א אָסוּר לָסוּךְ אֲפִלּוּ מִקְצָת גּוּפוֹ, וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ אֶלָּא לְהַעֲבִיר הַזֻּהֲמָא; אֲבָל אִם הוּא חוֹלֶה, אֲפִלּוּ אֵין בּוֹ סַכָּנָה, אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲטָטִין בְּרֹאשׁוֹ, מֻתָּר.
ב אָסוּר לִנְעֹל סַנְדָּל אוֹ מִנְעָל שֶׁל עוֹר, אֲפִלּוּ קַב הַקִּטֵּעַ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, אֲפִלּוּ שֶׁל עֵץ וּמְחֻפֶּה עוֹר, אָסוּר; אֲבָל שֶׁל גֶּמִּי אוֹ שֶׁל קַשׁ, אוֹ שֶׁל בֶּגֶד אוֹ שֶׁל שְׁאָר מִינִים, מֻתָּר אֲפִלּוּ לָצֵאת בָּהֶם לִרְשׁוּת הָרַבִּים. וּמֻתָּר לַעֲמֹד עַל כַּרִים וּכְסָתוֹת שֶׁל עוֹר, וּמִכָּל מָקוֹם הַמַּחְמִיר תָּבֹא עָלָיו בְּרָכָה (מָרְדְּכַי דְּיוֹמָא וּתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן קמ"ט).
ג הַחַיָּה, כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם מֻתֶּרֶת לִנְעֹל אֶת הַסַנְדָּל; וְהַחוֹלֶה כַּיּוֹצֵא בָּהּ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה; וְכֵן מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַכָּה בְּרַגְלָיו.
ד מֻתָּר כָּל אָדָם לִנְעֹל סַנְדָּל מֵחֲמַת עַקְרָב וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְּׁכֶנּוּ; אִם מְצוּיִים שָׁם עַקְרַבִּים אוֹ דְּבָרִים הַנּוֹשְׁכִים. הַגָּה: וְאִם יָרְדוּ גְּשָׁמִים וְרוֹצֶה לֵילֵךְ לְבֵיתוֹ מִבֵּית הַכְּנֶסֶת אוֹ לְהֶפֶךְ, וְהוּא אִיסְטְנִיס, מֻתָּר לִנְעֹל מִנְעָלָיו עַד שֶׁמַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ (מַהֲרִי"ל).
א סָעִיף א (א) ואפילו אינו וכו' הזוהמא - ר"ל דאף שהוא שלא לשם תענוג אסור:
ב סָעִיף א (ב) חטטין - והיינו דוקא במקום שנוהגין לסוך בחול אפילו איש בריא אבל במקום שאין נוהגין לסוך בחול איש בריא אסור לסוך ע"ג חטטין בין ביו"ט ובין בשבת דמוכח דהוא משום רפואה וכדלעיל בסימן שכ"ז ס"א בהג"ה:
ג סָעִיף ב (ג) של עור - אתרווייהו קאי אלא דסנדל הוא של עור קשה ומנעל הוא של עור רך:
ד סָעִיף ב (ד) קב הקיטע - שנקטעה רגלו עושה כמין דפוס רגל ויש בה בית קבול קטן ומכניס שם ראש שוקו והוא קרוי קב ומיירי המחבר בעשאו של עור וה"ה אם הוא של עץ ומחופה עור וכדלקמיה:
ה סָעִיף ב (ה) אבל של גמי וכו' - דכל שאינו של עור אינו נקרא מנעל אלא מלבוש ויש מאחרונים שמחמירין בשל עץ אפילו אינו מחופה עור וכן יש מחמירין שלא לצאת במנעל העשוי מלבדים (שקורין וואליק) ועשוי כמנעל שלנו והוא מגין על רגל ואינו מרגיש כלל שהוא יחף ולאו בכלל עינוי הוא ולפ"ז ה"ה (קאלאשין) של גומא יש להחמיר. והנה אף שאין למחות ביד המקילין אחרי שהשו"ע ורוב אחרונים מקילין בזה מ"מ מי שאפשר לו נכון להחמיר בזה ולילך באנפלאות של בגד כנהוג אכן אם צריך לצאת החוצה נכון יותר שילבש אלו הלבדים או הקאלאשין ולא מנעלים של עור שיש בהם איסור מדינא משא"כ אלו שהם רק משום חומרא:
ו סָעִיף ב (ו) או של בגד וכו' - גם בכל זה מיירי כשאינו מחופה עור לא למעלה ולא למטה [אחרונים]:
ז סָעִיף ב (ז) מותר אפי' לצאת וכו' - ובמנעל דאסור לצאת בו אסור אפילו לטייל בו בבית ממטה למטה [גמרא]:
ח סָעִיף ב (ח) לר"ה - ר"ל דאף שבכל שבתות השנה אסור לצאת בו לר"ה כיון שאינו דרך מלבוש מ"מ ביוה"כ כיון שאסור בנעילת הסנדל וא"א לו לנעול מנעל של עור נקרא זה דרך מלבוש לאותו היום:
ט סָעִיף ב (ט) של עור - שאין זה הנאת דרך נעילה ולא אסרו אלא כשהוא מנעילו ברגליו ומ"מ המחמיר תבוא עליו ברכה ופר"ח הסכים לדעת הרדב"ז המובא במ"א דאין כאן בית מיחוש כלל בד"א שלא בשעת תפלת י"ח אבל בשעה שמתפלל תפלת י"ח אסור לעמוד ע"ג כרים וכסתות אפילו אינן של עור משום שנראה כמתגאה אם יעמוד אז על כו"כ ואפילו אינן גבוהין ג"ט. אבל מותר לעמוד כשהוא איש מצונן על מעט עשבים להפסיק בין הקרקע:
י סָעִיף ג (י) כל שלשים יום - דעד אותו הזמן הצינה קשה לה וכן לחולה או למי שיש לו מכה לכולם הצינה קשה להם:
יא סָעִיף ד (יא) לנעול סנדל מחמת עקרב - ואפילו אינו הולך לדבר מצוה אלא לצרכי עצמו:
יב סָעִיף ד (יב) והוא איסטניס - איש מצונן [וה"ה אם הוא איש חלש ויכול להזיק לבריאותו כשילך במקום הגשמים בלא מנעלים] אבל מי שאינו איסטניס לא ינעול מנעליו אם צריך לו לילך אפילו אם ירדו גשמים ובפרט שהולכים באנפלאות א"כ אין להם צער כ"כ בלא מנעלים אם לא שיש שם בארץ רפש וטיט דאז כו"ע כאיסטניס בזה:
יג סָעִיף ד (יג) מותר לנעול וכו' - וה"ה אם רוצה לילך לבית הכסא ויודע שילכלך שם רגליו במקום מטונף מותר לנעול מנעליו אבל תיכף כשיוצא משם צריך להסיר אותם וכן איסטניס תיכף כשיבוא למקום שאין לו צער צריך להסיר אותם דלא כאותן שנוהגין שהולכין בסנדל ברחוב ואפילו בבהכ"נ עד שיושבין על מקומם ואיסור גדול הוא ואפילו במקום שמותר לנעול יראה עכ"פ לחלוף של ימין בשמאל ושל שמאל בימין:
יד סָעִיף ד (יד) מנעליו - ולא יגע בהם כ"א ע"י בגד ואם נגע בהם שלא ע"י בגד צריך ליטול ידיו במקום שנגע בהן:
טו סָעִיף ד (טו) למקומו - וישלחם לביתו או יניחם במקום מוצנע בביהכ"נ לפי שלכלוך של המנעלים הוא זלזול לביהכ"נ ביום קדוש הזה שחייבים לכבדו בכסות נקיה ובכל דבר טהרה. כתבו האחרונים דאם צריך לילך לבין הנכרים אעפ"כ אסור לנעול סנדל אף דאיכא למיחש שילעיגו עליו כיון די"א שהוא דאורייתא:
א סָעִיף א ואפי' אינו. צ"ע מ"ש מרחצי' דשרי להעביר הזוהמא וי"ל דסיכה הוי תענוג טפי:
ב סָעִיף ב אסור לנעול. חולצין מנעל מבע"י והולכין לב"ה יחף (ש"ל ומהרי"ל ד"מ וס"ח סי' תשס"ב) וכתב הב"ח ראיתי מרבותי שהלכו יחף לגמרי וכן נכון ואפי' מי שהוא אסטניס והולך באנפלאות לא ילך במבוי שאינ' מעורבת דמשוי הוא ע"ש ובר"ן ביומ' כתב להקל ע"ש וכן נוהגין:
ג סָעִיף ב ומותר לעמוד. דלפעמים יש לאדם כאב ברגל ויש שהצנה קשה לו (מרדכי שם) ובשעה שמתפללין י"ח אסור לעמוד על שום דבר (מט"מ וב"ח בשם מהרא"ש) וטעמא שנראה כמתגאה בעומד על כרים (לבוש סימן תרי"ט) ועיין ריש סי' צ':
ד סָעִיף ב ומ"מ המחמיר. ורדב"ז סי' קע"ז כ' דאין כאן בית מיחוש אפי' בקשים:
ה סָעִיף ד אסטניס. פי' איש מצונן אבל מי שאינו אסטניס ילך יחף וישמור עצמו שלא יציג רגליו במי הגשמי' ואם נטנפו רגליו מותר להדיחם אח"כ [מהרי"ל מ"מ נ"י פמ"ח ב"ח] ולבוש פי' היינו שאם לא ינעול יצטער וצ"ע על מה שסמכו עתה להקל דאין כל אדם יכול לו' איסטניס אני כמ"ש סי' תר"מ ס"ד ובח"מ סי' קנ"ה סמ"א ובפרט שלובשים אנפילאות וא"כ אין להם צער כ"כ לילך בטיט ורפש ולכן יש למחות אם יודע שיקבלו:
ו סָעִיף ד מנעליו. ובב"י משמע דדוקא סנדל בלא עקב מותר ולא מנעל, ובשל"ה כתב דיהפוך ימין לשמאל ושמאל לימין:
ז סָעִיף ד למקומו. וישלחם לביתו או יניחם במקום מוצנע בבה"כ (ד"מ מהרי"ל של"ה) אמרי' בגמ' דמותר לעבור במי' כשהולך לרבו בשבת דאיכ' מנעל מאי א"כ ש"מ דביה"כ אסור לצאת במנעל אפילו לבא בדרך עסי' תקנ"ד סי"ז ואפשר דאפי' בין העכו"ם אסור אף על גב דאיכא למיחש שילעיגו כיון שי"א שהוא דאורייתא והתם בלא"ה יש אוסרין לכן יש להחמיר:
א סָעִיף ב אבל של גמי כו'. בגמ' אמרינן דאמוראי נפקו בה בהנהו מינים הנזכרים כאן דהכי איתא ריב"ל יצא בסנדל של שעם בי"כ רב יהודה נפק ברהיטני מין שעם אביי בדהוצי רבא בדיבלי פי' של עשבים רבה בר רב הונא כריך סודרא אכרעיה ונפיק מתיב רמי בר חמא הקיטע יוצא בקב שלו בשבת ד"ר מאיר ור"י אוסר ושוין בי"כ שאסור אלמא אע"ג דלר"י לאו מנעל הוא מ"מ ביום כפור אסור ומסיק רבא לעולם מנעל הוא ובשבת פליגי כו' פירש"י הלכך בי"כ אסור. ומשמע דאקב של קיטע קאמר אבל במינים אחרים הנזכר מותר בי"כ דהא רבא דמסיק מנעל הוא הרי יצא בדיבלי וכ"מ כל הפוסקים זולת הרז"ה שמביא הר"ן ובסמ"ק מביא תוספתא אחת דאוסר' אנפלאות ואפי' של בגד ולא אשגחו הפוסקים בתוספת' זאת כיון שהאמוראים עשו כן לכתחלה וכ"כ הנ"י בפ' מצות חליצה וז"ל וש"מ דכל שאינו קרוי נעל כגון בתי שוקים של בגד מותר בי"כ ורבנן נמי נפקו בהו הלכך מי שיש לו שום מיחוש בגופו יכול לנעול בתי שוקים כיוצא בו של בגד אבל מנעל של עור אפי' בלא עקב אסור כו' ואח"כ כתב עוד ולד"ה מותר לנעול בתי שוקיים ביה"כ ואפי' לצאת בהם לרה"ר עכ"ל ש"מ שמותר לכתחל' והא דכתב מי שיש לו מיחוש בגופו לאו בחולי קאמר דא"כ אפי' מנעלים שרי וג"כ לאו במצינן קאמ' דמי שהוא מצונן הא כ' אח"כ דמותר אפי' בסולי' פי' בסנדל שאין לו עקב ותו דהוא עצמו מסיק להתיר בכל ענין ולא זכר שום דיע' להחמיר ואמאי ניקום ונחמיר טפי מן אמוראי אלא ודאי דאורחא דמלתא קאמר דאם יש לו איזה צורך שלא לילך יחף כגון שהוא מפונק לעמוד על הארץ דבלא"ה אין לובש בחנם בתי שוקים בזה שרי לכתחלה ומו"ח ז"ל כ' שיש להחמי' למעש' לילך דוקא יחף והביא ראי' מדברי נ"י הללו שכ' דוקא ביש מיחוש ולפע"ד אין שום ראי' משם ואין לזוז מן המנהג וכבר העיד הר"ן בפ' י"כ שכן נהגו כל ישראל לילך במינים הללו ומאן דבעי להחמיר יחמיר לעצמו ולא לדרוש בפרק' שיש להחמיר דכ"כ בת"ה שאין להחמיר בגט כדי שלא להוצי' לעז על הראשוני' וה"נ כן הוא בפרט שהאמוראים עשו כן לכתחל' מי יחמיר ויצדיק עצמו יותר מהם אין זה אלא מן המתמיהים:
ב סָעִיף ד מותר כל אדם כו'. כדי לבאר ענין זה נעתיק הצורך לזה ויתבא' הדין האמת בס"ד כ' בה"ג וז"ל וכן בנעילת הסנדל היכא דמפנק או דבעי למיזל לחורבה ואפוקי ס"ת למיזל למקרי בצבור או דבעי ליכרוך ריפתא לינוקא או אפוקי לבושא או כל מאי דצריך ליומיה והוא דחיל למיעל בלא מסאני משום עקרבא שרי ליה למיכרך מידי אכרעיה א"נ מסיים גורבי' ויפיק כל צרכו דאמר שמואל אם מחמת סכנת עקרב מותר וכן נמי לענין מיפנק שרי ליה למסיים גורביה דהא ר' יהודה נפיק ברהיטנא אבל מסאני בין מפנק בין לא מפנק אסור עכ"ל קשה במ"ש שרי ליה למיכרך מידי כו' מהי תיתי לאסור כיון דלאו מנעל הוא וא"ל דה"א דאסור משום תענוג דהא אמרי' בגמ' דלא איכפת לן בתענוג כל שאינו מנעל וכ"ת דהיא גופא קמ"ל בה"ג דלא איכפת לן בתענוג א"כ לא הי' לו להתנו' שיש סכנ' עקרב בלא"ה מות' לכל אדם משום תענוג ונראה ביאור דבריו דהם ע"ד שכ' הר"ן דהרמב"ן הוקש' לו הרבה בענין הנך מינים דנפקו בהו הא כיון דלאו מנעל הם הווין משוי ותי' הר"ן דדוקא בשבת שיש היתר מנעל הוין מיני' אלו למשוי משא"כ בי"כ הוין מינים אלו כמנעל לא למשוי וע"כ א"ש דברי בה"ג דג' חלוקות יש כאן מנעל אסור לעולם בכל גווני בי"כ וכל שהוא דרך מלבוש כגון בתי שוקיים של בגד או אנפלאו' של בגד מותר לכ"ע דלאו מנעל ולא משוי הם כלל כיון שהם דרך מלבוש אלא דמי שרוצ' לכרוך על רגליו דהוא אינו דרך מלבוש או לנעול גורבי' דהוא אינו מנעל ואין דרך ללובשו אלא להנצל מהיזק בדריסת רגליו מן העקרב בזה קמ"ל ה"ג דלא הוי משוי וכמסקנת הר"ן דביום זה ה"ל כמנעל ואמר בה"ג דבתרי גווני יש לנו היתר זה דלא הוי כמשוי דהיינו במי שהוא מפונק ולא די לו בבתי שוקיי' או באנפלאות של בגד שהם רכים כמ"ש הרא"ש דזה רך הוא מכל המינים הנזכרים בגמ' וכל שהוא מפונק לא סגי ליה באנפלאות או בתי שוקים אלא צריך דבר קשה כמנעל שמגין עליו טפי מן הקרקע שתחת רגליו בהליכתו א"נ דאינו מפונק אלא דבעי למיזל למקו' חורבה שיש שם סכנת עקרב ואינו ניצול בלביש' בתי שוקים כי הם רכים והעקרב עוקץ אותם אלא בעי דבר קשה ובאלו הב' דרכים התנה עליה' שיש לו צורך לילך כגון לדבר מצוה או לשאר דבר הכרח לו ביום ההוא וע"כ מוכרח לו לצאת מביתו וצריך דבר קשה על רגליו בזה התירו לו לכרוך דבר קשה ולא הוה כמשוי וכן נמי גורבי' שאינו דרך מלבוש כמנעל מ"מ התירו כיון שצריך לכך מחמת מפונקתו או סכנת עקרב והוא הוכרח בהליכה זו והביא ראיה מדשמואל דאמר כו' דהיינו בגמ' אמרי' החיה תנעול את הסנדל משום צינה אמר שמואל אם היה סכנת עקרב מותר דק' ל"ל למימר מותר הל"ל אמר שמואל וכן מחמת סכנת עקרב ול' מותר שאמר שמואל משמע כאלו הוא דין חדש אלא נראה דודאי כן הוא דאין שוה לחיה להתירו בסנדל אלא קמ"ל דיש היתר לענין שלא יהא נחשב למשוי אף שאינו דרך מלבוש מ"מ מותר מחמת סכנה וסיים ע"ז וכן נמי לענין מיפנק כו' פי' דלאו דוק' מפני הסכנה אמר שמואל אלא ה"ה אם הוא מפונק מותר לו בדבר קשה אף שאינו מלבוש וראי' ע"ז דהא ר"י נפיק ברהיטנא כו' פי' בדברים אלו שהם קשים ולא היה לו די בלבישת אנפלאות או בתי שוקים כדרך כל אדם מפני שהיה מפונק והיה צריך לדבר קשה ולא היה חש למשוי והיינו רבותא דשאר מיני' שהוזכר שם ולבסוף אמרו בגמ' רבה הוה כריך סודר' אכרעי' ונפיק דק' למה אמר בזה כריך ולא כמ"ש בשאר אמוראים נפיק אלא דבסודר לא הוה רבות' אי נפיק ביה כגון בתי שוקים שזה הוא דרך מלבוש אלא הרבותא היא שכרוך אות' שלא כדרך מלבוש ואפ"ה שרי משא"כ באינך אמוראי' הוה הרבותא אפי' שלא בדרך כריכה וע"כ סיים בה"ג אבל במסאני אפי' במפונק אסור וה"ה בסכנת עקרב דשוין הם לבה"ג ולא זכר מפונק אלא אחר שהוא מזכיר דברי ר"י דנפיק ברהיטנא מפני שהיה מפונק והטור מביא בקיצור דברי בה"ג דהיינו החלוקה דמחמת סכנה וחלק עליו וז"ל ול"נ דבזה שיש סכנת עקרב מותר אפי' במנעל ממש ואפי' שלא במקום מצוה מותר אפי' לנעול ממש וכפל לשונו כי ב' חלוקות זכר בה"ג הא' בגורבי' שהוא דרך לבישה כמו מנעל אלא שאין דרך לצאת בו השני בכורך סביבות רגלו שאינו דרך לביש' כלל על שניהם הוא או' דאין כאן קפידא לגמרי הן מחמת מנעל ממש הן מחמת הלבישה הכל מותר מפני הסכנה והוא מפ' מ"ש שמואל מחמת הסכנה מותר הוא ממש כמו חיה דאפי' בסנדל ולא זכר הטור פלוגתא על מפונק להתירו במנעל כי לא הוזכר בדברי שמואל רק סכנה. הארכתי קצת בזה לפי שמו"ח ז"ל הטריח עצמו בדברי בה"ג והקשה לו מ"ש וכן נמי למאן דמפנקא אחר שהתחיל בו תחלה ומתוך כך נכנס בדרכים לחלק בין מפונק לסכנה לבה"ג ובטור הגיה ואפי' שלא לצורך מצוה וכן לצורך מצוה מותר אפי' לנעול מנעול ממש ודרכו רחוק' מאד ממנו וחלילה לנו דהטור יתיר משום מצוה לנעול ממש בלא סכנה ובלא מפונק דזה אין לו ראיה ומבואר ההיפך דודאי לא מועיל מצוה לזה דהא כל היום עסקי' במצות וא"כ יהיה מותר בסנדל אלא הגי' הנכונה כאשר הית' לפני הב"י וכמ"ש. כלל העולה דלד"ה אין שום היתר לנעול מנעל אפי' לדבר מצוה ובלבישת בתי שוקיים של בגד או אנפילאות מותר ולית ביה ספק כלל אלא דאם יש סכנת עקרב והוא צריך לילך שם בה"ג אינו מתיר במנעל אלא לכרוך ע"ג רגליו דבר קשה להגין עליו ומותר דלא הוי כמשוי בי"כ דהוה זה במקו' מנעל וכן הדין במפונק והטור חולק בסכנה מתיר אפי' במנעל ממש והכי קי"ל אבל מפני לכלוך רגליו פסק רמ"א דמותר לילך מביתו כו' והיינו בירידת גשמי' אבל מפני לכלוך בעלמא לא שכ' נ"י דהנכנס לבית הכסא וירא שיתלכלכו רגליו אסו' בנעילת הסנדל ולא יחוש במה שיצטרך לרחוץ רגליו אח"כ ונ"ל דהיינו במקום שאין לכלוך ודאי לרגליו אבל בודאי לא חמיר מירידת גשמים ומותר ולא כמו שנוהגים רבים מהמון עם בעו"ה ואפי' קצת לומדים שהולכים כל היום ברחוב במנעלים וכשבאים לבה"כ הם הולכים ג"כ במנעלים רק בהגיע למקומו חולץ מנעליו כל זמן שעומד שם ותו לא ואלו בחשיכה יתהלכו ופושעים נקראו אם אינם שומעים לקול מוריהם:
ג סָעִיף ד והוא איסטניס. נראה דזה צריך בירידת גשמים אבל אם יש שם בארץ רפש וטיט כ"ע כאסטניס בזה:
א סָעִיף א הזוהמא. עיין מה שכתבתי סימן תרי"ג סעיף קטן א' בשם הט"ז דאפי' רחיצה להעבי' הזוהמא נמי אסור ומדברי המ"א נראה דמותר ברחיצה להעביר הזוהמא ע"ש:
ב סָעִיף ב סנדל. חולצין מנעל מבעוד יום והולכין לבית הכנסת יחף. וכתב ב"ח וראיתי מרבותי שהלכו יחף לגמרי בלא בתי שוקיים. ומ"א וט"ז מתירים לילך בבתי שוקיים וכן נוהגין. ועיין ט"ז שהאריך והעלה דלד"ה אין שום היתר לנעול מנעל אפי' לדבר מצוה. ובלבישת בתי שוקיים של בגד או אנפילאות מותר ולית בה ספק כלל ובעו"ה רבים מהמון עם ואפי' קצת לומדים הולכים ברחוב במנעלים וכשבאים לבה"כ הם הולכים גם כן במנעלים רק בשהגיע למקומו חולץ כל זמן שעומד שם ותו לא ואלו בחשכה יתהלכו ופושעים נקראו אם אינם שומעים לקול מוריהם עכ"ל ועיין ס"ק ו' מש"ש:
ג סָעִיף ב כרים. ובתפלת י"ח אסור לעמוד על שום דבר. אחרונים:
ד סָעִיף ב המחמיר. והרדב"ז סימן ק"ץ כתב דאין כאן בית מיחוש אפי' בקשים:
ה סָעִיף ג והחולה. והב"ח החמיר בזה עיין א"ז:
ו סָעִיף ד גשמים. כתב ט"ז נראה דבירידת גשמים צריך איסטניס אבל אם יש בארץ רפש וטיט כ"א כאיסטניס בזה ע"ש. ומ"א כתב וצ"ע על מה סמכו עתה להקל דאין כל אדם יכול לומר איסטניס אני כמ"ש סי' תר"מ ע"ש ובפרט שלובשין אנפילאות ואם כן אין להם צער כ"כ לילך בטיט ורפש ולכן יש למחות אם יודע שיקבלו ע"ש:
ז סָעִיף ד מותר. בנ"י משמע דוקא סנדל בלא עקב מותר ולא מנעל. ובשל"ה כתב דיהפוך ימין לשמאל ושמאל לימין ע"ש. וכתב המ"א ואפשר דאפי' בין העכו"ם אסור אע"ג דאיכא למיחש שילעיגו כיון שהוא מדאורייתא ע"ש ועיין סי' תרי"א:
א סָעִיף א (ס"ק א) ואפילו אינו צ"ע מ"ש מרחיצה דשרי להעביד הזוהמא. צ"ל דס"ל למ"א כמו דהותר בסי' תרי"ג סעיף א' רחיצה להעביר טיט וצוא'. ה"ה להעביר זוהמא שרי. כיון דשניהם אינן לתענוג. אבל הט"ז ר"ס תרי"ג כתב דרחיצ' להעביר הזוהמא אסור:
ב סָעִיף ב (ס"ק ב) אסור כו' והולכים לב"הכ יחף. וכתב בד"מ בשם מהרי"ל הטעם וז"ל וישלף מנעליו בביתו ולא בבה"כ משום דזלזול הוא לבה"כ להניח שם מנעלים עכ"ל. ועיין במ"א סעיף קטן ז': וכתב הב"ח ראיתי מרבותי שהלכו יחף לגמרי. והיינו דחששו להחמיר כדעת הפוסקים דגם מנעל של בגד הוי מנעל לענין יוה"כ. דמ"מ מגין. ושל שעם או קש החמירו כדעת הרז"ה דס"ל דגם של שעם וקש הוי מנעל גם יש לחוש לדעת רש"י אף על גב דרש"י מתיר של בגד ושל שעם מכל מקום של עץ מורה דאסור וכתב בהגהת הרי"ף דשל שעם דוקא כשהוא לח מותר אבל יבש אסור דהוי כמו של עץ דאסור לרש"י וע"ש בב"ח. דמשוי הוא. כן דעת הרא"ה הביאו נ"י ביבמות פ' מ"ח. וכן דעת הרמב"ן הביאו הר"ן ביומא. דהלובשים אנפלאות של בגד ביוה"כ. ע"כ ס"ל דלאו מנעל הוא. ובגמרא מוכח דכל דלאו מנעל הוא הוי משוי ואסור לצאת בו לר"ה או לחצר שאינה מעורבת. דהא קי"ל יש עירוב והוצאה ליוה"כ. אבל הר"ן חולק. וכתב דדוקא בשבת דנעילת מנעל מותר ולכן אין דרך לנעול אנפיליא ושל שעם וכדומה. לכן הוי משוי. אבל ביוה"כ דאסור לנעול מנעל ודרכן של ב"א לצאת באותן המינים לא הוי משוי אלא כמנעל ה"ל האי יומא עכ"ל הר"ן. מ"מ מרברי כלם למרנו דבשבת דעלמא אסור לצאת לחצר שאינה מעורבת במנעל של בגד או שעם וכל מירי דלאו מנעל. ולא מצאתי דין זה מבואר בפוסקים בהל' שבת. אך מצאתי בס' א"ר שכ' בסימן ש"א סעיף קטן ל"ה ז"ל כ' רי"ו סנדל של שעם מותר לכ"ע כיון שהרועים יוצאים בו עכ"ל. ובה"ה פ"ג מהל' שביתות עשור דין ז' מצאתי שכתב וז"ל ומותר לצאת בסנדל של שעם כו' ויש מי שאוסר לצאת בהן לר"ה בין בשבת ובין ביוה"כ. משום איסור הוצאה. כיון דלאו מנעל נינהו ואין זה עיקר אלא מותר לצאת בהן עכ"ל ומדסתם וכתב מותר לצאת בהן. משמע קצת דאתרווייהו קאי בין בשבת ובין ביוה"כ אבל לא כתב טעם הדבר:
ג סָעִיף ב (ס"ק ג) ומותר כו' דלפעמים כו' מלשון הש"ע וכן מתשובת ת"ה סימן קמ"ט משמע דלכל אדם מותר. וגם הת"ה מביא דברי מרדכי הנ"ל. וצ"ל דגם כוונת המרדכי כן הוא להתירו לכ"ע. משום דיש ש"ל כאב. ויש שהצנה קשה לו לפי טבעו לכן הותר לכ"א דמסתמא העומד ע"ג כרים צריך לכך ואין כונתו לתענוג: ובשעה כו' על שום דבר. ר"ל אפילו כרים של בגד: וער"ס צ' דאסור להתפלל על מקום גבוה ג' טפחים דנראה כמתגאה אבל ע"ג כרים אפילו אין גבוהים ג' טפחים נראה כמתגאה:
ד סָעִיף ב (ס"ק ד) ומכל מקום כו' אפי' בקשים והיינו אפילו של עור. אבל של בגד גם רמ"א אינו מחמיר וכ"כ בס' א"ר:
ה סָעִיף ד (ס"ק ה) אסטניס כו' מותר להדיחן. כמ"ש ר"ס תרי"ג דאם היה מלוכלך בטיט וצואה מותר לרחוץ. אף על גב דנעילת סנדל ורחיצה דיניהן שוה. מ"מ החמירו יותר בנעילת סנדל מברחיצה. ואסרו סנדל אף על גב שיתטנפו רגליו ויצטרך לרחצן. כ"ה בנט"י ביבמות פרק מ"ח: ולבוש פירש כו' אדלעיל קאי שפי' אסטניס מצונן. ולבוש פי' היינו שאם לא כו'. כמ"ש סי' תר"מ סעיף ז' במ"א ס"ק ט' אהא דאמרינן דאם ירדו גשמים עד שתסרח המקפה מותר לצאת. ור"י היו נושרים קסמי' על המאכל ויצא. אף על גב דלא נסרח מקפה ואמר לדידי כיון דאנינ' דעתי כמי שנסרח המקפה דמי. ומשמע מלשון רש"י שם דוקא ר"י שהיה ידוע שהוא מאניני הדעת: ובח"מ סימן קנ"ה סעיף נ"ט וסעיף מ"א דכ' שם כ"ד שידוע שאין דעת המערער יכול לסובלו אין להמחזיק באותו דבר חזקה. ומשמע שם וכן בגמ' שם מעובד' דר"י דאין כ"א י"ל אסטניס אני ובסתם אדם הוי חזקה. אם לא בידוע שהוא אסטניס: אם ידוע שקיבלו. עסי' תר"ח סעיף ב':
ו סָעִיף ד (ס"ק ז) למקומו כו' בשבת דאיכ' מנעל במס' יומא דף ע"ח ע"א וניהו דביוה"כ הותר דאסור במנעל ול"ל למידי. אבל בשבת דמנעלים ברגליו איכ' למיחש שמא בעברו דרך המים ישמוט המנעל מרגליו ואתי לאתוי ד' אמות. וסתם ההולך לקבל פני רבו הוא בא בדרך וא"א דבדרך מותר ביוה"כ לנעול מנעל. א"כ למה שאל בשבת יותר מביוה"כ. דהא גם ביוה"כ י"ל מנעלים ברגליו ואפ"ה הותר. ועסי' תקנ"ד דבט"ב מותר במנעל כשהולך בדרך. ואפשר דאפי' בין הגוים. דבט"ב מותר. כיון שי"א שהוא דאוריית'. כן הסכים מ"א ר"ס תרי"א דכל ה' ענויי' דאודיית'. אלא כיון דדעת ר"י הביאו הרא"ש והרב"י בסימן תרי"א דכל הענויים חוץ מאכיל' ושתי' הם דרבנן ואף על גב דדרשי להו מקראי אסמכת' נינהו. לכן כתב מ"א כיון שי"א כו' לאפוקי מדעת ר"י: והתם. ר"ל גם בט"ב יש אוסרים: לכן יש להחמיר משמע דהולך בדרך פשוט למ"א טפי לאיסור מהולך בין הגוים. דבהולך בדרך אייתי ראיה מהש"ס דאסור. ובהולך בין הגוים משמע דמשום חומרא החמיר. ובסימן תקנ"ד לענין ט"ב נראה להיפך. דהיתר' דהולך בדרך הוא ברור מן הירושלמי ואין חולק והולך בין הגוים יש שם מחלוקת הפוסקים ויש אוסרים שם. ואולי מ"ש מ"א ואפי' בין הגוים ר"ל בהולך בדרך בין הגוים דאיכ' תרתי לטובותא. או י"ל דביום הכפורים טפי יש להחמיר בהולך בדרך מהולך בין הגוים. דהא כתב מ"א סימן תקנ"ד סעיף קטן י"ז הא דמותר בהולך בדרך. דוקא בדרך רחוק. אבל כשהולך בשדה סמוך לעיר אסור לנעול וה"ה לבה"ק אא"כ יש רפש וטיט או בין הגוים עכ"ל. וכיון דביוה"כ אסור לילך חוץ לתחום כ"א על ידי עירוב אם כן אפשר מיקרי דרך קרוב ולכן יש להקל טפי בהולך בין הגוים:
א סָעִיף א ס"א ואפי' אינו כו'. ר"ל אע"ג דבאבל אמרו בפ"א דתענית י"ג ב' ואם לעבר כו' כאן אסור כמ"ש בירושלמי דפ' בתרא דיומא ופ"א דתענית ביה"כ בין סיכה שהיא של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג אסור בט"ב ובת"צ סיכה שהיא של תענוג אסור שאינה של תענוג מותר: אפי' כו'. דאל"כ מאי קמ"ל אף אכילה מותר:
ב סָעִיף ב ס"ב סנדל. מתני' שם: או כו'. גמ' שם ושוין כו' דכ"ע כו' אבל ביבמות דוקא של עור או עץ מחופה עור כריב"נ בספ"ו דשבת וז"ש או כו' אפי' ר"ל אם הוא של עור או של עץ מחופה עור וכמש"ו אפי' של כו' ועסי' ש"א סי"ו ומש"ש: אפי' של עץ כו'. הנה שיטת רש"י דר"מ ור"י פליגי בקב הקיטע במנעל ולאו מנעל כמ"ש בסוגיא דשבת ובסוגיא דיבמות ואע"ג דביומא אמר רבא דכ"ע מנעל כ' הרז"ה בס' המאור דההיא פליגא ואע"ג דרבא עצמו קאמר ביבמות מדרישא ר"מ היינו לטעמייהו דאמוראי קמאי אמר וכ' הרז"ה דהואיל ופלוגתא הוא נקטינן בכולהו לחומרא בחליצה דלאו מנעל הוא וביה"כ דמנעל הוא ודלא כריב"ל דנפק בסנדל של שעם. וקשה עליו דהא רבא נפיק בדיבלי. ורש"י שם נזהר מזה וכ' בד"ה מנעל כו' אבל כו'. ושיטת התוס' דל"פ בזה הסוגיות ופלוגתייהו באם גזרינן דלמא משתמיט כמ"ש ביומא. ומ"ש בשבת שם אמר שמואל ר"מ היא כו'. תליא נמי בהא אי נפיל אין ראוי לחליצה כמ"ש גדול שא"י להלוך כו'. ומ"ש ביבמות שם במחופה עור וד"ה ה"ט כיון שמחופה עור מיהדק. אלא דקשה מ"ש ביבמות שם באנפליא של בגד אתאן לרבנן הא ודאי מיהדק ותי' דודאי המקשה סבר דפליגי במנעל ולאו מנעל דאם לא כן תקשי אנפליא אמאן תרמיה אבל לבתר דתריץ רבא דאף ר"מ מודה באנפליא א"צ לזה ועכ"ז בתוס' דיומא והרשב"א תי' שההוא קושיא וההיא פירוקא דיבמות הכל אליבא דאביי שאמר ביומא דפליגי בהכי ולכן אתא רבא ומשני מדרישא ר"מ דא"א לומר דאנפליא אתי כרבנן דוקא כנ"ל. ושיטת הרמב"ן דשמואל ור"ה בשבת ס"ל כאביי דפליגי אם הוא מנעל אבל רבא דקאמר שם מאן לא כו' אזיל לשיטתיה ביומא ומ"ש ביומא דכ"ע היינו ר"מ ור"י אבל רבנן פליגי עלייהו והיינו ריב"נ רבנן דלא הודו לו וקי"ל כוותייהו לכן נפיק ריב"ל וכל הני אמוראי ורבא עצמו ביומא שם וכן סוגיא דיבמות דאמר עור דוקא ואנעלך תחש ומיבעיא להו שם תרסיותיו של שער כו' ומ"ש ביבמות מדרישא ר"מ ל"ד דה"ה ר"י אלא לאפוקי מדרבנן כמש"ש סיפרא רבנן והיינו רבנן הנ"ל ולפי שבדברי ר"מ הוזכר בהדיא נקט ר"מ וכן מש"ש במחופה עור וד"ה היינו ריב"נ וכוותיה קי"ל כנ"ל ושיטת הרשב"א מדקאמר רבא בשבת אמילתיה דר"ה ולא אמילתיה דשמואל דאף ר"י הוא צ"ל ודאי כדברי התוס' דר"י אוסר לחלוץ משום דנפיל אא"כ מחופה עור כנ"ל אבל בסנדל של סיידין כיון דשל קש הוא מיהדק שפיר ואף להאי פירושא דשל עץ מ"מ אית ליה תוך ולא נפיל ולכן הוצרך לאוקומי כריב"נ וכדברי הרמב"ן וכנ"ל ובזה מתורץ האיך נפקי בהו לר"ה הא משתמיט וקי"ל כר"י וריב"נ לא אשכחן דפליג עליה בהא אבל לפימ"ש שפיר דלא אסר ר"י אלא בסנדל ושל עץ דוקא וכן אביי דאוקים פלוגתייהו באם הוא מנעל ס"ל ג"כ דטעמא דגזרינן דלמא נפיל אלא דבמלבוש ל"ג דא"כ כל מלבוש לגזור ודכ"ע ס"ל דגזרינן אלא דפליגי אם הוא מנעל אבל במה דמיהדק אף שאינו מנעל מותר ולכן נפק אביי בדהוצי ורבא ס"ל דאפי' במנעל פליגי. ואין להקשות דמ"מ מאי פריך שם ושוין כו' ודחיק אביי שם הא לאביי בין לר"מ בין לר"י אסור לצאת לר"ה ביה"כ די"ל כיון דקאמר ושוין משמע בחד טעמא ולכן קאמר אביי משום כתיתין ורבא אמר משום מנעל. ובזה ניחא מ"ש ביבמות שם קב הקיטע מני ר"מ דוקא ר"מ ולא ר"י אבל של שעם וסיב אף ר"י ואנפליא דוקא רבנן לבד והיינו ריב"נ כנ"ל וקי"ל כוותיה ונ"מ בזה דבשעם וכיוצא מותר לצאת לר"ה בשבת ויה"כ. ומ"מ כל הוכחתם של הרמב"ן והרשב"א מאוקימתא דרבא בשבת אינו מוכרח דבירושלמי ביבמות שם אמרו ר"א בשם רי"א ואפי' כולו של עץ כשר מתני' מסייע לר"י סנדל של קש טמא מדרס ואשה חולצת בו דברי ר"ע אבל חכמים לא הודו לו למדרס ולכן נאדי רבא בשבת מתירוצא דר"ה ולפ"ז לכ"ע מנעל הוא והא דנפיק רבא י"ל כמ"ש רש"י כנ"ל וע' במלחמות שם: אבל של גמי כו'. שם ר"י נפיק ברהיטני וכ' הרא"ש מין גמי וי"מ בקש כו': או של בגד. שם רבר"ה כרך סודרא כו' וביבמות ק"ב ב' למימרא דאנפליא לאו בגד כו' ורמינהי אחד מנעל וסנדל ואנפליא כו' א"ר לא קשיא כאן כי' ה"נ מסתברא כו' ובירושלמי שם ושם אית תניי תני יוצאין באנפליא ביה"כ אית תניי תני אין יוצאין אר"ח מ"ד יוצאין באנפליא של בגד מ"ד אין יוצאין באנפליא של עור: או של שאר כו'. יומא שם: אפי' לצאת כו'. ר"ל אע"ג דביבמות שם אמרו אבל מטייל הוא באנפליא בתוך ביתו ל"ד אלא משום רישא דאמר לא יטייל ואורחא דמילתא נקט מי שרוצה לטייל בתוך ביתו וחושש שלא יטנפו רגליו כגון לב"ה וכיוצא דאם לא כן היה לו לתרץ ביומא שם דמ"ש ושוין כו' לר"ה קאמר וכן מש"ש נפיק בי' כו' מ' אף לרה"ר. רא"ש שם ורשב"א בפי"ב דיבמות ע"ש. ואע"ג דבתוספתא ר"פ בתרא דיומא תנן ואפי' באנפליא של בגד ההיא פליגא וכר"מ והסוגיא דיבמות שם אליבא דאביי דלר"מ אפי' באנפליא של בגד אסור. והרשב"א כ' שם דההיא תוספתא דיומא הנ"ל משבשתא היא כיון שלא הובאה לא בגמ' ולא בירושלמי ע"ש: ומותר כו'. כן למד בת"ה ממ"ש בא"ז דמותר לצאת במנעל קרוע ומסתמא ר"ל קרוע למעלה וכ"ש בכה"ג. ומ"ש הא"ז הוא בירושלמי פ"ג דמגילה הלכה ב' הדא אמרה דאתגייר אנטונינוס כו' ואית מילין אמרין דלא אתגייר אנטונינוס ראו אותו יוצא במנעל פחות ביה"כ. מה את שמע מינה אפילו יראי שמים יוצאין בכך: ומ"מ שם נסתפק בל' המרדכי ורוצה לדקדק מלשונו דאסור ועמ"א:
ג סָעִיף ג ס"ג החיה כו'. כנ"ל דסוגיא דגמרא שם כר"א: כל שלשים יום. ערש"י שם ע"ג ב' במתני' ד"ה תנעול וע' ספי"ח דשבת קכ"ט א' עושין מדורה כו' ופירש שם כל שלשים יום כמ"ש שם לחיה שלשים יום כו' לטבילה: והחולה כו'. שם סבור מינה כו' ובחולה שאין בה סכנה ע"כ איירי מדסבור לחלק וצ"ל דהצנה סכנה לו ואף להרמב"ם דאסר שם לפי גירסתו מ"מ כאן מותר כמו סיכה: וכן מי כו'. דאין אסור אלא של תענוג וע' בפ"ו דשבת ס"א א' ועמ"ש למטה:
ד סָעִיף ד ס"ד ואם ירדו כו' והוא אסטניס כו'. ירושלמי יומא שם ותענית שם ר' יצחק בר נחמני סליק גבי ריב"ל בלילי צומא רבא נפיק לגביה לביש סולייסיה א"ל מהו הכין א"ל אסטניס אני כו' ע"ש. ומכאן כ"ש למי שיש לו מכה ואף אם נאמר דנעילת הסנדל אף שלא לשם תענוג אסור כמו בסיכה מ"מ כה"ג מותר. וכ' הרשב"א ביבמות שם דדוקא משום סכנה דאסטניס כמ"ש בירושלמי שם חד תלמיד מן דר' מנא הורי לחד מן קריבוי דנשיאה מלבש סולייסי' א"ל מן הדא א"ל אן מן דריב"ל א"ל ריב"ל אסטניס הוה ובתוספתא פרק בתרא דיומא לא ינעול אדם סנדל ויטייל בתוך הבית אפי' ממטה למטה רשב"ג מתיר וכן היה רשב"ג אומר אם היה רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה מדיחן במים כדי שלא יטנפו רגליו את בגדיו ור"ל מטעם זה הוא ג"כ מתיר בנעילת הסנדל בכה"ג וכ' הרשב"א שם דמש"ש אסטניס ר"ל מצונן ומסוכן מחמת הצנה וכמו שהתיר ר"א לחיה ועמ"א דלא כלבוש וכ' שם דההיא תלמידא דס"ד להתיר משום דמנעל שא"ל עקב הוא וא"ל דלא כן ומה דנפיק ריב"ל משום סכנה הוא דנפיק וע' רשב"א שם ועמ"א ס"ק ה' ומ"ש פי' איש כו' ואם נטנפו כו' כ"ז כ' הרשב"א שם להדיא בפי' הירושלמי והתוספתא כנ"ל. ומ"ש דאין כל אדם כו' ע' רא"ש בספ"ב דברכות ובי"ד סי' שפ"א ס"ג:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.