א זְמַן תְּפִלַּת הַשַּׁחַר, מִצְוָתָהּ שֶׁיַּתְחִיל עִם הָנֵץ הַחַמָּה, כְּדִכְתִּיב יִרָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ, וְאִם הִתְפַּלֵּל מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר וְהֵאִיר פְּנֵי הַמִּזְרָח, יָצָא. וְנִמְשַׁךְ זְמַנָּהּ עַד סוֹף ד' שָׁעוֹת, שֶׁהוּא שְׁלִישׁ הַיּוֹם. וְאִם טָעָה אוֹ עָבַר וְהִתְפַּלֵּל אַחַר ד' שָׁעוֹת עַד חֲצוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ שָׂכָר כִּתְפִלָּה בִּזְמַנָּהּ, שְׂכַר תְּפִלָּה מִיהָא אִכָּא: הַגָּה: וְאַחַר חֲצוֹת אָסוּר לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת שַׁחֲרִית (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א פֶּרֶק תְּפִלַּת הַשַּׁחַר) וע"ל רֵישׁ סִימָן ק"ח:
ב כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַן תְּפִלָּה, אָסוּר לְאָדָם לְהַקְדִּים לְפֶתַח חֲבֵרוֹ לִתֵּן לוֹ שָׁלוֹם, מִשּׁוּם דִּשְׁמוֹ שֶׁל הַקָּבָּ"ה שָׁלוֹם. אֲבָל מֻתָּר לוֹמַר לוֹ צַפְרָא דְּמָרֵי טַב, וַאֲפִלּוּ זֶה אֵינוֹ מֻתָּר, אֶלָּא כְּשֶׁהֻצְרַךְ לָלֶכֶת לִרְאוֹת אֵיזֶה עֵסֶק. אֲבָל אִם אֵינוֹ הוֹלֵךְ אֶלָּא לְהַקְבִּיל פָּנָיו קֹדֶם תְּפִלָּה, אֲפִלּוּ זֶה הַלָּשׁוֹן אָסוּר, וְכֵן אָסוּר לִכְרֹעַ לוֹ כְּשֶׁמַּשְׁכִּים לְפִתְחוֹ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּכְרִיעָה אֲסוּרָה אֲפִלּוּ בְּלֹא מַשְׁכִּים לְפִתְחוֹ, וְאִם הִתְחִיל לְבָרֵךְ הַבְּרָכוֹת אַחַר כָּךְ אֵין לָחוּשׁ כָּל כָּךְ, וְאִם אֵינוֹ מַשְׁכִּים לְפִתְחוֹ אֶלָּא שֶׁפָּגַע בּוֹ בַּדֶּרֶךְ, מֻתָּר לִתֵּן לוֹ שָׁלוֹם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ בְּמוֹצֵא חֲבֵרוֹ בַּשּׁוּק, לֹא יֹאמַר לוֹ אֶלָּא צַפְרָא דְּמָרֵי טַב, כְּדֵי שֶׁיִּתֵּן לֵב שֶׁהוּא אָסוּר לְהִתְעַכֵּב בִּדְבָרִים אֲחֵרִים כְּלָל עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל.
ג אָסוּר לוֹ לְהִתְעַסֵק בִּצְרָכָיו אוֹ לֵילֵךְ לַדֶּרֶךְ עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל תְּפִלַּת י"ח וְיֵשׁ מְקִלִּין לְאַחַר שֶׁאָמְרוּ מִקְצָת בְּרָכוֹת קֹדֶם שֶׁאָמְרוּ בָּרוּךְ שֶׁאָמַר, וְטוֹב לְהַחְמִיר בָּזֶה (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סי' י"ח) וְלֹא לֶאֱכֹל וְלֹא לִשְׁתּוֹת, אֲבָל מַיִם מֻתָּר לִשְׁתּוֹת קֹדֶם תְּפִלָּה, בֵּין בְּחֹל וּבֵין בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, וְכֵן אֳכָלִין וּמַשְׁקִין לִרְפוּאָה מֻתָּר.
ד הַצָּמֵא וְהָרָעֵב הֲרֵי הֵם בִּכְלַל הַחוֹלִים. אִם יֵשׁ בּוֹ יְכֹלֶת לְכַוֵּן דַּעְתּוֹ, יִתְפַּלֵּל. וְאִם לָאו, אִם רָצָה, אַל יִתְפַּלֵּל עַד שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה.
ה וְאִם הִתְחִיל לֶאֱכֹל קֹדֶם עֲלוֹת הַשַּׁחַר, צָרִיךְ לְהַפְסִיק. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְסִיק.
ו אֲפִלּוּ לִלְמֹד אָסוּר מִשֶּׁיַּגִּיעַ זְמַן תְּפִלָּה, וְהַיְנוּ מִי שֶׁרָגִיל לְהִתְפַּלֵּל בְּבֵית מִדְרָשׁוֹ, וְאֵינוֹ רָגִיל לֵילֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, דְּאִכָּא לְמֵיחַשׁ דִּלְמָא מַטְרִיד בְּגִרְסֵיהּ וְיַעֲבֹר זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה. אֲבָל מִי שֶׁרָגִיל לֵילֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, מֻתָּר. וְאִם הוּא מְלַמֵּד לַאֲחֵרִים, אֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ רָגִיל לֵילֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, מֻתָּר, כֵּיוָן שֶׁהַשָּׁעָה עוֹבֶרֶת, דִּזְכוּת הָרַבִּים דָּבָר גָּדוֹל הוּא. וְאִם לֹא יִלְמְדוּ עַכְשָׁו יִתְבַּטְּלוּ, וְלֹא יוּכְלוּ לִלְמֹד וע"ל סי' ק"ו.
ז מֻתָּר לְהִסְתַּפֵּר וְלִכָּנֵס לַמֶּרְחָץ סָמוּךְ לְשַׁחֲרִית, שֶׁלֹּא גָּזְרוּ אֶלָּא סָמוּךְ לְמִנְחָה שֶׁהוּא דָּבָר הַמָּצוּי.
ח בִּשְׁעַת הַדַּחַק, כְּגוֹן שֶׁצָּרִיךְ לְהַשְׁכִּים לַדֶּרֶךְ, יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, וְיַמְתִּין מִלִּקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע עַד שֶׁיַּגִּיעַ זְמַנָּהּ. אִם אֶפְשָׁר לוֹ לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע עַל הַדֶּרֶךְ, דְּהַיְנוּ שֶׁיִּתְכַּוֵּן בְּפָסוּק רִאשׁוֹן וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סי' נ"ח (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א) וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ סוֹמֵךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה, הָכֵי עָדִיף טְפֵי שֶׁיִּתְפַּלֵּל בְּבֵיתוֹ מְעֻמָּד, מִמַּה שֶּׁיִּתְפַּלֵּל בִּזְמַנָּהּ וְהוּא מְהַלֵּךְ, וְיִסְמֹךּ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה:
א סָעִיף א (א) עם הנץ - היא השעה שהחמה מתחלת לזרוח בראשי ההרים. וראוי ונכון ליזהר בזה לכתחלה אף בימי הסליחות וכן בחורף כשמשכימים ובאים לבהכ"נ בבוקר השכם ימתינו מלהתפלל עד הנץ וכדלעיל בסי' נ"ח ס"א ע"ש אך כשמשכים לצאת לדרך וכה"ג שאר דחק ואונס דמותר להקדים כדלקמן בס"ח עכ"פ ימתינו מלברך על התפילין עד שיכיר את חבירו הרגיל עמו קצת ברחוק ד"א דמקודם אסור לברך עליהן וכדלעיל בסימן ל' ס"א עי"ש במשנה ברורה. כתב בפמ"ג בסימן תצ"ד דבחג השבועות שניעורין כל הלילה מותר להתפלל קודם הנץ דכשילכו לביתם בהשכמה טורח הוא להתקבץ שנית. ומ"מ יש ליזהר שלא לקרות ק"ש כ"כ בהשכמה דהיינו קודם שיראה את חבירו ברחוק ד' אמות ויכירנו דזה אסור לכתחלה וכדלעיל בסימן נ"ח עיי"ש:
ב סָעִיף א (ב) עמוד השחר - עה"ש הוא מה שמתחיל השחר להבריק במקצתו מעט מעט ומשמע מדברי המחבר דקודם האיר אף בדיעבד לא יצא וכן הסכימו הרבה אחרונים דלא כמ"א וע' בבה"ל:
ג סָעִיף א (ג) פני המזרח - ובעינן שיאיר פני כל המזרח ולא סגי במה שהבריק השחר כנקודה בלבד. כתב בחידושי רע"א דאף שהכוכבים נראין עדיין ברקיע מ"מ יום הוא:
ד סָעִיף א (ד) יצא - בדיעבד ואפילו שלא בשעת הדחק ובשעת הדחק כגון במשכים לצאת לדרך וכה"ג שאר דחק ואונס אפילו לכתחילה וכדלקמן בס"ח עי"ש. ודע דדברי הש"ע אינם אמורים רק לענין חובת מצות תפלה בלבד דיצא בה אחר שהאיר המזרח דבזה כבר הגיע זמנה דניתקנה כנגד התמיד ושחיטת התמיד היה תיכף משהאיר המזרח אבל לענין ק"ש שקודם התפלה לא איירי המחבר בסימן זה ועיין לעיל בסימן נ"ח במ"ב סקי"ט דלא יצא בזה ידי חובת ק"ש אף דיעבד אם רגיל לעשות כן עד שיכיר את חבירו הרגיל עמו קצת ברחוק ד"א וזה מאוחר מזמן דהאיר המזרח ובפרט כשרוצה אז להניח תפילין ולברך עליהן דבוודאי אין לברך עד שיגיע הזמן דמשיכיר הנ"ל:
ה סָעִיף א (ה) היום - ואם היום אורך י"ח שעות הוי ו' שעות על היום וכשהיום ארוך ט' שעות הוי ג' שעות דלעולם משערין שעות אלו לפי ענין היום והם נקראין שעות זמניות שהיום מתחלק לי"ב חלקים. וענין השליש הוא שתפלת השחר הוא נגד קרבן תמיד ולעולם לא איחרו אותו מלהקריב לאחר שליש היום וצריך לגמור התפלת י"ח בתוך השליש היום:
ו סָעִיף א (ו) או עבר - ר"ל שבמזיד שהה את התפלה עד שעבר זמנה ואח"כ התפלל אעפ"כ יצא ידי חובת תפלה אף שהיתה שלא בזמנה וה"ה שלכתחילה אם לא התפלל מקודם צריך להתפלל אחר ד' שעות עד חצות רק שאין לו שכר כתפלה בזמנה. וטוב שיתפלל אז בתורת נדבה כי יש פוסקים שסוברים דבהזיד עד ד' שעות שוב לא מצי להתפלל כלל ע"כ יתפלל ויתנה שאם מצד הדין הוא פטור הוא בתורת נדבה [פמ"ג]:
ז סָעִיף א (ז) ואחר חצות - משמע מלשון הר"ב דאפילו תיכף אחר חצות אסור להתפלל שחרית ואדלעיל קאי בין עבר במזיד או טעה בשוגג ויש מקילין בהחצי שעה שאחר חצות ולדינא משמע מפמ"ג ודה"ח שאין לזוז מפסק הר"ב וכן משמע מביאור הגר"א דבאמת כבר הגיע זמן מנחה שמתחלת מתחילת שבע אלא מטעם שאין אנו בקיאים ושמא יבוא לטעות וע"כ אסרו חז"ל ע"כ כששגג או נאנס ולא התפלל קודם חצות ימתין אחר חצות חצי שעה (דהיינו כדי שיגיע זמן תפלת מנחה) ויתפלל מנחה ואח"כ שחרית בתורת השלמה ולא להיפך וגם דוקא בשגג או נאנס אבל במזיד אין לו תקנה כמו שיתבאר כ"ז בסימן ק"ח. אמנם בדיעבד אם התפלל שחרית בחצי שעה זו שאחר חצות יצא וא"צ להתפלל שנית [דה"ח עי"ש עוד] ועיין בחידושי רע"א מה שכתב בשם הצל"ח בענין זה:
ח סָעִיף ב (ח) זמן תפלה - היינו מעמוד השחר ועיין בבה"ל בס"א:
ט סָעִיף ב (ט) להקדים וכו' - וה"ה אם הולך בבהכנ"ס ממקום הקבוע לו למקום חבירו ליתן לו שלום:
י סָעִיף ב (י) לפתח חבירו - וה"ה אם היה אביו או רבו. ואם יש לחוש לאיבת גברא אלמא אם יכול ליתן ידו בלא אמירת שלום שפיר דמי [פמ"ג] וכשפגעו בדרך יש להקל בגברא אלמא גם באמירת שלום דבלא"ה מדינא מותר וכדלקמן כנ"ל:
יא סָעִיף ב (יא) דשמו וכו' - ואין ראוי להזכיר שמו על האדם ולכבדו קודם שמכבד להקב"ה. ובלשון לע"ז יש לעיין. ומסתברא דאם אומר הרחום ירחמך או החנון יחננך וכדומה שרי דמברכו בשמו של הקב"ה [פמ"ג עיי"ש עוד]:
יב סָעִיף ב (יב) כשהוצרך - ר"ל שהוצרך ללכת דרך חצירו של חבירו בראיית איזה עסק ואגב זה הולך לפתחו לומר לו צפרא דמרי טב אבל ליתן לו שלום אף בכה"ג אסור וע' בבה"ל. ודע דמה שכתב הש"ע לראות איזה עסק דוקא לראות אבל להתעסק ממש אסור קודם התפלה וכדלקמן בס"ג:
יג סָעִיף ב (יג) וי"א וכו' - וכן יש להורות [ב"ח וע"ת]:
יד סָעִיף ב (יד) אין לחוש - פי' דאז מותר לכרוע כשאין משכים לפתחו אבל במשכים לפתחו בין לכרוע או נתינת שלום אפילו התחיל בברכות אסור:
טו סָעִיף ב (טו) במוצא וכו' - ולא יתן שלום אע"פ דרגיל ליתן לו שלום:
טז סָעִיף ב (טז) כדי שיתן - ר"ל דאף דמדינא מותר מ"מ נהגו קדמונינו להחמיר בזה מזה הטעם ואם התחיל הברכות אין לחוש כ"כ ומותר ליתן שלום. וכ"ז לפתוח לומר לחבירו שלום אבל כשחבירו שואל בשלומו מותר להשיב בכל ענין וכ"ש דמי שכבר התפלל מותר להשכים לפתחו של חבירו שלא התפלל ליתן לו שלום אע"פ שיצטרך להשיבו:
יז סָעִיף ג (יז) להתעסק וכו' - וקודם אור הבוקר שרי לעשות מלאכה [של"ה וח"ש] וכתב הא"ר דמ"מ אין לעשות שום ענין עד שיברך סדר הברכות. ופשוט דכוונתו בחצי שעה שסמוך לאור הבוקר:
יח סָעִיף ג (יח) בצרכיו - ומי שיש לו עבדים עברים או משרתים שצריך שישמשוהו יזהירם מבערב שבקומם ממטתם ירחצו ידיהם ויברכו הברכות ויקראו פרשה אחת של שמע ואח"כ יכול לעשות צרכיו וכ"ז הוא ממדת חסידות אבל מדינא אין קפידא:
יט סָעִיף ג (יט) לילך לדרך - ואפילו קודם מנחה ומעריב אם הגיע זמנם דינם כמו קודם שחרית:
כ סָעִיף ג (כ) עד שיתפלל - ואפילו אם במקום שיבוא יהיה יכול ג"כ להתפלל עם הצבור בזמנו אעפ"כ אסור דהליכה בדרך הוי כעוסק בצרכיו אך כ"ז שלא בשעת הדחק אבל בשעת הדחק שאין השיירא ממתנת לו יכול לילך מקודם לדרך ויתפלל בדרך וכדלקמן בס"ח ומשמע מהרבה פוסקים דאפילו כבר הנץ החמה ג"כ מותר בזה:
כא סָעִיף ג (כא) ולא לאכול - והעובר ע"ז אמרו חז"ל שעליו אמר הכתוב ואותי השלכת אחר גוך אמר הקב"ה לאחר שאכל ושתה ונתגאה קבל עליו מלכות שמים וגם הסמיכו דבריהם על הפסוק לא תאכלו על הדם לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם ואפילו טעימה בעלמא אסור:
כב סָעִיף ג (כב) מים מותר - דלא שייך בהו גאוה ודוקא בלא צוקער אבל עם צוקער אסור וכ"ש משקה שכר (שקורין ביער) ודאי אסור. וטיי"א וקאפ"ע מותר לשתותו קודם תפלה כדי שיוכל לכוין דעתו ולהתפלל ובפרט בהמקומות שרגילין בהם ואין מתיישב הדעת בלתם וכ"ז בלא צוקער ובלא חלב [אחרונים] והעולם נוהגין להקל לשתות עם צוקער ואפשר דכוונת האחרונים וכן הרדב"ז שכתב דעם צוקער אין לך גאוה גדולה מזו קודם התפלה רק אם נותן הצוקער בתוך הטיי"א למתקו דזהו אסור קודם התפלה אבל אם לוקח מעט צוק"ר בפיו בעת השתייה ובלתי זה אין יכול לשתות הטיי"א אין זה בכלל גאוה. היוצא מדברינו דבנתינת הצוקע"ר בתוך הטיי"א או לאכול מעט מיני תרגימא בעת השתייה כדי שלא לשתות הטיי"א וקאפ"ע אליבא ריקנא אין שום צד להקל בזה קודם התפלה אם לא מי שיש לו חלישת הלב והוא צריך זה לרפואה. ומ"מ טוב שיאמר מתחילה עכ"פ פרשת שמע ישראל. כתב בספר פ"ת החדש דיש למנוע מלשתות הטיי"א בבוקר קודם התפלה באסיפת חבירים עי"ש טעמו. ומלבד זה רגיל להסתעף מזה איסור אחר דהלא כתב הרשב"א והובא בב"י דלכך אסור לו לאדם לעסוק בחפציו קודם שיתפלל כדי שלא יפנה לבו לשום דבר עד שיתפלל וכ"כ בש"ע סוף סעיף ב' שהוא אסור להתעכב בדברים אחרים כלל עד שיתפלל והרגילין באסיפת חברים בעת שתית הטיי"א רגיל לפעמים ע"י ריבוי השיחה לעבור עי"ז גם זמן ק"ש ותפלה:
כג סָעִיף ג (כג) בשבת - כלומר דלא תימא דבשבת אסור בלא"ה משום דאסור לטעום קודם קידוש קמ"ל דאינו אסור רק דוקא בשהגיע זמן קידוש והכא כיון שלא התפלל לא הגיע עדיין זמן קידוש ואחר תפלת מוסף אסור משום קידוש וקודם מוסף עיין סימן רפ"ו ס"ג:
כד סָעִיף ג (כד) מותר - אפילו אוכלין ומשקין טובים דשייך בהו גאוה כיון שאינו עושה משום גאוה אלא לרפואה אע"פ שאינו חולה גמור שרי וכ"ש שמותר לשתות קודם התפלה הרקות ושיקויים לרפואה:
כה סָעִיף ד (כה) והרעב - הרבה [לבוש]:
כו סָעִיף ד (כו) וישתה - משמע שאינו מחוייב מדקאמר אם רוצה והטעם משום דעכשיו בזמן הזה בלא"ה אין מכוונים כ"כ ומ"מ אם רוצה לאכול ולשתות קודם כדי שיכוין מותר ועיין בא"ר:
כז סָעִיף ה (כז) התחיל לאכול - אפי' היה בהיתר דהיינו שהיה יותר מחצי שעה עד עה"ש דבתוך הח"ש אסור להתחיל לאכול וכמו שכתב הרמ"א בסי' תרנ"ב לגבי לולב וה"ה לגבי ק"ש דאורייתא ודוקא אם אוכל יותר מכביצה דהוי דרך קבע או לשתות בכשיעור זה אבל בפחות מזה מותר עד עה"ש:
כח סָעִיף ה (כח) צריך להפסיק - כשעולה עה"ש ואע"ג דבתפלת המנחה א"צ להפסיק כמ"ש סי' רל"ב הכא שאני כיון דאסמכוה אקרא דלא תאכלו על הדם לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם צריך להפסיק ובשם הזוהר כתבו האחרונים שאפילו קם בחצות הלילה אסור לטעום קודם שמתפלל וכתב הפמ"ג דדוקא כשהיה ישן ואפשר דשתייה שרי ומדינא אפילו ישן מותר לאכול ולשתות ומ"מ נכון לכתחלה ליזהר בזה אם אינו מוכרח ועיין במחצית השקל שכתב דבתשו' שב יעקב סי' ח' כתב בשם סידור האר"י ז"ל שהרח"ו עצמו כשהיה חלש לבו אכל או שתה איזה דבר לחזק גופו ולא אסר כ"א לאכול למלאות תאותו עי"ש ובח"א כלל ט"ז כ' ג"כ דהקם קודם אור היום ולבו חלש ועי"ז מתבטל מלימודו מותר לאכול:
כט סָעִיף ה (כט) וי"א שא"צ וכו' - ר"ל לתפלה אפילו התחיל באיסור אלא לק"ש בלבד שהיא מן התורה צריך להפסיק אם התחיל באיסור וקורא ק"ש בלא ברכותיה שברכותיה הם מד"ס ולאחר שיגמור יקרא הק"ש עם ברכותיה ויתפלל וכ' האחרונים שהעיקר כסברא הראשונה ואם בירך בהמ"ז ועוסק בשתייה צריך להפסיק לד"ה:
ל סָעִיף ו (ל) ללמוד אסור - ר"ל להתחיל ללמוד אבל אם כבר התחיל אפילו אחר שהגיע הזמן שוב אינו פוסק אם ישאר לו שהות אח"כ להתפלל בזמן תפלה אך ק"ש י"א דצריך להפסיק ולקרותה כיון שהתחיל אחר שכבר הגיע זמנה ויש מקילין גם בזה אם לא שירא שיעבור הזמן ועיין לקמן בסי' ק"ו בבה"ל:
לא סָעִיף ו (לא) משיגיע וכו' - היינו משעלה עמוד השחר אבל קודם לזה מותר אפילו להתחיל וכשהתחיל ממילא שוב אינו פוסק אם לא שירא שיעבור הזמן ויש מקילין לכתחילה אפילו אחר שעלה עה"ש כ"ז שלא הגיע זמן סמוך להנץ שראוי להתפלל בו לכתחילה:
לב סָעִיף ו (לב) בבית מדרשו - ר"ל ביחידות ואם רגילין צבור להתאסף אליו שם גם בזה מותר דוודאי יזכרוהו כשיבואו ועיין סימן צ' סי"ח בהג"ה:
לג סָעִיף ו (לג) מיטריד בגירסיה - עיין בח"א שכתב דאפילו יש לו שיעור קבוע מה שלומד דליכא למיחש כ"כ שמא ימשך בלימוד אפ"ה אסור ולכן מי שהוא בדרך או דר בישוב אפילו בקיץ אע"ג שמצוה להתפלל בשעה שהצבור מתפללין מ"מ כיון שאסור ללמוד קודם שמתפלל מוטב שיתפלל תיכף כדי שלא יתבטל מלימודו ובזה"ז דעוברי דרכים ע"פ רוב אינם למודים תורה בדרך והיה מהראוי שימתינו על זמן שהצבור מתפללין מ"מ כיון שנמשך מזה שעוברים זמן ק"ש ולפעמים גם זמן תפלה לכן יזהרו שתיכף בקומם קודם שיעסקו בשום דבר יתפללו ומכ"ש דבקהלות גדולות מתפללין תיכף כשהאיר היום וא"כ לעולם הוא בשעה שהצבור מתפללין עכ"ל. ויראה לצמצם בעת שמברך על התפילין שיהיה יכול להכיר את חבירו ברחוק ד"א וכמו שכתבנו למעלה:
לד סָעִיף ו (לד) ויעבור וכו' - ואם אמר לחבירו שאינו לומד שאם יטרד בגירסא יזכרנו שלא יעביר הזמן מותר ללמוד:
לה סָעִיף ו (לה) מלמד לאחרים וכו' - ודוקא אם לא יעבור ק"ש עי"ז דאם ירא שיעבור הזמן מחוייב לקרותה מקודם כיון שכבר הגיע הזמן וכמו שהוכחתי לקמן בסימן ק"ו בבה"ל:
לו סָעִיף ז (לו) להסתפר וכו' - דוקא סמוך לשחרית דהיינו קודם שעלה עמוד השחר אבל משעלה עמוד השחר גם זה אסור [א"ר] וכתב הפמ"ג דדין ובורסקי וסעודה אסור סמוך לשחרית כמו סמוך למנחה ועיין לעיל בסימן ע' בבה"ל. ולקנות צרכי סעודה בע"ש קודם תפלה שרי דחפצי שמים המה הא בחול אסור:
לז סָעִיף ז (לז) שהוא דבר וכו' - שרוב העם נכנסין שם ביום אבל בשחר דבר שאינו מצוי הוא ולא גזרו בו ואותן המלאכות שדרך בני אדם להשכים להם קודם עה"ש יש שמחמירים וסוברים דבחצי שעה שקודם עה"ש אסור כמו סמוך למנחה וכדלעיל בסימן ע' בבה"ל עי"ש ע"כ טוב שיאמר ברכות מקודם:
לח סָעִיף ח (לח) שצריך וכו' - ואין השיירא ממתנת לו או שאר דחק ואונס:
לט סָעִיף ח (לט) יכול להתפלל - פי' דבסתם דרך אינו יכול לכוין בתפלה בין כשהוא מהלך ברגליו או יושב בעגלה או בספינה ולפיכך אמרו חכמים שטוב יותר שיתפלל משעלה עה"ש אף שאינו עדיין עיקר זמן תפלה וגם לא יוכל לסמוך גאולה לתפלה כי לא יוכל לקרוא אז ק"ש דעדיין לא הגיע זמנה עד שיכיר את חבירו ברחוק ד"א מ"מ זהו טוב יותר משיתפלל בדרך בזמנו עם סמיכת גאולה לתפלה כי בביתו יוכל להתפלל בעמידה:
מ סָעִיף ח (מ) משעלה עה"ש - עיין בביאור הלכה בס"א שכתבנו בשם הרבה פוסקים דס"ל דדוקא אחר שהאיר מזרח וקודם לזה לא הגיע עדיין זמן תפלה. ובפרט כשרוצה אז לברך על התפילין דזה אפילו לדעת המקילין אסור אפילו אחר שהאיר מזרח עד זמן שיכיר את חבירו ברחוק ד"א ואם הגיע הזמן הזה לכ"ע יקרא ק"ש ויתפלל בביתו כתקונה אף שעדיין לא הנץ החמה כיון שהוא שעת הדחק. ואם הוא בדרך במלון והשיירא שלו עומדים להתפלל קודם זה הזמן ומשער דעד ברכו יגיע הזמן יוכל הוא להתחיל ברכת ברוך שאמר ג"כ עמהם לע"ע בלא תפילין או שילבש תפילין בלי ברכה ואחר שיגיע בין ישתבח ליוצר יראה אם הגיע הזמן ימשמש בהן ויברך:
מא סָעִיף ח (מא) אם אפשר וכו' - ר"ל דאם יודע שגם ק"ש פסוק ראשון לא יוכל לכוין בדרך כגון שהוא במקום גדודי חיה וליסטים מותר לקרוא ק"ש בביתו ג"כ תיכף משעלה עה"ש אע"פ שעדיין לא הגיע עיקר הזמן וכדלעיל בסימן נ"ח ס"ג:
מב סָעִיף ח (מב) הכי עדיף - ורוב העולם אין נזהרין בזה ואפשר משום דנוהגים כאידך פוסקים דס"ל דמסמך גאולה לתפלה עדיף ע"כ מתפללין בדרך עם סמיכת גאולה לתפלה [מ"א עי"ש עוד]. עוד כתב אם הוא בדרך ומתיירא שיעבור זמן ק"ש יקרא ק"ש בלי ברכות וכשיבוא למלון יקרא עוד הפעם ק"ש עם ברכותיה ויסמוך גאולה לתפלה ואם הוא רואה שיעבור גם זמן תפלה [שהיא רק עד ד' שעות] ודאי יתפלל י"ח ג"כ בדרך מהלך או מיושב [פמ"ג] וכשנוסע בלילה ויכול לבוא במלון להתפלל שם מעריב נכון להתאחר להתפלל עד בואו שם ולא יתפלל בעודו בדרך אם לא שהוא ישן על העגלה ויש לחוש שמא בתוך כך יעלה עמוד השחר ועיין ברל"ה בשע"ת סק"ג או שהוא ירא שמא לא יהיה לו שם מקום מנוחה להתפלל שיבלבלוהו שם בני הבית:
א סָעִיף א עם הנץ החמה. מ"כ בשם רש"ל בימי הסליחות ראוי ליזהר בזה שרגילין להקדים קודם הנץ החמה ואינו נכון עכ"ל, ואפשר שסמכו על שטורח ציבור הוא שילכו לביתם ויקבצו שנית כמ"ש הטור סי' רל"ה לענין מעריב ומ"מ יראה לכתחלה שלא להשכים כ"כ:
ב סָעִיף א משעל' ע"ה. היינו האור הנוצץ בפאת המזרח קודם עלות השמש שעה וחומש שעה [הרמב"ם] ר"ל קודם הנץ החמה דאמרי' מע"ה עד הנץ החמה ה' מילין בפ"ט דפסחים ומ"מ צ"ע על הרמב"ם דהא הוא בעצמו פ"ג דפסחים משנה ב' כתב התי"ט בשמו דשיעור מיל הוי ב' חומשי שעה וא"כ ה' מילין ב' שעות ולמה כ' שעה וחומש ואף לפי מ"ש בסי' תנ"ט ס"ב דמיל הוא רביעית וחלק כ' א"כ ה' מילין הוי שעה ומחצה ונ"ל דפסק כמ"ד מע"ה עד הנץ החמה ד' מילין משום דאסיק בתיובת' לאידך מ"ד ומ"מ דבריו סותרין למ"ש בפסחים פ"ג ע"ש:
ג סָעִיף א והאיר פני המזרח יצא. כ"כ רי"ו אבל שאר הפוסקים כתבו סתם אם התפלל משעל' ע"ה יצא וכן נ"ל דהא מדין בעליי' ע"ה כשר להקרבת תמיד אלא דחישי' דילמ' אתי למיטעי לכן בעינן האיר פני המזרח כדאי' ביומ' רפ"ג וכ"ה ספ"ב דמגילה במשנה וכלן שעשו משעלה ע"ה כשר ול"ד למ"ש בסי' רל"ג דמשום דילמא אתי למיטעי אפי' בדיעבד לא יצא דהתם הוי טעות המצוי דא"א לכוון כ"כ השעה כדאי' פ"ק דפסחים אבל בע"ה ליכא למיטעי אלא כשעולה מאור הלבנה כדאי' ביומ' רפ"ג:
ד סָעִיף א שליש היום. ואם היום ארוך י"ח שעות הוי ו' שעות על היום וכשהיום ארוך ט' שעות הוי ג' שעות עמ"ש סי' רל"ג ועמ"ש סי' קכ"ד ס"ב וסי' רל"ב ס"א דצריך לגמור התפלה קודם שליש היום:
ה סָעִיף א ואחר חצות וכו'. עד שיגיע זמן מנחה ויתפלל מנחה שתים דבאמת זמן מנחה מתחיל אחר חצות עמ"ש סי' רל"ג והב"ח חולק ואין דבריו מכוונין:
ו סָעִיף ב זמן תפלה. היינו מע"ה עס"ה:
ז סָעִיף ב לראות איזה עסק. ואגב זה הולך לפתח חבירו לומר לו צפרא דמרא טב אבל ליתן לו שלום אפי' בכה"ג אסור:
ח סָעִיף ב אין לחוש כ"כ. כתוב בל"ח היינו כשאין משכים לפתחו דלא הוזכרה בגמר' לאיסור אבל במשכים לפתחו אסור דהא פריך בגמרא מההיא דבפרקים שואל מפני הכבוד והתם כבר אמר הברכות וכ"כ הב"ח (והע"ת עשה עצמו כאלו לא ידע) אבל מה שהקשה דברי הש"ע אהדדי לא ידעתי מאי קא קשיא ליה:
ט סָעִיף ב וי"א שאפי' במוצא וכו'. ולא יתן לו שלום אף על פי שרגיל ליתן לו שלום [כ"מ ברשב"א]:
י סָעִיף ג או לילך לדרך. נ"ל דאם אין השיירא ממתנת לו מותר לילך לדרך עס"ס זה וסימן צ' סי"ז:
יא סָעִיף ג אבל מים מותר. דלא שייך בהו גאוה:
יב סָעִיף ג לרפואה מותר. משמע אפילו אוכל ושותה דבר דשייך בו גאוה כיון שאינו עושה משום גאוה אלא לרפואה אף על פי שאינו חולה שרי וכ"מ בב"י בשם מהרי"א:
יג סָעִיף ד אם רצה. ז"ל הב"י כיון דהאידנ' בלא"ה אין מכוונים כ"כ מותר להתפלל אף על פי שאינו יכול לכוין ומ"מ הרוצה לסמוך על הרמב"ם לאכול ולשתות קודם מותר ע"כ ועסי' צ"ח ס"ב:
יד סָעִיף ה צריך להפסיק. ואף על גב דבתפלת המנחה א"צ להפסיק כמ"ש סימן רל"ב הכא שאני כיון דאסמכוה אקרא דלא תאכלו על הדם צריך להפסיק וא"כ אסור להתחיל לאכול בלילה אם יודע שתמשך הסעודה עד שיעלה ע"ה כגון בסעודה גדולה עסי' רל"ב ס"ו מיהו אינו מוכרח כ"כ ובס' טוב הארץ כ' בשם הרח"ו שאפי' קם בחצות הלילה אסור לטעום קודם שמתפלל וכ"מ בזוהר:
טו סָעִיף ה וי"א שא"צ. כיון דתפלה דרבנן אפילו התחיל אחר שעלה ע"ה א"צ להפסיק ומיהו משום ק"ש צריך להפסיק אם התחיל באיסור כמ"ש ס"ס ע' וצ"ל דקור' ק"ש בלא ברכות עסי' ס'. ונ"ל דאם בירך ב"ה ועוסק בשתיה לכ"ע צריך להפסיק וכמ"ש סי' רל"ט:
טז סָעִיף ח בשעת הדחק וכו'. צ"ע דרוב העולם אין נזהרין בזה ואפשר דנוהגים כאידך פוסקים דפסקו כרשב"א דמסמך גאולה לתפלה עדיף ועוד דרש"י פי' תפלה מעומד עדיף כדי שיוכל לכוון והאידנ' בלא"ה אין מכוונין כ"כ לכן מוטב לסמוך גאולה לתפלה, ומשמע מדברי רש"י דאם יוכל להתפלל מיושב בדרך מוטב שיסמוך גאולה לתפלה משיתפלל בביתו מעומד דגם במיושב יכול לכוון וכ"מ ברא"ש לחד שינוי' מיהו איתא בגמ' דהיושב בקרון או בספינה ההולכים חשוב כמהלך לענין זה ופשוט דאם יכול להכיר חבירו ברחוק ד"א יקרא גם ק"ש בביתו: איתא בגמ' רב אשי בשבת' דרגלא היה דורש תכף כאור הבוקר ומתפלל בשעת הדרשה מיושב והעם נשמטים א' א' ומתפללין ולא היה מאחר הדרשה כדי להתפלל קודם הדרשה ע"ש ומיהו נ"ל דוקא בימיהם שהיו כל מעשיהם לש"ש והיו מורי' ומיסרים את העם בדרשה אבל האידנ' אין לבטל התפלה מעומד בשביל הדרשה ועוד דאיתא שם כשהגיע לביתו חזר והתפלל מעומד:
יז סָעִיף ח הכי עדיף טפי. ולסבר' זו אם הוא בדרך וראה שיעבור זמן ק"ש יקרא ק"ש על הדרך וג' ברכותיה ואח"כ כשיבא למלון יתפלל מעומד מיהו נ"ל דיקרא אותה בדרך בלא ברכותיה עססי' מ"ו:
א סָעִיף א ואחר חצות כו'. בטור כתוב ואם עבר והתפלל אחר ד' שעות עד חצות אף על פי שאין לו שכר כתפלה בזמנה שכר תפלה מיהו איכא. וכתב ב"י ע"ז ב' דרכים האחד הוא דלמדו הטור ממה דפריך בגמ' על רבנן דאמרי עד חצות וכ"ע עד חצות ותו לא והאמרינן טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים ומשני כל יומ' מצלי ואזיל עד חצות שכר תפלה בזמנה יהבי ליה מכאן וא לך שכר תפלה יהבי ליה שכר תפלה בזמנה לא יהבי ליה מזה נלמד לר"י דלאחר ד' שעות הוי כן דמה לי אחר ד"ש לר"י ומ"ל אחר חצות לרבנן וכ' דלפי' לאו דוקא אחר ד"ש לר"י אלא גם עד הלילה הוה כן דכיון שעבר הזמן הוה לר"י אחר זמן שלו כמו לרבנן אחר זמן שלהם והא דלא נקט הטור אלא עד חצות לאו דוקא הוא. והקשה ע"ז כיון דילפינן אחר ד"ש מן לא התפלל שחרית יתפלל במנחה שתים נילף ג"כ להא מילתא כי היכי דבלא התפלל שחרית דיש לו תשלומין במנחה היינו דוקא בלא ביטל במזיד אבל במזיד אין לו תשלומין כלל וא"כ גם בתפלת שחרית אחר ד"ש נמי הוי דינא הכי ולמה כתב הטור דאפי' עבר במזיד ולא התפלל קודם ד"ש דמתפלל אחר כך לפיכך כתב דרך שני דיליף הטור אחר ד"ש לר"י מסבר' כיון דלרבנן אפי' לכתחלה מתפלל עד חצות ויש לו שכר תפילה בזמנה הוה כן לר"י לכל הפחות לענין שכר תפלה שלא בזמנו ולפ"ז תכף אחר חצות אסור להתפלל והוי ברכה לבטלה ול"ד לאחר מנחה דמתפלל שתים דהתם מתפלל בזמן תפלת מנחה. והביא ראיה מדברי רשב"א שנזכיר בסמוך ועפ"ז כתב רמ"א דבריו בכאן דאחר חצות אסור כו' וק"ל על דרך השני דהא אמרי' בפי' בגמ' כולי יומא מצלי ואזיל משמע עד הלילה מצלי אלא שאין לו שכר כמו בזמנו וזה הוה ג"כ לר"י דהא הקושיא הוי לר"י כמו לרבנן מלא התפלל שחרית כו' ממילא הוי התי' ג"כ לדידיה כמו לרבנן. וע"ק מה פריך בגמרא וכ"ע עד חצות ותו לא מלא התפלל שחרית כו' דלמא אה"נ דעד חצות ותו לא אלא דבמנחה עדיף טפי כיון שהוא זמן תפלה. ונ"ל דדרך הראשון הוא אמת אלא דאין מקורו של דין זה מלא התפלל שחרית כו' כמו שחשב הב"י ומזה נמשך לו לומר דאם ביטל במזיד קודם ד"ש דאחר כך אין לו תיקון ויצא לו מזה קושי' על הטור כמ"ש אלא המקור הוא ממ"ש בגמ' כולי יומא מצלי כו' וזה הוה גם לר"י ובגמ' אמרו לרבנן דעד חצות יש לו שכר של זמנו ואח"כ כולי יומא אפי' אחר מנחה יש לו שכר שלא בזמנו. מזה נלמד גם לר"י דכל היום יש לו תשלומין אלא דאם הוא לאחר ד"ש שעדיין לא הגיע שעת מנחה ודאי יש לו להתפלל אפי' לכתחלה אפילו אם ביטל במזיד עד אותה שעה כמ"ש בגמר' כולי יומא זמן צלויי אלא דאין לו שכר תפלה בזמנו ואחר שהגיע זמן מנחה שהוא ו' ומחצה אז אסור לו להתפלל בההי' שעתא שחרית כיון שזמן מנחה הגיע ע"כ צריך להקדים תפלת מנחה ואח"כ יתפלל לתשלומין שחרית ויש לו שכר תפלה שלא בזמנה וכיון שבזה יש איסור להתפלל קודם שיתפלל מנחה ע"כ אמרו בזה דאם ביטל במזיד עד אותה שעה אין לו תשלומין שאחר חצות שוין ביה ר"י ורבנן דמתפלל עד ו' ומחצה היינו חצי שעה אחר חצות ומ"ה לא זכרו רי"ף והרא"ש כאן שיעור אלא סתמ' אם עבר והתפלל אחר ד' שעות אלא שהרמב"ם והטור כתבו אחר ד' שעות עד חצות וגם הם לא אתי למעוטי ההיא אחצי שעה אלא למעוטי אחר זמן מנחה גדולה והא דלא כתבו עד ששה שעות מתוך דהייתי אומר עד בכלל ויכול להתפלל אפי' אם הגיע ששה שעות ומחצה ובאמת אסור עד שיתפלל מנחה תחלה ע"כ כתבו עד חצות שאפי' אם תאמר עד בכלל אין כאן טעות דהרי יש עוד חצי שעה אלא דבין אחר ד"ש לעד חצות פליגי וס"ל לר"י דגם בההיא שעת' לא יהיבי ליה שכר תפלה בזמנה אע"פ שמתפלל תיכף באותה שעה בלא הקדמת תפלת מנחה לפניה. ומ"ש ב"י ראי' לדרך השני מתשובת רשב"א במחילה מכבוד רבינו הב"י נ"ל שאין משם ראיה דז"ל אהא דמסקנא טעה ולא התפלל מנחה מתפלל ערבית שתים כו'. ומיהו דוקא בזמן תפלה והוא עסוק בתפילתו חוזר ומשלים מה שטעה בתפילתו אבל שלא בזמן תפלה לא שאם לא כן מאי מתפלל ערבית שתים ומתפלל מנחה שתים דקאמר לימא טעה ולא התפלל שחרית קודם חצות חוזר ומתפלל אחר חצות טעה ולא התפלל מנחה חוזר ומשלים כל הלילה עכ"ל קסבר רבינו הב"י דהרשב"א אתי למעוטי אפילו קודם זמן המנחה דהיינו ו' ומחצה שלא יתפלל ול"נ לע"ד דהא דומיא דלא התפלל מנחה נקט הרשב"א בהוכחתו דהיה לו למנקט טעה ולא התפלל מנחה חוזר ומשלימה כל הלילה ושם לא ממעט אלא אחר זמן תפלת ערבית שהרי אין שום זמן מפסיק בין סוף זמן מנחה להתחלת ערבית אלא פשוט דגם לענין תפלת שחרית לא אתא הרשב"א למעוטי אלא שתכף אחר שיתפלל מנחה יתפלל לתשלומין שחרית וזה מבואר בהדיא בלשונו שכתב והוא עוסק בתפלתו כו' אבל אם ימתין אח"כ אין שייכות תשלומין במה שיתפלל אח"כ שנית דאל"כ לא הי' לו לבעל התלמוד לתלות תשלומי שחרית בתפלת המנחה אלא היה לו לומר שאחר חצות לרבנן יוכל להשלים תפלת שחרית וכן בתפלת המנחה כל הלילה א"ו נתכוון שיהי' התשלומין בזמן שהוא עוסק בתפלה בלא"ה ולא אח"כ זה הנלע"ד ברור ונכון בפי' דברי הטור וש"כ ודברי רמ"א כאן הם עולים גם כן להלכה דאחר חצות אסור להתפלל דהיינו אחר שהגיע זמן מנחה גדולה שהיא ו' שעות ומחצה אסור לו להתפלל אא"כ יתפלל מנחה תחלה ואח"כ ישלים של שחרית אבל קודם לזה דהיינו אחר ד' שעות עד שעת המנחה גדולה יתפלל שחרית אלא שאין לו שכר תפלה בזמנה כנלע"ד להלכה ולמעשה:
ב סָעִיף ב ואם התחיל לברך כו'. ק"ל דהא בגמרא פריך על מה שאסרו נתינת שלום קודם התפלה ממתני' דבין הפרקים שואל ומשיב ופרש"י והא ק"ש קודם תפלה היא וקתני שואל ולפ"ז מאי פריך דבמתני' כבר התחיל בברכות ק"ש ומכח קושיא זאת פסק בת"ה לענין עשיית חפציו דלא מהני מה שאמר מקצת ברכות קודם ברוך שאמר כמ"ש רמ"א בסמוך א"כ מכ"ש כאן דלא מהני' ותו דהש"ע עצמו כתב בסמוך לענין עשיית חפציו דאסור עד אחר י"ח דוקא ולמה היקל כאן לענין נתינת שלום וא"ל דהש"ע מחלק בין נתינת שלום לעשיית חפציו בזה דהא עיקר ההוכחה דלא מהני גבי עשיית חפציו מקצת ברכות הוא ממה שמקשה בגמ' מבין הפרקים כמ"ש והיינו גבי נתינת שלום. ונ"ל דודאי לענין נתינת שלום גם כן לא מהני מקצת ברכות אלא דכאן מיירי מכריעה לחוד בלא נתינת שלום כמ"ש ב"י בהדיא בשם א"ח בזה סיים דאם אמר מקצת ברכות שאין לחוש כ"כ כלומר בכריעה לחוד אין לאסור אבל בנתינת שלום ודאי לא מהני וכמ"ש אחר כך לענין עשיית חפציו:
ג סָעִיף ג או לילך בדרך. הב"י בשם מהרי"א כתב שזה דוקא לדעת הרא"ש שמביא הטור בסוף הסימן דתפלה בבית עדיף והב"י עשה חילוק דכאן מיירי שהרשות בידו להתעכב אלא שרוצה למהר כו'. ונראה דא"צ לכל זה דכאן מיירי אפילו ילך בדרך קצרה באופן שעוד היום גדול שבבואו שם יוכל להתפלל מעומד מ"מ אסור מצד עשיית חפציו קודם התפלה משא"כ לקמן דיצטרך להתפלל שלא במעומד בדרך ואין שייך לקמן איסור דעשיית חפציו קודם התפלה דשם משכים לדרך ועדיין לא הגיע עיקר זמן התפלה:
ד סָעִיף ה צריך להפסיק. ולא דמי למנחה דאמרינן במתני' פ"ק דשבת אם התחילו אין מפסיקין ש"ה דאסמכוהו אקרא ואיכא לאו דלא תאכלו על הדם:
א סָעִיף א החמה. כ' רש"ל בימי הסליחות ראוי ליזהר בזה שרגילין להקדים קודם הנץ החמה ואינו נכון עכ"ל וכתב המ"א ואפשר שסמכו על שטורח ציבור הוא שילכו לביתם ויקבצו שנית ומ"מ יראה לכתחלה שלא להשכים כ"כ:
ב סָעִיף א ע"ה. היינו האור הנוצץ לפאת המזרח קודם עלית השמש שעה וחומש שעה. עמ"א מ"ש. (וכתב בספר אליהו רבה דדוקא כשהאיר פני כל המזרח ולא סגי כשהבריק השחר כנקודה בלבד ולא כמ"א ודלא כמנחת כהן ע"ש שהביא כמה ראיות לדבריו):
ג סָעִיף א היום. ואם היום ארוך י"ח שעות הוי ו' שעות על היום וכשהיום ארוך ט' שעות הוי ג' שעות דלעולם משערין שעות אלו לפי ענין היום והם נקראים שעות זמניות אע"ג דכתבתי בסי' א' ס"ק ו' בשם הזוהר דלענין חצות לילה חשבינן הלילה לי"ב שעות. שאני הכא דלגבי הקב"ה לילה כיום יאיר עמ"א סי' רל"ג ס"ק ד' ועיין סי' קכ"ד ס"ב דצריך לגמור התפלה קודם שליש היום:
ד סָעִיף א להתפלל. והב"ח חולק ע"ז ומתיר להתפלל אחר חצות עד שיגיע זמן מנחה גדולה ע"ש וכן פסק הט"ז למעשה רק שמזמן מנחה גדולה שהוא ו' שעות ומחצה יתפלל מנחה תחלה ואחר כך ישלים של שחרית ע"ש וכ"כ השכנה"ג ופר"ח ומ"א כתב דבאמת זמן מנחה מתחיל אחר חצות א"כ יתפלל מנחה שתים. (ובס' אליהו רבה הכריע כדעת הב"ח וט"ז. מיהו אם עבר במזיד נ"ל לפסוק כש"ע):
ה סָעִיף ב תפלה. היינו מע"ה:
ו סָעִיף ב שלום. מי שיש לו עבדים או משרתים שצריך שישמשהו יזהירם מבערב שבקומם ממטתם ירחצו ידיהם ויברכו הברכות ויקרו פרשה א' של שמע ואח"כ יכול לעשות צרכיו הלק"ט ח"ב סי' ד' ובתשובת שבות יעקב ח"ב סי' כ"ב כתב עליו דכל זה הוא ממדת חסידות אבל מדינא אין קפידא. ע"ש:
ז סָעִיף ב עסק. ואגב זה הולך לפתח חבירו לומר צפרא דמרא טב אבל ליתן לו שלום אפי' בכה"ג אסור. מ"א:
ח סָעִיף ב לחוש. פירוש דאז מותר לכרוע כשאין משכים לפתחו אבל במשכים לפתחו בין לכרוע או נתינת שלום אפילו התחיל הברכה אסור. ל"ח ב"ח מ"א וט"ז ופר"ח:
ט סָעִיף ב טב. ולא יתן לו שלום אע"פ שרגיל ליתן לו שלום. מ"א:
י סָעִיף ג י"ח. ואם אין השיירא ממתנת לו מותר לילך לדרך. מ"א ע"ש ועיין ט"ז:
יא סָעִיף ג מותר. דלא שייך בהו גאוה. ועם צוק"ר אסור. ובמקום דצריך רפואה מותר לשתות מים וצוק"ר קודם שיתפלל הרדב"ז ח"ד סי' רל"ח ולאיש זקן וחלש שאינו יכול לעמוד על נפשו עד עת יציאת הציבור מבה"כ בפרט בשבתות וי"ט שלפעמים מתעכבין עד חצות יותר טוב להתיר לו להתפלל בביתו בנחת ויקדש ויאכל מידי בצפרא ואח"כ ילך לבה"כ ויכוין לבו עם הציבור בתפלת שחרית ויתפלל אחר כך עמהם מוספין של יום ולא שישתה הקא"וי או הגיקול"טי בלא קבלת עול מלכות שמים תחלה כי ודאי ע"ז נאמר ואותי השלכת אחר גויך. לקט הקמח. וכ"כ הפר"ח דקאו"י יכול לשתות ובפרט במצרים שאין הדעת מתיישב בלא קאו"י אבל קאו"י עם צו"קר או כל מיני תרגומא כדי שלא לשתות הקאו"י אליבא ריקנא אסור ע"ש ומהרח"ו ז"ל כתב דאפילו קם בחצות הלילה אסור למיטעם מידי עד אחר התפלה כמ"ש בזוהר. ושמעתי שאחד מן הגדולים התיר שתיית הקאו"י דדוקא מידי דמרבה דם אסור. יד אהרן:
יב סָעִיף ג בשבת. ואחר תפלת מוסף אסור כיון שהגיע זמן קידוש. רש"ל:
יג סָעִיף ג מותר. אפילו דבר דשייך בו גאוה כיון שאינו עושה משום גאוה אלא לרפואה אע"פ שאינו חולה שרי. מ"א:
יד סָעִיף ד וישתה. הא דאמר אם רצה משמע שאינו מחויב. הטעם משום דעכשיו בזמן הזה בלא"ה אין מכוונים כ"כ ומ"מ אם רצה לאכול ולשתות קודם כדי שיכוין מותר עמ"א:
טו סָעִיף ה להפסיק. אם בירך ברכת המזון ועוסק בשתיה לכ"ע צריך להפסיק. מ"א. ועיין בס"ק י"א דכתבתי בשם מהרח"ו שאפילו קם בחצות הלילה אסור לטעום אחר התפלה. ובבאר היטב אשר לפני כתב לחלק בין אכילה לשתיה דאכילה אסור ובשתיה מותר:
טז סָעִיף ו תפלה. עיין ב"ח. וכן הוא במהרש"ל ומהרש"א ע"ש. וע"ת לא דק ע"ש:
יז סָעִיף ו לאחרים. כ"כ מהר"י. ומיהו בתוס' משמע דלא ס"ל האי סברא לחלק בכך דא"כ לא הוי ראיה מההיא דרב משי ידיה ומתני לן פרקן וכו' דלמא שאני התם שלמד לאחרים וק"ל. והרוקח כתב ת"ח שביטל תפלה בשביל לימודו אפילו למד כל היום ולאחרים מעלה עליו כאלו לא למד אותו יום:
יח סָעִיף ח ק"ש. ואם יכול להכיר חבירו ברחוק ד"א יקרא גם ק"ש בביתו. מ"א:
יט סָעִיף ח לתפלה. ונוהגין כהרשב"א דמסמיך גאולה לתפלה עדיף לכן אין נזהרין בזה ומתפללין גם כן בדרך עיין מ"א:
א סָעִיף א (ס"ק א) עם הנ"ה כו' וכמ"ש הטור סי' רל"ה כו' דמה"ט הקילו לקרות ק"ש של ערבית קודם צ"ה ומתפללים ביום כיון שכבר מקובצים הצבור לתפלת מנחה ואם יצטרכו להתקבץ שנית לערבית יהיה טורח מרובה ע"ש: שלא להשכים כ"כ. ר"ל לסליחות לא יסכימו כדי שכשיסיימו הסליחות יהיה הנץ החמה:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) משעלה כו' (הרמב"ם) בפי' המשנה פ"ק דברכות משנה א': ר"ל קודם הנ"ה. ר"ל שלא תטעה מ"ש קודם עלות השמש ר"ל עליית גוף השמש שהוא זמן ארוך אח"ז וע"ל ר"ס נ"ח: אלא ר"ל קודם תחלת עלייתו דהיינו הנץ החמה: ונ"ל דפסק כו' ד' מילין. ר"ל וס"ל דשיעור מיל הוא רביעית שעה וחלק ך'. א"כ שיעור ד' מיל עולה שעה וחומש מצומצם ומ"מ דבריו סותרים למ"ש בפסחים פ"ג דשיעור מיל הוי ב' חומשי שעה א"כ למ"ד ד' מיל עולה שעה וג' חומשי שעה: ודע דמ"ש לעיל ר"ס נ"ח בשם הב"ח דמע"ה עד הנץ החמה הוא שעה ואע"ג דהוא יותר כמ"ש כאן. באמת כ' הב"ח שם בקירוב שעה. ור"ל שאינו מצומצם אלא מעט יותר וע"ש:
ג סָעִיף א (ס"ק ג) והאיר כו' משעלה ע"ה. דהיינו מתחלת עליית ע"ה אבל האיר פני המזרח הוא אח"ז שמתפשט הע"ה על כל פני המזרח: דהא מדין בעליית ע"ה כו' ר"ל דהא מה"ט זמן תפלת השחר עד ד' שעות דתפלות כנגד תמידים תקנום. ותמיד של שחר היה זמנו עד ד' שעות וכיון דסוף זמן התפלה הוא דומיא דתמיד ה"ה התחלת זמן תפלה שוה לתמיד: כדאית' ביומא רפ"ג הל' קצת ל"ד. והכי אית' התם א"ל הממונה צאו וראו אם הגיע זמן שחיטה (של תמיד של שחר) (והיינו כפירש"י שעלה על החומה או על הגג) אם הגיע הרואה או' ברקאי (דהיינו התחלת ע"ה) מתיא בן שמואל אומר האיר פני כל המזרח וקי"ל כמתיא בן שמואל. ובתר הכי תנן ולמה הוצרכו לכך (פירש"י לעלות לגג ולראות) שפ"א עלה מאור הלבנה ודימו שהאיר המזרח ושחטו התמיד והוציאו לבית השריפה וס"ל למ"א כמו שמחשש טעות הוצרכו לעלות ולראות ה"ה דמה"ט גופא ס"ל למתי' ב"ש שצ"ל האיר פני כל המזרח ולא סגי בע"ה: ומ"ש ולמה הוצרכו לכך לעלות לגג. ולא פי' למה הוצרכו להמתין עד שהאיר פני המזרח. חדא שלשון למה הוצרכו לכך לא משמע כן. וגם לפירש"י א"ש טפי דאתי' מתני' דלמה הוצרכו ככ"ע אפי' כת"ק דמתי' ב"ש: וכ"ה ספ"ב דמגילה כו' ופי' רש"י שם דף ך' ע"א וז"ל. דמע"ה יממא הוא: אבל לפי שאין כל בקיאים בו צריכים להמתין עד הנץ החמה עכ"ל: ול"ד למ"ש סי' רל"ג כו' ר"ל דמן הדין מיד בחצות מתחיל זמן מנחה אלא משום דאין אנו בקיאים חיישינן לטעות הוסיפו חצי שעה ואמרו זמן מנחה מתחיל משש שעות ומחצה. וקיי"ל בסי' רל"ג דאי התפלל באותה חצי שעה דהיינו מיד אחר שש שעות לא יצא:
ד סָעִיף א (ס"ק ה) ואחר כו' דבאמת זמן מנחה כו' ר"ל הא זמן מנחה הוא משש ומחצה. א"כ היה ראוי להתיר לו להתפלל שחרית עד ו' ומחצה אי עבר ולא התפלל קודם ד' כן דעת הב"ח באמת. וכ' דעד חצות שכ' בש"ע הוא לאו דוקא. אבל מ"א ס"ל דהוא דוקא דהא באמת זמן מנחה מתחיל מחצות אלא משום טעות הוסיפו חצי שעה ואמרו שלא להתפלל מנחה עד שש ומחצה עכ"פ מחצות ואילך כבר אינו ראוי לתפלת שחרית וניהו דהב"ח חולק על סברת הרב"י וטעמו שאסור מיד אחר חצות. מ"מ מטעם אחר אסור אחר חצות דזמן מנחה מתחיל מיד אחר חצות. ועיין בט"ז:
ה סָעִיף ב (ס"ק ו) זמן כו' מע"ה דזמן תפלה מתחיל מע"ה אלא דלכתחלה יש להמתין עד הנה"ח וכמ"ש רסי' זה:
ו סָעִיף ב (ס"ק ז) לראות כו' ואגב זה כו' ר"ל דלא תיקשי הא באין משכים לפתחו ופגעו בדרך אפי' נתינת שלום מותר כמ"ש אח"ז. ולכן כתב דהכא איירי בענין ממוצע שאין עיקר כוונתו להשכים לפתחו כ"א אגב גררא משכים לפתחו. לכן נתינת שלום אסור וצפר' דמ"ט שרי:
ז סָעִיף ב (ס"ק ח) אין כו'. דהא פריך בגמ' אהא דאמרי' אסור לאדם ליתן שלום לחבירו קודם שיתפלל: והא תנן בין הפרקים שואל מפני הכבוד. ומשני הא דאסור מיירי במשכים לפתחו. וקשי' מאי פריך ממתני' דבין הפרקים. שאני התם דכבר אמר מקצת ברכות דהא עומד בין הפרקים אע"כ מה שאסור מצד הדין אסור עד שיתפלל ח"י ברכות ולא הותר כאן אלא מה שהוסיפו הפוסקי' להחמיר: אבל מה שהקש' דברי ש"ע אהדדי. ר"ל דכאן מתיר הרב"י באמר מקצת ברכו' ובסעי' ג' בעשיית צרכיו אסר הרב"י אלא אם כבר התפלל ח"י ברכות לא מהני מה שאמר מקצת ברכות ובגמ' משמע דדין שניהם שוה דהא בשני הדינים אמר הש"ס קודם שיתפלל: וכמו דלענין עשיית חפציו הפי' של קודם שיתפלל ר"ל תפל' י"ח ה"ה קודם שיתפלל שנא' לענין שאילת שלום ג"כ ר"ל תפלת י"ח ומאי קושי' הא הוא עצמו כ' דנתינת שלום המוזכ' בש"ס דהיינו במשכים לפתחו באמת ג"כ אסור עד שהתפלל תפל' י"ח: בש"ע וי"א שאפי' במוצא חבירו כו' כדי שיתן לב כו' הם דברי הראב"ד וכ' וז"ל כדי שיתן לב כו' ומפני שהוא משנה בל' יזכור עכ"ל. לכן נסתפקתי דבימיהם שהי' מנהגם ליתן שלום וא"כ כשאמר צפרא דמרי טב הוי שינוי וע"יז יזכור משא"כ בזמן הזה דדרך כ"א לו' צפרא דמ"ט ולא ליתן שלום א"כ אין בזה שינוי. וא"כ אפשר דלהראב"ד בזמן הזה אין לו' צפר' דמ"ט:
ח סָעִיף ג (ס"ק י) או לילך לדרך נ"ל אם אין השייר' כו' עס"ס זה הם דברי הרב"י שכתבו ליישב קושית מהרי"א דכאן כ' דאסור לצאת לדרך קודם שיתפלל דהוא בכלל איסור עשיית חפציו קודם תפלה ובס"ס זה כתב בשעת הדחק שצריך להשכים כו' הכי עדיף טפי שיתפלל בביתו מעומד כו' משמע דזולת טעם זה הי' דינו שיתפלל גם בדרך. וכן באמת דעת מקצת פוסקים וע"ש במ"א ס"ק ט"ו: ת"ל הא אסור לצאת קודם שיתפלל. וע"ז תי' הרב"י דבס"ס זה מיירי שאין השיירא ממתנת לו לכך היה מותר לצאת קודם תפלה לולי שבדרך א"א להתפלל מעומד. והכ' איירי באפשר לו להתעכב אלא שרוצה למהר לדרכו ע"ש וכתב הפר"ח בשם הכ"מ שכתב פ"ו מהל' תפלה בשם הר"מ שכתב וז"ל ולאו דוקא שחרית אלא אפי' איזה תפלה כיון שהגיע זמנה אין לו לצאת עד שיתפלל אותה עכ"ל:
ט סָעִיף ג (ס"ק יא) אבל מים כו' דל"ש בי' גאוה. ר"ל דאיסורי' ילפינן מדכתיב ואותי השלכת אחר גויך ואמרי' א"ת גויך אלא גיאך אמר הקב"ה אחר שנתגאה זה קבל עליו עול מלכות שמים וכדאית' בברכות דף י' ע"ב והיינו דוקא דבר אכילה ושתיה דשייך בי' גיאות: וכתב הפר"ח אבל מים צוקר אסור. וכתב עוד וה"ה קאפ"ע מותר לשתות קודם תפלה כדי שיוכל לכוין דעתו בתפלה. והיינו בני אדם הרגילים בקאפ"ע בשחר. אבל קאפ"ע עם צוקר אסור:
י סָעִיף ג (ס"ק יב) לרפואה כו' כיון שאינן עושה כו' אלא לרפואה ומה"ט כתב הפר"ח וז"ל מסתבר' אע"פ שאינו מעלה ומוריד לשתותו קודם תפלה ויכול לשתותו אחר תפלה שרי דהא לית ביה גאות עכ"ל: וכ"מ בב"י בשם מהרי"א שכ' וז"ל וכתב רבינו הגדול מהרי"א כו' מותר לאכול ולשתות אוכלין ומשקין לרפואה קודם שיתפלל כו' דשני תיבות אוכלין ומשקין שכתב מהרי"א מיותרים א"ו ר"ל אוכל ומשקה גמור שהם טובים לאכילה ושתיה אלא שהוא אוכלם לרפואה אפ"ה שרי:
יא סָעִיף ד (ס"ק יג) אם רצה כו' ז"ל הב"י כו' בא ליישב לישנ' דאם רצה דמשמע דברצונו תליא מילת' והלא מרא דהאי דינא הוא הרמב"ם והלא הרמב"ם כתב אם אינו יוכל לכוין דעתו לא יתפלל עד שיאכל וישתה עכ"ל. הרי דחייב לאכול כדי שיכוין. ולזה הבי' דברי הרב"י דבזה"ז הואיל ובלא"ה אין אנו מכוונים כל כך נשתנה הדין:
יב סָעִיף ה (ס"ק יד) צריך כו'. דלא תאכלו על הדם ר"ל דדרשינן מהאי קרא בפ"ק דברכות דף יו"ד ע"ב לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם: וא"כ אסור כו' ע' סי' רל"ב דבמקום שצריך להפסיק כשיגיע זמנו אסור להתחיל מקודם אם יודע שימשוך עד זמן ההוא: בשם הרח"ו דאפי' קם כו' אבל בתשובת שב יעקב סי' ח' כ' בשם סידור האר"י ז"ל שהרח"ו עצמו כשהי' חלש לבו אכל או שתה איזה דבר לחזק גופו ולא אסר כ"א לאכול למלאות תאותו ע"ש:
יג סָעִיף ה (ס"ק טו) וי"א שא"צ כיון דתפלה דרבנן אפי' התחיל אחר שעלה ע"ה כו' ר"ל כיון די"א אלו ס"ל דאין חילוק בין שחרית לתפלת מנחה ובתפלת מנח' קי"ל סי' רל"ב אפי' התחיל באיסור א"צ לפסוק וא"כ מה לי שהתחיל בחצי שעה הסמוכה לזמן תפלה או כשכבר הגיע זמן תפלה שניהם מקרי התחיל באיסור ואעפ"כ א"צ להפסיק וה"ה הכא כשהתחיל אחר שעלה ע"ה ואע"ג דלקמן סי' רל"ב כ' מ"א דבהתחיל סמוך למנחה קטנה צריך להפסיק וכ"ה בח"מ ס"ס ה'. מ"מ הרא"ש ע"כ מדמה תפלת שחרית כיון דא"ל המשך זמן מרובה לזמן מנחה גדולה דקי"ל דא"צ להפסיק אם התחיל אפי' באיסור דאי ס"ל דדומה לזמן מנחה קטנה א"כ מאי קשי' ליה להרא"ש לדעה קמייתא דס"ל דצריך להפסיק מתפלת המנחה והוצרך לחלק דהכ' חמיר דאסמכוהו אקרא כו' וכמ"ש מ"א ס"ק שלפני זה והן דברי הרא"ש פ"ק דברכות סעיף י' ע"ש: מיהו משום ק"ש צ"ל. דק"ש דאוריית': בלא ברכות. כדי שבגמר אכילתו יאמר הברכות ויסמוך גאולה לתפלה: עסי' ס' ר"ל כשיאמר אח"כ הברכות יקרא פעם שני ק"ש: צריך להפסיק משום דאין קבע לשתיה כ"ה ואין חשש כ"ה בהפסקה:
יד סָעִיף ח (ס"ק טז) בשעת כו' דפסקו כרשב"א כו' אעתיק דברי הש"ס כדי שיתבארו דברי מ"א בכל ס"ק זה. אית' בברכות דף ל' אבוה דשמואל ולוי כי הוי בעו למיפק לאורח' הוי מקדמי ומצלי מע"ה קודם יציאתם. ובדרך כי הוו מטי זמן ק"ש קרו. ואמרי' כמאן כהאי תנא השכים לצאת לדרך כו' וכשיגיע זמן ק"ש קורא השכים לישב בקרון או בספינה מתפלל וכשיגיע זמן ק"ש קור' רשב"א אומר בין כך ובין כך קורא ק"ש ומתפלל כדי שיסמוך גאולה לתפלה. במאי קמפלגי מר סבר תפלה מעומד עדיף (פרש"י שיכול לכוין את לבו לפיכך היו מקדימים להתפלל מעומד בביתם שלא יצטרכו להתפלל בדרך במהלך ומר סבר מסמיך גאולה לתפל' עדיף. ואמרי' תו התם מרימר ומ"ז בשבתא דריגל' שהיו דורשים מיד בשחר. ולכן הוי מכנפי עשרה ומצלי. (ר"ל היו קורים ק"ש ומתפללי') והדר נפק' לפרק' לדרוש רב אשי מצלי בהדי צבורא (פרש"י שהגיע זמן ק"ש היה לוחש הרבה יחד למתורגמן ובעוד שמהתורגמן משמיע לרבים הי' קורא שמע וסומך גאול' לתפלה ומתפלל מיושב) וכי הוי אתי לביתו הדר מצלי מעומד (ופרש"י לכוין את לבו) א"ל רבנן ליעבד כמרימר ומ"ז א"ל טריחא לי מלתא וליעבד מר כאבוה דשמואל ולוי. א"ל לא חזינן לרבנן קשישאי מינן דעבדי הכי (ופרש"י וז"ל מתפלל מיושב במקומו ולפי שאין דעתו מיושבת עליו כ"כ צ"ל ולהתפלל בביתו עכ"ל) יש פוסקים כרשב"א אבל אנן קי"ל כהפוסקי' כת"ק וכאבוה דשמואל ולוי. ומשמע מדברי רש"י כו' דגם במיושב יכול לכוין: וכ"מ ברא"ש לחד שינויא כו' דכ' הרא"ש וז"ל ר"ח פסק כאבוה דשמואל ולוי דאפי' ר"א לא פליג כו' וה"ט דמהלך בדרך אינו יכול לכוין הלכך טוב יותר שיקדים ויתפלל מעומד אבל ר"א היה מתפלל מיושב לכך לא היה רוצה להקדים (ולפ"ז צ"ל מה שהתפלל שוב בביתו מעומד בתורת נדבה התפלל. כמ"ש מ"א סי' צ"ד בשם מ"ע): ועוד דעיקר תפלתו היתה מעומד אלא רצה להתפלל עם הציבור מיושב כו' עכ"ל הרא"ש. הרי דלתי' א' של הרא"ש מבואר להדי' כדברי מ"א דהא מה"ט לא הקדים ר"א להתפלל מעומד דניח' לי' לסמוך גאולה לתפלה אפי' מיושב דגם בישיבה יכול לכוין. אבל מ"ש מ"א דכ"מ מדברי רש"י והבין בס' חמד משה דר"ל דגם מרש"י משמע דבמיושב יכול לכוין. ועדיף מה"ט לסמוך גאולה לתפלה במיושב. ולכן כתב הספר חמד משה דלא מצא כן בפרש"י אדרבה משמע איפכ' ברש"י שהרי כ' על ר"א שהתפלל מיושב. ולפי שאין דעתו מיושב' עליו כ"כ צריך לחזור ולהתפלל בביתו עכ"ל. הרי דלא ס"ל תי' ראשון של הרא"ש דהא כ' דהי' צריך לחזור ולהתפלל מעומד משמע דבתפל' מיושב לא יצא כיון שלא נתכוין כ"כ. וכ' עוד דא"ל דראיית מ"א ממ"ש רש"י על בריית' השכים לצאת בקרון או בספינה וז"ל איכ' בעתות' דמיא עכ"ל. (דבקרון כ' הרב"י בסי' צ"ד הטעם משום דהקרון מתנדנד אינו יכול לכוין. אבל בספינה ס"ל לרש"י דל"ש ה"ט וע"ש) ומדאיצטריך רש"י ליתן טעם משום בעתות' דמיא ת"ל שהוא יושב. אע"כ דגם בישיבה יכול לכוין. וכתב בס' הנ"ל דמזה אין ראיה דכוונת רש"י ליישב למה לא יעמוד בספינה ויתפלל לזה הוצרך לומר משום בעתות' דמיא אי אפשר לו לעמוד עכת"ד. ולענ"ד אין כוונת מ"א להביא ראי' מדברי רש"י דבמיושב יכול לכוין. ולכך מסמך גאל"ת עדיף. דלזה א"צ ראיה דמסבר' אמרינן כן דמיושב יכול לכוון כמו בעמיד' וכן יעיד החוש. אלא לפי שכתב מ"א לפני זה ליישב מנהג העולם וז"ל ועוד דרש"י פי' תפלה מעומד עדיף כדי שיוכל לכוין. והאידנא כו' עכ"ל. משמע דלולי פירש"י היינו מפרשים דעדיפות דעמידה אינו משום כוונה אלא שהוא מורה יותר הכנעה ממהלך דהוי דרך עראי וא"כ לא היה חילוק בין זמנם לזמנינו לכן הבי' דרש"י פי' משום כוונה לכן בזמן הזה דבלאו הכי אין מכוונים מסמך גאולה לתפל' עדיף וא"כ לולי דברי רש"י דהטעם משום כוונה אלא היינו אומרים דהטעם משום הכנעה א"כ גם במיושב אינו נראה דרך הכנעה. וממיל' היה עדיף תפלה מעומד ממסמך גל"ת אפי' מיושב אבל לפמ"ש רש"י דטעם העמידה משום כונה א"כ ממילא ה"ה במיושב אפשר לכוין: וא"כ ממילא מסמך גל"ת מיושב עדיף מתפלה מעומד. ולפ"ז מ"ש מ"א ומשמע מדברי רש"י דאם יכול להתפלל מיושב כו' ר"ל ממ"ש רש"י הטעם לתפל' מעומד משום כוונה. ומה שסיים מ"א דגם במיושב יוכל לכוין הוא מסבר' דנפשי'. ומ"ש רש"י לר"א שיתפלל מיושב. ולפי שאין דעתו מיושבת עליו כ"כ צריך לחזור ולהתפלל בביתו כבר פי' מ"א עצמו לקמן סי' צ"ד ס"ק י"א וז"ל ובלשון רש"י משמע מפני שלא היה יכול לכוין פעם ראשונה שהיה בשעת דרשה לכן הי' מתפלל שנית עכ"ל: חשיב כמהלך לענין זה. ר"ל אע"ג דלענין ק"ש חשיב יושב כמ"ש מ"א סי' ס"ג ס"ק ד' בשם הב"ח אבל לענין תפלה חשיב כמהלך כדאי' בבריית' דלעיל: ופשוט דאם יוכל להכיר כו'. דהיינו הרגיל עמו קצת כדלעיל רסי' נ"ח דאז גם זמן ק"ש: אי' בגמ' כו' ומיהו נ"ל כו' חזר והתפלל מעומד ולדידן אפי' להתפלל שנית אין לעשות במקום שא"צ ומש"ה אין להתפלל תפלת נדבה בזה"ז דהלואי שיתכוין בג' תפלות הקבועות. וכדאי' ס"ס ק"ו וע' לקמן סי' צ"ד ס"ק י"א במ"א מ"ש בזה:
טו סָעִיף ח (ס"ק יז) הכי כו' ולסברא כו' ר"ל דלסבר' זו דמשום תפלה מעומד רשאי להקדים להתפלל מעומד אע"ג דלא יסמוך גאל"ת ה"ה איפכ' לפעמים בשעת הדחק שהו' בדרך ורואה שיעבור זמן ק"ש אם ימתין עד בואו לביתו קורא ק"ש עם ברכותיה מהלך וכשמגיע לביתו יתפלל מעומד ואע"ג שאינו סומך גאולה לתפלה: מיהו נ"ל כו' דבנדון זה אפשר לתקן תרוייהו שיסמוך גל"ת יתפלל מעומד דהיינו בדרך יקרא ק"ש בלא ברכות כשיב' לביתו יקרא ק"ש עם ברכותיה ויסמוך גאל"ת ויתפלל ואע"ג שיקרא ק"ש דאוריית' בלי ברכות ל"ל בה וכן מבואר לעיל ס"ו ע"ו ע"ש:
א סָעִיף א ס"א כדכתיב כו'. שם ט' ב' כ"ט ב': ואם כו' כמש"ש ל' א' ועתוס' שם ד"ה אבוה כו' וכמו ק"ש וכן כל שמצותן ביום כמ"ש סוף פ"ב דמגילה וזמנה הוא בזמן התמיד כמ"ש שם ואמרינן בפ"ג דיומא וברפ"ג דתמיד צאו וראו כו' וז"ש והאיר כו' וכ"ה ברא"ש ועמ"א: ונמשך כו'. כ"ז א' א"ר כהנא כו': שהוא כו'. כמ"ש בסי' נ"ח: ואם טעה כו'. שם כולה יומא כו' וה"ה לר"י מד' שעות הרי"ף והרא"ש וש"פ אלא דמדברי הרי"ף והרא"ש מ' דוקא טעה וכ"מ בגמ' דהא מדין טעה ולא התפלל שחרית אתי ושם במזיד לא כמ"ש שם אבל הרמב"ם והטור כ' אפילו עבר מתפלל עד חצות ועב"י שדחק בזה וכבר השיג עליו לח"מ וצ"ע: ואחר כו'. מדקאמר מתפלל מנחה שתים ול"ק שמתפלל כל היום אלא דוקא עם מנחה וכן בכולם ועמ"א דזמן מתחיל מחצות כמ"ש ברפ"ג דיומא כ"ח ב':
ב סָעִיף ב ס"ב להקדים כו'. שם: ואפי' זה כו'. תר"י שם אבל שלום אסור אף בכה"ג ואף שאמרו שם במשכים לפתחו היינו לאפוקי שפגעו באקראי כמ"ש תוס' שם ד"ה במשכים כו' ורש"י שם. ב"ח בפי' הר"י: וכן אסור כו'. כן פי' רי"ו בשם גאון נתינת שלום הנ"ל: ואם התחיל כו'. א"ח שם ועמ"א ובזה מתורץ דל"ק דבס"ג פ' עד סוף י"ח ואהדדי אתמר בגמ' שם אבל לפ"ז ל"ק דכריעה לפי' א"ח באינו משכים לפתחו לא הוזכר בגמ' כמ"ש מ"א: ואם אינו כו'. קאי אלעיל וכפי' רש"י ותוס' שפגעו כנ"ל: וי"א כו'. שמפני זה אמרו אסור לעשות חפציו כו' הרשב"א:
ג סָעִיף ג ס"ג אסור כו'. ה' ב' וכפי' תוס' שם ד"ה אלא כו' וכ"ש לפי' רש"י: או כו'. י"ד א' וכגי' הרי"ף ורא"ש וש"פ לצאת לדרך וע' רמזים פ"א ס"ז ופ"ב ס"ו: וטוב להחמיר כו'. שהרי לענין שאלת שלום ודאי בתפלת י"ח איירי כמש"ש מתיב כו' בפרקים כו' וה"ה לזה דהא כהדדי מיתנייא ת"ה: אבל כו' וכן אוכלים כו'. דבזה לא שייך גאוה ולהכי אמר א"ת גוך כו' ול"ק כפשטיה להורות דבמקום שלא שייך גאוה מותר ועב"י: ובין כו'. ואין אסור משום קודם קידוש דאפילו מים אסור כמ"ש בסי' רע"א כיון שלא הגיע זמן קידוש. טור בשם הרא"ש: וכן כו'. רי"ו כנ"ל:
ד סָעִיף ד ס"ד הצמא כו'. הרמב"ם לא כתב אם רצה אלא אל יתפלל כו' וכמ"ש בפ"ו דעירובין כל שאין דעתו מיושבת כו' ובספ"ד דברכות לעולם ימוד כו' אלא דבסי' צ"ח ס"ב כתב הטוש"ע ועכשיו כו' וכ' ב"י ומ"מ הרוצה לסמוך כאן על הרמב"ם הרשות בידו וז"ש אם רצה:
ה סָעִיף ה ס"ה וי"א כו'. הוא דעת הרשב"א וכמ"ש במנחה וס' ראשונה הוא דעת תר"י והרא"ש ול"ד למנחה דכאן איכא לאו דלא כו':
ו סָעִיף ו ס"ו אפי' כו'. כן פירש"י שם: והיינו כו'. דאל"כ קשיא קושיית תוס' ממש"ש י"ד ב' ומתני' כו' וערש"י שם שפי' שהקושיא הוא ממתני' כו' ואמרו שם וכ"ת בדלא כו' אמלא אפילו בדמטא מותר והוצרך רש"י לזה ממה דפריך וכ"ת כו' ואי מתפילין מאי ס"ד הא גם תפילין א"י להניח אז דזמן א' להם וכ"ת כותיקים הא טעמן של ותיקין הוא משום סמיכות גאולה לתפלה ורב לא היה חושש מדמנח תפילין בין ק"ש לתפלה לפום ס"ד והא דלא פריך גמ' מתפילין משום דבראשונה פריך אימור דאמר ריב"ק כו' ופריך ותו מי כו' ר"ל דאף בקריאה לקריאה דלא ס"ל כלל דריב"ק ולכן קא' מי סבר כו' ול"ק ותו והאמר כו' וט"ס ברש"י שם בד"ה ומתני' שכ' דהיינו עשייה וצ"ל קריאה: ואם הוא כו'. שם י"ג ב':
ז סָעִיף ז ס"ז מותר כו'. מדקאמר במתני' סמוך למנחה דוקא:
ח סָעִיף ח ס"ח בשעת כו'. כת"ק וכאבוה דשמואל ולוי ואע"ג דרב אשי קאמר לא חזינא כו' היינו בשבתא דרגלא אבל בדרך מודה וערא"ש: אם כו' ע"ל סי' נ"ח סעיף ג': ואע"פ כו' הכי כו'. גמ' שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.