א אָסוּר לִרְחֹץ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, בֵּין בְּחַמִּין בֵּין בְּצוֹנֵן; וַאֲפִלּוּ לְהוֹשִׁיט אֶצְבָּעוֹ בַּמַּיִם, אָסוּר. וְאִם הָיוּ יָדָיו אוֹ רַגְלָיו אוֹ שְׁאָר גּוּפוֹ מְלֻכְלָכִים בְּטִיט אוֹ בְּצוֹאָה, אוֹ שֶׁנָּטַף דָּם מֵחוֹטְמוֹ, מֻתָּר לְרָחֲצָם; שֶׁלֹּא אָסְרוּ אֶלָּא רְחִיצָה שֶׁל תַּעֲנוּג.
ב נוֹטֵל אָדָם יָדָיו שַׁחֲרִית וּמְבָרֵךְ עַל נְטִילַת יָדַיִם, וְיִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִטֹּל אֶלָּא עַד סוֹף קִשְׁרֵי אֶצְבְּעוֹתָיו וְלֹא יְכַוֵּן לַהֲנָאַת רְחִיצָה רַק לְהַעֲבִיר הָרוּחַ רָעָה מֵעַל הַיָּדַיִם (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי).
ג אִם הִטִּיל מַיִם וְשִׁפְשֵׁף בְּיָדוֹ, אוֹ עָשָׂה צְרָכָיו וְקִנֵּחַ, מֻתָּר לִרְחֹץ דַּהֲוָה לֵיהּ יָדָיו מְלֻכְלָכוֹת וְרוֹחֵץ עַד סוֹף קִשְׁרֵי אֶצְבְּעוֹתָיו; וְאִם רוֹצֶה לְהִתְפַּלֵּל, אֲפִלּוּ לֹא קִנֵּחַ נָמֵי מֻתָּר לִטֹּל עַד סוֹף קִשְׁרֵי אֶצְבְּעוֹתָיו. הַגָּה: וְכֵן כֹּהֵן הָעוֹלֶה לַדּוּכָן נוֹטֵל יָדָיו, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן טְהוֹרוֹת, דְּכָל רֹב רְחִיצָה שֶׁאֵינוֹ מְכַוֵּן בָּהּ לְתַעֲנוּג, מֻתֶּרֶת (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ג מֵהִלְכוֹת יוֹם כִּפּוּר וּמַהֲרִי"ל); וְלָכֵן אֲפִלּוּ בָּא מִן הַדֶּרֶךְ וְרַגְלָיו כֵּהוֹת, מֻתָּר לְרָחֲצָן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי וּסְמַ"ג וְטוּר הִלְכוֹת תִּשְׁעָה בְּאָב).
ד מִי שֶׁהוּא אִסְטְנִיס וְאֵין דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו עַד שֶׁיְּקַנֵּחַ פָּנָיו בְּמַיִם, מֻתָּר. הַגָּה: וְנָהֲגוּ בָּזֶה לְהַחְמִיר; וַאֲפִלּוּ בִּרְחִיצַת הָעֵינַיִם, שֶׁהִיא קְצָת רְפוּאָה, נָהֲגוּ לְהַחְמִיר (מַהֲרִי"ל). וְאָסוּר לִרְחֹץ פִּיו בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן תקס"ז (סָעִיף ג').
ה הַהוֹלֵךְ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, אוֹ לְהַקְבִּיל פְּנֵי אָבִיו אוֹ רַבּוֹ אוֹ מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה, אוֹ לְצָרְכֵי מִצְוָה, יָכוֹל לַעֲבֹר בְּמַיִם עַד צַוָּארוֹ, בֵּין בַּהֲלִיכָה בֵּין בַּחֲזָרָה; וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא יָדָיו מִתַּחַת שְׂפַת חֲלוּקוֹ לְהַגְבִּיהַּ שׁוּלֵי חֲלוּקוֹ עַל זְרוֹעוֹ; וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיוּ הַמַּיִם רוֹדְפִים, דְּאִם כֵּן אַף בַּחֹל אָסוּר מִפְּנֵי הַסַכָּנָה, אֲפִלּוּ אִם אֵינָם מַגִּיעִים אֶלָּא עַד מָתְנַיִם.
ו הָא דְּשָׁרֵי לַעֲבֹר (בְּגוּפוֹ) בְּמַיִם לִדְבַר מִצְוָה, דַּוְקָא לַעֲבֹר בְּגוּפוֹ בַּמַּיִם עַצְמָן; אֲבָל לַעֲבֹר בִּסְפִינָה קְטַנָּה, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר.
ז הָרַב אָסוּר לַעֲבֹר בְּמַיִם כְּדֵי לֵילֵךְ אֵצֶל תַּלְמִידוֹ.
ח הַהוֹלֵךְ לִשְׁמֹר פֵּירוֹתָיו מֻתָּר לַעֲבֹר בְּמַיִם בַּהֲלִיכָה, אֲבָל לֹא בַּחֲזָרָה. הַגָּה: וְכָל מָקוֹם דְּמֻתָּר לַעֲבֹר בְּמַיִם, אֲפִלּוּ הָיָה לוֹ דֶּרֶךְ שֶׁיָּכוֹל לְהַקִּיף בַּיַּבָּשָׁה, מֻתָּר לַעֲבֹר, דִּלְמַעֵט בְּהִלּוּךְ עָדִיף טְפֵי (אוֹר זָרוּעַ).
ט אָסוּר לְהִצְטַּנֵּן בְּטִיט לַח, אִם הוּא טוֹפֵחַ עַל מְנַת לְהַטְפִּיחַ; וְאָסוּר לְהִצְטַנֵּן בְּכֵלִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מַיִם, אֲפִלּוּ הֵם חֲסֵרִים, בֵּין שֶׁל חֶרֶס בֵּין שֶׁל מַתָּכוֹת; אֲבָל אִם הֵם רֵקִים, מֻתָּר; וְכֵן בְּפֵרוֹת וּבְתִינוֹק. הַגָּה: וְאָסוּר לִשְׁרוֹת מַפָּה מִבְּעוֹד יוֹם וְלַעֲשׂוֹתָהּ כְּמִין כֵּלִים נְגוּבִים וּלְהִצְטַנֵּן בָּהּ בְּיוֹם כִּפּוּר, דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא לֹא תִּנְגֹּב יָפֶה וְיָבֹא לִידֵי סְחִיטָה (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ג וּמָרְדְּכַי וּסְמַ"ק וּמִנְהָגִים). הַחוֹלֶה רוֹחֵץ כְּדַרְכּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְסֻכָּן (רַמְבַּ"ם).
י כַּלָּה, כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם מֻתֶּרֶת לִרְחֹץ פָּנֶיהָ.
יא מִי שֶׁרָאָה קֶרִי, בַּזְּמַן הַזֶּה, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אִם לַח הוּא, מְקַנְּחוֹ בְּמַפָּה וְדַיּוֹ; וְאִם יָבֵשׁ הוּא, אוֹ שֶׁנִּתְלַכְלֵךְ, רוֹחֵץ מְקוֹמוֹת הַמְלֻכְלָכִים בּוֹ לְבַד, וּמִתְפַּלֵּל; וְאָסוּר לִרְחֹץ גּוּפוֹ אוֹ לִטְבֹּל, אַף עַל פִּי שֶׁבִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה הוּא רָגִיל לִטְבֹּל לַתְּפִלָּה.
יב בַּזְּמַן הַזֶּה אָסוּר לְאִשָּׁה לִטְבֹּל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אֲפִלּוּ הִגִּיעַ זְמַן טְבִילָתָהּ בּוֹ בַּיּוֹם.
א סָעִיף א (א) מותר לרחצם וכו' - ומ"מ צריך ליזהר שלא ירחץ אלא מקום המטונף ואם גופו מלוכלך בכמה מקומות והוא טורח לרחוץ מקומות המטונפים כ"א בפ"ע מותר לכנוס במים לרחוץ כל גופו בפ"א בכדי להסיר הלכלוך שעליו וכשרוחץ מחמת טינוף יכוין שאינו להנאת רחיצה רק להעביר הלכלוך וכדלקמן בסוף ס"ב [אחרונים]:
ב סָעִיף א (ב) שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג - מלשון זה משמע דאם הזיעה הרבה ורוצה לרחוץ להעביר הזיעה מותר כיון שאינה רחיצה של תענוג ומ"מ מי שאינו איסטניס וא"צ לרחיצה זו כ"כ נכון להחמיר שלא לרחוץ בשביל העברת הזיעה כמו שאסור לסוך בשמן להעביר הזוהמא כמו שמבואר בסימן תרי"ד:
ג סָעִיף ב (ג) נוטל אדם ידיו שחרית - כדרכו בכל השנה ג"פ כיון דבלא זה לא יכול ליגע בידיו לפה ולעינים ולאוזן משום סכנה לא גרע מאם היה מלוכלך בטיט וכו' אבל פניו לא ירחץ כלל ועיין לקמן בס"ד:
ד סָעִיף ג (ד) ושפשף בידו או עשה צרכיו וקינח וכו' - מלשון זה משמע דאם לא קינח בגדולים ולא שפשף בקטנים אסור לו לרחוץ ובאמת יש מחלוקת הפוסקים בזה די"א דאפילו לא קינח ושפשף יש לו לרחוץ ידיו משום הכון לקראת אלקיך ישראל דהא צריך לברך אשר יצר וע"כ הסכימו האחרונים דנכון לכתחלה לקנח ולשפשף כדי להוציא נפשיה מפלוגתא דבזה לכו"ע מותר לרחוץ. בד"א בליל יוה"כ אחר התפלה אבל ביום שמתפללין כל היום אם הטיל מים אע"פ שלא שפשף או שעשה צרכיו אף שלא קינח מותר ליטול ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו וכדלקמיה:
ה סָעִיף ג (ה) ואם רוצה להתפלל אפילו לא קינח וכו' - משמע מזה דאם לא עשה צרכיו כלל אין לו ליטול ידים בשביל תפלה בלבד אף דמבואר לעיל בסימן רל"ג ס"ב דבשביל תפלה בלבד מצוה ליטול ידים הכא משום חומר יוה"כ חשש לאותן הפוסקים דסברי דבשביל תפלה בלבד לא תקנו ליטול ידים כ"א בשחרית משום דנעשה כבריה חדשה:
ו סָעִיף ג (ו) עד סוף קשרי אצבעותיו - ולא יותר אפילו עשה צרכיו וקינח. ועיין בדה"ח דה"ה אם נגע בגופו במקומות המכוסים ששם הוא מקום זיעה אפילו לא נגע רק באצבע אחת צריך לרחוץ כל ידו עד קשרי אצבעותיו. ואם נגע בידו בטיט או ברפש א"צ לרחוץ רק מקום המלוכלך בלבד. והיינו אפילו לתפלה:
ז סָעִיף ג (ז) נוטל ידיו - והנטילה הוא עד הפרק כמבואר לעיל בסימן קכ"ח ס"ו [ח"א בשם א"ר]:
ח סָעִיף ג (ח) דכל רוב רחיצה וכו' - עיין במאמר מרדכי שנתקשה על תיבת רוב וגם בהגהת מיימוני ליכא תיבת רוב עי"ש:
ט סָעִיף ד (ט) ונהגו בזה להחמיר - ואם פניו מלוכלך קצת או שיש לו לפלוף על עינו יכול ללחלח אצבעו במים ולרחוץ במקום הלכלוך או בכדי להעביר הלפלוף רק יזהר שלא לרחוץ רק מקום המלוכלך בלבד:
י סָעִיף ד (י) שהוא קצת רפואה - אבל משום רפואה גמורה מותר לרחוץ במקום שאין איסור משום רפואה בשבת [ע"ד שנתבאר בסימן שכ"ח] דלא גרע ממי שבא מן הדרך ורגליו כהות:
יא סָעִיף ד (יא) פיו - שמא יבלע קצת בגרונו:
יב סָעִיף ה (יב) להקביל פני אביו או רבו וכו' - ודוקא כשאין לו דרך אחרת להגיע שם למחוז חפצו ועיין לקמן בסוף ס"ח ובמ"ב שם:
יג סָעִיף ה (יג) מי שגדול ממנו - אבל בשוין אסור:
יד סָעִיף ה (יד) יכול לעבור וכו' - ואינו חושש משום איסור רחיצה ביוה"כ כיון דהוא לדבר מצוה ואינו מכוין כלל להנאת רחיצה:
טו סָעִיף ה (טו) בין בחזרה - דאם לא כן אתה מכשילו לעתיד לבוא שלא ירצה שוב לילך [גמרא]:
טז סָעִיף ה (טז) על זרועו - דעי"ז אינו נראה כמלבוש אלא כנושאה על כתפו ואמר מר היוצא בטלית מקופלת בשבת חייב חטאת (רש"י):
יז סָעִיף ה (יז) עד מתנים - לאו דוקא אלא מעט למעלה מהם:
יח סָעִיף ו (יח) אבל לעבור וכו' - דרחיצה שאינה אסורה אלא ביוה"כ התירו אבל לשוט דאסור בכל שבתות השנה לא התירו ועוד דרחיצה שאני שיכול לעשות ע"י שינוי דהיינו מה שאינו מוציא ידו מתחת חלוקו ואית ליה היכרא וכנ"ל משא"כ בשיטה שאין יכול לעשות היכר שם ויש גזירה שמא יעשה חבית של שייטין לשוט עליה. ואפילו אין העכו"ם המוליכה עושה מלאכה בזה בעבור ישראל ג"כ אין להקל:
יט סָעִיף ו (יט) בספינה קטנה - וכ"ש לשוט ממש דאסור:
כ סָעִיף ז (כ) הרב אסור וכו' - עיין לעיל בסימן ש"א במ"ב סקי"א:
כא סָעִיף ח (כא) בהליכה - משום הפסד ממון:
כב סָעִיף ח (כב) אפילו היה לו דרך וכו' מותר לעבור - והאחרונים הסכימו דמוטב להקיף ולא לעבור:
כג סָעִיף ט (כג) לח - לאו דוקא בידים אלא אפילו לישב [והטעם כיון שיש בו טופח ע"מ להטפיח עובר הלחלוחית ומתענג ולהכי אסור] גמרא:
כד סָעִיף ט (כד) הם חסרים - וכ"ש מלאים שיש לחוש שיתזו המים עליו:
כה סָעִיף ט (כה) ויבוא לידי סחיטה - אבל מותר לקנח ידיו ורגליו עיו"כ במפה ולמחר מעבירה על עיניו דהיא עדיין לחה קצת מקינוח ידים דאתמול דבזה לא חיישינן לסחיטה:
כו סָעִיף י (כו) כל שלשים יום - אחר נשואיה כדי שלא תתגנה על בעלה. כתב הח"א נראה שזה היה בזמניהם שלא היו בבהכ"נ כל היום אבל בזה"ז שאינו רואה אותה כל היום לא שמעתי שנוהגין בזה היתר:
כז סָעִיף יא (כז) או שנתלכלך - ר"ל שנתלכלך מזה בשרו בכמה מקומות:
כח סָעִיף יא (כח) רוחץ מקומות וכו' - היינו שרוחץ בשרו ביד ולא בבגד שלא יבא לידי סחיטה (אחרונים):
כט סָעִיף יא (כט) ואסור לרחוץ גופו - היינו בשאר מקומות וכן אסור לשפוך עליו ט' קבין מים אפילו מי שנוהג כך בשאר ימות השנה:
ל סָעִיף יא (ל) אע"פ שבשאר ימות השנה וכו' - דבזמן הזה אין צריך טבילה לבעל קרי מדינא לא לדברי תורה ולא לתפלה כדלעיל בסימן פ"ח ואין להתיר משום זה איסור רחיצה:
לא סָעִיף יב (לא) בו ביום - ואפילו שלא לשם תשמיש דזה בלא"ה אסור אלא כדי שתהא טהורה ג"כ אסור. ואשה שלובשת לבנים ביוה"כ מותרת לרחוץ מעט בין ירכותיה. ולא תרחץ בבגד כ"א ביד שלא תבוא לידי סחיטה:
א סָעִיף א מותר לרחצם. ויזהר שלא יטול אלא מקום המטונף בד כ"מ ברמב"ם עס"ב:
ב סָעִיף ג אם הטיל מים וכו'. כ' הב"ח דיקנח וישפשף כדי להוציא נפשו מפלוגתא ודוקא בלילה אבל ביום כיון שמתפללין כל היום א"צ:
ג סָעִיף ג העולה לדוכן. וה"ה לוים במקום שנהגו (ר"ש הלוי רדב"ז ל"ז):
ד סָעִיף ד קצת רפואה. אבל משום רפואה גמורה מותר לרחוץ דלא גרע ממי שרגליו כהות וכ"מ בב"י בשם סמ"ק עיין סס"ט:
ה סָעִיף ה שגדול ממנו. משמע דבשווין אסור וכ"מ בכ"ה:
ו סָעִיף ה עד מתנים. לאו דוק' אלא מעט למעל' מהם עיין בגמ':
ז סָעִיף ו בספינה. כ' בב"ה /בכנסת הגדולה/ דת"ח מותר כדאי' פ' תולין ולא דק דהתם דוקא על ידי הערמה מותר כמ"ש סוף סימן של"ט ע"ש בב"י:
ח סָעִיף ו יש מי שאוסר. והטור כתב אם התירו רחיצה גמורה כ"ש שיטה דקילא וי"ל דכיון דלא מכוין לרחיצה ליכא איסורא כ"כ אבל שיטה דהוי גזירה משום חבית של שייטין (אסור) (ב"ח) ותימה על הטור הא דאפי' לשמור פירות מותר לעבור במים וא"כ נימא דמותר בספינה ובגמ' מוכח דאסור עבב"י סי' של"ט (ועיין ר"י הלוי סי' ל"ג) וע"ק דבהדיא אמרינן בגמרא ואי' סימן רמ"ח לדבר מצוה מפליגין בספינה אפי' בע"ש ופוסק עמו ע"מ שישבות ופר"י משום שט והביאו הטור א"כ דברי הטור סתרי אהדדי ואפשר דהתם מיירי כשעושה העכו"ם מלאכה בעבורו והכא מיירי במקום שאין מלאכה וביוצא בזה איתא בתשובת ר"מ אלשקר ובס' ב"ז ומ"מ אין להקל כלל וכ"מ בגמרא בעובדא דמברא דחצדד וסתם מברא היינו מקום שעוברין בספינות ואפ"ה לא רצו ללכת בספינ' ע"ש:
ט סָעִיף ח מותר לעבור. משום הפסד ממון (ר"ן):
י סָעִיף ח דלמעט בהילוך. ולענין מעשה נ"ל להחמיר וכן כ' רש"ל בביאורי סמ"ג דגבי רבו מיירי שאין לו דרך אחר ולכן מותר לעבור עד כאן ל' בית חדש ולא ידעתי מאי חומרא היא דהא לדברי רבי משה איסרלש אסור להקיף ועיין סי' תצ"ח סעיף ז' וסימן תק"י ס"ח דאסור לישא משא גדול בבת אחת אף על גב דמפיש בהילוך כדי שלא יהא כעובדא דחול כ"ש כאן דיש איסור רחיצה וגזירה דלמא מתווסן מאניה במיא ואתי לידי סחיטה כדאיתא בגמרא דלא חיישינן במה שמרבה בהילוך כן נראה לי:
יא סָעִיף ט לא תנגב יפה. אף על גב דכשאינה נגוב' יש ג"כ איסור רחיצה מ"מ ליכא איסורא כ"כ כמו בסחיטה ועסי' ש"א סמ"ו וש"ב ס"י והרי"ף כ' דמ"מ מותר לקנח ידיו ורגליו עי"כ במפה ולמחר מעבירה על גבי עיניו דבזה לא חיישינן לסחיטה:
יב סָעִיף י כלה. כ"ה פשוט בגמ' וצע"ג ברש"י בכתובות דף ד' ע"א ע"ש:
יג סָעִיף יב אסור לאשה לטבול. נ"ל דהלובשת לבנים מותרת לרחוץ מעט בין יריכותיה כמ"ש סימן תקנ"א ובי"ד סימן שפ"א ס"ה בש"כ בשם מ"ב עס"י:
א סָעִיף א בטיט או בצואה כו'. אבל להעביר את הזיעה אסור כמ"ש סי' שאח"ז גבי סיכה שאסור כדי להעביר הזוהמא וה"ה ברחיצ':
ב סָעִיף ג משפשף. משמע אבל בלא שפשף אין ליטול ידים רק אם רוצה להתפלל כמ"ש אח"ז וק' הא כ' הטור בסי' תקנ"ד בין בט"ב בין ביה"כ וכן שאר היום כשעוש' צרכיו וצריך לברך אשר יצר יכול ליטול ידיו ולמה תלאו כאן בתפלה שהיא אינה כל היום ולפמ"ש כאן א"צ לכתוב דין שפשוף כלל כיון שבכל טעם צריך לו' אשר יצר וצ"ע:
ג סָעִיף ה בין בחזר'. משום דאל"כ אתה מכשילו לעתיד לבא שלא ירצה לילך לרבו.
ד סָעִיף ה ובלבד שלא יוציא כו'. כדי שיזכור ולא יבא לידי סחיט' וכתב הטור וכתב בה"ג דוקא עד צוארו אבל מעבר לשוט אסור ותימה אם התירו לו רחיצה החמורה דהא אסמכוה אקרא כ"ש שיטה דקילא עכ"ל. ותי' ב"י דרחיצה שאינ' אסורה אלא ביה"כ התירו אבל לשוט דאסור בכל שבתות השנה לא התירו וכ"כ מו"ח ז"ל ותמוה לי דהטור ס"ל דבאמת מותר לשוט בכל שבת כדי לילך לרבו ויליף לה בק"ו מרחיצה בי"כ דחמיר' כ"ש בשיטה דקיל תהא מותרת בי"כ ובכל שבת בשביל רבו כמו שהתירו לעבור במים בכל שבת בשביל דבר מצוה כמ"ש סי' ש"א ס"ה ולעד"נ לתרץ קושית הטור דשאני רחיצה שיכול לעשות שם שינוי דהיינו מה שאינו מוציא ידו מתחת חלוקו ויש בזה היכרא משא"כ בשיטה שאין שייכות היכר שם ויש גזירה שמא יעשה חבית של שייטין כדלעיל:
ה סָעִיף ה אלא עד מתנים. בגמ' פ' יה"כ איתא בדף ע"ז ויעביר לו עד מתנים מכאן שמותר לעבור עד מתנים מכאן ואילך אמר אשר לא אוכל לעבור ולמה כ' אפי' אינו אלא עד מתנים ואפשר דלא דק לחומרא:
ו סָעִיף ז הרב אסור כו'. זה בעי' בגמ' ולא איפשטא ופסקו להחמיר וק"ל הא מידי דרבנן היא וקי"ל בכ"מ ספיקא לקולא ותו ק"ל על גוף הבעיא למה יהיה עדיף ההולך לשמור פירותיו מלילך אצל התלמיד ללמוד עמו והלא מצוה של לימוד עם אחרים היא מצוה גדולה כדאי' בספ"ק דב"ק דלימוד עדיף מקיום המצות ובהרבה דוכתי ונראה דהטעם כאן שהרי אפשר לתלמיד לבא אצלו ולמה ילך הרב לתלמיד מ"ה נראה באם א"א לו לתלמיד לילך מותר לרבו לילך אצלו ובלבוש כתב דאפי' בזה אסור משום לא פלוג רבנן ואיני יודע מקור לזה בפרט בהאי מלתא שהיא ספיקא דרבנן:
ז סָעִיף ח אבל לא בחזרה. שאין כאן מצוה שניחוש לעתיד לבא:
ח סָעִיף ח דלמעט בהלוך עדיף. ק"ל דאף על גב דמצינו סברה זאת בפ' אלו קשרי' היינו שאין להרבות בהילוך במקום שאפשר לדלוג על המים משא"כ כאן שיעבור במים למה לנו לעשות נגד הדין בשביל ריבוי הדרך וכתב מו"ח ז"ל שנ"ל למעשה להחמיר וכ"מ ברש"ל בביאור סמ"ג דאין היתר אלא באין דרך אחר ע"כ:
ט סָעִיף ט בין של חרס כו'. בשל חרס חיישינן דמשחיל פי' פולט מים שבולע ובשל כסף חיישינן שמא ישמט מידו וישפכו המים שבו:
י סָעִיף יב בזמן הזה אסור לטבול כו'. עסי' תקנ"ד:
א סָעִיף א בצואה. אבל להעביר את הזיעה אסור. ט"ז:
ב סָעִיף א לרחצם. ויזהר שלא יטול אלא מקום המטונף בלבד. רמב"ם מ"א:
ג סָעִיף ג ושפשף. משמע אבל בלא שפשוף אין ליטול ידים רק אם רוצה להתפלל כמו שכתב אח"ז. וט"ז כתב כיון דצריך לברך אשר יצר יטול אפי' בלא שפשוף. עיין שם:
ד סָעִיף ג כהן. וה"ה לוים במקום שנהגו. רדב"ז מ"א:
ה סָעִיף ד רפואה. אבל משום רפואה גמורה מותר לרחוץ דלא גרע ממי שרגליו כהות. מ"א:
ו סָעִיף ה שגדול. משמע דבשוין אסור. מ"א:
ז סָעִיף ה מתנים. ל"ד אלא מעט למעלה מהם. מ"א:
ח סָעִיף ו בספינה. עיין בטור מ"ש בשם בה"ג. וע' אחרונים מה שהקשו עליו ועיין בכנה"ג ועיין בבאר היטב אשר לפני:
ט סָעִיף ז תלמידו. ואם א"א לו לתלמיד לילך מותר לרבו לילך אצלו ט"ז. ובלבוש לא כ"כ עיין שם:
י סָעִיף ח טפי. וב"ח בשם רש"ל כתב שיקיף וכן דעת אחרונים:
יא סָעִיף ט לשרות. מ"מ מותר לקנח ידיו ורגליו עיו"כ במפה ולמחר מעבירה ע"ג עיניו דבזה לא חיישינן לסחיטה. הרי"ף:
יב סָעִיף י כלה. וצ"ע ברש"י בכתובות דף ד' ע"א מ"א. וע' במרדכי דמ"ק שהקשה כן לרש"י ותירץ ע"ש:
יג סָעִיף יב לטבול. נ"ל דהלובשת לבנים מותרת לרחוץ מעט בין ירכותיה. מ"א עיין שם:
א סָעִיף א (ס"ק א) מותר כו' כ"מ ברמב"ם. שכתב רפ"ג מהל' שביתות עשור וז"ל מי שהי' מלוכלך כו' רוחץ מקום הטנופת עכ"ל: עס"ב. ר"ל דשם נמי משמע כן: דלא התיר רחיצת שחרית כ"א עד סוף קשרי אצבעות. וה"ט כיון דרחיצת שחרית הוא להעביר רוח רעה השור' על הידים הוי כרוחץ להעביר לכלוך וטינוף דשרי. ומה"ט כיון דסגי להעביר רוח רעה ברחיצה עד סוף קשרי אצבעות. לכן לא ירחץ יותר. ואם כן הוא הדין דברוחץ להעביר לכלוך אסור. לרחוץ כ"א מקום המלוכלך: ולהעביר זוהמא פשיטא להט"ז ס"ק א' דאסור. ולמ"א ר"ס תרי"ד פשיטא לי' דשרי עיין שם:
ב סָעִיף ג (ס"ק ב) אם כו' כ' הב"ח כו' כדי להוציא נפשיה מפלוגתא. דדעת הגמיי' בשם כמה גדולים הובא בב"י דאפי' הטיל מים ולא שפשף ואפילו אינו רוצה להתפלל מ"מ יש לו לרחוץ משום הכון לקראת אלהיך ישראל דהא צ"ל ברכות אשר יצר. ודעת הרא"ש דאפי' עשה צרכיו ורצה להתפלל אם לא קינח כיון דליכא רק משום הכון כו' לא ירחץ. וכן דעת הטור לפי פירוש הב"ח דלא כב"י. והרב"י בש"ע הכריע עפ"י מה שכתיב בספדו הארוך. דאם אינו רוצה להתפלל לא ירחץ אא"כ קינח או שפשף. אבל אם רוצה להתפלל אפילו לא קינח ירחץ. ואפשר דה"ה בהטיל מי רגלים ולא שפשף אם רוצה להתפלל ירחץ. וכן הבין מ"א לכן כ' הב"ח להוציא נפשיה מפלוגתא אפי' רוצה להתפלל יקנח לגדולים וישפשף בקטנים ואז לכ"ע מותר הרחיצה. אך מ"א מסברא דנפשיה הכריע דבאינו רוצה להתפלל לברכת אשר יצר ועשה כמ"ש הב"ח דיקנח וישפשף אבל כשרוצה להתפלל אפי' לא קינח ולא שפשף ירחץ. והיינו כהכרעת הרב"י. אלא שהוסיף מ"א דיקנח וישפשף אם אינו רוצה להתפלל. כדי שיהיה צריך נטילה לכ"ע. דלפי הכרעת הרב"י אם לא קינח ושפשף א"צ נטילה. ואינו צריך לקנח ולשפשף להביא א"ע לידי חיוב נטילה. ולמ"א צריך להביא עצמו ליד' חיוב נטילה לכ"ע:
ג סָעִיף ג (ס"ק ג) העולה כו' וה"ה לוים כו' ע"ל סי' קכ"ח ס"ו ובמ"א ס"ק ח' שם:
ד סָעִיף ד (ס"ק ד) קצת רפואה. אבל משום רפואה גמורה מותר כו' וכ"מ בב"י בשם סמ"ק. וז"ל הרב"י כתב סמ"ק. אומר הר"ם שמותר לאדם לרחוץ עיניו במים ביום הכפורים מפני שהוא רפואה לעינים כדאי' פ' ח' שרצים [ר"ל שבת דף ק"ח ע"ב אמר שמואל טובה טפת צונן על העינים בשחרית מכל קלורין] ורפואה מותר ביוה"כ עכ"ל. אלא דלא הבנתי דסמ"ק לא כתב דרפואה מותר ביוה"כ אלא משום דאין בו משום איסור רחיצה כיון דאינו לשם תענוג כ"א כוונתו לרפואה. אולם לענ"ד דוקא לאדם בריא דא"צ לרפואה גמורה. אבל היכי דצריך לרפואה גמורה שחש בעיניו הלא גם ביום טוב ושבת אסור. משום גזירת שחיקת סממני'. ולא הותר בסי' שך"ח סעיף י"ט וסעיף כ' כ"א במקום שאינו נראה שעושה לרפואה כ"א לרחיצה וביוה"כ דרחיצה אסורה יש לאסור. לכן ע"כ צריך לו' דמיירי בענין שחלה ממנו כל גופו דהותר לו שבות דרפואה וכמו שכ' סי' שכ"ח סעיף י"ז. וס"ד דביוה"כ מכל מקו' לתסר משום רחיצה דהוי דאורייתא קמ"ל דכה"ג דלרפואה ליכא משום איסור רחיצה: עסס"ט. ר"ל דרמ"א מתיר רחיצה לחולה אפי' אין בו סכנה:
ה סָעִיף ה (ס"ק ה) שגדול ממנו משמע דבשוין אסור. והא דכ' סעיף ז' דהרב אסור לילך אצל תלמיד הא אפי' בשוין אסור. י"ל דבסעיף ז' נקט רבותא דאפילו רב אצל תלמיד דס"ד דמותר כדי שילמד הרב עם תלמידו קמ"ל דאסור משום דהתלמיד יכול לילך אצל הרב ומה"ט כתב ט"ז סעיף קטן וי"ו דאם א"א לתלמיד לילך אל הרב מותר לרב לילך אל תלמידו ע' שם:
ו סָעִיף ה (ס"ק ו) עד מתנים ל"ד אלא מעט כו' עיין בגמרא יומא דף ע"ז כתיב ויעבירני עד מתנים מכאן שמותר לעבור עד מתני' כו' הרי דעד מתנים שרי וכן הקשה ט"ז:
ז סָעִיף ו (ס"ק ז) בספינה כו' דוקא על ידי הערמה כו' דאי' בשבת פ' תולין דף קל ט ע"ב דספינה של גוי העומדת במים ואינו שטה. מותר לת"ח ליכנס לתוכה לישן אע"פ שיודע שהגוי יעבירנו לצד האחר. ומשמר שם בצד האחר פירות שיש לת"ח שם. לפי שאו' הת"ח שכוונתו לישן ולא לעבור. ואמרו שם הטעם כיון דאפילו עובר בספינה לצד אחר ומתכוין לכך ליכא כ"א אסור' דרבנן. ולכן הותר לת"ח על ידי הערמה ולא גזרי' שמא יעשה בלי הערמה לפי שת"ח הוא ע"ש: ע"ש בב"י ר"ל שכתב דמה"ט השמיט הרמב"ם דין זה דס"ל דליכא בזמן הזה ת"ח ולא הותר אפי' על ידי הערמה. וכן בש"ע השמיטו שם מה"ט:
ח סָעִיף ו (סק"ח) יש מי שכתב והטור כו' ותימא על הטור כו' ר"ל דלדעת הטור דשיטה קיל מרחיצה. ולכן יליף כיון דלדבר מצוה מותר לעבור במים כ"ש דשרי ע"ש ספינה. אם כן לשמור פירות דג"כ התירו לעבור במים כמ"ש ס"ח. א"כ כ"ש דמותר לעבור בספינה ובגמרא מוכח דאסור לעבור בספינה לשמור פירות. והיינו גמ' דשבת דף קל"ט הנ"ל דלא הותר לעבור בספינה לשמור פירות כ"א לת"ח ודוקא ע"י הערמה כנ"ל ס"ק ז': ופיר"י משום שט ר"ל לאפוקי מהפוסקים אחרים שנותנים טעמים אחרים כמבואר סי' רמ"ח. (ואע"ג דקצת נראה שם סי' רמ"ח דבה"ג חולק על ר"י וס"ל הטעם משום תחומין. ויש מי שאוסר דהכא הוא בה"ג. מ"מ נראה למ"א דאין כוונת הטור רק להקשות על בה"ג לפי שטתו. אלא גם לדינא חולק הטור על בה"ג וקשיין דברי הטור אהדדי וכן נראה מלשון מ"א. גם נראה מדברי מ"א סי' רמ"ח ס"ק י' דס"ל דגם בה"ג ס"ל הטעם משום שט כמ"ש ר"י ועיין בשו"ת שב יעקב) הרי מוכח דאפילו לדבר מצוה צריך דוקא להתנות שישבות בשבת. ואיך התיר הטור לדבר מצוה לעבור לכתחלה בשבת. וכ"מ בגמרא יומא דף ע"ז ע"ב ר"י ורב שמואל בר"י הוי קיימי אגודא דנהר פפי אמברא דחצדא. והוי קאי רמי בר פפא מהך גיסא רמי להו קלא. מהו למיעבר למיתי לגבייכון למשאל שמעתא. א"ל ר"י רב ושמואל דאמרו תרוייהו עובר ובלבד שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו עכ"ל הגמ' ואפ"ה לא רצו ללכת בספינה דאל"כ ה"ל לר"י לו' להם שיעברו בספינה חדא דהוא יותר איסור קל מלעבור במים לדעת הטור ועוד דגם להם ודאי נוח להם יותר לעבו' בספינה מלעבו' במים. דא"ל דר"י בא להודיע להם חידוש דאפילו לעבור במים מות. ז"א דהא הם לא מיבעיא להו אי שרי לעבור במים משום עצם הדין כ"א שרצו לשאול שמעתא. ולא ידעו באיזה דרך יגיעו אצלם ויהיו יחד כדי לשאול שמעתא. ושאלו אי רשאים לעבור במים. ועוד למה לא שאל אם רשאי לעבור בספינ' לשאול שמעתא דהוא איסור קל:
ט סָעִיף ח (ס"ק ט) מותר לעבור משום ה"מ. דאף ע"ג דאין כוונתו לתענוג מ"מ אי ליכא צורך כגון במקום לכלוך או דבר מצוה או הפסד לא התירו:
י סָעִיף ח (ס"ק י) דלמעט כו' ולענין מעשה נ"ל להחמיר כו' ולא ידעתי מאי חומרא כו' ועיין סי' תצ"ח כו'. ר"ל ודאי לדינא מודה מ"א להב"ח דאם אפשר להקיף עדיף מלעבור במים אע"ג דמרבה בהילוך. אלא דקשיא ליה למ"א לשון הב"ח שכתב נ"ל להחמיר. וקרי לזה חומרא שיקיף ולא יעבור בשלמא אי לרמ"א הוי הדין הברירה אם ירצה יקיף ואם ירצה יעבור שייך לשון חומרא דדוקא יקיף ולא יעבור. אבל כיון דלרמ"א הדין להיפך דדוקא יעבור ולא יקיף לא יפול על דין הב"ח לשון חומרא ומ"מ מייתי מ"א ראיה לדברי הב"ח דדינו אמת דעדיף להקיף מסי' תצ"ט וסי' תק"י: וגזרה דלמא כו' ואתי לידי סחיטה כדאי' בגמ' ר"ל בשבת פ' אלו קשרים דף קי"ג ע"ב אר"א אמר ר"ה היה מהלך בשבת ופגע באמת המים אם יכול להניח רגלו ראשונה קודם שתיעקר שניה (פירש"י שאין רחבה יותר מפסיעה א') מותר ואם לאו אסור מתקיף לה רבא היכי ליעבד ליקף מפיש בהליכה. ליעבר במים זמנין דמתווסן מאניה (ישרו במים) במיא ואתו לידי סחיטה אלא בהא כיון דלא אפשר שפיר דמי לדלג. והוא מבואר לעיל סי' ש"א סעיף ג'. א"כ ה"ה הכא כשעובר במים י"ל דלמא מתווסן כו' וכן הקשה הרא"ש. ותי' דהכא כיון דלא הותר לו אלא שלא יוציא ידו משפת חלוקו א"ל הכירא ולא גזרינן ע"ש בב"י. עכ"פ עדיף טפי להקיף דליכא חשש סחיטה כלל:
יא סָעִיף ט ס"ק יא לא תנגב כו' ליכא אסורא כ"כ כמו בסחיטה לכן לא חששו כ"א לאיסור חמור דהיינו סחיט' ולכן הקילו בש"ס בט"ב דליכא איסור סחיטה אע"ג דאיכא איסור רחיצה. וכמ"ש רמ"א לעיל סימן תקנ"ד סעיף י"ד: והרי"ף כתב כו' צריך אני להציע דברי הש"ס והרי"ף איתא ביומא דף ע"ח ע"א זעיר' ב"ח א"ל לר"י ברי' דריב"ל בר אריא תא וא"ל מלתא מעלייתא דעביד אבוך מטפחת ה"ל בערב יוה"כ ושורה אותה במים ועוש' אותה כמין כלים נגובים למחר מקנח בה פניו ידיו ורגליו. ערב ט"ב שורה אות' במים (ולא מצריך לעשותה כמין כלים נגובים) למחר מעבירה ע"ג עיניו כו' א"ל ר' יעקב לר"י ב"ת איפכא אמרת לן (פירש"י דבט"ב אמרת שעשאן ככלים נגובים. וביה"כ לא אמרת דעשאן ככלים נגובים ) ואותבינך סחיטה. ר"ל דביוה"כ כיון דאיכא איסור סחיט' ואם לא עשאן ככלים נגובים ויש בו מים במפה ע"י קינוח פניו ידיו ורגליו יבא לידי סחיטה. ולפ"ז אי עשאן ככלים נגובים אע"ג דעדיין לחים קצת מ"מ תו ל"ל לסחיט' ושפיר דמי. אבל ל"א כ' רש"י ששמע דה"ג ערב יוה"כ מביאים לו מטפחת ומקנח בה ידיו ולמחר מעבירה ע"ג עיניו. (ולפי זה לא הותר כלל לקנח במפה שרויה במים אלא במפה המלוכלכת קצת מחמ' קינוח ידיו) ובט"ב היה שורה אותה ערב ט"ב ועושה אותה כמין כלים נגובים ולמחר כו'. וע"ז א"ל איפכא א"ל דביוה"כ היה שורה ערב יוה"כ מפה ועושה אותה כמין כלים נגובים כו' ואותבינך סחיט' כו'. וא"כ ללשון זה אפילו לשרות במים ולעשות כמין כלים נגובים אשור משום סחיטה. אבל לקנח ידיו במפה יבש' ערב יוה"כ ולהעבירה ע"ג עיניו ביוה"כ גם ללשון זה מוחר. וז"ל הרי"ף זעירא ב"ח א"ל לר"י בריה דריב"ל כו' ערב ט"ב מביאים לו מטפחת ושורה במים ומקנח בה ידיו ורגליו ולמחר מעבירה ע"ג עיניו. ערב י"כ שורה אותה במים ועושה אות' כמין כלים נגובים. למחר מעביר' ע"ג עיניו כו' ואסיקנ' דבערב ט"ב שורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים נגובים. וערב יוה"כ מקנח בה פניו ידיו ורגליו ולמחר מעביר' ע"ג עיניו. אבל אין שורה במים מעיקרא דחייש לסחיטה בשע' שהוא מעבירה ע"ג פניו וכן הלכת' עכ"ל הרי"ף. והעתיק מ"א מסקנת הרי"ף. אך לשון זה של הרי"ף קשה להולמו. ומצאתיו בלחה משנה פ"ג מהלכות שביתות עשור דין ה' וז"ל ואע"ג דכ' (בדברי הרי"ף) בדפוס ווינעציא ואסיקנ' דבערב ט"ב שורה במים כו' וודאי דאינו דברי הרי"ף ז"ל אלא ט"ס הוא או הגה"ה מאיזה תלמיד שאותן הדברים על הגרסא שכתב רש"י ששמע ודברי הרי"ף הם כגרס' דא"ל לרש"י והם דברים חלוקים הרבה וא"כ וודאי דהך ואסיקנ' שכתב שם סותר הגרס' שכתב הרי"ף ז"ל קודם ובוודאי דלאו דברי הרי"ף הם ובדפוס קונסטנטינא ליתא ובודאי דדעת הרי"ף דבערב ט"ב שורה במים ולא יעשנה ככלים נגובים וביוה"כ יעשנה ככלים נגובים עכ"ל לחם משנה מ"מ דברי מ"א הם אמת לפי הגרס' ששמע רש"י. אך מכ"ז אין ראיה להקל נגד הגמיי' וסמ"ק דניהו דמדינא שרי מ"מ דבריהם אמורים מצד חומרא דיש להחמיר לדידן אע"ג דמדין הש"ס מותר. וכנראה מדבריהם שהביא הרב"י. אלא דמסברא י"ל ניהו דהחמירו אם שורה מפה מעיו"הכ ועושה כמין כלים נגובים. מ"מ אם אינה שורה רק מקנח בה ידיו מערב יוה"כ דל"ל כ"ה לסחיטה מודו דשרי אפילו לדידן. אולי כוונת מ"א דגם לדידיה הוי קשיא האי ואסיקנא כו' שכתב הרי"ף דהא לפי גרסתו אפילו לשרות המפה מערב יוה"כ ולעשותה כעין כלים נגובים שרי. לכך הוי מפרש דהאי ואסיקנ' כו' אין הכונה דכן אסיקנ' בש"ס דוודאי מדינא דהש"ס מותר מערב יוה"כ לשרות' ולעשותה ככלים נגובים. אלא ואסיקנ' רבנן בתראי דהוי אחר סתימת הש"ס ומצד החומרא החמירו וכדעת הגמיי' וסמ"ק: ומ"מ התירו לקנח ידיו במפה בערב יוה"כ ולמחר מעבירה ע"ג עיניו. ובזה א"ש דברי מ"א שכתב על דברי רמ"א שהם מועתקי' מהגמיי' וסמ"ק: והרי"ף כ' כו' דגם רמ"א והגמיי' וסמ"ק מודים דמותר לקנח במפה ידיו ערב יוה"כ ולהעביר' ע"ג עיניו ביוה"כ. דהרי גם הרי"ף מן המחמירים יותר מאשר החמיר הש"ס כדברי הגמי"י וסמ"ק ואפ"ה התיר כה"ג:
יב סָעִיף י (ס"ק יב) כלה כו' וצע"ג ברש"י בכתובות כתב כו' דתנן ביומא יוה"כ אסור כו' וברחיצה כו' והמלך והכלה ירחצו פניהם. ואמרינן עלה דף ע"ח ע"ב כלה מ"ט כדי שלא תתגנה על בעלה א"ל רב לר"ח עד כמה א"ל כדתנן אין מונעים תכשיטים מן הכלה כל שלשים יום. ופירש"י וז"ל אין מונעים כו' הרי שהיה טבחו טבוח כו' ומת אביו של חתן או אמה של כלה. מכניסים את המת לחדר והחתן והכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ואח"כ קוברים את המת. ואין מונעים תכשיטים מן הכלה מחמת האבל כל שלשים יום. אלמא כל שלשים יום בעי נוי עכ"ל מבואר מזה דהא דקתני ואין מונעים תכשיטים כו' לאו אדלעיל קאי. אלא כמו שפירש הרא"ש בכתובות דף ד' וז"ל מלתא באפיה נפשיה היא וה"פ אין מונעים תכשיטין מן הכלה שאירע לה אבל בתוך שלשים ימי חופתה והיא מתקשטת ככלה אפי' תוך שבעה ימי אבילות. שלא תתגנה על בעלה. דכל שלשים יום של חופתה זמן שמחת חתן וכלה הוא וצריכ' שלא תנוול' עצמה. ולא חיילא עלה אבלות כלל לגבי הנך מילי עכ"ל ולפ"ז שפיר הוכיח ר"ח דעד שלשים מקרי כלה ומותרת ברחיצה ביוה"כ כמו באבל שלא תתגנה. אבל לאחר שלשים ה"ה כשאר כל הנשים דהא גם באבל אי אירע לה שמת לה מת אחר שעברו שלשים יום מחופתה צריכה לנהוג אבלות. ולא חיישינן שלא תתנול'. אבל רש"י בכתובות דף ד' כ' וז"ל ואין מונעים כו' כל שלשים יום ואע"פ שהן ימי אבלות לשאר בני אדם וכ"ש משלשים ואילך עכ"ל. וע"ש ברא"ש ומשמע דס"ל דקאי אדלעיל במי שהיה טבחו טבוח כו' דאפי' לאחר קבורה שמתחיל האבלות. מ"מ אין מונעים מהכלה חכשיטים כל שלשים יום שלא תתגנה. וכ"ש לאחר שלשים דאין מונעים דאז האבילות קיל. ולפ"ז מאי דקתני ואין מונעים כו' כל שלשים. ר"ל שלשים יום מן הקבורה ולכן הוקשה למ"א דא"כ מאי ראיה מייתי מהתם דעד שלשים יום מיקרי כלה. דאדרבה שם מותרת אפי' לאחר שלשים כנ"ל. וראיתי בש"ע עם באר היטב שכ' ע"ד מ"א ועיין במרדכי דמועד קטן שהקשה כן לרש"י ותירץ ע"ש עכ"ל. וז"ל המרדכי במ"ק סי' תקכ"ד גרסינן פ"ק דכתובו' מי שהיה טבחו כו' ופירש"י כ"ש לאחר שלשים. ותכשיטים משמע אפי' העברת שער כדתנן פרק קמא דמועד קטן ועושה אשה תכשיטיה במועד כו' גודלת פוקסת נוטלת שערה וצפורני' וא"ת האמרי' ביומא כו' ומפרש התם כלה עד אימת כדתנן אין מונעים כו' אלמא דעד שלשים יום שריא ותו לא מיקרי כלה. וה"ה כשאר כל הנשים. וי"ל דה"מ לגבי יוה"כ. אבל לגבי אבילות כיון דשריא תוך שלשים שהם עיקר ימי אבלות כ"ש לאחר שלשים יום כך י"ל לפירש"י עכ"ל המרדכי. ועדיין צ"ב ניהו דלא קשיא לד"ח מהא דכתובות דשם מוכח דכ"ש לאחר שלשים דכבר יישבו המרדכי. אבל מ"מ מנ"ל לר"ח דדוקא עד שלשים מיקרי כלה ולא יותר. ואפשר דזה ס"ל לר"ח למלתא דפשיטא דאחר שלשים ה"ה ככל הנשים ולא הקילו גבה ביוה"כ. ולא הוצרך. לראייה כ"א דעכ"פ עד שלשים מיקרי כלה וחיישינן שלא תתנוול וכן משמע מלשון רש"י ביומא שכתב בסה"ד וז"ל אלמא כל שלשים יום בעי נוי עכ"ל הרי דראייתו להתיר עכ"פ כל שלשים. ולזה שפיר אייתי ראיה מאבלות. אע"ג דאבלות קיל דהא מותרת אפי' לאחר שלשים. היינו משום דאז שוב קיל האבלות. אבל תוך שלשים שהם עיקר האבלות ואעפ"כ הקילו בה ע"כ דצריכה נוי יותר לכן אע"ג דאבילות דרבנן מ"מ יליף מיניה יוה"כ דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון:
יג סָעִיף יב (ס"ק יג) אסור כו' דהלובשת לבנים מותרת דדוקא טבילה אסורה כיון דאין בה מצוה. דהא אסור' לבעלה משום יוה"כ. ואי משום דטבילה בזמנה מצוה. חדא דלא קי"ל הכי. ועוד אפי' למ"ד דטביל' בזמנה מצוה היינו בזמן דאיכא טהרות אבל בזמן הזה דליכא טהרות מודו. וגם בלא"ה לדידן אין טובלים בזמנה ממש. דהא סופרת ז' נקיים משום ספק זבה. כמ"ש כ"ז בב"י סי' תקנ"ד וכ"ז בטבילה. משא"כ לצורך ליבון דהוי מצוה שרי: כמ"ש סי' תקנ"א סעיף קטן י"ג שהסכים מ"א שם עם תשו' מ"ב סי' ה' שחולק על רמ"א ומתיר בט"ב לרחוץ בין ירכותי' ובאותו מקום אפילו בחמין לצורך ליבון. וכן הסכים ש"ך י"ר סי' שפ"א עם מ"ב להתיר לצורך ליבון תוך ז' ימי אבלה דלא כרמ"א שם. וה"ה ביוה"כ וכ"כ להדיא בתשובת מ"ב שם להתיר ביוה"כ רק שצ"ל חמין שהוחמו מערב יוה"כ ולא תרחץ בבגד כ"א בידים שלא תבא לידי סחיטה: ולענין המנהג עיין בש"ך י"ד סי' קצ"ט סעיף י"ב טעם שאין נוהגים ללבוש לבנים בשבת טעמו של מ"ב וטעם הש"ך ונ"מ לענין יוה"כ:
א סָעִיף א ס"א ואפי'. פסחים נ"ד ב': ידיו. כגי' הרי"ף: או רגליו. תוספתא וירושל' שם וספ"ק דתענית נטנפו רגליו מטבילן במים ואינו חושש: או שאר גופו. תוספתא אם היו רגליו מלוכלכין בטיט ובצואה מדיחן במים כדי שלא יטנפו כליו ומזה הטעם ה"ה לכל גופו. הג"מ. ובתוספתא שלנו כ' ידיו אבל הוא ט"ס: או כו' שלא כו'. נלמד מהנ"ל:
ב סָעִיף ב ס"ב נוטל כו'. ע' תוס' שם וע"ל סי' תקנ"ד ס"י ומש"ש אבל בירושל' פ"ב דברכות אמרינן דבי"כ וט"ב אסור רחיצה אא"כ חולה שיש בו סכנה וז"ל א"ל דלא יסחיימות אין בעי אפי' בט"ב כו' אפי' ביה"כ וכ"כ הרמב"ם בפ"ז מה"ת ה"ח וכ"כ מ"ע שם בשם הר"פ שאין רחיצה כלל ביה"כ וט"ב אלא כמש"ש ואם היה מלוכלך כו' ובצואה רוחץ כדרכו כו' וכן עיקר:
ג סָעִיף ג ס"ג אם הטיל כו' או עשה כו'. הכל ע"ד הנ"ל שלא אסרו כו' וכמ"ש בפ"ג דיומא זה הנלל. כל המסיך כו' אפי' ביה"כ דארישא קאי ואמרינן שם בשלמא רגלים כו' מצוה לשפשף וע' תוס' ישנים ביומא שם שפי' אפי' הטיל ולא שפשף משום הכון ע"ש בד"ה משום כו' בארוכה: ולכן כו'. ירושלמי שם ושם:
ד סָעִיף ד ס"ד מי כו'. כנ"ל ובירושלמי שם ושם מתיר במנעלים לאסטניס וע"ל ס"ס תרי"ד: ונהגו כו'. ע' בספ"ב דברכות ט"ז ב' וע' תוס' שם ד"ה אנינות כו' וי"ל כו' וה"ה כאן אף למ"ש הרא"ש כאן בשם ר"י דשאר עינויין הם מדרבנן והב"ח כ' דאף גאון לא התיר באסטניס אלא בשיש לכלוך על פניו:
ה סָעִיף ה ס"ה ההולך לבה"מ. שם רב יוסף שרא כו': או לצרכי מצוה. נלמד מהנך. ב"י: להגביה כו'. רש"י וע"ל סי' ש"א ס"ד מש"ש: אלא עד כו'. עמ"א:
ו סָעִיף ו ס"ו הא דשרי כו'. משום דרחיצה שאינה של תענוג אינו אסור: אבל כו' בספינה. דהתירו כאן לשמור פירות ואלו בספינה אסרו בפ' תולין אף לצורבא מרבנן דוקא ע"י הערמה ועמ"א שמדקדק ממ"ש במברא דחצדד כו':
ז סָעִיף ח ס"ח וכ"מ דמותר כו'. למד ממ"ש בפט"ו דשבת היכי ליעביד ליקף קא מפיש בהלוכא לעביר זימנין דמתווסן כו' וכאן לא חששו לזה וא"כ נשאר הסברא דלעבור ולא ליקף ואין מוכרח ועמ"א:
ח סָעִיף ט ס"ט אבל כו'. שם: ואסור כו'. ר"ל אף שמדינא דגמרא מותר בכה"ג מ"מ יש לאסור שמא כו' וכמ"ש שם איפכא אמרת כו' וערש"י ורי"ף שיש גי' אחרות עש"ו: החולה כו'. נלמד מסיכה שם ועמש"ל:
ט סָעִיף י ס"י כלה כו'. דסוגיא כר"א וע' מ"א ס"ק י"ב שכ' וצע"ג כו'. ובודאי כאן בגמ' משמע כפי' הרא"ש שם וכ"כ בש"ע י"ד:
י סָעִיף יא סי"א מי כו'. דהא לא שרי בסוף יומא רק משום תפלה במקום שא"א להתפלל בלא טבילה כמש"ש פ"ח א' תנאי היא כו' ורמינהי כו' ל"ק הא כו' משא"כ בזה"ז כמ"ש בפ"ג דברכות:
יא סָעִיף יב סי"ב בזה"ז כו'. עתוס' פ"ב די"ט י"ח ב' ד"ה כל כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.