Shulchan Aruch, Orach Chayim 87 — שולחן ערוך, אורח חיים פז
א גְּרָף שֶׁל רְעִי וְעָבִיט שֶׁל מֵי רַגְלַיִם שֶׁל חֶרֶס אוֹ שֶׁל עֵץ, צָרִיךְ לְהַרְחִיק מֵהֶם כְּמוֹ מִצּוֹאָה, אֲפִלּוּ הֵטִיל בָּהֶם מַיִם. אֲבָל אִם הֵן שֶׁל מַתֶּכֶת אוֹ שֶׁל זְכוּכִית, אוֹ שֶׁל חֶרֶס מְצֻפֶּה, מֻתָּר אִם הֵם רְחוּצִים יָפֶה.
ב גְּרָף וְעָבִיט שֶׁל חֶרֶס אוֹ שֶׁל עֵץ שֶׁכְּפָאוֹ עַל פִּיו, יֵשׁ מַתִּירִים וְיֵשׁ אוֹסְרִין, וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי הָאוֹסְרִים.
ג מֻתָּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע בְּבַיִת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צוֹאָה וּמֵי רַגְלַיִם, אוֹ גְּרָף וְעָבִיט, כֵּיוָן שֶׁהִרְחִיק מֵהֶם כַּשִּׁעוּר שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסי' ע"ט, וְכֵן אִם כָּפָה עֲלֵיהֶם כְּלִי, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם עִמּוֹ בַּבַּיִת, הֲרֵי אֵלּוּ כִּקְבוּרִים, וּמֻתָּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּן:
מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah
סָעִיף א
א (א) גרף וכו' - ואפילו אם עתה אין בהם כלום ואפילו אם הם רחוצים יפה מבפנים ומבחוץ ונקיים לגמרי שאין בם אפילו ריח רע: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) של מי רגלים - ואם הכלי מיוחד ג"כ לתשמיש אחר כגון לשפוך לתוכו שופכין אם אין בו צואה ולא ריח רע מותר וכן אם בכל פעם שמשתין נותן לתוכו רביעית מים מותר אם אין מגיע ממנו ריח רע ונ"ל דבזה אם מגיע ריח רע מן הכלי דינו כעביט ממש וצריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח וע' ביאור הלכה: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) כמו מצואה - לפניו כמלא עיניו ולאחריו ד"א ממקום שכלה הריח. ומשמע מדברי הרבה אחרונים דמסכימים לדברי הרבינו יונה דמן התורה אסור גרף ועביט אע"ג דמ"ר עצמן אינו אלא מדרבנן העביט חמיר טפי דכיון דמיוחד לזה ה"ל כבית הכסא ולכן לא מהני בהן ג"כ הטלת מים ואפי' מילאן עד שוליהן. ואם קרא או התפלל במקום עביט שהיה בתוך ד' אמותיו חוזר אם מצאו במקום שהיה ראוי לו להסתפק בו תחילה עליו. ולענין שאר ברכות עיין לקמן סימן קפ"ה ס"ה ובמ"ב שם ותדין לכאן. ואם מצא הגרף והעביט בתוך שיעור כמלא עיניו אינו חוזר בדיעבד כדלעיל בסימן פ"א ס"ב במ"ב עי"ש: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) של זכוכית - הט"ז מפקפק בזה אבל רוב האחרונים וכמעט כולם מסכימים להקל והטעם דבכל אלו ס"ל דאין בולעין ואפילו אם בולעין אין בליעתן מרובה ע"כ אין דין בה"כ עליהם: ש"ע סָעִיף א
ה (ה) מצופה - י"א דהיינו מה שאנו קורין גלייזירט וי"א דדוקא אם הוא מצופה באבר לא גלייזירט. גם י"א דבעינן שיהא מצופה מבפנים ומבחוץ ויש מקילין דדי בשמצופה רק מבפנים והנה למעשה יש להחמיר דבעינן שיהא מצופה גם מבחוץ אך כשכפאו על פיו יש לסמוך להקל על דעת המתירין כ"כ א"ר. והכלים שאנו קורין פארצליין לענין שארי איסורים דינם ככלי חרס דלא מהני הגעלה ונראה דיש להחמיר גם לענין זה וע' בה"ל: ש"ע סָעִיף א
ו (ו) יפה - מבפנים ומבחוץ וגם שלא יהיה ממנה ריח רע ואם מגיע ממנה ר"ר דינה כריח רע שאין לו עיקר אחרי דהכלי אין עליה שם גרף ועביט ונקיה היא וא"צ להרחיק רק עד מקום שיכלה הריח ואם הכלי אין רחוצה צריך להרחיק ממנה ד"א אולי יש עליה ממשות של זוהמא: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ז (ז) יש מתירין - דהוי כמו כיסוי: ש"ע סָעִיף ב
ח (ח) ויש אוסרין - דכיון שהזוהמא בלוע בתוכו הכלי גופא הוא כמו צואה ואסור עד שיכסהו אבל של מתכות אפילו אינו רחוץ מבפנים מהני כפיה דאין איסורו אלא מתוכו וכפיה חשוב כיסוי. ואם כיסה על הגרף והעביט ור"ר נודף מהם בין שהוא של חרס ורחוץ או של מתכת ואינו רחוץ כתב הדה"ח דצריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח דזה מיקרי ר"ר שיש לו עיקר ועיין במ"ש בבה"ל בסי' ע"ט בהקדמה אות ז' ואם הוא של מתכת ורחוץ די שירחיק עד מקום שיכלה הר"ר דזהו ר"ר שאין לו עיקר. כתב של"ה שירגיל האדם שיהא לו עביט של מתכות או זכוכית ויהיה רחוץ ונקי ויטיל לתוכו רביעית מים כשמשתין בו ואז מותר לו לברך אשר יצר וללמוד תורה אצלו ונ"ל אם הוא נקי ואינו יוצא שום ר"ר ממנו אזי די שירחצוהו מע"ש לע"ש עכ"ל והובא בא"ר: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ט (ט) שהרחיק - ואם היה בבית מטה גבוה יו"ד והמחיצות מגיעות לארץ מכל הצדדים או עכ"פ שרגליה קצרות ואינן גבוהות ג"ט דהוי כלבוד וצואה או גרף ועביט עומד אחורי מטה מקרי המטה מחיצה ושרי לקרות לפני המטה וא"צ להרחיק ובלבד שלא יראה את הגרף וגם שלא יגיע לו ריח רע וכתב המ"א דדוקא כשהמטה חוצצת מכותל לכותל אבל בלא"ה לא חשיבה מחיצה והרבה מפקפקין בדין זה גם בספר נשמת אדם תמה עליו ע"כ מסיק בח"א דבמי רגלים שהיו על הארץ או בכלי שאינו גרף דאינן אלא מדרבנן יש להקל לקרות ולברך נגד המחיצה אפילו אינה חוצצת אבל לא כנגד האויר ועיין בבה"ל שהעתקנו כל לשונו בזה. דפים הקבועים בכותל [שקורין פאליצא או באנק] אע"פ שגבוהים י"ט ואפשר אפילו רוחב ד' טפחים לא הוי רשות לעצמו כיון שאין לו מחיצות המגיעות לארץ. וכן שולחנות שלנו שעומדים על רגלים שאין ברחבן ד' טפחים אע"פ שהן גבוהין י"ט לא הוי מחיצה להפסיק [ח"א]. עוד כתב שם גרף או אפילו מי רגלים העומד בין תנור לכותל נ"ל דאסור לעמוד בצד בתנור ולקרות אע"פ שהתנור מפסיק דכיון דהוא מתשמישי הבית בטל לגבי הבית וכן כל כיוצא בזה אבל שאר כלי הבית שאינו מיוחד לבית נ"ל דמפסיקים וע"פ האופנים המבוארים לעיל גבי מטה. אם הניח להגרף והעביט תחת המטה ומחיצות המטה מגיעין עד פחות מג' סמוך לארץ אפילו אם המטה בעצמה אינה גבוה יו"ד שרי לקרות לפני המטה ועל גבה לבוד והוי כמכוסה וכ"ז כשאין מגיע ר"ר אבל כשמגיע לא מהני כיסוי ולא הפסק מחיצה. ומטות שלנו שרגליהן גבוהות ג"ט צריך הרחקה מהגרף כדין: ש"ע סָעִיף ג
י (י) כלי - אפילו יש קצת אויר בין הכלי לקרקע כגון שבולט קצת מצד א' כל שהוא פחות מג"ט אמרינן לבוד והוי כמכוסה אבל אם הכלי פתוח למעלה אפילו פחות מג' אסור: ש"ע סָעִיף ג
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף א
א אפילו הטיל בהם מים. כיון דמיוחדין לכך ה"ל כב"ה ואסורים אפילו אין בהם ריח רע (הרא"ש ורמב"ם) ונ"ל דאם הכלי מיוחד גם כן לתשמיש אחר כגון לשפוך לתוכו שופכין אם אין בו צואה ולא ריח מותר וה"ה אם מיוחד להשתין ובכל פעם שמשתין נותן לתוכו רביעית מים שרי: ש"ע סָעִיף א
ב מצופה. נ"ל דהיינו מה שאנו קורין גליזר"ט: ש"ע סָעִיף א
ג רחוצים יפה. ובלבד שלא יהא בהם ריח: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד שכפאו על פיו. אבל של מתכת אפילו אינו רחוץ מהני כפיה דאין איסורו אלא מתוכו: כתב הב"ח מטה גבוה י' ומחיצות מגיעות לארץ והגרף אחורי מטה מיקרו מחיצה ושרי לקרות עכ"ל, ונרא' לי דוק' כשהמט' חוצצת מכותל לכותל אבל בלא"ה לא חשיבה מחיצה דלא עדיף מחצר קטנה וגדולה בסי' ע"ט ס"ג וכ"מ בתר"י דעיקר קושיתו על האיבעי' ע"ש דלא פריך אמאי פליגי רבנן עליה דרשב"ג אלא ע"כ שטעמייהו משום דאינה חוצצת מכותל לכותל לא חשיב' הפסקה וידוע דקי"ל כרבנן, הניחם תחת המטה ומחיצו' המטה מגיעי' עד פחות מג' סמוך לארץ שרי (ל"ח ב"ח ב"י) ועסי' ע"ו ס"ב ועמ"ש סי' תק"ב סס"א אי אמרינן לבוד בכלי אבל הכא כ"ע מודו דכסתום דמי ומה"ט נ"ל דה"ה אם כסה עליו כלי ויש קצת אויר בין הכלי לקרקע כגון שבולט קצת מצד א' אמרי' לבוד אבל אם הכלי פתוח למעלה אפי' פחות מג' אסור דבעינן שיהא מכוסה: ש"ע סָעִיף ב
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף א
א אפי׳ עמ״א הביא הרא״ש ורמב״ם אחשוב אני שכיון בכאן כוונה אחת כמו שאגיד כי בטור הרי הן כצוא״ה והרא״ש כתב דמיוחדין הרי הן כבה״כ ובר״מ פ״ג מק״ש הי״ב הרי הן כבה״כ וסתמא כפירושו ברא״ש אע״פ שלא הזכיר תיבת מיוחדין (מש״ה אקדמי׳ לרא״ש דמבואר כך) והמעיין בפרישה יראה שיש לכ״א קולא וחומרא לטור דהוי כצואה קולא במתכות וזכוכית דאין מזוהם ונבלע כ״כ שרי וחומרא בחרס אע״פ שאין מיוחדין כ״א גם לתשמיש אחר מוזהמין הם וכצואה הם ולרא״ש ור״מ במיוחדין הוי כבה״כ ואפי׳ זכוכית דלא בלע כלל (עב״י) נמי הוי כבה״כ ולא עדיפי מספסל נקוב בפ״ג למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה (ר״ל לפרישה כחדש ד״א ולהט״ז ומ״א ג״כ כישן יע״ש) ובאין מיוחדין בשל חרס נמי שרי לכן אמר דאין כן כי עיקר כרא״ש ור״מ דמטעם דהוי כבית הכסא במיוחדין לכך ואפ״ה בזכוכית ומתכות שרי כמ״ש הב״י כיון דלא בלע כלל אין דין ביה״כ עליו ול״ד לספסל נקוב בפ״ג דצורתו מוכיח עליו משא״כ כלי זכוכית ומתכות (עי״ד ק״ה וס״ח כל שאין אחר מהלך י״ל אין בולע בכבוש כלל) שם כלי עליה וכיון דלא בלע כלל לפעמים נמלך ומשתמש תשמיש אחר אף במיוחדין אין דין ביה״כ עליהם והמחבר דנקיט מרחיקין כמו מצואה אין הכרע וי״ל הטעם כבה״כ ומש״ה אם אין מיוחדין שריין אף חרס ובלוע הרבה דמ״מ מכוסה בדופני הכלי וכסות קרינן ביה וה״ה מ״ר אם מיוחדין ומטיל רביעית מים אין דין בה״כ עליהם דמבטלן מיד ועט״ז א׳ מ״ש מזה ובלשון הרא״ש ז״ל יע״ש: ש"ע סָעִיף א
ב מצופה עמ״א ובתנ״א אות מ״ה כתב דוקא מצופה אבר ממש הוי ככלי מתכות לא גלייזר״ט יע״ש ובלבוש כתב מצופה באבר. וע״ש כתב דינן כבה״כ וכתב זכוכית מותר שאין בולע הרבה ולכאורה קשה כמ״ש באות א׳: ש"ע סָעִיף א
ג רחוצים עמ״א י״ל אם הוי כר״ר שאין עיקר עסי׳ ע״ט ס״ט ומ״ש שם ומב״ח משמע מצופה בפנים וחוץ ומב״י משמע רק בפנים וכ״כ א״ר יע״ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד שכפאו עמ״א דבחרס לא מהני כפאו אבל במתכות מהני אפי׳ אין רחוץ בפנים ומ״ש במטה גבוה עשרה וחוצצת מכותל לכותל ע׳ תל״ג ור״פ רשכ״ג מטה החולקת יע״ש ומיהו דוקא בשסתומה אבל במטות שלנו על ד׳ רגלים לא חוצצת ומשמע בב״ח אפי׳ אין רגליה גבוה ג״ט וא״י למה ותחת המטה אם אין רגליה ג״ט כמכוסה דמי ועמ״ש בט״ז ה׳ אי״ה מזה: ש"ע סָעִיף ב
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף א
א ס"ק א אפי' כו' ה"ל כב"ה כו' ור"ל כיון דהוי כב"ה א"כ אסור מה"ת ולכך לא מהני נתינת מים דדוקא לגבי מי רגלים מהני נתינת מים כיון דמה"ת אינו אסור אלא כנגד העמוד ואח"ז אינו רק מדרבנן ולכן הקילו בנתינת מים כ"כ הרב"י בשמם אבל אליביה דנפשי' כתב טעם אחר דדוקא מי רגלים שהם צלולים ומתערבים עם המים ומתבטלים ולכן שרי. משא"כ עביט וגרף דהבלוע בהן אינו מתערב עם המים ואינו מתבטל לכך לא מהני נתינת מים ע"ש: ונ"ל דאם הכלי מיוחד ג"כ לתשמיש אחר כו' מותר אפשר דוקא לטעם הרא"ש ורמב"ם הנ"ל דה"ק דמחמירים בהן דדינו כב"ה וצואה וא"כ י"ל דדוקא במיוחד למי רגלים או צואה. אבל במיוחד גם לתשמיש אחר לא אבל לטעם הרב"י דמה"ט לא מהני נתינ' מים דהבלוע אינו מתערב עם המים א"כ אפשר אפי' מיוחד גם לתשמיש אחר אסורה דמה בכך דעכ"פ יש בו בלוע מי רגלים וצואה ואינו מתבטל בנתינ' מים: וה"ה כו' ובכל פעם כו' זהו לפע"ד מספיק גם לטעם הרב"י דלא היה בשום פעם בלוע ממי רגלים לבדן אלא במי רגלים שכבר נתבטלו במים קודם שנבלעו בו: ש"ע סָעִיף א
ב (ס"ק ב') מצופה כו' גלאזיר"ט ומשמע בהרב"י דסגי אם רק מצופה בפנים. אבל הב"ח כתב דבעי' שיהיה מצופה בפנים וגם מבחוץ. ובט"ז כ' כיון דרמ"א מחמיר לקמן סי' תנ"א דבכלי זכוכית לא מהני הגעלה כמו בכלי חרס. א"כ ה"ה הכא יש לכלי זכוכית דין כלי חרס. אע"ג דשם הסכימו ט"ז ומ"א דבדיעבד אם הגעילו ונשתמש בו מהני ההגעלה צ"ל דהכא דין לכתחלה יש לו. ובס' א"ר כ' כיון דדיעבד מהני הגעלה הכא אפי' לכתחלה שרי אפילו לא הגעילו דאינו בולע כל כך כמו חרס: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג (ס"ק ד) שכפאו כו' וכ' הב"ח כו' והגרף אחורי המטה ר"ל בצד א' מן המטה והאדם מצד אחר והמטה מפסקת בין הגרף והאדם: מחצר קטנה וגדולה כו' דאם צואה בגדולה אסור לקרות בקטנה כיון דהקטנה נפרצה במלואה ולא נשאר גפופיס א"כ ה"ה הכא ל"מ אם המטה עומדת באמצע החדר וא"כ נפרץ משני צדדים וליכא גיפופים משני צדדים דאסור אלא אפי' אם בצד אחד עומדת סמוכה לכותל וליכא פרצה אלא שבצד השני איננה סמוכה לכותל מ"מ אסור דעכ"פ בצד א' הוי נפרצה במלואה (וע' לקמן סי' ש"ס) ולא פריך כו' דבס"פ מי שמתו איכא ג' תנאי. דרשב"ג ס"ל דמטה חוצצת. ורבנן פליגי וס"ל דאינה חוצצת. ורשב"א ס"ל דאם צואה תחת המטה שרי לקרות דהוי כאלו הוא מכוסה ובעי רב יוסף מרב הונא מטה פחותה מג' ודאי כלבוד דמי. ד' ה' ו' ז' ח' ט' מאי. וא"ל לא ידענא. עשרה לא קמבעיא לי דכרשותא אחריתי דמי. ופירש"י דהאיבעי היא לרשב"א אם הצואה תחת המטה ועז"א פחות מג' אמרינן לבוד ובודאי הוי מכוסה. ומג' ועד יו"ד מבעי' ליה אי הוי כיסוי אבל אי המטה גבוה י' ויש אויר י' המגולה א"כ הצואה ודאי אינה כמכוסה. וכיון דמבעיא ליה אליבא דרשב"א יש לפסוק כוותי'. אולם לא הוי מכוסה אלא בדליכא אויר בין המטה לארץ אלא פחות מג' דאז אמרינן לבוד. אבל אי יש יותר אויר הוי אבעי' דלא איפשיט' ואזלינן לחומרא אבל הגאון פוסק כרשב"ג דס"ל דהאיבעיא אזלא לרשב"ג. וא"כ ראוי לפסוק כוותיה מדאיבעי אליביה. ופי' הגאון האיבעי' דפחות מג' דאמרינן לבוד ודאי אין עליו שם מחיצה. ולכן אם אין המטה גבוה רק פחות מג' ודאי אינה חוצצת. ומג' ועד ט' מבעי' ליה אי חוצץ. אבל אי המטה גבוה י' ודאי הוי מחיצה וחוצצת והקשה תר"י לפי' הגאון כיון דבימיהם הוי מטותיהם כלם סתומים והיו מגיעים דפנות המטה עד למטה לארץ ולא היה אויר כלל א"כ מאי צ"ל עשרת לא קמבעי' לי הא מחיצה גמורה היא ופשיטא ע"ש מ"ש לתרץ ואין קי"ל כפירש"י וליכא ראיה דקי"ל כרשב"ג. זהו תורף הדברים. ולפ"ז הקשה מ"א אדקשי' להו לתר"י לפי' הגאון למה הוצרך לומר י' לא קמבעיא לי דהיא מלתא דפשיט' עריפא ה"מ להקשות הא תשעה נשאר האיבעי' דאפשר גבוה ט' גם לרשב"ג לא הוי חציצ' איך א"ל כן דאם כן הא דארשב"ג דחוצצת מיירי בגבוה י' אם כן תיקשי אמאי פליגי רבנן כיון דגבוה י' מחיצה גמורה היא. אלא על כרחך דרשב"ג מיירי באינה גבוה רק תשעה ולהכי פליגי רבנן: ל"ח הפסקה. וא"כ לא ה"מ להקשות לרבנן אבל לרשב"ג שפיר קשי' ליה דהא דאמר י' לא קמבעי' לי הוא מלתא דפשיטא ואע"ג דאינה חוצצת מכותל לכותל מאי בכך הא לרשב"ג גם כה"ג חוצצת אפי' מיירי בגבוה כמה אמות וא"כ מה לי גבוה מאה אמה או גבוה י"ט כיון דגבוה י' מחיצה גמורה היא ה"ה כאלו גבוה מאה אמה ולענין מה שאין המטה חוצצת מכותל לכותל אין לחלק בין גבוה הרבה או גבוה י"ט: וידוע דקי"ל כרבנן. ר"ל אע"ג דלרשב"ג גם כה"ג מפסיק אפי' אינה מכותל לכותל. מ"מ כיון דלא קי"ל כפי' הגאון אלא כפירש"י א"כ לא קי"ל כרשב"ג ומ"מ צ"ב דהא לפירש"י דהאיבעי' אליבי' דרשב"א י"ל דפשוט ליה דרשב"ג מיירי בגבוה תשעה ומה"ט פליגי רבנן אבל גבוה יו"ד אפי' אינה חוצצת מכותל לכותל אפי' לרבנן חוצצת ואפי' לדעת הרא"ש שכתב דמה"ט לא הביא הרי"ף אבעי' זו וס"ל כפי' הגאון והאיבעי' אליבא דרשב"ג והרי"ף פסק כת"ק היינו כרבנן ולכך השמיט האיבעיא מזה ג"כ אין ראיה דלמא להרא"ש פשיטא ליה תי' תר"י דמיירי במטה שאין דופנותיהן מגיעים לארץ. ולכך אצטריך לומר עשרה לא מבעי' ליה דס"ד הואיל ואפשר לראותה אסור. א"כ י"ל דה"ט דרבנן דאסרי הואיל ואפשר לראות הצואה ולא משום דאין המטה חוצצת מכותל לכותל גם לשון וידוע דקיי"ל כרבנן צ"ב. דהא פליגי בה הגאון עם הפוסקים סוף דבר לא הבנתי דבריו בזה. ועסי' ע"ז ס"ב. וע' מ"ש סי' תק"ב כו' דכסתום דמי ולכן רמז לעיין סימן ע"ז ס"ב שכ' שם דאפי' למ"ד דמחיצה מפסקת אפילו לענין ריח מ"מ כיסוי ודאי לא מהני להפסיק לענין ריח. וע"ל סי' תק"ב דמשמע דמקשה מהכא להתם למ"ד אין לבוד בכלים וכאן כתב דהוי מטעם כיסוי ואולי יש להעמיס גם לק' ס' תק"ב כן בכוונתו: ש"ע סָעִיף ב
ט״ז Taz
סָעִיף א
א אפילו הטיל כו'. בב"י כתב הטעם דדוקא במ"ר שרי בנתינת מים משום דהם צלולים ומתערבים במים ומתבטלים משא"כ בגרף ועביט שמה שבולע בהם אינו מתערב במים הלכך לא בטלי: ש"ע סָעִיף א
ב של זכוכית. דלא בלע ונראה דלמאי דכתב רמ"א סי' תנ"א די"א דלא מהני אפי' הגעלה לכלי זכוכית ה"ה שיש להחמיר כאן דחד טעמא הוא כיון שזכוכית גרע מחרס: ש"ע סָעִיף א
ג רחוצים יפה. בתוס' ס"פ מ"ש כתב להתיר אם נתן בהם מים: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד ויש אוסרים. כיון שהוא בלוע בתוכו ברו כתוכו: בטור והגאון מפרש כו' נתן טעם למה פסק הגאון כרשב"ג לפי שהאבעי' אזלת אליביה וא"ל הא לפירש"י אזלת האיבעי' אליב' דרשב"א ואפ"ה לא הוה הלכה כרשב"א דהא רבא פסק דלא כוותיה לק"מ דכל שאין הלכה פסוקה לפנינו בתלמוד מדברי אמוראים אנו הולכים אחר אותו תנא שהבעי' אזלא אליביה משא"כ כשיש הלכה פסוקה לפנינו דיש כח באמורא לפסוק לפי מה שנראה בעיניו ואפילו ביחיד נגד רבים וזה מצינו הרבה פעמים בפוסקים: שם בטור כאילו הוא ברשות אחרת פי' כאלו המטה ברשות אחרת נמצ' שהצואה עמו ברשותו ואין לה כיסוי ובחנם הגיה הב"י כאן ברשות אחת: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה וכן אם כפה וכו'. ואם היא תחת המטה ואין מרגלי המטה לארץ ג"ט הוי ג"כ כסתומה ומכוסה במטה ומג"ט ולמעלה צריך הרחקה כשיעור שצריך להרחיק מצואה ואם הצואה לאחר המטה נמצא שאין לה היתר מצד כיסוי רק מצד חציצה שהמטה חוצצת בינו לצואה לא מהני בזה אא"כ הוי המטה גבוה י"ט כמו שאר מחיצות שדינם בי' כ"מ המסקנא בטור: ש"ע סָעִיף ג
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א אפילו עט״ז הנה ברבינו יונה הטעם דעביט מ״ה אסור ומ״ר רק דרבנן מש״ה מהני שם רביעית מים ולא בעביט של מ״ר (דמאיס ביותר ומ״ה אסור ובב״י דפוס ברלין חסר תיבות תר״י יע״ש) ולפ״ז מ״ר שריחן רע לא מהני רביעית מים דמ״ה אסורים כמ״ש בע״ד וע״ט בהקדמת ט״ז יע״ש וסתימת הפוסקים לא משמע כן (ומהא דכמה מיא בעי משמע נמי כך דמ״ה הויין) לכן בחר בטעם הב״י דאין מתערבין יע״ש. ומה״ט בצואה לא מהני נתינת מים דאין מתערב ורוק עבה דמהני לפי שעה מטעם כיסוי לא מטעם ביטול ומים עכורים נמי מטעם כיסוי כי מלת וכסיי׳ סובל ב״פ א׳ כיסוי הראוי היינו צואה בעששית ב׳ כיסוי העלמת עין מש״ה רוק עבה ומים עכורים העלמת עין הוי נמי כיסוי וע׳ סימן ע״ו במ״א אות ט׳ וכמ״ש כאן נראה יותר. ובע״ט במ״א א׳ יע״ש: ש"ע סָעִיף א
ב של עט״ז כתב דלא בלע והנה מתכות קיי״ל דבלע ע״י כבוש כמבואר בי״ד סימן ס״ח בש״ך אות ל״ג ובפריי שם וק״ה במ״ז אות ד׳ הארכתי. אלא כיון דאין בלוע הרבה לא דיינינן כצואה וכבית הכסא וא״כ ה״ה זכוכית אע״ג בתנ״א דאין מהני הגעלה הא ביי״נ פסק לקולא וע׳ א״ר. ועיין לבוש כ״כ חרס ועץ דרכן לבלוע הרבה משא״כ מתכות וזכוכית אין בולעין הרבה. ומיהו המעיין בב״י כ׳ זכוכית לא בלע כלל וכצ״ל במתכות בכבוש כמ״ש במ״א דאי בלע קצת הוי כבית הכסא במיוחדין כרא״ש ורמב״ם (ומ״ש הרא״ש ומיהו גרף ועביט חרס לאו חזרה הוא לומר דלאו מטעם כביה״כ אלא מטעם בלוע כמ״ש הפרישה אלא הכי פירושא מיהו אע״ג מטעם כבית הכסא אפ״ה יש להתיר מתכות וזכוכית דבלשון התלמוד גרף ועביט חרס משא״כ אי מטעם צואה דמזוהם הרבה פשיטא דא״צ להוכחה דודאי זכוכית לא בלע כצ״ל) וא״כ שפיר הקשה הט״ז הר״ב מדשתיק ליה כאן אודי ליה ובתנ״א ס״כז כתב דלא מהני להו הגעלה ובמתכות י״ל שם לפעמים מערין רותחין עמ״א שם אות נו״ן ועמ״ש בפר״י לי״ד ק״ה בט״ז: ש"ע סָעִיף א
ג רחוצים עט״ז כוונתו לתוס׳ ברכות כ״ה ב׳ ד״ה ובלבד דבגרף אפשר דלא מהני מים הא בעביט של מ״ר בזכוכית עכ״פ מהני מים אעפ״י שאין רחוצים יפה דמ״ר דרבנן מהני מים כתר״י והן מתערבים המ״ר עם המים והב״י כתב דרביעית לא מעל׳ ולא מוריד ולכן כתב כאן רחוצים דוקא וא״י באמת בעביט למה לא מהני ולפ״ז דברי התוס׳ בגרף אפשר דל״מ היינו בזכוכית דבצואה בעינן וכסית או רוק עבה. וטעם הב״י י״ל בעביט נמי הואיל ודבוק זוהמא בפנים אף ממ״ר לבד אין מתערב עם המים ול״מ רביעית: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד ויש אוסרים עט״ז הנה טעם המתירין י״ל בא׳ מב׳ פנים או דטעמא דעביט וגרף כבית הכסא דמיין בפנים ובחוץ הוי כמחיצות בית הכסא דשרי עסי׳ ס״א והאוסרין סוברים דבלוע הוי כצואה או דכ״ע מטעם בלוע כצואה והמתירין סוברים דלא בלע מעבר לעבר ומהני כפאו ע״פ ועמ״ש במ״א אות ח׳ מזה. מ״ש בטור כתב היינו דהגאון פסק כר״ש בן גמליאל דמטה גבוה עשרה חוצצת אע״ג דחכמים פליגי עליה (וכ״מ ששנה רשב״ג במשנה דוקא) דהבעיא אזלא אליביה עשרה גבוה והגרף לאחר המטה חוצצת. ואע״ג לרש״י בעיא אליבא דר״ש בן אלעזר ואפ״ה אין הלכה כמותו כיון דרבא פסק דלאו כוותיה וט״ס בדפוס רשב״א במקום רשב״ג ורשב״ג במקום רשב״א ועיין אות ה׳ ומ״ש בעזה״י בזה. ומ״ש ברשות אחרת הב״י הגיה אחת והיינו מ״ש לרש״י האבעיא תחת המטה ברשות אחרת כלומר לא תחת המטה וכ״כ הב״ח וא״צ להגיה אחת יע״ש ומ״ש בחנם הגיה כאן בש״ע אין זכר למו רק בב״י הגיה כן: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה וכן עט״ז משמע אפי׳ אין מכותל לכותל וכגאון באות ד׳ דמפרש הבעיא לרשב״ג וא״י היאך מוכח המסקנא בטור כן הא כתב ומיהו לרש״י כו׳ א״כ י״ל הלכה כחכמים בברייתא דמכותל לכותל בעינן וכמ״א ד׳ מ״ש המחבר מכוסה מהני דל״ת כבית הכסא וחמור מצואה עצמה (די״א מחיצות ביה״כ כו׳ גם אע״פ שפינהו הצואה) קמ״ל. ודע דפי״ר ליב״ן לא מחשב רשות בפ״ע לענין שבת כמ״ש הט״ז בשמ״ו אות ז׳ לדידן כרמלית כ״ש ביש צואה קמיה פונדק או בין בית לבית (בעיירות קטנות) שאסור לומר שם ד״ת אף באין רואה עסי׳ ע״ט במ״א ח׳: ש"ע סָעִיף ג
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א מים. כיון דמיוחדין לכך ה"ל כב"ה ואסורים אפילו אין בהם ריח רע. הרא"ש והרמב"ם. וכתב המ"א ונ"ל דאם הכלי מיוחד גם כן לתשמיש אחר כגון לשפוך לתוכו שופכין אם אין בו צואה ולא ריח רע מותר וה"ה אם מיוחד להשתין ובכל פעם שמשתין נותן לתוכו רביעית מים שרי עכ"ל והיד אהרן חולק עליו וכתב כיון דטעמא הוי כמ"ש הב"י הא דרביעית מים מהני למי רגלים היינו במים צלולים דמתערבין במים ומתבטלים אבל מה שבלוע לתוך הכלי אינו מתערב במים כדי שיתבטל אם כן ה"ה הכא שאי אפשר שבעוד שהוא משתין שאינו בולע הכלי איזה דבר מועט אם כן לא מהני הטלת מים אחר הבליעה ועיין ט"ז ובע"ת: ש"ע סָעִיף א
ב זכוכית. דלא בלע. וכ' הט"ז נראה דלמאי דכתב רמ"א סי' תנ"א די"א לא מהני אפילו הגעלה לכלי זכוכית ה"ה שיש להחמיר כאן דחד טעמא הוא ע"ש והיד אהרן חולק עליו דאין להחמיר כאן וע"ש: ש"ע סָעִיף א
ג מצופה. היינו מה שקורין גליזורט: ש"ע סָעִיף א
ד יפה. ובלבד שלא יהא בה ריח ובתוס' ס"פ מי שמתו כתב להתיר אם נתן בהם מים: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה ויש אוסרין. כיון שהוא בלוע בתוכו ברו כתוכו אבל של מתכות אפי' אינה רחוצה מהני כפיה דאין איסורו אלא מתוכו. מ"א: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ו כלי. כתב הב"ח מטה גבוה י' והמחיצות מגיעות לארון והגרף אחורי מטה מיקרי מחיצה ושרי לקרות עכ"ל וכ' מ"א ונ"ל דוקא כשהמטה חוצצת מכותל לכותל אבל בלא"ה לא חשיבה מחיצה עיין שם. הניחם תחת המטה ומחיצות המטה מגיעים עד פחות מג' סמוך לארץ שרי. ב"י ל"ח ב"ח. ועיין סי' תק"ב סס"א אי אמרינן לבוד בכלים אבל הכא כ"ע מודו דכסתום דמי ומהאי טעמא נראה לי דה"ה אם כסה עליו כלי ויש קצת אויר בין הכלי לקרקע כגון שבולט קצת מצד א' אמרינן לבוד אבל אם הכלי פתוח למעלה אפילו פחות משלשה אסור דבעינן שיהא מכוסה. מ"א: ש"ע סָעִיף ג
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א ס"א של חרס כו'. תוס' שם וש"פ דבולע כמ"ש בפ' בתרא דאבות דר"נ ג' דברים ככלי חרס בולע ואינו פולט. כו': אפי' כו'. ממ"ש ומ"ר עצמן כו': או של זכוכית כו'. כמ"ש באדר"נ שם שלש דברים בכלי זכוכית אינו בולע כו' והטעם דהוא שיע וה"ה לאינך: אם הם רחוצים כו'. אבל ברישא לא מהני רחוצים הרא"ש וש"פ וכמש"ש בחזיר אע"ג דסליק מנהרא וכמש"ל סי' ע"ו ס"ג ע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ס"ב יש מתירין כו'. כמו צואה בעששית ול"ד לצואה דבוקה בסנדלו כמ"ש הרשב"א דשם מתגלת בדרך הילוכו: ויש אוסרין כו'. כיון דבלוע ברו כתוכו וכולו הוא כצואה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג מותר כו'. שם ורבא אמר אין כו' וכן כו'. שם או שיניחם תחת המטה וכמו צואה בעששית: אע"פ כו'. כמש"ש עד כו' או כו': ש"ע סָעִיף ג
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)