א כָּל הַטְּמֵאִים קוֹרִין בַּתּוֹרָה וְקוֹרִין קְרִיאַת שְׁמַע וּמִתְפַּלְּלִין, חוּץ מִבַּעַל קֶרִי שֶׁהוֹצִיאוֹ עֶזְרָא מִכְּלַל הַטְּמֵאִים, וַאֲסָרוֹ בֵּין בְּדִבְרֵי תּוֹרָה בֵּין בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבִתְפִלָּה עַד שֶׁיִּטְבֹּל, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מְצוּיִין אֵצֶל נְשׁוֹתֵיהֶן כְּתַרְנְגוֹלִין. וְאַחַר כָּךְ בִּטְּלוּ אוֹתָהּ תַּקָּנָה, וְהֶעֱמִידוּ הַדָּבָר עַל הַדִּין, שֶׁאַף בַּעַל קֶרִי מֻתָּר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וּבִקְרִיאַת שְׁמַע וּבִתְפִלָּה בְּלֹא טְבִילָה וּבְלֹא רְחִיצָה דְּתִשְׁעָה קַבִּין, וְכֵן פָּשַׁט הַמִּנְהָג: הַגָּה: יֵשׁ שֶׁכָּתְבוּ שֶׁאֵין לְאִשָּׁה נִדָּה בִּימֵי רְאִיָּתָהּ לִכָּנֵס לְבֵית הַכְּנֶסֶת אוֹ לְהִתְפַּלֵּל אוֹ לְהַזְכִּיר הַשֵּׁם אוֹ לִגֹּעַ בְּסֵפֶר (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק ד') וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמֻּתֶּרֶת בַּכֹּל, וְכֵן עִקָּר (רַשִׁ"י הִלְכוֹת נִדָּה) אֲבָל הַמִּנְהָג בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. וּבִימֵי לִבּוּן נָהֲגוּ הֶתֵּר, וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַחְמִיר, בְּיָמִים נוֹרָאִים וּכְהַאי גַּוְנָא שֶׁרַבִּים מִתְאַסְּפִים לֵילֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, מֻתָּרִין לֵילֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת כִּשְׁאָר נָשִׁים, כִּי הוּא לָהֶן עִצָּבוֹן גָּדוֹל, שֶׁהַכֹּל מִתְאַסְּפִין וְהֵן יַעַמְדוּ חוּץ (פִּסְקֵי מַהֲרִי"א סי' קל"ב):
א סָעִיף א (א) כדי וכו' - וגם כי הקרי בא מקלות ראש וד"ת צריך להיות באימה ויראה ברתת וזיע כמו בעת נתינתה:
ב סָעִיף א (ב) ואח"כ בטלו - ומ"מ מי שירצה לנהוג ולטבול תע"ב ודוקא אם עי"ז לא יעבור זמן ק"ש ותפלה ואפשר דאפילו אם עי"ז יתבטל מתפלה בצבור ג"כ אין נכון להחמיר בזה:
ג סָעִיף א (ג) אותה תקנה - שהיתה גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה ובטלוה משום ביטול תורה ומשום ביטול פריה ורביה:
ד סָעִיף א (ד) המנהג - ומ"מ יש אנשי מעשה שנוהגין בתקנה זו וטובלין א"ע לקריין ואם קשה עליהם הטבילה רוחצין א"ע בט' קבין. וכתבו האחרונים שארבעים סאה מים שאובים כשרים לטבילה זו וכן הט' קבין הוא ג"כ במים שאובים ואפילו משלשה כלים. ובאופן שלא יפסיק משפיכת כלי א' עד שיתחיל השני אבל יותר מג' כלים אין מצטרפין לשיעור ט' קבין. והנך ט' קבין צריך שישפוך עליו אבל לא לטבול בתוכם בין אם הם בכלי או בקרקע דכל שהוא דרך טבילה בעינן דוקא ארבעים סאה ובקרקע כשאר טבילות ומ"מ אם נכנס חציו למקוה ולא הרכין ראשו לטבול חצי גופו אשר בחוץ רק שפכו עליו מלמעלה ט' קבין מועיל לטהר. כתב בספר מטה אפרים דבעת שפיכת הט' קבין על האדם יש לו לעמוד זקוף ושתי ידיו מונחים נגד לבו ולא ידחק אותם בחיבוק הרבה רק בריווח קצת כדי שיבואו המים גם שם ויזהיר לשופכים עליו שישפכו כנגד גופו ממש. ושיעור ט' קבין עיין בבה"ט שהוא שיעור ט"ו קווארט פוליש עיין בספר מטה אפרים הנ"ל שכתב דבקווארט שלנו צריך כ"ד קווארט לשפיכת ט"ק ובשעת הדחק שאין הכלים מחזיקין כ"כ יש להקל בי"ח קווארט. וכן יש ליזהר בכל זה אותם שנוהגים להטהר בער"ה ועיו"כ ע"י ט' קבין. כתב במ"א דאף הנוהג טבילה לקרי דוקא בריא או חולה ששמש מטתו אבל חולה שראה קרי לאונסו פטור מכלום ואין לו רק לרחוץ אותו מקום שלא יהיה מלוכלך מש"ז וכן בריא שראה מים חלוקים פטור מכלום דלא גזר עזרא ע"ז לענין ד"ת ותפלה ורק לענין תרומה טמא משום מים חלוקים:
ה סָעִיף א (ה) נדה - כתב רבינו ירוחם יש טועים לומר שהנשים יולדות לא יכנסו לבהכ"נ עד שעברו מ' יום לזכר ופ' לנקיבה ומנהג טעות הוא וצריך למחות בידם:
ו סָעִיף א (ו) או להתפלל וכו' - ובבנימין זאב סימן קנ"ג כתב שלא נהגו רק שלא לכנוס לבה"כ ולא לראות ס"ת וגם כשמתפללת אינה עומדת בפני חברותיה ומשום מנהג וכבוד עושין כן ולא משום איסור עכ"ל וכן הסכימו האחרונים דצריכה להתפלל בביתה ולברך כל הברכות ובפרט ברהמ"ז וקידוש שהוא מן התורה וע' במ"א:
ז סָעִיף א (ז) אבל המנהג וכו' - ובמדינותינו נוהגין היתר לעולם ומברכות ומתפללות ומ"מ לא יסתכלו בס"ת בשעה שמגביהים אותה להראות לעם [ח"א] עוד כתב שלא יכנסו לבית הקברות עד שיטבלו:
ח סָעִיף א (ח) נוראים - ומיום ראשון של סליחות ואילך מיקרי ימים נוראים לכל כה"ג וה"ה אם משיאה בנה או בתה או שהיא בעצמה יולדת שהולכין לבה"כ אחר ד' שבועות שרי אע"פ שהיא נדה וכיון שמותרים לילך לבה"כ שרי ג"כ להתפלל בכל זה לכו"ע:
א סָעִיף א ואחר כך בטלו. משום ביטול תורה ומשום ביטול פ"ו ואף על פי שאין ב"ד יוכל לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמ' ובמנין ש"ה דתקנ' זו לא פשטה ברוב ישראל ואף הנוהג טבילה זו דוקא בריא או חולה ששמש מטתו אבל חולה שראה קרי לאונסו פטור [ב"י רמב"ם] ומ' סאה שאובים כשרים לטבילה זו ועיין פ"י דמקואות אם ראה מים חלקים טמא משום קרי ונ"ל דזהו דוקא לענין תרומה אבל עזרא לא גזר על זאת לענין ד"ת ותפלה:
ב סָעִיף א להזכיר את השם. צ"ע דהא י"א דנשים בברכת המזון דאורייתא וא"כ איך יוכלו ליפטר ממ"ע דאורייתא במנהג שאין לו יסוד לכן נ"ל דעכ"פ תשמע ב"ה מאחרים ואי ליכא אחר תברך ב"ה בעצמה בלחש וכ"ש קידוש דהוה דאוריית' דהא אפילו ב"ק בזמן הגמ' היה מברך ב"ה ע"י הרהור, ובב"ז סי' קנ"ג כתב שלא נהגו רק שלא ליכנס לב"ה ולא לראות ס"ת וגם כשמתפללים אין עומדת בפני חברותיה ומשום מנהג כבוד עושין כן ולא משום איסור עכ"ל וכן עיקר:
ג סָעִיף א בימים נוראים. נראה דמיום ראשון של סליחות ואילך מיקרי ימים נוראים לכל כה"ג (מעגלי צדק) ונ"ל כיון שמותרים לילך לב"ה מותרי' ג"כ להתפלל רמז לדבר דאמרי' בריש יבמות הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו: ונ"ל דה"ה כל כיוצא בזה כגון שמשיאה בנה או בתה או שהי' בעצמ' יולדת שהולכים לב"ה אחר ד' שבועות שרי בכל גוונא אף על פי שהיא נדה ועיין במשנה סוף פ"ג דברכות:
א סָעִיף א וכן פשט המנהג. ומי שרוצה להחמיר ולהטיל עליו ט' קבין מבואר בב"י שדין ט' קבין הוא אפילו במים שאובין ואפי' מג' או ד' כלים באופן שלא יפסיק משפיכת כלי א' עד שיתחיל השני אבל מד' ולמעלה אין מצטרפים כלל והנך ט' קבין צריך שישפוך עליו אבל לא לטבול בתוכם בין אם הם בכלי או בקרקע וכן יש לנהוג באותם שנוהגים להטהר בער"ה ועי"כ ע"י ט' קבין:
ב סָעִיף א לילך לב"ה כו'. כתב רש"ל בביאור סמ"ג שתזהר שלא לראות בס"ת בשעה שהחזן מראה לעם:
א סָעִיף א המנהג. ואף הנוהג טבילה זו דוקא בריא או חולה ששימש מטתו. אבל חולה שראה קרי לאונסו פטור. ב"י רמב"ם. וכן אם ראה מים חלוקים לא גזר עזרא. ומ' סאה מים שאובים כשרים לטבילה זו. מ"א ופר"ח. והטור סימן רמ"א כתב ויש חסידים ואנשי מעשה שמחמירין על עצמן וטובלין וחומרא יתירא הוא דל"ד טבילה אלא רחיצה בט' קבין עיין שם ומבואר בב"י שדין ט' קבין הוא אפילו במים שאובים ואפילו מג' או ד' כלים ובאופן שלא יפסיק משפיכת כלי אחד עד שיתחיל השני אבל מד' ולמעלה אין מצטרפין כלל והנך ט' קבין צריך שישפוך עליו אבל לא לטבול בתוכן בין אם הם בכלי או בקרקע וכן יש לנהוג באותם שנוהגים להטהר בער"ה ועי"כ ע"י ט' קבין. ט"ז. ושיעור ט' קבין הוא ט"ז קווארט פולי"ש. עיין סי' תר"ז ס"ד. והרמב"ם כ' שמימיו לא ביטל טבילה זו:
ב סָעִיף א נדה. כתב רי"ו יש טועין לומר שהנשים יולדות לא יכנסו לב"ה עד שעבר מ' לזכר ופ' לנקבה. ומנהג טעות הוא וצריך למחות בידם. ע"ת:
ג סָעִיף א השם. וברכת המזון תשמע מאחרים ואי ליכא אחר תברך בה"מ בעצמה בלחש וכ"ש קידוש דהוא מדאורייתא ובבנימין זאב סימן קנ"ג כ' שלא נהגו רק שלא ליכנס לב"ה ולא לראות ספר תורה וגם כשמתפללין אינה עומדות בפני חברותיה ומשום מנהג וכבוד עושין כן ולא משום איסור עכ"ל וכן עיקר. מ"א:
ד סָעִיף א נוראים. ומיום ראשון של סליחות ואילך מיקרי ימים נוראים לכל כה"ג. מעגלי צדק. וכתב מ"א ונ"ל כיון שמותרים לילך לב"ה מותרים ג"כ להתפלל וה"ה אם משיאה בנה או בתה או שהיא בעצמה יולדת שהולכים לב"ה אחר ד' שבועות שרי בכל גוונא אע"פ שהיא נדה עכ"ל ועיין תשובת באר עשק סי' ל"ו:
א סָעִיף א (ס"ק א) ואח"כ כן' דוק' בריא כו' דלא נחמיר עכשיו יותר ממה שהיה תחילה תקנת עזר' וכדאי' בגמ' דכה"ג היה פטור: ומ"ם סאה שאובין כשרים. ודוק' כשהם בקרקע אבל בכלי לא. אם ראה מים חלקים כו' עזר' ל"ג ע"ז אע"ג דלקמן סי' תר"ז כ' דאפי' מי שטבל בערב ר"ה יטבול בערב יה"כ אע"ג שלא ראה קרי שמא ראה מים חלקים צ"ל לענין ערב יוה"כ החמיר יותר ודע דמ"ש הט"ז דתשעה קבין רשאי להטיל אפי' מד' כלים הוא ט"ס. וצ"ל משלשה כלים ולא מארבע וכ"ה במשנה ספ"ג דמקוואות וכ"פ הרמב"ם והרב ב"י פה ושיעור תשעה קבין ע' בעטרת זקנים:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) להזכיר כו' צ"ע דהא י"א אבעי' דלא אפשט' בברכות דף כ' ע"ב וכ"ה לקמן סימן קפ"ו: היה מברך ברכת המזון ע"י הרהור ר"ל אפילו למאן דאמר הרהור כדיבור דמי כיון דב"ה דאוריית'. וע"ש דף כ' ע"ב: (ס"ג ג) בימים כו' ריש יבמות דף וי"ו ע"ב הואיל והותר לצרעתו. ד' שלש מחנות היה. בה"מ היה מחנה שכינה. והר הבית מחנה לויה. וירושלים מחנה ישראל. ויש טמאים שהיו משתלחים חוץ לשלש מחנות ויש חוץ לב' מחנות אבל מצורע לא היה משולח כ"א ממחנה שכינה והיה רשאי ליכנס להר הבית וביום שמיני לטהרתו שעדיין היה אסור ליכנס למחנה שכינה מ"מ הותר לו לעמוד במקדש בשער ניקנור שלא נתקדש והיה לו רק קדושת הר הבית ומשם היה מכניס ידו ליתן על הבוהן מדם האשם ומלוג השמן אפי' למ"ד ביאה במקצת שמיה ביאה. מ"מ הותר להכניס הבהונות למקדש דגזירת הכתוב הוא וטהרתו בכך אבל בעל קרי אסור לכנס אפילו למחנה לויה דהיינו להר הבית ולכן מצורע שראה קרי ביום ח' לטהרתו לא היה רשאי ליכנס באותו יום ליתן על בהונותיו. אבל אם חל יום ח' שלו בערב פסח וראה קרי הותר לו ליכנס להר הבית ולשער ניקנור ולהכניס בהונותיו ליתן עליו מדם אשם ושמן כדי שיהיה יוכל לעשות הפסח דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי עשה דלא יכנס בעל קרי למחנה לויה דלית ביה כרת (ואיכא מ"ד התם דאפילו עשה ליכ') ופריך הש"ס ניהו דדחי עשה דפסח שי"ב כרת עשה ליכנס להר הבית דלית בה כרת אבל איך הותר לו להכניס בהונותיו. הא ליכנס בעל קרי למחנה שכינה איכא נמי עשה שי"ב כרת. ומאי אולמ' דעשה דפסח מהאי עשה ומשני הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו. דהא גם מצורע אסור ליכנס למחנה שכינה. ואפ"ה התיר לו הכתוב להכניס בהונותיו לטהרתו ה"ה דגם טומאת קרי הותרה לצורך הכנסת הבהונות: ועיין במשנה ספ"ג דברכות. ר"ל דשם מבואר דע"כ דין נדה אינה אלא זהירות בעלמ' ואין לו יסוד דתנן זב שראה קרי או נדה שפלטה ש"ז פליגי ת"ק ור"י אי צריכה טבילה. דהא אפי' יטבלו ישארו טמאים זה זב וזאת נדה. מוכח אי הנדה לא פלטה שכבת זרע אפי' בזמן תקנת עזרא היתה מותרת בכל דבר כ"ש עתה שנתבטלה התקנה:
א סָעִיף א ס"א קורין כו'. כ"ב א': וקורין כו'. ממ"ש במתני' זב שראה כו' הא לא"ה מותר וכן משטבל לקריו: חוץ כו'. שם ושם ועבה"ג: כדי כו'. שם: ובק"ש כו' ובלא כו'. דלא כמ"ש הרי"ף בשם א"ד דוקא לד"ת אבל לק"ש בעי וכ' בשם ר"ה גאון בט' קבין אלא כס' ראשונה שם וראיה ממ"ש בירושלמי פ' בתרא דיומא השתא ברחיצה אסור בתשמיש המטה לא כ"ש ר"ל דאסור להתפלל ומשני במקום שאין טובלין אלמא אף רחיצה א"צ שם: וי"א שמותרת בכל כו'. כמ"ש במתני' שם ונדה כו'. כנ"ל ואף ס' ראשונה לא כתב אלא לחומרא בעלמא ועי"ד סי' רפ"ב ס"ט ועמ"א: בימים כו' כי כו'. כמ"ש בפ"ב דחגיגה כדי לעשות נחת רוח לנשים כו' ואע"ג דקרוב לעבודה בקדשים כ"ש כאן:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.