א יוֹם הַכִּפּוּרִים לֵילוֹ כְּיוֹמוֹ לְכָל דָּבָר. וּמָה הֵם הַדְּבָרִים הָאֲסוּרִים בּוֹ; מְלָאכָה, אֲכִילָה, שְׁתִיָּה, רְחִיצָה, סִיכָה, נְעִילַת הַסַנְדָּל, תַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה; וְאֵין חִיּוּב כָּרֵת אֶלָּא עַל מְלָאכָה וַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה.
ב כָּל מְלָאכָה שֶׁחַיָּבִים עָלֶיהָ בְּשַׁבָּת, חַיָּבִים עָלֶיהָ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים; וְכָל שֶׁבְּשַׁבָּת פָּטוּר אֲבָל אָסוּר, גַּם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים כֵּן, אֶלָּא שֶׁבְּשַׁבָּת זְדוֹנוֹ בִּסְקִילָה, וְיוֹם הַכִּפּוּרִים זְדוֹנוֹ בְּכָרֵת; וְכָל שֶׁאָסוּר לְטַלְטְלוֹ בְּשַׁבָּת אָסוּר לְטַלְטְלוֹ בְּיוֹם כִּפּוּר. וְהִתִּירוּ לְקַנֵּב יָרָק וְלִפְצֹעַ אֱגוֹזִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, כְּשֶׁחָל בַּחֹל, וְהָאִדָּנָא נָהֲגוּ לֶאֱסֹר. הַגָּה: אִם נָפְלָה דְּלֵקָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, מֻתָּר לְהַצִּיל סְעֻדָּה אַחַת לְצֹרֶךְ לַיְלָה, כְּמוֹ שֶׁמַּצִּיל בְּשַׁבָּת לִסְעֻדַּת מִנְחָה (רַ"ן פֶּרֶק כָּל כִּתְבֵי). וּכְבָר נִתְבָּאֵר סִימָן של"ד כֵּיצַד נוֹהֲגִים בַּזְּמַן הַזֶּה בִּדְלֵקָה בְּשַׁבָּת, וְהוּא הַדִּין בְּיוֹם כִּפּוּר. וְנָהֲגוּ שֶׁהַתִּינוֹקוֹת מְשַׂחֲקִים בֶּאֱגוֹזִים (אֲגֻדָּה וּמַהֲרִי"ל), וְאֵין לִמְחוֹת בְּיָדָם אֲפִלּוּ קֹדֶם מִנְחָה; וְנִשְׁתַּרְבֵּב הַמִּנְהָג מִדִּין הַפְצָעַת אֱגוֹזִים הַנִּזְכָּר (דִּבְרֵי עַצְמוֹ).
א סָעִיף א (א) לילו כיומו - דכתיב מערב עד ערב:
ב סָעִיף א (ב) מלאכה אכילה וכו' - בגמרא ילפינן להו מכמה קראי דכל הני נקרא עינוי וממילא כולהו בכלל ועניתם את נפשותיכם:
ג סָעִיף א (ג) ואין חיוב כרת אלא וכו' - אבל אינך אין בהם אלא איסורא גרידא מ"מ יש אומרים שהוא מן התורה דהא ילפינן להו בש"ס מקראי וי"א שאינן אלא מדרבנן וקראי אסמכתא בעלמא נינהו ונ"מ לענין איזה ספק ולמעשה ראוי להחמיר:
ד סָעִיף ב (ד) אלא שבשבת זדונו וכו' - וגם האידנא דאינו נוהג ד"נ מ"מ נ"מ לענין קים ליה בדרבה מיניה דהחובל בחבירו בשבת כיון דהיה מחויב מיתה בידי אדם פטור מתשלומין ואפילו בחובל בשוגג וכדמבואר בחו"מ סימן תכ"ט משא"כ ביוה"כ שאין בו רק כרת:
ה סָעִיף ב (ה) והתירו לקנב ירק - יש שפירשו דהאי קניבה הוא שנותק או מחתך העלים מן הקלחים התלושין כדי להשוותן שיהיו מוכנים לחתכן בערב ואע"ג דקטרח בשביל ערב שהוא חול התירו כדי שלא יצטרך לתקן הכל בערב ותהא נפשו עגומה עליו ויש שפירשו דקניבה הוא הדחת הירק לצורך ערב ושרי ג"כ מטעם הנ"ל:
ו סָעִיף ב (ו) ולפצוע אגוזים - כדי שיהיו מוכנים לצורך סעודת ערב ולא יצטרך לטרוח בהם לאחר התענית:
ז סָעִיף ב (ז) מן המנחה ולמעלה - ר"ל מנחה קטנה שהוא סמוך לערב והוא שעה שדרך בני אדם לתקן מאכלם בחול וניכר שלצורך לילה הוא עושה אבל קודם המנחה אסור שנראה כמתקן לצורך היום:
ח סָעִיף ב (ח) כשחל בחול - אבל כשחל יוה"כ בשבת לא התירו כדי שלא יבא לעשות כן בכל שבתות השנה להכין ביום לצורך הלילה:
ט סָעִיף ב (ט) והאידנא נהגו לאסור - לפי שבדורות האחרונים התחילו לקלקל ולמהר לעשות דברים אלו קודם המנחה לפיכך בטלו להיתר דקניבת ירק ופציעת אגוזים לגמרי:
י סָעִיף ב (י) לצורך לילה - שלאחר יוה"כ כדי שלא יצטרכו להתענות עוד כשלא יהיה להם מה לאכול:
יא סָעִיף ב (יא) לסעודת מנחה - ר"ל אפילו נפלה דליקה בצהרים אחר שאכלו סעודת שחרית וכנ"ל בסימן של"ד:
יב סָעִיף ב (יב) משחקים באגוזים - ודוקא על השלחן ולא ע"ג קרקע דאתו לאשוויי גומות כמ"ש סימן של"ח [מ"א]:
א סָעִיף ב ומ"מ כולהו דאורייתא (ב"ח ולבוש): בסקילה. אף ע"ג דהאידנא ליכא נפקותא בזה מ"מ נ"מ דהחובל בחברו בשבת פטור מתשלומין והחובל ביה"כ חייב כמ"ש בח"מ סימן תכ"ט ס"ב:
ב סָעִיף ב לקנב ירק. פירש"י להסיר העלין המעופשין והקשו דהינו בורר וי"ל כיון שאין העלין הללו פסולת גמור ולא ראוי להקרא פסולת ואפשר שראוים לאכילה ע"י הדחק אין בזה בשבת אלא שבות וביה"כ מותר ואף על פי שמחבץ ומשמר חייב משום בורר התם בדברים לחים ע"כ ומ"ש רש"י ויקצץ השאר אינו ר"ל דק דק דא"כ היינו טוחן עסי' שי"ט ושכ"א וי"מ שיקנב היינו לנתוק העלים מן הקלחים כדי להשוותם שיהיו מוכנים לחתכן ולפרמן וי"מ שהיא הדחת ירק עספט"ו דשבת שהטעם שהתירו זה משום עגמת נפש שרוא' ומתקן ואינו אוכל ודוקא מן המנח' ולמעלה שאז מצפה לאכילה כפירש"י ור"ן פי' שהתירו כדי שלא יצטרך לתקן הכל בערב ותהא נפשו עגומה עליו אבל קודם המנחה נראה כמתקן לצורך היום, וי"מ דקודם מנחה גזרינן דלמא אתי למיכל מיניה משא"כ אחר כך כיון שהוא קרוב לעת האוכל דומה כמי שיש לו פת בסלו ע"כ וכ"כ מ"מ (עמ"ש ססי' תרי"ב) וא"ל דמיירי בירק שאינו נאכל כמות שהוא חי שא"כ הוי מוקצה דלא חזי אפי' לקטנים ועמ"ש סימן ש"ח סל"א ל"ב:
ג סָעִיף ב משחקים באגוזים. ודוקא על השלחן כמ"ש סימן של"ח ס"ה דלא כב"ח:
א סָעִיף ב והתירו לקנב ירק. פירש"י לנתק העלין מהקלחי' כדי להשות' שיהיו מוכנים לחתכן ושרי משו' דהוי עינוי שרואה מזומן ואינו אוכל עכ"ל והר"ן והמ"מ פ"א מהל' שבית' עשור פי' משום עגמת נפש כדי שתהא קל למזון והוה כמו שיש לו פת בסלו ומדברי הטור סי' תר"ט משמע שמפרש כפי' השני דאלו לפירש"י לא מקשה הטור מידי שם על הטמנת חמין לפירש"י הא דאסור קודם מנחה משום דלא הוי אז שינוי ואסור משום שבות:
ב סָעִיף ב והאידנא נהגו לאסור הטעם משום דאי' בגמ' דאיכא דמיחרפי פי' שממהרין לקנוב הירק קודם המנחה:
א סָעִיף ב כתב מ"א ומ"מ כולהו דאורייתא. קאי על מ"ש בש"ע ואין חיוב כרת כ"א על מלאכה ואכילה ושתיה. ע"ז כ' מ"א דעל שאר עינוים ניהו דאין בהם כרת מ"מ אסורים מן התורה וכן דעת הרמב"ם ורש"י ור"ן לאפוקי מדעת הרא"ש וטור דס"ל דאינך עינויים הם מדרבנן וקראי דמייתי הש"ס לאסור שאר עינוים הם אסמכתא:
ב סָעִיף ב (ס"ק ב) לקנב כו' המעופשים. כתב ה"ה פ"א מה"ל שביתת עשור דין ג' והקשו דהיינו כו' כצ"ל: אין בזה בשבת אלא משום שבות כיון שהירק אינו מחובר לקרקע: ומ"ש רש"י ויקצץ כו' גם זה מדברי ה"ה שם: אלא מ"ש תיבת רש"י הוא ט"ס. אלא הרמב"ם כתב כן וז"ל ומהו הקינוב שיסיר העלין המעופשים ויקצץ השאר ויתקן אותו לאכילה: אבל רש"י כתב וז"ל לנתק העלין מן הקלחים כדי להשהותן שיהיו מוכנים לחתכן ולפרמן עכ"ל. והם הי"מ שהביא מ"א אח"ז. וכתב ה"ה שם דהרמב"ם ורש"י שוין בפירוש הקינוב. ר"ל דשניהם מפרשים דקינוב ר"ל ניתוק עלין. דלהרמב"ם הכונה של הניתוק להסיר המעופשים ולרש"י כוונות הניתוק להשוותן ולהכינם אבל לשון ויקצץ השאר הוא לשון הרמב"ם כנ"ל: עסי' שי"ט. וגם ע"ש במ"א סעיף קטן ה'. מצפה לאכילה כן פירש"י כצ"ל: וז"ל מותר כו' דשבות הוא כו' והכא משום עגמת נפש שמתקן ואינו אוכל הרי קרוב לעינוי שרי. ודוקא מן המנחה ולמעלה שהוא שואף ומצפה לעת אכילה ואיכא עגמת נפש טפי עכ"ל משמע דקודם מנחה לא הותר דאז ליכא עגמת נפש כ"כ. וכן פירש"י להדיא ד"ה כיון דחזי: והר"ן כתב שהתירו כדי כו' כצ"ל. עמ"ש ס"ס תר"ב. וא"ל דמיירי בירק חי כו'. ר"ל דבס"ס תרי"ב כתב רמ"א דמותר ליגע באוכלים ולא גזרינן דלמא אתי למיכל ובזה א"ש הא דהוצרך הר"ן לומר הטעם קודם מנחה אסור דנראה כמתקן לצורך היום. ת"ל דלמא אתי למיכל מיניה אלא דס"ל כמ"ש רמ"א ס"ס תרי"ב דלא גזרינן והי"מ שכתבו הטעם משום דלמא אתי למיכל עמ"ש מ"א ס"ס תרי"ב ליישבו דאין חולק על רמ"א שבס"ס תרי"ב וע"ז כתב מ"א וא"ל דמיירי הכא בירק חי דאינו ראוי לאכילה ולכן הוצרך הר"ן לטעם דמיחזי כמתקן לצורך היום. אבל לעולם בראוי לאכילה גזרינן דלא כרמ"א ס"ס תרי"ב: ועמ"ש סימן ש"ח ר"ל דכתב שם דוקא בשר חי דרכיך דחזי חי מותר לטלטל. אבל דבר דלא חזי חי אף על גב דחזי לכלבים מ"מ כיון דבמוצאי שבת ראוי לאדם ע"י בישול אין דעתו לכלבים לכן אסור לטלטלו:
ג סָעִיף ב (ס"ק ג) משחקים באגוזים ודוקא ע"ג שלחן דל"ל משום אשוי גומות. אבל עג"ק אסור מחשש דלמא אתי לאשווי גומות כמ"ש סי' של"ח: דלא כב"ח שאוסר כמו דאסרו קניבת ירק דלמא אתי למיכל ה"ה דיש לגזור בשחיקת אגוזים וכתב דא"ל דלא ס"ל דהטעם בקניבת ירק משום דלמא אתי למיכל והותר בשחיקת אגוזים ג"כ מטעם עגמת נפש. וכן משמע במהרי"ל מ"מ קשה הא גם קניבת ירק קי"ל דאסור אפי' מן המנחה ולמעלה. ה"ה דיש לאסור בשחיקת אגוזים. וכתב עוד וז"ל ודוחק גו' דשאני קניבת ירק דאית ביה משום שבות אבל שחיקת אגוזים לית ביה משום שבות אי לא הוי ע"ג קרקע ולא אולודי קלא והלכך אפי קודם מנחה אין בו איסור. ז"א דמסתמא אית ביה משום שבות כדאי' ס"פ בתרא דעירובין עכ"ל ועז"כ מ"א דליתא דאדרבא בסוף ערובין משמע דע"ג שלחן ליכא אסורא. דאמר רבה דליכא איסור השמעת קול (דאסור משום שמא יתקן כלי שיר) אלא קול של שיר. אבל שאר אולידו קלא שרי. (והכי קי"ל לעיל ר"ס של"ח) ופריך והאר"י אמר רב נשים המשחקות באגוזים אסורים. מ"ט לאו משום דמוליד קלא ואסור אע"ג שאינו של שיר. ומשני לא אלא דאסור דלמא אתי לאשווי גומות (וע"ש בגרסת התו') הרי דליכא בשחיקת אגוזים משום אולודי קלא כיון דאינו של שיר. וא"כ ע"ג שלחן דליכא חשש אשווי גומות ליכא אסורא כלל וכן מבואר לעיל סי' של"ח. ובזה א"ש המנהג בשחיק' אגוזים אולם כ' ד"מ בשם מהרי"ל דוקא לקטנים הותר ולא לגדולים וכ"כ בס' א"ר ומבואר לעיל סי' של"ח דוקא. דרך צחוק מותר אבל להרויח אסור ע"ש:
א סָעִיף א ס"א יה"כ כו'. מפורש בתורה ועניתם כו' בערב מערב כו' וביומא פ"א ופ"ד דפסחים ואפי' בת"צ אין חילוק אלא במלאכה כמ"ש בפ"א דתענית: ואין חיוב כו'. שם ע"ד א':
ב סָעִיף ב ס"ב כל כו' וכל שאסור כו'. דקי"ל יש עירוב והוצאה ליה"כ ממ"ש בפ"ג אי אתה מודה שמערבין לגדול ביה"כ כו'. רי"ף בפ"ק די"ט ודבריו צ"ע גדול דשם בעירובי תחומין מיירי. ועוד הביאו ראיה דכן מסקינן בכריתות י"ד א' דהא דרפרם בדותא היא ועתוס' שם וע' בפ"ק די"ט י"ב א' וערש"י שם ד"ה ליפלגו כו': לקנב. פי' הרשב"א והר"ן ומ"מ משמו דר"ל להדיח וכמ"ש בירושלמי שם יה"כ שחל להיות בע"ש אין תוקעין במ"ש אין מבדילין כו' א"ר שמואל אחוי דר' ברכיה ויבדיל שכן הוא מתיר להדיח כבשים ושלקות. א"ר יוסא כלום הוא מותר להדיח כבשים ושלקות לא מן המנחה ולמעלה ויבדיל מן המנחה ולמעלה מ"נ נר אין כאן כוס אין כאן כו' וכן הוא בתוספתא ספי"ג דשבת מפצעין באגוזים ומפרדים ברמונים ומדיחים בכבשים ביה"כ עם חשיכה ואינו חושש שהוא כמתקן מקודש לחול ור"ל כמש"ש קודם לזה מפצעים באגוזים ומכרדים ברמונים ומחתכים *) בנבילה משבת לאותה שבת אבל לא משבת למ"ש מפני שהוא כמתקן מקדש לחול אבל ביה"כ התירו כמ"ש בגמ' מפני עגמת נפש ור"ל כמ"ש הרשב"א שלא יצטרך לתקן בערב ויהא נפשו עגומה עליו וכ"ה בפ"ד דפסחים הלכה ד' יה"כ שחל להיות בשבת מהו להדיח כבשים ושלקות מן המנחה ולמעלה רב אמר אסור ר"א אמר מותר ר' יעקב בר אחא בשם ר"א מ"ט אמרו מדיחין כבשים ושלקות מן המנחה ולמעלה מפני הסכנה שנייא היא סכנת יה"כ שחל להיות בשבת שנייא היא יה"כ שחל להיות בחול התיב ר' חנניא חברין דרבנן מתני' פליגא על ר"א יה"כ שחל להיות בשבת חלות מתחלקות לערב שנייא היא שע"י שהוא דבר קל שמא ישכח ויאכל התיב ר' פנחס מתני' פליגא עלה דר"א יה"כ שחל להיות בשבת שבתון שבות ובחול שבתון שבות אם בחול אתה שובת בשבת לא כ"ש ל"צ דלא אפי' דברים שאת מותר לעשותן בחול את שובת עליהן בשבת ואיזו זו הדחת כבשים ושלקות כו' ע"ש ועמ"א ס"ק ב' פירש"י כו' *)אולי צ"ל בדבילה וי"ל כו'. אבל בתוספתא הנ"ל מ' להדיא שלא התירו בזה אלא להכין למוצאי יה"כ שהרי אמרו שם שבשבת מותר לאותו יום אבל לא למ"ש. ומ"ש ור"ן שהתירו כו' ט"ס וצ"ל ור"ן פי' שהתירו כו'. שכ"ז כ' ר"ן ומ"מ ורשב"א הנ"ל וראייתם מירושלמי ותוספתא הנ"ל וכן עיקר שאין עליה תשובה: כשחל להיות בחול. רמב"ם. וכרב הונא שם וכ' המ"מ דהוא בתרא נגד ר' יוחנן ות"כ. וצ"ע שהרי בפ"ו דברכות פסקו הרי"ף ורמב"ם כר' יוחנן נגד רב הונא וכ"פ כל הפוסקים וע' בתוס' שם מ' ב' ד"ה ור' יוחנן כו' דדוקא מאביי ורבא הלכה כבתראי וע' ברא"ש פי"ט דשבת. ומ"ש דת"כ אדרבה ת"כ דר"י. וצ"ל שלא היה גורס ת"כ דר' יוחנן כו' עד א"ר יוחנן וע"כ ט"ס שם אלא ת"כ דר"ה יה"כ שחל להיות בחול מפצעין כו' וז"ש המ"מ ותניא כוותייהו וגם בירושלמי פ"ד דפסחים הל' ד' מוקי מתני' דשבתון שבות על קניבת ירק וכמ"ש שם יה"כ שחל להיות בשבת מהו להדיח כבשים ושלקות מן המנחה ולמעלה רב אמר אסור ר"א אמר מותר כו' התיב ר' פנחס מתניתא פליגא כו' ל"צ דאפי' דברים שאת מותר לעשותן את שובת עליהן בשבת ואיזו זו הדחת כבשים ושלקות ופי' הר"ן והמ"מ בשם הרמב"ן והרשב"א שזו היא קניבת ירק ועמש"ל: והאידנא כו'. אם נפלה כו'. ממ"ש שבת קט"ז ב' אבל לא משבת ליה"כ וערש"י שם: ונשתרבב כו'. אגודה שם וכ' אפי' קודם מנחה ואע"ג דלפצוע אגוזים דוקא מן המנחה ולמעלה כאן לא שייך זה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.