א אֵין עוֹלִין עַל גַּב אִילָן, וְלֹא רוֹכְבִין עַל גַּב בְּהֵמָה, וְלֹא שָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם, וְלֹא מְסַפְּקִין לְהַכּוֹת כַּף עַל יָרֵךְ, וְלֹא מְטַפְּחִין לְהַכּוֹת כַּף עַל כַּף, וְלֹא מְרַקְּדִין, וְלֹא דָּנִין, וְלֹא מְקַדְּשִׁין, וְלֹא כּוֹנְסִים, וְלֹא מְיַבְּמִים, וְלֹא מְגָרְשִׁין, וְלֹא חוֹלְצִין, וְלֹא מַקְדִּישִׁין, וְלֹא מַחֲרִימִין, וְלֹא מַפְרִישִׁין תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת. הַגָּה: וְדִין פִּדְיוֹן הַבֵּן, כְּדִינוֹ בְּשַׁבָּת כָּךְ דִּינוֹ בְּיוֹם טוֹב, וְעַיֵּן לְעֵיל סי' של"ט (סָעִיף ד').
ב שְׁכִיב מֵרַע דְּתַקִּיף לֵיהּ עָלְמָא טוּבָא, שָׁרֵי לְגָרֵשׁ אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת.
א סָעִיף א {א} אין עולין על גב אילן - עיין לעיל בסימן של"ו שם מבואר פרטי הדין וטעמיהן:
ב סָעִיף א {ב} ולא רוכבין על גבי בהמה - עיין לעיל בסימן ש"ה סי"ח ויתר דברי הסימן עד סופו מבואר לעיל בהלכות שבת בסימן של"ט סעיף א' עד ס"ה עי"ש במ"ב ובה"ל טעם כל אלו הדברים ופרטיהן ושייך גם לענין יו"ט:
ג סָעִיף א {ג} ולא מפרישין תרומות ומעשרות - וה"ה חלה ועיין לעיל בסימן תק"ו סעיף ג' וד' שם מבואר פרטי הדין:
ד סָעִיף א {ד} וע"ל סי' של"ט ס"ד - ר"ל דשם מבואר דבדיעבד מה שעשה עשוי:
א סָעִיף א אין עולין על גבי אילן. גזירם שמא יתלוש והוא איסור דאורייתא. ולא רוכבין. שמא יחתוך זמורה להכותה. ולא מטפחין ביד. ולא מספקין בירך. ולא מרקדין ברגל וכולן לשמחה. גזירה שמא יתקן כלי שיר. כל אלו קורא התנ' שבות שאין בהם לחלוחית מצוה. ואלו משום רשות כלומר שהם קרובים למצוה ואסרום חכמים בי"ט. לא דנין. ולא מקדשין. ולא חולצין. ולא מייבמין. וכולהו טעמ' משום שלא יכתוב פסק דין. או שטר אירוסין או שטר חליצה. או כתובה ליבמה. ואלו משום מצוה. לא מקדישין. ולא מחרימין כו'. הטעם משום מקח וממכר דומין למקח שמוצי' מרשותו לרשות הקדש ומקח וממכ' אסור מן התורה דכתיב ממצו' חפציך א"נ מקח וממכר אתיא לידי כתיבת שטר מכירה. וא"ת ה"ל גזירה לגזירה כולה חדא גזירה היא. ומקשינן ולא דנין והא מצוה היא. פירש"י אמאי קרי רשות ל"צ דאיכ' דעדיף מינים. ולא מקדשין. והא מצוה קעביד שנוש' אשה לפרות ולרבות ל"צ דיש לו אשה ובנים. ולא חולצין ומיבמין. והא מצוה קעביד. ל"צ דאיכ' גדול ומצוה בגדול ליבם. וכתבו התו' לפי' רש"י דלא פרכינן אלא במה דלא חשבינהו עם סיפ' דהם מצוה. ומשני דאינו מצוה כ"כ כמו בסיפ'. ולפי זה גם בדליכ' דעדיף מיניה אין דנין. וכן נמי באין מקדשין. משמע דאפי' אין לו אשה ובנים אסור. ור"ת פי' דהכי פירושו אמאי גזרו באלו. ומשני דיש לו אשה ובנים אבל אם אין לו אשה ובנים מותר לקדש דמצוה קעביד. והביא הטור מחלוקת רש"י ור"ת לענין אין דנין ולא מקדשין אבל בלא חולצין ולא מייבמין כתב סתם ולא כתב דלר"ת דוקא ביש שם אח גדול. והא תימה למה לא כ' גם באלו שיש מחלוקת והשאיר ב"י בצ"ע. ונלע"ד דגבי לא חולצין ומיבמין מודה ר"ת לרש"י דיש שם איסור בכל גווני דהא אינהו דמיין נמי למקח וממכר שקונה היבמה למעשה ידיה. וכן בחליצה היא קונה עצמה ויוצאתה מזיקתה ליבם ובהנך דמקח וממכר אמרינן בסיפא אסור בכל גווני בשלמ' באין מקדשין יש לומר שלא גזרו באין לו אשה ובנים דשמא יקדמנו אחר משא"כ בחליצה ויבום. ובזה ניחא לי מ"ש התו' ירושלמי דיומא א"ר מונא הלין דכנסין ארמלין צריך לכונס' מבע"י שלא יהא כקונה קנין בשבת. ומשמע בכל גווני אסור אפילו אין לו אשה ובנים ואם כן קשה לר"ת דמתיר לקדש בזה. ולפי מ"ש ניחא דקדושין שאני משום שמא יקדמנו אחר משא"כ בכניסה שהיא נשואין שהם אחר הקדושין וא"ל לפי מ"ש דבחליצה ויבום יש בו משום מקח וממכר למה אמר הטעם בגמ' משום שמא יכתוב ולא משום מקח וממכר כמו בסיפא יש לומר דסובר כפירוש בתרא דרש"י דלעיל דמקח וממכר גופה אסור משום גזירה דשמא יכתוב וכללו התנא בבבא זו דאין בהם רק שמא יכתוב ואם כן שפיר כתב הטור סתם לא חולצים ולא מיבמים דלא אוקמה בגמ' דיש שם גדול אלא משום דלא תימא למה קרא לו התנא שם רשות ולא מצוה ובזה מודה ר"ת לרש"י דצריך לפרש כן כנ"ל נכון מאוד: כתב הטור. וכולן אם עשאם בין שוגגין בין מזידין מה שעשה עשוי וכן הביאו רי"ף ורא"ש בשם ירושלמי וכתבו ש"מ מאן דעבר ואקני בשבת קרקע או מטלטלין הקנאתו הקנאה ומזה ראיה למ"ש בח"מ סימן ר"ת דלא קי"ל כמ"ש רמ"א בי"ד סימן ר"ל בנשבע שלא ימכור ועבר ומכר דלא הוי מכירה וע"ש בי"ד סי' ר"ל וסי' רכ"ח סעיף ל"ה מ"ש בזה. שוב ראיתי לרש"ל בפ' משילין סימן ח' שכ' בשם הגהת סמ"ק בנשבע שלא למכור ומכר דלא מהני כדאמרינן בפ' האשה שנפלו כיון שאמרו חכמים לא ליזבן אי זבין לא מהני ומסתמא אין אמירה דרבנן חמיר' משבועתו וכתב שם דצריך לחלק בין ההיא דמוכר בשבת דמהני מעשיו ובין איסור שבועה שאיבד כוחו וזכותו ועוד שבת ניתן לדחות אצל חולה משא"כ בשבועה עכ"ל מ"ש תחלה בשם הגהת סמ"ק ראיה מפ' האשה שנפלו ואין ראיה כלל דהא קשיא מהך דהכא דיש איסור דרבנן במה שאסרו כאן בסימן זה ואפ"ה מהני אם עבר ע"ז אלא ע"כ דיש חילוק בזה דשם בהאשה שנפלו עבדו רבנן תקנת' דלא לזבין הנכסים בשביל טובת האשה ואת"ל שאם מכר מועיל מה הועילו בתקנתן ודאי כל א' ימכור שהרי אין עליו עבירה אלא שחכמים נתנו יפוי כח לאשה בנכסים אלו ואיהו מפקיע הכח משא"כ במידי שהוא עבירה כהך דהכא ודאי מועיל תקנת חכמים דכל אדם יזהר מלעשות איסור דרבנן אלא דאם עבר אחד קולר העבירה תלוי בראשו ומעשיו קיימים. ומ"ש רש"ל לחלק בין שבת לשבועה איני מכיר בזה דמה חילוק יש בין זה לזה ואדרבה מצינו חומר באיסור כולל דהיינו כגון שבת שכולל לכל אדם ושבועה אינו אלא בזה הנשבע. והרבה פעמים מצינו שאין איסור חל על איסור ובאיסו' כולל חל שפיר. גם מ"ש דשבת ניתן לדחות איני יודע מה ענין זה לכאן ותו דמקח שנעשה באיסור הנזכר באיסור ריבית בי"ד סי' קע"ה ס"ח הוא תיובת' וכבר זכרתי תשוב' הרא"ש בי"ד סימן רכ"ח סעיף ל"ה דרבא דפ"ק דתמורה מודה בזה וכן עיקר:
ב סָעִיף ב שכיב מרע כו'. פי' ונכתב הגט בע"ש:
א כ' מ"א וז"ל עסי' כו' מ"ש הע"ש כאן הם דברי התוס' כו' וז"ל הע"ש ולא כונסי'. נראה דה"ה דאין מככיסים לחופה דהא כניסה לחופה דאסור' בשבת נלמד מדין יבום: וכמ"ש הר"ן כו' אך קשה דבהדיא משמע פ' נערה שנתפתתה דמותר להכניס לחופה בשבת ויו"ט דאמרי' התם דמעשה ידי נערה לאביה מדזכתה רחמנא לאב למימסרה לחופה. אע"ג דמבטל' ממלאכת'. ודחי התם דלמא מיירי במכניס' לחופה בשבת וי"ט אלמא דמותר להכניס בשבת וי"ט ונראה דצ"ל דהתם מיירי במכניס' בתוס' שבת וי"ט. דמלאכה אסורה אבל חופה מותרת דאפי' ב"ה מותר לעשות חופה כיון שאינו אלא מדרבנן גזרה שמא יכתוב. וכל דבר שהוא מדרבנן ל"ג עליו ב"ה וכמ"ש סוף סי' שמ"ב כן נראה ליישב בדוחק. וע"ש בתו' לפי תי' השני בד"ה בשבתות וי"ט דנראה דמיירי בשבת עצמו ומשמע מדבריהם דמותר לעשות חופה בשבת ע"ש וצ"ע עכ"ל הע"ש. וע"ז כ' מ"א דקושייתו הראשונה והתי' שכתב שהוא דוחק. הם דברי התו' שם (אלא שתמו' דהא דברי התוס' היו בין עיניו דהא הביא דבריהם) וז"ל התוספות ד"ה דמסר כו' אע"ג דאמר במ"ק ושמחת בחגך ולא באשתך דאין נושאים נשי' בחה"מ משום דאין מערבים שמחה בשמחה ודרש' גמורה היא כדאמר בחגיגה דהוי דאורייתא. א"ל דהכא מיירי שעה אחד לפני י"ט שהוא כי"ט לענין מלאכה. דתוספת דאורייתא כו' או נשואים בלא סעודה כו' לא חשיבא שמחה כ"כ שיהיה אסור לישא בי"ט מטעם זה עכ"ל התוס': ופשוט דמיירי כו' בזה בא לדחות דברי ע"ש שכתב דנראה מדברי התי' השני של תוספת דמותר לעשות חופה בשבת ומיום טוב וצ"ע. ר"ל דהא מוכח ממתני' דגם כניסה לחופה אסור דומי' דייבום. ועז"כ מ"א דהתוספות מיירי לדין תורה. דהא קאי על מאי דדחי הש"ס הראיה דמעשה ידי הבת לאביה מדזכת' לו להכניסה לחופה. וא"כ רצה הש"ס להביא ראיה מקר'. וע"ז דחי הש"ס דלמא מסר לה בשבתות וי"ט. אע"ג דאסור מדרבנן משום שמא יכתוב. מכל מקום אין ראיה ממאי דזכתה לו התורה לממסרה לחופה דהא מן התורה מותר להכניס לחופה בשבת ויום טוב. ועוד הביא מ"א ראיה דדברי התוספות הם לדין תורה דאל"כ למה לא הקשו בפשיטות היכי מסר לה בשבת. והיא משנה מפורש' במס' ביצה דף ל"ו ע"ב כל שחייבים עליו משום שבות כו' בשבת חייבים עליו ביו"ט כו' ואלו הן משום רשות לא דנין ולא מקדשים ולא חולצים ולא מייבמין כו' אלא הקשו ממ"ק וכתבו דדרש' גמורה היא א"ו דקאי לדין תורה דהא שקלי וטרי' דהש"ס ג"כ היא לדין תורה. לכן לא היה אפשר להם להקשות ממשנה דביצה דף ל"ו דשם מיירי משום שבות. לכן הוצרכו לו' דהאי דמ"ק היא דרשה גמורה דהיינו שהוא דאורייתא ולא הוי אסמכח' ודרבנן. ולכן א"ש תי' התוספות דמיירי בחופה בלי סעודה. דניהו דמדרבנן מודו דאסור משום שמא יכתב (או דהוי קונ' קנין כמ"ש בירושלמי) מ"מ מן התורה מותר ולא נתמעט מקר' דושמחת בחגך. דנשואים בלי סעודה ליכא שמחה כ"ה: בש"ע סעיף ב' ש"מ דתקיף כו' וכתב ט"ז ומיירי דנכתב הגט מע"ש הותרה הנתינה בשבת שלא תטרף דעתו. ושלא יהיה גט מוקדם או מאוחר. ע"ל סי' של"ט במ"א ס"ק ט':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.