותב אבל סופר המעתיק ואינו מבקש להבין א"צ לברך דאין זה לימוד וכ"ש אם כותב איזה פסוק באיגרת הרשות לדבר צחות א"צ לברך כיון שאינו מתכוין ללמוד. ולענין מעשה הסכימו האחרונים שלא לסמוך על דעת המחבר לברך על הכתיבה לבדה בכל גווני שהרי מ"מ אינו רק מהרהר בדברי תורה אלא ראוי לכל כותב בד"ת שיוציא מפיו קצת תיבות להנצל מברכה לבטלה אם אינו אומר פסוקי ברכת כהנים או ברייתא דאלו דברים אחר הברכה כמו שנוהגין: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה (ה) אינו צריך - דהרהור לאו כדיבור דמי ולפ"ז יש ליזהר לאותן הלומדים בעיון מתוך הספר שיזהרו להוציא קצת ד"ת בפה אחר הברכה אם אינו אומר פסוקי ברכת כהנים או שאר ד"ת אחר הברכה כמו שנוהגין: ש"ע סָעִיף ד
ו (ו) דיכול וכו' - נראה דוקא לפסוק דין בין בעלי דינין דאינו דרך לימוד אבל ללמוד דין בספר בלי טעם מברך דלא גרע מכותב [מטה יהודא בסי' זה]: ש"ע סָעִיף ד
ז (ז) לפסוק - שהטעם שהוא עיקר הדין אינו אלא מהרהר בלבו. והגר"א בביאורו חולק ע"ז וס"ל דלא גרע זה מהקורא מקרא בלבד דצריך לברך. ואפי' בהרהור לבד מחמיר שלא להרהר כ"ז שלא בירך בה"ת. ולכו"ע מותר לעשות איזה פעולת מצוה קודם בה"ת אע"ג דבעת מעשה בודאי הוא מהרהר בדין הזה אפ"ה מותר דכל שאינו מתכוין ללימוד א"צ ברכה [הגר"א לקמן בס"י]: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ח (ח) על ד"ת - ומנהג מדינותינו לומר לעסוק בד"ת. גר יכול לומר ברכת אשר בחר בנו [אחרונים]: ש"ע סָעִיף ה
ט (ט) והערב נא - ויש מדקדקין להוסיף וצאצאי צאצאינו כי כל מי שהוא ת"ח ובנו ובן בנו ת"ח שוב אין התורה פוסקת מזרעו שנאמר לא ימושו מפיך וגו' וא"צ לכך כי בכלל וצאצאינו הוא ג"כ בני בנים [מ"א]: ש"ע סָעִיף ה
י (י) ואשר בחר - ותמיד תהיה תפלת האב והאם שגורה בפיהם להתפלל על בניהם שיהיו לומדי תורה וצדיקים ובעלי מדות טובות ויכוין מאוד בברכת אהבה רבה ובברכת התורה בשעה שאומרים ונהיה אנחנו וצאצאינו וכן כשאומר בובא לציון למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יא (יא) וי"ו - דברכה אחת היא דאלו היתה ברכה בפ"ע היתה פותחת בברוך ואע"ג דסמוכה לחבירתה היא מ"מ כיון דברכות קצרות הן ה"ל לפתוח בברוך מידי דהוי אברכות הבדלה שפותחות בברוך אע"פ שהן סמוכות כיון שהן קצרות והי"א ס"ל דשאני ברכות הבדלה שאינן סמוכות שאם רצה אומר על כל אחד בפני עצמו על הנר ועל הבשמים: ש"ע סָעִיף ו
יב (יב) יותר טוב וכו' - כי בזה יצאנו ידי כל הדיעות אבל אם תאמר בלא וי"ו הוי הערב נא ברכה בפ"ע והוי הפסק לאותה דיעה שס"ל ברכה אחת היא וכן נוהגים כהיום לומר והערב בוי"ו ולענין עניית אמן אחר לעסוק בד"ת יש דיעות בין האחרונים. ורוב האחרונים מצדדים שלא לענות אמן ונכון שיברך המברך ברכה זו בלחש: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יג (יג) אהבת עולם - נקט אהבת עולם לפי מה שפסק לקמן בסימן (נ"ט) [ס'] ס"א אבל להרמ"א שם אומרים אהבה רבה בשחרית. ופשוט דה"ה בברכת אהבת עולם בערבית ג"כ שפוטרת דזיל בתר טעמא. ונ"מ לענין אם עבר וישן שינת קבע על מטתו קודם לדעת המחבר לקמן בסעי' י"א דשינת קבע הוי הפסק ואפילו לפי המנהג שנהגינן כדעת הי"א שם להקל מ"מ טוב יותר שיכוין בברכת אהבת עולם לפטור לצאת ידי דעת רוב הפוסקים המחמירין בזה כמבואר לקמן במ"ב עיי"ש. ועיין בבה"ל עוד נ"מ: ש"ע סָעִיף ז
יד (יד) פוטרת - שיש בה מעין ברכת התורה ותן בלבנו ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים וכו' ולכאורה מדסתם משמע דאפילו לא כיון בעת הברכה לפטור בזה בה"ת סגי ועיין בבה"ל: ש"ע סָעִיף ז
טו (טו) אם למד - דברכת אהבה רבה כיון דניתקן העיקר לק"ש לא מיתחזי לשם בה"ת אלא בשונה מיד וכתב הלבוש שאף אם התפלל וסיים התפלה אינו נקרא בזה הפסק כיון שאח"כ למד מיד: ש"ע סָעִיף ז
טז (טז) מיד - אפי' מעט לשם מצות לימוד ואז שוב לא יצטרך לברך כל אותו היום אפילו הפסיק ועמד וחזר ללימודו על דרך שיתבאר לקמיה בברכת התורה: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יז (יז) ויש להסתפק - די"ל דק"ש הוי רק כדברי תפלה כיון שאינו אומר זה לשם לימוד ועיין בביאור הגר"א שהוכיח בפשיטות דאין ק"ש מועיל לזה אח"כ מצאתי ג"כ בספר אליהו רבא שהביא כן מהרבה פוסקים ופסק כן להלכה. ונראה דאם קרא ק"ש לאחר זמן ק"ש דהוי כקורא בתורה אפשר דלכו"ע אין צריך לחזור ולברך אפילו אם לא למד אח"כ מיד: ש"ע סָעִיף ח
יח (יח) יש ליזהר - דשמא ישכח ללמוד תיכף לאחר התפלה: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יט (יט) שאם הפסיק - טעמם דדוקא באהבה רבה דלא הוי עיקר ברכה לברכת התורה אז אינו פוטר אלא א"כ למד מיד בלי הפסק אבל ברכת התורה פוטרת כל היום אפילו לא למד אחר תפלת שחרית עד חצי היום ולא דמי לכל הברכות שאסור להפסיק בין הברכה להמצוה כמ"ש סימן ר"ו דשאני הכא דמצוה להגות יום ולילה וא"כ לעולם ליכא היסח הדעת אבל רוב האחרונים חולקין על המחבר דמסכים לדעת היש אומרים הזה דלא כתב המחבר רק והנכון וכו' וסבירא להו דדין ברכת התורה כמו בכל ברכת המצות או הנהנין דצריך לחזור ולברך אם הפסיק תיכף אחר הברכה אף אם יודע בבירור שלא הסיח דעתו דכיון שלא התחיל עדיין בהמצוה אין לה אח"כ על מה לחול וכן הסכים הפר"ח והגר"א וכן העתיק הח"א להלכה. ומ"מ נ"ל דכיון שיש פוסקים שסוברין דאין צריך לחזור ולברך יותר טוב אם אירע לו שהפסיק אחר ברכת התורה שיכוין אח"כ בברכת אהבה רבה לצאת בזה ידי ברכת התורה וילמוד מעט תיכף אחר שסיים תפלתו. ועיין בבה"ל: ש"ע סָעִיף ט
כ (כ) וכן נהגו - הטעם בג' פסוקים שרצו לסדר כדרך הקורא בתורה ונקטו אלו משום שיש בהן ברכה. ומותר לומר אפי' קודם אור הבוקר דלא כיש מחמירין לאסור אז לומר אלו הפסוקים מטעם שאין נשיאת כפים בלילה דז"א דמטעם לימוד אנו אומרים אותו ולא מטעם נשיאת כפים: ש"ע סָעִיף ט
כא (כא) ברכת כהנים - ונהגו לומר ג"כ אלו דברים שאין להם שיעור שהיא משנה ומימרא דאלו דברים שאדם וכו' כדי לקיים מקרא ומשנה וגמרא: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
כב (כב) כיון שדעתו - משמע דמי שאין דרכו ללמוד ונמלך ללמוד צריך לחזור ולברך כ"כ המ"א והט"ז כתב להיפך דמדלא כתב השו"ע אם דעתו לחזור משמע דס"ל דמסתמא אמרינן דהוי דעתיה אם יזדמן שיוכל ללמוד אפי' בשעה שאין רגיל ללמוד שילמוד ויש להקל בספק ברכות [א"ר וגם הפמ"ג הניח בצ"ע וגם הגר"א בביאורו אף שהוא מפרש בשו"ע כהמ"א מ"מ לדינא הוא מסכים בסוף ס"ח כהט"ז והוא כהפירוש הראשון שברא"ש דס"ל דאפילו במי שאינו רגיל ללמוד אין צריך לחזור ולברך]: ש"ע סָעִיף י
כג (כג) לשינה - ר"ל שינת עראי דהיינו שהתנמנם במיושב על אצילי ידיו ואפילו בלילה: ש"ע סָעִיף י
כד (כד) ומרחץ ובה"כ - לפי שגם שם אינו מסיח דעתו עדיין מללמוד אח"כ ועוד שגם שם צריך ליזהר בדיניהם כמו בגילוי טפח וטפחיים בבה"כ וכיוצא בזה במרחץ לענין שאילת שלום ע"כ לא הסיח דעתו עדיין מהתורה. ועיין בביאור הגר"א: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
כה (כה) וכן נהגו - ובל"ח כתב ולי נראה שהמברך תע"ב וכן נהג מורי מהר"י לברך וכן הסכים הפר"ח וא"ר בשם הרבה ראשונים ואחרונים וכ"כ הגר"א וכן העתיק הח"א להלכה [ואף דבפמ"ג משמע דנוכל לסמוך על המנהג הזה שלא לברך עכ"פ נראה פשוט בהסומך על כל הפוסקים שהזכרנו ומברך לא הפסיד]: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
כו (כו) בלילה - ר"ל ואפי' לא למד ביום כלל: ש"ע סָעִיף יב
כז (כז) שעבר - שכל זמן שהוא ניעור מוטל עליו ללמוד כ"ז שיש לו פנאי ואין ההפסק וההיסח הדעת חשיב הפסק לענין ברכת התורה: ש"ע סָעִיף יב
כח (כח) שלא ישן - ר"ל שינת קבע אבל אם ישן שינת קבע על מטתו אפילו בתחלת הלילה חשיב הפסק ואפילו הי"א שבסעיף י"א מודו בזה. ואם היה ניעור כל הלילה י"א דא"צ לברך בבוקר וי"א דצריך לברך כי קבעו חכמים ברכה זו בכל יום דומיא דשאר ברכות השחר וספק ברכות להקל אך אם אפשר לו יראה לשמוע בה"ת מאחר ויאמר לו שיכוין להוציאו בהברכות והוא יכוין לצאת ויענה אמן ויאמר אח"כ איזה פסוקים כדי שיהא נחשב לו במקום לימוד או יכוין לצאת בברכת אהבה רבה וילמוד תיכף מעט אחר שיסיים תפלתו. ואם היה ישן ביום שינת קבע על מטתו ובלילה שלאחריו היה ניעור כל הלילה פסק הגאון רע"א דבזה לכו"ע צריך לברך בבוקר בה"ת ואין ברכת אהבת עולם של ערבית פוטרת אם לא למד מיד אחר התפלה: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
כט (כט) מברך בה"ת - ואף אם חזר וישן אח"כ שינת קבע קודם אור היום או ביום א"צ לחזור ולברך כי מסתמא דעתו של אדם לפטור בברכה זו עד שינת הלילה שאחריו וכ"ז לפי הי"א שבסעיף י"א אבל לפי מה שכתבנו שם דאף בשינת קבע ביום המברך לא הפסיד כ"ש בזה שהיה ישן שינת קבע קודם אור היום דהמברך לא הפסיד: ש"ע סָעִיף יג
ל (ל) קודם אור היום - ואפילו במשכים אחר חצות לילה לאיזה ענין ודעתו לחזור ולישן עוד אח"כ שינת קבע אפ"ה יוכל לברך כל אלו הברכות ושוב לא יצטרך לברך אותם כשיקום בבוקר לבד ברכת אלקי נשמה יאמר בלי חתימה והמעביר שינה יאמר בלי הזכרת השם ואח"כ כשיקום בבוקר יאמר אותן בהזכרת שם ומלכות כראוי. ועיין בביאור הלכה: ש"ע סָעִיף יג
לא (לא) בינה - והאחרונים הסכימו שגם ברכה זו יכול לברך אפילו קודם שיאיר היום אך י"א שלכתחלה יש ליזהר שלא לברך אותה קודם שיאיר היום אם לא ששמע קול תרנגול ובדיעבד יצא אפילו לא שמע קול תרנגול ודוקא שיברך אותה מחצות לילה ואילך אבל קודם חצות אפילו בדיעבד יחזור ויברך ואפילו אם שמע קול תרנגול ועיין בביאור הלכה: ש"ע סָעִיף יג
לב (לב) ופרשת התמיד - וכל משניות הקרבנות שאחריה כי הם במקום הקרבתן ואין הקרבתן אלא ביום: ש"ע סָעִיף יג
לג (לג) ללמוד ולברך - ויקנח ידיו בכל מידי דמנקי: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
לד (לד) מברכות - הטעם עיין בביאור הלכה: ש"ע סָעִיף יד
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף ג
א כתב הב"ח לומר וצאצאינו וצאצאי צאצאינו דאמרי' כל שהוא ובנו וב"ב ת"ח אין תורה פוסקת מזרעו לעולם עכ"ל ול"נ דצאצאינו היינו יוצאי חלצינו וכן תרגום באיוב כ"א על וצאצאיו בניא ובני בניא לכן אין לשנות הנוסחא: הכותב. נראה דוקא בכותב ספרים לעצמו דרך לימודו ומבין מה שהוא כותב אבל סופר המעתיק ואינו מבקש להבין מה שהוא כותב א"צ לברך דאין זה לימוד ואפי' בכותב דרך לימודו צ"ע דהא עכ"פ הרהור הוא ובאגודה סיים וכתב ובלבד שלא יכתוב אגרות רשות וכ"כ התשב"ץ וצ"ל דה"פ אף על פי שכותב פסוקים באגרות רשות א"צ לברך: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ב המהרהר. דהרהור לאו כד"ד [עסי' ס"ב ס"ג]: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ג על ד"ת. נוסחא אשכנזית לעסוק בד"ת דקאי על עסק התורה אבל על דברי תורה משמע דקאי נמי על עסק המצות [ב"ח טור ואבודרהם] גר יכול לברך ג"כ אשר בחר בנו וכו'] אגרת הרמב"ם סימן ט' כ"ה]: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ד עם וי"ו. דברכה א' היא דאלו הית' ברכה בפ"ע היתה פותחת בברוך ואף על גב דסמוכה לחברת' היא מכל מקו' כיון דברכו' קצרות הן ה"ל לפתוח בברוך מידי דהוה אברכת הבדלה שפותחת בברכות אף על פי שהם סמוכות כיון שהם קצרות והי"א ס"ל דשאני ברכות הבדלה שאינן סמוכות שאם רצה אומר על כל א' בפ"ע על הנר ועל הבשמים: ש"ע סָעִיף ו
ה יותר טוב וכו'. משום שהרי לסוברים דברכה א' היא אם אמרה בלא וי"ו מפסיק באמצע הברכה [ב"י] ובכוונות כתב שהאר"י נהג לענות אמן בנתים דס"ל ברכה בפ"ע היא עכ"ל: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ו אם למד מיד. [עסי' ס'] ואז פוטרת לימוד של כל היום: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
ז אין בכך כלום. ול"ד לכל הברכות שאסור להפסיק בין הברכו' למצוה כמ"ש סי' ר"ו שאני הכא דמצוה להגות יומם ולילה וא"כ לעולם ליכא היסח הדעת: ש"ע סָעִיף ט
ח ברכת כהנים. וכיון דאמרי' להו מטעם לימוד אומרים אותן ואפי' קודם אור הבקר [ל"ח] דלא כרש"ל שכתב בתשובה לומר קודם אור הבוקר פסוקים אחרים כיון שאין נשיאות כפים בלילה: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
ט כיון שדעתו לחזור. משמע דמי שאין דרכו ללמוד ונמלך ללמוד צריך לברך וכ"כ הרא"ש בתשו' כלל ד' סי' ב': ש"ע סָעִיף י
י ומרחץ. דהא צריך ללמוד דיני ב"ה ומרחץ: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יא שינת קבע. ול"ח כ' שרבו מהר"י גינצבורג נהג לברך כשישן ביום: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יב כל זמן שלא ישן. משמע דאם נעור כל הלילה א"צ לברך בבקר וצ"ע דבשלמא לסברת הטור דס"ל דבשינה תליא מילתא אם לא ישן א"צ לברך אבל לפי מה שנהגו שלא לברך כשישן ביום א"כ דמה שמברך בבוקר היינו משום שקבעו חכמים ברכה זו בכל יום דומיא דשאר ברכות השחר תדע דהא לר"ת כשעומד קודם עלות השחר א"צ לברך וכשמאיר היום צריך לברך א"כ לדידן נמי אף שלא ישן כשמאיר היום צריך לברך שלא היה דעתנו לפטור רק ליום א' כתקנת חז"ל ואם ישן והשכים קודם עלות השחר צריך ג"כ לברך מידי דהוה כשאר ברכות השחר שמברך אותם קודם היום ועמ"ש ס"ס תרל"ט: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
יג חוץ מברכת הנותן לשכוי בינה. ובכתבים איתא שיוכל לומר הנותן לשכוי מיד אחר חצות לילה וכ"מ בזוהר ויקהל ע' שמ"ב ונ"ל דוקא אם שמע קול תרנגול ע"ס מ"ו ס"ח ומ"מ טוב ליזהר לכתחלה: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
יד נשים וכו'. דהא חייבות ללמוד דינין שלהם כמ"ש בי"ד סימן רמ"ו ס"ו ועוד דחייבות לומר פ' הקרבנות כמו שחייבות בתפלה וא"כ קאי הברכה ע"ז [ב"י בשם אגור] עמ"ש סי' קע"ז ס"ג: ש"ע סָעִיף יד
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף ג
א כתב הב״ח עמ״א ועא״ר ג׳ השיג דבמשלי אין שם רק באיוב כ״ט ח׳ וכ״ז י״ד ושם נזכר בניו ובהכרח וצאצאיו בני בנים יע״ש ע״ש בני חיי ומזוני לאו בזכותא כו׳ אבל ע״י זכות גדול מהני ועסק התורה שיהיו עמילים בעיון זכות גדול מהני וז״ש אם בחקתי ע״מ עמלים ונתתי גשמיכם זכות גדול מהני ובשם כ״ג על שלא ברכו בתורה תחלה שלא נהגו כבוד לקרות לת״ח ראשון לתורה: הכותב עמ״א וכ״כ הט״ז אות ב׳ ושם פירשתיו: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ב המהרהר דלאו כדיבור דמי וע׳ מ״ש אי״ה בסי׳ ס״ב ופ״ד ופ״ה וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ג על ד״ת עמ״א וכן העתיק הלבוש וכן מנהגינו לעסוק בד״ת והפר״ח הקשה דתינח ת״ח בעלי בתים שא״י לעסוק לכך נכון על ד״ת וי״ל דכולם כאיש אחד הם כמו והאר עינינו שמבקשים שיאר ה׳ עיני ת״ח הם עיני העדה ג״כ מברכין לעסוק הת״ח ויורה הוראה נכונה. גם לעסוק כל דהו משמע ואפילו ב״ב יכולים זה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ד עם וי״ו עמ״א ואשר בחר בנו פותחת בברוך דנתקנה בציבור על התורה בפ״ע מש״ה פותחת בברוך: ש"ע סָעִיף ו
ה יותר טוב עמ״א ואנו נוהגין שלא לענות אמן כמ״ש בט״ז יותר טוב עמ״א ויש לראות הרב שהגיה וי״א וכן נהגו כו׳ ויותר טוב דמשמע להמחבר בהכרח הוא בוי״ו שאל״כ היה פותחת בברוך והא בספרו הארוך כתב לענין מעשה י״ל בוי״ו מטעם שכ׳ הר״ב כאן ואפשר מדכתב סתם בש״ע משמע מטעם הכרח: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ו אם עמ״א משמע ליה למד מיד בלא ק״ש כלל וכמ״ש בסי׳ ס׳ ס״ב שקרא ק״ש ואח״כ אומר ברכות ומיהו מיד ליד אלא אחר התפלה הוי מיד כמ״ש הלבוש ועפר״ח ומ״ש שאז פוטרת כל היום כ״ה ברא״ש וטור וכ״מ דברי המחבר שאל״כ אין א״ר פוטרת ב״ה שצריך לברך על לימוד של כל היום וגם בס״ת יש להסתפק איזו ספק יש דלימוד של אח״כ בודאי צריך לחזור ולברך כו׳ אלא ש״מ כו׳ אבל הלבוש תופס שיטת הראב״ד ורשב״א הביאו ג״כ הפר״ח דא״ר אין פוטרת רק אותו לימוד על אתר אבל אח״כ לא ומש״ה בס״ז שינה לשון המחבר יע״ש ובס״ח השמיט ויש להסתפק ומ״ש ומ״מ יברך ב״ה קודם א״ר לחוש לסברת המחבר ועיין נ״ץ ולפי מ״ש יפה השמיטו וכדאמרינן עט״ז אות ח׳ כי לבוש בסעיף י׳ לא כ״כ ואי״ה שם יבואר. ובחידושינו ברכות י״א ב׳ כתבנו שם קושיא א׳ אעתיקה פה וזו תוארה: קשיא לי דרב יהודה דאמר א״ר פוטר לשיטתיה דב״ה קצרה שאין חותמת בברוך ופוטרת ב״ה דנמי קצרה משא״כ המחבר בס״ו אומר והערב משמע מדינא (שהרי הר״ב אומר כן כמ״ש באות ה׳) א״כ לכאורה זיכה שטרא לבי תרי דבל המשנה מארוכה לקצרה אין יוצא ומיהו י״ל אנן קיי״ל א״ר סמיכה הוי כמ״ש בסי׳ ס׳ ס״א דסמוכה הוי א״כ ארוכה מיקרי וכברכה א׳ דמיא אבל בחה״ר משמע דא״ר אין סמוכה ולפ״ז אין פוטרת לדידן ושם כתבנו בזה ולפ״ז נאמר שכוונת האדון ז״ל במה שהראה מקום לסי׳ ס׳ לזה: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
ז אין עמ״א המחבר התחיל דיעבד שלא להצריך ברכה אחרת כדין מצוה שהפסיק בין ברכה לעשייה אלא מדכתב ונכון לומר פ׳ התמיד והיינו כצרפתים משמע מדינא אפילו לכתחלה רשאי להפסיק דכל עת מחויב ללמוד וע׳ ב״י והכי מוכח לפירושו בתוס׳ ברכות שם י״א ב/ ד״ה שכבר ועמ״ש בט״ז אות ז׳: ש"ע סָעִיף ט
ח ברכת כהנים עמ״א ואנו נוהגין ג״כ ברייתא דאלו דברים כפי מ״ש אי״ה בט״ז אות ז׳ והמחבר בסי׳ ג׳ לשיטתיה אזיל ואי״ה שם יבואר עוד: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
ט כיון עמ״א דלא כט״ז אות ח׳ וסובר דהוי נמלך ממש וצ״ע: ש"ע סָעִיף י
י ומרחץ עמ״א אף דעראי לא הוי הפסק מ״מ י״ל מרחץ טפי הוי הפסק אי לאו דלומד וזהיר בדיני מרחץ וב״ה בגילוי טפח וטפחיים ועיין ב״י להר״ם דעראי אין הפסק משמע א״צ טעם למרחץ: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יא שינת קבע עמ״א עב״י ספק ברכות לקולא והנה הטעם דברכות דרבנן וספק דרבנן לקולא מה שא״כ ברכת התורה כפי מ״ש הפר״ח הביאותיו לעיל דלכמה פוסקים הוי ד״ת א״כ הוי ספק לחומרא כמו ספק בירך בהמ״ז וזה דעת רבו מהר״י גיגצבורג ז״ל ובפרט חמורה מאוד ב״ה ועי׳ נ״ץ: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יב כל עמ״א הנה ג׳ סברות בזה הרא״ש וטור שינת קבע ביום הפסק וכ״ש לילה ואם לא ישן כל הלילה אין מברך ור״ת סובר שינת לילה נמי לא הוי הפסק וב״ה פוטרת מעל״ע ותו לא ואנן סוברים דשינת יום לא הוי הפסק ובהכרח שינת לילה הטעם דנעשה בריה חדשה כמו כל ברכת השחר וא״כ אף בלא ישן כל הלילה מברך דלא היה כוונתינו רק על יום א׳ כתקנת חז״ל היינו בישן דנעשה בריה כו׳ והראה לסי׳ תרל״ט אות י״ז יע״ש ועא״ר אות ט׳ דניעור כל הלילה יברך בבוקר בע״ה דאין דעתינו כ״א על יום ולילה יע״ש ועפר״ח סימן מ״ו סעיף ח׳ פסק דספק הוא. והנה י״ל אנן סוברים בזה כר״ת דאין דעתנו רק על מעל״ע ותו לא ומ״מ שינת לילה הוי הפסק גדול ומברכין קודם אור היום או דנעשה בריה חדשה וכ״מ דברי המחבר כאן סי״ב הלילה הולך אחר יום שעבר תיפוק ליה דאפי׳ אין הולך אחר יום שעבר (כקושיית הר״י עיין ע״ץ ג״ץ וברכות י״א ב׳) הא לא ישן ש״מ דאלו אין הולך לא היה דעתנו כי אם על יום לבד כסברת ר״ת מה שהקשה הפר״ח דא״כ כשמשכים ללמוד קודם היום דמברך כשמאיר השחר יברך שנית י״ל אע״פ שאין היום הולך אחר הלילה שעבר ודאי מתכוונין בכך לפטור של כל מעל״ע שלאחריו וכל דמתכוין ש״ד אע״פ שאין הולך כו׳ ורש״י שבירך במשבים והלך לבית הכנסת ובירך שנית המעיין בב״י טעמו של רש״י שקורין פ׳ התמיד בציבור מדמה אותו לקריאת התורה בציבור יע״ש והבן: עוד כתב הפר״ח בסי׳ מ״ו ס״א וכאן ס״ג והקם בחצות לילה ודעתו לישן שנית מברך ב״ה כשקם ויחזור ויברך בבוקר דשינת לילה לכ״ע הוי הפסק מ״ש לכ״ע היינו בסי״א אבל ר״ח חולק אשינת לילה ג״כ ולמ״א דנעשה בריה חדשה י״ל פ״א נעשה בריה חדשה לא ב״פ כמ״ש בסי׳ ד׳ אות י״ג בנט״י יע״ש. ועוד בדעתיו תליא מילתא דהברכה קאי על מעל״ע או אחר שיקום משנתו וכל שמברך אחר שקם משינה פעם א׳ דעתו על מעל״ע שאחריו וצ״ע: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
יג חוץ עמ״א ועמ״ש בסי׳ ט״ו אות י״ד דבחצות ל״ש סידור העולם וצריך לשמוע התרנגול ועפר״ח הסכים לזה דיכול לברך לשכוי בלילה וכן היה נוהג יע״ש עיין סוף הסימן: לשכוי בינה בין יום ולילה אמת ושקר (איוב לח) תרגם לתרנגול ברא ביונתא דמהימן אשבועה ולהזכיר אותנו מעמד סיני ויסעו מיטבתה טב ונייח בעברונה עבר וגז עה״ז ועצה לשמוע לתרנגול המכריז כו׳ בעציון גבר בכרך (דמתקריא) תרנגולא תרגום ירושלמי שם עיין ערוך תרנגול רשום בזכרונות: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
יד נשים עמ״א קפ״ז אות ג׳ ועבדים נמי יאמרו ב״ה דחייבין בתפלה ומיהו למ״ד תפלה ותחנונים אין מברך ב״ה ופ׳ התמיד אפשר בני ישראל ולא עבדים א״כ אין מברכין ברכת התורה ואינן בני לימוד כלל עי״ד רמ״ו ועמ״א סימן מ״ו אות ט׳ בני ישראל ממעטינן נמי נשים וצ״ע ועט״ז אות י״ד: ש"ע סָעִיף יד
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף ג
א כתב הב"ח כו' חלצינו וכן תרגום איוב כ"א וכ"ז כצ"ל: כ' עוד הב"ח שי"ל לומדי תורתך לשמה וכ"כ בס' א"ר ובעט"ז: (ס"ק א) הכותב כו' צ"ע דהא עכ"פ הרהור הוא ומה"ט כ' הט"ז ס"ק ב' וז"ל ולענין מעשה ראוי לכל כותב בד"ת שיוציא בודאי מפיו קצת תיבות להנצל מתוך ברכה לבטלה עכ"ל ועיין בתשו' האחרונים אי כתיב' כדיבור דמי. ועיין בתשו' שב יעקב סי' מ"ט מ"ש ליישב קושיות מ"א וט"ז ובסמ"ע סי' ע"ג סעיף ו' ובתשו' חות יאיר סי' קנ"ד: ובאגודה סיים כו' ונ"ל דה"פ כו' ומזה ג"כ ראיה למ"ש דסופר המעתיק כו' א"צ לברך. וכמ"ש הט"ז: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ב (ס"ק ג) על ד"ת כו' על עסק המצות וסיים הב"י וז"ל ואינו בא עכשיו לעשותן ולכשיעשם יברך על המצו' ברכה המיוחדת לה עכ"ל. והב"ח כ' וז"ל דלפי שעיקר ההבטחה שהבטיחנו הוא יתברך לא היתה אלא על עסק התורה הוא העמל והטורח וכמ"ש ואם בחקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה שבע"פ ע"מ לשמור ולקיים ונתתי גשמיכם כו' לכך תיקנו לברך לעסוק בד"ת וכן עיקר עכ"ל וכ"כ הט"ז: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ג (ס"ק ה) יותר כו' משום דהסוברים כצ"ל: מפסיק באמצע ברכה. ר"ל שנראה שהוא ענין אחר ואינו מוסיף על ענין ראשון וסיים הרב"י וז"ל ולדברי האומרי' שהוא ברכה בפני עצמו אע"פ שאמרו עם ו' אין בכך כלום עכ"ל: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ד (ס"ק ו) אם למד עסי' סמ"ך בא ליישב קושית הרב"י דמאי ספק יש אי סגי בקור' ק"ש סמוך לה כמ"ש בסעיף שאח"ז דע"כ צ"ל דק"ש לא נחשב ללימוד לענין זה ודינה בזה כתפלה ותחנונים דאל"כ למה התנה בירוש' דאין אהבה רבה פוטרת אלא בשלמד מיד כמבו' פה בש"ע ת"ל הא כל פעם צ"ל ק"ש אחר ברכת אהבה רבה וע"ש מ"ש ולזה רמז מ"א לעמ"ש סי' ס' דכ' שם אם קרא ק"ש בלי ברכות צ"ל אח"ז הברכות ומצד הדין א"צ שוב לקרות ק"ש ע"ש. וא"כ משכחת לה כה"ג. דאמר אח"ז אהבה רבה ולא קרא אז ק"ש. כגון זה אמר הירוש' ודוקא כשלמד מיד אבל לעולם י"ל דק"ש נחשב כד"ת. ואז פוטרת לימוד של כל היום. ר"ל י"מ הובא בהרב"י דהתנאי אם למד דבירוש' ר"ל שפוטר רק מה שלומד מיד לא מה שלמד אח"כ אם הפסיק בין לימוד ראשון ללימוד שני קמ"ל דאינו כן ודין ברכת אהבה רבה אם למד מיד כדין ברכת התורה ממש: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
ה (ס"ק ז) אין כו' ול"ד לכל הברכות דודאי מברכת אהבה רבה דצריך ללמוד מיד לא המ"ל די"ל כמ"ש הפוסקים דשאני אהבה רבה דעיקר' ניתקנו בשביל ק"ש ולא לברכות התורה לכן בעי' שילמד מיד שיהי' נראה דקאי גם לפטור ד"ת: ליכא היסח הדעת דאם אינו לומד מיד ה"א דהוי כמסיח דעתו מן הלימוד וא"כ הברכה שבירך לא היה פוטר הלימוד שאח"ז דהוי נמלך אשר זהו הטעם בשאר מצו' דאסור להפסיק דז"א דאינו היסח הדעת דהא מצוה להגות יומם ולילה משא"כ שאר מצות: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
ו (ס"ק ט) כיון כו' משמע כו' והט"ז כ' מי שי"ל עת קבוע כל יום לתורה ושאר היום עוסק בעסקיו ויום א' אחר עבור זמן קביעתו לתור' שהלך לעסקיו לא נזדמן לו עסק וחזר ללמודו א"צ לברך שנית דהחיוב עליו כל עת וליכא היסח הדעת. אלא שטרדת עסקיו פוטרתו וכיון דלא נזדמן לו עסק ממילא החיוב הראשון חל עליו וממילא פטור בברכה ראשונה ע"ש שהאריך יותר. ובזה אפשר גם מ"א מודה ומ"א מיירי באדם שאינו לומד כלל דרך קבע ופעם א' נמלך ללמוד. דזה לא היה דעתו לפטור הלימוד לכן צריך לברך. ואפשר גם ט"ז מודה לזה: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
ז (ס"ק יא) שינת קבע. ודע דמ"ש בש"ע סעיף י' וה"ה לשינ' דלא הו' הפסק ר"ל שינ' עראי: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
ח (ס"ק יב) כל זמן כו' לסברת הטור הוא דעה א' בסעיף י"א: תדע דהא לר"ת כו' שהב"י הביא בשם האגו' שכתב שאביו נהג כשישן ביום שינת קבע שלא לברך הואיל והוא מחלוקת הפוסקים אי צריך לברך והקשה הרב ב"י דלא מצינו מחלוקת בזה ולכ"ע צריך לברך וכ' ואפשר טעמו משום דלר"ת אפי' שינת כל הלילה לא הוי הפסק ואע"ג דלא קי"ל כוותי' היינו בשינת לילה אבל בשינת יום יש לחוש לדבריו עכ"ל וכן הי"א שהובא בש"ע סעיף י"א ולזה כ' מ"א דהא לר"ת דס"ל אפי' שינת לילה לא הוי הפסק ע"כ מה שמברכים כל יום ברכת התורה היינו שקבעו חכמים ברכה זו כל יום דומי' דכל ברכת השחר שמברכים כל יום וא"כ לדידיה אפי' השכים קודם ע"ה א"צ לברך עד ע"ה א"כ י"ל דלסברת אבי האגור והיינו הי"א שבסעיף י"א דחששו לסברת ר"ת ס"ל כוותי' דר"ת דאין שינה הפסק בין ביום ובין בלילה אלא דחכמים תיקנו ברכת התורה כל יום דומי' דכל ברכת השחר אלא דבזה אנו חולקים על ר"ת כשהשכים קודם ע"ה צריך לברך מיד וכמ"ש סעיף י"ג דס"ל דלא פטר רק ליום א' וכיון שהשכים אף שלא עלה ע"ה מקרי לענין זה יום אחר שצריך לברך ולפ"ז ממילא אם נעור כל הלילה צריך עכ"פ לברך כשעלה ע"ה דהא לא פטר רק ליום א' דומיא דשאר ברכת השחר אף די"ל דלא ס"ל כר"ת בהא אלא ס"ל תרתי בעי' דשינ' ביום אפי' קבע לא הוי הפסק וגם לילה לא הוי הפסק אלא שינה בלילה אז הוי הפסק וא"כ כשנעור כל הלילה א"צ לברך ע"ז כ' מ"א תדע דהא לר"ת כו' וכיון דלר"ת הדין כן מה"ת נרחיק הפלוגתא בינינו לבין ר"ת עדיף יותר לתפוס צד הראשון דס"ל ככל סבר' ר"ת רק בזה אנו חולקים כשהשכי' קודם ע"ה כנ"ל ולפ"ז בנעור כל הליל' צריך לברך ובסי' תצ"ד הכריע מ"א עצמו כשנעור כל הלילה שיברך כשיאיר היום ואם יש אדם שישן בלילה ישמע מאותו אדם ברכת התורה ויכוין להוצי' את השומע והוא יכוין לצאת וכ"כ בס' א"ר ובסי' מ"ו ס"ק י"ב כ' בס' א"ר וז"ל כ' בגליון מ"א אם לא ישן כל הלילה לא יברך ברכת אלקי נשמה כו' וברכת המעביר שנה עכ"ל: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
ט (ס"ק יג) חוץ כו' ונ"ל דוק' כו' עסי' מ"ו כו' ר"ל דהא לדעת הרב"י שם אפי' האיר היום אינו מברך אם לא שמע קול התרנגול וניהו דרמ"א חולק שם דמ"מ מברך על טובת העולם מ"מ כשעדיין לא האיר היום דאיכא למ"ד אפי' שמע קול תרנגול לא יברך וא"כ כשלא שמע דאיכא תרתי לריעותא שלא שמע וגם לא האיר היום אינו ראוי לברך: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
י (ס"ק יד) נשים כו' פ' הקרבנות. ועמ"ש מ"א סי' נ' ס"ק ב'. עמ"ש סי' קפ"ז ס"ג דמה"ט נשים אומרים בבהמ"ז על תורתיך שלמדתנו: ש"ע סָעִיף יד
ט״ז Taz
סָעִיף א
א ברכת התורה צריך ליזהר וכו'. הטעם בב"י בשם הר"ן משום ר"י דע"י הברכה מבורר שעוסק בתורה לשמה ע"ש בטוב טעם על המאמר מ"ד מי האיש החכם וגו' ואגב גררא נזכיר בו חלקנו בס"ד הכי אי' בגמרא אר"י אמר רב מ"ד מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמ"ה ולא פירשוהו עד שפי' הקב"ה בעצמו שנא' ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה היינו ולא שמעו בקולי היינו ולא הלכו בה אמר רב שלא ברכו בתורה תחלה י"ל הרבה במאמר זה ולאהבת הקיצור לא זכרנום ונראה שהוא ית' שאל בכאן ב' שאלות ורמז בשאלה עצמה את התי' השייך לשאלה דרך רמז ובזה הזכיר שאעפ"כ לא ידעו להגיד התי' וע"כ אמר מי האיש החכם ויבן את זאת דהיינו על עיקר השאלה. שנית ואשר דבר פי ה' אליו ר"ל שפי ה' דבר את התי' ואעפ"כ נראה אם יגיד והנה ב' השאלות היו. הא' על מה אבדה הארץ ר"ל דוקא ארץ הזא' עכשיו והלא כבר עברו על ג"ע ש"ד וע"א ומה נשתנו עכשיו. שנית על שהתורה אזלא מישראל ונאבד' מהם וע"כ אמר נצתה כמדבר מבלי עובר שהתור' נתרוקנ' מישראל כמדבר שנתרוקנה מכל עובר והנה התי' הוא מרומז בקושי' כמ"ש אחר כך אלא שלא ידעו לפרש הדבר עד שפי' הקב"ה בעצמו מ"ש תחלה והיינו על שהקשה למה לא נחרבה קודם לפי שהתורה היתה מגנת עליהם כדאי' בסוטה תורה מגנת ומצלת מן החטא אבל אחר שעזבו את תורתי אז נפקדו על מה שכבר לא שמעו בקולי בעבירה ג"ע ש"ד וע"א שעשו וז"ש על עזבם את תורתי ולא שמעו בקולי ועל השנית דהיינו סילוק התורה לפי שלא הלכו בה שהתורה אינה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה דהיינו שעוסק בפלפול ומשא ומתן של תורה כמ"ש על בחקותי תלכו ע"מ שתהיו עמלים בתורה משא"כ באותם שלומדים ד"ת מתוך עונג ואינם יגעים בה אין התורה מתקיימת אצלם ע"כ אמר ולא הלכו בה ר"ל שלא עסקו בהלכות התורה דרך משא ומתן של פלפול המתייחס להליכה כמ"ש וזהו שלא ברכו בתורה תחלם כי הברכ' היא לעסוק בד"ת דרך טורח דוקא ותי' זה הוא מרומז במ"ש הקב"ה בשאלה נצתה כמדבר מבלי עובר הך מבלי עובר הוא תי' על קושי' נצתה כמדבר דמ"ה נצתה התורה כמדבר לפי שהי' מבלי עובר ר"ל שלא עסקו בה דרך מו"מ כמ"ש נמצא שבקושי' נזכר התי' ולא ידע שום א' עד שעשה הקב"ה פי' על דברי עצמו וע"כ א' בעל המאמר ולא פירשוהו ולא לשון ולא הושיבוהו אלא ל' פי' שלא ידע שום א' פי' הדברים שיצאו ממנו ית' זהו דרך נכון במאמר זה ונמשך ממנו שעיקר מעלת עוסקים בתורה דוקא דרך טורח ויגיעה ואל זה כונו בברכה לעסוק בד"ת. הבאתי דברים אלו לכאן אע"פ שאינו ענין לחבור זה מ"מ נ"ל שהוא פירוש נכון וקרוב לפשוטו במאמר שהביא הטור: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ב הכותב בד"ת. לא ידעתי מקור לזה מאין למדו הרד"א שמביא ב"י והלא פסק בסעיף שאח"ז דלא מברכין בהרהור מטעם דלא כד"ד כמ"ש ב"י בס"ס זה ובכתיבה ליכא אלא הרהור ואע"ג דכתב ר"י בריש היה קורא על ע"א דדרך הסופר שמוציא לפעמים תיבות מפיו בשעת כתיבה מ"מ בשביל זה אין לברך כיון שאינו ודאי ותו ק"ל דהא לגבי עדות מצינו מפיהם ולא מפי כתבם וכיון דגלי לן קרא דכתיבה לאו כדבור היאך נברך עליה וצ"ע לענין מעשה ראוי לכל כותב בד"ת שיוציא בודאי מפיו קצת תיבות להנצל מתוך ברכה לבטלה אלא שבלא"ה י"ל כיון שאומר יברכך אחר ברכת התורה הוי כלומד ד"ת ונ"ל דהך כותב בד"ת היינו שכותב או מעתיק ומכוון ללמוד אז שפיר מברך אבל סופר שמעתיק ספר וכוונתו לעשות פעולה להרויח ממון אין לו לברך תחלה וכן יש ללמוד מדברי אבודרה"ם עצמו שסיים בלשון זה רק שלא יהא כותב דברי רשות משמע דה"ק אף שיכתוב איזה פסוקים באגרת שלומים וכיוצא בזה לא יברך וא"כ הה"נ שמעתיק לחוד הוה כדברי רשות כנ"ל: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ג המהרהר. דהרהור לאו כדיבור דמי ומטעם זה מותר לבעל קרי להרהר בק"ש ולפ"ז יש ליזהר לאותן לומדים בעיון מתוך הספר שיזהרו להוציא קצת ד"ת בפה אחר הברכה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ד והערב נא בוי"ו. דס"ל כל מטבע קצר ואחריה ברכה לא הוה כשאר ברכה הסמוכה לחברתה וצריכה לפתוח בברוך אלא ודאי דחד ברכה היא עם שלפני'. ומהר"י לוריא כתב שי"ל אמן אחר הברכה לעסוק בד"ת קודם והערב: ש"ע סָעִיף ו
ה אבל יותר טוב וכו'. כי בזה יצאנו ידי כל הדיעות אבל אם תאמר בלא וי"ו הוי הערב נא ברכה בפ"ע והוה הפסק לאותה דיעה שס"ל ברכה א' היא. וכתב הרשב"א הא דלא מברכין על התורה לאחריה משום דהוה מצוה ואין מברכין על המצות לאחריהם וכמ"ש פ' בא סימן ואע"ג דבצבור מברכין לאחריהם התם תקנת משה ועזרא היא ועל התקנות מברכין כדאשכחן בהלל ובמגילה ע"כ והא דאמרי' ברכת אשר בחר בנו בפתיחת ברוך תי' ר"י מפני שדרך לאומרה בפ"ע כשמברכין על התורה בצבור. בדברי רי"ף איתא נוסח הברכה כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה. ובגמרא ואשר"י וטור ליתיה ונראה דמ"מ יש לכוון כשאומר הערב נא שתהיה התורה מתוקה עלינו שנתעסק בה לשמה ולא לכוונה אחרת חלילה וכתב הטור ויכוון בברכתו על מעמד הר סיני אשר בחר בנו מכל האומות וקרבנו לפני ה"ס והשמיענו דבריו מתוך האש ונתן לנו תורתו הקדושה כלי חמדתו שהיה משתעשע בה בכל יום עכ"ל. ונ"ל עוד שתקנו לחתום נותן התורה שיש במשמעותו לשון הוה ולא נתן בלשון עבר אלא הכוונה שהוא יתברך נותן לנו תמיד בכל יום תורתו דהיינו שאנו עוסקים בה וממציא לנו הוא יתברך בה טעמים חדשים וכמ"ש על דדיה ירווך בכל עת מה התנוק הזה כו' וע"ס ק"י כתבתי נוסח א' שיש להתפלל קודם הלימוד: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ו אם למד. כ"כ התוס' והרא"ש והמרדכי וז"ל בירושלמי אי' והוא ששנה על אתר פי' מיד שלמד באותו מקום משמע דאם הפסיק בנתים אחר ק"ש צריך לברך ברכת התורה ופסק ר"י דדוקא אהבה רבה דלא הוי עיקר ברכה לברכת התורה אלא לק"ש איתקן ולהכי בעי ששנה על אתר ואם לא ילמוד מיד דאינה פוטרת אבל ברכת בחר בנו וברכת לעסוק בתור' שניתקנו עיקר לברכת התור' היא פוטרת כל היום אבל כשמשכים לעסוק בתורה צריך לברך וע"ז אנו סומכים שאין אנו לומדים מיד אחר אהבה רבה שאנו טרודים והולכים כך בלא לימוד פעמים עד חצי היום או יותר כו' וא"ל מ"ש מסוכה שצריך לברך בכל פעם שאוכל לישב בסוכה י"ל שאני תורה שאין מייאש דעתו דכל שעה אדם חייב ללמוד דכתיב והגית בו יומם ולילה והוי כמו יושב כל היום ולומד אבל גבי סוכה יש שעה קבועה לאכילה עכ"ל מבואר מדבריהם דלענין ב"ה א"צ שילמוד תכף אחר הברכה ואין זה דומה לשאר עשיי' מצוה שצריך לקיי' המצוה תכף אחר הברכה דשאני כאן שזמנה כל היום רק שהטרדה פוטרת אותו וכמ"ש הפוסקי' האלו לענין הפסק באמצע דאינו מפסיד כאן ה"נ ממש בהפסק בין הברכ' להתחלת' דחד טעמא הוא וכ"כ ב"י בזה ותמוה לי מה הוצרכו הפוסקים לבקש היתר לנו שאין אנו לומדים תכף אחר אהבה רבה מחמת שיש חילוק בין ברכת התורה לאה"ר הא אפי' בלא חילוק זה יש לנו היתר דהא אנו לומדים באמת תכף אחר ב"ה שאנו אומרים פרשת התמיד ומשנת איזהו מקומן וברייתא דר"י די"ג מדות שהם לימוד התורה וא"ל שפ' התמיד ומשניות דקרבנות אינם חשובים תורה רק במקום קרבן ז"א דודאי תורה היא שהרי כתב הטור וש"ע בסי' נ' שזהו במקום לימוד הוא ומכ"ש ברייתא דר"י שהוא במקום תלמוד כמ"ש לקמן וא"כ הוה ממש כמו שונה על אתר שזכרנו שאפי' אחר אה"ר אין הפסד אם מפסיק אח"כ כ"ש בברכת התורה וזה פשוט דאלת"ה קשה אותן שאינן לומדים כלל ביום וכי ס"ד שמברכים ברכה לבטלה ח"ו בשחרית אלא פשוט דיוצאים בקריאת פ' התמיד כמ"ש ואין בידי לומר בזה אלא דכתבו כן לרווחא דמלתא דאפי' במקום שא"א פ' התמיד בשחרית הוה ג"כ היתר אע"פ שמפסיקין בין לימוד ובין הברכה כנ"ל: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ז ויש להסתפק כו'. די"ל דק"ש הוה כדברי תפלה והוכיח ב"י סברא זאת מדאיצטריך בירושלמי ששונה על אתר והלא בלא"ה הוא לומד תורה בכל יום אחר אה"ר במה שקורא ק"ש: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף י
ח כיון שדעתו כו'. לכאורה משמע מזה באין דעתו לחזור כגון שיש לו עת קבוע ושאר היום יוצא לעסקיו ואזדמין ליה באיזה יום שאינו יכול להתעסק בעסקיו ומתוך כך הוא חוזר ללמודו צריך לברך שנית דהוה כמו נמלך אבל אין האמת כן דכבר נתבאר לעיל הטעם שאין הפסק מפסיד כלום מטעם שחיוב הלימוד תמיד רובץ עליו אלא שהטרד' פוטרתו וכל שעה שאינו טרוד חל עליו החיוב ע"כ א"צ לחזור ולברך ולאו בדעתו תליא מילתא ותו אדרב' אמרי' דמסתמא הוה דעתו אם יזדמן שיוכל ללמוד אפ' בשעה שאינו רגיל ללמוד שילמוד וכן מורה לשון הש"ע שאומר כיון שדעתו לחזור ולא אמר אם דעתו לחזור אלא מסתמא אמרינן דעתו כן: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
ט הוי הפסק. נראה טעמו דשינת קבע אפילו ביום הוי אחר השינה כמו בשחרית דנעשה כברי' חדשה: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יד
י נשים מברכות כו'. דאע"פ שאינם חייבים בלימוד ולא עוד אלא כל המלמד בתו תורה כאלו למד' תיפלות היינו תורה שבע"פ אבל לא שבכתב ועוד כי הם חייבות לומר פ' התמיד שהוא במקום הקרבן וכ"ש לסמ"ג דס"ל נשים חייבים ללמוד דינים השייכים להם (ב"י): ש"ע סָעִיף יד
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א ברכת התורה עט״ז. ומלת מאו״ד עב״ח שהת״ח רגילים בתורה ועומדים קודם הבוקר ושוכחין בה״ת לכן צריך זהירות מאוד מאחר שעונשה גדול שאבדה הארץ ואין זוכה לבן ת״ח מנ״מ לא ימושו מפיך וזרעך כלומר לשמה וגם וצאצאינו כו׳. ומפירוש הב״ח ז״ל הבנתי הא דאמרו ארץ צבי כתיב מה צבי אין עורו מחזיק בשרו כו׳ כי א״י עתה מהלך יום א׳ ולארכה ולרחבה ששה ימים כמ״ש רמ״א בנביאים והיינו כי באמת קטן הוא א״י רק בזמן שיש השראת קדושה מתרחבת כמ״ש רמ״א (תהלים עט) כעיר שחוברה לה יחדיו ועדות שהרי שם עלו שבטים ועומדים צפופים ומשתחוים רווחים כו׳ א״כ כ״ז שעסקו לשמה והתורה שמותיו של הקב״ה והיה השראת שכינה בא״י נתרחב ועכשיו שלא לשמה לשם גשמיי נסתלק הרוחני וממילא נשאר רק הגשם שיעור קטן וזהו אבדה הארץ ממש: כתב הפר״ח ברכת התורה מן התורה הוי כמ״ש בריש שלשה שאכלו החה״ר וכדמוכח ר״פ כיצד מברכין ופרק מי שמתו יע״ש שהאריך ונ״מ אם ספק צריך לחזור ולברך כל השלש ברכות יע״ש וכבר כתבנו מזה בפתיחה כוללת יע״ש. וגם נ״מ שאין קטן שהגיע לחינוך מוציא את הגדול אבל אשה מוציאה לאנשים עיין סימן קפ״ו ס״ב ומ״א ג׳ יע״ש אבל ברכה בקורא בתורה בציבור תקנה משה רבינו ועזרא ובש״ת שקוראין הרבה בני אדם יכול הקטן לברך ולהוציא הגדול. ועמ״ש עוד לקמן אי״ה מדין ב״ה בקראו אותו קודם שבירך ברכת התורה ועמ״ש אי״ה במ״א מזה אות י״א ועמ״ש בט״ז אות י׳ מזה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ב הכותב עט״ז עיין לבוש וע״צ כתבו הכותב עביד מעשה והלבוש כתב הרהור אין מברכין על המחשבה י״ל לפי מ״ש בסימן ס״ב אם אנוס יהרהר ויצא דהרהור כדיבור דמי ולפי מ״ש בחדושינו ברכות ו׳ ב׳ בתוס׳ ד״ה ורב חסדא שאין זה ברור אי הרהור כדיבור או לאו כדיבור וכדבעינן למימר אי״ה בסימן ס״ב וכאן אין מברכין על הרהור כמו דאין מברכין על ביטול חמץ אע״ג דהוי מ״ע מ״ה כ״ז שלא ביער שאין מברכין על דברים שבלב (עיין תל״א) ומש״ה כשכותב דעביד מעשה מברך ועיין סימן פ״ה. והנה במקום שמותר להרהר כמו בית אמצעי של מרחץ או מקום שאין נקי לגמרי (עיין סימן פ׳ד) צ״ע אם מותר לכתוב שם ד״ת די״ל דכותב הוי כלומד ממש או י״ל והבן. ומ״ש בסופר המעתיק כ״כ המ״א אות א׳: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ג המהרהר עט״ז ועמ״ש באות ב׳. ומ״ש שיזהרו הלומדים א״י מהו דהא אומרים פ׳ כהנים וברייתא אלו דברים כבס״ט ואפילו אם נימא ששנה על אתר בעינן ג״כ בב״ה הרי אומר פסוקים וברייתא וכדכתיבנא: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ד והערב עט״ז ועמ״א ד׳ וה׳ בשם האר״י לוריא ומ״מ לדידן ספק הוי ואין לענות אמן במקום שאין ראוי לענות וכמו אחר אמת וצדק: ש"ע סָעִיף ו
ה אבל עט״ז. מ״ש בשם הרשב״א עי׳ ב״י תי׳ דתמיד מחויבין ללמוד והלבוש כתב ב׳ ברכות בשחר א׳ על של אתמול וא׳ על של היום יע״ש שהאריך. ויש להתבונן הא דאמרו פרק בא סימן (נדה נ״א ב׳) על המצות אין מברכין לאחריהם ובני מערבא כו׳ (וי״ל הא לא הוי מברכין על אחריהם רק להבא לשמור כו׳) ועיין תוס׳ שם וכללא הוא כל שאין אסור לעשות עוד אין מברכין וכמו ציצית כשפושט בלילה וה״ה כלאים דמ״מ לאו משום איסור עשיית המצוה פושט וכ״מ בר״מ הביאו הב״י לעיל סימן כ״ט. ומ״מ יש להתבונן מה האי דכתב דעל התקנות מברכין לאחריהם אם לומר על דרבנן מברכין ולא על ד״ת ולולב בשאר הימים אין ראוי לברך דלא יהיה עדיף מיום ראשון מ״מ נר חנוכה יוכיח דאין מברכין לאחריהם אם לא מצות דרבנן לחוד ותקנות לחוד. ועל לימוד התורה אע״ג דבק״ש יצא י״ח כמבואר בי״ד סימן רמ״ו ומברך לאחריה אדרבה זהו קושייתן דעל דרבנן ראוי לברך אלא דתקנה שאני ועדיין צ״ע: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ו אם למד עט״ז הסכים לב״י וכש״ע, אבל שיטת הב״ח אין כן. והנה בקוצר ירושלמי אמר ששנה על אתר אם יש חילוק בין א״ר לב״ה כתו׳ א״ש דאמר בא״ר זה ואם נאמר דאין חילוק י״ל ד׳ תירוצים א׳ ששנה למעט ק״ש לא. ב׳ על את״ר ותפלה לא היה הפסק וכמ״ש הלבוש. ג׳ כי בא״ר רק אותו לימוד ששנה על אתר אבל הלימוד של אח״כ לא (וכמ״ש הפר״ח בשם הראב״ד וחה״ר ולכאורה כן דעת הלבוש וכמ״ש במ״א אות ו׳ אבל באות ז׳ אבאר שאין כן דעת הלבוש) וב״ה פוטרת כל היום. הרביעי הוא שיטת הב״ח ז״ל והסכים עמו הפר״ח ז״ל דודאי אסור להפסיק כמו בשאר מצות ואם הפסיק אפשר חוזר ומברך אלא בא״ר שנה על אתר גלי דעתיה דא״ר כוונתו היה ג״כ על הלימוד הא לא שנה על אתר י״ל כוונת א״ר רק לק״ש אבל ב״ה דעיקרה לתורה אפילו לא שנה על אתר רק אמר מיד פ׳ התמיד ל״ת דכוונתו רק היה לפרשת התמיד ולא של כל היום (ולרש״י פ׳ התמיד חשיבא כקריאה בציבור עב״י) אפ״ה פוטרת כל היום ולפ״ז רבותינו הצרפתים שאומרים ג״כ אלו דברים ומשנת איזהו מקומן וברייתא דר׳ ישמעאל י״ל הכל משום שסוברים דעל אתר שונה בין א״ר ובין ב״ה וזה מנהגינו והבן: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ז ויש עט״ז ועמ״ש במ״א אות ו׳ דס״ל להלבוש בס״ז וח׳ כמ״ש הפר״ח בשם הראב״ד ורשב״א דא״ר אין פוטר כי אם מה ששנה על אתר הא מה שלומד אח״כ לא ומש״ה השמיט ויש להסתפק דאין נ״מ בזה. עתה ראיתי שאינו כן שהרי בסעיף י׳ מבואר שם ההיפוך שכתב וכ״ש אם התחיל ללמוד והפסיק וחוזר ללמוד שבכגון זה אפי׳ באהבה רבה אם התחיל ופסק כשחוזר א״צ לברך ואע״פ שי״ל שזה ההפרש בין ב״ה אפי׳ אין דעתו כלל ונמלך ממש א״צ לברך ובא״ר דוקא כשדעתו לחזור ללמוד לא הוי הפסק וא״ש הלשון בס״ז וח׳ מ״מ לא היה להשמיט היש להסתפק כיון דנ״מ טובא כדאמרן ועמ״ש במ״א אות ו׳ בזה ואין להאריך ועמ״ש אי״ה באות ח׳ בזה: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף י
ח כיון עט״ז ועמ״א אות ט׳ לא כתב כן. ולכאורה הוי כ״ש דהא אפי׳ בין ברכה לתחלת הלימוד אין קפידא כ״ש הפסיק באמצע וכמ״ש בס״ט ור״ל דקאי נמי לאהבה רבה ובזה י״ל דוקא אם דעתו לחזור וללמוד הא לא״ה לא ושאני ב״ה דעיקרה ללימוד נתקן וכמ״ש המ״א באות ט׳ ועיין לבוש וצ״ע: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
ט הוי עט״ז וא״י דהטעם הוא דשינת קבע הוי הפסק דמסיח דעתו ועב״י ועט״ז אות ח׳ י״ל קצת ועמ״ש אי״ה במ״א אות י״ב מזה: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יד
י נשים עט״ז לעסוק משמע תורה שבע״פ לא חילקו בנוסח הברכה ועוד דחייבות ללמוד דינים השייכים להם עב״י וענ״ץ ועמ״א אות י״ד: עיין לקמן קל״ט ס״ט מי שקראו לתורה קודם ב״ה נפטר מברכה אשר בחר בנו אבל לעסוק והערב יאמר כמ״ש הב״ח ורש״ל ושאר אחרונים אבל בלבוש משמע שם שנפטר מברכת התורה משמע לגמרי ולומר דלשיטתי׳ כאן דברכה לעסוק והערב על של אתמול ואשר בחר על של היום ושפיר אמר מברכת התורה של היום ומ״מ צ״ע דא״כ באהבה רבה נמי נימא דנפטר משל היום אשר בחר בנו אבל לעסוק והערב על של אתמול אה״נ דמברך ומיהו אנן קי״ל דכולהו על של היום דאין מברכין על המצות לאחריהם כמו שמבואר בנדה נ״א ב׳ ואין להאריך. ומ״מ אם יש לו שהות יאמר לעסוק והערב ואח״כ יברך אשר בחר בנו על התורה כסדר הברכות שתקנו חז״ל והא דמברכין לעסוק בד״ת ולא אשר בחר בנו שנתקנה ג״כ על קריאת התורה י״ל כי עיקר היא שאנו למידין תורה שבע״פ ומחדשין חידושי דאורייתא ועמלים בתורה ועב״ח ואין להאריך: עוד רגע אדבר דע כי ברכת התורה י״א ד״ת וי״א דרבנן וסובר הייתי לומר דב״ה בציבור לכ״ע דרבנן משום כבוד הציבור שהרי כבר בירך בשחרית על ד״ת אלא בא״ר קל״ט סוף אות ז׳ קצת משמע דברכת התורה בציבור נמי ברכה א׳ ד״ת ואיני יודע למה. ומ״מ לו יהיה כן אם שמע אשר בחר בנו ממי שבירך על התורה יצא ידי אשר בחר בנו כל הברכות אע״פ שיצא מוציא אבל קטן וגדול אין הקטן מוציא הגדול ובאות א׳ כתבנו דקטן נמי מוציא כה״ג דע״כ אמרו ב״ה ד״ת בשחרית לבד משא״כ על קריאתה בציבור תקנו משה רבינו ועזרא הקריאה והברכה מפני כבוד הציבור והוי דרבנן. שוב ראיתי בפר״ח קל״ט ס״ח דב״ה בציבור לכ״ע דרבנן דלא כב״ח יע״ש וזה כדברי: ש"ע סָעִיף יד
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א ליזהר. אם ברכת התורה דאורייתא היא או מדרבנן עי' בספר פני משה ח"א סי' א' והפר"ח בשם הפוסקים דהוי מדאורייתא ונפקא מינה שאם נסתפק אם בירך אם לאו חוזר ומברך כל הברכות אע"ג דליכא מדאורייתא אלא ברכה א'. יד אהרן. (ועי' בס' אליהו רבה התפלה שיאמר קודם ברכת התורה): ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ב בד"ת. ודוקא בכותב ספרים לעצמו דרך לימודו ומבין מה שהוא כותב אבל סופר שמעתיק ספר ואינו מבקש להבין מה שהוא כותב א"צ לברך וה"ה אם כותב אגרת שלומים אף שכותב איזה פסוקים א"צ לברך. מ"א וט"ז: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ג לברך. דהרהור לאו כד"ד. לפ"ז יש ליזהר לאותן לומדים בעיון מתוך הספר שיזהרו להוציא קצת ד"ת בפה אחר הברכה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ד בנו. כ' באגרת הרמב"ם דגם הגר יוכל לברך כן מ"א ע"ת. וצ"ל ולומדי תורתך לשמה ב"ח ושכנה"ג ויכוין להתפלל על בניו שיהיו לומדים וכן בולא ניגע לריק ולא נלד לבהלה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ה וי"ו. דברכה אחת היא דאילו היתה ברכה בפ"ע היתה פותחת בברוך ואף על גב דסמוכה לחברתה היא מ"מ כיון דברכות קצרות הן ה"ל לפתוח בברוך מידי דהוי אברכת הבדלה שפותחת בברוך אע"פ שהן סמוכות כיון שהן קצרות והי"א ס"ל דשאני ברכת הבדלה שאינן סמוכות שאם רצה אומר כל א' בפ"ע. עמ"א: ש"ע סָעִיף ו
ו בוי"ו. כי בזה יצאנו ידי כל הדיעות אבל אם תאמר בלא וי"ו הוי הערב נא ברכה בפ"ע והוי הפסק לאותה דיעה שס"ל ברכה אחת היא והאר"י ז"ל הי' אומר שברכה בפ"ע היא והיה עונה אמן אחר לעסוק בדברי תורה ואפ"ה היה אומר והערב בוי"ו ספר נגיד ומצוה וכ"כ היד אהרן דלא כפר"ח ע"ש בל"ח אות פ"ג כתב לענות אמן אחר לעסוק בדברי תורה ספיקא הוי עשכנה"ג ובתשובת מטה יוסף ח"ב סימן ס': ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ז מיד. ואז פוטרת לימוד של כל היום ודוקא בברכת אהבה רבה צריך ללמוד מיד דלא הוי עיקר ברכה לברכת התורה אלא לק"ש איתקן. אבל ברכת אשר בחר בנו וברכת לעסוק בתורה שנתקנו עיקר לברכת התורה היא פוטרת כל היום ר"י ועט"ז: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ח ק"ש. די"ל דק"ש הוי כדברי תפלה וב"י הוכיח סברא זאת מדאיצטריך הירושלמי שפסק והוא ששונה על אתר. ר"ל אם ילמד מיד הלא בלא"ה לומד תורה במה שקורא ק"ש אלא ודאי דלא הוי כד"ת: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ט התורה. ומותר לאומרו אפילו קודם אור הבוקר דלא כהרש"ל שאוסר מטעם שאין נשיאות כפים בלילה דמטעם לימוד אנו אומרים אותו ולא מטעם נשיאות כפים. מ"א: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
י לחזור וללמוד. משמע דמי שאין דרכו ללמוד ונמלך ללמוד צריך לברך מ"א וט"ז פסק דאפי' מי שאין דרכו ללמוד אין צריך לברך ע"ש ועי' פר"ח ומ"ש עליו היד אהרן: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יא נהגו. ול"ח כתב שרבו מהר"י גינצבורג נהג לברך כשישן ביום. מ"א: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יב ישן. ואם נעור כל הלילה כהשאיר היום צריך לברך שלא היה דעתו לפטור רק ליום א'. מ"א: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
יג בינה. ובכתבים ובזוהר איתא שיכול לומר הנותן לשכוי בינה מיד אחר חצות. וכ' המ"א ונ"ל דוקא אם שמע קול תרנגול ומ"מ טוב ליזהר לכתחלה וכתב ע"ת דבדיעבד יצא וא"צ לחזור ולברך ביום: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
יד התורה. דהא חייבת ללמוד דינין שלהם ועוד דחייבת לומר פרשת הקרבנות כמו שחייבת בתפלה אם כן קאי הברכה ע"ז. ב"י: ש"ע סָעִיף יד
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף ג
א ס"ד המהרהר כו'. דקי"ל דלאו כדיבור דמי כמ"ש תוס' כ"ב ד"ה ור"ח וכמ"ש בשבת ק"נ א' וזה סותר למ"ש בסעיף ג' הכותב כו' וכן הקשה הט"ז: וה"ה כו'. ממ"ש בע"ז מ"ד ב' תנא כשיצא כו' ועי' תוס' שם בד"ה תנא כו' פי' רשב"ם כו' ואור"י כו' וכן כתב הר"ן בשם י"מ אלא שכתב לא משום איבה אלא שבבית האמצעי הרהור מותר וכל שאינו אומר טעמו של דבר הוי כהרהור ולכן בכל מקום שמותר להרהר גם זה מותר וכמ"ש לקמן ס' פ"ד בהג"ה וס"ס פ"ה בהג"ה אבל כ"ז צריך עיון דכאן מברך על המצוה וכי ליכא מצוה בהרהור והלא נאמר והגית בו כו' ר"ל בלב כמ"ש והגיון לבי וכ"ש לפסוק דין כו' והלא למקרא צריך לברך וכן כשקורא בתורה בציבור: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ב ס"ה על דברי תורה. כן הוא גירסת הרי"ף והרמב"ם וכ"כ תר"י שכ"ה בנוסחאות המדויקות ונוסחתנו לעסוק בדברי תורה וכ"ה ברא"ש וטור בשם קצת נוסחאות ועיין בה"ג: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ג ס"ו אומר כו'. רש"י שם דהכל ברכה אחת וכן כתבו תוס' שם מ"ו א' ד"ה כל כו' ובע"פ ק"ד ב' ד"ה כל כו' ובכתובות ח' א' ד"ה שהכל כו' וכמו ברכות שבשחרית הנ"ל וברכת הבדלה וברכת נשואין שפותחות בברוך אע"פ שסמוכות משום שלפניה היא ברכה קצרה ה"ה כאן אלא ע"כ ברכה אחת היא: וי"א כו'. ואין ראיה מברכות השחר שכל אחת בפני עצמה היא כמ"ש שם כד לביש כו' וכן כתבו התוס' שם בברכות אבל ברכה זו אף דברכה בפ"ע היא אינה פותחת בברוך משום שסמוכה לחבירתה ומ"ש ר"ת דברכות קצרות פותחות בברוך אף בסמוכות ליתא דבירושלמי פריך והרי הבדלה ומשני ר' היה מפזרן וכן הקשו התוס' דפסחים ק"ד ב' ד"ה חוץ ומברכת חתנים כבר פירש"י שם הטעם ע"ש: אבל כו'. עיין ט"ז: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ח
ד ס"ח ויש להסתפק כו'. עיין ב"י שהאריך בפי' דברי הרא"ש והטור אבל פירושם כך הוא דיש לפרש ב' פירושים בדברי הירושלמי א' שאינו פוטר אלא מה ששנה על אתר אבל אח"כ אינו פוטר אף אם שנה לאלתר משום הפסק וא"כ ה"ה בברכת התורה. ב' שאינו פוטר כל היום אלא אם שנה על אתר ואז פוטר כל היום. ועל פירוש השני קשה ל"ל ששנה הא קרא ק"ש ומדקאמר ששנה ולא קאמר שקרא משמע דווקא ששונה כמ"ש הרשב"א. ועל פירוש הראשון קשה אמאי אמר באהבה רבה ולא קאמר בכל ברכת התורה כמו שהקשה הרא"ש הל"ל בעלמא כו' ולכן הסכים לפי' השני וקושיא הנ"ל תירץ דדוקא אם שנה על אתר אז נראית ברכה לשם כו' משא"כ בק"ש לבד וכתב ואז לא כו' וכתב וכן המברך כו' לאפוקי מפירוש ראשון משום קושיא הנ"ל כמ"שו דאלת"ה כו' וקאמר המברך על התורה ולמד דווקא שלמד מיד אז פוטר כל היום אבל בלאו הכי צריך לחזור ולברך וקאמר ואף את"ל כו' ר"ל ואף אם אקיים פי' הראשון ומשום קושיא הנ"ל י"ל דבאמת אין חילוק וחדא מינייהו נקט גם לפי' זה מ"מ מסתבר כו' אבל בין ברכת התורה ללימוד אין שום ה"א להרא"ש שיכול להפסיק אלא צריך לחזור ולברך דבזה אין מועיל אם אין מסיח דעתו כמו בברכת המוציא שם מ' וכן בכל הברכות של מצות או הנהנין דדוקא באמצע המצוה או הסעודה אין הפסק מפסיד ומועיל שאין מסיח דעתו משא"כ בין ברכה למצוה כיון שאין עדיין על מה לחול כמ"ש הפוסקים וכ"ה דברי הטור ודווקא אם כו' או שבירך ברכת התורה והתחיל ללמוד כו' דוקא שלמד מיד אז פוטרת אלא שנקט כמסקנת הרא"ש שכתב ואף את"ל כו' לפי שבתשובה כלל ד' ס"ב כתב כן אלא שבתוס' שם ד"ה שכבר כו' משמע שאין צריך ללמוד מיד וכן העתיק במרדכי דברי התוס' כהוויתן אבל כבר כתב רש"ל שאינו כן וכן כתוב בסמ"ג בשם תוספות כמ"ש הרא"ש דדוקא שלמד מיד אחר ברכת התורה ובלא"ה דברי תוס' שכתבו והצרפתים כו' משמע שהיו פוטרין בזה כל היום דא"א שהיו מברכין כל פעם שהיו יושבין ללמוד הוה ליה למימר יותר והצרפתים מברכין כל פעם כו' ומסיימין מפני הירושלמי ולפי פירוש בירושלמי אין מועיל מה ששנה מיד לכל היום ודברי הרא"ש וסמ"ג עיקר וכ"ה ברמב"ם ושארי פוסקים ולכן מה שכתב בס' ט' והנכון כו' הוא מדינא ואם הפסיק צריך לחזור ולברך ומ"ש כאן ויש להסתפק כו' אין ספק שאין ק"ש מועיל שכל בנינו של הרא"ש הוא על זה וכן משמע מדברי תוס' שכתבו ועוד אפילו לפי הירושלמי כו' ע"ש וכן משמע בהג"מ ומרדכי וש"פ וכמ"ש הרשב"א לגיר' ששנה על אתר וכן כתבו תוס' ורא"ש וש"פ הגיר' ששנה ואף לפי' השני שמסיק ברא"ש דאין פוטר אלא מה שקרא ושנה לאלתר ואין פוטר כלל כל היום אלא שלאדם שדעתו כל היום על לימודו פוטר מסברא וא"כ אין ראיה מירושלמי מ"מ סברת הרא"ש ותוס' נכונה דבק"ש אין ניכר כו' וגם פי' הראשון הוא מסתבר אלא שלרווחא דמלתא ולחומרא בעלמא כתב פי' השני כמ"ש רי"א: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף י
ה ס"י אם הפסיק כו'. כפירוש השני כנ"ל: וה"ה לשינה ומרחץ כו'. לפי שאין מסיח דעתו מלימוד הג"מ בשם מהר"מ והאגור כתב שגם שם צריך ליזהר בדיניהם וצריך להרהר שם דיניהם ושני הטעמים צריך עיון. טעם הראשון מ"ש מתפילין שבהפסק בה"כ צריך לחזור ולברך כמ"ש בפ"ד דסוכה וכמש"ל סי' ח' וסי' כ"ה וגם תירוץ האגור אינו נכון כמו שכתוב לקמן סי' פ"ה בהג"ה ואפילו כו' ועיין מש"ש ומעשה אינו לימוד והאגור וש"ע בסעיף ד' כתבו המהרהר כו' וכשיטתו דאל"כ אסור לפנות קודם וכן כל מצוה ומעשה אבל כבר כ' שם דאינו נכון וכל שאינו מתכווין ללימוד אין צריך ברכה ועיין לעיל ס"ס מ"ו: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
ו סי"א וי"א כו'. כבר תמה עליו בב"י: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
ז סי"ב אף אם כו'. כמ"ש במנחות מ"ג א' ומ"ש מצפרא כו' ולפ"ז אף למחר ביום אין צריך ועיין מ"א ומה שהקשה מ"א לסברת הי"א דסעי' י"א כבר כתב ב"י שאינו עיקר והאגור עצמו לא כתב אלא להקל בברכות משא"כ להחמיר: כל זמן כו'. דלא כר"ת בתוס' שם וכמ"ש במנחות שם אי הכי כל שעתא כו': ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
ח סי"ג המשכים כו'. גמרא שם השכים לשנות כו': ואין צריך כו'. ר"ל ול"ד לקורא בתורה כמו שתקנו שם ברכה לאחריה וברכה למפטיר דאינו אלא בציבור: המשכים כו'. כמ"ש בגמ' כד מיתער כו' אלא משום ידים שאינם נקיות כנ"ל: ואם כו'. דלא תקנו נטילת ידים אלא לק"ש ותפלה כמ"ש לעיל ססי"ד ולכן אין מברך ענ"י לתורה כמש"ל ר"ס ז' אבל לכתחילה יטול ידיו משום הכון כמש"ש סעי' ב' וסי' ד' סעי' י"ח: כדלעיל כו'. שבסעי' א' שם כתב כל הברכות ואח"כ כשיטול ידיו. הרא"ש: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
ט סי"ד נשים כו'. עיין מ"א בשם אגור ודבריהם דחויין מכמה פנים וקרא צווח ולמדתם את בניכם ולא בנותיכם היאך תאמר וצונו ונתן לנו אלא העיקר ע"פ מ"ש תוספות וש"פ דנשים מברכות על כל מ"ע שהז"ג וכמו שכתבתי לעיל סי' י"ז סעיף ב' ואף דקי"ל כאילו מלמדה תיפלות דווקא בתורה שבעל פה כמ"ש בי"ד סי' רמ"ו סעי' ו': ש"ע סָעִיף יד
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)