Shulchan Aruch, Orach Chayim 90 — שולחן ערוך, אורח חיים צ
א הַמִּתְפַּלֵּל לֹא יַעֲמֹד לֹא עַל גַּבֵּי מִטָּה, וְלֹא עַל גַּבֵּי כִּסֵא, וְלֹא עַל גַּבֵּי סַפְסָל וַאֲפִלּוּ אֵינָן גְּבוֹהִין ג' (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מַהֲרִי"א), וְלֹא עַל גַּבֵּי מָקוֹם גָּבוֹהַּ, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה זָקֵן אוֹ חוֹלֶה, אוֹ שֶׁהָיָה כַּוָנָתוֹ לְהַשְׁמִיעַ לַצִּבּוּר.
ב שִׁעוּר מָקוֹם גָּבוֹהַּ שֶׁאָמְרוּ ג' טְפָחִים. הָיָה גָּבוֹהַּ ג' וְיֵשׁ בּוֹ ד' אַמּוֹת עַל ד' אַמּוֹת, הֲרֵי הוּא כַּעֲלִיָּה וּמֻתָּר לְהִתְפַּלֵּל בּוֹ. וְכֵן אִם הָיָה מֻקָּף מְחִצּוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ ד' עַל ד' מֻתָּר לְהִתְפַּלֵּל בּוֹ, שֶׁאֵין גָּבְהוֹ נִכָּר כֵּיוָן שֶׁחָלַק רְשׁוּת.
ג הָאֻמָּנִין שֶׁעוֹשִׂין מְלָאכָה לְבַעַל הַבַּיִת יְכוֹלִין לְהִתְפַּלֵּל בְּרֹאשׁ הַזַּיִת וּבְרֹאשׁ הַתְּאֵנָה, וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם לֹא יַעֲמֹד עַל גַּבֵּי מָקוֹם גָּבוֹהַּ וְיִתְפַּלֵּל, דְּכֵיוָן שֶׁעָלוּ לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתָּם, הָוֵי כְּמִי שֶׁעוֹלֶה לַעֲלִיָּה. וּבִשְׁאָר אִילָנוֹת צְרִיכִים לִירֵד, וְהַטַּעַם שֶׁנִּשְׁתַּנָּה הַזַּיִת מִשְּׁאָר אִילָנוֹת, מִפְּנֵי שֶּׁיֵּשׁ לָהֶם עֲנָפִים הַרְבֵּה יוֹתֵר מִשְּׁאָר אִילָנוֹת, וְיֵשׁ טֹרַח גָּדוֹל בַּעֲלִיָּתָם וּבְירִידָתָם, וְיִתְבַּטְּלוּ מִמְּלַאכְתָּם וּלְפִיכָךְ אָמְרוּ שֶׁיִּתְפַּלֵּל שָׁם. אֲבָל שְׁאָר אִילָנוֹת דְּלֵיכָּא בִּטּוּל, יֵרְדוּ. וּבַעַל הַבַּיִת, אֲפִלּוּ מֵרֹאשׁ הַזַּיִת וְהַתְּאֵנָה צָרִיךְ לִירֵד לְהִתְפַּלֵּל, דְּהָא אֵינוֹ מְשֻׁעְבָּד לִמְלָאכָה שֶׁהוּא בִּרְשׁוּת עַצְמוֹ. וְאִם הֵקֵלּוּ אֵצֶל פּוֹעֲלִים מִפְּנֵי בִּטּוּל מְלָאכָה, לֹא הֵקֵלּוּ אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת.
ד צָרִיךְ לִפְתֹּחַ פְּתָחִים אוֹ חַלּוֹנוֹת כְּנֶגֶד יְרוּשָׁלַיִם כְּדֵי לְהִתְפַּלֵּל כְּנֶגְדָּן, וְטוֹב שֶׁיִּהְיוּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת י"ב חַלּוֹנוֹת:
ה לֹא יִתְפַּלֵּל בְּמָקוֹם פָּרוּץ כְּמוֹ בְּשָׂדֶה, מִפְּנֵי שֶׁכְּשֶׁהוּא בִּמְקוֹם צְנִיעוּת חָלָה עָלָיו אֵימַת מֶלֶךְ, וְלִבּוֹ נִשְׁבָּר.
ו וְלֹא בְּחֻרְבָּה, מִפְּנֵי חֲשָׁד וּמִפְּנֵי הַמַּפֹּלֶת, וּמִפְּנֵי הַמַּזִּיקִים.
ז וְלֹא אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת, אִם אֵינוֹ מַחֲזִיר פָּנָיו לְבֵית הַכְּנֶסֶת. וַאֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת הוּא הַצַּד שֶׁפֶּתַח פָּתוּחַ בּוֹ, וְהוּא הֵפֶךְ הַצַּד שֶׁפּוֹנִים אֵלָיו הַקָּהָל כְּשֶׁמִּתְפַּלְּלִים. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים בְּהֶפֶךְ, וְרָאוּי לָחוּשׁ לְדִבְרֵי שְׁנֵיהֶם, וְגַם כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל בִּשְׁאָר צְדָדִים חוּץ לְבֵית הַכְּנֶסֶת יֵשׁ לְהַחְמִיר שֶׁיַּחֲזִיר פָּנָיו לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְכָל זֶה כְּשֶׁנִּכָּר שֶׁמַּחֲזִיר אֲחוֹרָיו לְבֵית הַכְּנֶסֶת, אֲבָל אִם הוּא מִתְפַּלֵּל בְּבַיִת הַסָמוּךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וּפָנָיו כְּנֶגֶד אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כָּרָאוּי, וַאֲחוֹרָיו לְכֹתֶל בֵּיתוֹ שֶׁהוּא כֹּתֶל בֵּית הַכְּנֶסֶת, מֻתָּר, שֶׁאֵינוֹ נִכָּר שֶׁמַּחֲזִיר פָּנָיו מִבֵּית הַכְּנֶסֶת.
ח אָסוּר לַעֲבֹר חוּץ לְבֵית הַכְּנֶסֶת בַּצַּד שֶׁהַפֶּתַח פָּתוּחַ בּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִים, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּכוֹפֵר, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ נִכְנָס לְהִתְפַּלֵּל. וְאִם נוֹשֵׂא מַשּׂאוֹי אוֹ שֶׁלָּבוּשׁ תְּפִלִּין, אוֹ שֶׁיֵּשׁ בֵּית הַכְּנֶסֶת אַחֵר בָּעִיר, אוֹ שֶׁיֵּשׁ לְבֵית הַכְּנֶסֶת זֶה פֶּתַח אַחֵר, אוֹ שֶׁרוֹכֵב עַל הַבְּהֵמָה מֻתָּר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רי"ו).
ט יִשְׁתַּדֵּל אָדָם לְהִתְפַּלֵּל בְּבֵית הַכְּנֶסֶת עִם הַצִּבּוּר, וְאִם הוּא אָנוּס שֶׁאֵינוֹ יָכֹל לָבוֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת, יְכַוֵּן לְהִתְפַּלֵּל בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין. וְה"ה בְּנֵי אָדָם הַדָּרִים בְּיִשּׁוּבִים, וְאֵין לָהֶם מִנְיָן, מִכָּל מָקוֹם יִתְפַּלְּלוּ שַׁחֲרִית וְעַרְבִית בִּזְמַן שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִים (סְמַ"ג) וְכֵן אִם נֶאֱנַס וְלֹא הִתְפַּלֵּל בְּשָׁעָה שֶׁהִתְפַּלְּלוּ הַצִּבּוּר, וְהוּא מִתְפַּלֵּל בְּיָחִיד, אַף עַל פִּי כֵן יִתְפַּלֵּל בְּבֵית הַכְּנֶסֶת.
י כְּשֶׁעוֹמֵד עִם הַצִּבּוּר, אָסוּר לוֹ לְהַקְדִּים תְּפִלָּתוֹ לִתְפִלַּת צִבּוּר, אֶלָּא אִם כֵּן הַשָּׁעָה עוֹבֶרֶת, וְאֵין הַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִים, לְפִי שֶׁמַּאֲרִיכִים בְּפִיּוּטִים אוֹ לְסִבָּה אַחֶרֶת: אֲבָל בְּלֹא שָׁעָה עוֹבֶרֶת, יִתְפַּלֵּל הַפִּיּוּטִים וְהַתְּחִנּוֹת עִם הַצִּבּוּר, וְלֹא יִפְרֹשׁ מִן הַצִּבּוּר, אֲפִלּוּ לַעֲסֹק בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וְעַיֵּן לְעֵיל סי' ס"ח.
יא מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּעִירוֹ, וְאֵינוֹ נִכְנָס בּוֹ לְהִתְפַּלֵּל, נִקְרָא שָׁכֵן רַע, וְגוֹרֵם גָּלוּת לוֹ וּלְבָנָיו.
יב מִצְוָה לָרוּץ כְּשֶׁהוֹלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְכֵן לְכָל דְּבַר מִצְוָה, אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת שֶׁאָסוּר לִפְסֹעַ פְּסִיעָה גַּסָה. אֲבָל כְּשֶׁיּוֹצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת אָסוּר לָרוּץ.
יג מֻתָּר לָרֹק בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְדוֹרְסוֹ בְּרַגְלוֹ, אוֹ מְכַסֶהוּ בְּגֶמִי.
יד יַשְׁכִּים אָדָם לְבֵית הַכְּנֶסֶת, כְּדֵי שֶׁיִּמָּנֶה עִם הַי' הָרִאשׁוֹנִים.
טו אִם נִשְׁאַר אָדָם יְחִידִי, מִתְפַּלֵּל בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁבַּשָּׂדוֹת, אוֹ אֲפִלּוּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁבָּעִיר, אִם הִיא תְּפִלַּת עַרְבִית שֶׁמִּתְפַּלְּלִין בַּלַּיְלָה חַיָּב חֲבֵרוֹ לְהַמְתִּין לוֹ עַד שֶׁיְּסַיֵּם תְּפִלָּתוֹ, כְּדֵי, שֶׁלֹּא יִתְבַּלְבֵּל בִּתְפִלָּתוֹ. וְיֵשׁ מַחְמִירִין אֲפִלּוּ בַּיּוֹם, וּבְבָתֵּי הַכְּנֶסֶת שֶׁלָּנוּ שֶׁהֵם בָּעִיר (הַטּוּר וּמָרְדְּכַי בְּשֵׁם ר"י וְהָר"י פ"ק דִּבְרָכוֹת) וְאִם מַאֲרִיךְ בְּבַקָּשׁוֹת וְתַחֲנוּנִים, אֵינוֹ חַיָּב לְהַמְתִּין לוֹ.
טז הַהוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ, וְהִגִּיעַ לָעִיר וְרוֹצֶה לָלוּן בָּהּ, אִם לְפָנָיו עַד ד' מִילִין מָקוֹם שֶׁמִּתְפַּלְּלִים בְּי', צָרִיךְ לֵילֵךְ שָׁם וּלְאַחֲרָיו צָרִיךְ לַחֲזֹר עַד מִיל כְּדֵי לְהִתְפַּלֵּל בְּי'.
יז יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁמִּכָּל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יַשְׁכִּים אָדָם לֵילֵךְ מֵעִיר שֶׁמִּתְפַּלְּלִים בָּהּ בְּי', אִם יָכוֹל לָבוֹא לִמְחוֹז חֶפְצוֹ בְּעוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, וְשֶׁלֹּא יְהֵא צָרִיךְ לָלֶכֶת יְחִידִי אַחַר הַתְּפִלָּה.
יח בֵּית הַמִּדְרָשׁ קָבוּעַ קָדוֹשׁ יוֹתֵר מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, וּמִצְוָה לְהִתְפַּלֵּל בּוֹ יוֹתֵר מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, וְהוּא שֶׁיִּתְפַּלֵּל בְּי': הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִילוּ בְּלֹא י' עָדִיף לְהִתְפַּלֵּל בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ הַקָּבוּעַ לוֹ, וְדַוְקָא מִי שֶׁתּוֹרָתוֹ אֻמָּנוּתוֹ וְאֵינוֹ מִתְבַּטֵּל בְּלָאו הָכֵי (תר"י פֶּרֶק קַמָּא דִּבְרָכוֹת) וַאֲפִלּוּ הָכֵי לֹא יַרְגִּיל עַצְמוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן, שֶׁלֹּא יִלְמְדוּ עַמֵּי הָאָרֶץ מִמֶּנּוּ, וְיִתְבַּטְּלוּ מִבֵּית הַכְּנֶסֶת (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל ד' וְהַטּוּר) וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בִּזְמַן שֶׁהַצִּבּוּר אוֹמְרִים סְלִיחוֹת וּתְחִנּוֹת (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי הַחֲדָשִׁים).
יט יִקְבַּע מָקוֹם לִתְפִלָּתוֹ, שֶׁלֹּא יְשַׁנֶּהוּ אִם לֹא לְצֹרֶךְ. וְאֵין דַּי לוֹ בְּמַה שֶּׁיִּקְבַּע לוֹ בֵּית הַכְּנֶסֶת לְהִתְפַּלֵּל, אֶלָּא גַּם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁקָּבוּעַ בָּהּ צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ מָקוֹם קָבוּעַ.
כ יִכָּנֵס שִׁעוּר שְׁנֵי פְּתָחִים, וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל. יֵשׁ מְפָרְשִׁים שִׁעוּר שְׁנֵי פְּתָחִים, דְּהַיְנוּ ח' טְפָחִים. יִכָּנֵס לְפָנִים שֶׁלֹּא יֵשֵׁב אֵצֶל הַפֶּתַח, שֶׁנִּרְאֶה כְּמַשָּׂאוֹ יְשִׁיבַת בֵּית הַכְּנֶסֶת, וּלְפִי זֶה אִם יֵשׁ לוֹ מָקוֹם מְיֻחָד אֵצֶל הַפֶּתַח, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים שֶׁהַטַּעַם מִפְּנֵי שֶׁמַּבִּיט לַחוּץ, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן. וּלְפִי זֶה אִם אֵינוֹ פָּתוּחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים שֶׁלֹּא יְמַהֵר לְהִתְפַּלֵּל מִיָּד כְּשֶׁנִּכְנָס, אֶלָּא יִשְׁהֶה שִׁעוּר שְׁנֵי פְּתָחִים, וְנָכוֹן לָחוּשׁ לְכָל הַפֵּרוּשִׁים.
כא צָרִיךְ שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר חוֹצֵץ בֵּינוֹ וּבֵין הַקִּיר, וְדָבָר קָבוּעַ כְּגוֹן אָרוֹן וְתֵבָה, אֵינָם חוֹצְצִים. וְלֹא חָשִׁיב חֲצִיצָה רַק בְּדָבָר גָּדוֹל שֶׁגָּבְהוֹ י' וְרָחְבּוֹ ד', אֲבָל דָּבָר קָטָן לֹא חָשִׁיב הֶפְסֵק (אַבּוּדַרְהַם וְאָרְחוֹת חַיִּים בְּשֵׁם הָרַאֲבָ"ד) וְכֵן בַּעֲלֵי חַיִּים אֵינָם חוֹצְצִים, וַאֲפִלּוּ אָדָם אֵינוֹ חוֹצֵץ: הַגָּה: וְלִי נִרְאֶה דְּבַעֲלֵי חַיִּים חוֹצְצִים וְאָדָם אֵינוֹ חוֹצֵץ, וְכֵן נִרְאֶה סְבָרַת הַפּוֹסְקִים, וְאֶפְשָׁר דְּנָפַל טָעוּת בַּסְּפָרִים.
כב וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ לִזָּהֵר מִלְּהִתְפַּלֵּל אֲחוֹרֵי שׁוּם אָדָם, וְטוֹב לָחוּשׁ לִדְבָרָיו.
כג הַבְּגָדִים הַמְצֻיָּרִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן בּוֹלְטוֹת, אֵין נָכוֹן לְהִתְפַּלֵּל כְּנֶגְדָּם, וְאִם יִקְרֶה לוֹ לְהִתְפַּלֵּל כְּנֶגֶד בֶּגֶד אוֹ כֹּתֶל מְצֻיָּר, יַעֲלִים עֵינָיו: הַגָּה: וְלָכֵן אָסוּר גַּם כֵּן לָצוּר צִיּוּרִים בַּסְּפָרִים שֶׁמִּתְפַּלְּלִים מֵהֶם, שֶׁלֹּא תִּתְבַּטֵּל הַכַּוָּנָה (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק כָּל הַצְלָמִים) אֲבָל בְּגָדִים שֶׁמְּצֻיָּר עֲלֵיהֶם דִּבְרֵי תְּפִלּוֹת, אֲפִלּוּ לֵישֵׁב עֲלֵיהֶם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אָסוּר (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ סִימָן ב' כְּלָל ה').
כד לֹא יִתְפַּלֵּל בְּצַד רַבּוֹ, וְלֹא אֲחוֹרֵי רַבּוֹ, וְלֹא לְפָנָיו. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא לְהִתְפַּלֵּל בְּיָחִיד, אֲבָל בְּצִבּוּר אִם כָּךְ הוּא סֵדֶר יְשִׁיבָתוֹ, אֵין לָחוּשׁ אִם מִתְפַּלֵּל לְפָנָיו אוֹ אֲחוֹרָיו (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מהרי"א וְאֹהֶל מוֹעֵד) וְאַף עַל פִּי שֶׁטּוֹב לְהַחְמִיר, הַמִּנְהָג לְהָקֵל. אִם הִרְחִיק ד' אַמּוֹת מֻתָּר וְעַיֵּן בְּיוֹרֵה דֵּעָה סִימָן רמ"ב סָעִיף ט"ז.
כה תַּלְמִיד חָבֵר מֻתָּר לְהִתְפַּלֵּל אֲחוֹרִי רַבּוֹ.
כו כָּל מָקוֹם שֶׁאֵין קוֹרִין בּוֹ קְרִיאַת שְׁמַע, אֵין מִתְפַּלְּלִים בּוֹ, וּכְשֵׁם שֶׁמַּרְחִיקִים מִצּוֹאָה וּמֵי רַגְלַיִם וְרֵיחַ רַע, וּמִן הַמֵּת וּמֵרְאִיַּת הָעֶרְוָה לִקְרִיאַת שְׁמַע, כָּךְ מַרְחִיקִין לִתְפִלָּה.
כז הָיָה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה וְהִשְׁתִּין תִּינוֹק בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, יִשְׁתֹּק עַד שֶׁיָּבִיאוּ מַיִם לְהָטִיל עַל הַמֵּי רַגְלַיִם, אוֹ יְהַלֵּךְ לְפָנָיו ד' אַמּוֹת, אוֹ לִצְדָדָיו, אוֹ יֵצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת וְיִגְמֹר תְּפִלָּתוֹ: הַגָּה: וְיוֹתֵר טוֹב לֵילֵךְ לְמָקוֹם אַחֵר וְלֹא לִשְׁתֹּק, שֶׁמָּא יִשְׁהֶה כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כֻּלָּהּ, וְיִצְטָרֵךְ לַחֲזֹר לְרֹאשׁ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רוֹקֵחַ סִימָן רכ"ד) וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ע"ט:
English Summary
A high-level overview of the main points in this siman and how the poskim discuss them. It is not the final word on any halacha.
Where Tefillah is said and how: the place one prays, praying with the congregation in shul, conduct around the shul, and what stands between the one praying and the wall.
seifim 1–3 The Aruch HaShulchan, based on the Rambam, notes that the rules about the place of Tefillah do not invalidate it after the fact. The Mechaber writes that one does not pray standing on any raised place, such as a bench, a chair or a bed. The Rema adds that this applies to furniture even lower than three tefachim (handbreadths); the Aruch HaShulchan attributes that line to the Rema. The exceptions are an old or sick person (from the Tosefta, as the Gra notes) and one who stands there so the congregation can hear him (from the Orchot Chaim and other poskim, as the Gra notes). Getting down from the bed is hard for an old or sick person.
The Magen Avraham and the Mishnah Berurah explain that a person standing on furniture fears falling and cannot concentrate. The Mishnah Berurah adds that a raised place is forbidden because there is no haughtiness before Hashem, as the verse says, "Out of the depths I called You, Hashem." The Bach and the Taz permit furniture lower than three tefachim. The Mishnah Berurah cites the Eliyah Rabbah, who rules like the Shulchan Aruch.
The Mechaber writes that a raised place means three tefachim. Praying there is permitted in two cases. The first is a raised area four amot by four amot, which is like an upper story. The second is a raised area enclosed by partitions, because it is a separate area and its height is not noticed. Workers for an employer may pray at the top of an olive tree or a fig tree. These trees have many branches, and climbing down and up would cost much work time. From other trees the workers climb down. The employer himself always climbs down, since he is not bound to work for anyone else.
seifim 4–6 The Mechaber writes that one opens doors or windows toward Yerushalayim to pray facing them. It is good for a shul to have twelve windows. The Magen Avraham and the Mishnah Berurah explain that windows matter even though the eyes look down during Tefillah. When concentration lapses, one lifts the eyes toward the heavens to awaken it.
The Mechaber rules out praying in an open place such as a field. In an enclosed, private place the awe of the King comes upon a person and his heart is humbled (following Rashi, as the Gra notes). The Mishnah Berurah writes that travelers may pray in a field, preferably among trees.
Nor does one pray in a ruin, for three reasons: people may suspect him (of meeting an immoral woman there), it may collapse, and mazikin (harmful spirits) may be there. The Magen Avraham and the Mishnah Berurah explain that each concern falls away in its own case. A ruin out in a field raises no suspicion. A sturdy ruin will not collapse. Two people together need not fear mazikin, unless the place is known for them.
seifim 7–8 The Mechaber forbids praying outside behind the shul unless one faces the shul. There are two explanations of "behind." The first says it is the entrance side, opposite the direction the congregation faces. The second says the reverse. The Mechaber says to heed both. The Magen Avraham and the Mishnah Berurah explain that this means praying only on the entrance side, facing the shul. The Mishnah Berurah adds that even this is only when one is pressed, since the mitzvah is to pray inside the shul.
The Mechaber forbids walking past the shul on its entrance side while the congregation is praying. Passing by without going in makes him look like a kofer (one who rejects the faith). The Shulchan Aruch permits passing in five cases: when he carries a load, when he wears tefillin, when he rides an animal, when there is another shul in town, or when the shul has another entrance. The Mishnah Berurah explains that tefillin show he bears the yoke of Heaven.
seifim 9–11, 14 The Mechaber writes that a person should make the effort to pray in shul with the congregation. One who is prevented from coming prays at the time the congregation prays. The Rema adds the same for people in settlements without a minyan. One who missed the congregation's Tefillah still prays in the shul, even alone. The Mishnah Berurah explains that the shul is a fixed place of holiness, where Tefillah is better received. He counts being weak, even without illness, as being prevented. He also counts the risk of an actual monetary loss, but not the loss of a profit. He stresses that the heart of Tefillah with a minyan is ten adult men saying Shemoneh Esrei together, not only hearing Kaddish, Kedushah and Barchu.
The Mechaber forbids one standing with the congregation to pray before they do. The exception is when the time for Tefillah will pass because the congregation lengthens the piyyutim. Otherwise he says the piyyutim with them and does not separate from them, even to learn Torah. The Mishnah Berurah cites the Orchot Chaim, who says that praying ahead of them is like disgracing the congregation.
The Mechaber calls one who does not go into his town's shul to pray a bad neighbor, and says he brings exile on himself and his children. The Magen Avraham and the Mishnah Berurah add that where there are two shuls, it is good to go to the farther one, since there is reward for the steps. The Mechaber writes that one should come early to be counted among the first ten. The Magen Avraham and the Mishnah Berurah add that this counts only if he also prays with them.
seifim 12–13 The Mechaber writes that running to shul, and to any mitzvah, is itself a mitzvah. This applies even on Shabbat, when long strides are otherwise forbidden. It is forbidden to run when leaving the shul. The Mishnah Berurah explains that one runs only up to the entrance and walks inside with awe. Running out shows that staying in shul was a burden. One who leaves in order to return, or to learn in the beit midrash, should run. The Mechaber permits spitting in shul and treading on it or covering it with reeds. The Taz and the Mishnah Berurah limit this to times other than Shemoneh Esrei.
seifim 15–17 The Mechaber writes about one person left praying alone at the end. In a shul out in the fields, or in town at Arvit at night, his friend must wait until he finishes, so that he is not unsettled. The Shulchan Aruch records that some are strict even by day in our shuls in town. If he draws out personal requests, his friend need not wait. The Magen Avraham, the Taz and the Mishnah Berurah limit this to two who came in together. One who came in too late to finish with the others has shown that he does not fear being left alone. The Mishnah Berurah adds that waiting even then is middat chassidut (a measure of piety).
A traveler reaches a town where he wants to spend the night. The Mechaber writes that he must go on up to four mil ahead to reach a place that prays with ten, or go back up to one mil. The Mishnah Berurah adds that he must go only if he will not walk alone and will arrive while it is still day. One who lives within a mil of a minyan must go there. The Mishnah Berurah writes that he goes each morning but not at night. The Aruch HaShulchan writes that he goes morning and evening.
The Mechaber records a view about leaving early, before the minyan, from a town that prays with ten. That view holds that he should not leave if he can still reach his destination by day and will not need to travel alone after praying.
seifim 18–19 The Mechaber writes that a fixed beit midrash is holier than a shul. Praying there is a greater mitzvah, provided there are ten. The Rema adds a view that even without ten, it is better to pray in one's fixed beit midrash. This applies only to one whose Torah is his occupation, who does not otherwise stop learning. Even he should not make a habit of it, lest unlearned people learn from him and stay away from shul. All the more, one should not learn Torah in shul while the congregation says Selichot and supplications.
The Mishnah Berurah writes that a beit midrash fixed for public Torah study is holier than a shul. Praying there with ten is better even for one who does not learn there. The Aruch HaShulchan limits the preference to a talmid chacham who learns there. The Mechaber writes that one should fix a place for Tefillah: not only a fixed shul, but a fixed place inside it. The Magen Avraham and the Mishnah Berurah count anywhere within four amot as one place.
seif 20 The Mechaber writes that one goes in "the measure of two doorways" before praying, and he gives three explanations. The first is to go eight tefachim inside rather than sit by the door, which looks as if being in shul were a burden. The second is not to stand where he looks out a door open to the street and cannot concentrate. The third is not to pray at once on entering but to wait that long. He writes that it is proper to heed all three. The Mishnah Berurah explains that the waiting lets the mind settle, so one prays with concentration.
seifim 21–23 The Mechaber writes that nothing should stand between the one praying and the wall. Fixed items such as the aron and the teivah do not interpose. Only an item ten tefachim high and four wide counts. He writes that animals, and even a person, do not interpose. The Rema holds that animals do interpose and a person does not, and suggests that the texts may be in error. The Mechaber cites a view to avoid praying behind any person, and calls it good to heed. The Mishnah Berurah, citing the Ma'amar Mordechai, writes that in a shul this cannot be avoided, so it is only a caution where possible.
The Taz holds that anything used for Tefillah does not interpose, such as a shtender (lectern) that holds the siddur, and the Mishnah Berurah cites him. The Taz and the Mishnah Berurah add that keeping nothing between oneself and the wall is only the best way of doing the mitzvah, and it is not forbidden when there is no room. In a crowded room one does not leave to pray elsewhere. Instead he closes his eyes or prays from the siddur.
The Mechaber writes that praying facing a garment with pictures on it, even flat ones, is not proper. One who must do so averts his eyes. The Rema forbids drawing pictures in siddurim, so that concentration is not lost. The Magen Avraham and the Mishnah Berurah add that pictures on a shul wall belong above a man's height.
seifim 24–25 The Mechaber writes that one does not pray beside his rav, behind him, or in front of him. The Mishnah Berurah explains each case. Praying beside him looks like claiming to be his equal. Praying behind him looks arrogant, or may hold the rav up from taking his three steps back. Praying in front of him is plainly disrespectful. The Mishnah Berurah defines the rav as the teacher from whom one gained most of his wisdom.
The Rema adds, which the Aruch HaShulchan also brings, that this applies only when praying alone. In a congregation where this is the seating order, there is no concern. The same passage adds that being strict is good, but the custom is lenient. At four amot away it is permitted. The Aruch HaShulchan writes that it is proper to be strict in practice. The Mechaber permits a talmid chaver (a student who is also a colleague) to pray behind his rav. The Magen Avraham and the Mishnah Berurah add that he may not pray in front of him.
seifim 26–27 The Mechaber writes that one does not pray where Kriyat Shema may not be said. Tefillah keeps the same distance from filth, bad smells, a corpse and exposed nakedness. If a child urinated in shul while one stood in Tefillah, he has three choices. He may stand silent until water is poured on it, walk four amot forward or to the side, or leave the shul and finish there. The Rema writes that going elsewhere is better than waiting in silence. If he waits too long, the pause may last as long as it takes to say the whole Tefillah, and he must start again.
The Mishnah Berurah forbids speaking during Tefillah to ask for water, since the prohibition of urine is rabbinic. Others may be praying near a child's feces without knowing it. When there is no other way to warn them, he permits speaking, since their prohibition is from the Torah. The Aruch HaShulchan disagrees. He holds that one goes elsewhere and signals to the congregation.
This English summary is for review purposes only. It is not a halachic source and is not to be used for a halachic ruling. Suggestions or corrections are welcome: please add them to the comments section below. Go to the comments ↓ Each comment is reviewed by a TorahSages editor.
English summary © 2026 TorahSages · CC BY-NC-ND 4.0 · torahsages.com/library/shulchan-aruch/orach-chayim/90 · Copyright & Licensing
מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah
סָעִיף א
א (א) ואפילו וכו' - מפני שכשהוא עומד עליהם הוא טרוד וירא שמא יפול ולא יוכל לכוין בתפלתו ולפ"ז מה שהתירו בסמוך בזקן וחולה אף דאין בו משום גבהות מ"מ יאסר לעמוד מחמת ביעתותא צ"ל הטעם דלא הטריחוהו חכמים והתירוהו להתפלל עליהם במה שייטב לו בישיבה או בעמידה או י"ל דמיירי שם בגווני דליכא ביעתותא: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) אינן גבוהין ג' - והב"ח והט"ז מתירין אבל הא"ר פוסק כהש"ע: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) ולא ע"ג וכו' - לפי שאין גבהות לפני המקום שנא' ממעמקים קראתיך ה': ש"ע סָעִיף א
ד (ד) זקן או חולה - שקשה לו לירד מעל המטה: ש"ע סָעִיף א
ה (ה) להשמיע לצבור - דמותר לו לעמוד ע"ג מקום גבוה ואפילו ע"ג כסא או ספסל ואין בזה משום גבהות ויש מן האחרונים שכתבו דהיכא דיש בו משום ביעתותא אפילו להשמיע לצבור אסור. כתב המ"א שעכשיו נהגו שהמקום שהש"ץ עומד עליו הוא עמוק משאר בהכ"נ משום ממעמקים קראתיך ה' ולכן נקרא הש"ץ בכ"מ יורד לפני התיבה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ו (ו) מקום גבוה וכו' - פי' אפילו הוא ארעא סמיכתא וגובה ג"ט אסור לעמוד עליו להתפלל אבל פחות מזה אין גבהו ניכר: ש"ע סָעִיף ב
ז (ז) מוקף מחיצות - ובימה חדשה שבבהכ"נ שעדיין לא הוקפה מחיצות פשוט דאסור להתפלל עליה ומיהו לענין שמש שמקומו לעמוד שם בקביעות לצרכי בהכ"נ נראה דמותר כמו לענין אומנין בס"ג [פמ"ג]: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ח (ח) או חלונות - ואפילו בבהכ"נ כשמתפלל עם הצבור נכון ליזהר בזה וכ"ש כשמתפלל בבית ביחידי דצריך ליזהר בזה לכתחילה וכדאיתא בגמרא דלא יתפלל אדם אלא בבית שיש בו חלונות ואע"ג דצריך שיתן עיניו למטה וכמ"ש סימן צ"ה ס"ב ומה נ"מ בהחלונות מ"מ כשנתבטלה כוונתו ישא עיניו לשמים לעורר הכוונה: ש"ע סָעִיף ד
ט (ט) י"ב חלונות - לאיזה צד שירצה ובתנאי שיהיה גם בצד שמתפלל לקבל ירושלים [פמ"ג]: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
י (י) לא יתפלל - ובגמרא איתא דחצוף הוא מי שעובר ע"ז וכתב הפמ"ג דע"כ אם נזדמן לו בית שאין בו חלונות ובקעה טוב יותר להתפלל בבית שאין בו חלונות: ש"ע סָעִיף ה
יא (יא) במקום פרוץ - והנה לחד תירוצא דתוספות אם הוא עומד בצד הדרך במקום שאין מתיירא שיפסיקוהו עוברי דרכים שרי אך בב"י ממאן בדבריהם והנה אף שהמ"א ושארי אחרונים מיישבים לדברי התוס' מ"מ כתבו שבזוהר משמע שיש להתפלל דוקא בבית. ועוברי דרכים לכ"ע מותרים להתפלל בשדה ומ"מ כשיש שם אילנות טוב יותר שיעמוד שם ביניהם ויתפלל אם אין קשה עליו איחור דרכו דמקום צנוע הוא קצת עי"ז וכשהוא בביתו אין לסמוך ע"ז: ש"ע סָעִיף ה
יב (יב) כמו בשדה - ובמקום שהוא מוקף מחיצות אע"פ שאינו מקורה שפיר דמי: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יג (יג) ולא בחורבה - מוכח בגמרא דמוטב להתפלל בדרך מבחורבה ואפילו היכא דליכא בה כ"א טעם אחד ואם הוא מתיירא שיפסיקוהו עוברי דרכים יתפלל תפלה קצרה עיין סימן ק"י: ש"ע סָעִיף ו
יד (יד) מפני חשד - שיחשדוהו שיש לו זונה מוכנת שם ואם החורבה עומדת בשדה אין לחוש בה לחשד שאין זונה מצויה בשדה וה"ה אם אשתו עמו ג"כ ליכא למיחש לחשד ואם היא חורבה בריאה וחזקה ליכא למיחש בה למפולת ואם שנים נכנסין בה אין לחוש למזיקין שלאחד נראה ומזיק ולשנים נראה ואינו מזיק ולג' אין נראה כלל אם לא במקום שידוע שרגילין שם מזיקין ואבוקה כשנים וירח כשלשה לפיכך אם הם שנים מותר ליכנס בה אם היא בריאה וחזקה ועומדת בשדה [פמ"ג]: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
טו (טו) אחורי בהכ"נ - בתשובת יד אליהו סימן ז' כתב דנ"ל מה שאמרו גבי המתפלל אחורי בהכ"נ לא שייך אלא דוקא כשהצבור מתפללים תפילת י"ח והוא ג"כ מתפלל י"ח עי"ש ובספר מאמר מרדכי חולק עליו: ש"ע סָעִיף ז
טז (טז) הקהל - כלומר דמיירי במתפלל באותו צד שהפתח פתוח שם דהיינו בצד מערב לפיכך אם מחזיר פניו כלפי בהכ"נ נמצא שמתפלל לאותו צד שהצבור מתפללין וע"כ לא נקרא רשע אבל אם מחזיר פניו מבהכ"נ נמצא מתפלל היפך מהצבור שהם מתפללין למזרח והוא למערב וע"כ נקרא רשע שנראה כשתי רשויות ח"ו ולפי פירוש זה אם עומד אחורי בהכ"נ בצד מזרח והופך מבהכ"נ ומתפלל לצד מזרח כמו שהצבור מתפללין ג"כ אינו נקרא רשע: ש"ע סָעִיף ז
יז (יז) בהיפך - הוא דעת ר"י הובא בתוס' שם דמפרש אחורי בהכ"נ היינו אחורי כותל מזרחי שאין שם פתחים וכשעומד אחורי אותו כותל ואחוריו כלפי הכותל אע"פ שפניו כלפי רוח מזרח ונמצא מתפלל לרוח שכל הצבור מתפללין אפ"ה נקרא רשע כי הוא מכלל אותם שנאמר עליהם ואחוריהם אל היכל ד' אבל אם מהדר אפיה לבי כנישתא אע"פ שנמצא שהוא מתפלל כלפי רוח מערב וכל הקהל כנגד רוח מזרח לית לן בה כיון שכל הקהל מתפללין כלפי כותל מזרחי ששם ההיכל והוא פניו ג"כ כלפי אותו הכותל אין לחוש: ש"ע סָעִיף ז
יח (יח) שניהם - שלא יתפלל אלא במערב ויחזיר פניו לבהכ"נ ואף דזה מותר לכ"ע מ"מ לא שרי אלא מדוחק הלא"ה מצוה להתפלל בבהכ"נ כמ"ש בסעיף ט': ש"ע סָעִיף ז
יט (יט) בשאר צדדים - דהיינו בצפון או בדרום ומיירי בשאי אפשר לו להפוך פניו למזרח כגון שיש צואה לפניו כמלא עיניו הא לאו הכי עדיף טפי שיהפוך פניו למזרח ומ"מ גם בכל זה לא שרי אלא מדוחק כמש"כ בס"ק הקודם: ש"ע סָעִיף ז
כ (כ) שיחזיר פניו - כדי שלא יהיה אחוריו נגד בהכ"נ ואף שאכתי אינו מתפלל לרוח שהצבור מתפללין מ"מ כיון שאינו מתפלל בהיפך לית לן בה וכ"ז כשעומד בצפון בהכ"נ או בדרומו אבל כשעומד במזרחו או במערבו אסור אף אם רוצה להטות עצמו לצפונו או לדרומו: ש"ע סָעִיף ז
כא (כא) לבהכ"נ - וה"ה בעזרות הבנויות בכותל מזרחי שרי להתפלל שם דחדר הוא ואין נראה כאחוריו לבית הכנסת וכ"כ השכנה"ג שראה קהלות רבות שעזרותיהם לצד מזרח ומתפללין ופניהם כלפי מזרח ואחוריהם כלפי כותל מזרחי שבבהכ"נ ומ"מ יותר טוב בעת שבונים העזרות לעשותו בצד אחר לא בצד מזרח כי יש מפקפקים בזה עיין בא"ר: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
כב (כב) בצד שהפתח וכו' - עיין בביאור הגר"א: ש"ע סָעִיף ח
כג (כג) שהצבור מתפללים - עיין בפמ"ג שיש להחמיר אפילו בעת ק"ש ופסוקי דזמרה: ש"ע סָעִיף ח
כד (כד) או שלבוש וכו' - דנראה שעול מלכותו עליו ולא יבואו לחשדו: ש"ע סָעִיף ח
כה (כה) או שיש ב"ה וכו' - נ"ל דה"ה אם רגילין בבהכ"נ הזה לעשות כמה מנינים ג"כ שרי דלא יבואו לחשדו: ש"ע סָעִיף ח
כו (כו) או שרוכב - שניכר שמפני שהוא טרוד בשמירת הבהמה אינו נכנס: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
כז (כז) להתפלל בבהכ"נ - ואפילו אם יש לו עשרה בביתו ישתדל בבהכ"נ ועיין בסי"ח במ"ב ס"ק נ"ד: ש"ע סָעִיף ט
כח (כח) עם הצבור - מפני שאין הקב"ה מואס בתפלת הצבור ואפילו היה בהם חוטאים לא ימנע מלהתפלל עמהם. אם יש לו שתי בתי כנסיות ואחד יש בו ברוב עם מצוה להתפלל בו יותר. כתבו האחרונים דאם יש בבהכ"נ של רוב עם רוב בלבול ואין אדם שומע לא תפלה ולא קה"ת מוטב להתפלל בביתו בעשרה. ובהכ"נ ביחיד ובביתו בעשרה תפלת צבור עדיף ואפילו יכול לשמוע קדיש וברכו אפ"ה תפלת צבור עדיף [פמ"ג]. ועיקר תפלה בצבור הוא תפלת י"ח דהיינו שיתפללו עשרה אנשים שהם גדולים ביחד ולא כמו שחושבין ההמון שעיקר להתפלל בעשרה הוא רק לשמוע קדיש וקדושה וברכו ולכן אינם מקפידין רק שיהיו י' בבהכ"נ וזהו טעות ולכן חוב על האדם למהר לבוא לבהכ"נ כדי שיגיע להתפלל י"ח בצבור [ח"א]. מי שהולך בשבת ויו"ט בהשכמה להתפלל במנין עשרה כי רוב צבור מאחרים תפלתם ובאותו מנין מתפללים גם תפלת מוסף תיכף אחר תפלת שחרית ויש זמן אח"כ לילך לבהכ"נ יותר טוב לילך להתפלל מוסף עם הצבור בבהכ"נ דברוב עם הדרת מלך כ"כ בתשובת יד אליהו סימן מ"ב ודוקא אם מקום מיוחד לתפלתו הוא בבהכ"נ אבל אם אין מקומו מיוחד להתפלל בבהכ"נ טוב יותר שיתפלל כל התפלה במקום אחד. כתב בתשובת רדב"ז תפוס שהשר נתן לו רשות יום אחד להתפלל עם הצבור במנין איזה יום שירצה יתפלל אותו יום תיכף ולא יחמיץ המצוה להמתין על יום כיפור או פורים ועיין בח"א כלל ס"ח ובנשמת אדם שהאריך בכמה פרטים שיש בענין זה: ש"ע סָעִיף ט
כט (כט) אנוס - היינו שתש כחו אף שאינו חולה. ואם הוא אונס ממון שמחמת השתדלותו להתפלל עם הצבור יבוא לידי הפסד יכול להתפלל בביתו ביחיד או בבהכ"נ בלא צבור אבל משום מניעת ריוח לא ימנע מלהתפלל עם הצבור דחילוק יש בין מניעת ריוח לבין הפסד מכיסו וכ"כ בשם יעקב והעיד על הגאון מוה' זלמן מירל"ש אב"ד דק"ק האמבורג שפעם אחת הלך לבהכ"נ מעוטף בטלית ותפילין כדרכו ופגע בו אדם אחד שהיה לו למכור אבנים טובות ורצה שילך עמו לביתו והגאון השיב לו שימתין עד שיבוא מבהכנ"ס ובתוך כך מכרן לאחר והאחר הרויח בהם כמה אלפים ר"ט ושמח הגאון שמחה גדולה שהשליך מנגד ממון רב עבור תפלת צבור [מגן גבורים] וכ"כ בספר אליהו רבא בשם תשובת ב"י דיש לקנוס האנשים שמונעים לילך לבהכ"נ משום שעוסקין בתורה או משום שמשתכרין ממון. ולעשירים יש לקנוס יותר ובעל תורה אף שעוסק בלימוד מ"מ איכא חשדא וחילול השם כמש"כ סי"ח: ש"ע סָעִיף ט
ל (ל) יכוין להתפלל וכו' - ודוקא אם טריחא ליה מילתא לאסוף עשרה. משמע בע"א דף ד' ע"ב דאם מתפלל מוסף בשעה שהצבור מתפללין שחרית לא מיקרי בשעה שהצבור מתפללין ואם מתפלל עמהם בבהכנ"ס מיקרי תפלת הצבור: ש"ע סָעִיף ט
לא (לא) יתפללו שחרית - ובימות הקיץ שהצבור מאחרים תפלת שחרית והדר בישוב אסור אפילו ללמוד כמש"כ סימן פ"ט ס"ו וסימן רל"ב שמא ימשוך בלימודו ויעבור זמן תפלה וא"כ יתבטלו זמן ארוך לכן מוטב שיתפלל תיכף בהנץ החמה ומכ"ש כהיום דבקהלות גדולות מתפללין תיכף משהאיר הבוקר וא"כ לעולם הוא בשעה שהצבור מתפללין: ש"ע סָעִיף ט
לב (לב) בזמן שהצבור - פי' בשעת שקהלות ישראל מתפללים. ובאשכנז שנהגו להקדים ערבית כמש"כ סימן רל"ה יחיד הדר בכפר או בדרך צריך להמתין עד צאת הכוכבים: ש"ע סָעִיף ט
לג (לג) אעפ"כ וכו' - מפני שהוא מקום קבוע לקדושה ותפלתו מתקבלת שם יותר. ופשוט דאם הוא ת"ח ויש חשש חילול השם כשיבוא אחר התפלה בבהכ"נ דיתפלל בביתו: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
לד (לד) עם הצבור אסור - אע"ג דבסעיף הקודם כתב דאפילו הוא בביתו יכוין לשעה שהצבור מתפללין היינו כדי שתהא תפלתו נשמעת אבל איסורא ליכא אי מקדים לתפילת צבור אבל כשעומד עם הצבור ומקדים איסורא נמי איכא ועיין באורחות חיים שכתב הטעם מפני שהוא כמבזה את הצבור ומשמע בגמרא דאפילו אם הוא רוצה לעשות זה בשביל לימוד התורה כגון שיש לו שיעור קבוע ללמוד תורה אצל אחד. כתב הב"ח דאם צריך הוא למהר תפלתו כגון שיוצא לדרך יצא מבהכ"נ ויתפלל בביתו ואפשר דבשביל לימוד התורה ג"כ מותר לעשות כן וכן משמע בספר מאמר מרדכי אך שם איירי לענין תפילת מוסף ואפשר דה"ה לענין שחרית ועיין לקמן בסי"ח: ש"ע סָעִיף י
לה (לה) להקדים תפלתו - ואפילו רוצה לצאת חוץ לבהכ"נ כ"כ המ"א בשם הריב"ש אבל בספר מאמר מרדכי כתב דאין מדברי הריב"ש ראיה ומסיק דאין בו איסור דמקדים תפלתו אלא דלאו שפיר עביד דמפסיד מיהא תפלת הצבור: ש"ע סָעִיף י
לו (לו) השעה עוברת - משמע דאז אפילו בבהכ"נ שרי וכן מוכח לשון תר"י והב"ח פסק דוקא שהזמן קצר כ"כ שבעוד שילך לביתו יעבור זמן תפלה אבל אם יש זמן ילך לביתו ויתפלל ביחיד ע"ש. איתא בגמרא דאם חלש לבו יכול להתפלל בביתו קודם הצבור ובבהכ"נ אף זה אסור ועיין סימן קי"ד ס"ב דאם הוא חולה או אנוס אף בבהכ"נ שרי כ"כ הב"ח והפרישה שם: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
לז (לז) שיש לו וכו' - ואם יש שתי בתי כנסיות בעיר טוב לילך להרחוקה כי שכר פסיעות יש: ש"ע סָעִיף יא
לח (לח) נקרא וכו' - דכן דרך שכנים הרעים שאין נכנסין לבית חביריהם. וע' באחרונים שכתבו שאפילו אין שם מנין עשרה דהא סתמא קתני ובפמ"ג מסתפק בזה. ואם מתפלל בביתו בעשרה בכל גווני אינו נקרא שכן רע דכל בי עשרה שכינתא שריא ומיהו עכ"פ מידי חובת בהכ"נ לא נפיק אא"כ אותו המקום שמתפללין בו קבוע לקדושה: ש"ע סָעִיף יא
לט (לט) שכן רע וכו' - דכתיב כה אמר ה' על כל שכיני הרעים וגו' הנני נותשם מעל אדמתם. וכל המשכים ומעריב לבהכ"נ זוכה לאריכת ימים שנאמר אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום וכתיב אחריו כי מוצאי מצא חיים וגו': ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
מ (מ) מצוה וכו' - שנאמר ונדעה נרדפה לדעת את ה' וגו' ומזה נלמוד דכ"ש שיש ליזהר אז שלא לעמוד באמצע הדרך להסיח עם חבירו באיזה חפצי עצמו כי עי"ז מצוי שבא אחר ברכו וקדושה. ועיין בפרישה שכתב דעיקר הריצה יהיה כשבא סמוך לבהכ"נ דשם מינכר הוא שעושה לשם מצות בהכ"נ וכתב הפמ"ג דבשחרית שהולך עם טלית ותפילין בידו תמיד מינכר הוא ומ"מ ברחוב עכו"ם לא ירוץ: ש"ע סָעִיף יב
מא (מא) לרוץ - עד פתח בהכ"נ ובבהכ"נ עצמה אסור לרוץ אלא ילך באימה: ש"ע סָעִיף יב
מב (מב) בשבת שאסור - ואף בחול נוטל אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם ועיין בפמ"ג: ש"ע סָעִיף יב
מג (מג) אסור לרוץ - ולא לפסוע פסיעה גסה לפי שמראה עצמו שעיכוב בהכ"נ דומה עליו כמשאוי בד"א כשהולך לעסקיו אבל אם יוצא ע"מ לחזור מצוה לרוץ כדי לחזור מהר וכן אם יוצא מבהכ"נ לבית המדרש כדי ללמוד תורה: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
מד (מד) לרוק בבהכ"נ - פי' שלא בשעת תפילת י"ח אלא כגון ק"ש וברכותיה אבל בתפלת י"ח אסור לרוק כדלקמן סימן צ"ז ס"ב עי"ש: ש"ע סָעִיף יג
מה (מה) ודורסו ברגליו - שלא יהיה מגולה מפני הכבוד והרוצה שלא ירוק תדיר בבהכ"נ ילעוס קודם כניסתו שורש מתוק שקורין לאקעריץ (ואף בבוקר שרי דלא שייך בזה גאוה וגם אין מכניס לגופו) אבל בעיה"כ ובעט"ב אסור שישאר המתיקות בפיו וכשבולע הרוק בולע המתיקות: ש"ע סָעִיף יג
מו (מו) מכסהו בגמי - ר"ל שאם יש תבן או גמי בבהכ"נ רוקק עליו וא"צ לשפשף שהרקיקה מכוסה בגמי: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
מז (מז) כדי שימנה וכו' - ודוקא שיתפלל שם עמהם והאר"י לא היה מן הראשונים כי הוצרך לפנות שהיה לו חולי וגם כדי שילך מעוטף בטלית ותפילין לבהכ"נ וזה אי אפשר קודם היום ובזוהר נשא איתא שיתאספו עשרה ביחד ויבואו לבהכ"נ: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טו
מח (מח) להמתין - דוקא אם נכנסו בשוה אבל אם נכנס יחידי בשעה שלא יוכל לסיים עמהם תפלתו אין חייב להמתין לו דכיון שרואה שלא יוכל לסיים עמהם ונכנס איגלאי מילתא שאינו מפחד אם נשאר יחידי מיהו מדת חסידות הוא להמתין אף בכה"ג: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף טז
מט (מט) ורוצה ללון בה - ה"ה בבוקר אם בדרך ההולכת לפניו בד' מילין יש מקום שמתפללין בעשרה ימתין עד שיגיע שם והוא שעי"ז לא יעבור זמן ק"ש ותפלה: ש"ע סָעִיף טז
נ (נ) אם לפניו - דוקא בדרך ההולכת לפניו שבלא"ה יצטרך לבסוף לילך שם אבל בצדדין דינו כמלאחריו: ש"ע סָעִיף טז
נא (נא) לילך שם - ובאופן שלא יצטרך לילך יחידי עי"ז וגם מיירי שעוד היום גדול שאפילו אם ילך עד שם יוכל להגיע שם בעוד השמש על הארץ דאל"ה אינו מחוייב דלעולם יכנס אדם בכי טוב. ועיין בפמ"ג שכ' דבדרך אם נזדמן לו עשרה להתפלל מנחה אחר חצי שעה שאחר חצות רשאי אע"ג דבלא"ה אין כדאי לכתחילה כדאיתא בסימן רל"ג כאן מותר: ש"ע סָעִיף טז
נב (נב) ולאחריו וכו' - עיין בס"ק הקודם והיושב בביתו דינו כמלאחריו ע"כ הדר בישוב תוך מיל למקום שמתפללין בעשרה צריך לילך בכל יום בבוקר להתפלל בעשרה אבל לא בערב כי א"צ לילך בלילה בדרך בשביל מנין וזה הסעיף הוא תוכחת מגולה לאותן האנשים שהם בעיר ומתעצלים לילך לבהכ"נ להתפלל מנחה ומעריב: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יז
נג (נג) לילך מעיר וכו' - מיירי בהולך לדבר רשות ועיין בפמ"ג שהקשה דכאן משמע דוקא אם עי"ז יתבטל אצלו תפלה בצבור ובל"ז שרי הא בלא"ה אסור לצאת לדרך קודם תפלת ח"י כדלעיל בסי' פ"ט ס"ג אך לפי מה שכתב הרמ"א שם בהג"ה ניחא דמיירי שאמר הברכות שקודם התפלה ואפ"ה אסר כאן משום ביטול תפלה בצבור: ש"ע סָעִיף יז
נד (נד) ושלא יהא וכו' - הא אם יש לו עתה שיירא ואינו רוצה להמתין עליו מותר: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף יח
נה (נה) והוא שיתפלל בי' - ואפילו אם בבהכ"נ איכא רוב עם הדרת מלך מ"מ בה"מ עדיף וה"מ למי שלומד בו וכדי שלא יבטל מלימודו לילך לבהכ"נ הא בלא"ה רוב עם עדיף כ"כ הפמ"ג ונראה פשוט דזה דוקא בבה"מ שקבוע ליחיד ללימוד דלא קבוע קדושתו כ"כ וכדמשמע ממ"א בסימן קנ"ג ס"א דבזה איירינן הכא אבל בה"מ שקבוע לרבים ללימוד התורה בוודאי קדושתו חמורה יותר מבהכ"נ ומוטב להתפלל בו בעשרה יותר מבהכ"נ שיש בו רוב עם אפילו מי שאינו לומד בו כלל וכדאיתא בגמרא דאוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות וכו' וכן משמע מכמה אחרונים: ש"ע סָעִיף יח
נו (נו) ואינו מתבטל וכו' - ר"ל כ"א לדברים הכרחים לצרכי גופו ולימודו ע"כ אין לו ללכת לבהכ"נ אפילו אם אין שם עשרה מפני שמבטל מלימודו בשעת הליכתו ועיין בביאור הגר"א שכתב דבאופן זה שתורתו אומנתו אפילו לדעה הראשונה לא בעינן עשרה וכ"ש בלומד תורה ברבים עם תלמידים שאין לו לבטל מלימודו לילך לבי כנישתא: ש"ע סָעִיף יח
נז (נז) שלא ילמדו וכו' - כי לא ידינוהו לכף זכות לתלות בתורתו שבשביל לימודו הוא מתפלל ביחיד רק יאמרו שאינו חושש בתפלה וידונו ק"ו על עצמם ולא יחושו כלל לתפלה: ש"ע סָעִיף יח
נח (נח) בזמן שהצבור - וכן בשעת קה"ת עיין סי' קמ"ו. כתב בספר מאמר מרדכי דאם הוא כבר התפלל ואינו עומד שם אלא לענות הקדישים והקדושות מאותם שפורסים על שמע או שחוזרים כל התפלה עוסק בתורה ואינו חושש וכן מוכח מלשון הג"ה דמיירי דוקא בענין שפורש מן הצבור וכו' עי"ש: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף יט
נט (נט) יקבע מקום - שכן מצינו בא"א שקבע מקום לתפילתו כדכתיב וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם את פני ד' וגו'. וגם כשמתפלל בביתו יקבע מקום שלא יבלבלוהו בני הבית: ש"ע סָעִיף יט
ס (ס) מקום קבוע - ותוך ד"א חשוב מקום אחד דא"א לצמצם: ש"ע סָעִיף יט
סָעִיף כ
סא (סא) שיעור שני פתחים - עיין בב"ח שכתב שצריך לעשות עזרה לפני בהכ"נ דוגמת האולם שהיה לפני ההיכל והאריך לפרש בזה המאמר דשיעור שני פתחים וכ"כ המ"א וכן נהגו כהיום בכל מקום וע"כ טוב להדר לכתחילה שלא להתפלל בעזרה כ"א בבהכ"נ: ש"ע סָעִיף כ
סב (סב) ישהה שיעור וכו' - כדי שתתיישב דעתו עליו ויתפלל בכונה כי כשיתפלל תיכף בכניסתו פתאום אין דעתו מיושבת עליו. מכבדין בפתח בהכ"נ שיכנס הגדול תחלה הואיל וראוי למזוזה: ש"ע סָעִיף כ
סָעִיף כא
סג (סג) שלא יהא דבר חוצץ - שנאמר ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל ומ"מ אין זה אלא למצוה מן המובחר ולית ביה איסורא כשצריך לכך מצד דוחק המקום ע"כ אם א"א בקלות להתפלל בע"א כגון לפעמים שמתפללין בעשרה באיזה חדר וא"א לכל אדם לעמוד בלי חציצה לכותל אל יעכב התפילה בשביל זה לילך לחדר אחר להתפלל ומ"מ יעצים עיניו או יתפלל מתוך הסידור ולא יביט לחוץ כדי שלא יבוא לידי ביטול כונה ע"י דבר החוצץ שלפניו: ש"ע סָעִיף כא
סד (סד) בינו ובין הקיר - ואפילו אם הוא רחוק מן הקיר שעומד באמצע בהכ"נ ג"כ יש ליזהר שלא יחוץ בינו לקיר והפמ"ג מצדד לומר דאם החציצה הוא חוץ לד"א ממנו רשות אחרת היא ושרי וכן פסק המגן גבורים: ש"ע סָעִיף כא
סה (סה) ותיבה - ומטות שלנו העשויות לשכיבה ואין דרך לטלטלן ממקום למקום נקראות דבר קבוע ואינם חוצצות ויש חולקין וטוב להחמיר בדאפשר: ש"ע סָעִיף כא
סו (סו) רק בדבר גדול - עיין בט"ז דכל דבר שהוא צורך תפלה אפילו הוא גדול הרבה אינו חשוב הפסק כגון השולחן שבבית שמניחין עליו הסידור ולכן נהגו בבה"כ שיש לפני כל אחד שולחן קטן [שקורין שטענדער] שמניחין עליו הסידורים אע"פ שגבוה עשרה ורוחב ד' וכ"כ שארי אחרונים: ש"ע סָעִיף כא
סז (סז) ורחבו ד' - אפילו אם אינו רחב ד' רק למעלה ולא למטה: ש"ע סָעִיף כא
סח (סח) לא חשיב הפסק - והפר"ח חולק וכן בספר מאמר מרדכי כתב דמדברי תשובת הרמב"ם שהובא בב"י לא משמע הכי ומ"מ ספסלים שבבה"כ לכו"ע לא חשיב הפסק דקבועים הם עי"ש בפר"ח: ש"ע סָעִיף כא
סָעִיף כב
סט (סט) שיש ליזהר מלהתפלל - כתב בספר מאמר מרדכי לכאורה יש לדקדק בזה דא"א ליזהר בזה דאיך אפשר שיהיו כל העם העומדים בבהכ"נ נגד הכותל בלא הפסקת אדם לכן נראה דאף להי"א לא הוי הפסק גמור שיהא אסור לכל אדם אלא זהירות בעלמא שיש ליזהר בדאפשר ובבה"כ וכיוצא בו דא"א בענין אחר פשיטא דמותר לכתחלה להתפלל אחורי אדם אלא שהמדקדק במעשיו יראה שיהיה לו מקום קבוע נגד הכותל עכ"ל: ש"ע סָעִיף כב
סָעִיף כג
ע (ע) אין נכון וכו' - שלא יהא מביט בציורם ולא יכוין בתפילתו אבל משום חציצה לית בבגדים ולכן אם אין מצוירים ותלוים על הכותל שרי להתפלל נגדם: ש"ע סָעִיף כג
עא (עא) ציורים בספרים וכו' - וכן יש ליזהר מטעם זה שלא לצייר בכותל בה"כ ציורים נגד פניו של אדם אלא למעלה מקומת איש. אסור להתפלל כנגד המראה דמיחזי כמשתחוה לבבואה שלו והיינו אף בעינים סתומות דבפתוחות בלא"ה אסור משום ביטול כונה. אחרונים: ש"ע סָעִיף כג
עב (עב) אפילו לישב עליהם וכו' - שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך ואפילו בביתו אסור: ש"ע סָעִיף כג
סָעִיף כד
עג (עג) בצד רבו - כי הוא יוהרא שמראה שהוא שוה לרבו ורבו היינו שרוב חכמתו הימנו או גדול הדור. כתב הח"א נ"ל דה"ה אביו: ש"ע סָעִיף כד
עד (עד) ולא אחורי רבו - דמיחזי נמי כיוהרא וי"א שנראה כמשתחוה לרבו בתפילתו וי"א מפני שהוא מצער לרבו דשמא יצטרך לפסוע ג' פסיעות לאחריו בעוד שהוא יתפלל ויצטרך להמתין עליו: ש"ע סָעִיף כד
עה (עה) ולא לפניו - בק"ו דזה ודאי הוא בזיון לרבו שעומד באחוריו נגדו: ש"ע סָעִיף כד
עו (עו) אין לחוש וכו' - שהכל יודעין שמקום זה מיוחד לרב וזה לתלמיד ולית ביה משום יוהרא או כמשתחוה לו: ש"ע סָעִיף כד
עז (עז) שטוב להחמיר - היינו לחוש לטעם השלישי הנ"ל מפני שנראה כמצער לרבו דלפ"ז יש להחמיר גם בצבור לאחריו: ש"ע סָעִיף כד
עח (עח) המנהג להקל - עיין בביאור הלכה דמ"מ טוב לכתחילה כשקובע לו מקום מאחורי רבו שירחיק כשיעור ד"א וג' פסיעות כדי שלא יצער לרבו: ש"ע סָעִיף כד
עט (עט) ד"א מותר - דרשות אחרת היא ועיין בפמ"ג שכתב בשם הפר"ח דלפניו סגי בד"א מצומצמות אבל לאחורי רבו בעינן ד"א וג' פסיעות כדי שיהיה יוכל רבו לפסוע ג' פסיעות לאחריו ולא יצטרך להמתין עליו ובתוך ד' אמותיו הלא אסור לפסוע כדלקמן בסימן ק"ב. עוד כתב דבתוך האלמעמרע מותר אפילו בסמוך דרשותא אחריתא הוא: ש"ע סָעִיף כד
פ (פ) ועיין ביו"ד וכו' - ר"ל דשם נתבאר דרחוק ד"א מועיל אפילו אם רבו לאחוריו וכן כתבו האחרונים: ש"ע סָעִיף כד
סָעִיף כה
פא (פא) אחורי רבו - וה"ה בצד רבו אבל לפני רבו אסור: ש"ע סָעִיף כה
סָעִיף כו
פב (פב) מרחיקים לתפלה - וה"ה לת"ת וכל דברי קדושה: ש"ע סָעִיף כו
סָעִיף כז
פג (פג) בתפלה - וה"ה בק"ש ושאר דברי קדושה וכמו שכ' למעלה ונקט תפלה לרבותא דבזה ג"כ צריך לילך לפניו ד"א ולא אמרינן כיון שהוא עומד כבר בתפלה א"צ להרחיק: ש"ע סָעִיף כז
פד (פד) ישתוק וכו' - דכ"ז לא מיקרי הפסק אבל אסור להפסיק בדבור להביא לו מים כיון דאיסור מי רגלים אינו אלא מדרבנן וגם י"א דא"צ להרחיק בזה כלל ע"כ אפילו אם גם אחרים עומדים בתוך הד"א של המי רגלים ומתפללים אין לו להפסיק בדבור בשבילם להודיעם. ואם תינוק טינוף צואה בבה"כ באמצע תפלה ואחרים עומדים שם ומתפללים ואינם יודעים מזה אם א"א בענין אחר להודיעם אלא בדבור מותר להפסיק בדבור להצילם מאיסור דאורייתא דמוטב שיעשה הוא איסור קל דהיינו איסור דרבנן להפסיק בתפלה משיעשו אחרים איסור דאורייתא להתפלל במקום מטונף. וכבר נתבאר לעיל בסימן ע"ט במ"ב וביאור הלכה האופנים שהם מדאורייתא בזה. ודוקא אם אין לו במה לכסות אבל אם יש לו במה לכסות בין בצואה ובין במי רגלים אסור להפסיק ואפילו לזוז ממקומו אם אין מגיע לו הריח רע: ש"ע סָעִיף כז
פה (פה) ויותר טוב - כתב הח"א אם מתירא שמא ישהא כדי לגמור את כולו וא"א לו להרחיק ד"א כגון שא"א לו לעבור נגד המתפלל יסמוך על הרשב"א דס"ל דמותר להתפלל כיון שכבר הוא עומד בתפלה ואיסור מי רגלים דרבנן: ש"ע סָעִיף כז
פו (פו) ויצטרך - עיין לעיל בסימן ע"ח במ"ב סק"ה דבברכת ק"ש אם נזדמן כן וכן בכל הברכות אין צריך לחזור לראש: ש"ע סָעִיף כז
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף א
א ואפי' אינן גבוהין ג'. דאין יכול לכוון משום ביעתותא וא"כ זקן או חולה דשרי צ"ל הטעם דלא הטריחוהו חכמים או י"ל דמ"ש דשרי בזקן וחולה מיירי בגוונא דליכא ביעתות' ועס"ג גבי אילן. והב"ח מתיר בכל ענין אם אין גבוהים ג': ש"ע סָעִיף א
ב זקן או חולה. שקשה לו לירד מעל המטה: ש"ע סָעִיף א
ג להשמיע לצבור. ועכשיו נהגו שהמקום שהש"ץ עומד הוא עמוק משאר הב"ה משום ממעמקים קראתיך ה' וכ"כ האגודה ואפשר דמשום הכי אמרי' בגמ' בכל דוכת' יורד לפני התיבה ההו' דנחית וכו' ועב"י סימן ק"ן שמפרש בע"א: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ד
ד או חלונות. איתא בגמרא לא יתפלל אדם אלא בבית שיש בו חלונות ואף על גב דצריך שיתן עיניו למטה כמ"ש סי' צ"ה ס"ב מ"מ כשנתבטלה כוונתו ישא עיניו לשמים לעורר הכוונה: ש"ע סָעִיף ד
ה י"ב חלונות. הטעם ע' בזוהר ויקהל: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ו לא יתפלל כו'. הקשו התוס' הכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה וי"ל דשדה היינו הר המוריה כדאמרינן אברהם קראו שדה א"נ הטעם שלא יפסיקוהו עוברי דרכים ויצחק התפלל בבקעה במקום דלא שכיחי עוברי דרכים ע"כ, והרב"י דחה פי' השני משום דאמרי' בגמ' חציף עלי מאן דמצלי בבקת' ולתי' השני אין הטעם משום חציפות לכן פי' ב"י הטעם כמ"ש כאן בש"ע ול"נ לקיים פי' התוס' וה"ק כשהוא מתפלל בבקעה הוא חצוף שמראה בעצמו שאפי' יעברו עליו כל עוברי דרך לא יתבטל מכוונתו וע' בזוהר בשלח ע' ק"ה הקשה שם קושיא זו ומשמע שם דדוקא בבית יש להתפלל ופשוט דעוברי דרכים מתפללים בשדה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ז ולא בחורבה. מוכח בגמרא דמוטב להתפלל בדרך מבחורבה ואם מתיר' שיפסיקוהו עוברי דרכים יתפלל תפלה קצרה עסי' ק"י: ש"ע סָעִיף ו
ח מפני חשד. שיחשדוהו שיש לו שם זונה ואי' בגמרא חורבה דקיימה בשדה ליכא חשדא דלא שכיח שם זונה (ע' בא"ע סי' כ"ב ס"ה) ובחורבה חזקה ליכא למיחש למפולת ואם שנים נכנסין שם ליכא למיחש למזיקין אם לא שידוע שרגילין שם מזיקין ואבוקה כשנים וירח כשלשה: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ט והוא הפך הצד כו'. דעיקר קפידא שהקהל הופכין פניהם למזרח והוא למערב ואם עומד במזרח ב"ה מחזיר פניו מב"ה למזרח שצריך להתפלל לרוח שהצבור מתפללין, וי"מ בהיפך דעיקר קפידא שיחזור פניו לב"ה ואפילו עומד במזרח יהפוך פניו למערב: ש"ע סָעִיף ז
י לדברי שניהם. שלא יתפלל אלא במערב ויחזור פניו לבה"כ: ש"ע סָעִיף ז
יא יש להחמיר כו'. ואף על פי שאינו מתפלל לרוח שהצבור מתפללים מ"מ כיון שאינו מתפלל בהיפך לית לן בה (ב"י תר"י) והב"ח כ' כאן מה שכתב ולא ידענא מאי קא קשיא ליה: ש"ע סָעִיף ז
יב כשניכר שמחזיר. שעומד בחצר בה"כ: ש"ע סָעִיף ז
יג הסמוך לבה"כ. וה"ה בעזרה (ב"י בשם הרמב"ם) דלא כע"ת: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יד אסור לעבור. ומוטב שיהלך אחורי אשה ולא אחורי ב"ה בשעה שמתפללין [גמרא]: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף יח
טו עם הצבור. אף על פי שיכול להתפלל בביתו בי' מ"מ ברוב עם הדרת מלך עסי"ח וס"ס תר"ץ: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף ט
טז אנוס. פי' שתש כחו אף על פי שאינו חולה דאם היה ר"נ חולה א"כ מאי שאל לו מ"ט לא אתי מר לבי כנישתא אלא ע"כ שלא היה חולה ממש: ש"ע סָעִיף ט
יז יכוין להתפלל וכו'. ודוקא אם טריחא ליה מילתא לאסוף י' ובסמ"ג משמע שר"נ לא היה רוצה להטריח י' אנשים שיבואו אצלו: משמע בע"א דף ד' ע"ב דאם מתפלל מוסף בשעה שהצבור מתפללין שחרית לא מקרי בשעה שהצבור מתפללין ואיתא שם בתוס' דאם מתפלל בשעה שהצבור מתפללים אין תפלתו נדחית אבל אינה נשמעת אלא עם הצבור בבה"כ מיהו אפשר דדוקא בשעת חרון קאמרי עמ"ש ס"ס תקצ"א: ש"ע סָעִיף ט
יח וה"ה בני אדם הדרים בישובים כו'. ונ"ל בימות הקיץ שהצבור מאחרים תפלת שחרית והדר בישוב אסור אפילו ללמוד כמ"ש סימן פ"ט ס"ו וסימן רל"ב לכן מוטב שיתפלל תכף בהנץ החמה: ש"ע סָעִיף ט
יט בזמן שהצבור. פי' בשעת שהקהילות ישראל מתפללים [סמ"ג] וכתב בשל"ה דף קכ"ח ובאשכנז שנהגו להקדים ערבית כמ"ש סימן רל"ה יחיד הדר בכפר או בדרך צריך להמתין עד צאת הככבים ועמ"ש סי' רל"ו: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
כ אסור לו להקדים. אפילו רוצה לצאת חוץ לבה"כ [ריב"ש סי' ע"ה]: ש"ע סָעִיף י
כא השעה עוברת. דהיינו שהזמן קצר כל כך שבעוד שיהלך לביתו יעבור זמן תפלה אבל אם יש זמן ילך לביתו ויתפלל ביחיד [ב"ח] ולשון תר"י לא משמוע כן אלא אפי' בבית הכנסת שרי: איתא בגמרא דאם חלש לבו יכול להתפלל בביתו קודם הצבור ובבית הכנסת אף זה אסור ועסי' קי"ד ס"ב דאם הוא חולה או אנוס אף בבית הכנסת שרי כ"כ הב"ח שם דלא כב"י: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
כב מי שיש לו בה"כ. ואם יש ב' בה"כ מצוה לילך להרחוקה דשכר פסיעות יש [ב"מ דף ק"ז]: ש"ע סָעִיף יא
כג נקרא שכן רע. דכתיב כה אמר ה' על כל שכני הרעים וגו' הנני נותשם מעל אדמתם: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
כד מצוה לרוץ. עד פתח בה"כ ובב"הכ עצמה אסור לרוץ אלא ילך באימה וביראה, [ע"ה ש"ל]: ש"ע סָעִיף יב
כה בשבת שאסור. ואף בחול נוטל א' מת"ק ממאור עיניו: ש"ע סָעִיף יב
כו כשיוצא. אבל אם יוצא ע"מ לחזור מצוה לרוץ כדי שיחזור מהר [הכותב בע"י] ול"ח חוכך בזה מפני חשש הרואים ול"נ דאין כאן חשש דכל שלא יצאו הצבור מב"ה מסתמא דעתו לחזור ועוד דמוטב שיחשדוהו מלבטל הוא עצמו מלשמוע קדושה או קדיש וכ"כ של"ה דף ע"ד דהיוצא מבה"כ לבית המדרש ירוץ: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
כז מותר לרוק. ושדי ליה לאחוריה וכמ"ש סימן צ"ז ס"ב עד"מ בשם א"ז והרוצה שלא ירוק תדיר בב"הכ ילעוס קודם כניסתו שורש שקורין לקרי"ץ אבל בעי"ה ובעט"ב אסור שישאר המתיקות בפיו וכשבולע הרוק בולע המתיקות [ס"ח סי' רנ"ג]: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
כח שימנה עם הי' הראשונים. ודוקא שיתפלל שם עמהם והאר"י לא היה אחד מן הראשונים כי הוצרך לפנות שהיה לו חולי וגם כדי שילך מעוטף בטלית ותפילין לבה"כ וזה א"א קודם היום [הכוונות] עמ"ש סי' כ"ה ובזוהר אי' בנשא ע' רל"ט שיתאספו י' ויבואו ביחד לבה"כ: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טו
כט חייב חבירו להמתין. וב"ח פסק בשם תר"י דאם נכנס יחידי בשעה שלא יוכל לסיים עמהם תפילתו אין חבירו חייב להמתין דמוכח' מילתא דאדעת' דהכי נכנס שאינו מפחד ע"כ ומ"מ משמע שר"י היה ממתין גם בכה"ג: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף טז
ל צריך לילך שם. אם יכול לבוא שם בעוד היום גדול ושלא יהא צריך ללכת יחידי וכמ"ש סי"ז וק"ו הוא [ל"ח]: איתא בגמ' פ' שלשה שאכלו דר"א שחרר עבדו להשלימו לעשרה אף על גב דעובר בעשה כשמשחרר עבדו מצו' דרבים שאני וכ"כ התוס' פ"ק דשבת וכתב הרא"ש אלים עשה דרבים דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל דהיינו עשה דמקדשין השם בעשרה ברבים ואפי' הוי מילתא דרבנן כגון לשמוע קדושה וברכו שלא מצינו לו עיקר מן התורה אפ"ה דחי עשה דיחיד דלא מסתבר למימר דמיירי בעשה דאורייתא כגון לקרות פ' זכור שהוא מן התורה עכ"ל ובפ' אלו מגלחין כ' דדוקא היכי דזיכא רבים כגון הכא מקרי עשה דרבים והר"ן פ' השולח כתב דלעולם בהם תעבודו לאו עשה גמור הוא או י"ל כיון שאינו עושה לטובת העבד ליכא עשה כלל והוי כמוכרו לו עכ"ל וצ"ע דאם כן מאי קפריך בגמרא מצוה הבאה בעבירה היא דלדבריו ליכא עבירה כלל ועבי"ד סימן רס"ז סע"ט וב"י שם: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יז
לא למחוז חפצו. וא"ת הא אמרינן בגמ' ד' ו' אם לדבר הרשות הלך אין נוגה לו דה"ל לבטוח בשם ה' וי"ל דהתם כשהלך בעירו לאיזה עסקים אבל יוצא בדרך לא הטריחו כ"כ: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף יח
לב והוא שיתפלל בי'. ואף על גב דבב"הכ איכא רוב עם הדרת מלך מ"מ בב"המ עדיף שאין לבטל למודו מפני התפל' דמצינו ר"י הנשיא שלא היה מתפלל אלא משנה לשנה כמ"ש תר"י וקשה דבסי' רצ"ח סי"ד אמרי' דמבטלים בית המדרש משום ברוב עם הדרת מלך וצ"ל דשאני התם שאינו אלא שעה מועטת לא חשו חכמים וכ"מ בתר"י פ' אלו דברים ע"ש: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף יט
לג יקבע מקום. וגם כשמתפלל בביתו יקבע מקום שלא יבלבלוהו בני הבית: ש"ע סָעִיף יט
לד מקום קבוע. ונ"ל דתוך ד"א חשיב מקום א' דא"א לצמצם: ש"ע סָעִיף יט
סָעִיף כ
לה שיעור שני פתחים. לכל הפירושים משמע אם מקומו אצל הפתח ואינו פתוח לר"ה ושוהה שיעור ב' פתחים שרי וצ"ע שהשמיט דעת הטור דסבר דבירוש' יליף מקר' לשקוד על דלתותי וכ"כ הב"ח וא"כ לעולם יכנס לפנים משני דלתות ולכן נהגו לעשו' אכסדר' לפני בה"כ: מכבדין בפתח בה"כ שיכנס הגדול תחילה הואיל וראוי למזוזה ברכות פ"ז ועבי"ד סי' רמ"ב: ש"ע סָעִיף כ
סָעִיף כא
לו ארון ותיבה. וכב"י וה"ה מטה דידן העשוי לשכיבה מקרי קבוע והב"ח חולק וסובר דלא מקרי קבוע דלפעמים נוטלין אותה ומעמידה במקום אחר ומוכיח כן מהתוס' ואין דבריו מוכרחים דהתוס' קאי על המקשן שנ"ל להמקשן דמטה (לא) מקרי קבוע ומיירי במטה דידהו כמ"ש הרב"י, וצ"ע דנהגו להתפלל לפני השטענדר שמניחין עליו הסידורים והוא גבוה י' ורחב ד' וא"ל משום שצורך תפלה הוא דהא שלחן ותיבה נמי צורך תפלה הוא ואפ"ה לא שרי אלא בקבועין וא"ל משום שאינו רחב ד' מלמטה והא מטה נמי אין רחב למטה ד' דמסתמא לא איירי בסתומה למטה עסי' פ"ז ובש"ג במרדכי כתוב וז"ל דוקא דבר גבוה י' ורחב ד' אבל ספסלים וכיוצא בהן לא חשיב דעיקר מילתא שלא יתפזר ראות עיניו אנה ואנה ולא יוכל לכוון ובדבר מועט לא אתי להכי כל זמן שלא יחזיר פניו אל הכותל וחזי' לרבנן קשישי דאמרי הכי עכ"ל לפ"ז בעומד באמצע אין לחוש אם מפסיק דבר ובפוסקים לא משמע כן עסי' צ"ח ס"ד ובתשובת הרשב"א סי' צ"ו משמע דתיבה לא מפסקי הואיל והיא תשמיש ב"ה ע"כ: ש"ע סָעִיף כא
סָעִיף כג
לז הבגדים המצויירי'. ונ"ל דגם בכותל בה"כ אסור לצור ציורים נגד פניו של אדם אלא למעלה מקומת איש ועבי"ד סי' קל"א: ש"ע סָעִיף כג
סָעִיף כד
לח אם הרחיק ד"א. משמע דאפי' לפני רבו שרי וכ"פ בד"מ וב"ח וש"כ בי"ד סי' רמ"ב דלא כמ"ש בב"י: ש"ע סָעִיף כד
סָעִיף כה
לט אחורי רבו. אבל לפני רבו אסור [ד"מ ב"י]: ש"ע סָעִיף כה
סָעִיף כז
מ ישתוק כו'. ול"ד למ"ש סי' ע"ח דא"צ להפסיק דהתם יהי' הפסק גדול שיצטרך לפשוט בגדיו וללבוש אחרים אבל הכא שתיקה לא מקרי הפסק וכן הליכה ממקומו לא מקרי הפסק כ"כ כמ"ש סי' ק"ד ס"ג כנ"ל וע' בלבוש דכתב דלעיל מקרי אונס כיון ששותתין לו בגמרא משמע דגברא דחויא הוא וכמ"ש סי' ס"ה ע"ש: ש"ע סָעִיף כז
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף א
א ואפי׳ עמ״א כפי דעתי ההדיוטית האדון ז״ל כיון בזה כוונה מיוחדת כמו שאגיד. כי הנה בטעם מטה כסא פחות מג״ט ג׳ טעמים א׳ חציצה בפרישה (עט״ז א׳ ב׳ דכלי לא בטיל הוי גבהות פחות מג״ט או ביעתותא והנה חציצה ליתא להמחבר בצ״ח אלא ביעתותא וא״כ זקן חולה דשרי במטה וכסא (דלהשמיע י״ל דקאי אמקום גבוה לחוד) משום טירחא התירו. והנה בס״ג באילן לרש״י ברכות ט״ז א׳ זית אין פחד ושאר אילן ביעתותא יורדין אפי׳ אומנין אע״ג שיש ביטול מלאכה ה״ה זקן וחולה אין מתירין ביעתותא משום טורח אבל המחבר ירושלמי (עב״י) דגם בזית ביעתותא רק שיש טורח גדול הקילו משום ביטול מלאכה ה״ה הקילו מפני טורח הזקן וחולה. ומיהו גבהות לא התירו מפני הטורח כמ״ש הב״ח אלא דבחולה וזקן הוי מטתו וכסא בעליה וליכא גבהות ומוכרח הוא דתוספתא דמתיר זקן וחולה סתמא אפי׳ דגביה ג׳ דוודאי יש גבהות וז״ש המ״א משום ביעתותא אמאי זקן וחולה התירו הא משום גבהות שפיר התירו דל״ש גבהות בזקן וחולה דהוי כעלה לעליה וכמו אומנין באילן דלית גבהות ולזה הראה נמ״י לס״ג ומ״ש בשם הב״ח דמתיר כסא באין גבוה ג׳ אף לבריא ולא להשמיע דליכא ביעתותא בפחות מג״ט וע׳ פרישה הא בגבוה הרבה ויש ביעתותא לזקן וחולה יראה דשרי להב״ח ולהשמיע היכא דיש ביעתותא אפשר דאסור אם לא בגוונא דליכא ביעתותא והבן זה: ש"ע סָעִיף א
ב זקן כו׳ עמ״א היינו שעומד ע״ג המטה ואפשר נמי שקשה לעמוד בלא כר על הארץ ומיהו אם א״א לעמוד רשאי להתפלל מיושב או שוכב על המטה: ש"ע סָעִיף א
ג להשמיע עמ״א ויהיה תיבה עמוד ומקום נמוך ועב״י ק״ן אלמימרא שלנו אם אין רחב ד״א ואין מוקף מחיצות אסור לשמש וכדומה לעמוד שש להתפלל ומיהו י״ל כיון דבמקום השמש שם הוא ליכא גבהות כמו זקן וחולה עמ״א אות א׳ דווקא לעלות למקום גבוה להתפלל אפי׳ ביחיד אסור כמ״ש הפרישה אבל זה מקומו כאן ותמיד לפסוקי דזמרה עומד שם אין זה עולה למקום גבוה להתפלל מיקרי: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ד
ד או עמ״א בגמרא ברכות ל״א אר״ח לא יתפלל אלא בבית שיש חלונות שנא׳ וכי\וין פתיחין ליה וגומר ובל״ד ב׳ אר״י לא יתפלל אלא בבית שיש חלונות שנאמר וכוין פתיחין בעיליתי׳ לקבל ירושלים והטור הביא כן ופירש״י שיסתכל כלפי שמים ולבו נכנע ורבינו יונה פירש בית שיש אור מתישב דעתו יותר ונ״מ לר״י א״צ נגד המזרח ולרש״י נגד המזרח וא״נ בקרן דרומית מזרחית צפונית דמצדד קצת ורואה שפיר דמי אבל הר״מ ז״ל פ״ה ה״ו מתפלה וצריך לפתוח חלונות נגד ירושלים משמע דעיקר קפידא נגד ירושלים הא אי אפשר נגד ירושלים אין מעלה כלל חלונות בשאר הרוחות ולרש״י ודאי יש מעלה והמחבר הביא לשון הר״מ ז״ל וז״ש המ״א בגמרא כו׳ כלומר אע״ג דאין לו בית חלונות נגד המזרח ויש בית שיש בו חלון יתפלל בו ולא בבית אפל. ולרש״י יקשה מצ״ה ותי׳ ב״ס כו׳ משא״כ לר״מ דקפידא נגד ירושלים לזכור ע״י ירושלים ומתפלל אל ה׳ ורמז וזה שער השמים אין קושיא מצ״ה. והנה אין לו בית שיש בו חלון כ״א בית אפל ובקעה בית אפל עדיף דבקעה חציף הוי ועמ״ש בסעיף ה׳ אי״ה. ועכ״מ בשם תשובת הרמב״ם ז״ל שכ״ז ביחיד בביתו אבל לא בביה״כ של ציבור א״צ לפתוח חלונות יע״ש והיינו דתפלת הרבים א״צ לזכיות כ״כ ומקובלת ובש״ע לא משמע כן וכ״כ לבוש וצריך לפתוח בביה״כ חלונות וכן עמא דבר וי״ב חלונות לאיזה צד שירצה ובתנאי שיהיה גם בצד שמתפלל לקבל ירושלים: ש"ע סָעִיף ד
ה י״ב חלונות עמ״א ובזוהר פקודי ובלבד שיהא נגד המזרח ג״כ. ע׳ ר״מ פ״ה מתפלה חשיב ח׳ דברים לכתחילה ואין מעכבין דיעבד ואלו הן עמידה ונוכח המקדש ותיקון הגוף והמלבושים ומקום וקול וכריעה והשתחויה יע״ש ובלח״מ: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ו לא עמ״א ולתי׳ השני קולא דבשדה נמי אע״פ שעוברים ושבים ב״א אם עומד בצד הדרך ולא מתירא שיפסיקו אותו שרי ולתי׳ א׳ בעינן דוקא מוקף מחיצות וכמ״ש בש״ע כאן ועמ״ש בט״ז אות ב׳ מזה אי״ה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ז ולא עמ״א ברכות גימ״ל א׳ היה להתפלל בדרך תפלה קצרה מלכנוס לחורבה. ובחדתי ותרי ופריצי דליכא כ״א חשד מ״מ מסתברא בדרך טוב יותר מלכנוס בה: ש"ע סָעִיף ו
ח מפני עמ״א בחדתי ותרי בדברא ליכא חשש כלל ומ״ש בידוע שיש מזיקין אף בתרי ביממא עי׳ קידושין פ״ק מזה. ואם אשתו עמו ליכא חשד בחורבא ותרי וכשירי נמי ליכא חשד עיין אה״ע כ״ב ס״ה יע״ש ועמ״ש בחידושי. ע׳ פרישה חשד משכב זכור וא״י דא״כ בדברא נמי ורש״י פירש חשד זונה ובדברא אשה לא שכיחא וצ״ע כעת ושם ברכות ג׳ ב׳ במקומן ושכיחי חיישי׳ יע״ש בתוס׳: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ט והוא עמ״א בחידושי ברכות ו׳ ב׳ הארכנו ועתה ראיתי בלבוש האריך ג״כ והנה אם במערב ואחוריו לבהכ״נ ודאי רשע מיקרי דשלש רעות עושה אחוריו לביה״כ ומתפלל הפך הצד הקהל ובחוץ ובצפון ודרום כה״ג נמי שלש רעות עושה משא״כ במזרח אם אחוריו לביה״כ ב׳ רעות וי״א דהוי רשע ואם בצפון ודרום ומהדר לבי כנשתא לית לן בה י״ל דלא רשע מיקרי מ״מ אסור דעושה ב׳ רעות חוץ לביה״כ ולא למזרח אבל עומד בצפון ודרום ופניו למזרח וצדו ליבה״כ שרי ובמזרח ומערב ופניו לצפון ודרום איסורא איכא ולא רשע. נמצינו למידין במערב ופניו למזרח וכן צפון ודרום ופניו למזרח לית לן בה ושרי מדוחק הא לא״ה מצוה להתפלל בבהכ״נ כמ״ש בס״ט. והנה אם מיקרי רשע אפשר פסול לעדות מדרבנן כמ״ש הר״מ ז״ל בה׳ עדות הרשעים פסולים שנאמר א״ת ידך עם רשע ואף דלא מצינו טכות מרדות בכאן (כי לאו בכ״מ הוא ובכלל מ״מ הארכנו בש״ה) ומ״מ אין חוזר ומתפלל אע״פ שנקרא רשע כמבואר בר״מ פ״ה מתפלה שמונה דברים לכתחלה ולא מעכבין וע״ש ה״א וה״ו בזה ועמ״ש באות שאחר זה: ש"ע סָעִיף ז
י לדברי שניהם עמ״א מלבוש משמע בצפון ודרום ופנים למזרח שרי אעפ״י שחוץ לבהכ״נ ואין פניו לבהכ״נ והיינו מדוחק. עמ״ש באות שאחר זה: ש"ע סָעִיף ז
יא יש להחמיר עמ״א והיינו באם א״א להפוך למזרח שיש צואה לפניו כמלא עיניו (עמ״א ע״ט ב׳) הא לא״ה עדיף למזרח ושרי ובש״ע אהיתרא קמהדר: ש"ע סָעִיף ז
יב כשניכר שמחזיר בחצר בהכ״ג מ״א הא חצר ביתו וכן עזרות הבנויות בכותל מזרחי שרי להתפלל שם עא״ר ח׳ בשם כנסת הגדולה. וכ״כ המ״א באות י״ג: ש"ע סָעִיף ז
יג הסמוף עמ״א היינו עזרה שבמזרח דחדר הוא ואין נראה כאחוריו לבהכ״נ ודווקא בחצר בהכ״נ שבהכ״נ עומד אמצע ניכר שמחזיר פניו: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יד אסור עמ״א ברכות ס״א א׳ אחורי ע״א כו׳ קשה קצת ועסי׳ תרע״א במ״א י״ב דמבזה ביה״כ ממשאוי קשה קצת היה להתרחק מביה״כ ובריש ברכות ח׳ ב׳ גריס ולא רהיט ובחידושי הקשיתי למה השמיט זה ועתה ראיתי להפר״ח הביא זה ועכ״מ פ״ו מה״ת ה״א י״ל גירסתם היה כן ובס״א לית ולא רהיט ובר״מ שם לבוש תפילין מוכח דאינו ממבטלי תפלה יורה קצת דלא כמ״א תרע״א י״ב. ודע בשעה שציבור מתפללין א״י מהו אם דווקא תפלת ח״י או אפי׳ פסוקי דזמרה וק״ש ויראה להחמיר בכל וכ״ש למ״א כמבזה בהכ״נ כו׳. ועסי׳ פ״ט בט״ז אות ב׳ ומ״ש שם: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף יח
טו עם הציבור עמ״א ולא הבינותי דלהמחבר דפסק כרבינו יונה דבהכ״ג ביחיד נמי יש מעלה א״כ בלא״ה יש להתפלל בביה״כ והמחבר אה״נ קאמר דאפילו בביה״כ לא יקדים קודם שבאו אלא ימתין או ב׳ ביה״כ וא׳ ברוב עם או ב׳ ביה״כ ובית המדרש ואין בן תורה דמצוה בביה״כ ברוב עם ע׳ סעיף י״ח ומ״א ל״ב. ויראה ביה״כ ביחיד ובביתו במנין תפלה ציבור עדיף ואף למ״ש הכ״מ והלח״מ פ״ח מתפלה ה״א אין הכרע מ״מ לטור יחיד בביה״כ אין מעלה כלל ואפי׳ יכול לשמוע קדושה וברכו אפי׳ הכי תפלת ציבור עדיף. ובחידושי הארכתי ועמ״ש באות כב״ג: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף ט
טז אונס עמ״א כפירש״י זיין ב׳ ד״ה לא יכילנא תש כחו לא נקרא שכן רע: ש"ע סָעִיף ט
יז יכוין עמ״א בסמ״ג אף אם אין טרחא לו א״צ להטריח אנשים. והביא ד״ה ע״ז. וכ״ש שפסוקי דזמרה אין מעלה כ״א תפלת ח״י ומ״ש בהג״ה בני יישובים היינו דמ״מ לצלי בדרך שרגילין הציבור וכע״ז פ״ק בתלת שעי קמייתא יע״ש. ועסי׳ תקצ״א במ״א ט׳ ודברי ט״ז אות ד׳ שם צ״ע קצת דתפלת שחרית זמנה עד רביע היום אלא דציבור מתפללין אין נדחית: ש"ע סָעִיף ט
יח וה״ה עמ״א אבל בעיר צריך להמתין עם הציבור אם לא שרואה שיעבור זמן ק״ש וכדומה ועוד בעיר מייחד ללמוד קודם הלך אח״כ לביה״כ כבסי׳ ע״ט ס״ו: ש"ע סָעִיף ט
יט בזמן עמ״א ער״מ מצוה להתפלל עם הציבור אפי׳ היו בהם חוטאים פ״ח מת״ת ה״א כתב רדב״ז אם בביה״כ אין שומע קדושה ולא קריאת התורה יכול להתפלל בביתו בעשרה א״ר י׳: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
כ אסור עמ״א כשמתפלל שלא בציבור אין תפלתו נשמעת אבל כשיעמוד בציבור ומקדים איסורא נמי איכא ומחינן ביה: ש"ע סָעִיף י
כא השעה עמ״א ברכות כ״ח ב׳ חליש לבאי היה מקדים בביתו להתפלל מוסף ובהכ״נ אסור להקדים אף מוסף אבל חולה או אנוס שרי בכהכ״נ ג״כ וע׳ סימן קי״ד ס״ב ולהמחבר שם רבותא קאמר אף חולה כו׳ ומיהו בשאר ימות השנה מצי להתפלל בביתו בחלש לבו וג״כ איסורא עביד ואי״ה שם יבואר וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
כב מי ע׳ מ״א וע׳ אות ל״ב: ת״ח מצוה להתפלל בבהמ״ד אף שלומד בביה״כ רוב עם אבל אם לומד כביתו או מי שאין בן תורה אם יש בבית המדרש ציבור כמו בביה״כ מצוה בבה״מ במקום רנה של תורה וא״ל רוב עם יותר טוב ונראה בחורף שזמן קר וא״א לכוין טוב יותר בבה״מ ומ״מ ביישובים קטנים יראה לעשות שלא יתבטלו מנין בביה״כ בימות החורף ולזרז על זה: ש"ע סָעִיף יא
כג נקרא עמ״א והנה בר״מ פ״ח מה״ת ה״א ואין נכנס להתפלל עם הציבור י״ל שיש עשרה בלא הוא ומרחיק עצמו משכינה או שמבטל מנין עשרה הא כשאין מנין אפשר לא נקרא שכן רע וע׳ רש״י אצל הרי״ף י״ל דשכינה מצויה בבה״כ ה״מ כשיש שום אדם בא להתפלל בתוכה והוא אין בא אין רוצה שישרה ה׳ שכינתו ומ״מ כשאין ביה״כ בעיר רק לפעמים מנין בבית יחיד ואין הולך לא נקרא שכן דע כי ביה״כ אמרו: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
כד מצוה עמ״א וא״ר י״ג בשם הפרישה סמוך לביה״כ ירוץ לא בכל הדרך שאין ניכר וי״א בכל הדרך יע״ש ונראה בשחרית שהולך עם תפילין וטלית אף בידו ניכר הוא ומ״מ ברחוב עכו״ם לא ירוץ: ש"ע סָעִיף יב
כה בשבת עמ״א ברכות וי״ו ב׳ היוצא מביה״כ אל יפסיע פסיעה גסה. אבל ליעול מצוה למרהט (באר הגולה ב״ג ט״ס וצ״ל ה״ו) הנה פסיעה גסה יותר מאמה ש״א ס״א נוטל א׳ מת״ק כו׳ ולדבר מצוה נמי היכא דשכיח היזקא כו׳ אלא מצוה לרוץ י״א גסה אא״כ דרכו וטבעו לפסוע גסה וא״א לעמוד על עצמו אז בשבת ואנוס עצמו ולביה״כ רשאי ולצאת מביה״כ אפי׳ לרוץ אסור ואל יפסע מי שדרכו וטבעו בכך יאנוס עצמו ובחידושי כתבנו מזה במהרש״א בע״י משמע דמצוה לפסוע גסה וצ״ע: ש"ע סָעִיף יב
כו כשיוצא עמ״א מביה״כ למדרש מותר לרוץ ויראה אם ניכר הוא שהבה״מ סמוך ונראה וודאי שרי ואסור לרוץ אפי׳ בלא פסיעה גסה עסי׳ ש״א ס״א: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
כז מותר עמ״א אף שלא בשעת תפלה אסור לרוק לפניו כ״א לאחוריו או לשמאלו אם אפשר עד״מ צ״ז ס״ב בזה ומ״ש לקרי״ץ משמע אף שחרית דל״ש ביה גאוה וגם אין מכניס בגופו ממש: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
כח שממנה עמ״א וסי׳ כ״ה אות ג׳ ומיהו כיון שלא הגיע הזמן אין איסור אלא שאפשר שהאר״י ז״ל היה רוצה לילך מעוטף דווקא: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טו
כט חייב עמ״א ומדת חסידות אפי׳ בא חבירו לבסוף להמתין עליו עב״י בשם ר״י ועט״ז אות ד׳: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף טז
ל צריך עמ״א דווקא כשיכול לבוא שם בעוד יום הנה בפירוש בש״ע שבא לעיר ורוצה ללון בעיר יום גדול אם יש עוד עיר לפניו שיש בה עשרה צריך לילך עד לשם ויתפלל מנחה והיינו שיכול לבוא שם בעוד השמש על הארץ יכנס בכי טוב (עיין ריש פסחים) דאל״ה אף שיכול להתפלל מנחה עד סוף שקיעה כמבואר בל״ג וכן ערבית לדידן דקבעו חובה אבל שחרית אם הולך ביום בדרך א״צ להמתין שיגיע לעיר ויתפלל שם קודם ד״ש דאפשר לא הטריחו אותו להמתין ולעכב איחור דרכו ומיהו בצ״ד ס״ט משמע ודאי דימתין עד שיגיע לעיר אם אין השעה עובדת ואי״ה שם יבואר. ויראה אם יש עשרה מתפללין מנחה לאחר ו׳ ומחצה אע״פ שלכתחלה אין רשאי (עסי׳ רל״ג) יתפלל עמהם וק״ו הוא מתפלת ערבית סי׳ רל״ה ס״א יע״ש. ועיין לבוש כאן הפירוש. ועסי׳ נ״ב ס״ד לענין מום ואי״ה שם יבואר וצדדין כלאחריו דמי א״ר י״ט ופשוט הוא ע׳ ר״פ תזרח השמש תשת כו׳ ויהי לילה: ומ״ש מעשה דרבנן ע׳ רא״ש ברכות מ״ז ב׳ ובתוס׳ שם מאכל בי״ט שני תי׳ הרא״ש במ״ק דעשה דרבים דוקא שמזכה רבים והנה סובר הרא״ש ז״ל דעשה דרבנן ד״ת הוי מלא תסור וע״פ התורה אשר יורוך ועשה דרבים דחי לעשה זו דבשניהם שוים מאי אולמיה האי מעשה (ובספר ג״ו כתבנו שי״ל קום ועשה דוחה שוא״ת) ובעידנא דמיעקר א״צ בעשה כמ״ש התוס׳ פסחים נ״ט א׳ ומיהו בתרפ״ז ס״ב בהג״ה דאין שום מצוה ד״ת נדחית מפני מגילה אע״ג דמזכה רבים למ״ד בזמנה בעשרה או מוציא אותם ור״ן שם לשיטתיה כאן וע׳ ר״מ פ״ט מהלכות עבדים ה״ו אין הכרע מדבריו (ומ״ש דאם שחרר משוחרר לכאורה מוכח דאי עביד מהני ע׳ ריש תמורה אפי׳ בעשה ועח״מ בסמ״ע ר״ח ואין דומה לשם) וי״ד רס״ז סע״ט הביא הב״י מצוה דרבים וכ״מ בר״מ שם דכיוצא בזה הוא דרבים ואי לר״ן אפי׳ מצוה דיחיד דלאו מטעם דחייה הוא והלבוש בי״ד רס״ז סע״ט פירש הטעם כיון יע״ש וא״כ לדינא קיי״ל אין שום מצוה ד״ת נדחית מפני דרבנן אפי׳ דרבים: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יז
לא למחוז עמ״א ברכות י״ד א׳ ובסי׳ פ״ט סנ״ח לא משמע כן והב״י הקשה שם מדאמר ה׳ עושה לו חפציו הא איסורא ליכא לימא בהולך בדרך למרחוק וההיא דסעיף ח׳ שם לדבר מצוה או שאין שיירא ממתנת עליו הא לא״ה משמע דאסור לצאת קודם שיתפלל בביתו וצ״ע: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף יח
לב והיא עמ״א דרבותא דביהמ״ד דעדיף מרוב עם וע״ה שאין לומד לדידיה רוב עם עדיף הא בשוין אף לדידיה ביהמ״ד קדושה יותר. והכ״מ בפ״ח מה״ת ה״ג כתב דרבותא נמי דעדיף ביהמ״ד מבית הכנסת ומיהו הדין אמת ועב״י וכ״מ בשם הרר״י הביאו עט״ז מי שתורתו אומנתו וביהמ״ד בביתו אם לפעמים מתפלל ביחיד לא ירגיל עצמו כו׳ רשאי עא״ר ולבוש. מ״ש הר״מ ז״ל שם והוא שיתפלל תפלת הציבור אפשר בזמן שהציבור מתפללין מיירי ומרב נחמן דאמר לודעי למר (עיין נ״ץ) ועכ״מ שם: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף יט
לג יקבע עמ״א ירושלמי עא״ר כ״ב. ובקיץ בביה״כ ובחורף בבית החורף הוי קביעות מקום כדמצינו בי סיתוא בקייטא כו׳: ש"ע סָעִיף יט
לד מקום עמ״א ועסי׳ קע״ח ורע״ג ואי״ה שם יבואר בזה. עיין לבוש אשר ישתחוה איתן עתיד במקום בינוני מורה עבר ועתיד: ש"ע סָעִיף יט
סָעִיף כ
לה שיעור עמ״־א הב״י הבין דהטור חולק אמ״ש מהר״מ מרוטנבורג דמהירושלמי דלתותי דלת סגורה (פתח חלל) ואין מביט ש״מ דאין לחלק ומש״ה כתב שהחושש לג׳ פירושים יוצא אבל הב״ח פי׳ דהירושלמי ע״א הוא דצריך לכנוס ב׳ פתחים והיינו עזרה להודיע שאנו א״צ לאמצעי אע״פ שנכנסתי לחצר ביה״כ הולך לבית הכנסת גופא לאו כמלך ב״ו שעומד השואל בחצר והביא מדרש פ׳ כי תבוא יע״ש. ומ״מ מטור אין משמע כך שנתכוין לזה יע״ש. ועכשיו עושין עזרה ולביה״כ נשים אין עושין וא״י למה. ומ״ש מכבדין ברכות מ״ז א׳. ואפי׳ יהיה הוא הי״א: ש"ע סָעִיף כ
סָעִיף כא
לו ארון עמ״א ברכות ה׳ ב׳ והמקשה דפריך היינו במטה דידהו ולכאורה מטה אחד לשכיבה ולישיבה ולא הוי קבועה אלא דהט״ז ה׳ הקשה ממציעא דב׳ מטות היו להם ולישני במטה דלשכיבה ועפר״ח וי״ל כעין מ״ש בס׳ חמד משה דא״כ מה מעליותא דהיה מצטער וע״כ לפני מטתו היכא דיתיב וגריס ואין קבוע וצריך להיות להמקשת מטה ל״א קבוע והיינו אותה דלישיבה: ש"ע סָעִיף כא
סָעִיף כג
לז הבגדים עמ״א דצריך עיניו למטה ומש״ה למעלה מקומת איש שרי עפר״ח והביא ד״ה דפרק הוציאו לו אי שרי לצור ציורים במחזורים: ש"ע סָעִיף כג
סָעִיף כד
לח אם עמ״א ש״ך י״ד רי״ב אות ל׳ ועפר״ח דלאחורי רבו צריך ד״א חוץ ג׳ פסיעות מטעם שמא יצטרף לפסוק ואסור תוך ד״א נגד המתפלל ולפני רבו ד״א מצומצמות די יע״ש. ואלמימרא דנקרא רשות אחר שרי כה״ג אפי׳ תוך ד״א ויראה לעבור נגד המתפלל אפשר אף כה״ג אסור: ש"ע סָעִיף כד
סָעִיף כה
לט אחורי עמ״א דבזיון הוא. וחוץ לד״א אפשר אף הב״י מודה דשרי ע׳ אות ל״ח בזה ועי״ד רמ״ב סעיף ל׳ רבו מובהק דוקא יע״ש: ש"ע סָעִיף כה
סָעִיף כז
מ ישתוק עמ״א בע״ח במ״א אות א׳ לק״ש מרחוק ד״א ולתפלה אסור לזוז ממקומו היינו שא״צ להפשיט הבגדיו דהוי הפסק גדול אבל הליכה לא חשיב כ״כ הפסק. ומ״מ מ״ש המחבר בסכ״ו שאין חילוק בין תפלה לק״ש הא יש חילוק במ״ר על בגדיו ואין מכוסים דבק״ש מפשיט לא בתפלה. ולבוש כתב דבע״ח בלא״ה אין נקי מבגדיו כו׳ יע״ש הביאותיו בע״ט והמ״א נקיט רק ריש דבריו שיש לחלק דשם אנוס הוא דשותתין ולא היה יודע מקודם לכך א״צ להרחיק משא״כ כאן דתינוק השתין אמרו שירחיק דשם אנוס טפי ובגמ׳ משמע גברא דהוי הוא לא אנוס והמעיין בלבוש עיקר החילוק דהואיל ובלא״ה אין בגדיו נקיים יע״ש ע׳ פ״ד סוף דרך הרבים י״ל בביה״כ ה׳ מקבל תפלות ויכול להתפלל בלשון ארמי עסי׳ ק״א: ש"ע סָעִיף כז
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף א
א (ס"ק א) ואפי' כו' וא"כ זקן או חולה דשרי כו'. ר"ל בשלמ' אי לא הוי אסרי' במטה וכס' כ"א דוקא בגבוה ג' ואז הוי הטעם דבעי' מקום נמוך דאין גבהות לפני המקום דכתיב ממעמקים קראתיך ה' כו' וכדאית' דף י'. וא"כ א"ש בחולה וזקן הדר בעליה רשאי להתפלל שם ואין בזה משום גבהות כיון דדר שם. וכן הדין במטה וכסא לענין זקן וחולה דידוע דישיבתם במטה וכס' אין כאן גבהות מה שאין כן לפ"ד רמ"א דבמטה וכסא אפי' אין גבוהים ג' אסור דמשום בעתות' אינו יכול לכוין אם כן מ"ש חולה וזקן משאר בני אדם כיון דאינו יכול לכוין: מיירי בגווני. ר"ל דלא קאי על מטה וכס' כ"א מה שכתב ולא ע"ג מקום גבוה או במטה וכסא דלית בהו בעיתות' אלא שאין גבוהים ג': וע"ס ג' גבי אילן זה קצת ראיה לתי' א' דלפעמים הקילו חכמים אפי' אינו יכול לכוין: ש"ע סָעִיף א
ב (ס"ק ג) להשמיע כו'. עב"י סי' ק"ן שפי' בע"א וז"ל יורד לפני התיבה יורד ממקומו ללכת לפני התיבה כו' ולדברי הרב כו' לפי שעלה שם (ר"ל על הבימה) לקרות בתורה. ואח"כ יורד להתפלל מוסף משום ממעמקים קראתיך כו' עכ"ל. ולפ"ז צ"ל דמשום תפלת מוסף קראו בכל התפלות יורד לפני התיבה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ד
ג (ס"ק ד) או חלונות. אי' בגמרא כו' ואע"ג דצריך כו' צ"ב מאי חידוש מצא בש"ס יותר מבש"ע שהביא דברי הש"ס. וגם קושייתו לכאורה גם ע"ד הש"ס אולם לענ"ד חסר מדבריו וכצ"ל איתא בגמ' (סוף דף ל"ד ע"ב) כו' ופירש"י שגורמים לו שיכוין לבו שיהא מסתכל כלפי שמים ולבו נכנע: ואע"ג דצריך כו' והוא קושיא מהרי"א כו' הרב"י בסי' צ"ה. שהקשה מהרי"א קושיא מ"א לפירש"י וכ' דמה"ט פי' תר"י דטעם החלונות שיהיה הבית מתוקן באויר טוב (ור"ל דזה גורם כונת הלב) ולפירושו א"צ להסתכל לשמים וא"ש. משא"כ לפירש"י קשה וכן לפי הטעם שכ' הרב"י פה בש"ע והוא ל' הרמב"ם כנגד ירושלים כו' כדמצינו בדניאל וכוין פתיחין ליה בעילת' כו' וכמ"ש שהעה"ש בתפלתו והתפללו אליך דרך ארצם. וטעם החלונות שידע שתפלתו צריך לעלות דרך ירושלים ג"כ א"צ הסתכלות לשמים בתפלה ג"כ א"ש ולק"מ. (משא"כ לפירש"י) ותי' הרב"י כמ"ש מ"א פה. מ"מ כשנתבטל' כוונתו כו' והיינו דרך מקרה שרי ההסתכלות לשמים לעורר הכוונה ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
ד (ס"ק ה) י"ב חלונות הטעם כו'. וע' בעט"ז דהי"ב חלונות לא יהיו בצד א' אלא בכל הצדדים יחד י"ב: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה (ס"ק ו) לא כו' לשוח בשדה. ואמרינן דר"ל להתפלל דדרשינן אין שיחה אלא תפלה: כדאמרי' יצחק קראו שדה כצ"ל. ר"ל דבאמת היה שם מוקף מחיצות והא דכתיב בשדה לפי ששם הי' הר המורי' ויצחק קרא להר המוריה שדה (וע"ש סופו שידע שבית השני שנבנה בזכותו תחרב כדכתיב ציון שדה תחרש: ולתי' הב' אין הטעם משום חציפות אלא שיפסיקוהו ע"ד. ולמה אמר הש"ס חציף עלי כו': ול"נ לקיים כו' לא יתבטל כו' וזהו חציפות שמתגאה כ"כ. ואע"ג שהבי' מ"א ל' תי' הב' שכ' התו' וז"ל א"נ הטעם שלא יפסיקוהו ע"ד וא"כ ל"ל כמ"ש מ"א דהטעם משום גיאות וחציפות. אך באמת אין זה ל' התו'. אלא כך הוא לשון התו'. ועי"ל דבקתא דהכא מיירי בבקע' מקום שרגילים שם ב"א לעבור והולכי דרכים עכ"ל. וכן הובא בט"ז אלא שמ"א לעיל העתיק דברי התו' כפי הבנת הרב"י דברי התו' הטעם שלא יפסיקוהו ע"ד. ופי' של מ"א הוא כפי אמיתת ל' התו': ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ו (ס"ק ז) ולא בחורב' מוכח בגמ' ברכות דף ג' ע"א בעובדא דר"י עם אליהו ז"ל ע"ש: ש"ע סָעִיף ו
ז (ס"ק ח) מפני כו' עבא"ע סי' כ"ב ס"ה. אי בתרי אנשים איכא חשדא דהיינו להאומרים דסתם אנשים מקרי כשרים ליכא חשדא. ולהרמב"ם סתם ב"א לא מיקרי כשרים וע"ש ובגמ' פה: ואבוק' כשנים היינו עם האדם: ולפ"ז בשדה וחורב' חזקה ושנים או אבוקה שרי דליכא שום חשש: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ח (ס"ק ט) והוא הפך כו' דעיקר כו' דבימיהם היה פתח ב"ה בכותל מערבי והיו מתפללים ופונים פניהם לצד מזרח ולפ"ז העומד בחוץ בצד הפתח דהיינו בצד מערב ואחוריו לבה"כ ופניו לצד שכנגדו וא"כ פניו למערב ודאי נראה ככופר אליב' דכ"ע דאיכא תרתי לריעות' חדא שאחוריו לבה"כ תרתי שהופך פניו לצד אחר ממה שפונים אליו הקהל העומדי' בבה"כ וכשעומד בצד מערב ופונה פניו לב"ה והיינו לצד מזרח דאיכ' תרתי לטיבות' שפניו לב"ה ולצד שפונים הקהל דהיינו למזרח ודאי שרי לכ"ע ולא פליגי כ"א בעומד במזרח ב"ה. דלדעת א' שעיקר שנראה ככופר במה שפניו פונה לצד אחר ממה שפונים הקהל אבל במה שאחוריו לבה"כ לזה לא חיישי'. וא"כ כשעומד לצד מזרח ופונה פניו לצד מזרח אע"ג שאחוריו לבה"כ ל"ל בה. אבל כשפונה למערב אע"ג שפניו לבה"כ כיון שפונה לצד אחר ממה שפונים הקהל הוי ככופר ולהדעה השני' הדין להיפוך דהכל תולה שלא יהיה אחוריו לבה"כ. אבל מה שפונה לצד אחר ממה שפונה הקהל ל"ל בה. וכתבו תר"י וז"ל והוא הדין כשעומד בב"ה אין לו להתפלל למערב. אלא שאינו נקר' רשע כיון שעומד בב"ה ומשתתף עם הציבור עכ"ל: ש"ע סָעִיף ז
ט (ס"ק יא) יש כו' ואע"פ כו' ר"ל כיון דרוצה לצאת ידי שני הדעות. א"כ העומד דרך משל בצפון בה"כ צריך להפך לצד בה"כ דהיינו פניו יהיה לדרום שלא יהיו אחוריו לבה"כ (גם אפי' יהיה פניו למזרח וצדדי גופו לבה"כ ג"כ שרי. וכ"ה בס' א"ר) מ"מ יצא גם ידי הדע' דס"ל דצריך להתפלל לצד שהקהל פונים כיון דעכ"פ אינו עושה היפוך מהקהל כגון קהל פונים למזרח והוא למערב משא"כ כי ה"ג שפונה לדרום ל"ל בה: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
י (ס"ק יד) אסור לעבור ומוטב כו' גמ' ברכות דף סא ע"א אמר ר"י אחורי ארי ולא אחורי אשה. אחורי אשה ולא אחורי ע"ז. אחורי ע"ז ולא אחורי בה"כ בשעה שהצבור מתפללים כו' עכל"ה: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יא (ס"ק טו) עם כו' מלך עס"ח י"ח כצ"ל. דשם לא הותר בעשר' אלא בבית מדרשו שהוא לומד שם וכ"כ סי' תר"ץ לענין קריאת מגילה: ש"ע סָעִיף ט
יב (ס"ק טז) אונס כו' דאם היה ר"נ כו' דמקור דין זה ממאי דאית' דף ז' א"ל ר' יצחק לר"נ מ"ט לא אתי מר לבי כנישת' לצלויי. א"ל לא יכילנא (פירש"י תש כחי): ש"ע סָעִיף ט
יג (ס"ק יז) יכוין כו' ודוקא כו' דאיתא שם בעובד' הנ"ל כשא"ל לא יכילנא א"ל לכנוף מר בי עשרה. אמר ליה טריחא לי מילתא אמר ליה ולימא מר לש"ץ בעידנ' דמצלי ציבורא ליתיה ולודעי למר כי היכי שיתפלל בשעה שהצבור מתפללים משמע דאם אפשר להתאסף עשרה עדיף דהא תחלה א"ל דלכניף עשרה קודם שא"ל שיתפלל בשעה שהצבור מתפללים: ובסמ"ג כו' דלפי' הראשון דטריח' מילתא קאי על ר"נ א"כ תליא הדבר בבעל הבית ואם י"ל משרתים מרובים שאפשר יאספו אליו עשרה צריך לאסוף עשרה. אבל לפי' הסמ"ג דהטרחא קאי על יו"ד אנשים א"כ בכל ענין שייך טרחא אם לא שבאו מצד עצמם: משמע בע"ז דף ד' דא"ר יוסף לא לצלי אינש מוסף בריש שתא בג' שעות ראשונות מן היום דאז שעת חרון למעלה דלמ' מעיינים בעובדיה ומדחים מתפלתו. ופריך הש"ס אי הכי אפי' תפלת שחרית ג"כ לא יתפלל בג' שעות הראשונות. ומשני כיון דציבור' נמי מצלי אז שחרית אין תפלתו נדחית כיון דמתפלל עכ"פ בשעה שהצבור מתפללים ע"כ. הרי דאפי' בשעה שהצבור מתפללים שחרית אין לו להתפלל מוסף שלא תהיה נדחית. ע"כ צ"ל דזה ל"מ בשעה שהצבור מתפללים ואי' שם בתוספו' אהא דמשני שאני שחרית דגם הצבור מתפללים משמע דסגי כשמתפלל בשעה שהצבור מתפללים אע"פ שאינו מתפלל עם הצבור הקשו התו' הא אמרי' בברכות אין תפלה נשמעת אא"כ מתפלל עם הצבור. וע"ז תי' לחלק בין אינה נדחית לנשמעת. והחילוק בין אינה נדחית שר"ל שהתפלה מקובלת ברצון למעלה ויקבל עלי' שכרו כמי שמקבל שכר על כל מצות ה' אבל אין ממלאים בקשתו שהתפלל עליה אבל כשאמרי' נשמעת עושים לו רצונו במה שהתפלל על אותו דבר. ואף דעינינו רואות שגם תפלת הצבור איננה נשמעת לפעמים כבר תי' של"ה בכמה תירוצים וא' מהן שעושה להם מעין אותו דבר שהתפללו עליו אע"ג שאין ממלאים כל בקשתם מ"מ מקצת משאלותם ממלאים ע"ש שהאריך: מיהו אפשר כו'. דוקא בשעת חרון. ואע"ג דהתוס' הביאו ראיה ממ"ד בברכות אין תפלתו ש"א נשמעת אלא עם הצבור (והיינו הא דאמרי' דף ו' ע"א תניא אבא בנימין אומ' אין תפלתו ש"א נשמעת אלא בבה"כ שנא' לשמוע אל הרנה כו' וס"ל להתוספות דבב"ה ר"ל להתפלל עם הצבור וכן פי' הטור בסימן זה ע"ש ובב"י). ולפ"ד מ"א הדר' קו' תו' לדוכתי' דהאיך סתם א"ת ש"א נשמעת. אלא ע"ה הא לפעמים אפי' אינו ע"ה נשמעת כגון שלא בשעת חרון ואולי א"ל דאכתי אפי' שלא בשעת חרון אינה נשמעת כשאינו מתפלל ע"ה אא"כ מתפלל עכ"פ בשעה שהצבור מתפללים ותפלת שחרית של צבור הוא בשעת חרון ומיירי שם בריית' דאבא בנימין בת"ש וכ"מ קצת ראייתו לשמוע אל הרנה כו' במקום רינה שם תהי' תפלה ופרש"י במקום רנה בב"ה ששם אומרי' הצבור שירות ותשבחות בנעימ' קול ערב עכ"ל. והיינו בשחרית שאומרים פסוקי דזמרה אף דיש לדחות במקום רנה דשחרית שם תהיה כל התפלות אפי' של מנחה מ"מ י"ל כן או י"ל דאב' בנימין ר"ל אין תפלתו ש"א נשמעת בכל עת והיינו אפי' בשעת חרון אלא בב"ה עם הצבור: עמ"ש סי' תקצ"א. אימתי שעת חרון דלדעת רש"י שעה ראשונה מן היום ולהתו' שעה שלישית ולהטור וש"ע כל ג' שעות ראשונות אע"ג דאין כולם שעת חרון מ"מ כיון שהקב"ה עוסק אז בתורה אינו עושה לפנים מש"ה ויש לחוש שתהיה תפלתו נדחית ע"ש: ש"ע סָעִיף ט
יד (ס"ק יח) וה"ה כו' לכן מוטב כו' ר"ל אפי' שעי"ז לא יתפלל בשעה שהצבור מתפללים עדיף טפי ממה שיתבטל בלימודו זמן רב: ש"ע סָעִיף ט
טו (ס"ק יט) בזמן כו' צריך להמתין עד צ"ה דבצבור לא הותר לקרות ק"ש ולהתפלל מבע"י אלא משום טרח' דצבור' להתאסף שנית למעריב וזה לא שייך ביחיד: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
טז (ס"ק כ) אסור כו' אפי' רוצה לצאת כו' דבאותו בה"כ אם מקדים תפלתו נראה השינוי לכל ודאי אסור אלא אפי' יצא ויתפלל בביתו ג"כ אסור: ש"ע סָעִיף י
יז (ס"ק כא) השע' כו' דהיינו שהזמן קצר כו' ולכן הותר לו להקדים תפלתו בציבור אפי' בבה"כ: ול' תר"י לא משמע כן ע' בב"י הבי' לשונו. אי' בגמ' ברכות דף כ"ח ע"ב רב אויא קרה לו מקר' ולא בא לדרשת רב יוסף למחר כי אתי לגבי ר"י בעי אביי להפיס דעת ר"י שלא יהי' טינא בלבו על ר"א א"ל אביי לר"א מ"ט לא אתי מר אתמול לדרשה א"ל דהוי חליש ליבאי ולא הוי מצינ' א"ל מ"ט לא טעמית מידי ואתית א"ל לא סבר כו' אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל מוסף (ודרשת ר"י היה קודם מוסף) א"ל היה לך להתפלל מוסף ביחיד אח"ז לטעום מידי וליתי א"ל ר"א לא סבר כו' אסור להקדים תפלתו לתפלת צבור א"ל אביי בצבור דוק' שנו דאסור להקדים עכל"ה. ומאי דקיי"ל דאפי' ביחיד דהיינו שרוצה לצאת מבה"כ אפ"ה אסור להקדים וכמ"ש מ"א ס"ק י"ט בשם הריב"ש היינו כשהיא בריא: ובבה"כ אף זה אסור. ר"ל אפי' כשחלש לבו דהא ר"א תי' כן לאביי דאסור להקדים כו' אף דהוי חלש ליבי' וע"ז השיב דוק' בצבור שנו משמע אפי' כה"ג דחלש ליבי' אבל כשלא חלש ליבי' אפי' ביחיד אסור כנ"ל. ועסי' קי"ד ס"ב דאם הוא חול' כו' שכ' שם שאסור להזכיר הגשם במוסף של י"ט האחרון של חג הסוכות עד שיכריזו הש"ץ הילכך אפי' הוא חולה או אנוס לא יקדים תפלתו לתפלת הצבור לפי שאסור להזכיר כו' וכ"כ בטור בשם אבי העזרי וכת' הרב"י וז"ל כשאינו מתפלל בצבור אצטריך לאשמעינן דאי בצבור כל ימות השנה נמי אסור להקדים תפלתו לתפלת הצבור עכ"ל. אבל הב"ח כ' שם וז"ל לפי שבשאר ימות השנה נמי אסור להקדים כו' להכי אמר דהכא מיירי אפי' הוא חולה או אנוס דבשאר ימות השנה רשאי להקדים כו' אבל הכא אסור לפי שאסור להזכיר כו' עכ"ל: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יח (ס"ק כג) נקרא כו' דכתיב כו' הנני נותשם מעל אדמתם. מזה דייק עונש גלות ואיך מרומז בקר' זה דקאי על מי שאינו הולך לב"ה ע"ש במהרש"א בחד"א: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יט (ס"ק כו) כשיוצ' כו' מצוה לרוץ כדי שיחזור מהר ודייק לה מדאמרי' אר"ח אר"ה היוצ' מבה"כ אל יפסיע פסיעה גסה ועלה אמר אביי ל"ש אלא למיפק אבל למיעל מצו' למירהט כו' והקשה להכותב בע"י דמאי קמ"ל אביי הא היוצ' קתני משמע דוק' יוצא וניח' ליה דכוונת אביי ל"ש אלא למיפק אם כוונתו רק ליציאה אז אסור אבל למיעל ר"ל שיציאתו וריצתו הוא ע"מ למיעל אז אדרב' מצוה לרוץ. והל"ח דחה ראייתו די"ל דאי מדיוק' דאמר היוצ' הוי שמעי' דוק' ביוצא איכא איסור' אבל למיעל ליכ' אסור' אבל אכתי לא שמעי' דאיכ' מצוה לרוץ למיעל קמ"ל דלמיעל אפילו מצוה איכ' ומסבר' אוסר הל"ח לרוץ אפי' יצא אפי' כוונתו לכנוס משום מראית עין כמ"ש מ"א בשמו: ועוד כו' ונ"מ בין ב' טעמים דלטעם א' אם יוצ' כשגם הצבור יוצאים ורץ כדי לכנוס לבה"מ הי' אסור אבל לטעם שני גם כה"ג מותר ומצו' וכמ"ש בשם של"ה: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
כ (ס"ק כז) מותר לרוק ושדי לה לאחורי' וכמ"ש סי' צ"ז ס"ב עיין ד"מ בשם א"ז ר"ל דשם בסי' צ"ז כ' בש"ע דאסור לרוק (היינו בשעת תפלת י"ח) ואם א"א לו שלא ירוק מבליעו בכסותו. ואם הוא אסטני' זורקו לאחוריו משמע שלא בשעת התפלת י"ח הכל שרי. אולם הד"מ בסי' צ"ז הבי' בשם א"ז וז"ל כתב בא"ז שאף שלא בשעת התפלה אסור לרוק לפניו או לימינו רק לאחוריו או לשמאלו עכ"ל והא"ז ודאי לא יחלוק על הש"ס דאמרי' דף כ"ד ע"ב א"ר יודא הי' עומד בתפלה ונזדמן לו רוק מבליעו כו' משמע דשלא בשעת תפלה שרי. ודוחק לומר דר"י מיירי במתפלל בביתו אבל בב"ה אפי' שלא בשעת תפלה אסור א"כ ה"ל לא"ז לומר דבב"ה אפי' שלא בשעת תפלה מבליעו כו'. אע"כ צ"ל דהא"ז ס"ל דחומר' התפלה היא דצריך דוק' להבליעו בכסותו ולא הותר לו לזרקו לאחוריו כ"א כשהו' אסטניס אבל שלא בשע' תפל' הותר לכ"א לזרקו לאחוריו וא"צ להבליעו אפי' אינו אסטניס ובשבת אסור לשפשף כמבוא' לקמן סי' שט"ז סעיף י"א אבל מותר לדרסו לפ"ת אפי' רוק ולא ליחה וע"ש במ"א ס"ק כ"ה: וכשבולע הרוק בולע המתיקו'. משמע דבלא"ה מותר לבלוע רוקו ביום התענית וכ"כ מ"א ס"ס תקס"ז דלא כב"ח שאוסרו וע"ש במ"א: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
כא (ס"ק כח) שימנ' כו' ועמ"ש סי' כ"ה ס"ק ג' בשם תשו' מהר"ם לובלין ועמ"ש שם. ובס' א"ר כ' בשם ל"ח דגם ביו"ד ראשונים כל מי שקדם לחבירו נוטל שכר כנגד כלם. ועיין בס' עשרה מאמרות: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טו
כב (ס"ק כט) חייב כו' וב"ח כו' ומ"מ משמע שר"י היה ממתין גם בכה"ג וז"ל המרדכי הביאו הרב"י ור"י הי' מחמיר אפי' בבה"כ שלנו והי' מאריך בתפלתו עד שיצאו כלם ואם בתוך כך הי' אדם בא בב"ה הי' מעיין בספר עד שגמר תפלתו ונכון אף לנו להחמיר עכ"ל והוא כהיש מחמירים שהבי' רמ"א: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף טז
כג (ס"ק ל) צריך כו' וק"ו הוא ר"ל דהא כ' בסעיף ט"ז שמכ"ש שלא ישכים אדם לילך כו' נראה דס"ל דיותר מסתבר שלא לילך מעיר שמתפללים ביו"ד ממה שצריך לילך לפניו ד' מילין כדי להתפלל ביו"ד דהא יליף לה מכח כ"ש וק"ו וכן הדעת מכרעת וכיון שכ' בסעיף ט"ז דוק' כשיוכל להגיע למחוז חפצו כו' ושלא י"צ ללכת יחידי כו' כ"ש הכא. ודע דמ"ש בסעיף ט"ז בלשון יש מ"ש לא משום שיש חולק דאין סבר' לחלוק וגם לא נמצ' חולק אלא כן דרכו בש"ע כשמצ' דבר חדש באיזה פוסק יחידי ולא בשום פוסק אחר כתבו בלשון יש מ"ש: אי' בפ' כו' מצוה דרבים שאני. והכי אית' שם דף מ"ז ע"ב מעשה בר"א שנכנס לב"ה ולא מצא עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה והיכי עביד הכי והאר"י כל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו. לדבר מצוה שאני ופריך תו מצוה הבא' בעבירה היא ומשני מצוה דרבים שאני (ע' לקמן סי' תמ"ו ס"ק ב' במ"א לענין מצוה דרבים): וכ"כ התוס' בפרק קמא דשבת דף ד' ע"א ד"ה וכי אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך כו' וז"ל והא דתנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין (דאינו יכול לקיים מצות פריה ורביה דא"א לו לישא לא שפחה ולא בת חורין) כופין את רבו ועושה אותו בן חורין ואע"ג כו' כל המשחרר עבדו עובר בעשה כו' שאני פריה ורביה דמצוה רבה היא כדמשני התם בר"א שנכנס לב"ה ולא מצא עשרה כו' מצוה דרבים שאני כו' וגבי חציה שפח' וחציה ב"ח שנהגו בה מנהג הפקר וכפו את רבה לשחררה משום שהית' מחזרת וממציא' עצמה לזנות ודמי' לאנוס' והוי נמי כמצוה דרבים עכ"ל. וכתב מהר"ם לובלין דהם שני תירוצים חדא דהוי כאנוס' ולכך אומרים חטא בשביל שיזכו ועוד דהוי כמצוה דרבים ע"ש. א"כ מוכח מהתו' דבמצוה דרבים אומרי' חטא בשביל שיזכה רבים דמעובד' דר"א שלא מצא עשרה אין ראיה דלא הוי בשביל שיזכו רבים לבד אלא שגם הוא עצמו זכה עמהם להתפלל בעשר': ובפ' א"מ כ' דדוק' כו' שכ' שם ע"ד בה"ג שכ' מי שמת לו מת ביו"ט שני של ימים אחרונים נוהג בו אבילות דאתי עשה ודאי דיחיד (דס"ל אבילו' יום א' דאוריי' דכתיב ואחריתה כיום מר) ודחי עשה ס' דרבים די"ט אחרון ס' דרבנן וה"ר יודא ז"ל הקשה מהא דאמרי' מעש' בר"א שבא לב"ה ולא מצא י' כו' ומסיק דעשה דרבים דחי כו' ואע"ג דלעולם בהם תעבודו דאוריית' ועשה דתפל' דרבנן ולא אתי עשה דיחיד דאוריית' ודחי תפל' דרבנן וי"ל דשאני התם דזיכ' את הרבים הלכך אלים האי עשה אע"ג דהוי דרבנן אבל בקיום אבלות אין לו זכות לרבים עכ"ל הרא"ש ואע"ג דלא קי"ל בזה כבה"ג וא"כ אין תי' זה מוכרח מ"מ י"ל דבפ' מ"ש הש"ס גבי ר"א מצוה דרבים שאני י"ל כפרושו אף שאינו מוכרח: והר"ן פ' השולח דף ל"ח ע"ב כ' כו' בא ג"כ ליישב איך תדחה מצוה דרבנן עשה דלעולם בהם תעבודו שהיא דאוריי': לטובת העבד כו' שכ' שאיסור השחרור עיקר כוונת התורה כמו שאסר' לא תחנם לגוי שלא ליתן מתנת חנם לגוי מה"ט אסר הכתוב ג"כ השחרור ומה"ט היכי שאינו עושה לטובת העבד כ"א להשלים לעשר' ליכ' משום לא תחנם אע"ג דממיל' יוצא לעבד טוב' בזה דהוי כאלו מכרו לו ומה לי אם מקבל כסף ושוה כסף עבור העבד או מקיים מצוה עי"ז אשר כל חפציך לא ישוו בה(וע"ש בזה שהקש' ע"ז בחדושי רשב"א): מאי קפריך מצוה הב"ע כו' (בגיטין שם באמת לא הזכיר הש"ס קושי' זו רק בברכות): ועבי"ד כו' ובב"י שם שאחר שהבי' הרב"י שם תי' הר"ן הנ"ל כ' ע"ז וז"ל ובגמ' פ' ג"ש פריך על הא דאמרי' להשלים לעשרה בב"ה מותר לשחרר מצוה הבב"ע הי' ומשני מצוה דרבים שאני עכ"ל הרב"י נראה שרומז לקושית מ"א: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יז
כד (ס"ק לא) למחוז כו' דף ו' ע"ב אם לדבר כו' ה"א שם אמר רבין בר ר"א אר"י כל הרגיל לבוא לב"ה ולא בא יום א' הקב"ה משאיל בו שנאמר מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו אשר הלך חשכים ואין נוגה לו יבטח בשם ה' אם לדבר מצוה הלך נוגה לו ואם לדבר הרשות הלך אין נוג' לו מ"ט משום דה"ל לבטוח בשם ה' ולא בטח: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף יח
כה (ס"ק לב) והוא שיתפלל כו' בסי' רצ"ח סימן י"ד אומרים דמבטלים כו' דאית' שם היו יושבים בבה"מ במוצ"ש והביאו להם אור א' מברך לכלם ברכת מאורי אש ואע"ג דצריכים כלם לשתוק ולשמוע והוי ביטל בהמ"ד הא עדיפ' משום ברוב עם כו'. וכ"מ בתר"י. דדין המבואר בסי' רצ"ח הוא פלוגת' דב"ש וב"ה דב"ש ס"ל כל א' מברך לעצמו משום ביטול ביהמ"ד וב"ה ס"ל אחד מברך לכלם וכתבו תר"י דהטעם דס"ל לב"ה משום ביטול מועט כזה עדיף טפי לעשות ברוב עם: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף כ
כו (ס"ק לה) שיעור כו' אם מקומו אצל הפתח א"כ אזיל ליה פי' א' ואינו פתוח לר"ה אזיל ליה פי' ב' ושהה כו' והיינו לפי' ג': לשקוד על דלתותי דבש"ס יליף לה מדכת' לשמור מזוזות פתחי ולכן י"ל כל א' מג' הפירושים המבוארים בש"ע אבל דלתותי אינו חלל הפתח אלא דלת הסוגר ופי' הב"ח לחד פי' דהכוונה שיהיה לבה"כ ב' דלתות זו לפנים מזו ויכנס גם בדלת השני. ולכן נהגו לעשות אכסדר' כו' וכ' הב"ח הטעם דרך מלך ב"ו אם ישאל ממנו אדם דבר עומד האדם בבית החיצון ושואל שאלתו בכתב או בע"פ ע"י ממוצע המבי' שאלתו אל המלך לא כן הקב"ה שלא הצריך לנו ממוצע בינו ובינינו אדרב' אסור לנו לעשות ממוצע לא מלאך ולא שרף אלא הקב"ה קרוב לכל אשר יקראוהו באמת ולקבוע אמונה זו בלבנו עושין אכסדר' לפני בהכ"נ ואין אנו עומדים באכסדר' דהיינו בית החיצון כדרך שואל ממלך ב"ו אלא נכנסים לפנים לטרקלין ששם מושב המלך מ"ה: וראוי למזוז'. ברכות פ"ז דף מ"ז ע"א: ועבי"ד סי' רמ"ב סי"ז דאין מכבדין בדרכים אלא בפתח הראוי למזוזה היינו שכ"א הולך כדרכו אבל אם הולכים בחבור' אחת מכבדין בדרכים אבל במקום סכנה א"צ לכבד כלל עכ"ל שם: ש"ע סָעִיף כ
סָעִיף כא
כז (ס"ק לו) ארון כו' מטה דידן העשוי לשכיבה ר"ל דוק' מטה בזמן הש"ס שהיה עשוי לישיב' ל"מ קבוע דהא מטלטלין אותה למקום שצריך לישב אבל מטה דידן שעשויה לשכיבה עומדת קבוע במקום אחד: והוכיח כן מהתו' דאית' בברכות דף ה' ע"ג תני' א"ב אומר על שני דברים הייתי מצטער כל ימי על תפלתי שתהי' לפני מטתי כו' מאי לפני מטתי אילימ' לפני מטתי ממש והאר"י א"ר ואיתימ' אריב"ל מנין למתפלל שלא תהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר שנאמר ויסב חזקי' פניו אל הקיר ויתפלל. לא תימא לפני מטתי אלא אימ' סמוך למטתי ר"ל שהיה נזהר שלא עסק בשום דבר כשעמד ממטתו עד שהתפלל. וכתבו התו' ד"ה שלא יהיה דבר חוצץ כו' ז"ל אבל מילתא דקבוע כגון ארון ותיבה אין זה הפסק אבל מטה נראה שאין זה קבוע עכ"ל וס"ל להרב"י דמ"ש התו' דמטה אין זה קבוע ר"ל מטה דידהו אבל לא מטה דידן כנ"ל והב"ח הוכיח דע"כ התו' כוונו למטה דידן דאי למטה דידהו לאיזה צורך כתבו התו' דין מטה שבזמן הש"ס שאין לנו בזה נ"מ ושבקו דין מטה דידן. ועוד איך שייך ע"ז ל' התו' שכ' אבל מטה נראה כו' משמע דמסבר' כתבו כן מדכתבו נראה. והלא מפורש כן בש"ס א"ו דהתו' נתכוונו למטה דידן שאינו מבואר דינו בגמ' וחדשו התו' מסבר' דגם מטה דידן העשוי לשכיבה מ"מ נראה דלא הוי קבוע: דהתוספות קאי על המקשן כו' דמטה לא מקרי קבוע כצ"ל ור"ל דהתו' לא באו לפסוק הלכה כ"א ליישב קושית המקשן דלא תיקשי לפמ"ש התו' דארון ותיבה מקרי קבוע א"כ גם מטה תהיה נקרא קבוע וא"כ מאי פריך המקשן והאר"י א"ר כו' לזה כתבו התו' אבל מטה נראה (ר"ל נראה להמקשן) שאין זה קבוע ולכן שפיר הקשה ולעולם דוקא במטה דידהו וכמ"ש הרב"י: וצ"ע דנהגו כו' דמסתמ' לא איירי בסתומה למטה ועסי' פ"ז ס"ק ד' שהבי' מ"א דברי תר"י בקיצור ולפמ"ש תר"י ליישב שיטת הגאון שם ע"כ סתם מטה שבש"ס לא היתה סתומה למטה: ולפ"ז בעומד באמצע אין לחוש. ר"ל לדעת ש"ג הנ"ל דדוק' העומד סמוך לקיר אם אינו מפסיק שום דבר אין ראות עיניו מתפזר משא"כ כשחוצץ דבר גבוה. אבל העומד באמצע אפי' ליכ' דבר המפסיק מ"מ נתפזר ראות עיניו א"כ דבר המפסיק אינו גרעון: ולפ"ז א"ש המתפללים לפני השטענד"ר דהעומדים סמוך לכותל אין דרך להתפלל לפני שטענד"ר רק העומדים מן הצדדים או באמצע ולגבייהו ל"ל בה אם מפסיק דבר דבלא"ה מתפזר ראות עיניהם כנ"ל: עסי' צ"ח סעיף ד' דגם שם משמע דלא כהש"ג שכ' שם שהתפל' במקום קרבן וצריכה להיות דומה לקרבן ושלא יהיה דבר חוצץ בינו לקיר דומיא דקרבן שהחציצה פוסלת בינו לכלי עכ"ל הרי שכ' טעם אחר ממ"ש הש"ג וכיון דלא קי"ל כהש"ג הדרא קושיא לדוכתי' על הנוהגי' להתפלל לפני השטענד"ר: ובתשו' רשב"א כו' דתיבה ל"מ הואיל והוא תשמיש כו' וא"כ נתיישב מנהג המתפללים לפני השטענד"ר כיון דהשטענד"ר תשמיש ב"ה ל"מ הפסק וכמ"ש מ"א לעיל אלא שהקשה מ"א לעיל א"כ ל"ל ליתן טעם בארון ותיבה דקבוע ת"ל דהוי תשמיש לבה"כ ולפמ"ש בתשו' רשב"א באמת זהו טעם תיבה לפי שהוא תשמיש ב"ה ואפשר גם ש"ע והתו' שכתב טעם בארון ותיבה דקבוע מודים דגם משום דהוי תשמיש ב"ה ל"מ הפסק וחד מתרי טעמ' נקטי': ש"ע סָעִיף כא
סָעִיף כג
כח (ס"ק לז) הבגדים כו' אלא למעלה מקומת איש. דשם אין לחוש שיסתכל בהם דל"מ בשעת תפלת י"ח דצריך ליתן עיניו למטה אלא דגם בשאר תפלה אין דרך להסתכל למעלה: ועבי"ד סי' קמ"א דשם מבואר איזה צורות דבלא"ה אסור להשהות' בביתו משום חשד' דע"ז. ובסעיף ד' שם כתב רמ"א בהג"ה דיש מתירים בשל רבים דליכא חשדא ברבים. ובזה מיושב קושית הט"ז ס"ק ו' וכ"כ בס' א"ר. וכתב עוד בס' א"ר בשם תשובת רדב"ז דאין להתפלל נגד מראה שלא יאמר לבבואה דידיה משתחוה וגם נראה כמבלבל כוונת המתפלל דלא גרע משאר צורות: ש"ע סָעִיף כג
סָעִיף כד
כט (ס"ק לח) אם הרחיק כו' לפני רבו דטעם איסור בצד רבו הוא דמשוה עצמו לרבו ואחורי רבו יש אומרים ג"כ הטעם משום דמשוה את עצמו לרבו וי"א הטעם שנראה שמשתחוה לרבו ולפני רבו הטעם דאיכ' בזיון לרב שיהיה אחוריו נגד הרב ומה"ט דעת הרב"י בחבורו הארוך דלפני רבו אפי' חוץ לד"א אסור דמ"מ איכ' בזיון אבל בש"ע לא משמע כן מדסתם וכ' אם הרחיק ד"א מותר משמע דאכל מה שנזכר לפני זה קאי דהיינו אפילו על לפני רבו קאי והיינו משום דחוץ לד"א הוי כמו רשות אחר וליכ' בזיון: וכתב הפר"ח וכ"כ בס' א"ר לפמ"ש לק' ס"ס ק"ב דאם א' גמר תפלתו והיה אדם אחר מתפלל אחריו ועדיין לא גמר תפלתו אסור למי שגמר תפלתו לפסוע לאחריו עד שגם האחר יגמור תפלתו דא"כ הוי כעובר תוך ד"א של המתפלל א"כ להתפלל אחורי רבו לא סגי בהרחקה ד"א כ"א בעי' ד"א ושיעור ג' פסיעות שמא יגמור רבו תפלתו קודם שיגמור הוא ויצטרך הרב להמתין עד שיסיים גם הוא: ש"ע סָעִיף כד
סָעִיף כה
ל (ס"ק לט) ישתוק כו' ול"ד למ"ש סי' ע"ח במ"א ס"ק א' שם דאם היה מים שותתים על ברכיו והיה עומד בתפלה אפי' המי רגלים מגולין על בגדיו אסור לזוז ממקומו ומתפלל כדרכו: ועיין בלבוש דכ' דלעיל מקרי אונס. ר"ל דהלבוש השיב לשואלו מהאי דסי' ע"ח כמו שהקשה מ"א ותי' דשאני הכא דסגי ליה בהרחקה משא"כ לעיל אפי' אם ירחיק לא יועיל דהא עכ"פ בגדיו מלוכלכים במי רגלים לכן מותר להתפלל באין ברירה דמקרי אונס וע"ז כ' מ"א דבגמ' משמע דגבר' דחויא הוא דאמרי' דף כ"ג ע"א היה מים שותתים על ברכיו פוסק עד שיכלו המים ואם לא שהה כדי לגמור את כולה להיכן חוזר פליגי ר"ה ור"ח חד אמר חוזר לראש וח"א חוזר למקום שפסק ומסיק דפליגי בהא דמ"ס גבר' דחויא פירש"י כשהתחיל להתפלל והוא צריך לנקביו דחוי הוא מלהתפלל הלכך מה שהתפלל אינו תפלה וחוזר לראש ומר סבר גברא חזי' הוא ותפלתו תפלה. ופירש"י אע"פ שאינו יכול להמתין עד שיסיים תפלתו תפלה ראוי' הוא מה שהתפלל קודם שתיתה עכ"ל הרי דלחד מ"ד גבר' דחויא הוא ואפי' לאידך דס"ל דגברא חזי' הוא ניהו דס"ל דדיעבד תפלתו תפלה מ"מ איך נרחיק פלוגתייהו ונא' דס"ל דמקרי אונס מה דלאידך ס"ל דמקרי דחוי': וכמ"ש סי' ס"ה ס"ק ב' בשם הרשב"א והראב"ד: ש"ע סָעִיף כה
ט״ז Taz
סָעִיף א
א ואפילו אינן גבוהין ג'. זהו מדברי מהרי"א בב"י והוכחתו מדתניא לא יעמוד ע"ג מטה וכו' ואח"כ אמר ולא על מקום גבוה ולא כללם בחדא מחתא בשיאמר לא ע"ג מקום גבוה נראה דבא ללמדנו דמטה וספסל וכלים אפי' בלא גבוה ג' אסור לפי שיש לחוש לטירדא שלא יפול ולא יתכוין בתפילתו ותמהתי ע"ז שהרי בפ"ק דשב' גרס ברי"ף ורא"ש ממש כה"ג הנכנס לבקר את החולה לא ישב על גבי מטה כו' ולא על מקום גבוה ושם לא שייך לומר כן ואם נפשך לומר גם שם דע"ג מטה כו' אסור אפילו בלא גבוה ג' מטעם כבוד השכינה שאצל החולה שנר' כגבהות ביושב ע"ג כסא כו' א"כ היה לו לפרש ג"כ כאן לענין עמידה שהטעם משום גבהות אבל לפי הנלע"ד אין כאן הוכחה למהרי"א ממה שלא כללם התנא בחד בבא דאי לא קאמר אלא ע"ג מקום גבוה הייתי אומר דע"ג כלים שרי מטעם דה"ל כרשות בפ"ע כמ"ש בתר הכי במוקף מחיצות דשרי קמ"ל דלא וא"כ לא היינו צריכים לתת שיעור לישיבת הכסא אלא דמ"מ צריך לתת שיעור דודאי בכסא כל שהוא אינו אסור ע"כ ודאי הוי שיעורו עכ"פ ג': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ה
ב במקום צניעו' כו'. כתבו התוס' וא"ת והא כתיב ויצא יצחק לשוח בשד' וי"ל דהתם מיירי בהר המוריה [פי' שנקרא שדה אבל לא היה פרוץ) ועי"ל בקתא דהכא מיירי בבקעה במקום שרגילין שם בני אדם לעבור והולכי דרכים עכ"ל וכב"י תימא לתי' השני משמע דהו' טעמא כדי שלא יפסיקוהו עוברי דרכי' ואין זה טעם מספיק לקראו חצוף עכ"ל ותימ' על תמיהתו דלא נתכוונו התוס' בשביל הפסקה אלא כיון שרגילין שם בני אדם מקרי שלא במקום צניעות: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף יג
ג מות' לרוק בב"ה. פי' שלא בשעת תפלת י"ח אבל בשעת התפלה נתבאר לקמן סימן צ"ז: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף טו
ד אם נשאר אדם יחידי. בב"י מבי' דברי הר"י דאם נכנס יחידי בשעה שלא יוכל לסיים עמהם תפלתו אין חבירו חייב להמתין לו דכיון שרואה שלא יוכל לסיים עמהם ונכנס איגלאי מילתא דאדעתא דהכי נכנס ואינו מפחד אם נשאר יחידי עכ"ל. וכתב מו"ח ז"ל שכ"ה גם דעת הטור שכתב שנים שנכנסו לבה"כ כו' שהוא מורה על כונה זה שבתחלה התחילו ביחד דוקא: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף כא
ה כגון ארון ותיבה כו'. בגמרא איתא תני' אבא בנימין אומר על ב' דברים הייתי מצטער כל ימי על תפלתי שתהא לפני מטתי כו' מאי לפני מטתי אלימא לפני מטתי ממש והאמר רב מנין למתפלל שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין הקיר כו' אלא שתהא תפלתי סמוכה למטתי פירש"י שלא אעשה מלאכה משעמדתי ממטתי עד שאתפלל כו' וכתבו התו' שלא יהא חוצץ אבל מילתא דקבוע כגון ארון ותיבה אין זה הפסק אבל מטה נראה שאין זה קבוע וכב"י נראה דהיינו דוקא מטה שבזמן חכמי התלמוד שהיה לישיבה אבל מטה דידן שהיא לשכיבה הוי קבע וקשה דהא מתרץ שתהא תפלתי סמוכה למטתי היינו אחר שקם ממטתו בבקר וא"כ ל"ל לאוקמיה בזה ולא כפשוטו כדעת המקשן ומיירי במטה של שכיבה וא"ל דבזמן התלמוד היה חד מטה לשכיבה ולישיבה מ"ה לא הוה קבוע כיון שצריך לטלטל אותה בשעת אכילה זה אינו דהא בפרק המקבל איתא לענין סידור בעל חוב דנותנים לו ב' מטות א' לאכילה וא' לשכיבה אם כן למה לא אוקי התרצן בזה כפשוטו במטה של שכיבה ע"כ נלע"ד דאין חילוק זה נכון וכל מטה הוה חציצה בזה ולענין החילוק שחילקו התוס' בין ארון ותיבה למטה צריך להבין מה יש ביניהם דהא גם התיבה של בה"כ לפעמים מטלטלין אותה כדמצינו במס' תענית שבזמן תענית של גשמים היו מוציאין התיבה לרחובה של עיר אלא נראה דאלו דברים הם צורך התפלה בבה"כ וע"כ אין שייך בהם חציצה וע"כ נוהגין בכל בתי כנסיות שיש לכל א' שטענד"ר לפניו שמניחים הסידורים עליו ולא נחשבים כלל לחציצה אע"פ שגבוהים י' ורחבן ד' אלא כדפי' משא"כ במטה ושאר כלים שאין צורך תפלה בהם ע"כ אין זה מקרי קבוע לענין תפלה והוה חציצה ומטעם זה נ"ל דשלחן שבבית לא חשיב נמי הפסק וחציצה לתפלה דהשלחן הוי צורך התפלה שמניח הספר עליו ומ"מ נראה דאף במידי דחציצה בינו לכותל אם א"א בקלות להתפלל בע"א כגון לפעמים שמתפללין בי' באיזה חדר וא"א לכל אדם לעמוד בלי חציצה לכותל בודאי אל יעכב התפלה בשביל זה לילך לחדר אחר להתפלל שהרי טעם איסור חציצה כזה משום שלא יבטל הכוונה כמ"ש ב"י בשם הרמב"ם בזה ואין זה אלא למצוה מן המובחר ולית ביה איסורא כשצריך לכך מצד דוחק המקום ונראה מ"מ תקנה לזה שיעצים עיניו בשעת התפלה כמ"ש בסעיף כ"ג או יתפלל מתוך הסידור ולא יביט לחוץ ולא יביא לידי ביטול כוונה כנ"ל: ש"ע סָעִיף כא
סָעִיף כג
ו דברי תפלות. לא ידעתי למה הוצרך להזהיר ע"ז בבה"כ אפי' בביתו אסו' והרא"ש לא הוצרך בזה רק לבטל איזה דעת בעלי בתים שהיה להם מחצלת כזאת לנוי בב"הכ שהיה מצוייר עליה מענין עבודת הכותים: ש"ע סָעִיף כג
סָעִיף כד
ז ועבי"ד כו'. שם נתבאר דרחוק ד' אמות מועיל אפילו אם רבו לאחוריו דלא כמו שכתב ב"י כאן: ש"ע סָעִיף כד
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א ואפי׳ עיין ט״ז מהרי״א סובר בכלים מטעם ביעתותא פחות מג״ט נמי אסור ואפי׳ להשמיע לצבור אסור רק אמקום גבוה ג״ט בקרקע וכדומה דליכא ביעתותא שרי להשמיע (עיין נ״ץ ולמ״ש א״ש) ובשבת בביקור חולים ע״ב הטעם דכסא דאפילו פחות מג״ט לא בטיל ומטעם גבהות ה״ה כאן מטעם גבהות ולהשמיע שרי בכסא ג״כ אלא דא״א לומר בכסא כ״ש נמי יהא גבהות בע״כ צריך שיעור והיינו ג״ט והא דלא אמר רק לא יעמוד במקום גבוה לחוד ה״א כלי רשות בפ״ע הוי ושרי קמ״ל ועיין בחידושינו ברכות יו״ד ב׳ ריב״ח לא יעמוד במקום גבוה תנ״ה לא יעמוד ע״ג כסא כו׳ ולא במקום גבוה וריב״ח נקיט גבוה לחוד ש״מ לכאורה כסא נמי מטעם גבהות וכט״ז ועב״ח. ויש לחקור אם עבר והתפלל במקום גבוה מהו הדין שהרי בסי׳ ע״א ס״ז בביה״ק לא יצא ונסתפקנו ג״כ בדרבנן עיין סי׳ ע״ו ס״ח וקפ״ה א״כ אם חוזר ומתפלל כאן או לאו. ועיין סימן צ״ח ב׳ מ״ש הטור שלא יחוץ בינו לקרקע לאו לעיכובא אלא מצוה ממובחר אין פי׳ לעיכובא דחוזר ומתפלל אלא דינא הוי עיכובא רק מצוה מן המובחר ועיין פרישה כאן דהטור בצ״ח למד מכאן ע״ג כסא מטעם חציצה ואפי׳ פחות מג״ט אסור ועט״ז צ״ח ב׳ ומשמע שם בגבוה ג׳ מטעם חציצה נמי ולפ״ז להשמיע איך מותר ולכאורה קרקע מקום גבוה הר וחלול ל״ש חציצה וכסא אה״נ אפי׳ פחות מג״ט אסור אלא דאזיל לשטתיה כאן דלטור כסא ג״כ דוקא גבוה ג״ט משום גבהות ואה״נ דאית חציצה ביה ולהשמיע למאן דחש לטור בצ״ח אסור פחות מג״ט בכלי נמי ל״ש חציצה דכארעא סמיכתא דמי אפי׳ בכלי ושאני רצפה דאסור להוסיף עליה כ״ש מש״ה הוי חציצה כלי ובר״מ פ״ה מה״ת ה״א דאין מעכבין: אמר ההדיוט הכותב מפני שיש לי בכאן הרהורי דברים אמרתי לפורטם א׳ מ״ש הט״ז דיאסר רק מקום גבוה אפשר כוונת מהרמ״א לכוללם והכי לימא לא יעמוד במקום גבוה ע״ג מטה כסא ספסל לא כ״פ לא ולא לאקדומי׳ למקום גבוה דשפיר טפי. ב׳ מ״ש מביקור חולים בשבת י״ב ב׳ אמת ברי״ף ורמב״ם פי״ד מה׳ אבל ה״ו ורא״ש גורסין כמו כאן אבל המחבר בי״ד של״ה ס״ג השמיט מקום גבוה רק מטה כסא ספסל וכר״ן דהטעם שהוא למעלה מראשו של חולה הא כשהחול׳ ע״ג מטה רשאי לישב על כסא שן א״כ גבהות דהתם פחות מג״ט כל שהוא למעלה מראשותיו של חולה אסור. ג׳ לטור קשה למה אסרו גבהות הא להשמיע שרי ואמאי לא משמע חציצה להשמיע נמי אסור. ד׳ מ״ש להוסיף על הרצפה בזבחים כ״ה א׳ אמרו מה מצינו מבגדי כהונה יע״ש (בזבחים קי״ב לא חשיב מה בין במת ציבור ליחיד ולא חשיב חציצה תני ושייר עת״ו כ״ד חציצה בגדי כהונה ובמה לית בגדי כהונה אין מקומו פה) ה׳ מ״ש המחבר בס״ב מקום ד״א דוקא הא גבוה יו״ד על ד״ט הוי רשות אחרת לד״ת בסי׳ ע״ט ס״ב ומ״א ה׳ כ״ש כאן אמאי לא חשיב רשות בפ״ע וי״ל זה ועמ״ש במ״א עוד מזה אי״ה. עיין לקמן שמ״ה ס״ה כלי בשבת כארעא סמיכתא פחות מג״ט ומ״מ הנך רואה שאין ללמוד משם דמקום גבוה י״ט על ד״ט יוכיח וכדכתיבנא כאן ואין להאריך: עיין ר״מ פ״ה מה״ת ה״א ח׳ דברים אם עבר אין מעכבין מבואר דעומד במקום גבוה אין חוזר ומתפלל עיין שם הלכה וי״ו ז׳ יע״ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ה
ב במקום עט״ז ולתי׳ הב׳ קולא בבקעה שאין מצויין ב״א שרי ולתי׳ א׳ דוקא במקום צניעות שיהא לבו נכנע עב״ח וכתב עוד דויצא יצחק לשו״ח ולא כתיב בלשון אחר לומר שהחביא עצמו תחת אחד השיחים ולפ״ז בדרך כשיש יער יעמוד שם ויתפלל אם אין קשה עליו איחור דרכו ונקרא מקום צנוע ומברכות ג׳ א׳ דאמר היה להתפלל בדרך והשיב מתיירא שלא יפסיקו עוברי דרכים אין ראיה לתי׳ הב׳ של תו׳ וכפי מה שהבין הב״י דא״צ לתי׳ א׳ דמקום צנוע בעינן אפ״ה מדאמר ליה אליהו ז״ל היה להתפלל בדרך טוב יותר מלכנוס לחורבה בהכרח השיב לו דמתיירא מעוברי דרכים והשיב לו ת״ק. והנה בית אפל ובקעה לכאורה שניהם שוין מטעם הכנעה וז״א דבקעה חצוף מקרי שאין נכנע להסתר מפני בוראו אע״ג דאם יסתר איש במסתרים כו׳ עיין נ״ץ (מ״ש בחלונות שיהא לבו נכנע כשמסתכל לשמים להמחבר א״צ לקבל ירושלים) וא״י למה השמיט המחבר דחציף מאן דמצלי בבקעתא. וסומא אין נ״מ לו בית אפל אי חלון שלא נגד המזרח אבל בקעה ובית אפל גם לסומא טוב במקום צניעות. בליל יוה״כ תפלת ערבית אין לסגור החלונות בבית הכנסת בדפין מטעם לקבל ירושלים: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף יג
ג מותר עט״ז בשעת התפלה דוקא באונס שא״א לו להתפלל ירוק וזורקו לאחוריו (ה״ה שלא בשעת תפלה עמ״א כ״ז) ומ״מ בתפלה אין לדרוס ברגלו שאסור להפסיק ועיין לבוש מזה: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף טו
ד אם עט״ז דוקא נכנסו ביחד ועמ״א אות כ״ט מזה: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף כא
ה כגון עט״ז האריך ועמ״ש במ״א אות ל״ו מזה. ומ״ש לחלק בין שיש בו צורך תפלה המ״א דחה זה יע״ש ומ״ש שיעצים עיניו דהטעם הוא דשלא יביט באותו דבר אבל לקמן סי׳ צ״ח בהמחבר מטעם חציצה בינו לכלי ה״ה שלא יחוץ בינו לכותל א״כ אין מהני עצימת עינים וי״ל בזה דתוך ד״א אסור וחוץ לד״א רשות אחרת הוא ושרי (עמ״א ל״ו) ובהכי מתיישב הא דכתב המחבר סכ״ב שיש ליזהר להתפלל אחורי אדם וההיא דאל יתפלל אחורי רבו איסורא נמי הוי והקשה א״ר אות כ״ז רבי ירמיה איך צלי אחורי דרב לכתחלה עיין ברכות כ״ז ב׳ וי״ל דרבי ירמיה היה מתפלל חוץ לד״א מצומצמות ולא הרחיק כשיעור שלש פסיעות עמ״א אות ל״ח והבן זה: ש"ע סָעִיף כא
סָעִיף כג
ו דברי תפלות עט״ז ועא״ר כ״ז בי״ד קמ״א (סעיף ד׳ בהג״ה) בשל רבים ליכא חשדא אפ״ה בבית הכנסת אסור ולפ״ז לאו דוקא דברי תפלות אפי׳ לצור כך ציורים שנראה כעבודת עכו״ם אסור בבית הכנסת. בא״ר כ״ח בשם הרדב״ז דאסור להתפלל נגד המראה שלא יאמרו לבבואה הוא משתחוה יע״ש ועי״ד קמ״א הרבה דינים מענין זה: ש"ע סָעִיף כג
סָעִיף כד
ז ועבי״ד עט״ז הרב הראה לי״ד שם כתב הכ״ל מותר משמע אפי׳ לפניו דלא כמ״ש הב״י כאן ועש״ך שם למ״ד ועמ״א כאן אות ל״ח: ש"ע סָעִיף כד
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א ג'. והב"ח מתיר גם בכסא וספסל אם אינן גבוהים ג' וכ"כ הט"ז ע"ש. ובמהרי"ל ה' תפלה משמע כדעת הש"ע וכ"כ הלבוש סי' צ"ח וכן פסק בס' אליהו רבה ועכשיו נהגו שהש"ץ עומד עמוק משאר בה"כ משום ממעמקים קראתיך עיין הלק"ט ח"ב סי' קכ"ב. וביד אהרן: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ד
ב י"ב חלונות. וא"צ שיהיו כולם לצד מזרח אלא צריך שיהיו פתוחות לכל צד ג' עיין ט"ז ס"ק ג': ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ג בשדה. ופשוט דעוברי דרכים מתפללין בשדה. מ"א: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
ד בה"כ. עיין בתשובת יד אליהו סי' ז' שהעלה דנ"ל מה שאמרו גבי המתפלל אחורי בית הכנסת לא שייך אלא דוקא שהצבור מתפללים תפלת י"ח והוא ג"כ מתפלל י"ח ע"ש: ש"ע סָעִיף ז
ה הקהל. כלומר דמיירי במתפלל באותו צד שהפתח פתוח שם דהיינו בצד מערב לפיכך אם מחזיר פניו כלפי בה"כ נמצא שמתפלל לאותו צד שהציבור מתפללין. וע"כ לא נקרא רשע אבל אם מחזיר פניו מבה"כ נמצא מתפלל הפך מהציבור שמתפללין בבה"כ נקרא רשע שנראה כשתי רשויות ח"ו. ולפי פירוש זה אם עומד אחורי בה"כ בצד מזרח והפך מבה"כ ומתפלל לצד מזרח כמו שהצבור מתפללין ג"כ אינו נקרא רשע. (ועיין בס' אליהו רבה בזה): ש"ע סָעִיף ז
ו בהפך. הוא דעת ר"י הובא בתוס' שם דמפרש אחורי בה"כ היינו אחורי כותל מזרחי שאין שם פתחים וכשעומד אחורי אותו כותל ואחוריו כלפי הכותל אע"פ שפניו כלפי רוח מזרח ונמצא מתפלל לרוח שכל הציבור מתפללין אפ"ה נקרא רשע. וכי מהדר אפי' לבי כנישתא כיון שפניו כלפי כותל מזרחי אעפ"י דעומד בחוץ ונמצא שהוא מתפלל כלפי רוח מערב וכל הקהל נגד רוח מזרח לית לן בה כיון שכל הקהל כלפי כותל מזרחי ששם ההיכל. ופניו ג"כ כלפי אותו כותל אין לחוש: ש"ע סָעִיף ז
ז שניהם. שלא יתפלל אלא במערב ויחזיר פניו לבה"כ: ש"ע סָעִיף ז
ח להחמיר כו'. אעפ"י שאינו מתפלל לרוח שהצבור מתפללין מ"מ כיון שאינו מתפלל בהפך לית לן בה. תר"י ב"י: ש"ע סָעִיף ז
ט לבה"כ. וה"ה בעזרה וכ"כ השכנה"ג ראיתי קהלות רבות עזרותיהם לצד מזרח ומתפללין ופניהם כלפי מזרח ואחוריהם כלפי כותל מזרחית שבבה"כ ונראה דס"ל דעזרה הוי כמו בית שהתיר הרמב"ם להתפלל לצד המזרח אע"פ שאחוריו כלפי בה"כ עכ"ל ועיין בל"ח אות פ"ג: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
י אחר. עיין בהר"ן פרק במה מדליקין. ודרשות ראנ"ח פרשת וישב ופרשת מצורע. ותשובותיו ח"ב סי' ע' ובתשובת חכם צבי סי' צ"א: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יא הציבור. אע״פ שיוכל להתפלל בביתו ביו״ד מ״מ ברוב עם הדרת מלך. מ״א. אפילו איכא בצבור הרבה חוטאים לא ימנע מלהתפלל עם הציבור כנה״ג ע״ת. מי שהיה חבוש בבית האסורים ולא היה יכול להתפלל בעשרה והתחנן לפני השר ולא אבה רק יום אחד ולא יותר. איזה יום יבחר לו פסק הרדב״ז ח״ד סי' י״ג שלא יחמיץ המצוה ותיכף יתפלל בעשרה ע״ש. וחכם צבי בתשובתו סי' ק״ו הקשה עליו מפרק התכלת (מנחות דף מ״ט) דקמבעיא לן ציבור שאין להם תמידין ומוספין איזה מהם קודם ומוקי לה במוספין דהאידנא ותמידין דלמחר תדיר עדיף או מקודש עדיף ואי כסברת הרדב״ז אף אי תדיר עדיף מוספין קדמו מטעם דאין מעבירין על המצות ע״ש ובלקט הקמח דף י״א מיישב דיש חילוק בין יחיד לצבור דאין ציבור מתים אך ביחיד שהוי מצוה לא משהינן ע״ש. והמחבר יד אהרן מתרץ דבשלמא דההוא דתדיר ומקודש אי אקריב תדיר שוב אינו יכול להקריב מקודש וכן להיפוך מש״ה מספקא לן מי נדחה מפני מי. אבל הכא אינו מפסיד המצוה לגמרי אלא דאם ימתין ליום כפור עושה המצוה בשלימות מש״ה אין מעבירין ע״ש. ועיין תשובת יד אליהו סי' מ״ב. מי שהולך בשבת וי״ט בהשכמה להתפלל במנין עשרה כי רוב ציבור מאחרים תפלתם ובאותו מנין מתפללים גם תפלת מוסף תכף אחר תפלת שחרית. ויש זמן אח״כ לילך לבה״כ. יותר טוב להתפלל מוסף עם הצבור בבה״כ דברוב עם הדרת מלך. ול״ד לנדון הרדב״ז דהתם זמן גדול ביניהם ויש חששות וסבות. אבל ביומא חדא לית לן בה יד אליהו סי' מ״ב: ש"ע סָעִיף ט
יב אנוס. פירוש שתש כוחו אע"פ שאינו חולה מ"א. ואם הוא אונס ממון שמחמת השתדלותו להתפלל עם הציבור יבא לידי הפסד ממון פסק בתשוב' יד אליהו סי' ז' דאין מחויב על פי הדין ויכול להתפלל ביחיד בביתו או בבה"כ כשאין שם ציבור. ואפשר דמשום מניעת ריוח מחויב קצת על פי הדין להתפלל עם הציבור דחילוק יש בין מניעת ריוח לבין הפסד מכיסו ע"ש. אם רשאי לילך בספינה קטנה או גדולה בשבת כדי להשלים מנין ולהתפלל עם הציבור עיין הרדב"ז ח"א סי' פ"ז ובתשובת חות יאיר סי' (קי"ב) [קט"ו] ובתשו' עבודת הגרשוני סי' קכ"ג ובתשובת מהר"ם רוטנבורג סי' א' ב': ש"ע סָעִיף ט
יג מתפללים. ודוקא אם טריחא ליה מילתא לאסוף י'. מ"א. משמע בע"א דף ד' ע"ב דאם מתפלל מוסף בשעה שהציבור מתפללין שחרית לא מיקרי בשעה שהציבור מתפללין ועיין תוס' שם: ש"ע סָעִיף ט
יד בישובים. נ"ל בימות הקיץ שהציבור מאחרים תפלת שחרית והדר בישוב אסור אפילו ללמוד כמ"ש סי' פ"ט לכן מוטב שיתפלל תיכף בהנץ החמה ובערבית צריך להמתין עד צאת הכוכבים. מ"א: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
טו תפלתו. אפילו רוצה לצאת חוץ לבית הכנסת ריב"ש מ"א. ואם חלש לבו יכול להתפלל בביתו קודם הציבור ובבה"כ אף זה אסור ואם הוא חולה או אנוס אף בבה"כ שרי. ב"ח דלא כב"י. מג"א ע"ש: ש"ע סָעִיף י
טז עוברת. משמע דאז אפי' בבהכ"נ שרי וכ"מ לשון תר"י: אבל הב"ח פסק דוקא שהזמן קצר כ"כ בעוד שיהלוך לביתו יעבור זמן תפלה אבל אם יש זמן ילך לביתו ויתפלל ביחיד ע"ש: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יז בעירו. ואם יש ב' בה"כ מצוה לילך להרחוקה דשכר פסיעות יש ב"מ דף (ק"ו) [ק"ז]: ש"ע סָעִיף יא
יח רע. אפילו אין שם מנין עשרה דסתמא קתני. מט"מ שכנה"ג ע"ש: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יט לרוץ. עד פתח בה"כ ובבה"כ עצמה אסור לרוץ אלא ילך באימה וביראה. ע"ת של"ה מ"א: ש"ע סָעִיף יב
כ לרוץ. אבל אם יוצא ע"מ לחזור מצוה לרוץ כדי שיחזור מהרה. הכותב בע"י וכ"כ המ"א ושכנה"ג דלא כל"ח. וכתב של"ה דהיוצא מב"ה לבה"מ ירוץ. מג"א: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
כא לרוק. ודוקא שלא בשעת תפלת י"ח אלא כגון ק"ש וברכותיה אבל בתפלת י"ח אסור לרוק כדלקמן סי' צ"ז ס"ב ב"ח ע"ת ט"ז. וכתב בס"ח הרוצה שלא ירוק תדיר בבה"כ ילעוס קודם כניסתו שורש שקורין לקרי"ץ אבל בעי"כ ובעט"ב אסור שישאר המתיקות בפיו וכשבולע רוק בולע המתיקות. מ"א: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
כב הראשונים. דוקא שיתפלל שם עמהם האר"י ז"ל לא היה מן היו"ד הראשונים ע"ל סי' כ"ה ס"ק ב' ובזוהר נשא איתא שיתאספו י' יחדיו ויבואו לבה"כ. מ"א: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טו
כג להמתין. דוקא אם נכנסו בשוה אבל אם נכנס יחידי בשעה שלא יכול לסיים עמהם תפלתו אין חייב להמתין לו דכיון שרואה שלא יוכל לסיים עמהם ונכנס איגלאי מילתא שאינו מפחד אם נשאר יחידי. ב"ח. מיהו מדת חסידות הוא להמתין גם בכה"ג וכך כתב המרדכי בשם ר"י שהיה ממתין גם בכה"ג. ובבאר היטב אשר לפני קיצר במקום שהיה לו להאריך עיין שם: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף טז
כד לילך שם. אם יוכל לבא שם בעוד היום גדול ושלא יהא צריך ללכת יחידי וכמו שכתב בסעיף שאח"ז ובאה"ט אשר לפני העתיק דברים אלו חוץ למקומו ע"ש ועמ"א מה שהקשה על הר"ן ועיין בתשובת יד אליהו סי' ז': ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יט
כה לתפלתו. גם כשמתפלל בביתו יקבע מקום שלא יבלבלוהו בני הבית: ש"ע סָעִיף יט
כו קבוע. ותוך ד' אמות חשיב מקום אחד דא"א לצמצם. מ"א: ש"ע סָעִיף יט
סָעִיף כ
כז שני פתחים. מכבדין בפתח בה"כ שיכנוס הגדול תחילה הואיל וראוי למזוזה. ש"ס ברכות: ש"ע סָעִיף כ
סָעִיף כא
כח ותיבה. כתב ב"י וה"ה מטה דידן העשוי לשכיבה מיקרי קבוע והב"ח חולק וס"ל דלא מיקרי קבוע דלפעמים נוטלין ומעמידה במקום אחר והוכיח כן מתוס' ע"ש והמ"א סותר הוכחתו ע"ש והפר"ח הסכים עם הב"ח דלא כמ"א ע"ש. ועיין ט"ז שהקשה על הב"י למה לא משני כפשוטו כדעת המקשן ומיירי במטה העשוי לשכיבה ע"ש וכ"כ בפר"ח ע"ש. ולא הבנתי דא"כ מה היה מתפאר כל ימי הייתי מצטער ר"ל הייתי זהיר ונזהר וכו' מהו זה זהירות הלא יותר טוב היה אם היה מתפלל אצל הכותל וק"ל: ש"ע סָעִיף כא
כט ורחבו ד'. וצ"ע דנהגו להתפלל לפני השטענד"ר שמניחין עליו הסידורים והוא גבוה י' ורחב ד' מ"א ע"ש. וט"ז כתב כל הדברים שהם לצורך התפלה בבה"כ אין שייך חציצה וע"כ נהגו שיש לכל אחד שטענד"ר אע"פ שגבוהים י' ורחבים ד' ומטעם זה נ"ל דשלחן בבית לא חשיב נמי הפסק וחציצה לתפלה דהשלחן הוי צורך התפלה שמניח הספר עליו ומ"מ נראה דאף במידי דחציצה בינו לבין הכותל אם א"א בקלות להתפלל בע"א כגון לפעמים שמתפללין ביו"ד באיזה חדר וא"א לכל אדם לעמוד בלי חציצה לכותל בודאי אל יעכב התפלה בשביל זה ולילך בחדר אחר להתפלל דאין זה אלא למצוה מן המובחר ולית ביה איסורא כשצריך לכך מצד דוחק המקום: ומ"מ יעצים עיניו או יתפלל מתוך הסידור ולא יביט לחוץ. כדי שלא יבא לידי ביטול כוונה עכ"ל ט"ז: ש"ע סָעִיף כא
סָעִיף כג
ל מצויר. ומטעם זה אסור לצייר ציורים בכותל בה"כ נגד פניו של אדם אלא למעלה מקומת איש. מ"א. אסור להתפלל כנגד המראה אפי' אם עיניו סתומות. הרדב"ז ח"א סי' (ק"ו) [ק"ז] כפי מה שפי' השכנה"ג ע"ש: ש"ע סָעִיף כג
לא תפלות. ואפילו בביתו אסור ט"ז ע"ש: ש"ע סָעִיף כג
סָעִיף כד
לב מותר. לפני רבו. ב"ח ד"מ ש"ך בי"ד סימן רמ"ב מ"א ע"ת ודלא כב"י: ש"ע סָעִיף כד
סָעִיף כה
לג רבו. אבל לפני רבו אסור. ד"מ ב"י ש"ך שם מ"א: ש"ע סָעִיף כה
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א ס"א ע"ג מטה כו'. כ"ה גי' הרי"ף וכ"ה בפ"ג דתוספתא: ואפי' כו'. ממ"ש ולא ע"ג מטה כו' ומקום גבוה כיון דאמר במקום גבוה אינך ל"צ אלא דשם דוקא כמ"ש הרמב"ם וכמ"ש בס"ב וכאן אפילו אינו גבוה ג' דהא סתם קאמר מטה כו' מאש"כ מקום גבוה דאין נקרא גבוה בפחות מג' כמ"ש בכמה מקומות דכארעא סמיכתא הוא ומ"ש אא"כ כו' תוספתא שם: או שהיה כו'. א"ח וש"פ: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ס"ב שיעור כו'. כנ"ל: היה כו'. שהוא שיעור בית רמב"ם שם וכמ"ש בריש סוכה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג ס"ג לעליה כו'. כמ"ש וכוין פתיחין כו': והטעם כו'. כמ"ש בירושלמי וכ"כ תר"י: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד ס"ד כנגד כו'. דהא יליף לה ממ"ש וכוין פתיחין כנ"ל: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה ס"ה מפני כו'. רש"י שם: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
ו ס"ז ואחורי כו'. הוא פי' התוס': וי"מ כו'. הוא פירש"י ועתוס' שם א' ד"ה אחורי ולפי' תוס' קרי אחורי שפני העם למערב כמ"ש בתוס' והביאו רש"י שם ואחוריהם למזרח ולפירש"י קרי אחורי ר"ל אחור לרוחות שהמערב נקרא אחור כמ"ש בכמה מקומות ודחקו לרש"י משום דלפי' התוס' מאי איריא חוץ לבה"כ אפי' בב"ה עצמו אם מתפלל כן נקרא רשע וז"ש רש"י ד"ה אחורי כל פתחי כו' ור"ל שמרפלל בצד שכנגד הפתח ומביא ראיה מהתוספתא שפתחיהם היו למזרח וקאמר כאן אחורי בה"כ והיינו במערב וקאמר דע"כ צריך לפרש כן והא דר"ה מוקי לה אביי כו' ואם איתא ל"ל אחורי ב"ה כנ"ל: וגם כו'. הג"מ דאחורי מ' מכל הצדדין כמו אחורי הגדר וכיוצא וכאן לכל הפירושים רשע הוא אם אינו מחזיר כו' תר"י: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ז ס"ח בצד שהפתח כו. כתב תר"י דכאן לד"ה בצד שהפתח פתוח וע' תוס' דעירובין י"ח ב' ד"ה ולא כו' ומרש"י דברכות ח' ב' נראה שמפ' ג"כ במערב כשיטתו ובערובין לא פי' כן: כיון שאינו כו'. כמ"ש שם כדו בר כו': או שרוכב כו'. שם ס"א א': ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ח ס"ט ישתדל כו'. טור לא יתפלל אלא בבה"כ עם הציבור דא"ר יוחנן אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבה"כ פי' עם הציבור והוא כגי' הרי"ף והרא"ש שם ח' א' דאר"י אין תפלתו כו' שנא' ואני תפלתי כו' אימת עת רצון כו': ואם הוא כו' שם ולימא מר כו': וכן אם נאנס כו'. שם ו' א' תניא אבא בנימין כו': ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף יג
ט סי"ג ודורסו ברגלו כו'. ירושלמי ר' יונה רקיק ושייף: או כו'. תר"י: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף טו
י סט"ו בבה"כ שבשדות. תוס' שם בשם ר"ח: או כו'. כן פי' הרי"ף וכ"כ תוס' שם: ויש כו' שם בתוס' בשם ר"י: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף טז
יא סט"ז ההולך כו'. פ"ג דפסחים ופ"ט דחולין: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יח
יב סי"ח והוא כו'. ורבותיה אף ע"ג דבבה"כ איכא ברב עם הדרת מלך תר"י: וי"א כו'. תר"י בשם תוס' וכ"מ שם ל' ב' מהא דר' אמי ורב אסי שם ועתוס' שם ד"ה אין כו': ודוקא כו'. כ"כ בתשובת הרא"ש ותר"י שאף לדעת הרמב"ם מודה כה"ג וכ' תר"י דהא אפילו תפלה עצמה מבטלין כמ"ש בסוף ר"ה דר"י הוה מצלי מתלתין יומי לתלתין יומי וכן רשב"י מבטל תפלה כמ"ש בפ"ק דשבת אבל לפי' הר"י בשם תוס' אף מי שאין תורתו אומנתו: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף כ
יג ס"כ י"מ שיעור כו' שלא כו'. רש"י: דהיינו ח' טפחים. א"ח וכמ"ש בפ"ק דעירובין וש"מ: ש"ע סָעִיף כ
סָעִיף כא
יד סכ"א ודבר קבוע כו'. תוס' שם וכמ"ש העובר לפני התיבה ובכמה מקומות: ולא חשיב כו'. עספ"ב דעירובין: אדם כו'. כמ"ש בפ' ואלו נאמרין כו' פשיטא אריכי כו' ובפ"ד דברכות בעובדא דר' ירמיה ושם לא יתפלל אחורי רבו כו' וכ"ה בהדיא בירושלמי בפ"ב דר"ה וס"ל לש"ע דכ"ש בע"ח אבל בהג"ה ס"ל דבע"ח לא: ש"ע סָעִיף כא
סָעִיף כב
טו סכ"ב ויש מי כו'. ע' זוהר: ש"ע סָעִיף כב
סָעִיף כג
טז סכ"ג ולכן כו'. תוס' ביומא כ"ד א': אבל כו'. שנא' לא תביא תועבה כו' ועט"ז: ש"ע סָעִיף כג
סָעִיף כד
יז סכ"ד ולא לפניו כו'. במכ"ש תר"י וטור: י"א כו'. היינו לפירש"י ותוס' שם ד"ה ולא כו' וי"מ כו': ואע"פ כו'. די"מ הטעם שמצער לרבו שאינו יכול לפסוע ג' פסיעות וכ"ה בירושלמי ולפי זה אין חילוק מהרי"א: אם הרחיק כו'. דרשות אחרת היא כמ"ש לענין לעבור נגד המתפללין ב"י וכן ליישב בתוך ד"א: וכשם כו'. כ"ו א' וכן לתפלה ושם רפ"ג מן הק"ש כו' וה"ה בכולם: ש"ע סָעִיף כד
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)