א הָאוֹכֵל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים כְּכוֹתֶבֶת הַגַּסָה, חַיָּב; וְהוּא פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה מְעַט, וְשִׁעוּר זֶה שָׁוֶה לְכָל אָדָם בֵּין לְנַנָּס בֵּין לְעוֹג מֶלֶךְ הָבָּשָׁן.
ב כָּל הָאֳכָלִים מִצְטָרְפִים לְשִׁעוּר זֶה, אֲפִלּוּ מֶלַח שֶׁעַל הַבָּשָׂר וְצִיר שֶׁל יָרָק; אֲבָל אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה אֵינָן מִצְטָרְפוֹת.
ג אָכַל, וְחָזַר וְאָכַל, אִם יֵשׁ מִתְּחִלַּת אֲכִילָה רִאשׁוֹנָה עַד סוֹף אֲכִילָה אַחֲרוֹנָה כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס, מִצְטָרְפִין; וְאִם לָאו, אֵין מִצְטָרְפִין.
ד שִׁעוּר אֲכִילַת פְּרָס, יֵשׁ אוֹמְרִים ד' בֵּיצִים; וְיֵשׁ אוֹמְרִים ג' בֵּיצִים שׂוֹחֲקוֹת (רַשְׁבָּ"א).
ה הָא דְּבָעֵינָן שִׁעוּר הַיְנוּ לְחִיּוּב כָּרֵת אוֹ חַטָּאת, אֲבָל אִסוּרָא אִכָּא בְּכָל שֶׁהוּא.
ו אָכַל אֳכָלִים שֶׁאֵינָם רְאוּיִם לַאֲכִילָה, אוֹ שֶׁאָכַל אֲכִילָה גַּסָה, כְּגוֹן מִיָּד עַל אֲכִילָה שֶׁאָכַל עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים עַד שֶׁקָּץ בִּמְזוֹנוֹ, פָּטוּר. הַגָּה: וְאִם אָכַל מַאֲכָלִים מְבֻשָּׂמִים אוֹ מְתֻבָּלִים, עַל אֲכִילָתוֹ, חַיָּב, דְּרַוְחָא לְבַסּוּמֵי שְׁכִיחָא (כָּל בּוֹ). וְאָסוּר בְּיוֹם כִּפּוּר לִטְעֹם דָּבָר לְהַפְלִיט, אֲפִלּוּ עֲצֵי בְּשָׂמִים; וְעַיִּןִ לְעֵיל סִימָן תקס"ז (סָעִיף ג' בְּהַגָּ"ה).
ז אָכַל עָלֵי קָנִים, פָּטוּר; וְלוּלָבֵי גְּפָנִים שֶׁלִּבְלְבוּ קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה, פָּטוּר, דְּעֵץ בְּעָלְמָא הֵם. וְאִם לִבְלְבוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים, חַיָּב.
ח כָּס (פֵּרוּשׁ שֶׁכָּסַס וּפָצַע אוֹתָם בְּשִׁנָּיו) פִּלְפֵּל אוֹ זַנְגְּבִילָא, אִם הֵם יְבֵשִׁים, פָּטוּר, דְּלֹא חָזוּ לַאֲכִילָה; וְאִם הֵם רְטֻבִּים, חַיָּב.
ט הַשּׁוֹתֶה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מְלֹא לֻגְמָיו (פֵּרוּשׁ מְלֹא פִּיו), חַיָּב; וּמְשַׁעֲרִים בְּכָל אָדָם לְפִי מַה שֶּׁהוּא, הַגָּדוֹל לְפִי גָּדְלוֹ וְהַקָּטָן לְפִי קָטְנוֹ; וְלֹא מְלֹא לֻגְמָיו מַמָּשׁ, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיְּסַלְּקֶנּוּ לְצַד אֶחָד בְּפִיו וְיֵרָאֶה כִּמְלֹא לֻגְמָיו, וְהוּא פָּחוֹת מֵרְבִיעִית בְּאָדָם בֵּינוֹנִי; וְכָל הַמַּשְׁקִים מִצְטָרְפִים לְכַשִּׁעוּר. הַגָּה: שָׁתָה מַשְׁקִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִן לִשְׁתִיָּה, כְּגוֹן צִיר אוֹ מוֹרְיָס וְחֹמֶץ חַי, פָּטוּר; אֲבָל חֹמֶץ מָזוּג, חַיָּב (טוּר).
י שָׁתָה מְעַט וְחָזַר וְשָׁתָה, אִם יֵשׁ מִתְּחִלַּת שְׁתִיָּה רִאשׁוֹנָה עַד סוֹף שְׁתִיָּה אַחֲרוֹנָה כְּדֵי שְׁתִיַּת רְבִיעִית, מִצְטָרְפִין לְכַשִּׁעוּר; וְאִם לָאו, אֵין מִצְטָרְפִין. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁשִּׁעוּר צֵרוּף הַשְּׁתִיּוֹת כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס, כְּמוֹ צֵרוּף אֲכִילוֹת. הַגָּה: מֻתָּר לִגַּע בְּיוֹם כִּפּוּר בָּאֳכָלִין וּמַשְׁקִין וְלִתֵּן לִקְטַנִּים, וְלֹא חַיְישִׁינָן שֶׁיֹּאכַל אוֹ יִשְׁתֶּה אִם יִגַּע (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן קמ"ז).
א סָעִיף א (א) ככותבת הגסה - אע"ג דבכל איסורי התורה משערינן בכזית כל זה היכי דכתיבי אכילה משא"כ ביו"כ דלא כתיב אכילה אלא מנע הכתוב את האכילה בלשון עינוי כדכתיב הנפש אשר לא תעונה וקים להו לחכמים דבפחות מככותבת לא מייתבא דעתיה כלל והרי הוא רעב ומעונה כבתחלה ועיין בה"ל:
ב סָעִיף א (ב) והוא פחות מכביצה - ר"ל ביצה בינונית ועיין בדגול מרבבה שכתב דכביצה האמור כאן הוא בלי קליפה ובתשובת בנין ציון החדשות חולק עליו:
ג סָעִיף א (ג) ושיעור זה שוה וכו' - דקים להו לחכמים דבשיעור זה מייתבא דעתיה דכל אדם מעט או הרבה ובבציר מזה לא מייתבא דעתיה דשום אינש. והנה מה שהורה לנו המחבר השיעור לענין חיוב אף דאיסורו הוא אפילו בכל שהוא כדלקמן סעיף ה' ע"ש משום דנ"מ מזה לענין הנזכר בסימן תרי"ח אודות חולה דמאכילין אותו פחות מכשיעור וע"כ צריכין אנו לידע השיעור של חיובא:
ד סָעִיף ב (ד) אפילו מלח וכו' וציר שעל ירק - דבאין להכשיר את האוכל וכל דבר שבא להכשיר את האוכל חשוב כאוכל. וה"ה בשרה פתו ביין או במים מצטרף היין או המים להפת:
ה סָעִיף ב (ה) אינן מצטרפות - שאם אכל פחות מככותבת ושתה ג"כ פחות מכשיעור אינן מצטרפות ביחד לחייבו דקים להו לחכמים שאין דעתו מתיישבת בכך [גמרא]:
ו סָעִיף ג (ו) אכל וחזר ואכל - וה"ה אם אוכל בלי הפסק אלא שפירר את האוכל לפירורים קטנים ואכלם ועי"ז נשתהא באכילתו הרבה ג"כ בעינן שיהא מתחלת אכילתו עד סופו רק כדי אכילת פרס:
ז סָעִיף ג (ז) ואם לאו - ר"ל ששהא באכילתו יותר משיעור אכילת פרס אין מצטרף תחלת אכילה לסופה להתחייב כרת:
ח סָעִיף ד (ח) י"א וכו' וי"א - ולענין הלכה כל שהוא בשל תורה הלך אחרי המחמיר וכל שהוא בשל דבריהם הלך אחרי המיקל:
ט סָעִיף ד (ט) שוחקות - כל ביצה במילוי ובריוח ולא בצימצום:
י סָעִיף ה (י) הא דבעינן שיעור - היינו בין לענין אכילה בין לענין שתיה כדלקמן בס"ט:
יא סָעִיף ה (יא) אבל איסורא איכא - מן התורה:
יב סָעִיף ו (יב) שאינם ראוים לאכילה - היינו דברים מרים או נבאשים עד שאינם ראוים מחמת זה לאכילה כלל ודברים ראוים לאכילה רק שהם איסורים כגון חלב ונבילה וטרפה וכה"ג בודאי חייבים עליהם גם מחמת יוה"כ:
יג סָעִיף ו (יג) שאכל - דאל"כ האיך משכחת לה אכילה גסה דעכ"פ חייב למה שאכל תחלה באיסור קודם שיבא לידי אכילה גסה:
יד סָעִיף ו (יד) עד שקץ במזונו - שאוכל עכשיו ולאפוקי אם אינו קץ ורק שהיה שבע ואינו מתאוה לאכול ואעפ"כ הוא מרגיש טעם כשאוכל חייב:
טו סָעִיף ו (טו) פטור - דאכילה גסה לא שמה אכילה ומ"מ לכתחילה יש איסור בזה וכן באוכלים שאינם ראוים לאכילה יש איסור לכתחלה מדרבנן ואפילו בחצי שיעור מהן ג"כ יש ליזהר לכתחלה [פמ"ג]:
טז סָעִיף ו (טז) על אכילתו חייב וכו' - והב"ח כתב דאם אכל עד שקץ במזונו אפילו בזה פטור אכן באמת הכל תלוי לפי מה שהוא מרגיש בנפשו [כ"כ מ"א ור"ל דבסתם תלינן דבמאכל מתובל כשהוא אוכל אפילו אם היה מתחלה שבע ביותר אינו קץ בה ובזה מיירי הרמ"א ואעפ"כ אם מרגיש בנפשו שכואב לו האכילה וקץ בה פטור]:
יז סָעִיף ו (יז) לטעום דבר להפליט - אפילו פחות מכשיעור ואפילו אם יודע שיכול לעמוד על עצמו שלא יבלע כלום:
יח סָעִיף ו (יח) אפילו עצי בשמים - שהוא עץ בעלמא דמ"מ כשלועסו מרגיש טעם. אבל מותר להריח למלאות מנין מאה ברכות. וכ"ז שלא הסיח דעתו מלהריח אסור לחזור ולברך דהוי ברכה שא"צ ויש אנשים שמריחים במים המריחים (שקורין שפירטוז אבל כשאינו מריח אין צריך לברך עליו כלל) ואין מברכים עליו כלל ועושים איסור [ח"א]:
יט סָעִיף ז (יט) עלי קנים - יש גורסין עלי גפנים והטעם משום דאינם ראוים לאכילה:
כ סָעִיף ז (כ) שלבלבו - פירוש שהניצו וכדמתרגמינן ויוצא פרח ויצץ ציץ ואפיק לבלבין:
כא סָעִיף ז (כא) מראש השנה ועד יום הכיפורים וכו' - משום דעדיין לחין ורכין הן וראוין לאכילה:
כב סָעִיף ח (כב) כס פירוש שכסס וכו' - ומיירי שבלעם דאל"ה אפילו רטובים פטור וקראם בשם כסיסה משום דפלפל יבש או זנגביל (שקורין אינגבער) הוא דבר שאין דרכן לאכול ולכן פטור וכל פטור דאתמר הכא פטור אבל אסור:
כג סָעִיף ט (כג) מלא לוגמיו - דקים להו לרבנן דבשיעור זה מתיישב דעתו של אדם ואזל ממנו העינוי:
כד סָעִיף ט (כד) לפי מה שהוא - ר"ל דכאן אין השיעור שוה לכל אדם כמו באכילה בס"א משום דלענין שתיה קים להו לחכמים דלא מייתבא דעתיה של אדם אלא במלא לוגמיו דידיה:
כה סָעִיף ט (כה) ולא מלא לוגמיו ממש - ר"ל דלא בעינן שיהא שני הלחיים מלאין משקה אלא די שיהא אחד מלא ובולט אלא שאז יראה ממילא כאלו שניהם מלאין:
כו סָעִיף ט (כו) והוא פחות וכו' - משמע דהוא קרוב לרביעית אמנם בסימן רע"א סי"ג כתב דהוא רובו של רביעית ועיין בבה"ל שם:
כז סָעִיף ט (כז) באדם בינוני - ולפעמים המלא לוגמיו ברביעית או יותר מרביעית כגון באדם גדול ביותר. ולהיפך באדם קטן דמלא לוגמיו דידיה הוא פחות מרוב רביעית ג"כ חייב כיון דמייתב דעתיה עי"ז:
כח סָעִיף ט (כח) כגון ציר - הוא מה ששותת מן הדג כששורין אותו במלח. ומורייס הוא שומן היוצא מן הדגים:
כט סָעִיף ט (כט) וחומץ חי - ודוקא שמבעבע כשמשליכין אותו על הארץ דאז אינו ראוי לשתיה ופטור אפילו שתה הרבה יותר מכשיעור דכיון שהוא חומץ חזק טפי מזיקו וי"א דכששותה הרבה חייב משום דאז שובר רעבונו והתורה אמרה אשר לא תעונה אבל אסור לכו"ע אפילו בפורתא:
ל סָעִיף ט (ל) חייב - דראוי הוא לשתיה:
לא סָעִיף י (לא) ויש אומרים - מלשון המחבר משמע דהעיקר כדעה א' אבל הפר"ח והגר"א כתבו דהעיקר כדעה השניה:
לב סָעִיף י (לב) ולא חיישינן וכו' - ולא דמי לחמץ בפסח שאסור ליגע בו משום שמא יבוא לאכלו כדמוכח לעיל בסימן תמ"ו ס"ג משום שבפסח הוא אוכל שאר דברים לכך חיישינן שיאכל גם את זה משא"כ ביוה"כ דבדיל מכל דבר אכילה ושתיה ועוד דאימת יום הדין עליו לכך לא חיישינן שישכח. ואפילו אם התינוק יכול ליטלו בעצמו ג"כ אין להחמיר בזה:
א סָעִיף ה אבל איסורא איכא. מדאורייתא:
ב סָעִיף ו שאכל עי"ה. אבל אם אכל ביה"כ אכילה גסה חייב על הכותבת ראשון:
ג סָעִיף ו על אכילתו. ומיהו אם אכל עד שקץ במזונו אפי' אם אכל מאכל מבושם פטור [ב"ח] וצ"ל דהכל לפי מה שמרגיש בנפשו:
ד סָעִיף ו עצי בשמים. ופשוט דמותר להריח וטוב לעשות כן למלאות מנין מאה ברכות וע' בשל"ה:
ה סָעִיף ט וחומץ חי פטור. צ"ל דוקא כשמבעבע כשמשליכין אותו על הארץ כמ"ש בי"ד סי' קכ"ג ס"ו ובגמר' משמע דבחומץ הרבה חייב ונדחקו בזה הרב"י והד"מ ובאמת הדעת נותנת דאדרבה כששותה הרבה חומץ חזק טפי מזיקו והעיקר כמ"ש הב"ח דקאי אמזוג דכששותה הרבה חייב וכן הגי' ברא"ש וכ"מ ברא"ש פ"ז דברכות שכתב הא דמברכין על החומץ מיירי בנותן חומץ הרבה לתוך המרק וכו' ע"ש משמע דבלא מרק אפילו הרבה לא חשיב שתיה ע"ש:
ו סָעִיף י מותר ליגע. ול"ד לחמץ בפסח כמ"ש סי' תמ"ו ס"ג דהתם כיון שאוכל שאר דברים חיישי' שמא יאכלנו ג"ז משא"כ כאן (ד"מ ת"ה ב"ח ססי' תרי"א) ומשמע שם דלהר"ן והמ"מ אסור ליגע באוכלין כי אם צריך ליתן לתינוק שאינו יכול ליטול מעצמו ודוחק הוא ועוד דביומא דף י"ד אמרי' דלר"י כ"ג אינו מקריב אונן גזיר' שמא יאכל ופריך מ"ש מיום הכיפורים דמקריב אונן ולא גזרי' ומשני ביה"כ דכ"ע לא אכלי הוא נמי לא אתי למיכל הכא דכ"ע אכלי הוא נמי אתי למיכל ע"כ א"כ ש"מ דלא גזרי' וע"ק בגמ' אמאי לא פריך בפשיטו' מ"ש דבכל יה"כ מקריב ולא חיישי' שמא יאכל אלא ע"כ בודאי ביה"כ לא גזרי' אלא ה"פ דחיישי' שמא מתוך שירא' שמקריב אונן יסבור שמותר לו לאכול אונן ולהכי פריך מיה"כ שמקריב אונן ומשני דהתם בלא"ה לא אכל ולא גזרי' שמא יאכל אונן ביום אחר דהא יראה שאסו' להקריב ודוק שם והר"ן והמ"מ דגזרי דוקא בקניבת ירק מתוך שהוא מתעסק ומתקינו לאכילה חיישינן שיאכל אבל בנגיעה בעלמא לא חיישי' וכן עיקר וע' במשנ' ספי"א דמנחו' ובמהרי"ל אוסר ליגע וכ"ה בירוש' פ"ד דפסחים דדבר שראוי לאכילה בעין גזרי' שמא יאכל ולכן החלות מתחלקות לערבית:
א סָעִיף א ככותבת הגסה חייב. איכא למידק למה כ' הטור והש"ע דינא דחיוב והלא לענין איסור אסור אפי' בכל שהוא כמ"ש ס"ה ואין דרך הטור והש"ע לכתוב אלא איסור וכזה רגיל הב"י לדקדק בי"ד הרבה פעמים ונ"ל דכאן נ"מ לענין הנזכר בסי' תרי"ח כשמאכילין את החולה מאכילין אותו כדי שלא יצטרף לשיעור וע"כ צריכין אנו לדעת השיעור של החיוב וכן תי' ב"י:
ב סָעִיף א והוא פחות מכביצה מעט. נ"ל דהוצרך לתת שיעור תחלה ככותבת ואח"כ פחות מכביצה דבמתניתין אי' דהשיעור ככותבת ומבעיא לן אי עם הגרעין קאמר או לא ובירוש' אמרו עוד שיש ספק אי משערין בחללו פירוש בחללו שיש בין הכותבת להגרעין שבתוכה ע"כ פסק לן השיעור מעט פחות מכביצה בזה יתברר לן השיעור:
ג סָעִיף ב אפי' מלח שעל הבשר. דמלח וציר הוי אכשורי אוכל כאוכל דמי ולא הוי משקה:
ד סָעִיף ה הא דבעי' שיעור. עמ"ש סי' זה ס"א:
ה סָעִיף ו על אכילה שאכל כו'. דאל"כ היאך משכחת לה אכילה גסה דעכ"פ חייב למה שאכל תחלה באיסור קודם שיבוא לידי אכיל' גסה:
ו סָעִיף ו עד שקץ במזונו פטור. אבל לכתחלה אסור כדאמרי' בגמרא גבי חומץ דיעבד אין לכתחלה לא וגבי אוכלין שאין ראוים כתב הטור בשם ראבי"ה דאפי' איסורא ליכא והרמב"ם כ' דמכין אותו מכת מרדו' בזה ולעד"נ דאין כאן מחלוקת כמ"ש בס"ד דיש לעיין בדברי ראבי"ה דאמר אין איסור באוכלין שאין ראוין דהא אמרי' מתניתין דאוכלין שאין ראוין פטור משמע אבל אסור וא"ל דפטור ומותר קאמר דהא אמרי' בגמ' על מה ששנו במשנה שתה ציר או מורייס פטור הא חומץ חייב מתניתי' מני ר' היא דתניא ר' אומר חומץ משיב את הנפש דרש רב גידל אין הלכה כר' לשנה נפקי כ"ע מזגו ושתו שמע רב גידל ואיקפד אמר אימור דאמרי אנא דיעבד לכתחלה מי אמרי אימור דאמרי אנא פורתא טובא מי אמרי אימו' דאמרי אנא חי מזוג מי אמרי ש"מ דפטורי דהכא גבי יה"כ אינם אלא דיעבד וא"ל דראבי"ה לא התיר אלא בפחות מכשיעור וזה קרי ליה פורתא דהא סתמא אמר אכל אוכלין שאין ראוים אין איסור משמע אפי' הרבה ותו קשה מ"ש ב"י על הטור שמביא דברי ראבי"ה בלי תולק משמע דהכי ס"ל ובסמוך לענין משקין כ' בשתה משקין שאין ראוים דהיינו ציר או מורייס וחומץ חי פטור אבל אסור ופשיטא שאין חילוק באין ראוי' בין אוכלים למשקין וכ' ב"י לתרץ קושיא זו דראבי"ה אמר באינם ראוים כלל וציר או מורייס הם דברים הנאכלים ע"י טיבול ותמהתי על פה קדוש כיון דנחית לחילוק זה הל"ל דגם ראבי"ה ורמב"ם ל"פ דראבי"ה מיירי באינם ראוים כלל כגון עפר ויש לי להביא ראיה ממה דאי' בי"ד סי' רל"ח שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור והוא מימרא דרבא פ"ג דשבועות והטעם דלא אחשבי' לאכילה כלל והתם פטור ומותר קאמר דכיון דאין עפר בכלל השבועה למה יהיה אסור לכתחלה ואפי' תימא במקום שיש שם סברא לאסור לכתחלה מ"מ כאן בי"כ דתלי מלתא ביתובי דעתא וזה ודאי דבאכילת עפר לא מיתבא דעתיה והרמב"ם דכת' באוכלין שאין ראוין דמכין אותו מכת מרדות היינו כגון עשבים המרים או שרפים הבאושים שזכר אותם רמב"ם בהדיא בפ"ב משביתת עשור דיש עכ"פ שם אכילה עליהם וכן חומץ חי וע"ז אמר רב גידל דיעבד אין לכתחלה לא וא"כ לא היה להב"י לעשות מחלוקת בין ראבי"ה לרמב"ם:
ז סָעִיף ט וחומץ חי פטור. משמע אפי' הרבה וכך כ' רמב"ם בהדיא. והקשה ב"י דהא א"ר גידל דוקא פורתא אבל טובא לא ומחמת זה כ' דל"ג כן הרמב"ם בגמ' והביא ב' דיעות דהיינו רי"ו וכל בו דס"ל באמת לחלק דבהרבה חייב אפי' באינם ראוים ונ"ל דהכל ניחא דהרמב"ם מפרש הגמ' הכי דג' חילוקים חילק רב גידל א' בין דיעבד לבין לכתחלה ב' בין טובא לפורתא ג' בין ראוי לאין ראוי וע"כ אמר תחלה דפטור דאמרי' בזה היינו דיעבד והיינו פטור ואסור וע"ז אמר אפי' את"ל דפטור ומותר לכתחלה מ"מ היינו בפורתא אבל טובח אסור לכתחלה ובזה אמר' מתני' פטור ואסור ואת"ל דאמרי' אין חילוק בין פורתא לטובא ובכל גווני פטור ומותר מ"מ יש לחלק בין ראוין לאין ראוין דהיינו חומץ מזוג מקרי ראוי וא"כ הוה דינו ככל ראוי וחייב עליה וב"י הק' כי היכי דבמזוג יש חיוב ה"נ בטובא דאמר תחלה וזה אינו לפמ"ש בפירוש דברי רב גידל דתחלה מחלק בין מה שאסור לכתחלה ובין מה שאסור בדיעבד ואח"כ כשמחלק בין ראוין לאין ראוין הוה ראוין אפי' לחיוב ככל ראוי כ"פ דברי רמב"ם אבל רי"ו וכל בו מפרשים דמ"ש ר"ג לחלק בין פורתא לטובא קאי על דיעבד שאמר תחלה לא על דרך את"ל והכי קאמר אימור דאמרי אנא דיעבד אבל לא לכתחלה ותו דגם בדיעבד לא פטור אלא בפורתא אבל טובא יש אפי' חיובא וא"ל הא אמרינן דאוכלין שאין ראוין פטור משמע אפי' הרבה הא ל"ק דפטור באין ראוין היינו כפי החיוב בראוין דהיינו באוכלין כשיעורן ובמשקין כשיעורן בזה פטור באין ראוין אבל אם הרבה מאוד חייב אפי' באין ראוין מצד מעלת הרבוי וכמו דאשכחן בי"ד לענין נט"ל דאם יש מעלה מצד הרבוי לא חשיב לפגם כנ"ל טעם מחלוקתן בזה:
ח סָעִיף י ליגע כו'. כתב בת"ה סי' קמ"ז דטוב ליזהר כמו בחמץ בפסח אלא דלא נהגו ליזהר בזה וע"ש דאין שם חילוק נכון ול"נ דשאני י"כ דאימת יום הדין עליו כל היום כמו דמצינו בפ"ג דדמאי בשבת שואלו ואוכל ע"פ דאימת שבת עליו ק"ו בי"כ דכל היו' עוסק בתפלו' ולא זז ממנו קדוש' היום:
א סָעִיף ה איסורא. מדאורייתא:
ב סָעִיף ו עיה"כ. דאל"כ האיך משכחת לה אכילה גסה דעכ"פ חייב למה שאכל תחלה באיסור קודם שיבא לידי אכילה גסה:
ג סָעִיף ו פטור. אבל לכתחלה אסור:
ד סָעִיף ו שכיחא. ומיהו אם אכל עד שקץ במזונו אפי' אכל מאכל מבושם פטור ב"ח. ונראה לי דהכל לפי מה שמרגיש בנפשו. מ"א:
ה סָעִיף ו בשמים. ופשוט דמותר להריח וטוב לעשות כן למלאות מנין מאה ברכות עיין של"ה מ"א. ועיין מ"א בסימן מ"ו סעיף קטן ח' מה שכתב שם. והבאר היטב אשר לפני כתב ושנו"ב טאב"ק אסור נ"ל עכ"ל. ובסימן תקנ"א ס"ק ל"ט כתבתי בשם הרבה פוסקים דמותר ע"ש:
ו סָעִיף ט וחומץ. אפי' הרבה מ"א. וט"ז העלה הא דפטור באין ראויין היינו כפי החיוב בראויין דהיינו באוכלין כשיעורן ובמשקין כשיעורן בזה פטור באין ראויין. אבל אם הרבה מאוד חייב אפילו באין ראויין מצד מעלת הריבוי כמו דאשכחין בי"ד סימן ק"ג לענין נטל"פ ע"ש. וכתב המגן אברהם הא דחומץ פטור דוקא כשמבעבע כשמשליכין אותו על הארץ כמ"ש בי"ד סימן קכ"ג ס"ו:
ז סָעִיף י ליגע. ומהרי"ל אוסר. עיין ט"ז ומ"א:
א סָעִיף ה (סק"א) אבל כו' מדאורייתא דקי"ל כר יוחנן ביומא דף ע"ד דחצי שיעור אסור מן התורה והא דכתב הרב"י בש"ע השיעור לענין חיוב עיין בט"ז שכ' דנ"מ לדידן: ומ"ש בש"ע דמלח שעל הבשר כו' מצטרף. ועיין במ"א ר"ס ריו"ד:
ב סָעִיף ו (סק"ב) שאכל עיוה"כ אבל אם אכל ביוה"כ כו' ובב"י כ' בשם כלבו דמשכחח לה באוכל ביוה"כ. כגון שאכל תחלה אוכלים שאינן ראוין עד ששבע דפטור על אכילתן. ואח"ז אכל אוכלים הראוי'. פטור גם על אכילת אוכלים הראוי' כיון שאכלן אכיל' גסה:
ג סָעִיף ו (סק"ג) על כו' ומיהו כו' עד שקץ כו' אין כוונת מ"א לפרש דברי רמ"א דודאי לרמ"א אפי' קץ באכילתו מ"מ במאכלים מבושמים חייב. דהא רמ"א קאי על דברי המחבר שכ' עד שקץ במזונו פטור. ועז"כ רמ"א דאם אכל מאכלים מבושמים חייב משמע אפי' כבר אכל עד שקץ במזונו מ"מ חייב. אלא הביא דברי הב"ח שחולק על רמ"א וס"ל לחלק בין אינו מתאוה לאכול או קץ במזונו. כדי להשוות דעת רש"י ודעימי' עם דעת ר"ת ורמב"ם. דרש"י והעומדים בשטתו ס"ל אם אינו מתאוה לאכילה אעפ"י שאינו קץ במזונו אם אכל אח"כ פטור. ור"ת והרמב"ם ס"ל דבעי' קץ במזונו דוקא ועז"כ דרש"י מיירי באוכל מאכלים שאין מבושמים. בזה סגי לפוטרו אם כבר אכל עד שאינו מתאוה. ור"ת ורמב"ם מיירי שאוכל מאכלים מבושמים לכן אינו פוטר עד שיהי' קץ במזונו:
ד סָעִיף ו (ס"ק ד) ופשוט דמותר להריח. דלא כמ"ש של"ה במס' תענית ומס' יומא דאסור להריח בט"ב ויוה"כ. ואייתי ראיה ממ"ש סי' תקצ"ו דט"ב שחל ביום א דאין מברכים במוצאי שבת על הבשמים. ומ"א שם סי' תקנ"ו דחה ראייתו ע"ש: וטוב לעשות כן כו' וע"ל סי' מ"ו סס"ק ח' שכ' וז"ל אך א"א לברך כל פעם אם לא בהיסח הדעת עסי' רי"ז עכ"ל. וכ"כ של"ה:
ה סָעִיף ט (ס"ק ה) וחומץ חי פטור. נ"ל דוקא כשמבעבע כו' כמ"ש בי"ד סי' קכ"ג. דמבואר שם דגוי שנגע בחומץ שלנו אינו נאסר וכ' ר"ת דבעי' דוקא כשמבעבע כו' דאי לאו הכי נאסר במגע גוי מספקא דאין אנו בקיאים מהו חומץ. דיש שקורין אותו חומץ. ויש בני אדם שמקדשים על אותו יין. אבל אם הוא מבעבע כו אז וודאי חומץ הוא. ולפ"ז ע"כ כוונות מ"א הא דכ' פה שפטור וודאי היינו דוקא כשמבעבע כו' אבל אי אינו מבעבע הוי ספק' אבל זה דוחק כיון דעכ"פ פטור יהיה מצד ספק. וא"ל כיון דאין נ"מ לדידן בחיוב או פטור כיון דעכ"פ יש בו איסור. אלא לענין חולה וכמ"ש ט"ז ס"ק א'. ולפ"ז גם הכא נ"מ בחולה שצריך לשתות חומץ. אז טוב אם אפשר להשקותו חומץ שמבעבע דוודאי ליכא בי' חיוב. מלהשקותו חומץ שאינו מבעב'. דמ"מ ספק חיוב יש בו. אבל היותר נלע"ד דס"ל למ"א דבחומץ שאינו מבעבע חייב וודאי ולא מספק'. ומסברת עצמו בלי ראיה כיון דביוה"כ חייב על הנאת גרונו. וא"כ אם אינו חזק כ"כ עד שמבעבע וודאי א"ל הנאה וראוי שיתחייב. וכ"כ לעיל סי' ר"ד ס"ק י"ג וז"ל דכשאינו מבעבע וודאי א"ל הנאה ובעי ברוכי עכ"ל. לא הוצרך לראיה מי ד סי' קכ"ג אלא כשהוא מבעבע אז ליכא ספק' דוודאי חומץ מיקרי ומזיק לשותהו ובוודאי פטור בשותהו ביוה"כ: ובגמ' משמע כו' ונדחקו בזה כו' והוא דביומא דף פ"א פליגי רבי ורבנן בשותה חומץ ביוה"כ דרבנן פטרו ורבי מחייב לפי שמשיב את הנפש: דריש ר' גידל אין הלכה כרבי. לשנה נפקו כ"ע ושתו חומץ מזוג במים. ואיקפד ר"ג ואמר אימור דאמרי אנא דיעבד (ר"ל אם שתה פטור)לכתחלה מי אמרי אימר דאמרי פורת' טובא מי אמרי. אימר דאמרי חי. מזוג מי אמרי. כ"ה גרסתינו. ולפ"ז משמע דעל מה שאמר אימר דאמרי דיעבד כו' ע"ז אמר שוב אימר דאמרי פורת' כו' ר"ל אפי' דיעבד דאמרינן פטור דוקא פורת' אבל טובא אפי' דיעבד חייב. ולכן תמה הרב"י על הטור שלא ביאר דטוב' חייב. וביותר תמה על הרמב"ם שכ' להיפך דחי אפי' שתה הרבה פטור ע"ש: והעיקר כמ"ש הב"ח כו' דגרסתם היה היפך גרסתינו וכך היה גרסת' אימר דאמרי חי. מזוג מי אמרי. אימר דאמרי פורתא טובא מי אמרי. אימר דאמרי דיעבד לכתחלה מי אמרי וכ"ה הגרס' ברא"ש. ולפ"ז ה"פ. אימר כו' מזוג מי אמרי. והוסיף אימר דאמרי פורתא. ור"ל ניהו דבמזוג לא אמרתי מ"מ גם במזוג יש צד להקל והיינו דוקא פורת'. וכ' הב"ח דפורת' היינו פחות ממלא לוגמיו. אבל טובא לא. והוסיף עוד אימר דאמרי דיעבד כו' ר"ל כל הקולות שאמרתי. הן חי טוב'. הן מזוג פורתא. דוקא דיעבד אם שתה פטור לכתחלה מי אמרי דאפי' חי מעט אסור לכתחילה עכת"ד הב"ח: וכן משמע ברא"ש פ"ו דברכות סי' כ"ג. דתנן התם על החומץ מברך שהכל והקש' הרא"ש הא הש"ס מדמה דין ברכה ליוה"כ. וכל מה שפטור ביוה"כ אם אכלו אין מברכים. והא בחומץ קי"ל ביוה"כ כרבנן דרבי דאם שתה חומץ פטור. ואמאי תנן דמברכים עליו. (והא דלא תי' דמיירי מתני' דמברכים עליו בחומץ שאינו חזק. עמ"ש מ"א סי' ר"ד ס"ק י"ג) ותי' לחד תירוצ' דמתני' דברכות מיירי בחושש בשניו שרפואתו חומץ. ונתן חומץ הרבה לתוך מרק ושותהו לרפואה וחומץ עיקר. (וכתב ל"ח דמה"ט הוצרך לומר דחומץ עיקר דאי הוי מרק עיקר היה מברך על המרק ברכתו הראוי לו ופוטר החומץ) מ"מ אגב המרק א"ל הנאה מהחומץ ובעי ברוכי עכ"ל. משמע דבלא מרק אפי' הרבה כו' דהא כתב הרא"ש ונתן חומץ הרבה. ואפ"ה הצריך שיתנו תוך מרק כדי שיהי' ראוי לברך וה"ה לענין יוה"כ דדינם שוה כנ"ל. אלא דזה יש לדחות דמ"ש הרא"ש ונתן חומץ הרבה אין הכונה שהחומץ כמותו הרבה אלא ר"ל שהוא יותר מן המרק. כי כן דרך שתייתו לרפואה. אלא ראיית מ"א דא"א דהרבה חומץ בעין מברכים למה הוצרך לאוקמי שנתנו לתוך מרק ומיירי בחושש בשניו. טפי ה"ל לתרץ בפשיטות דמיירי ששתה חומץ חי הרבה:
ו סָעִיף י (ס"ק ו) מותר כו' ול"ד לחמץ כו' דאסור ליגע בו שמא יאכלנו. ומשמע שם ר"ל בב"ח סי' תרי"א: דלהר"ן ומ"מ. הביאם מ"א לעיל סי תרי"א ס"ק ב' דס"ל דמה"ט התירו קניבת ירק מן המנחה ולמעלה. כדי שלא יצטרך לתקן הכל בלילה ותהי נפשו עגומה עליו ודוקא מן המנחה ולמעלה התירו כיון שהוא קרוב לזמן אכילה דומה למי שיש לו פת בסלו. ולא גזרינן דלמא אתי למיכל מיניה. אבל קודם המנחה לא הותרה דגזרינן שמא יאכל: ולפ"ז מוכח דלדידהו (משא"כ לפירש"י בהאי דקניבת ירק הביאו ג"כ מ"א לעיל סי' תרי"א אין ראיה משם) אסור ליגע באוכלים ביוה"כ שמא יאכל ממנו. וכתב הב"ח דלפ"ז הא דתני ביומא דף ע"ז ע"ב תני דבי מנשה רשב"ג אומר מדיחה אשה ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק ואמר אביי משום שבתא. (פי' ר"ת שבימיהם היה מצוי מזיק ששמו שבתא שהיה חונק התינוק אם נתנו לו פת והנותן לא רחץ ידיו תחלה אף שנטל ידיו שחרית. וכתב ר"ת דאין אותו מזיק מצוי בינינו וכן כתב הטור סי' תרי"ג) אלמא דמותר לאשה ליגע באוכלים צ"ל דהתם מיירי בתינוק שאינו יכול ליטול הפת בעצמו. ולכן הותר לאשה ליתן לו: ודוחק. ר"ל דדוחק לאוקמי הא דתני דבי מנשה דוקא בתינוק כהאי וא"כ משמע מהאי דתני דב"מ דלא גזרי' שמא יאכל: כ"ג א"מ אונן. ר"ל ניהו דכהן הדיוט אסור להקריב כשהוא אונן. אבל כה"ג מותר מן התורה נהקריב אפי' הוא אונן. אלא כיון דאפי' כה"ג מ"מ אסור לאכול קדשים כשהוא אונן ס"ל לר"י דמדרבנן אפי ההקרבה אסור לכה"ג אונן גזרה שמא יאכל. ופריך מ"ש מיו"הכ. ר"ל דר' יודא א"ל דמתקני' לכה"ג מעיוה"כ אשה אחרת שמא תמות אשתו ובעי' וכפר בעדו ובעד ביתו זו אשתו (וכ"ה דלא להוי ליה שני נשים דביתו כתיב משמע בית אחד דוקא לכן מגרש מערב יוה"כ האשה שיש לו כבר ומתנה עמה אם תמות אותה האשה שי"ל כבר ביוה"כ יחול הגט מעכשיו מערב יוה"כ ולאשה האחרת שמקדש עכשיו מקדש על תנאי ע"ש בגמ' באריכות ענין התנאי). ותיקשי מאי מהני תיקון אשה אחרת. הא מ"מ כשתמות אשתו הראשונה ביוה"כ יהי' אונן משום מיתת אשתו: א"כ ש"מ דל"ג הואיל וכ"ע לא אכלי. וע"ק אמאי ל"פ בפשיטות מ"ש דבכל יוה"כ כו' ר"ל א"א דלכל אדם אסור ליגע באוכלים מחשש שמא יאכל א"כ תיקשי למה הותר לכה"ג ביו"כ להקריב נגזור שמא יאכל. וע"כ צ"ל משום דלא אפשר דע"כ צריך להקריב דרחמנא אמר א"כ גם שהוא אונן וניתוסף לו איסור אכילה משום אנינות מה בכך למה נגזר כיון דא"א בכל כה"ג לחוש לשמא יאכל. ואי משום דהוא טרוד ע"י אנינותו יש לחוש טפי שישכח ויאכל. ס"ל דאכתי לא אסיק סברת טרדה עד אח"ז כשהשיב לו מי לא מטרד כאשר יתבאר להבא: אע"כ בוודאי ביוה"כ ל"ג. ר"ל אפילו בכל אדם וזה גם המקשן אסיק אדעתיה דלא חיישי' בשום אדם שע"י שכחה יאכל: אלא ה"פ דחיישי' כו' ר"ל א"כ אמאי אסר ר"י לכה"ג להקריב אונן שמא יאכל הא ל"ח לשכחה. לכן כתב מ"א דל"ח שע"י שכחה יאכל אלא חיישי' ע"י טעות יאכל מתוך שיראה שמקריב אונן כו'. ולהכי פריך מיוה"כ שמקריב אונן וע"כ צ"ל לדעת מ"א דאין הקושיא שיאכל ביוה"כ. דהא ל"ח לשכחה. אלא כיון שרואה שמקריב אונן ידע שמותר להקריב אונן והא ר"י אוסר לו להקריב אונן ואין קושית המקשן כלל שנגזר שמא יאכל דבאמת ביוה"כ ל"ח לאכילה אלא הא סתם ר"י דלא יקריב אונן והא ביוה"כ ע"כ מקריב אונן. וע"ז משני ביוה"כ כיון דכ"ע לא אכלי הוא נמי לא יאכל ר"ל ר"י לא אסר להקריב אונן כ"א היכי דשייכה גזירה שמא יאכל והיינו בחול אבל ביוה"כ דל"ל שמא יאכל מותר להקריב. ואי ע"י שיקריב ביוה"כ כשהוא אונן וידע דאונן כה"ג מותר להקריב יטעה ויאכל גם בחול כשיהי' אונן: הא בחול א"ל היכרא דאסור להקריב. ובזה אפשר לישב קצת דברי רש"י שכת' שם אהא דפריך וכה"ג מי חיילא עליו אנינות והא מגרשה ר' ל אם מתה ביוה"כ הלא מגרשה למפרע ע"פ התנאי המבואר שם באריכות כנ"ל וא"כ מאי פריך מעיקרא לר"י הא ביוה"כ מקריב אונן כשתמות אשתו כנ"ל הא לא הוי אונן כלל אפי' תמות ומשני נהי דאנינות לא חיילא אטרדי מי לא מטרד. ופירש"י ובקדשים בעי שמחה וגדולה דכתיב לך נתתיה למשחה כדרך שהמלכים אוכלים עכ"ל. והמובן הפשוט וא"כ אי יאכל ניהו דלא חל עליו אנינות מ"מ איכא איסורא בהאי אכילה הואיל וטרוד ואינו שרוי בשמחה ועפ"ז תמהו על רש"י בתוס ישנים בתשו' ה"ה ח"צ דמה לו לרש"י לבקש איסור אכילה משום דבעי' בשמחה ואיסור אכילת יוה"כ להיכן אזיל ע"ש ולפ"ד מ"א א"ש דודאי אין קושי' מקשן הראשון דנגזר ע"י הקרבתו יאכל ביה"כ כנ"ל אלא דהוי קשה ליה איך סתם ר"י דכה"ג אונן לא יקריב הא ביוה"כ לדידיה ע"כ מקריב אונן כנ"ל וע"ז פריך הא לא חיילא עליו אנינות ומשני דעכ"פ אטרודי מטרד וע"ז בא רש"י לפרש מה בכך מ"מ אונן לא הוי ולכן כתב דבקדשים אפי' באכילתן בעי' שמחה וגדולה כ"ש בהקרבתן וא"כ כמו שאסר ר"י לכה"ג כשהוא אונן להקריב ה"ה דה"ל לאסור לכה"ג להקריב כשהוא טרוד ואינו שרוי בשמחה: והר"ן ומ"מ דגזרי בהאי דקניבת ירק כצ"ל: מתעסק ומתקינו לאכילה. ר"ל אבל כה"ג ביוה"כ ניהו דמתעסק בהקרבתן אבל מ"מ אינו מתקנו לאכילה ולכן ל"ל כ"ה לאכילה כ"ש בנגיעה בעלמא דל"ל שמא יאכל: ועיין במשנה ספי"א דמנחות כוונתו למ"ש מ"א סס"ק זה: דדבר שראוי לאכילה בעין כו' וא"כ לא קשה מכה"ג ביוה"כ דאינו ראוי לאכילה דהא הוא בשר חי דאינו ראוי כ"א לנפש היפה: ולכן החלות כו' דתנן פי"א דמנחות משנה ז' חל יה"כ בשבת החלות (ר"ל לחם הפנים שבכל' שבת היו מסלקים מן השלחן ונותנים עליו לחם הפנים חדשים ולחם הפנים שהיו מסלקים היה מתחלק בין הכהנים וזמן אכילתו הי' ביום וליל מוצאי שבת שאחריו ולא יותר ולכן ) היו מתחלקות בערב דהיינו מוצאי שבת ומוצאי יוה"כ יאכלוהו אז וכתב הטעם בירושלמי דמה"ט לא היה מתחלק בשבת שחרית ככל שבתות השנה. כיון דראוי לאכלו בעין גזרי' שמא יאכל: לענין בליעת רוק שבפיו ביוה"כ עמ"ש מ"א ס"ס תקס"ז סק"ח:
א סָעִיף ג ס"ג אכל כו'. תוספתא פ' בתרא דיומא שם וגמ' פ"ב:
ב סָעִיף ד ס"ד י"א. כריב"ב דתני לה בגמ' וחכמים כו': וי"א. תוספתא וטור כר"ש דסוגיא דש"ס בכ"מ כוותיה טומאת אוכלין בכביצה: שוחקות. שם רי"א ב' בצים שוחקות כו'. חכ"א כביצה ומחצה שוחקות:
ג סָעִיף ו ס"ו ואם אכל כו'. כמ"ש בפ"א דמגילה ז' ב': ואסור כו'. ר"ל אע"ג דאמרינן ברפ"ב דברכות י"ד א' טועם ואין בכך כלום היינו כמ"ש שם אכילה ושתיה קביל עליה כו' משא"כ כאן וע' בפ"ז דחולין בשלמא תרומה טעים כו':
ד סָעִיף ט ס"ט שתה כו' אבל כו'. מתני' וגמ' שם:
ה סָעִיף י ס"י שתה מעט כו'. תוספתא שם ועמ"א ס"ק ה' שכתב והעיקר כמ"ש הב"ח כו'. ודבריו דחוקים מאד ע"ש ודברי רי"ו עיקר שכששותה הרבה שובר רעבונו והתורה אמרה אשר לא תעונה: וי"א כו'. הוא מתני' ערוכה בפ"ג דכריתות י"ב ב' דשיעור שתיה כשיעור אכילה כדי אכילת פרס וכ"ה בברייתא בגמ' שם י"ג א' ודברי הרמב"ם הם שגגה גדולה ואפשר לומר דהרמב"ם מפרש דר"א דפליג בכריתות שם ואמר אם פסק בה או אם נתן כו' חד טעמא לתרווייהו כיון דנתן מעט מים הרי לא שתה רביעית בכדי רביעית ואנן קי"ל כר"א כמ"ש שם י"ג ב' וסובר דה"ה בכ"מ. אבל ליתא דדוקא שם דכתיב ושכר כמש"ש: מותר ליגע כו'. יומא ע"ז ב' דלא כי"מ שדחקו שם בתינוק קטן שאין יכול ליטלו בעצמו והביאו ראיה מפ"ק דפסחים דאף חכמים ל"פ אלא משום דהוא עצמו מחזר כו' שאני התם שמותר בשאר דברים לא בדיל ועתוס' דע"א ו' ב' ד"ה מנין כו' דלא אסור אלא בנזיר דכ"ע שתי חמרא כו' וכמ"ש ביומא י"ד א'. ועודנ"ל דוקא בנזיר משום דסחור סחור לכרמא כו' והוא מבקש שיתן לו מסתמא ליושתי קבעי כמ"ש תוס' שם אבל אם נדור משאר דברים מותר ליתנו לו כ"ז שלא אמר בפירוש שיאכלנו וכמ"ש בתוספתא ספ"ב דדמאי ע"ה שאמר לחבר תן לי ככר זה ואוכלנו יין זה ואשתנו לא יתן לו שאין מאכילין טהרות לע"ה היה נדור מן הככר וא"ל תן לי ואוכלנו אבטיח וניקר וא"ל תן לי ואוכלנו יין ונתגלה וא"ל תן לי ואשתנו לא יתן שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו כיוצא בו לא יושיט ישראל אבר מן החי לב"נ ולא כוס יין לנזיר שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו אלמא נקט בכולם ואוכלנו חוץ מאלו שנים. והרשב"א והר"ן ומ"מ כתבו ב' טעמים על קניבת ירק דאסור קודם מנחה א' משום דלמא אתי למיכל אבל מן המנחה ולמעלה דומה כמי שיש לו פת בסלו ולפ"ז אסור כאן ועוד טעם אחר כ' משום דקודם המנחה נראה כמתקן לצורך היום ואע"ג דבירושלמי דפ"ד דפסחים הל' ד' הנ"ל משמע כטעם הראשון שם שאמרו שע"י שהוא דבר קל כו' ליתא דהיינו לר"א שם אבל לפי מאי דקי"ל כרב כמ"ש בסי' תרי"א ס"ב א"צ לזה אלא טעמא משום סכנה כקושיית הירושלמי הנ"ל וכמו שאסרו בכל שבת בתוספתא הנ"ל וקי"ל כרב כנ"ל ואע"פ שטעם של ר"א לכאורה ברור כיון שהטעם משום סכנה מה לי בחול כו' מ"מ הא מסיק שם דאסמכוה אקרא שבתון שבות וכן בגמ' שלנו משמע דלאו משום טעם הראשון ועמ"א:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.