א מָקוֹם שֶׁנּוֹהֲגִים לְהַדְלִיק נֵר בְּלֵיל יוֹם הַכִּפּוּרִים, מַדְלִיקִין; מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַדְלִיק, אֵין מַדְלִיקִין. וְאִם יֵשׁ לוֹ נֵר בַּבַּיִת, חַיָּב לְהַדְלִיק בַּחֶדֶר שֶׁשּׁוֹכֵב שָׁם כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי תַּשְׁמִישׁ עִם אִשְׁתּוֹ, מֵאַחַר שֶׁרוֹאֶה אוֹתָהּ אֵצֶל הַנֵּר שֶׁבְּבֵיתוֹ (מַהֲרִי"ל); וְאִם חָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, חַיָּבִין הַכֹּל לְהַדְלִיק. הַגָּה: וּמְבָרְכִין: לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל שַׁבָּת וְשֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים.
ב יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַדְלָקַת נֵר יוֹם הַכִּפּוּרִים. הַגָּה: וְכֵן הַמִּנְהָג בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ.
ג בְּכָל מָקוֹם מַדְלִיקִין, בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וּבַמְּבוֹאוֹת הָאֲפֵלִים וְעַל גַּבֵּי הַחוֹלִים.
ד נוֹהֲגִים בְּכָל מָקוֹם לְהַרְבּוֹת נֵרוֹת בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת, וּלְהַצִּיעַ בְּגָדִים נָאִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. הַגָּה: וְנוֹהֲגִים שֶׁכָּל אִישׁ, גָּדוֹל אוֹ קָטָן, עוֹשִׂין לוֹ נֵר (מָרְדְּכַי וּמהרי"ו); גַּם נֵר נְשָׁמָה לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ שֶׁמֵּתוּ (כָּל בּוֹ), וְכֵן נָכוֹן, וְכֵן כָּתְבוּ מִקְצָת רַבְּוָאתָא; וְאִם כָּבוּ נֵרוֹת אֵלּוּ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אֵין לוֹמַר לְעַכּוּ"ם שֶׁיַּחֲזֹר וְיַדְלִיקֵם (מַהֲרִי"ל). מִי שֶׁכָּבָה נֵרוֹ בְּיוֹם כִּפּוּר, יַחֲזֹר וְיַדְלִיקֶנּוּ בְּמוֹצָאֵי יוֹם כִּפּוּר, וְאַל יְכַבֶּנּוּ עוֹד, אֶלָּא יַנִּיחֶנּוּ לִדְלֹק עַד גְּמִירָא וְגַם יְקַבֵּל עָלָיו שֶׁכָּל יָמָיו לֹא יְכַבֶּה בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים נֵרוֹ, לֹא הוּא וְלֹא אַחֵר, כָּךְ נִמְצָא בְּמִנְהָגִים יְשָׁנִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ לְהַצִּיעַ הַשֻּׁלְחָנוֹת בְּיוֹם כִּפּוּר כְּמוֹ בְּשַׁבָּת (מָרְדְּכַי וּמִנְהָגִים), וְכֵן נוֹהֲגִין. יֵשׁ שֶׁכָּתְבוּ שֶׁנָּהֲגוּ לִלְבֹּשׁ בְּגָדִים לְבָנִים נְקִיִּים בְּיוֹם כִּפּוּר, דֻּגְמַת מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת; וְכֵן נוֹהֲגִין לִלְבֹּש הַקִּיטְל שֶׁהוּא לָבָן וְנָקִי, גַּם הוּא בֶּגֶד מֵתִים וְעַל יְדֵי זֶה לֵב הָאָדָם נִכְנָע וְנִשְׁבָּר (דִּבְרֵי עַצְמוֹ מֵהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ז דִּשְׁבִיתַת עָשׂוֹר).
א סָעִיף א (א) מקום שנוהגים להדליק וכו' - ושני המקומות נתכונו לדבר אחד דהיינו לבטל תשמיש דהמדליק כוונתו שאסור לשמש נגד אור הנר ומאן דלא מדליק כונתו שלא יראה אותה ויתאוה לה ויוכל לבוא לידי תשמיש ואפילו היא נדה דאסור לו בלא"ה לבוא עליה מ"מ מידי הרהור לא יצא. ויבטל מחשבתו הטהורה ביום זה:
ב סָעִיף א (ב) בליל יום הכפורים - אף בחדר משכבו ומקום שנוהגין שלא להדליק היינו אף בבית אין מדליקין:
ג סָעִיף א (ג) מדליקין - אמרינן בירושלמי דמקום שנהגו להדליק חשיבא טפי ונ"מ לעיר חדשה שראוי לנהוג כן [פר"ח]:
ד סָעִיף א (ד) חייב להדליק וכו' - ר"ל אף במקום שנהגו שלא להדליק:
ה סָעִיף א (ה) אצל הנר שבביתו - המ"א מיישב המנהג שאין נוהגין כן וכתב דמ"מ יש להחמיר אכן באשתו כשהיא נדה דבלא"ה בדיל מינה משום נדותה יש להקל כשמדליק בשולחן ולא בחדר:
ו סָעִיף ב (ו) שמברך וכו' - היינו במקום שנוהגין להדליק שוב ממילא הוי ליה חיובא עליו להדליק משום שלום בית כמו בשבת:
ז סָעִיף ב (ז) וכן המנהג וכו' - דהיינו שנוהגין לברך אקב"ו להדליק נר של יוה"כ:
ח סָעִיף ג (ח) בכל מקום מדליקין בבתי כנסיות וכו' - ובכל אלו אין לברך לכו"ע דאין כאן משום שלום בית:
ט סָעִיף ד (ט) נוהגין בכ"מ וכו' - דדרשינן לקדוש ד' מכובד זה יוה"כ וכיון דאין לכבדו באכילה ושתיה כבדהו בכסות נקיה ונרות הוי ג"כ כבוד היום דכתיב על כן באורים כבדו ד' ומתרגמינן בפנסיא יקרו ד'. ואין מקבלין שעוה ממומר לעכו"ם שנתן נדבה לביהכ"נ וכדלעיל בסימן קנ"ד סי"א בהג"ה ע"ש במ"ב ואם יש חשש איבה וכ"ש שר מקבלין ממנו וצ"ע [פמ"ג]:
י סָעִיף ד (י) שכל איש - ואין לעשות נר לאשה עיין במ"א הטעם:
יא סָעִיף ד (יא) או קטן - ועכשיו אין עושין נרות אלא לנשוי. בילקוט שופטים איתא לעשות פתילות עבות בבהכ"נ כדי להרבות אורן [מ"א]:
יב סָעִיף ד (יב) לאביו ולאמו - לכפר עליהם ומשמע מלשון זה דסגי בנר אחד ועיין בא"ר:
יג סָעִיף ד (יג) אין לומר וכו' - אפילו ברמיזה ומצוה עושה כשיניחה כך מכובה. ונהגו ליקח עכו"ם לשמור הנרות שלא יבואו ח"ו לידי דליקה ומכח זה נהגו לומר לו לכבות ולהדליק ויש למחות בידם. ואף אם העכו"ם רוצה להדליק מעצמו צריך למחות בידו מאחר שהוא בשביל ישראל:
יד סָעִיף ד (יד) שיחזור וידליקם - ומאחר שהעולם מקפידים אם כבה נרו אע"פ שלדעתי אין בו משום חשש דלפעמים נכבה מחמת רוח או מחמת חום מ"מ כיון שהעולם מקפידים ראוי לכל אדם ליתן נרו לשמש ולא ישגיח עליו כלל וגם המותר יניח בבהכ"נ [ח"א]:
טו סָעִיף ד (טו) השולחנות - משום דאקרי שבת שבתון:
טז סָעִיף ד (טז) שנהגו ללבוש בגדים לבנים וכו' - ונוהגין שגם הנשים לובשים בגדים לבנים ונקיים לכבוד היום אבל לא יקשטו עצמן בתכשיטין שמתקשטין בהם בשבת ויו"ט מפני אימת יום הדין ואין נוהגות ללבוש קיטל:
יז סָעִיף ד (יז) השרת - ומטעם זה נהגו ללבוש בגדי פשתן לבן נקיים כמ"ש איש אחד לבוש בדים [ד"מ]:
יח סָעִיף ד (יח) נכנע ונשבר - וגם אבל תוך י"ב חודש על אביו ואמו או תוך ל' על שאר קרובים יכול ללבשו ויש מקומות שנוהגים שאין האבל לובשו. אין לכנוס לבית הכסא בקיטל שהוא מיוחד לתפלה אבל להשתין בו מותר:
א סָעִיף א מדליקין. שלא ישמש לאור הנר והנוהגים שלא להדליק כוונתם שלא יראנה ויתאוה לה:
ב סָעִיף א מאחר שרואה. ובחדר אין לו שום היכר (שם) ובמרדכי ריש יומא כ' ומדליקין נרות על שלחנם כמו בשבת אף יש מדליקין גם בחדרים דתנן מקום שנהגו כו' משמע דיש מדליקין על השלחן ולא בחדר וכ"מ שם סוף יומא שכ' וא"ל דהיינו דוקא בחדר משום תשמיש אבל בבית חובה להדליק דהא תנן מדליקין בבתי כנסיות וכו' משמע אבל בבתים לא ע"כ וק' דא"כ כשיראנה בבית יתאוה לה וכו' כמ"ש כאן אלא ע"כ לא ס"ל הך סברא דמהרי"ל דאין יצה"ר מצוי אלא לשעתו ובבית שניהם מצוי' יחד אבל בחדר הולך זה לבדו לשכוב וזו לבדה ואז לא חיישינן שמא ישכח, כל זה ליישב המנהג ומ"מ יש להחמיר:
ג סָעִיף ד איש. אבל לא אשה משום דהטעם הנרו' שהתור' נגמרת ביה"כ שקרוי נר ואשה לאו בת תורה היא (מהרי"ו), במהרי"ל יש שהן כנגד איבריו של אדם ואשה יש לה איברים יתירים או כנגד מ"ע ואשה לא נתחייבה ועכשיו אין עושין נר אלא הנשוי: עבי"ד ססי' רנ"ו בש"כ מענין היישובים המביאין נרות ובתשו' מהר"ם סי' קנ"ג:
ד סָעִיף ד ואם כבו כו'. אין לומ' לעכו"ם לקבל שעוה הנוטף (מנהגים) עמ"ש סי' רע"ו ס"ב ונהגו ליקח עכו"ם לשמור הנרות שלא יבוא ח"ו לידי דליק' ומכח זה נהגו לומר לו לכבות ולהדליק ויש למחו' בידם שאין לו היתר כלל ועיין בשל"ה בפרט ביום הדין:
ה סָעִיף ד דוגמת מלאכי. ולפ"ז אין הנשים לובשין לבנים דאין יכולים להיות כמלאכים דעיר גברי' כתיב כמ"ש מט"מ גבי טבילה ומ"מ הקיט"ל יכולים ללבוש שיכנע לבם, אפי' מי שלובש שק מחמת תשובה אסור ללבשו ביה"כ (ס"ח תרט"ו ר"ש הלוי סימן ו'), איתא בילקוט שופטים דף ט' ע"א לעשות פתילות עבות בבה"כ להרבות אורן:
א סָעִיף א מקום שנהגו להדליק כו'. ושני המקומות נתכוונו לדבר א' דהיינו לבטל תשמיש דהמדליק כוונתו שאסור לשמש נגד אור הנר ומאן דלא מדליק כוונתו שלא יראה אותה ויתאוה לה ואף על גב דאסור לו לבא עליה מכל מקום מידי הרהור לא יצא ויבטל מחשבתו הטהורה ביום הזה:
ב סָעִיף ד להרבו' נרות כו'. דדרשי' ולקדוש ה' מכובד זה י"כ וכיון שאין לכבדו באכילה ושתי' כבדהו בכסות נקיה ונרות הוה ג"כ כבוד היום. ואין מקבלין שעוה ממומר להדליק בבה"כ כ"כ בלבוש:
ג סָעִיף ד גם הוא בגד מתים. יש נ"מ בין ב' טעמים אלו לאבל דלטעם דראשון אסור ללבוש הקי"טל. ולטעם הב' מותר ונראה דהסומך על טעם הב' ולובש לא הפסיד:
א סָעִיף ד קטן. ועכשיו אין עושין נר אלא הנשוי וטעם הנרות משום שהתורה נגמרה ביום כפור שקרוי נר מהרי"ו. ומהרי"ל כתב שהן כנגד איבריו של אדם או כנגד מ"ע. ולאלו הטעמים אין לעשות נר לאשה עיין מגן אברהם ועיין סימן קנ"ד סי"א איזה נר ראוי לבית הכנסת. ובילקוט שופטים איתא לעשות פתילות עבות כדי להרבות אורן. מגן אברהם:
ב סָעִיף ד אין לו'. אפי' ברמיזה ומצוה עושים כשיניחה כך מכובה ע"ש. ואין לו' לעכו"ם שיקבל שעוה הנוטף. מנהגים:
ג סָעִיף ד דוגמת. לפ"ז אין הנשים לובשים לבנים דאין יכולים להיות כמלאכים ומ"מ הקיטל יכולות ללבוש שיכניע לבם. מגן אברהם:
ד סָעִיף ד מתים. יש נ"מ בין שני טעמים אלו דלטעם הראשון אסור להאבל ללבוש הקיטל. ולטעם השני מותר ונראה דהסומך על טעם השני ולובש הקיטל לא הפסיד ט"ז. והלובש שק מחמת תשובה אסור ללבשו ביה"כ ס"ח תרט"ו. מ"א:
א סָעִיף א (ס"ק ב) מאחר כו' משמע די"מ על השלחן ולא בחדר. דהא כתב ומדליקי' נרות על שלחנם ואף יש מדליקים בחדרים משמע דיש מוסיפים להדליק גם בחדרים ויש שאין מדליקין בחדרים אבל על שלחנם הכל מדליקין: והיינו דלא כמ"ש רמ"א בש"ע וקשיא כמ"ש מ"א סס"ק זה דא"כ כשיראנה בבית יתאוה לה כו': וכ"מ שם סוף יומא שכתב ר"ל מרדכי כ' סוף יומא: וא"ל דהיינו כו' קאי על מ"ש שם דאין לברך על הדלקת נר ביוה"כ (דלא כמ"ש פה בש"ע סעיף ב') דדוקא בשבת שהדלקת נר בשבת חובה יש לברך. אבל ביוה"כ דהדלקת נר תליא במנהגא. א"כ אפילו במקום שנוהגים להדליק אין לברך עליו דאין לברך על דבר שאינו אלא משום מנהג וע"ז כ' וא"ל דוקא בחדר כו' תליא במנהג אבל בבית חובה להדליק וא"כ שפיר יש לברך על נר שמדליק בבית. ודחה זה דע"כ גם בבית תליא במנהג. דהא תנן מדליקין בבתי כנסיו' כו': וקשה דא"כ כו' ר"ל על מ"ש מרדכי ריש יומא דיש מדליקים על השלחן ולא בחדר יש להקשות לפי האמת דא"כ כשיראנה יתאוה כו' ועל מ"ש מרדכי סוף יומא קשה למה הוצרך לדחות דע"כ גם בבית תליא במנהג מדתנן מדליקים בבתי כנסיות כו' ת"ל איך א"ל דבבית חייב להדליק בכ"מ ובחדר תליא במנהג. א"כ במקום שנהגו שלא להדליק בחדר ובבית חובה להדליק א"כ כשיראנה יתאוה כו': כ"ז ליישב המנהג. ר"ל שמ"א ראה בימיו שנוהגים דלא כרמ"א אלא מדליקים בבית ולא בחדר. לכן למד מ"א עליהם זכות דסומכים על דברי מרדכי הנ"ל:
ב סָעִיף ד (ס"ק ג) איש כו' נגמרת ביה"כ ר"ל מרע"ה ירד ביה"כ עם לוחות שניות כ"כ בס' א"ר: ואשה לאו ב"ת. אע"ג דמברכת ברכת התורה כמ"ש ס"ס מ"ז. והיינו משום דעכ"פ חייבת ללמוד דינים שלהם. כמ"ש בי"ד. ובזה יישב מ"א בסי' קפ"ז מה שנשים אומרים בבהמ"ז תורה ע"ש צ"ל דמ"מ עיקר תורה ניתן דוקא לאנשים: כנגד אבריו של אדם. ר"ל שאיש יש לו רמ"ח אברים ונוסף עליהם רוח ונשמה ה"ל ר"נ כמנין נר. כ"כ בס' א"ר. ואשה י"ל אברים יתירים כדאי' במסכת בכורות פ"ז דף מ"ה ע"א מחלוקת תנאים דלחד יש לה רנ"ב אברים. ולחד י"ל רנ"א וע' ברמב"ם פ"ב מה"ל טומאת מת ובכ"מ שם: או כנגד מ"ע. שהן רמ"ח ושני לאוין הניתקין לעשה והוי ר"ן כ"כ בס' א"ר אע"ג דהוי טובא לאו הנית' לעשה. י"ל דר"ל דמשכחת בהו מלקות אע"ג דהוה ניתק לעשה. והיינו קיימו ולא קיימו. ובטלו ולא בטלו. ע' מס' מכות דף י"ז והם דומי' יותר לעשה וליכא אלא תרי ע"ש: ואכה לא נתחייב'. ר"ל במ"ע שהז"ג וא"כ חסר ממנין ר"ן: אלא הנשוי. ועל מ"ש בש"ע גם נר נשמה לאביו ואמו. כ בס' א"ר דמלשון זה משמע דסגי בנר א' לאביו ואמו. אך מפקפק קצת ע"ז ממ ש בס' אמרכל:
ג סָעִיף ד (ס"ק ד) ואם כבו כו' עמ"ש סי' רע"ו סעיף ג'. דמותר לומר לגוי ליטול נר דלוק ולילך עמו כיון דליכא רק איסור טלטול מוקצה וגם הגוי צריך לו דהא הולך עמו. אבל אסור לומר לו להדליק נר אפילו הולך הגוי עמו. וא"כ לענין טלטול שעוה הנוטף. במקום שיש מנהג שגם אותו גוי יש לו חלק בשעוה הנוטף היה אפשר להתיר לומר לגוי לקבל שעוה הנוטף כיון שהגוי עושה גם לטובת עצמו. כדלעיל אם הולך גוי עמו. אך כתב שם מ"א בשם רדב"ז דאין להתיר אלא לבני תורה דלמא אתי למסרך. ובס' א"ר כ' וז"ל בלבושים ישנים כתב ועיין סי' רע"ו סעיף ב' וסי' ש"ז סעיף ה'. ופי' מי"ט דר"ל דלדעה א' שם יש ללמוד טעם על שנהגו להקל לומר לגוי לתקן הנרות ע"כ דס"ל דמותר אמירה לגוי אפילו במלאכה גמורה במקום מצוה וסיים בס' א"ר ואני כתבתי שם דכל האחרוני' הסכימו לאסור עכ"ל. גם מ"א שם כ' דאין מוחי' ביד המתירים דמוטב שיהיו שוגגים גם כתב שם מ"א דוקא מצוה שגופו נהנה ממנו כגון נר לאכול ע"ש ומ"ש עליו בס' א"ר:
ד סָעִיף ד (ס"ק ה) דוגמת כו' דעיר גברי' כתיב. ר"ל דאי' בילקוט משלי ך"א ע"פ עיר גברי' עלה חכם וז"ל ר' יהושע בשם רבי אחא גברים כתיב (ר"ל דגברים כתיב חסר וי"ו בין ב' לרי"ש) שכלם זכרים ואין בהם נקבות. עלה חכם זה משה. שנא' ומשה עלה אל אלקים וגו' עכ"ד: כמ"ש מט"מ גבי טבילה. ר"ל דס"ל טעם הטבילה בערב יוה"כ ע"פ המדרש שביוה"כ גם השטן מעיד על ישראל לטובה ואומר יש לך עם שהם נקיים כמלאכי השרת ולכן טובלים שיהיו נקיים מטומאת קרי וטעם זה כ' גם הלבוש. ומה"ט כתב מט"מ דאין לנשים לטבול דא"א להיות כמלאכים אך מ"א כ' לעיל סי' תר"ו דהמנהג דאפילו נשים ובתולות טובלות ג"כ שהטעם טבילה גם משום תשובה: אי' בילקוט כו' פתילות עבות כו' דדבורה נקראת אשת לפידות שהיתה עושה פתילות עבות להרבות אורן ובעלה היה מוליך הפתילות לבית המקדש ובזכות זה זכתה לנבואה ע"ש:
א סָעִיף א ס"א ואם יש כו'. כמ"ש שם תנא כו': ואם חל כו'. בירושלמי פ"ד דפסחים הלכה ד' פסק הלכה כרשב"א: ומברכין כו'. כמ"ש בפ"ז דברכות ולשיטתו שפסק דגם ביה"כ מברכין וע' בפ"ב דשבת כ"ד:
ב סָעִיף ב ס"ב יש מי כו'. כמו בשבת משום שלום בית. שם. אבל כל הפוסקים חולקים עליו וכמ"ש בפ"ד דסוכה קסבר מנהג נביאים והשתא מנהג נביאים כ"ש כה"ג ואף לפי' ר"ת בפ"ב דברכות י"ד א' כאן דמקום שנהגו כו' וע"ל סי' רס"ג ס"ה:
ג סָעִיף ד ס"ד נוהגים כו'. הרי"ף ורא"ש ס"ט מהא דפט"ז דשבת כבדהו כו' וע"כ יש לכבד בכ"ד שנקרא כבוד כיון שא"י לכבדו באכילה ושתיה וכמו שמכבדו בכסות שנקרא כבוד כמ"ש בפט"ז דשבת וכן בנרות כמ"ש באורים כבדו ה' ומתרגמינן בפנסייא יקרו: ואם כו'. שבת ספט"ז ועמ"א ס"ק ד' ויש למחות כו' וע' בשל"ה וכן עיקר: יש אומרים כו'. שבת קי"ד א' זה יה"כ שאין בו כו'. ור"ל דתניא בת"כ מקרא קדש קדשהו כו' וכאן שא"א כבדהו במה שאפשר בשבת בכסות כו': יש שכתבו כו'. כמ"ש נקיים כמ"ה וכ' איש א' לבוש בדים: וגם הוא כו'. וע' בפ"ב דתענית ט"ז א':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.