א עִקַּר נֶדֶר הָאָמוּר בַּתּוֹרָה הוּא שֶׁיַּתְפִּיס בַּדָּבָר הַנָּדוּר, כְּגוֹן שֶׁאוֹמֵר: כִּכָּר זֶה עָלַי כְּקָרְבָּן, אוֹ שֶׁאָמַר: יֵאָסֵר עָלַי כִּכָּר זֶה, אוֹ שֶׁאָמַר: כִּכָּר זֶה עָלַי אִסוּר. וְכֵן אִם אָסַר עָלָיו כִּכָּר אֶחָד שֶׁתְּלָאוֹ בַּדָּבָר הַנָּדוּר, וְאָמַר עַל אַחֵר: יְהֵא כָּזֶה, אָסוּר; וַאֲפִלּוּ עַד מֵאָה, כֻּלָּם אֲסוּרִים. אוֹ שֶׁנָּדַר עַל יוֹם אֶחָד לְהִתְעַנּוֹת בּוֹ, אוֹ שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בּוֹ בָּשָׂר, וְאָמַר עַל יוֹם אַחֵר: יְהֵא כָּזֶה, אָסוּר יֵשׁ חִלּוּקֵי לְשׁוֹנוֹת בְּעִנְיַן הַנֶּדֶר וְהָרַב לֹא כְּתָבָם, וְעַיֵּן בִּפְנִים.
ב לָאו דַּוְקָא מַתְפִּיס בְּקָרְבָּן, אֶלָּא הוּא הַדִּין בְּכָל דָּבָר הַקָּדוֹשׁ בִּקְדֻּשַּׁת הַפֶּה, כְּגוֹן שֶׁאוֹמֵר: כִּכָּר זֶה כָּאִמְרָא, כַּדִּירִים, כַּמִּזְבֵּחַ, כַּהֵיכָל, כִּירוּשָׁלַיִם, אוֹ כְּאֶחָד מִכָּל מְשַׁמְּשֵׁי מִזְבֵּחַ, הֲרֵי זֶה נֶדֶר. הַגָּה: אִם נָדַר בַּשֻּׁלְחָן שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ, הָוֵי נֶדֶר; אֲבָל אִם אָמַר: כְּשֻׁלְחָן, סָתַם, וְלֹא אָמַר: כְּשֻׁלְחַן הַקֹּדֶשׁ, אֵין זֶה כְּלוּם; וּמִכָּל מָקוֹם בְּעַם הָאָרֶץ יֵשׁ לְהַתִּיר שֶׁלֹּא יְהֵא פָּרוּץ בִּנְדָרִים (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דִּשְׁבוּעוֹת בְּשֵׁם מוהר"ם מְבִיאָהּ בֵּית יוֹסֵף בסי' רל"ז).
ג שָׁמַע חֲבֵרוֹ וְאָמַר: וַאֲנִי כְּמוֹתְךָ, בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר, הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּמֶּה שֶּׁנֶּאֱסַר בּוֹ חֲבֵרוֹ. שָׁמַע הַג' זֶה שֶׁאָמַר: וַאֲנִי, וְאָמַר: וַאֲנִי, אֲפִלּוּ הָיוּ ק ' וְכָל אֶחָד אוֹמֵר: וַאֲנִי, בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּרוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, הֲרֵי כֻּלָּם אֲסוּרִים.
ד אָדָם אוֹסֵר עַל עַצְמוֹ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם לִכְשֶׁיָּבֹא לָעוֹלָם.
א סָעִיף א בדבר הנדור. לאפוקי בדבר האסור כדלקמן ר"ס ר"ה:
ב סָעִיף א ככר זה עלי כקרבן. וכ"ש () [צ"ל וכן הוא אם כו' כמ"ש בהר"ן ריש נדרים. (מראה כהן):] אם אמר קרבן עלי ככר זה וכן הוא בהר"ן ריש נדרים:
ג סָעִיף א יאסר עלי כו'. ולא אמרינן דכוון לדבר האסור משום צד איסור דלקמן סי' ר"ח:
ד סָעִיף א שתלאו בדבר הנדור. שאמר על ככר ראשון יהא זה כקרבן וה"ה אם אמר על ככר הראשון יאסר עלי וחזר ואמר על אחר יהא כזה אפי' עד מאה כולם אסורים וכן הוא בהרמב"ם פרק ג' מהלכות נדרים ומביאו ב"י ס"ס זה וכן הוא בסמ"ג ריש לאוין רמ"ב ופשוט הוא ואפי' אמר על אחר שאינו מינו של הראשון כגון שהראשון הוא ככר והשני הוא בשר והשלישי פירות וכן הוא ברמב"ם וסמ"ג שם וכן הוא בט"ו לקמן סי' רכ"ט סעיף ג' ע"ש:
ה סָעִיף א על יום אחד להתענות כו'. ע"ל סי' רט"ו:
ו סָעִיף א יש חלוקי לשונות. כגון אמר כקרבן בפת"ח או בשו"א או בציר"י או לקרבן ועיין בטור ובית יוסף והאחרונים:
ז סָעִיף ב כאימרא. כשה של קרבן כדירים דיר של קרבן כירושלים דחומות העיר ומגדליה משירי הלשכה אתו. הרא"ש. והר"ן פי' כירושלים כקרבנות שבירושלים:
ח סָעִיף ב אם נדר בשלהן כו'. דברי הרב אינם מכוונים והעולה מהגהת מרדכי הוא דאם אמר ככר זה עלי כשלחן שבמקדש או כאחד מכלי הקודש הוי נדר דהתפיס בדבר הנדור אבל אם נדר או נשבע בשלחן הקדש או בא' מכלי הקדש אינו כלום (כדלקמן סימן רל"ז ס"ו) אבל המתפיס או נודר בשלחן סתם ואין רצונו כשלחן שבמקדש שיצטרך התרה בע"ה אין לנו ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם כדלקמן סי' רי"ז ואולי משמע ליה להרב מדמסיים בהגהת מרדכי דבע"ה צריך התרה כדאיתא בפ"ב דנדרים גבי נדר בחרם כו' (כדלקמן סימן ר"ח סעיף ב') ולא מדמי ליה לנדר בתורה (לקמן סימן רי"ג) דמייתי שם ראייה דאין צריך התרה וקי"ל דבע"ה צריך התרה אלמא דבא לדמותו לגמרי לנדר () [צ"ל בחרם] בתורה דיש במשמעותו ב' לשונות וצריך התרה בע"ה ה"ה הכא ודוחק וצ"ע:
ט סָעִיף ד אדם אוסר כו'. וכתב הגהת אשר"י בכתובות פרק אע"פ דבר שלא בא לעולם יכול לאסור על עצמו ע"י קונם כמו שיכול לאסור פירותיו של חברו אבל בהקדש גמור לא ועל חבירו אינו יכול לאסור אפילו על ידי קונם דבר שלא בא לעולם מהרי"ח עכ"ל והוא מתבאר מתוך הסוגיא דפ' אע"פ (כתובות דף נ"ט) וע"ל סימן רכ"ז ס"ק ד' מ"ש בשם הר"ן ולקמן סי' רל"ד סעיף ע"א ובהגהות מהרש"ל ובדרישה סי' רט"ו. ובב"ח ס"ס רי"ו כתוב בשם תשובת מהר"מ מ"ץ באחד שנדר לתת מעשר מן הריוח הבא מחובו ואח"כ מטה ידו ונתחרט נראה שיכול לחזור בו משום דהריוח לא בא לעולם ומיהו אם היה אומר כסף זה כל הריוח הבא ממנו אתן ממנו מעשר חל ההקדש כיון שהכסף הוא בא לעולם וכן אם היה מלוה לעובד כוכבים ב' זהובים בעד ג' לשנה וזקף עמו מיד ונתן לו כתב אפשר דמזה אין יכול לחזור בו ע"כ ושאני התם בנדר לתת מעשר דהוי הקדש ושרי נמי לדידיה וע"ל סי' רנ"ח סעיף ז' ח':
א סָעִיף א עיקר נדר כו'. בטור כתוב או שאומר אסור עלי ככר זה דהוה נמי נדר והקשה ב"י דלשון נמי אינו מיושב דזה עיקר הנדר דבזה אין התפסה ודין הראשון הוא התפסה בנדר גם הר"ן בריש נדרים כתב דעיקר הנדר אם אומר זה עלי אסור וכ"כ בריש פרק ב' ומו"ח ז"ל כתב בשמו דזה לא הוה אלא יד ולא דק ונראה דדברי הטור נכונים דאקרא קאי דאמר איש כי ידור נדר ודרשינן עד שידור בדבר הנדור דהיינו שיתלה איסור זה בדבר האסור כבר מכח נדר ומסתברא לומר לכאורה דתלה ליה בנדר לשמים דהיינו קרבן ואז כי מתפיס בו דבר אחר הוא אסור קמ"ל דהאי בדבר הנדור לאו דוקא במידי דנדור לשמים אלא אפי' באומר אסור עלי הוה נמי נדר וא"כ כי מתפיס ביה דבר אחר נמי אסור וזהו שסיים דהוה נמי נדר לענין שגם בו יכול להתפיס זה נ"ל כוונת הטור נכון:
ב סָעִיף ב כאימרא. כשה לקרבן דסתם נדרים להחמיר:
ג סָעִיף ב כדירים. כדיר של בהמות של קרבן או כדיר של עצים השייכים לקרבנות:
ד סָעִיף ב כירושלים. פי' הרא"ש דחומתיה משירי הלשכה אתו. והר"ן פירש כקרבנות שבירושלים:
ה סָעִיף ב אם נדר בשלחן שבמקדש כו'. אומר אני כבוד חכמים ינחלו אבל כאן לא נתכוין הרב על צד האמת בדברי המרדכי שמשם לקוח הג"ה זאת דזה לשון הגהות מרדכי פרק שבועות העדות שאלו למהר"ם מי שנשבע בשלחן הקודש או באחד מכלי הקודש או בשלחן סתם אם היא שבועה וחייב לקיים והשיב אם אמר ככר זה עלי כשלחן של מקדש או כאחד מכלי המקדש זו היא הנדר גמור דנדר בדבר הנדור כדאיתא בנדרים כאימרא כדירים כו' אם באחד ממשמשי המזבח ה"ז נדר אבל כה"ג שנדר בשלחן לא אמר כלום כההיא דנודר בתורה לא אמר כלום כי מנחא על ארעא אבל כי נקיט לה בידיה דעתיה אאזכרות שבה אלמא אע"פ שזה קלף שהתורה כתובה עליו קודש הוא אפ"ה לא אמר כלום אלא היכא דדעתיה אאזכרות דהוי ליה כנדר בשם ובשלחן ליכא אזכרות הלכך לא אמר כלום ומ"מ ע"ה ראוי לקנסו עכ"ל. הבין הרב דמ"ש המרדכי אבל כי נודר בשלחן לא אמר כלום היינו בנודר בשלחן סתם ולא אמר הקודש וזהו החילוק שבין הרישא לסיפא ועל כן כ"כ הג"ה זו לחלק בין שלחן הקודש לשלחן סתם וזה אינו דלמה יהיה קיל בשלחן סתם מכאימרא כדירים שבסעיף זה דלא אמרי' דאאימרא של חולין קאמר אלא סתם נדרים להחמיר הכי נמי בשלחן סתם. ובלבוש כתוב בזה דשאני שלחן שרגיל הוא בשלחן של חולין ואין פתח לדברים אלו דאטו אימרא ודירים של חולין לא שכיחי והוא לא עיין במקור הדין כלל בזה והדבר הפשוט שהשואל למהר"ם לא שאל הדין בשלחן סתם מה דינו אם דינו כמו שאומר הקודש או לאו שהרי כתב שאלתו גם בנשבע בפירוש בשלחן הקודש אלא דאם אמר בלשון שבועה דהיינו אני נודר בשלחן הקודש דהוה כנשבע בשלחן הקודש מה דינו בזה וה"ה דהוי מצי לשאול אם אומר אני נודר או נשבע באימרא ודירים של קודש אלא דלשון כזה שנשבע או נודר בשלחן הקודש הוא מצוי ע"כ נקט דבר זה וע"כ נקט בשאלה או בשלחן סתם כי פשוט דאם שלחן הקודש הוה שבועה ה"ה שלחן סתם כמו באימרא ודירים שזכרנו אלא דבתרווייהו מספקא ליה והשיב מהר"מ דדוקא באומר לשון התפסה כגון ככר זה עלי כשלחן הקודש אז אסור דמתפיס בדבר הנדור ונמצא דגם במתפיס בשלחן סתם שאומר ככר זה עלי כשלחן סתם הוה גם כן אסור כמו באימרא ודירים אבל בנודר בשלחן פי' שאומר לשון שבועה אני נודר או נשבע בשלחן הן קודש הן סתם בכל מקום לא הוה שבועה דהא גם בנודר בס"ת דהיינו נמי לשון שבועה כמו שפירשו המפרשים בהדיא הביאן ב"י בסי' רי"ב לא אסר כי מנחא על ארעא כו' ובשלחן אפי' בקודש ליכא אזכרות ע"כ לא חמיר מקלף ס"ת ולא הוה כאן שבועה כלל נמצא שאין חילוק כלל בין שלחן הקודש בין סתם דבתרוייהו אסור בל' מתפיס בנדר ובשניהם מותר אם אומר לשון אני נודר או נשבע וכמ"ש לקמן בסי' רל"ז סעיף ו' מי שנשבע בשמים ובארץ או בשלחן המקדש כו' אינה שבועה כלל ודברי הרב רמ"א כאן הם כשגגה היוצאת מלפני השליט ודברים אלו הרציתי לפני מו"ח ז"ל אחר שהדפיס חבורו והסכיס לדברי ואמר בפירוש שרמ"א טעה בכך:
א סָעִיף א הנדור. לאפוקי בדבר האסור כדלקמן ר"ס ר"ה:
ב סָעִיף א כקרבן. וכ"ש אם אמר קרבן עלי ככר זה:
ג סָעִיף א מאה. כתב הש"ך ואפילו אמר על א' שאינו מינו של הראשון כגון שהראשון הוא ככר והב' הוא בשר והג' פירות:
ד סָעִיף א לשונות. כגון אמר כקרבן בפת"ח או בשו"א או בציר"י או לקרבן. ש"ך:
ה סָעִיף ב סתם. הט"ז והש"ך כתבו שאין דברי הרב מכוונים אלא אם התפיס בדבר כגון שאמר ככר זה עלי כשלחן הקודש או אפילו כשלחן סתם הוי ג"כ אסור כמו באימרא ודירים אבל בנודר בשלחן ואינו מתפיס בשום דבר אלא שאומר בלשון שבועה אני נודר או נשבע בשלחן הן קודש או סתם אינה שבועה כלל ודברי הרב רמ"א כאן הם כשגגה היוצאת מלפני השליט עכ"ל:
ו סָעִיף ד לעולם. כתוב בהגהת אשר"י דדבר שלא בא לעולם יכול לאסור על עצמו ע"י קונם כמו שיכול לאסור פירותיו של חבירו אבל בהקדש גמור לא ועל חבירו אינו יכול לאסור אפי' ע"י קונם דבר שלא בא לעולם וע"ל סי' רל"ד סעיף א' וכ' בתשו' מהר"מ מ"ץ בא' שנדר לתת מעשר מן הריוח הבא מחובו ואח"כ מטה ידו. ונתחרט נראה שיכול לחזור בו משום דהריוח לא בא לעולם ומיהו אם היה אומר כסף זה כל הריוח הבא ממנו אתן ממנו מעשר חל ההקדש כיון שהכסף הוא בא לעולם וכן אם היה מלוה לעובד כוכבים ב' זהובים בעד ג' לשנה וזקף עמו מיד ונתן לו כתב אפשר דמזה אינו יכול לחזור בו ע"כ וע"ל סי' רנ"ח ס"ז ח' ובט"ז סי' רט"ו סק"ד חולק על דין זה בנדר לתת מעשר וכו' וכתב דלא קיי"ל כן אלא כמ"ש בח"מ סי' רי"ב ס"ח באומר לכשאקחנו אתננו להקדש הוי עליו שם נדר וצריך לקיים נדרו עכ"ל ע"ש:
א סָעִיף ד על עצמו. אבל על חבירו אינו יכול לאסור דבר שלא בא לעולם ש"ך. ועיין בשער המלך פ"ג מהלכות נדרים הלכה יו"ד הביא משם תשובת בני יעקב על שוחט אחד שאסר שחיטתו על כל ישראל ודעת מהר"א אלפאנדרי דהוי דבר שלא בא לעולם והרב הנזכר חולק עליו דלא חשיב דבר שלא בא לעולם אלא האומר פירות דקל יהיו אסורים עליך דהפירות עדיין לא באו לעולם והאילן עצמו לא אסרו עליו וכן נמי בהקדיש מע"י כו' אבל הכא אינו אוסר עליו שום דבר העתיד לעשות אלא שחיטה עצמו הוא אוסר עליו והוא בא לעולם והביא ראיות לזה והרב בעל שעה"מ שם חולק עליו ודחה ראיותיו והעלה דיש לחלק היכא דאסר כל הנאתו על ישראל או על פלוני בין הנאת גופו בין הנאת נכסיו דאז חל איסורו על גופו ממש והא איתא בעולם אבל באוסר הנאה פרטית כההיא דאומר הנאת תשמישי עליך אבל שאר הנאות לא אסר עליו דאז לא חל האיסור על גופו והוי דבר שלא בא לעולם ולכן כתב דדוקא באומר פירות דקל יהיו אסורים עליך אינו אסור בהם אבל אם אסר על חבירו הנאת דקל זה אסור בפירות היוצאים לאחר זמן דכיון שאסר עליו כל הנאת דקל חל האיסור על הדקל ואיהו הא איתיה בעולם וא"כ בנדון הרב הנזכר נמי דלא אסר על ישראל רק הנאת שחיטתו גרידא ולא שאר הנאות הוי דבר שלא בא לעולם וכדעת הרב מוהר"א אלפאנדר"י ז"ל ע"ש באריכות:
א סָעִיף א עיקר כו'. נדרים י"ב א' י"ד א' מנה"מ כו' שבועות כ' ב' א"ל רבא תריץ כו' וערא"ש ריש נדרים ד"ה כל כנויי כו':
ב סָעִיף א או כו'. שם א' איסריה דאיסור כו':
ג סָעִיף א או כו' וכן אם כו' כזה אסור. ר"ל אף שלא הזכיר אכילת בשר ושתיית יין. הרא"ש רפ"ב דנדרים וערש"י בשבועות שם ד"ה תריץ כו' וה"ד מתפיס כו' ועתוס' שם ד"ה אלא כו' ועמ"ש בסי' רל"ט ס"ט: (ליקוט) וכן אם כו'. דלא כרש"י ועמ"ש בסי' רל"ט ס"ט שיטת הרי"ף (ע"כ):
ד סָעִיף ב אם נדר כו'. כמש"ל בש"ע או כאחד מכל כו':
ה סָעִיף ב אבל אם כו'. עט"ז וש"ך וכ"ה בש"ע סי' רל"ז ס"ו וראייתו ממש"ש י"ד ב' דנודר בתורה לא אמר כלום כי מחתא אארעא ופי' דהאי נודר נשבע וז"ש בע"ה כו' וכמש"ש א':
ו סָעִיף ג (ליקוט) שמע כו' ואני כמותך כו'. לשון הרמב"ם אבל הר"נ כתב בפ"ג דשבועות דאם אמר כמותך א"צ תכ"ד וכמ"ש בסי' רל"ט ע"ש וכן בריש נזיר אמרינן דאם אמר הריני כזה הוי נזיר ועלח"מ (ע"כ):
ז סָעִיף ד אדם כו'. ער"נ נדרים פ"ה ב' ד"ה א"ל אביי כו' ומהא כו' (וכ"ה בגמ' שם מ"ז א') והג"א בכתובות פ"ה נ"ט א' ד"ה והיכא. ואפילו רשב"ל כו' דעל עצמו נשאר דיוקא דרב יוסף [נדרים ל' ב' מן הנולדים כו']:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.