א יֵשׁ נְדָרִים שֶׁאֵין צְרִיכִין הַתָּרָה; נִדְרֵי זֵרוּזִין, נִדְרֵי הֲבַאי, נִדְרֵי שְׁגָגוֹת, נִדְרֵי אֳנָסִין וְהַתּוֹלֶה בְּדָבָר וְלֹא נִתְקַיֵּם.
ב נִדְרֵי זֵרוּזִין כֵּיצַד, הָיָה מוֹכֵר חֵפֶץ לַחֲבֵרוֹ וְאָמַר: קוּנָם עָלַי כִּכָּר זֶה אִם אֶפְחֹת מִסֶלַע, וְאָמַר הַלּוֹקֵחַ: קוּנָם כִּכָּר זֶה עָלַי אִם אוֹסִיף עַל שֶׁקֶל, וְנִתְרַצּוּ שְׁנֵיהֶם בְּג' דִּינָרִים, אוֹ בְּפָחוֹת מְעַט אוֹ יוֹתֵר מְעַט (ר"ן), לֹא נֶאֱסָר שׁוּם אֶחָד מֵהֶם, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ הַתַּגָּרִים לִדֹּר אוֹ לִשָּׁבַע כְּדֵי לְזָרֵז חֲבֵרוֹ, וְאֵין בְּלִבּוֹ לְשׁוּם נֶדֶר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף עַל גַּב דְּאָמְרִינַן לְזֵרוּזֵי נִתְכַּוְּנוּ, מִכָּל מָקוֹם לֹא יוּכַל הַמּוֹכֵר לִתְּנוֹ בְּשֶׁקֶל וְלֹא יוּכַל הַלּוֹקֵחַ לִקְנוֹתוֹ בְּסֶלַע, (שָׁם בְּשֵׁם י"א) וְיֵשׁ מְקִלִּין (שם). וְדַוִקָא כְּשֶׁאֵין מַעֲמִידִים דִּבְרֵיהֶם, אֶלָּא שְׁנֵיהֶם נִתְרַצּוּ בִּשְׁלֹשָׁה דִּינָרִים, אֲבָל אִם לֹא נִתְרַצּוּ, אֶלָּא זֶה בְּסֶלַע וְזֶה בְּשֶׁקֶל וְנִתְבַּטֵּל הַמִּקָּח, וַדַּאי לְנֶדֶר גָּמוּר נִתְכַּוְּנוּ וְחָל הַנֶּדֶר, וְכָל מִי שֶׁיַּעֲבֹר עַל נִדְרוֹ הֲרֵי חִלֵּל דְּבָרָיו. וְאִם הָאֶחָד הֶעֱמִיד דְּבָרָיו וְהַשֵּׁנִי לֹא הֶעֱמִיד, מִתּוֹךְ שֶׁנִּתְבַּטֵּל לְאֶחָד נִתְבַּטֵּל גַּם לַשֵּׁנִי. וְכָל זֶה מַיְרֵי בִּסְתָם, אֲבָל אִם אוֹמְרִים שֶׁלְּנֶדֶר גָּמוּר נִתְכַּוְּנוּ, הָוֵי נֶדֶר. וְאִם הַמּוֹכֵר אָמַר: קוּנָם אִם אֶפְחֹת מִיּוֹתֵר מִסֶלַע, אוֹ שֶׁאָמַר הַלּוֹקֵחַ: קוּנָם אִם אוֹסִיף לְךָ עַל מְעַט פָּחוֹת מִשֶּׁקֶל וְנִתְרַצּוּ בְּג' דִּינָרִים, הֲרֵי זֶה נֶדֶר, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לְזָרֵז כְּשֶׁמַּפְלִיגִין כָּל כָּךְ, וּלְנֶדֶר גָּמוּר נִתְכַּוְּנוּ. הַגָּה: נָדַר לִשְׁנַיִם שֶׁרוֹצִים לִקְנוֹת מִמֶּנּוּ, וְאָמַר לְאֶחָד מֵהֶם: לְנֶדֶר גָּמוּר כַּוָּנָתִי, וּלְאַחֵר: לְזֵרוּזִין, כֵּיוָן שֶׁהַנֶּדֶר בָּטֵל לְגַבֵּי אֶחָד, בָּטֵל לְגַבֵּי שֵׁנִי הוֹאִיל וְנִקְרָא נֶדֶר אֶחָד לִשְׁנֵיהֶם. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הר"ן בְּפי' הַיְּרוּשַׁלְמִי).
ג הַמַּזְמִין אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל עִמּוֹ, וּמְסָרֵב, וּמַדִּירוֹ אִם אֵינוֹ אוֹכֵל עִמּוֹ, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ: קוּנָם שֶׁאֲנִי נֶהֱנֶה לְךָ אִם אֵין אַתָּה מִתְאָרֵחַ עִמִּי וְאוֹכֵל פַּת חַמָּה וְשׁוֹתֶה כּוֹס שֶׁל צוֹנֵן, וְזֶה מְסָרֵב, הֲרֵי זֶה נֶדֶר שֶׁל זֵרוּז. אֲבָל אִם זִמֵּן רְאוּבֵן לְשִׁמְעוֹן לֶאֱכֹל עִמּוֹ, וְהָיוּ מַזְמִינִים אוֹתוֹ גַּם בְּמָקוֹם אַחֵר וְחָפֵץ לֶאֱכֹל יוֹתֵר עִם רְאוּבֵן וְאוֹמֵר לוֹ: הַדִּירֵנִי מִנְּכָסֶיךָ אִם לֹא אֹכַל עִמְּךָ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַפְצִירוּ בִּי בְּמָקוֹם אַחֵר, הֲרֵי זֶה נֶדֶר גָּמוּר. הַגָּה: וְאֵין לְמֵדִין מִדִּינֵי נִדְרֵי זֵרוּזִין לְמָקוֹם אַחֵר, שֶׁאֵין לְ ךָ בָּהֶם אֶלָּא מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמִים (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַבֵּינוּ יְרוּחָם).
ד נִדְרֵי הֲבַאי כֵּיצַד, כְּגוֹן שֶׁאוֹמֵר: קוּנָם כִּכָּר זֶה עָלַי אִם לֹא רָאִיתִי כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם, אוֹ אִם לֹא רָאִיתִי נָחָשׁ כְּקוֹרַת בֵּית הַבַּד, אוֹ חוֹמָה גְּבוֹהָה לַשָּׁמַיִם, אֵינוֹ נֶדֶר, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ הָעוֹלָם לְהַפְלִיג, וְלֹא כִּוֵּן לְשֵׁם נֶדֶר. וְאִם מַעֲמִיד דְּבָרָיו, שֶׁאָמַר שֶׁכִּוֵּן לְשֵׁם נֶדֶר, הָוֵי נֶדֶר (תא"ו ני"ג וְכֵן מַשְׁמָע לְקַמָּן בַּטּוּר סִימָן רל"ט גַּבֵּי שְׁבוּעָה).
ה אָמַר: קוּנָם כָּל פֵּרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם עָלַי, אֵינוֹ נֶדֶר, כֵּיוָן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לִחְיוֹת בְּלֹא כָּל הַפֵּרוֹת הָוֵי לֵיהּ נֶדֶר שָׁוְא. וְכֵן אָמַר: קוּנָם כָּל פֵּרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם עָלַי אִם לֹא עָשִׂיתִי דָּבָר פְּלוֹנִי, אֵינוֹ נֶדֶר. הַגָּה: אֲבָל אִם אָמַר בִּלְשׁוֹן עָתִיד: אִם אֶעֱשֶׂה דָּבָר פְּלוֹנִי יֵאָסְרוּ כָּל פֵּרוֹת עָלַי, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאָסוּר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם סְמַ"ג וְתוס' פ' הַמַּדִּיר רֵישׁ דַּף ע"א וְהַגָּ"א מהרי"ח). וְכֵן אִם אָסַר עָלָיו כָּל פֵּרוֹת חוּץ מֵחִטִּים, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָוֵי נֶדֶר (סְמַ"ג וּמָרְדְּכַי פ"ג דִּשְׁבוּעוֹת), וְיֵשׁ חוֹלְקִין. (תְּשׁוּבוֹת מַיְמוֹנִי סוֹף הִלְכוֹת נְדָרִים).
ו נִדְרֵי שְׁגָגוֹת כֵּיצַד, אָמַר: קוּנָם עָלַי כִּכָּר זֶה אִם אָכַלְתִּי וְשָׁתִיתִי, וְנִזְכַּר שֶׁאָכַל וְשָׁתָה; אוֹ אִם אֹכַל וְאֶשְׁתֶּה, וְשָׁכַח וְאָכַל וְשָׁתָה, כֵּיוָן שֶׁהוּא שׁוֹגֵג בִּשְׁעַת הוֹצָאַת הַנֶּדֶר מִפִּיו אוֹ בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ לָחוּל, וְאִם הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא כֵּן לֹא הָיָה נוֹדֵר, אֵינוֹ נֶדֶר. וְכֵן אִם אָמַר: קוּנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי שֶׁגָּנְבָה כִּסִי אוֹ שֶׁהִכְּתָה בְּנִי, וְנִמְצָא שֶׁלֹּא גָּנְבָה וְשֶׁלֹּא הִכְּתָה, וְכֵן אִם אָמַר: קוּנָם שֶׁאֵינִי נוֹשֵׂא פְּלוֹנִית שֶׁהִיא כְּעוּרָה, וְהָיְתָה יָפָה בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר, שֶׁאִם הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהִיא נָאָה לֹא הָיָה נוֹדֵר. אֲבָל אִם הָיְתָה כְּעוּרָה וְיִפּוּהָ, חָל הַנֶּדֶר. הַגָּה: וְכֵן הָאוֹמֵר אִם הָיָה פְּלוֹנִי אֵצֶל זֶה הַדָּבָר אֶתֵּן אֶלֶף זוּז לִצְדָקָה, וְהָיָה שָׁם, פָּטוּר, דְּהָוֵי נֶדֶר בְּשׁוֹגֵג (מהרי"ו בַּדִּינִים וַהֲלָכוֹת סִימָן נ"ט).
ז וְכֵן אִם רָאָה מֵרָחוֹק אֲנָשִׁים אוֹכְלִים פֵּירוֹתָיו, וְלֹא הִכִּירָם, וְאָמַר: הֲרֵי הֵם עֲלֵיכֶם כְּקָרְבָּן, וּכְשֶׁקָּרַב אֲלֵיהֶם רָאָה שֶׁהֵם אָבִיו אוֹ אֶחָיו, שֶׁלֹּא הָיָה רוֹצֶה לְאָסְרָם עֲלֵיהֶם, אֵינוֹ נֶדֶר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ, כֵּיוָן שֶׁהַדָּבָר מוֹכִיחַ שֶׁאֵין אָדָם אוֹסֵר פֵּירוֹתָיו עַל אָבִיו וְאֶחָיו. וַאֲפִלּוּ נִמְצְאוּ עִמָּהֶם זָרִים, דְּכֵיוָן שֶׁבָּטַל הַנֶּדֶר אֵצֶל אָבִיו וְאֶחָיו, בָּטַל גַּם אֵצֶל אֲחֵרִים.
ח בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהֶחֱלִיף אֶת דְּבָרָיו, שֶׁאָמַר תְּחִלָּה: כֻּלְּכֶם אֲסוּרִים, וּלְבַסוֹף אָמַר: אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁאַבָּא בֵּינֵיכֶם, הָיִיתִי אוֹמֵר פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי אֲסוּרִים, וְאַבָּא מֻתָּר, אוֹ כְּשֶׁאָמַר תְּחִלָּה כְּשֶׁרָאָם מֵרָחוֹק וְלֹא הִכִּירָם: יְהוּ אֲסוּרִים לְזֶה וּלְזֶה, וְאַחַר כָּךְ הֶחֱלִיף דְּבָרָיו לוֹמַר: אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁאַבָּא בֵּינֵיכֶם, הָיִיתִי אוֹמֵר כֻּלְּכֶם אֲסוּרִים חוּץ מֵאַבָּא, אֲבָל אִם בִּשְׁעַת הָאִסוּר אוֹמֵר: כֻּלְּכֶם אֲסוּרִים, וְגַם בִּשְׁעַת חֲזָרָה אוֹמֵר: הָיִיתִי אוֹמֵר כֻּלְּכֶם אֲסוּרִים, חוּץ מֵאַבָּא; אוֹ שֶׁאָמַר בִּשְׁעַת הָאִסוּר: יְהוּ אֲסוּרִים לְזֶה וּלְזֶה, וּבִשְׁעַת חֲזָרָה אוֹמֵר: הָיִיתִי אוֹמֵר פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי אֲסוּרִים, וְאַבָּא מֻתָּר, שֶׁלֹּא הֶחֱלִיף לְשׁוֹן הַנֶּדֶר בֵּין שְׁעַת אִסוּר לִשְׁעַת חֲזָרָה, לֹא הֻתְּרוּ הָאֲחֵרִים.
ט אָמַר: הַיַּיִן עָלַי קָרְבָּן מִפְּנֵי שֶׁהוּא רַע לַמֵּעַיִם, אָמְרוּ לוֹ: הֲרֵי הַמְּיֻשָּׁן יָפֶה לַמֵּעַיִם, אָמַר: אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר; וַאֲפִלּוּ אָמַר: אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ הָיִיתִי אוֹמֵר הֶחָדָשׁ אָסוּר וְהַיָּשָׁן מֻתָּר, מֻתָּר בְּיָשָׁן וּבְחָדָשׁ. אֲבָל אִם אָמַר: אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ הָיִיתִי אוֹמֵר כָּל הַיֵּינוֹת אֲסוּרִים עָלַי חוּץ מִן הַמְיֻשָּׁן, הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּמְיֻשָּׁן בִּלְבַד. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
י נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כָּךְ, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה סָבוּר שֶׁהוּא אִסוּר גָּדוֹל, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע לוֹ שֶׁאֵין בּוֹ אִסוּר כָּל כָּךְ, לֹא חָלָה הַשְּׁבוּעָה כְּלָל, כִּי הָיְתָה בְּטָעוּת.
יא מִי שֶׁאָמַר לַחֲבֵרוֹ שֶׁהַשַּׂר כָּלַל אוֹתוֹ בַּפְּשָׁרָה שֶׁלּוֹ, וְעַל יְדֵי כָּךְ נִשְׁבַּע לָתֵת לוֹ כָּךְ וְכָךְ מָעוֹת, וְאִיגְלָאֵי מִלְּתָא שֶׁהַשַּׂר פִּטְּרוֹ לָזֶה, אֵין מַמָּשׁ בְּאוֹתָהּ שְׁבוּעָה, כֵּיוָן שֶׁהִטְעָהוּ.
יב נִדְרֵי אֳנָסִין כֵּיצַד, הִדִּירוֹ חֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, וְחָלָה אוֹ שֶׁחָלָה בְּנוֹ אוֹ שֶׁעִכְּבוֹ נָהָר, הֲרֵי אֵלּוּ נִדְרֵי אֳנָסִין. הַגָּה: וְאִם אֵרַע לוֹ אֹנֶס וְהָיָה אֶפְשָׁר לְסַלְּקוֹ עַל יְדֵי מָמוֹן הַרְבֵּה שֶׁיִּתֵּן, מִקְרֵי אֹנֶס (ריב"ש סי' קפ"ו). וְכֵן אִם צִוָּה עָלָיו הַשַּׂר שֶׁלֹּא לְקַיֵּם שְׁבוּעָתוֹ וְנִדְרוֹ, אֲפִלּוּ לֹא הָוֵי הַקְּנָס רַק מָמוֹן, מִקְרֵי אֹנֶס (שָׁם וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א). מִכָּל מָקוֹם אִם בְּנָקֵל יְכוֹלִים לְהִשְׁתַּדֵּל, לֹא מִקְרֵי אֹנֶס (שָׁם וּתְשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א), וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רכ"ח סָעִיף מ"ז בְּדִין חֵרֶם שֶׁגּוֹזֵר הַמּוֹשֵׁל לַעֲבֹר עָלָיו. מִי שֶׁנִּשְׁבַּע אוֹ נָדַר לַעֲשׂוֹת דָּבָר בְּיוֹם פְּלוֹנִי, וְנֶאֱנַס, כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע לְשַׁלֵּם וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן אֵין לוֹ לְשַׁלֵּם, פָּטוּר מִשְּׁבוּעָתוֹ. וְאִם יָכוֹל לְקַיְּמָהּ אַחַר כָּךְ, דִּינוֹ כְּאִלּוּ עָבַר עַל שְׁבוּעָתוֹ בְּמֵזִיד (בֵּית יוֹסֵף סי' רכ"ח דַּף רע"ג ע"ד בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א) וּכְבָר נִתְבָּאֵר דִּינוֹ לְעֵיל סי' רכ"ח סָעִיף מ"א. וְאִם כְּשֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן לִפְרֹעַ הִכְרִיחַ הַשַּׂר לַמַּלְוֶה לְהַרְוִיחַ הַזְּמַן לַלֹּוֶה, אוֹ שֶׁפְּטָרוֹ לְגַמְרֵי, הַשְּׁבוּעָה קַיֶּמֶת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א וְרַמְבָּ"ן סי' רמ"ו) וּלְכֻלֵּי עָלְמָא צָרִיךְ לִפְרֹעַ לוֹ אַחַר כָּךְ. וְעַיֵּן בח"מ סִימָן ע"ג מִדִּינִים אֵלּוּ. קָהָל שֶׁעָשׂוּ חֵרֶם עַל ה' שָׁנִים וְקָבְעוּ זְמַן שֶׁיַּתְחִיל הַחֵרֶם וּבְאוֹתוֹ הַזְּמַן הָיוּ אֲנוּסִים אוֹ שׁוֹגְגִים וְלֹא הִתְחִילוּ לְקַיֵּם הַנֶּדֶר, צְרִיכִים לְקַיְּמוֹ אַחַר כָּךְ כִּי אֵינוֹ בָּטֵל מִשּׁוּם זֶה (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל ז'). מִי שֶׁנִּשְׁבַּע אוֹ נָדַר לַעֲשׂוֹת דָּבָר תּוֹךְ שָׁנָה, אוֹ בְּיוֹם פְּלוֹנִי, יֵשׁ לוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ מִיָּד אוֹ בְּשַׁחֲרִית כְּשֶׁיַּגִּיעַ אוֹתוֹ הַיּוֹם, שֶׁמָּא יִשְׁכַּח אַחַר כָּךְ וְלֹא יַעֲשֶׂנּוּ, וְיַעֲבֹר עַל נִדְרוֹ וּשְׁבוּעָתוֹ. וְאִם לֹא עָשָׂהוּ מִיָּד, כִּי אָמַר עֲדַיִן יֵשׁ לִי פְּנַאי לַעֲשׂוֹתוֹ, וְשָׁכַח אוֹ נֶאֱנַס אַחַר כָּךְ וְלֹא עָשָׂהוּ, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּמִקְרֵי אֹנֶס (הר"ן פ' כֵּיצַד הָרֶגֶל). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא מִקְרֵי אֹנֶס (חִדּוּשֵׁי אֲגֻדָּה פֶּרֶק מִי שֶׁאֲחָזוֹ). וְלֹא מִקְרֵי אֹנֶס בִּשְׁבוּעָה, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה מַגִּיעַ לוֹ אֵיזֶה רָעָה אִם לֹא הָיָה נִשְׁבָּע, אֲבָל אִם לֹא הָיָה מַגִּיעַ לוֹ טוֹבָה וְנִשְׁבַּע, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לוֹ טוֹבָה מִזֶּה, אֵין מִקְרֵי אָנוּס בִּשְׁבוּעָה (מהרי"ק שֹׁרֶשׁ קס"ז וּפִסְקֵי מהרא"י סִימָן ע"ג). כָּל שֶׁהוּא אָנוּס בִּשְׁבוּעָה, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר עַל דַּעַת רַבִּים אוֹ עַל דַּעַת הַמָּקוֹם, אֵינוֹ כְּלוּם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"ץ). נֶאֱמָן אָדָם לוֹמַר שֶׁשְּׁבוּעָתוֹ הָיְתָה בְּאֹנֶס אוֹ עַל תְּנַאי כָּךְ וְכָךְ (שָׁם). וְדַוְקָא קֹדֶם שֶׁעָבַר עַל שְׁבוּעָתוֹ, אֲבָל אִם כְּבַר עָבַר, אֵינוֹ נֶאֱמָן לְפָטְרוֹ מִמַּלְקוֹת (בסי' רכ"ח דַּף רע"ד ע"א בְּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א). וְכֵן מִי שֶׁהוֹדָה בָּרַבִּים אוֹ כָּתַב עָלָיו שְׁטָר וְהוֹדָה בּוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע, וְאוֹמֵר אַחַר כָּךְ שֶׁלֹּא נִשְׁבַּע, וְנוֹתֵן טַעַם לָמָּה אָמַר שֶׁנִּשְׁבַּע, נֶאֱמָן וְכָל שֶׁכֵּן אִם הָאֱמֶת שֶׁלֹּא נִשְׁבַּע, שֶׁאֵין עָלָיו אִסּוּר שְׁבוּעָה מִשּׁוּם הוֹדָאָתוֹ (ת"ה סִימָן שכ"ו).
יג אַף עַל פִּי שֶׁאַרְבַּעָה נְדָרִים אֵלּוּ אֵינָם צְרִיכִים הַתָּרָה, אָסוּר לִדֹּר בָּהֶם, אִם לֹא שֶׁרוֹצֶה לְקַיֵּם דְּבָרָיו.
יד הַנּוֹדֵר אוֹ הַנִּשְׁבַּע לְאַנָּס, לֹא הָוֵי נֶדֶר וְלֹא שְׁבוּעָה. לְפִיכָךְ נוֹדְרִים לָהוֹרְגִים וְלַמּוֹכְסִים אִם הוּא מוֹכֵס הָעוֹמֵד בְּלֹא צִוּוּי הַמֶּלֶךְ, אוֹ שֶׁבָּא לִטֹּל מִמֶּנּוּ יוֹתֵר מִקִּצְבָּתוֹ, יָכוֹל לִדֹּר אוֹ לִשָּׁבַע כְּדֵי לִפָּטֵר מִמֶּנּוּ, וְאוֹמֵר: יֵאָסְרוּ עָלַי כָּל פֵּרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם אִם אֵינִי מִבֵּית הַמֶּלֶךְ, לִפָּטֵר מִן הַהֶרֶג. אוֹ אִם אֵין מַה שֶּׁאֲנִי מֵבִיא מִבֵּית הַמֶּלֶךְ, לִפָּטֵר מִן הַמֶּכֶס. וְחוֹשֵׁב בְּלִבּוֹ יֵאָסְרוּ עָלַי רַק הַיּוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹצִיא מִפִּיו, סְתָם, וְקַיְמָא לָן דְּבָרִים שֶׁבַּלֵּב אֵינָם דְּבָרִים, גַּבֵּי אַנָּס שָׁרֵי. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא בְּפִיו דָּבָר שֶׁהוּא בְּפֵרוּשׁ נֶגֶד מַה שֶּׁבְּלִבּוֹ (בְּתוֹסָפוֹת נְדָרִים וּבְפ' הַגּוֹזֵל בַּתְרָא וְעוֹד הַרְבֵּה פּוֹסְקִים). וַאֲפִלּוּ לֹא בִּקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁיִּדֹּר, וְהוּא נוֹדֵר מֵעַצְמוֹ אוֹ הוֹסִיף לִדֹּר יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁבִּקֵּשׁ, כְּגוֹן שֶׁאָמַר לוֹ: אֱמֹר קוּנָם שֶׁתֵּהָנֶה מֵאִשְׁתְּךָ אִם אֵינוֹ כִּדְבָרֶיךָ, וְהוּא אוֹמֵר: קוּנָם אִשְׁתִּי וּבָנַי נֶהֱנִים לִי, אוֹ שֶׁבִּקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁיִּדֹּר, וְהוּא נִשְׁבַּע, אֵינוֹ כְּלוּם, שֶׁכָּל מַה שֶּׁעוֹשֶׂה אֵינוֹ עוֹשֶׂה אֶלָּא מֵחֲמַת הָאֹנֶס וּלְחַזֵּק דְּבָרָיו נֶגֶד הָאַנָּס. הַגָּה: וְדַוְקָא כְּשֶׁנִּשְׁבַּע לוֹ בְּפִיו, אָז צָרִיךְ לְבַטֵּל בְּלִבּוֹ בְּאֵיזֶה תְּנַאי וְדֶרֶךְ שֶׁלֹּא יִסְתֹּר מַה שֶּׁהוֹצִיא בְּפִיו, אֲבָל שַׂר אם שִׁלְטוֹן שֶׁצִּוּוּ לְהַחֲרִים עַל אֵיזֶה דָּבָר שֶׁלֹּא כַּדִּין, אֵין בְּאוֹתוֹ חֵרֶם כְּלוּם, וַאֲפִלּוּ בִּטּוּל בַּלֵּב אֵינוֹ צָרִיךְ. (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ג מֵהִלְכוֹת שְׁבוּעוֹת בְּשֵׁם הַגְּאוֹנִים וְכֵן כָּתַב רַבֵּינוּ יְרוּחָם). וְכָל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא כְּשֶׁאֶפְשָׁר לַעֲבֹר עַל שְׁבוּעָתוֹ וְנִדְרוֹ שֶׁלֹּא יִוָּדַע לַגּוֹי, אֲבָל אִם יִוָּדַע לַגּוֹי, אָסוּר מִפְּנֵי חִלּוּל הַשֵּׁם. וְלָכֵן נֶעֱנַשׁ צִדְקִיָּהוּ שֶׁעָבַר עַל שְׁבוּעָתוֹ לִנְבוּכַדְנֶצַר (ד"ע), אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה בְּדֶרֶךְ אֹנֶס (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל ט' ותשו' מ"ע סי' מ"ט וּמהרי"ו סִימָן נ"ג). מִיהוּ אִם הוֹדִיעַ לַגּוֹי מִיָּד שֶׁיָּצָא מֵאָנְסוֹ, שֶׁהָיָה לוֹ תְּנַאי בְּלִבּוֹ, וְלָכֵן יַעֲבֹר עַל שְׁבוּעָתוֹ, לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ, הוֹאִיל וְהָיָה אָנוּס מִתְּחִלָּה (כָּךְ מַשְׁמָע בפ"ב דְּיוֹמָא). מִיהוּ הַכֹּל לְפִי צֹרֶךְ הָעִנְיָן (ד"ע). מֶלֶךְ אוֹ שִׁלְטוֹן שֶׁצִּוּוּ לִשָּׁבַע לְהַגִּיד עַל אֶחָד אִם בָּא עַל הַגּוֹיָה, כְּדֵי לְהַעֲנִישׁוֹ מִיתָה, מִקְרֵי שְׁבוּעַת אֹנֶס (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ כְּלָל ח') וְיֵשׁ לְבַטְּלָהּ בְּלִבָּם. וְכֵן אִם רְאוּבֵן הִפְקִיד מָמוֹן בְּיַד שִׁמְעוֹן, וְצִוָּה הַמֶּלֶךְ אוֹ הַשַּׂר לְהַחֲרִים עַל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ מִמָּמוֹן שֶׁל רְאוּבֵן, אִם הַגּוֹי רוֹצֶה לִקַּח מָמוֹן שֶׁל רְאוּבֵן בְּאֹנֶס שֶׁלֹּא כַּדִּין, אֵין הַחֵרֶם כְּלוּם. וְכֵן יוּכַל הַנִּפְקָד לִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ מִשֶּׁל רְאוּבֵן (הַכֹּל בְּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל ח' וט'), וּבִלְבַד שֶׁיְּבַטְּלֶנּוּ בְּלִבּוֹ וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא חִלּוּל הַשֵּׁם בַּדָּבָר (שָׁם בִּתְשׁוּבָה), כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. ב' יְהוּדִים שֶׁהִכּוּ זֶה אֶת זֶה, וְגָזַר הַשִּׁלְטוֹן אַחַר עֵדוּת. אִם יַעֲנִישׁוּ הַמַּכֶּה יוֹתֵר מִדַּאי נִקְרָא אֹנֶס. וְאִם אֵינָם יְכוֹלִים לְהִשָּׁמֵט, וּצְרִיכִין לְהַגִּיד, יָעִידוּ וִישַׁלְּמוּ לַנִּזָּק נִזְקוֹ, וְאַל יַצִּילוּ עַצְמָן בְּמָמוֹן חַבְרֵיהֶם (חִדּוּשֵׁי אֲגֻדָּה פֶּרֶק הַגּוֹזֵל בַּתְרָא וְשָׁם הג"ה בְּמָרְדְּכַי בְּשֵׁם מהר"מ). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן רל"ט עוֹד מִדִּינִים אֵלּוּ.
טו מִי שֶׁאָנַס אֶת חֲבֵרוֹ וְיִסְרוֹ בְּמִינֵי יִסוּרִים, עַד שֶׁנִּשְׁבָּע לָתֵת לוֹ כָּךְ וְכָךְ מָעוֹת, אֵין בְּאוֹתָהּ שְׁבוּעָה אוֹ נֶדֶר אוֹ חֵרֶם, מַמָּשׁ. וְכָל שֶׁכֵּן אִם קִבְּלוּ חֵרֶם אוֹ שְׁבוּעָה עֲלֵיהֶם מִכֹּחַ אֹנֶס מִיתָה דְּאֵינוֹ כְּלוּם. (כֵּן מַשְׁמָע בְּמָרְדְּכַי פ' הַנִּזָּקִין וְכֵן כָּתַב מהרד"ךְ בַּיִת י' תשו' י"ז וְלֹא כתשו' מהרי"ו סי' נ"ג וּפִסְקֵי מהרא"י סי' ע"ג).
טז מִי שֶׁשִּׁדֵּךְ בִּתּוֹ וְנָדַר לָתֵת עִמָּהּ סַךְ מָעוֹת, וְנִשְׁבַּע, וְאַחַר כָּךְ נִתְקַלְקְלוּ הַחוֹבוֹת שֶׁהָיוּ חַיָּבִים לוֹ, אִם אֵין לוֹ מִמַּה לִּפְרֹעַ לֹא חוֹבוֹת וְלֹא קַרְקָעוֹת וַחֲפָצִים חוּץ מִבֵּית דִּירָתוֹ וּכְלֵי תַּשְׁמִישׁוֹ, פָּטוּר, דְּאֵין לְךָ אֹנֶס גָּדוֹל מִזֶּה. הַגָּה: רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן שֶׁהָיוּ דָּרִים בְּעִיר אַחַת, וְנִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם לְהַשִּׂיא בְּנֵיהֶם זֶה לָזֶה, וְאַחַר כָּךְ יָצָא רְאוּבֵן וּבְנוֹ מִן הָעִיר, שִׁמְעוֹן פָּטוּר וְאֵין צָרִיךְ לְהוֹלִיךְ בִּתּוֹ אַחֲרָיו, גַּם רְאוּבֵן פָּטוּר אִם הֻצְרַךְ לָצֵאת, דְּמִקְרֵי אֹנֶס. וְכֵן אִם נִשְׁבַּע הַבֵּן, וְאָבִיו הֻצְרַךְ לָצֵאת וְאֵין לַבֵּן פַּרְנָסָה זוּלַת אָבִיו (בֵּית יוֹסֵף סי' רכ"ח דַּף עד"ר ע"ב בְּשֵׁם הרמב"ן סי' רע"ח). וְעַיֵּן בח"מ סִימָן ע"ג סָעִיף ח'.
יז מִי שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁיָּדוּר בִּמְקוֹם חָמִיו אִם לֹא יְעַכְּבֶנּוּ אֹנֶס, אִם סִבֵּב הוּא אוֹ אֲחֵרִים בִּשְׁבִילוֹ אִיּוּם עָלָיו שֶׁלֹּא לֵילֵךְ לִמְקוֹם חָמִיו, אֵין זֶה אֹנֶס. הַגָּה: אִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה לְבַעֲלָהּ בְּחָלְיוֹ שֶׁלֹּא תִּנָּשֵׂא אַחֲרֵי מוֹתוֹ, אוֹ לְהֶפֶךְ (ר"ד כֹּהֵן בַּיִת י"ז וּבְהָרַמְבָּ"ן סִימָן מ') אוֹ מִי שֶׁנָּדַר לְחוֹלֶה אֵיזֶה דָּבָר (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א), אִם עָשׂוּ זֶה מִשּׁוּם הַפְצָרַת הַחוֹלֶה שֶׁלֹּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ עָלָיו הָוֵי הַנֶּדֶר אֹנֶס, אֲבָל אִם לֹא עָשָׂה כֵן מִפְּנֵי זֶה אֶלָּא מִפְּנֵי דָּבָר אַחֵר, הָוֵי כְּנֶדֶר עַל דַּעַת חֲבֵרוֹ (שָׁם). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רכ"ח.
יח שֻׁתָּפִים שֶׁבֵּרְרוּ דַּיָּנִים בְּכֹחַ חֵרֶם לְקַיֵּם מַה שֶּׁגָּזְרוּ עֲלֵיהֶם, וְאֶחָד מֵהֶם מָסַר מוֹדָעָה שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו הַנִּבְרָרִים אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּתְאַמֵּת מַה שֶּׁחַיָּב לוֹ, שֶׁהָיָה יָרֵא שֶׁמָּא יַכְחִישׁ שֶׁהִתְחִיל לוֹמַר שֶׁאֵין בְּיָדוֹ כְּלוּם וְאַחַר שֶׁגָּזְרוּ הַנִּבְרָרִים הֶרְאָה מוֹדָעָא זוֹ וְאָמַר שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְקַבֵּל אֶלָּא מַה שֶּׁיָּדִין עָלָיו דַּיַּן הַקָּהָל בְּדִין תּוֹרָה, כֵּיוָן שֶׁקִּבֵּל עָלָיו בְּחֵרֶם אָסוּר לוֹ לִסְתֹּר דִּינָם.
יט מִי שֶׁפֵּרֵשׁ בִּשְׁעַת נִדְרוֹ עַל מַה נָּדַר, הֲרֵי זֶה כְּתוֹלֶה נִדְרוֹ בְּאוֹתוֹ דָּבָר וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם הַדָּבָר שֶׁנִּשְׁבַּע בִּגְלָלוֹ, מֻתָּר. כְּגוֹן שֶׁאָמַר: שֶׁאֵינִי נוֹשֵׂא אֶת פְּלוֹנִית שֶׁאָבִיהָ רַע, וְשָׁמְעוּ שֶׁמֵּת אוֹ שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה, אֵין צָרִיךְ הַתָּרָה דְּהָוֵי כְּאִלּוּ פֵּרֵשׁ שֶׁנּוֹדֵר עַל זֶה הַתְּנַאי, וְכֵיוָן שֶׁנִּתְבַּטֵּל נִתְבַּטֵּל הַנֶּדֶר. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ר"כ (סט"ו בהג"ה).
כ וְעוֹד יֵשׁ נֶדֶר שֶׁאֵין צָרִיךְ הַתָּרָה, כְּגוֹן שֶׁאָמַר לַחֲבֵרוֹ: קוּנָם שֶׁאֲנִי נֶהֱנֶה לְךָ אִם אֵין אַתָּה נוֹטֵל מִמֶּנִּי כָּךְ וְכָךְ, הֲרֵי זֶה יָכוֹל לְהַתִּיר נִדְרוֹ שֶׁלֹּא עַל פִּי חָכָם, שֶׁיֹּאמַר לוֹ: כְּלוּם נָדַרְתָּ אֶלָּא לְכַבְּדֵנִי, וְזֶהוּ כְּבוֹדִי שֶׁלֹּא אֶטֹּל מִמְּךָ. וַאֲפִלּוּ אֵין הַמַּדִּיר אוֹמֵר בְּפֵרוּשׁ שֶׁכָּךְ הָיְתָה כַּוָנָתוֹ, אֶלָּא מִן הַסְתָם. וְכֵן אִם אָמַר לוֹ: קוּנָם שֶׁאַתָּה נֶהֱנֶה לִי אִם אֵין אַתָּה נוֹתֵן לִי כָּךְ וְכָךְ, יֵשׁ לוֹ הֶתֵּר בְּלֹא שְׁאֵלַת חָכָם, שֶׁיֹּאמַר לוֹ: הֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ קִבַּלְתִּי. הַגָּה: וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רכ"ח סְעִיף ל"ט. יֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא בִּדְבַר קִיּוּם מַעֲשֶׂה יָכוֹל לוֹמַר כְּאִלּוּ עָשִׂיתָ, אֲבָל בְּבִטּוּל מַעֲשֶׂה כְּגוֹן שֶׁיֹּאמַר: קוּנָם נְכָסַי לְ ךָ אִם תֵּלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי, לֹא יוּכַל לוֹמַר: לֵךְ וְהָוֵי לִי כְּאִלּוּ לֹא הָלַכְתָּ (ר"ן בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין חִלּוּק (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הר"ן פ"ד דִּנְדָרִים ות"ה סי' שי"א ור"ל ן' חביב סי' קל"ז). וְכָל תְּנַאי שֶׁהוּא לְטוֹבַת הַנּוֹדֵר יָכוֹל לוֹמַר: הֲרֵי לִי כְּאִלּוּ קִיַּמְתָּ הַתְּנַאי. מִי שֶׁאָמַר: קוּנָם אַתָּה נֶהֱנֶה לִי אִם אֵין אַתָּה נוֹתֵן לִבְנִי כָּךְ וְכָךְ, אִם הַבֵּן סוֹמֵךְ עַל שֻׁלְחַן אָבִיו, אִם כֵּן הָאָב מִתְכַּוֵּן לְטוֹבָתוֹ וְיוּכַל לוֹמַר: כְּאִלּוּ הִתְקַבַּלְתִּי; וְאִם לָאו, אֵין הָאָב יָכוֹל לוֹמַר כָּךְ, רַק הַבֵּן (ג"ז שָׁם בְּשֵׁם הר"ן).
א סָעִיף א יש נדרים כו'. ע"ל ר"ס רל"ט מדין שבועות כאלו:
ב סָעִיף ב או בפחות מעט. היינו להי"א אבל להיש מקילין אפי' בשקל יכול ליתנו:
ג סָעִיף ב ויש מקילין. וכמדומה שהעולם נהגו קולא בדבר זה. ב"ח:
ד סָעִיף ב הרי חילל דבריו כו'. דוקא כשמוכרו אחר כך לזה הלוקח אבל אם מכרו לאחר אפשר שיאמר המוכר לפלוני אוזיל ולא לך. פרישה:
ה סָעִיף ב ואם המוכר אומר כו'. אם אוסיף לך מעט כו' שאין דרך לזרז כשמפליגים כ"כ כו'. דדוקא כשאין ביניהם אלא חצי שקל במקח השוה ג' דינרים אז דרכם לידור לזרז אבל כשהם מופלגי' זה מזה ביותר לא כן פירש הרא"ש ושאר מפרשים הא דבעי בש"ס (דף כ"א) אמר ליה טפי מסלע והלה אומר בציר משקל מהו ולחומרא ולי נראה דהכי פירושו דכיון דדייק ואמר טפי מסלע אם כן כוונתו דעל כל פנים פחות מסלע לא אם כן אמרינן האי טפי זירוז הוא אבל סלע נדר הוא או דלמא כולה זירוז הוא וכן בפחות משקל והכי משמע מדקאמר התם בש"ס מי דמי כו' הכא ספיקא הוא דלמא פחות מסלע ויותר על שקל קאמר ודוק לפי זה אפי' אינן מרוחקים כל כך כגון שזה אומר טפי מסלע וזה אומר פחות מג' דינרין יש להחמיר:
ו סָעִיף ב נדר לשנים. שרוצים לקנות ממנו ואמר קונם שאיני פוחת לכם מן הסלע והיה בדעתו לא' מהם לנדר גמור כו':
ז סָעִיף ד נדרי הבאי כו'. כ' הר"ן דב' מיני נדרי הבאי הן חד דשייך ביה גוזמא דהיינו כעולי מצרים וחד דלא שייך ביה גוזמא כמו נחש שיש בו בקעים בגבו כקורת בית הבד ומותר ג"כ מטעמא דאמדינן לדעתיה שלא לאסור נתכוין שאילו כן לא הוי ליה לתלות איסורו בתנאי שא"א אלא נתכוין לומר דברי הבאי ונ"ל שהתולה איסור פירות בדבר שיש בו גוזמא (כלומר לאפוקי בדבר דלא שייך ביה גוזמא דאפי' ודאי ליתא מותר דמ"מ הבאי הוא) כגון דאמר יאסרו פירות עולם עלי בשבועה או בקונם אם לא ראיתי בדרך כעולי מצרים ולא ראה כ"כ אנשים שיהא ראוי לומר מהם דרך גוזמא כעולי מצרים הפירות אסורי' עליו עכ"ל וכב"י ואיני יורד לעומק דעתו דאטו קצבה יש לדבר הא יש אדם שכשיראה מאה אנשים ואומר דרך גוזמא שהם כיוצאי מצרים וכן משמע מדתני בתוספתא דנדרים פ"ב נדרי הבאי אם לא נמניתי על פסח שאליה שלו שוקלת י' ליטרין אם לא שתיתי יין שלוגו שוה דינר זהב עכ"ל ולק"מ דה"ק הר"ן דוקא כשראה אנשים רבים ובא להחזיק דבריו לו' עם רב ראיתי כיוצאי מצרים כיון שראוי לו' גוזמא על עם רב אמרינן לגוזמא נתכוין אבל אם לא ראה עם רב אין כוונתו על גוזמא אלא על האמת נתכוין שיהא פירותיו אסורים ומהתוספתא אין ראיה דהתם נמי דרך גוזמא הוא שאומר על אליה כבדה נמניתי ומגזם שהיה משקלה י' ליטרין וכן יין טוב שתיתי משא"כ כשלא ראה רק מתי מספר דבכה"ג לא שייך גוזמא וכן משמע ממה שמסיים הר"ן וכן תנן בנדרים דנדרי הבאי מותרים באומר אם לא ראיתי בדרך זה כיוצאי מצרים דוקא כשראה מנין רב של אנשים שאפשר לומר עליהם דרך גוזמא כעולי מצרים דאי לאו הכי קושטא קאמר וראוי שיהא הפירות אסורים עכ"ל:
ח סָעִיף ה כל פירות כו'. כתוב בתשובת מיימוני סימן כ"ה דאף על גב דאמרינן הנודר מפירות השנה אסור בכל פירות השנה ומותר בגדיים וטלאים (כדלעיל סימן רי"ז סעיף כ"ב) מכל מקום כשאומר כל פירות שבעולם עלי אסור בכולן דהא חשיב פ"ג דשבועות שבועת שוא כשאומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה כו' ועוד דיכול להיות שכל דבר הגדל בעולם הוי בכלל פירות שבעולם כגון דגים ופשתן וקנבוס צמר ומשי ועצים וכמה דברים הנולדים וגדלים זה מזה ובהמה וכמה דברים נקראים פרי מפרי וגידולי קרקע עכ"ל ומשמע דל"ד אמר מלת שבעולם אלא הכל תלוי במלת כל וכן משמע מהראיה שהביא משבועות דלא כדמשמע לכאורה בעט"ז שתלוי במה שאומר פירות שבעולם אף שלא אמר כל וכתב הב"ח ואיכא לתמוה דזה סותר מה שכתב בסוף סימן קע"ו (סעיף ל"ח) דכסות וכלים לא הוי בכלל פירות והלא כסות וכלים אינן אלא מצמר ופשתן וקנבוס ומשי ולמקצת נוסחאות דגרסי לשם עצים קשה נמי עצים עכ"ל ולא ידענא מאי קשיא דהא התם לא קאמר כל וכן מחלק בפרישה וע"ל סימן רי"ז ס"ק ל':
ט סָעִיף ה אינו נדר. ואם אומר שבדעתו היה על יום או יומים נאמן דאנן סהדי שודאי דעתו לכך מאחר שאי אפשר לקיים נדרו ואין צריך לומר בשבועה דנאמן דאם לא היה בלבו היה נשבע לשוא אבל באסר עליו רק מקצת פירות אינו נאמן אם לא באנס לקמן סעיף י"ד ב"ח ס"ס ט"ז וע"ל סי' ר"י:
י סָעִיף ה אבל אם אמר כו'. ואח"כ עשה אותו דבר פלוני י"א דאסור כיון שיכול להיות שלא היה עובר התנאי מיהו הטור כתב דאפילו בכה"ג הוי נדר שוא וכן כתב הרא"ש ר"פ המדיר בשם ר"ת ונראה דמה שכתב הרב ויש חולקין קאי גם ע"ז ומכל מקום נראה דיש להחמיר דכן גם כן דעת התוספות פרק המדיר ריש (כתובות דף ע"א) כהסמ"ג וכן כתב הג"א ממהרי"ח שם בשם ר"י:
יא סָעִיף ה ויש חולקין. דהוי נדר שוא אבל אם אמר חוץ מבשר לא הוי נדר שוא דבשר מיישב דעתו של אדם ואפשר בבשר וגבינה וחלב תשו' מיי' ומביאו בית יוסף וד"מ וכן כ' לעיל סימן רי"ז ס"ק ל"א לדעת הר"ן והאחרונים ונראה דכ"ש אם אמר חוץ מדגן דלא הוי נדר שוא כיון דדגן כולל חמשת המינים כדלעיל סימן רי"ז ס"ח וכן משמע לעיל סי' ר"ח ס"ב עיין שם:
יב סָעִיף ו או אם אוכל כו'. ע"ל סימן רל"ט:
יג סָעִיף ו שגנבה כיסי כו'. ע"ל ס"ק ט"ז:
יד סָעִיף ו ויפוה חל הנדר. ע"ל ס"ק מ"ה:
טו סָעִיף ו וכן האומר כו'. משמע נמי דוקא מטעמא דשכח שהיה פלוני שם ואחר כך נזכר שהיה שם וכן משמע במהרי"ו שם ועיין עוד לקמן ס"ס רל"ט מנדרי שגגות:
טז סָעִיף ז אף על פי שלא פירש כו'. דכיון שהוא מוטעה בעיקר הנדר שלא היה דעתו מעולם על אביו וכל שיש בעיקר הנדר טעות אין פיו ולבו שוים ובעל מעצמו ומ"ה בקינם אשתי בעינן שיאמר בפירוש שגנבה את כיסי דאל"כ אע"פ שהיה דעתו בשביל כך מכל מקום כיון שלהדיר אשתו נתכוין ליכא טעות בעיקר הנדר. הר"ן:
יז סָעִיף ח כשהחליף את דבריו כו'. דבכה"ג הורע כח הנדר מיהו אם אינו מחליף ולא מעמיד אלא סתם דכשקרב אליהם וראה את אביו ואחיו אומר אלו הייתי יודע שאבי ואחי ביניהם לא הייתי נודר כל שכן שהנדר כולו בטל. ב"ח וכן משמע בסעיף ט' וע"ל סימן רכ"ט ס"ק ד':
יח סָעִיף ט ה"ז מותר במיושן לבד. כיון שלא החליף לשונו דבתחלה אמר גם כן סתם יין וכל היינות בכלל:
יט סָעִיף יב הדירו חבירו שיאכל אצלו כו'. ומיירי בענין דלא הוי נדרי זרוזין כדלעיל סעיף ג':
כ סָעִיף יב או שעכבו נהר. כתב ב"י בשם רבינו ירוחם פי' שגדל הנהר ממי שלגים דאונסא דלא שכיח הוא דאי הוה דבר מצוי ה"ל לאסוקי אדעתיה ולאתנויי ואם לא התנה ה"ל בכלל הנדר עכ"ל ומביאו ד"מ והכי מוכח בש"ס (דף כ"ז ע"ב) גבי הא דקאמר התם והא מינס אניס אונסא דמיגלי' שאני פירש"י ההוא דפסקי' מברא אונסא דמיגליא הוא דזימנין דלא משתכחה בהאי גיסא ומבעי ליה לאסוקי אדעתיה כו' וכן כתב הרא"ש שם אבל בדין עכבו נהר דמתניתין היינו שגדל הנהר ממי גשמים והפשרת שלגים דאונסא דלא שכיח הוא ולא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה עכ"ל ונראה דה"ה באונס דשכיח ולא שכיח הוי אונס לענין נדרים וכן הוא (בתשובת הרשב"א סי' תשע"א) דהא בש"ס (וכן בפוסקים) מדמי התם נדרים לממון ובממון קי"ל דהוי אונס וכמו שכתבו התוס' והפוסקים רפ"ק דכתובות ונתבאר בח"מ סימן נ"ד ואף על גב דמדברי התוספות בנדרים שם לא משמע לכאורה כן היינו לפי מה דמדמי התם בש"ס ממון לגיטין ובגיטין קי"ל דאפילו שכיח ולא שכיח לא הוי אונס כמו שכתוב בא"ע סימן קמ"ד אבל אנן קיימא לן כלישנא קמא דרבא דממון לא הוי כגטין וכמו שכתבו הפוסקים רפ"ק דכתובות ובפרק מי שאחזו תדע דהא כתבו כל הפוסקים שם דחלה הוי אונס דשכיח ולא שכיח והכא קאמרינן בנדרים דחלה הוא אונס אלא ודאי כדאמרי' ודוק:
כא סָעִיף יב הרי אלו נדרי אונסין. משמע אע"פ שלא התנה בשעת הנדר על כל אונס שיולד אמרינן דאאונס כה"ג לא נדר וזה פשוט ודלא כנראה מתשו' מבי"ט ח"א סי' נ"א דף קנ"ב ע"ד:
כב סָעִיף יב נדרי אונסין כו'. כתוב בתשובת מהר"מ גלאנטי סימן פ"ט מי שקבע זמן לפרוע לחבירו לזמן פלוני ואם לא יפרענו אז יאסר בבשר ויין וירד מנכסיו קודם הזמן פטור משבועתו וע"ש שהאריך ופשוט הוא:
כג סָעִיף יב ואם אירע לו אונס כו'. נראה שהרב מיירי שהענין מוכח או שאומדין הדברים שלא היה רצונו מתחלה על כך שיתן ממון הרבה כזה לקיים שבועתו וכן כתב בפסקי מהרא"י סימן רנ"ד וז"ל וא"ת ישכור תיירים בק' מנה וילך וישוב לבטח האי נמי חשוב אונסא כדאיתא בפרק כל הגט אטו תרקבי דדינרי בעי למיתב לה כו' ומביאו בס' ב"ה וכן כתב הרשב"א בתשובה סימן תשע"א בהדיא אבל אם אינו בענין זה יתן כל ממון שבעולם ולא יעבור על שבועתו אלא יתיר שבועתו היכא דאפשר וכן מבואר בריב"ש בסימן שע"ז ובזה נסתלקה תמיהת הב"ח על הרב ע"ש:
כד סָעִיף יב אבל אם לא היה מגיע לו טובה כו'. זה פשוט ומהרי"ק אשמועינן דאפילו מסר מודעא קודם לכן על שבועה זו לא אמרינן הואיל וגלה בדעתו שאין חפצו בשבועה דיהא בטלה ומביאו ד"מ וכן הוא בעט"ז:
כה סָעִיף יב נאמן אדם לומר ששבועתו היתה באונס כו'. נראה דהיינו דוקא בנדר או נשבע לעצמו אבל בנשבע לחבירו כגון בשט"ח וכה"ג אינו נאמן ול"ד למ"ש ר"י בן הרא"ש דאם אמר קיימתי השבועה שנשבעתי לך נאמן דשאני התם שכן דרך לקיים השבועה אבל הכא אונס לא שכיח ועוד דלעולם כל א' יאמר אנוס הייתי אבל קיימתי אין אדם חצוף לשקר כיון שהלה יכחישו ומ"ש הב"י ס"ס רכ"ח דף רע"ד ריש ע"ב בשם תשובת הרשב"א ומכל מקום הנידון שלפנינו שא"ל השבע על דעתינו אינו בכלל מה שאמרתי דיש בזה צד היתר אחר והוא האונס וכמ"ש ואע"ג שאמר בפני העדים שהיה נשבע ונודר מדעת כל זה מתוך אונסו אמר כן לפי שאחותו חולה ומתרת עצמה למיתה אם לא ידור ואין לך אונס חזק ונגלה מזה עכ"ל משמע דאף בנדר לחבירו מתיר מטעם אונס דהתם שאני שידענו באונסו ולכך אע"פ שאמר שהיה נודר ונשבע מדעת אמרינן שמתוך אונסו אמר כן אבל אם לא הכרנו באונסו כלל אין נאמן בנשבע לחבירו לומר אנוס הייתי מיהו היכא דיש רגלים לדבר נראה דנאמן. כן נ"ל:
כו סָעִיף יב או על תנאי כך וכך. והוצאתיו בפי דדברים שבלב אינם דברים כ"כ הכסף משנה ס"פ ב' מה"ש בשם הראב"ד וכ"כ הכ"מ שם:
כז סָעִיף יב אבל אם כבר כו'. כתוב בתשובת רשב"א שם מבואר דה"ה בהתרו בו ולא חשש לומר להם בשעת התראה ואכל וכ"ש כשאמר אעפ"כ אינו נאמן ע"כ וכן הוא ברמב"ם פ"ב מהלכות שבועות דין י"ב וכתב עוד שם וכן אם התרו בו ואמר מעולם לא נשבעתי או לא נדרתי על דבר זה ואחר שהעידו עליו שנשבע או נדר אמר כן היה אבל לא היה פי ולבי שוים או תנאי היה בלבי על הנדר אין שומעין לו ולוקה כיוצא בדבר אמרו לו אשתך נדרה כו' כדלקמן סי' רל"ד סמ"ב וטעמא דהוי כאומר לא לויתי דכאומר לא פרעתי דמי כמו שנתבאר בח"מ סי' ע"ט ולפי זה אפי' יש עדים כדבריו האחרונים אינו כלום דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים:
כח סָעִיף יב או כתוב עליו שטר כו'. כתוב בסמ"ע סי' ע"ב ס"ק ט"ז וז"ל כתוב בת"ה סי' שכ"ו אם נכתב בכתב ידו שנשבע לשלם לחבירו ואח"כ אומר שלא נשבע אלא שכתב כך אם התובע מודה פשיטא שאין לחוש לשבועה זו כלל ואם אינו מודה לענין ממון דינו כשאר שטר דלית ביה שבועה וע"ש ד"מ ונראה דאם כתב בכ"י שנשבע בפועל לא מצי להתנצל ולו' שלא נשבע והוא הדין אם עדים כ"כ בשטר עכ"ל ונראה דמ"ש אם כ' שנשבע בפועל קאי אהיכא שאין התובע מודה אבל כשהוא מודה אין לחוש כלל מיהו צ"ע מ"ש כן בשם ת"ה בסתם דהת"ה ל"ק התם אלא כשהנתבע יכול לברר ולהסביר לב"ד שמן הדין הוא טוען לפטור מהתובע או שנותן אמתלא לדבריו אבל כשאינו נותן אמתלא לדבריו אלא טוען בסתם לא נשבעתי ולא אקיים כן אע"פ שהתובע מודה שלא נשבע בפניו מ"מ אפשר שנשבע שלא בפניו הואיל והודה ושוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא וכשהתובע אומר נשבעת בפני צריך לדקדק אפילו כשנותן אמתלא לדבריו אי טענתיה טענה כל זה מתברר בת"ה שם ע"ש וכ"כ בד"מ סי' זה ועיין בתשובת ר"א מזרחי סי' ע"ב ובתשו' מבי"ט ח"א ס"ס ט' ריש דף ח' ובח"ב סי' ר"מ דף קי"ד ע"ג וע"ל סי' רל"ד סנ"ד:
כט סָעִיף יג אסור לידור בהם כו'. ואין להקשות בנדרי אונסים מאי ה"ל למיעבד כדכתב בדרישה ע"ש:
ל סָעִיף יג אם לא כו'. ע"ל סי' ר"ג ס"ג:
לא סָעִיף יד או הנשבע כו'. כתב ב"י ואע"ג דמתני' לא קתני אלא נדרים בירושלמי קאמר דה"ה בנשבעים ותימה והא קתני במתניתין בפלוגתא דב"ש וב"ה שבועה עכ"ל ב"ח ולק"מ דבמתניתין לא קתני אלא שבועה דומיא דנדר דהיינו שאומר שבועה שלא אוכל פירות לעולם אם אין אני מבית המלך דהשתא בשעה דאשתבע לאו לשיקרא קא משתבע שהרי יכול לקיים שבועתו והכי משמע מדקתני במתניתין בכל נודרים חוץ מבשבועה וב"ה האומרים אף בשבועה דקשה מאי נודרים שייך לו' בשבועה והכי הל"ל נודרים אבל לא נשבעים וב"ה אומרים אף בנשבעים אלא ודאי כדפירשתי וה"ק בכל נודרים לאסור פירות עליו חוץ מבשבועה אין נודרין לאסור פירות עליו ודו"ק. אבל בירושלמי מוכח דאפילו בשעה שנשבע לשקר שרי דקאמר בפ"ד דנדרים הלכה ד' חוץ בעי מימר בנדרים הא בשבועות לא אשכח תני ר' ישמעאל אומר לא תשבעו בשמי לשקר נשבע את להרגין ולחרמים ולמוכסים ע"כ אלמא דאפי' בכה"ג שרי דאל"כ בלא תני דבי ר' ישמעאל הלא מתני' היא וב"ה אומר אף בשבועה ועוד דקרא דלא תשבעו בשמי לשקר משמע דבכה"ג נמי מיירי (שוב מצאתי און לי) בתו' י"ט ע"ש) וכ"כ הב"י והרב לקמן דאפי' בשבועה דנשבע בה עכשיו לשקר שרי ע"י שמבטל בלבו:
לב סָעִיף יד כל פירות שבעולם כו'. היינו כשאומר בלשון שאין כל פירות העולם בכלל דאל"כ בלא"ה אין הנדר חל כדלעיל ס"ה אלא שאוסר על עצמו פירות האילן ופירות הארץ:
לג סָעִיף יד וחושב בלבו יאסרו עלי רק היום. ואם מפרש לו המושל בפי' לעולם יחשוב כל זמן שאני באימה תחתיך אם לא יהיה לו צורך או שאר תנאי כיוצא בזה כ"כ הפוסקים וכ"כ ב"י בשם הרשב"ץ שיכול לכוין בלבו שום תנאי כגון אם לא אלך לבהכ"נ היום או השבוע כו':
לד סָעִיף יד גבי אנס שרי. אבל בשאר דוכתי דברים שבלב אינן דברים והא דלעיל סימן ר"י כגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת שעורים אינו כלום ואם הוציא פת סתם אסור בפת חטים שאני הכא שאין טעות בדבריו שכיון בלבו לו' בפיו לעולם אלא שמחשב בלבו היום הלכך פיו עדיף דדברים שבלב אינן דברים אבל התם דהוצאת פיו הוא טעות דבלבו היה לו' פת חטים הלכך הוצאת פיו לאו כלום הוא דמן הדין גם מחשבתו תבטל כיון שלא הוציא מחשבתו בשפתיו אלא דרבינן מקרא דאזלינן בתר מחשבתו לפי שפיו אינו מכחיש את מחשבתו דפת חטים נמי פת שמיה. הרא"ש פ' שבועות שתים בשם הרמב"ן ושאר פוסקים:
לה סָעִיף יד אבל אם יודע האנסין כו'. כתב מהרש"ל פ' הגוזל בתרא סי' י"ז ומ"מ נראה שאם הוציא התנאי בשפתיו בלחש שרי דנהי דאיכא ג"כ חילול השם לא מחמרינן כולי האי מאחר דיש לו אונס גדול ומוכרח לכך ע"ש מיהו ביטול בשפתיו ל"מ אלא תוך כדי דבור כדאיתא בהג"ה מיימוני בשם סמ"ג ומביאו ב"י וד"מ:
לו סָעִיף יד לכן נענש צדקיהו כו'. לטעמיה אזיל לקמן סעיף ט"ו בהג"ה אבל למ"ד דבמיתה חל הנדר בלא"ה א"ש דנענש וכן מבואר בפסקי מהרא"י סי' ע"ג וכן למ"ש לקמן ס"ק מ' בשם מהרי"ו דשלא לגלות הדבר חל החרם ניחא נמי בצדקיהו וק"ל:
לז סָעִיף יד מיהו אם הודיעו כו'. בתשובת מהרי"ו שם משמע לכאורה דאפי' בכהאי גוונא אסור מדלא התיר בכי האי גוונא. וכן הבין הרב בד"מ דבריו אלא שכתב עליו ולי נראה דצ"ע דהא בהדיא אמרינן בפרק בתרא דיומא (דף פ"ד ע"א) דאם הודיעו שהיה בלבו על ערמה בדבר ליכא משום חילול השם ולכן נראה לי דהכל לפי ענין הצורך ולפי ענין האונס עד כאן לשונו. ול"נ דאין ראיה משם דהתם אמרינן דרבי יוחנן אשתבע למטרוניתא לאלקא דישראל לא מגלינא נפק דרש בפרקא והא אשתבע לה לאלקא דישראל לא מגלינא הא לעמו ישראל מגלינא והא איכא חילול השם דמגלי לה מעיקרא ע"כ ושאני התם כיון שהלשון בעצמו יש לפרש כן וק"ל:
לח סָעִיף יד ב' יהודים שהכו זא"ז וגזר הגמון אחר עדות. וצוה להקהל לגזור חרם אין להם לגזור להציל עצמם בממון חביריהם אם יכולים בשום פנים להתפשר וכו' כן הוא לשון האגודה והגמ"ר שם:
לט סָעִיף יד יותר מדינו. אבל אם יענישו כדינו יכולים להגיד ע"פ התרה כך הוא דעת הרב ועיין בחשן משפט ר"ס רכ"ח:
מ סָעִיף טו אין באותה שבועה כלום. אף על פי שלא בטל בלבו. שם. וכתוב בתשובת מהרי"ו ס"ס נ"ג דוקא אנסו ליתן לו שום דבר אבל נשבע לו שלא לגלות דבר חל החרם. ועיין שם:
מא סָעִיף טו וכ"ש כו'. וצ"ע להקל במיתה שהוא אונס מבורר די"ל ביה אגב אונסיה גמר ומקני כמ"ש בפסקי מהרא"י סימן ע"ג ומהרי"ו בתשובה סי' נ"ג וכ"מ מפשט תשובה מהר"מ דפוס פראג סי' תתקל"ח והיא בתשובת מיימוני ובמרדכי פ' הניזקין גם בד"מ מסיק ומ"מ טוב להחמיר להתיר החרם:
מב סָעִיף טז חוץ מבית דירתו כו'. וא"ל אם הפסיד חובותיו אף אם יש לו קרקעות וחפצים אדעתא דהכי לא נשבע למכרה אלא כסבור היה לפרוע מחובותיו כי דבר הוה הוא שאדם מוכר מקרקעותיו וחפציו להשיא בתו אבל ביתו וכלי תשמישו אפי' עני המתפרנס מהצדקה אין מחייבים אותו למכור ביתו וכלי תשמישו הלכך אינו מחויב למכרן לקיים שבועתו דאדעתא דהכי לא נשבע ללון ברחוב ולמות ברעב שם:
מג סָעִיף טז שהיו דרים בעיר א' כו'. צ"ע דבתשובת הרמב"ן שם איתא אין לשמעון להוציא בתו ממקומו אפי' אם היה הבעל ממקום אחר וכ"ש הכא שהיו שניהם דרים במקום א' כו' ומביאו כן בב"י וד"מ ועיין בא"ע סימן ע"ה:
מד סָעִיף יח אסור לו לסתור דינם. שאין זה בכלל נדרי אונסים כיון שלא היו מכריחים אותו לקבל פסק דינם וכנודרים למוכסים ע"י שיאמר בלבו היום אבל בנדון זה אפי' היה לו אונס שאמר כיון שסתם (כיון) [קיבל] עליו החרם או הנדוי חל עליו אם לא יקבל פסק דינם עכ"ל רשב"ץ וכוונתו דאפילו היה נודר ואמר בלבו היום אינו מועיל כיון שאין אנו רואים שום אונס ודוק ובתשובת מהר"ם מלובלין סימן י"א כתב דכוונתו כיון שלא היה ההכרח על השבועה ממש ולא היה בלבו היום כו' ולא משמע כן מדברי רשב"ץ וגם בתשובת רשב"ץ שהביא ב"י בסי' זה באלקנה שנשא פנינה כו' משמע דאפילו אנוס על הנדר ושבועה עצמו צריך להתנות בלבו איזה תנאי ואם לאו צריך לקיים נדרו וגם מה שהביא מהר"מ שם ראיה ממהרי"ק אינו מוכרח ואף על פי שהביא שם בשם מהרד"ך לחלק בכך צ"ע לדינא דמדברי הפוסקים משמע דאין חילוק וע"ל סעיף י"ד:
מה סָעִיף יט ושמעו שמת. אפילו מת או עשה תשובה אחר הנדר א"צ התרה ול"ד לדלעיל סעיף ו' בהיתה כעורה וייפוה דחל הנדר לפי שאין אשה כעורה עשויה להיות נאה לכך לא היה בדעתו שתהא מותרת לכשתהא נאה אבל הכא עשוי הוא לעשות תשובה או למות הלכך אומדים דעתו דכי אמר שאביה רע כל זמן שהוא רע קאמר כ"כ ב"י לעיל בשם הריב"ש בשם הרשב"א וכן כתב הר"ן ועמ"ש בס"ס רכ"ט:
מו סָעִיף כ אלא מן הסתם. אבל אם המדיר אומר לא כי אלא לכבודי נתכוונתי כדי שאתכבד שתקבל מתנה אסור הר"ן בשם הירושלמי וכן נראה לי דעת הרא"ש שלא התיר אלא בסתם ודלא כב"י:
מז סָעִיף כ י"א דוקא כו'. עיין לקמן סימן רנ"ח סעיף י"א:
א סָעִיף ב או בפחות מעט. זה לדעת הר"ן שמביא ב"י ואיני יודע למה כתב דוקא מעט דהרי כתב הר"ן וז"ל שאע"פ שדעתם היה לשלש דינרין מוכר יכול ליתנו בפחות משלש ולוקח יכול ליתן בו יותר כיון שמשמעות הנדר לא היה אלא לזרז אע"ג שהסכימו בלבם לשלש דינרין לא הוה אלא דברים שבלב ומיהו אין המוכר רשאי ליתנו בשקל ולא הלוקח בסלע שהרי עיקר משמעות נדרם לא היה אלא לכך ואיכא מאן דאמר דאפי' בכה"ג לא חל נדרייהו עכ"ל הרי שלא אסר אפילו לדעת המחמיר אלא בשקל או סלע ממש כיון שע"ז הקפידו בפירוש אבל כל מה שלא פירשו מותר אפי' הוא הרבה משלשה. ונראה שרמ"א מפרש דהא דמחמיר בסלע ושקל ממש לאו מכוון קאמר בזה אלא קמשמע לן דאין היתר אלא בסך ממוצע בין שניהם שיהא קרוב לזה כמו לזה דהיינו שלשה וכן פחות או יותר מעט נחשב בכלל סך ממוצע מה שאין כן בסך מרובה לא נקרא ממוצע אלא קרוב לזה יותר מלזה:
ב סָעִיף ב שכן דרך התגרים כו'. פירוש שדעתם מתחלה היה על ג' דינרין אלא שכל אחד נתכוין בנדרו שלא יעמוד על דעתו דוקא ומשום הכי לא חייל נדרם דבעינן פיו ולבו שוין וכאן אין לבו שוה לפיו בשעה שאמר הנדר:
ג סָעִיף ב וי"א אף על גב כו'. נתבאר טעמם בדברי הר"ן בסמוך:
ד סָעִיף ב ויש מקילין. כתב מו"ח ז"ל כמדומה שהעולם נוהגין כן:
ה סָעִיף ב אם אפחות מיותר מסלע. בגמרא (דף כ"א) איתא בלשון זה אמר ליה טפי מסלע והלה אומר בציר משקל נדר הוה או זרוזין הוה האי והלה אומר פירושו או הלה אומר דבחד מנייהו סגי וכמ"ש הטור והש"ע וכתב הר"ן וז"ל כלומר שא"ל קונם שאני פוחת לך מן סלע פרוטה והלוקח אומר קונם שאני מוסיף לך על שקל פחות פרוטה דאיכא למימר כיון דנחית כולי האי לדיוקא נדר הוי לישנא אחרינא אמר ליה טפי מסלע שא"ל שלא יפחות מה' דינרין ואמר ליה אידך שלא יתן לו יותר מדינר כיון דמרחקי כולי האי נדרא הוה עכ"ל ומדברי הרא"ש שם משמע כלשון השני אבל מדברי הטור והש"ע נראה כלשון הראשון שהרי כתבו מעט פחות משקל ופשוט שמחמת אותו מעט לא מיקרי הרחקה כולי האי אלא ע"כ כלשון הראשון והטעם כיון שאומר לשון המורה על הקפדה בדוקא ופירוש מסתבר הוא דהכי מצינו גם בח"מ סימן פ"ג סעי' א' שכתב שם ואפילו דקדק בחשבונו לצרף פחות משוה פרוטה לא אמרינן כיון שדקדק כל כך קושטא אמר עכ"ל והטעם שם דקא מערים לו' כן שיאמינו לו הדיינים ומספקא לתלמודא גם בנדר בלשון זה אם נאמר דכל זה היה מן הזירוז שחבירו יסבור שדוקא קאמר או לא אבל בלשון השני הוא תמוה מה לי כשהם מחולקים תחילה בשקל אחד או ביותר קצת על כן העיקר כפי' הראשון נראה לי:
ו סָעִיף ג הדירני מנכסיך. וכן אם שמעון עצמו נדר שיאכל עם ראובן דלא הוה בזה זרוזין:
ז סָעִיף ד ביוצאי מצרים. בגמרא ובטור כתוב אם לא ראיתי בדרך הזה כיוצאי מצרים ונראה דמוכרח לגרוס כן מדפריך בגמרא על קורת בית הבד והא הוה בשבור מלכא כמו שנעתיק בסמוך ולא פריך על כיוצאי מצרים והא אפשר שראה כן דהא איתא בא"ח סי' רכ"ד סעיף ה' הרואה ששים רבוא מישראל ביחד וכו' אלא על כרחך לו' דמה שהוא אומר בדרך הזה היינו שמפורסם הוא שלא היו שם ס' רבוא באותו דרך אבל לגירסא דכאן קשה מגמרא שזכרנו:
ח סָעִיף ד כקורת בית הבד. בגמרא פריך ולא והא הוה חיוויא בימי שבור מלכא רמו עליה תליסר ארוותא תבן ובלע יתהון אמר שמואל בטירוף מגבו קאמרינן כמו קורת בית הבד ויש בזה הרבה פירושים מה קרי לה טירוף אלא דקשה למה לא כתב הטור ג"כ דמיירי בטירוף וכן הרא"ש בפסקיו לא הביא הך טירוף ונראה דהך מפרשים בגמ' דלא אמר הנודר בפירוש שראה נחש טרוף בגבו אלא ה"ק שמואל דכוונת הנודר במה שאמר נחש כקורת בית הבד לענין טירוף קא מכוין בזה וזה מוכח מל' הגמרא שאמר טירוף מגבו קאמרינן ולא אמר הכא במאי עסקינן דאמר נחש טירוף מגבו אלא ודאי כמו שכתבתי על כן פסק הטור לקולא דדי באמירת נחש כקורת בית הבד לחוד שכבר כלל במה שאמר כקורת בית הבד לגדלות ומה ששנאו התנא במתניתין הוא דקמ"ל מילתא אגב אורחיה לענין מקח וממכר כדמסיק שם בגמרא כן נראה לי לדעת הטור ולענין הלכה קי"ל כר"ן דאפילו תלה הככר במידי דלאו גוזמא אלא שקר מוחלט בעיני כל העולם הככר מותר דזה לא נתכוין לאיסור דלא אשכחן מאן דפליג בפירוש על הר"ן ולפי זה אפי' לא ראה שום נחש מותר ונראה לי דגם הר"ן מודה דאם לא ראה רבוי עם כלל דאסור דדוקא גבי נחש טרוף מגבו דידוע שליתי' כלל לפי דעת הר"ן על כן בשעת הנדר אין מקום לדבריו כלל וידוע ששום אדם הוא לא ישגיח בדבריו ואין מבקש שיאמינו לו מה שאין כן בעם רב שהוא רוצה שיאמינו לו שראה רבוי עם על כל פנים ושהוא מפליג בקריאת שמם כיוצאי מצרים והוא לא ראה באמת כלל על כן אסור הככר עליו ובד"מ ראיתי שתמה למה הוצרך במה שראה עכ"פ עם רב ובנחש אפילו לא ראה וכמו שכתבתי כן נראה לי נכון:
ט סָעִיף ה בלשון עתיד כו'. לפי שאפשר שלא יעבור על התנאי:
י סָעִיף ו שגנבה כיסי. דוקא שאמר בפירוש כן ע"כ אין צריך התרה אבל אם לא אמר בפירוש כן אף על פי שדעתו היתה בשביל זה צריך התרה ועי' בסמוך סעיף ז':
יא סָעִיף ו כעורה ויפוה חל הנדר. לפי שאין דרך הכעורה להעשות יפה מה שאין כן לקמן בסעיף י"ט במת אביה או עשה תשובה:
יב סָעִיף ו וכן האומר אם היה פלוני כו'. וכן אם המרו שנים באיזה דבר באיזה ענין היאך הוא שזה אומר כן וזה אומר לא כן ונתנו ת"כ זה לזה שמי שיהיה כדבריו יתן לו חבירו איזה סך ממון פטור אותו שמפסיד מטעם זה דהוה שגגה אצלו וראיה ממה דאיתא בשבועות (דף כ"ו) דתרי תלמידי דרב היו חלוקים היאך אמר רב וכל אחד אמר הריני חייב בקרבן אם לא אמר רב כמותי ושאלו לרב ואמר כאחד מהם אמר ליה השני א"כ אני חייב בקרבן אמר ליה רב לבך אנסך פי' אנוס היית בדעתך שטעית בלבך וכתיב האדם בשבועה פרט לאנוס וה"נ בכל דבר שהאדם טועה בדעתו קרוי אונס ופטור במה שמתחייב עצמו ואע"ג דבח"מ סימן ר"ג ס"י אמרינן לענין שנים שקנו זה מזה להחליף י"א שקנה כו' התם מתחלה גמר והקנה מספק מה שאין כן כאן דתלה החיוב באיזה דבר שהוא כן לדעתו ולא היה לו אז ספק בלבו על זה וחילוק זה מצינו גם כן בח"מ סימן ר"ז לענין אסמכתא:
יג סָעִיף ז אע"פ שלא פירש כו'. פי' שלא הזכיר בשעת נדרו שהוא אוסר עליה מחמת שאינם קרובים שלו ואם כן אפשר שאסר אפילו על אביו וכמו שאמרנו בסעיף ו' שדוקא אם אמר שגנבה כיסי כו' וכתב הר"ן טעם לזה דלעיל שמכל מקום להדיר את אשתו נתכוין ליכא טעות בעיקר הנדר אבל כאן שלא נתכוין להדיר את זה מעולם הרי הנדר בטל מאיליו עד כאן לשונו מטעם זה למדתי במעשה שבא לידי בא' שהיה סובר שמחר הוא יום ה' בשבוע וקבל עליו ביום שלפניו להתענות למחר ונודע לו אחר כך שטעה שבאמת יהיה מחר יום ד' אם צריך היתר אם לאו. נראה לי לכאורה דזה דומה להך דאביו שבסעיף זה ואף על פי שלא אמר בשעת הנדר הריני בתענית למחר ביום ה' מכל מקום כיון שלא נתכוין על יום ד' כלל הרי יש טעות בעיקר הנדר ובטל אלא דיש לומר דלא דמי לכאן שהרי כתב כאן שהדבר מוכיח שאין אדם אוסר פירותיו על אביו כו' משמע דבעינן שיהא ידועה לכל הטעות שלו משא"כ בדין זה דהרבה רגילין להתענות גם בשאר ימים ולא סגי במה שהוא טעה בדעתו כיון שאין הטעות מורגש מפי אחרים ע"כ דמיא להא דסעיף ו' דבעינן שיאמר בפירוש שגנבה כיסי ודעתו לחוד לא מהני הכי נמי בזה דנודר להתענות ע"כ צריך היתר דוקא כן נראה לע"ד ועיין מה שכתבתי בסעיף י'. ונראה לי עוד מדברי סעיף זה דאפילו לא אמר אחר כך כלום כשראה שטעה בדבר בשעת הנדר אלא שרואה טעותו מותר בכל ואין צריך כאן שיחליף לשון הנדר כמו בסעיף שאח"ז דשם הוא אומר עכשיו ג"כ לאסור על האחרים ע"כ בעינן שיחליף משא"כ בזה דאינו אומר כלום וכי היכי דמותר לגבי אביו הותר לכולם דהא אין כאן נדר לגמרי:
יד סָעִיף ח החליף דבריו. בר"ן בנדרים דף כ"ו נתן טעם לחילוף זה דאיכא אינשי דקפדי כשיודעים שאביו ביניהם לומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר ולא לומר כולכם אסורים חוץ מאבא שלא יהיה אביהם נכלל בכלל הנדר אפילו רגע דהיינו בכלל כולכם קודם שיסיים חוץ מאבא הוי אבא בכלל ואיכא אינשי דקפדי איפכא לומר כשאביו ביניהם דוקא לשון כולכם חוץ מאבא ולא פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר לפי שמי שאומר פלוני ופלוני כו' הוא סבר שלבסוף יזכור גם את אביו ולפיכך הוא בוחר לשון כולכם כדי שיאמר לאלתר חוץ מאבא מש"ה כל שהוא מחליף בלשונו יש טעם להחליף ומדבר זה שכתב הר"ן דכשאומר כולכם הוה אביו בכלל לאותה הרגע קודם שיסיים למדתי שבנוסח הברכות שאחר ברכת המזון דהיינו כשאומרים יברך אותנו כולנו יחד בני ברית ולהוציא את שאינן בני ברית שישנן שם שא"ל כן דא"כ הויין עכ"פ בכלל כולנו יחד כל זמן שלא יסיים בני ברית אלא יאמר אותנו בני ברית כולנו יחד כן נ"ל:
טו סָעִיף ט הייתי אומר החדש אסור כו'. פי' דבזה הוא מחליף לשון הנדר ע"כ הותר כולו מה שאין כן אם אומר הייתי אומר כל היינות אסורות עלי חוץ כו' דמעמיד לשון הנדר דמעיקרא אלא שמוסיף עליו האי חוץ כו' נאסר בשאר היינות וכעין הא דסעיף הקודם לזה:
טז סָעִיף י מפני שהיה סבור שהוא איסור כו'. משמע שלא אמר כן בפירוש אלא הוא אומר עכשיו שבשעת הנדר היה סבור כך ותימה על זה מה מסיים בזה לא חלה השבועה דמשמע היתר לא צריך ומאי שנא מסעיף ו' דבעינן שיאמר בפי' הסבה שנדר דהיינו שגנבה כיסי כו' ולא סגי מה שהיה בדעתו כן וכפי מה שכתבתי בסעיף ז' וא"כ גם כאן צריך שיאמר בשעת הנדר שנודר בשביל שהוא סובר שיש בזה איסור אבל אם נודר סתם שלא יעשה דבר פלוני ואח"כ אומר שהיה סבור שהוא איסור צריך היתר דוקא כן נראה לע"ד:
יז סָעִיף יב ע"י ממון הרבה. מו"ח ז"ל הקשה על זה ממה שכתב רמ"א בא"ח סימן תרנ"ו אם לא תעשה יתן כל ממונו קודם שיעבור ולפיכך עקרה כאן מהלכה ולא קשה מידי דהכא לא עבר כלל דאמרינן דעל דעת זה לא נשבע כלל שיבזבז ממון הרבה והרי חלה בנו דהועיל כאן וזה ודאי דלא מועיל לבטל שום לא תעשה בשביל חלה בנו:
יח סָעִיף יב לעשות דבר ביום פלוני כו'. לכאורה קשה מזה על מה שפירשתי לעיל סימן רכ"ח סעיף מ"א שיש חילוק בין ליום פלוני ובין ביום פלוני דביום אין שום איסור אח"כ מחמת השבועה לא קשה מידי דבב"י העתיק דין זה כאן בשם הרשב"א ושם כתוב באמת ליום אלא שרמ"א דלא ס"ל חילוק בזה על כן לא דקדק לכתוב כאן לשון ביום:
יט סָעִיף יב וי"א דלא מקרי אונס. זה מדברי האגודה פרק מי שאחזו ויליף לה ממה שמביא התם בדף ע"ד בראשונה היה נטמן הקונה בית בעיר חומה יום שנים עשר חודש שלא ימצאנו המוכר לתת לו מעותיו כדי שיהא חלוט לו כדכתיב ואם לא יגאלנו עד מלאות לו שנה וגומר התקין הילל הזקן שיהא זורק המעות לחדר שהוא מיוחד לכך ושובר הדלת של ביתו ונכנס לשם מזה יליף בעל האגודה במי שנדר לעשות דבר תוך ל' יום ונאנס ביום האחרון דסוף הל' יום לא קרי אונס מדהוצרך הילל לתקן דהא הכא נאנס ביום האחרון ע"כ. ואיני רואה מכאן ראייה כלל ודאי אם היה ידוע לב"ד שזה הטמין עצמו ביום האחרון לא בטל זכותו של מוכר בזה אלא שלא יוכל לברר זה והיה צריך להעמיד שם עדים כל היום ולחפש אחריו בכל העיר אם אינו מצוי בבית אחר דהא יוכל למחר לומר בבית אחר הייתי עמך וזה מן הנמנע ע"כ תיקן הילל שיזרוק מעותיו ביום אחרון לחדר מיוחד לכך וזה דבר קל. ותו דהמעיין שם בגמרא יראה דעיקר תקנת הילל היתה שלפי שבלאו הכי היינו אומרים נתינה בעל כרחו לא הוה נתינה או מטעם דשלא בפניו היה ונתינה שלא בפניו ודאי לא הוי נתינה וכ"ת אכתי קשה אי הוה אונס למה לי תקנה כיון שהוא מוכן ליתן אלא שאין המלוה כאן לא איבד זכותו הא לאו מילתא היא שזה רוצה ליכנס לביתו מיד ע"כ תיקן שהנתינה לחדר הוה כנותן לו עצמו ויוכל ליכנס תיכף לביתו בלא ידיעת הלוקח ע"כ נראה כדברי דעה הראשונה שהוא דעת נ"י בפרק כיצד הרגל בשם הרמ"ה ויש לו ראייה ברורה מן התלמוד שם והוא מסתבר דהא עיקר זמן הפירעון הוא ביום האחרון וכאילו לא היה שם רק אותו יום וכיון שיש בו אונס פטור ודאי משבועתו ובכל מה שנתקשר בקנס אם לא יתן באותו יום פטור מן הכל כן נראה לע"ד:
כ סָעִיף יב נאמן אדם כו'. בב"י סוף סימן רכ"ח כתב כן בשם הרשב"א וז"ל ואע"פ שהוציא בפיו הנדר סתם ואפילו תלה לאחר מכאן בדברים שהיתה כוונת השומעים בהיפך מה שאומר ואפילו היו השומעים חושבים ומכירין בו שהי' נודר מדעת ומרצון בלי שום אונס כו' וראייה מנודר בחרם ואומר אח"כ בחרמו של ים נדרתי כמ"ש לעיל סימן ר"ח עכ"ל:
כא סָעִיף יב ונותן טעם למה אמר שנשבע כו'. עיין מ"ש מזה בח"ה סימן ע"ג סעיף ו':
כב סָעִיף יג אע"פ שד' נדרים כו'. אע"ג דנקט כולהו ד' נדרים מ"מ הא דסיפא שאסור לידור בהם לא שייך רק על ג' דהא על נדרי אונסין לא שייך לו' כן דמתחלה כשנדר ודאי לא ידע שיהיה אח"כ אונס וא"כ מה איסור שייך בעת שנדר:
כג סָעִיף יד להרגין ולמוכסין. במתניתין קתני עוד אחד דהיינו לחרמין ולא זו אף זו קתני לא מבעיא הורגין אלא אפי' שוללין בעלמא ואפי' מוכסין דאין שם גזלן עליו מ"מ נודרין לו כו' והטור והש"ע לא נקטו אלא רבותא היותר גדולה דרך לא זו אף זו:
כד סָעִיף יד בלא צווי המלך. דאל"כ אין כאן גזל דדינא דמלכותא דינא ואמאי יבריח המכס:
כה סָעִיף יד יאסרו עלי כל פירות שבעולם. אין להקשות הא כתב בסעיף ה' באומר קונם כל פירות שבעולם עלי אינו נדר וא"כ מה צריך כאן לו' בלבו היום י"ל דמ"מ נדר שוא הוא כמ"ש הטור והש"ע שם וכ"כ בפרישה ואע"ג דכתב ב"י בסוף סי' רל"ז דיש דעות שאין לוקין על נדר שוא איסורא מיהו איכא על כן צריך כאן תיקון שלא יהיה אפי' איסור כלל ודבר פשוט באם אוסר עליו מקצת פירות ולא אמר בלבו היום שחלה השבועה עליו וצריך היתר משא"כ באוסר כל הפירות דא"צ היתר בדיעבד:
כו סָעִיף יד לבטל בלבו דרך תנאי. כגון שיחשוב כל זה אעשה אם לא אניח תפילין וכיוצא בזה:
כז סָעִיף יד ויש לבטלה בלבם. לא עמדתי על דעת רמ"א מאי שנא ממ"ש סעיף ט"ו דכל שהוא באונס יסורין וכ"ש באונס מיתה דאין בנדר ממש וא"צ ביטול בלב וגם כאן פשוט שאם לא ישמע לגזירת ההגמון שיש עליו אונס יסורין ומיתה ואין זה דומה לנודר להרגין כו' דההורג ומוכס אינן הורגין אלא חוטפין ממון כמו שכתוב ב"י בשם הג"ה מיימון לחלק בדין הנזכר בסעיף ט"ו וכן משמע בתשובת הרא"ש בזה שהביא ב"י שכתב וז"ל תשובה שזה דומה לנשבע שיאכל חזיר ע"כ ופשוט שהנשבע לאכול חזיר א"צ אפי' ביטול בלב וגם לא ידענא היאך שייך כאן ביטול בלב הא צריך שלא יחשוב בלבו היפך מה שמוציא בפיו אלא תנאי וזה לא שייך אלא כההיא דבסמוך שאומר יאסרו כל פירות עלי וחושב היום או בדרך אחר כמ"ש בסמוך אם לא אניח תפילין אבל זה שנשבע שאינו יודע שפלוני בא על הכותית וכיוצא בזה מה תנאי שייך בדבר כיון שבאמת הוא יודע וא"כ יהיה לבו סותר את פיו ואפשר בזה לו' דבלבו חושב איני יודע אם בפעם אחר בא עליה אחר שצוה האנס להחרים על היודע הממון ראובן כו' כתב שיבטלו בלבם והוא מדברי ב"י שכתב שכן נ"ל ומדמיהו לנודרין להרגין כו' ובאמת לא דמיין מטעם שכתבתי וצריך עיון:
כח סָעִיף יד שלא יהא חלול השם כו'. זהו בנדון זה שתלוי בממון מה שאין כן בדין הקודם שיעידו בדבר שיגרום לו מיתה לא מחלקינן בזה: ומ"ש וגזר הגמון אנס אחר עדות פירוש שיתנו חרם על כל מי שיודע להעיד כן הוא שם באגודה פרק הגוזל (ברישא) [בתרא] וז"ל נמצא בשם הר"מ שני יהודים כו' והלך האנס לב"ה וצוה לקהל לגזור חרם אין להם לגזור להציל עצמם בממון אחרים אם יכולים בשום פנים להתפשר ואם אינם יכולים יעידו ויפרעו לניזק כל הזיקו עד כאן לשונו ולזה נתכוין גם רמ"א במה שכתב נקרא אונס פירוש שהחרם אינו חל ואין צריך להעיד אלא אם יש הכרח להעיד כגון שהכותי יודע שזה יודע עדות שהכהו יעיד וישלם ונראה שאם האנס אינו פורט להעד רק על ידי גזירת הקהל בכלל שיודע ההגמון שיש מהם מי שיודע עדות אז ישלמו הקהל אותו ההיזק:
כט סָעִיף טו אין באותה שבועה כו'. ואע"ג דגבי נודרין להרגין כו' בסעיף י"ד מצרכינן דלימא בלבו היום שאני התם דההורג והמוכס אין מייסרין ומכין את האדם כלל אלא רוצה לחטוף מידו הפירות אבל הכא דאיכא יסורין והכאות שאין להם קצבה בטל השבועה לגמרי ואפי' אמרו על דעת המקום ב"ה לא מהני כו' כן כתוב בתשובת הר"מ בב"י:
ל סָעִיף יז אשה שנדרה כו'. עיין מה שכתבתי בשם רש"ל סוף סימן רל"א:
לא סָעִיף יח כיון שקיבל עליו בחרם כו'. שהרי הם לא הכריחוהו לזה:
לב סָעִיף יט כתולה נדרו כו'. בפרישה הקשה למה לא כתב דין דסעיף ו' בכלל דין זה ולא ק"מ דהתם מה שתולה בו הנדר הוא שקר כגון שגנבה כיסי ע"כ הוה נדר טעות אבל כאן הוא אמת אלא שנתבטל אח"כ ועיין מה שכתבתי בסעיף ז' בדין היתה כעורה ויפוה כו':
לג סָעִיף יט שמת. אינו רצונו לומר קודם הנדר דא"כ הוי ליה טעות אלא רצונו לומר אחר שנדר ותלה בכך נתבטל והנדר בטל בלא היתר:
לד סָעִיף כ כלום נדרת אלא לכבדני כו'. בגמ' דף ס"ג פריך הא בלאו האי טעמא לא הוה נדר דהוה נדר זרוזין כההיא דסעיף ו' ומשני דלא הוה נדר זרוזין דאמר ליה לאו כלבא אנא דמתהנינא מנך ולא מתהנית מנאי וכתב הרא"ש דכיון שהוא רוצה שיקבל ממנו מתנה מרובה מסתמא גם הוא נהנה ממנו הרבה וכן בסיפא שיאמר לו כאלו קבלתי אמר בגמרא דאמר לאו מלכא אנא דמהנינא לך ואת לא מתהנית לי וכתב הרא"ש דמסתמא מהנהו הרבה מאחר שתובע ממנו מתנה מרובה הרי לפניך דהאי דינא מיירי דוקא באופן זה שזכרנו בשם הרא"ש שהוא רגיל ליהנות ממנו וכן בסיפא שרגיל להנות אותו ואף על פי שלא זכרו הטור והש"ע אין בזה כלום דמסתמא כל שנודר כן הוא רגיל בזה כמשמעות לשון הרא"ש ובלבוש אשתמיט מיניה דברי הגמ' שזכרנו ועשה מזה קושיא מסברא דנפשיה ותירץ בחילוק בין מקבל מתנה למזמיני לאכול והוא שלא כהלכה ע"פ הגמרא שזכרנו:
א סָעִיף ב בפחות. כ"כ לאפוקי שקל וסלע דאינם רשאים ליתן כך לדיעה זו. ש"ך בנה"כ:
ב סָעִיף ב מקילין. וכמדומה שהעולם נהגו קולא בדבר זה. ב"ח:
ג סָעִיף ב חילל. ודוקא כשמוכרו אח"כ לזה הלוקח אבל אם מכרו לאחר אפשר שיאמר המוכר לפלוני אוזיל ולא לך. פרישה:
ד סָעִיף ב כשמפליגין. והש"ך פסק דאפילו אינן מרוחקין כ"כ כגון שזה אומר טפי מסלע וזה אומר פחות מג' דינרין יש להחמיר:
ה סָעִיף ג הדירני. וכן אם שמעון עצמו נדר שיאכל עם ראובן לא הוי נדר זרוזין ט"ז:
ו סָעִיף ד ראיתי. כתב הט"ז דגירסא הנכונה היא שצ"ל אם לא ראיתי בדרך הזה כיוצאי מצרים דר"ל שהוא מפורסם שלא היו באותו הדרך ס' רבוא דאל"כ הא איתא בא"ח הרואה ס' רבוא מישראל ביחד וכו' משמע שהוא דבר אפשרי:
ז סָעִיף ה שבעולם. כתב הש"ך דבתשו' מיימוני משמע דל"ד אמר מלת שבעולם אלא הכל תלוי במלת כל דהוי בכללן דגים ופשתן וקנבוס וצמר ומשי ועצים וכמה דברים הנולדים וגדלים זה מזה ובהמה וכמה דברים נקראים פרי מפרי וגידולי קרקע:
ח סָעִיף יד עשיתי. ואם אומר שבדעתו היה על יום או יומים נאמן דאנן סהדי שודאי דעתו לכך מאחר שא"א לקיים נדרו אבל באסר עליו רק מקצת פירות אינו נאמן אם לא באנס לקמן סי"ד. ש"ך:
ט סָעִיף ה אעשה. ואח"כ עשה אותו דבר פלוני י"א דאסור כיון שיכול להיות שלא היה עובר התנאי ונראה דמ"ש הרב ויש חולקין קאי גם ע"ז ואם אמר חוץ מבשר לכ"ע לא הוי נדר שוא וכ"ש אם אמר חוץ מדגן דלא הוי נדר שוא כיון דדגן כולל חמשת המינים עכ"ל הש"ך:
י סָעִיף יט ויפוה. לפי שאין דרך הכעורה להעשות יפה (משא"כ לקמן סעיף י"ט במת אביה או עשה תשובה) ובגנבה כיסי צ"ל שאמר בפירוש כן ע"כ א"צ התרה דאל"כ אפילו היה דעתו בשביל זה צריך התרה. ט"ז:
יא סָעִיף ו בשוגג. הטעם דשכח שהיה פלוני שם ואח"כ נזכר וכתב הט"ז וכן אם המרו ב' באיזה דבר איך הוא זה אומר כן וזה אומר לא כן ונתנו ת"כ זה לזה שמי שיהיה כדבריו יתן לו חבירו איזה סך ממון פטור אותו שמפסיד מטעם זה דהוי שגגה אצלו ועיין בח"מ סי' ר"ז מדיני אסמכתא וע"ל סימן רל"ט:
יב סָעִיף ו מוכיח. אבל בקונם אשתי בעינן שיאמר בפי' שגנבה כיסי וכיון שלהדיר אשתו נתכוין ליכא טעות בעיקר הנדר משא"כ כאן שהיה מוטעה בעיקר הנדר ש"ך וכתב הט"ז ומטעם זה למדתי במעשה שבא לידי באחד שהיה סובר שמחר הוא יום ה' בשבוע וקיבל עליו ביום שלפניו להתענות למחר ונודע לו אח"כ שטעה שמחר הוא באמת יום ד' אם צריך היתר או לאו ונ"ל שהוא דומה יותר להא דס"ו דבעינן שיאמר בפירש גנבה כיסי ודעתו לחוד לא מהני כיון שאינו מוכח שדעתו לכך הכי נמי דהא הרבה רגילין להתענות גם בשאר ימים ואין הטעות מורגש לאחרים ע"כ צריך היתר דוקא עכ"ל:
יג סָעִיף ז אחרים. ואפילו לא אמר אח"כ כלום כשראה שטעה בדבר בשעת הנדר מותר בכל וא"צ כאן שיחליף לשון הנדר כמו בסעיף שאח"ז דהא אין כאן נדר לגמרי. ט"ז:
יד סָעִיף ח החליף. כתב הש"ך מיהו אם אינו מחליף ולא מעמיד אלא סתם כשקרב אליהם וראה את אביו ואחיו אמר אלו הייתי יודע שאבי ואחי ביניהם לא הייתי נודר כ"ש שהנדר כולו בטל ב"ח וכ"מ בס"ט וע"ל סימן רכ"ט ס"א:
טו סָעִיף ט בלבד. כיון שלא החליף לשונו דבתחלה אמר ג"כ סתם יין וכל היינות בכלל אלא שמוסיף עליו אח"כ האי חוץ וכו':
טז סָעִיף י בטעות. כתב הט"ז דגם כאן צריך שיאמר בשעת הנדר שנודר בשביל שסובר שיש בזה איסור אבל אם נודר סתם שלא יעשה דבר פלוני ואח"כ אומר שהיה סבור שיש בו איסור צריך היתר דוקא:
יז סָעִיף יב אונסין. כ' הש"ך משמע אע"פ שלא התנה בשעת הנדר על כל אונס שיולד אמרינן דאאונס כה"ג לא נדר וכתב ב"י בשם ר' ירוחם דהאי עכבו נהר פירש שגדל הנהר ממי שלגים דאונסא דלא שכיח הוא דאי הוה דבר מצוי ה"ל לאסוקי אדעתיה ולאתנויי ואם לא התנה הוי בכלל הנדר עכ"ל ונראה דה"ה באונס דשכיח ולא שכיח הוי אונס לענין נדרים דהא חלה אמרינן בש"ס דהוי אונס דשכיח ולא שכיח ואפ"ה בנדרים הוי אונס:
יח סָעִיף יב ממון. הב"ח הקשה ע"ז ממ"ש רמ"א בא"ח סי' תרנ"ו שיתן כל ממונו קודם שיעבור ולפיכך עקר דין זה כאן מהלכה ולק"מ דהכא לא עבר כלל דאמרינן דעל דעת זה לא נשבע כלל שיבזבז ממון הרבה עכ"ל הט"ז וכתוב בתשו' הרא"מ גלאנטי מי שקבע זמן לפרוע לחבירו לזמן פלוני ואם לא יפרענו אז יאסר בבשר ויין וירד מנכסיו קודם הזמן פטור משבועתו:
יט סָעִיף יב פטור. כ' הט"ז לפי מ"ש בסי' רכ"ח סמ"א שיש חילוק בין אומר ביום פלוני לאומר ליום פלוני צ"ל בכאן נמי ליום:
כ סָעִיף יב דמקרי. וכתב הט"ז דנ"ל עיקר כדעה ראשונה דהוי אונס:
כא סָעִיף יב טובה. וכ' הש"ך בשם מהרי"ק אפי' מסר מודעא קודם לכן על שבועה זו לא אמרינן הואיל וגלה בדעתו שאינו חפץ בשבועה זו דיהא בטלה ומביאו ד"מ וכן הוא בלבוש:
כב סָעִיף יב נאמן. נראה דהיינו דוקא בנדר או נשבע לעצמו אבל בנשבע לחבירו כגון בשט"ח וכה"ג אינו נאמן אם לא שידענו באונסו אבל אם לא הכרנו באונסו כלל אינו נאמן בנשבע לחבירו לומר אנוס הייתי מיהו היכא דיש רגלים לדבר נראה דנאמן עכ"ל הש"ך וכ' הרשב"א ואע"פ שהוציא בפיו הנדר סתם ואפי' תלה לאחר מכאן בדברים שהיתה כוונת השומעים בהיפך מה שאומר ואפילו היו השומעים חושבים ומכירין בו שהיה נודר מדעת ומרצון בלי שום אונס כו' וראיה מנודר בחרם ואומר אח"כ בחרמו של ים נדרתי כמ"ש לעיל סימן ר"ח:
כג סָעִיף יב עבר. וכ' בתשובת הרשב"א דה"ה בהתרו בו ולא חשש לומר להם בשעח התראה ואכל וכ"ש כשאמר אעפ"כ אינו נאמן:
כד סָעִיף יב כתב. בסמ"ע בח"מ סי' ע"ב ס"ק ט"ו כ' בשם ת"ה אם נכתב בכת"י שחייב לשלם ונשבע על כך ואח"כ אומר שלא נשבע אלא שכתב כך אם התובע מודה פשיטא שאין לחוש לשבועה זו כלל ואם אינו מודה לענין ממון דינו כשאר שטר דלית ביה שבועה עכ"ל וכ' הש"ך ונראה דהיינו כשנותן אמתלא לדבריו אבל כשאינו נותן אמתלא לדבריו אלא טוען סתם לא נשבעתי אע"פ שהתובע מודה שלא נשבע בפניו הואיל והודה ושויא אנפשיה חתיכה דאיסורא וכשהתובע אומר נשבעת בפני אפי' כשהנתבע נותן אמתלא לדבריו אין טענתו טענה ועי' בח"מ סי' ע"ג ס"ו (עיין לעיל סימן ר"ח):
כה סָעִיף יד שבעולם. היינו כשאמר בל' שאין כל פירות העולם בכלל דאל"כ בלא"ה אין הנדר חל כדלעיל ס"ה אלא שאוסר על עצמו פירות האילן ופירות הארץ. ש"ך:
כו סָעִיף יד היום. ואם מפרש לו המושל בפי' לעולם יחשוב כל זמן שאני באימה תחתיך אם לא יהיה לו צורך או שאר תנאי כיוצא בו. ש"ך:
כז סָעִיף יד אסור. כתב מהרש"ל ומ"מ נראה שאם הוציא התנאי בשפתיו בלחש שרי דנהי דאיכא ג"כ חילול השם לא מחמירי' כולי האי מאחר דיש לו אונס גדול ומוכרח לכך ע"כ מיהו בטול בשפתיו לא מהני אלא תוך כדי דבור. ש"ך:
כח סָעִיף יד לבטלה. והט"ז כ' שדברי הרמ"א תמוהים וצ"ע דמ"ש מסט"ו דכל שהוא באונס יסורין א"צ ביטול וכו' ע"ש (ובנה"כ השיג עליו וכתב דל"ד לסט"ו דהתם לא קאמר אלא דאם נשבע כבר אין שבועתו כלום אע"פ שלא ביטל בלבו אבל לכתחלה פשיטא דצריך לבטל בלב ולא ישבע לשקר ע"ש):
כט סָעִיף יד חלול. זהו בנדון זה שתלוי בממון משא"כ בדין הקודם שיעידו בדבר שיגרום לו מיתה לא מחלקינן בזה. ט"ז:
ל סָעִיף יד אונס. פי' שההגמון צוה לקהל לגזור בחרם אחר עדות אין להם לגזור להציל עצמן בממון חבריהם אם יכולים בשום פנים להתפשר וכו' כן הוא באגודה:
לא סָעִיף טו ממש. אע"פ שלא בטל בלבו. ט"ז וש"ך וכ' מהרי"ו דוקא אנסו ליתן לו שום דבר אבל נשבע לו שלא לגלות דבר חל החרם:
לב סָעִיף טו מיתה. וצ"ע להקל במיתה שהוא אונס מבורר די"ל ביה אגב אונסיה גמר ומקני גם בד"מ מסיק ומ"מ טוב להחמיר לבטל החרם ש"ך:
לג סָעִיף טז דירתו. הטעם כי דבר הוה הוא שאדם מוכר הקרקעות וחפציו להשיא בתו אבל ביתו וכלי תשמישו אפי' עני המתפרנס מן הצדקה אין מחייבים אותו למכור ביתו וכלי תשמישו הלכך אינו מחויב למכור לקיים שבועתו דאדעתא דהכי לא נשבע ללון ברחוב ולמות ברעב:
לד סָעִיף טז אחת. והש"ך הניח דברי הרמ"א בצ"ע דבתשו' הרמב"ן משמע אפי' היה הבעל ממקום אחר וכו' ע"ש ועיין בא"ע סי' ע"ה:
לה סָעִיף יז שנדרה. עמ"ש בסי' רל"א ס"ק ב' בשם הט"ז:
לו סָעִיף יח לסתור. כ' הש"ך אפי' היה נודר ואמר בלבו היום אינו מועיל כיון שאין אנו רואים שום אונס ובתשובת מוהר"מ מלובלין כתב כיון שלא היה ההכרח על השבועה ממש ולא היה בלבו היום וכו' ולא משמע כן מתשובת הרשב"ץ אלא דאפילו הוא אנוס על הנדר ושבועה עצמו צריך להתנות בלבו איזה תנאי ואם לאו צריך לקיים נדרו וע"ל סי"ד:
לז סָעִיף יט תשובה. אפי' מת או עשה תשובה אחר הנדר א"צ התרה ול"ד לדלעיל ס"ו בהיתה עכורה וייפוה דחל הנדר לפי שאין אשה עכורה עשויה להיות נאה לכך לא היה בדעתו שתהא מותרת לכשתהא נאה אבל הכא עשוי הוא לעשות תשובה או למות הלכך אומדין דעתו דכי אמר שאביה רע כ"ז שהוא רע קאמר כ"כ ב"י בשם הרשב"א:
לח סָעִיף כ לכבדני. כתב הט"ז דמיירי כאן שהוא רגיל ליהנות ממנו וגם בסיפא מיירי שרגיל להנות אותו ודלא כלבוש שמחלק בין מקבל מתנה למזמינו לאכול והוא שלא כהלכה כדמוכח מש"ס (ובנה"כ השיג עליו ומסכים עם הלבוש דאדרבה כן מוכח מש"ס ודלא כמו שהוא מחלק ע"ש):
לט סָעִיף כ הסתם. אבל אם המדיר אומר לא כי אלא לכבודי נתכונתי כדי שאתכבד שתקבל מתנה אסור הר"ן והרא"ש ודלא כב"י: ..
א סָעִיף ב הוי נדר. כתב הר"ן בפ' ארבעה נדרים (נדרים דף כ"ג ע"א) בד"ה ומי שרי הכי דאפשר שאף במעמידין דבריהם (ר"ל שאומרים שלנדר גמור נתכוונו וכמו שפירש בראש הפרק ההוא) פותחין פתח לומר אלו היית יודע שהלוקח לא יתן בו סלע כלום היית נודר אם אמר לאו מתירין אותו וכדפתחינן הכא (היינו מ"ש לעיל סי' רכ"ח סעיף ז' ואפילו פתח שמגוף הנדר כו') עכ"ל:
ב סָעִיף ו כיסי. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל ועיין בשו"ת ראש יוסף תשובה ה' דף י"ג שדעתו כדעת המ"צ דכל שיש הוכחה כמפרש דמי ולא כט"ז ע"ש:
ג סָעִיף ו דהוי נדר בשוגג. [עבה"ט בשם ט"ז מ"ש וכן אם אמרו ב' באיזה דבר כו' ועיין בתשו' משכנות יעקב סי' ס' במעשה דשותף א' חשד את חבירו שהעלים ממנו איזה דבר והלה מכחישו ונתעצמו בזה זה אומר שקר הוא ולא קניתי מסחר הלז וחבירו מתאמץ שאמת הדבר והמרו זא"ז בקנס מאה זהובים לצדקה והקנו בקגא"ס ונתנו הרשאה מעולה לאיש חשוב אשר מעותם ת"י שיקח המאה זהובים לצדקה על חשבון מי שיתחייב והוציא האיש את המעות ע"ד מצוה ואח"כ נתברר שהחשד הוא שקר ונפל מחלוקת בין הלומדים אם בדין הוציא האיש המעות ויש מפקפקין דאין בנדר זה ממש דהוי נדר טעות שהיה סבור שהאמת אתו וסמכו בזה ע"ד הט"ז דשנים שהמרו זא"ז כו' פטור אותו שמפסיד והוא ז"ל האריך לבאר דאין בדבר זה שום ספק ופקפוק כלל דודאי חייב החושד לקיים נדרו לצדקה ואין בזה כלל משום נדר טעות ולא דמי כלל הך מילתא לדין הט"ז דע"כ לא כתב הט"ז רק כשכ"א ברור לפי דעתו שכן הוא כדבריו רק שבאמת טעה או שכח דלבו אנסו כדמייתי ראיה מהנהו תרי תלמידי ובודאי לא היה התלמיד נשבע אם היה איזה ספק בלבו אבל בנ"ד איזה בירור היה לו שאמת כדבריו ומי התיר לו להאמין כל כך למספרי לה"ר וכי נתיר לו לישבע על חשד בעלמא הגם שנדמה לו כדברים הניכרים אינו רק דלמיחש מיבעי ואף דמצינו דאישתבע ר"נ טבע חסא היינו לפי דכל הנטבעים רובא דרובא למיתה ויורשים יורדין לנחלה והוא מה"ת בחזקת מת רק מדרבנן אסורה אשתו לינשא לכתחלה דחששו למיעוט נמלטים ומהיכי תיתי לא יהא נשבע ע"פ רובא דאורייתא אטו נאסר אדם לישבע שזה בנו של פלוני הגם שזה אינו יודע רק מכח רובא אבל לישבע ע"פ דמיון ודאי דאסור מה"ת וחייבין עליו משום שבועת שוא וא"כ בנ"ד מדמחית נפשיה לספיקא גמר ומקני ואין בזה נדר טעות כלל ואם באנו לחוב מטעם אסמכתא כבר הלכה רווחת בישראל דבצדקה והקדש אמסכתא קניא כו' ובפרט בנ"ד שהיה קנין בדבר וגם המעות היה מושלש ת"י אחר מתחלה והוי כאתפיס זכוותיה בודאי זכה הקדש במעות הללו ושפיר הוציאם והאריך בזה להביא ראיות מדברי הרמב"ם ומדברי הש"ס בכמה מקומות ע"ש]:
ד סָעִיף י כי היתה בטעות. [עבה"ט בשם ט"ז ובבה"ט של מהרי"ט ז"ל הביא בשם ת' מ"צ ח"א סי' ד' וס' כנה"ג דכשיש הוכחה מהני ג"כ ועמ"ש בסק"ב. עוד הביא שם בשם הרשד"ם סי' ק"ד מי שנשבע לישא אשה פלונית ואמו אינו רוצה הוי נדרי שגגות וא"צ התרה עכ"ל וע' בתשובת חתם סופר ס"ס רכ"א שכ' עליו שנתן מכשול בהעתקתו ששם היה המעשה בן אלמנה נשבע לא' שישא בתו ובלבד השבועה קבל נזירות שמשון וכשנודע לאמו עשתה מעשה תעתועים והרעישה כל העיר ונשבעה שמאבדת בידה כל הונה ורכושה עד שהחותן והבת לא יכלו לסבול ונתנו לו רשות להתיר שבועתו אך נזירות שמשון אין לו היתר ע"ז צדד הרשד"ם דצעקת והרעשת האם באופן הנ"ל י"ל אנן סהדי אלו היה יודע לא היה נשבע שהרי קמן שאפילו שכנגדו מוחלים לו ודמי לתשובת הרא"ש במי שנשבע לתת נדן לבתו ושוב נתיאשו חובותיו כו' (שהובא בש"ע לקמן סעיף ט"ז ועמ"ש שם) וא"צ היתר וכולי האי ואולי אם יסכימו עמי ב' בעלי הוראה ע"ש]:
ה סָעִיף יב אין לו לשלם. עיין בזה בת' מהר"ם גלאנט"י סימן פ"ט ובתשובת מהרי"ט ח"א סימן א' ובתשובת חוט המשולש ח"ד מספר התשב"ץ בטור הראשון סימן מ"ג:
ו סָעִיף יב דלא מקרי אונס. עי' במג"א סימן ק"ח ס"ק י' דהא דמבואר בשו"ע שם במי שלא התפלל בזמנו לפי שהיה סבור שישאר לו זמן כו' חשוב כאונס: כ' ע"ז דביו"ד סי' רל"ב ס"ק יש מחלוקת בזה. וצ"ל דגבי שבועה חשש לחומרא. והט"ז הכריע כמ"ש שם בשו"ע דהוי אונס וכ"מ בחו"מ סי' כ"א מלשון הרמב"ם וב"י. וראיית האגודה שהביא הרב"י בחו"מ סימן ר"ד. נ"ל דאינה ראיה דהתם לא מהני אונס. מידי דהוה אהלוהו על שדהו והתנה לפדותו תוך ג' שנים וארעו אונס ולא פדאו שהוא חלוט לו כמ"ש הב"י שם סעיף י':
ז סָעִיף יב כתב עליו שטר. עש"ך ס"ק כ"ח ועיין בתשובת נו"ב חלק יו"ד סימן ס"ז וחלק ח"מ סימן ל' אות י"ג מ"ש בזה: כתב באשל אברהם ראובן הפריז נדן לבת לוי ונתן סבלונות גם עשה שבועה כנהוג ורוצה ליתן פחות כי לא פסק מעולה כסך זה והשדכן מכחישו ובן ראובן אמר שאם לא יקיים התנאי פטור אני משבועתי ואם אבי התל בי אפ"ה מה איכפת לי עיין תשובת פני משה ס"ג דנאמן הבן. ועיין תשובת הרא"ש ומהר"א ששון בתשובה סימן יו"ד והמבי"ט סי' צ"ח. ואפשר לומר מכיון דלא שאל הבן את פי השדכן ודאי דלא חש לממון ויש לסברא זו קצת ראיה עיין תשובת ריב"ן סימן ע"ז הביאו ב"י ח"מ סי' מ"ח אבל ז"א דממון מאיסורא לא ילפינן דאדם בשבועה נאמן לומר שע"כ נשבעתי וע"ש באריכות ועי' בתשובת א"י סימן מ"ב ומ"ג שהעלה אם הבע"ד מודה שלא נשבע ממש ודאי דמהני ולא מהני אמתלא כאשה שאמרה א"א אני וחזרה כו' ואם טען באמת נשבעתי לי יש לומר א"א הודאת בע"ד כקע"ד ולדעת פר"ח מחויב הבע"ד להזהירו אולי נשבע שלא בפניו ולדעת רשב"א דינו מסור לשמים ועיין תה"ד ותשובת ד"מ ובה"ג מש"כ בשם תנא דבי אליהו:
ח סָעִיף יב נאמן. [עיין באשל אברהם בשם שב יעקב סימן מ"ט העלה בחזן שהתקשר עצמו לנגד קהל בכתב וז"ל והנני מקבל עלי בח"ח ובשד"א כו' עד עשרה שנים אין אני רשאי לזוז מכאן בלתי רשות כו'. והש"ץ טוען שמעולם לא נשבע ולא קיבל בחרם גם לא כתב כל זאת אלא חתם בח"י. וכן מה שהשכיר עצמו לק"ק אחרת היה ע"פ רשות. ואב"ד דשם התיר לו להשכיר ואמר שאין כאן לא נדר ולא חרם באשר לא הוציא השבועה מפיו וכמבואר ברשד"ם סימן פ"א בשם ר"י הלוי כו'. והנה לסברא זו הסכים הרא"ם בתשובה סימן ע"ב ובתשובת מבי"ט ח"א סי' ט' ובח"ב סימן ר"מ ובת"ה סי' שכ"ו. והביאו סמ"ע ח"מ סי' ע"ג. ומ"מ יש לתמוה אמאי התיר לו לכתחלה ודאי מה שהחמיר בחו"י סימן קצ"ד דמחלק בין אם כתב כל הנ"ל קבלתי בשבועה כו' ובין שכתב הריני מקבל עלי בשבועה לשלם כו' יש לתמוה עליו. ועיין שם בתשובה הנזכר שדחה כל ראיות שלו בענין זה באריכות. אמנם בנ"ד כ' הרב בתשובה מ"ג ס"ח קהל שקבלו עליהם מורה והוא קבל עליו בשבועה שלא לזוז ממקומו זה עשר שנים ובעו"ה החל נגף בעם וכאשר ראה אביו של המורה שהדבר בעו"ה הולך ומתגבר שלח אליו איך אחותו ילדה ב"ז וימהר ויחיש מעשיהו לבוא ולמול את הילד ובאמת לא ילדה מעולם ומעתה לב הת"ח ירא וחרד נכשל בעון השבועה כשיתעכב שם. וכן דינים הרבה לענין ממון ושכירות ע"ש באריכות]. ועי' עוד בת' שבות יעקב חלק א' סי' ו'. [ובתשו' ח"ס סי' רכ"ו ורכ"ז ועמש"ל סימן רל"ו סק"א]:
ט סָעִיף יד מקצבתו. עיין בת' חכם צבי סי' ע"ב דאם יש לחוש שיענישוהו יותר מהסך המגיע למוכס מטעם שעבר על המכס יש פנים לכאן ולכאן ואסור להורות היתר עיין שם ועיין בתשובת בשמים ראש סימן שכ"ג:
י סָעִיף יד וחושב בלבו יאסרו עלי רק היום. ע' בספר בני אהובה פרק י"ז מהלכות אישות הלכה י' בענין אם לא חשב בלבו שום תנאי אם יש לו התרה או לא מאחר דאין כאן חרטה על עצם הנדר שהרי היה צריך לעשות כן וכתב דלדעת הרשב"א ורשב"ץ שהביא ב"י לעיל סימן רכ"ח על מי שהוצרך לישבע לאשתו שהבריחה נכסיו שיגרש אשתו שניה ועכשיו מבקש התרה ואין לו חרטה מעיקרו כי באותה שעה היה חפץ בנדרו רק עכשיו מתחרט והשיב דבכה"ג לא בעינן חרטה מעיקרו כלל ולדבריהם צ"ל הך דנודרים להרגים ולמוכסים דבאמת יש לו התרה רק כל מה דמצינו למנוע התרה עבדינן ע"כ צריך שיבטל בלבו או אפשר דמיירי היכא שהדירו ע"ד רבים דלית ליה התרה ע"כ אמרינן שיבטל בלבו ושוב הוכיח דהתוס' לא ס"ל כוותייהו בדין זה ע"ש:
יא סָעִיף יד יאסרו עלי רק היום. עיין בתשובת בית יעקב סי' ק' ועיין ט"ז ס"ק כ"ה ודו"ק:
יב סָעִיף יד אנסין כו'. עיין בשאילת יעב"ץ ח"ב סימן ט' בשנים שנתקוטטו עד הכאה ונטל א' סכין ותקעו בלב חבירו והמיתו ועל זה נתפש בדיני א"ה ובסוף יצא פטור על פי המלכות בתנאי שישבע שבועה חמורה שלא היה הוא הרוצח אלא איש אחר היה וברח והורה לו מורה אחד לעשות כן להציל עצמו מהמיתה ע"י שבועת שקר ונתלה בהגהת רמ"א האלה וכתב שטעות הוא בידו דהרמ"א מיירי אם הוא בעלילה ואפילו תימא דאיירי נמי בבא על ארמית באמת מ"מ הרי אינו חייב מיתה אלא ע"י קנאין בשעת מעשה ואחר שפירש הרי ההורגו נהרג עליו משא"כ בהורג נפש מישראל במזיד ואפי' אם עשה תשובה. עון דשפיכת דמים אין לו כפרה בשום תשובה כ"א בדם שופכו. וכתב עוד דאפילו בדרך היתר אסור להצילו מהמות בשום אופן אם לא היכא שהנהרג התחיל במריבה תחלה ובהכאה שמא אין לו דין מיתה כלל דרודף הוא אפילו לא הכהו אלא באגרוף יש בעלי זרוע שאגרופן ממית ע"ש:
יג סָעִיף טו שאנס את חבירו. ע' בתשובת פרח מטה אהרן ח"א סי' י"ז וסימן י"ח שהעלה דהיכא שאנסו ע"י גיזום ואיום להביאו בעש"ג לדון בפניהם לא הוי אונס כלל דלא כל המביאים בעש"ג נוצחים אבל אם גזמו שימסור אותו ביד האנסים ומצי עביד הוי אונס לדעת כל הפוסקים זולת אבי העזרי ומהר"ם דלא חשיב אונס לדעתם משום דגזים ולא עביד ומיהו אף לפי סברתם דווקא בסתם אינשי דלא הוחזקו למסור מעולם אבל מי שכבר פרץ והוחזק למסור אפילו בפעם אחת לכ"ע הוי אונס גמור ואין צריך שיחשוב בזה איזה ערמה בשעת השבועה ע"ש שהאריך בזה:
יד סָעִיף טז מבית דירתו. (עבה"ט ועיין בתשובת חתם סופר ס"ס רכ"ח מ"ש בשם הרשד"ם ומבואר שם דהרא"ש לאו מטעם נדרי שגגות פטר ליה מאחר שלא היה השגגה בגוף הנדר וגם לא מטעם נדרי אונסין מאחר דהעניות שכיח ולא התנה רק פטר ליה מטעם אנן סהדי והוי כאילו התנה בפירוש שאם יארע לו כך פטור משבועתו ובזה לא הוי דברים שבלב שהרי זה מבואר לכל ולא התנה ע"ש):
טו סָעִיף טז בעיר אחרת. [עבה"ט ועיין בתשובת חתם סופר שם מ"ש בזה ועמ"ש בפ"ת לאה"ע סימן ע"ה]:
טז סָעִיף יז שנדר לחולה. עיין בזה בתשובת שבות יעקב חלק ח"מ סו"ס קס"ח. ועיין בספר תפארת ישראל על משניות מהגאון אב"ד מדעסא פאה פ"ג משנה ז' מ"ש בזה:
יז סָעִיף יז אם עשו זו משום הפצרת החולה. עיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סימן פ"א באחד שנדר לאשתו ראשונה קודם מותה שיקבוץ אליו אנשים ללמוד עמהם כל שנה ראשונה אחר מיתתה בביתה ואחר שמתה קשה עליו לעשות כן בשביל השכירות שצריך ליתן להם אם יש התרה לנדרו וגם כמה אנשים צריך לקבץ אליו שיהא יוצא ידי נדרו וכתב דאף אם בעשה הדבר ע"פ הפצרת אשתו בחליה הוי נדר גמור ול"ד לדברי הרמ"א מאחר שהוא דבר מצוה וקרוב הדבר דאפילו התרה לא מהני כה"ג כיון שנדר כן על דעתה והוא תועלת לנשמתה הוי כנדר ע"ד חבירו לתועלתו דלא מהני התרה אף אחר מותו בלתי רצונו (ובר מן דין נראה דהוי כנודר בעת צרה דאין להתירו אא"כ יראה לחכמי הדור שהנדר לא יכול לקיימו שהוא אנוס או שבהתרתו יהיה דבר מצוה כמש"ל סימן רכ"ח סמ"ה בהג"ה ולפמ"ש שם ס"ק ל"ט בשם תשובת רלב"ח וש"ך אין זה מיקרי נודר בעת צרה) ולענין בכמה אנשים יוצא ידי נדרו כיון שלא פירש ליקח מנין סגי שיקבץ שנים ע"ש:
יח סָעִיף יט מי שפירש. ודעת הגאון מהר"י אשקאפה בשו"ת ראש יוסף תשובה ה' דף י"ג דה"ה אפילו לא פירש אלא שיש הוכחה ע"ש:
יט סָעִיף יט שעשה תשובה. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שכתב בשם הראנ"ח דאם עשה תשובה וחזר לרעתו אסור כו' ע"ש וכ"כ בתשובת פני משה ח"ב סימן נ"ד ועיין במשנה למלך פ"ח מהלכות נדרים דין ב' שחולק עליהם ודעתו שמותר שכבר נתבטל הנדר ע"ש:
כ סָעִיף כ שיאמר לו כלום נדרת. כתב בספר בני חיי הנה חזינן בזמנינו דכל שבועות שמשביעים הן לענין ממון הן לענין דברים אחרים כשיאמר המשביע אני מוחל השבועה או פוטר וכדומה הם פטורים ולא מצינו מי שערער ע"ז (עט"ז לעיל סימן רכ"ח סעיף ל"ט) ואמאי הרי ע"פ הדין בעינן בממון שיאמר הריני כאלו התקבלתי ובכבוד זהו כבודי אלא ודאי הענין כמ"ש מורינו דכיון דנהגו כן כל העולם עכשיו כשהם משביעים אדעתא דהכא משביעים שאם אח"כ יאמר הוי פטור או מחול לך די בכך והוי כאילו התנה ופירש כן בשעת השבועה עכ"ד מהר"ם קלעי הובא במקור ברוך סי' ל' ע"ש:
א סָעִיף א יש נדרים כו'. כשמואל שם כ"א ב' שכ"מ לישנא דמתני' ועוד דרב יוסף מתני לישנא אחרינא וכן אמרו בירושלמי ר"א בשם ר"ח ורשב"א בשם ר"י ורב ושמואל כו'. רא"ש שם:
ב סָעִיף א והתולה כו'. כמש"ש ס"ה א' וער"נ שם ד"ה נעשה כו' וכ"כ הרא"ש שם ובפסקיו ועמ"ש בסי"ט:
ג סָעִיף ב קונם עלי ככר כו'. רא"ש שם ד"ה קונם כו':
ד סָעִיף ב או בפחות כו' וי"א כו'. ר"נ שם ד"ה גרסינן בירושלמי כו':
ה סָעִיף ב ודוקא כו' ואם כו'. טור מהירושלמי הביאו הר"נ שם והרא"ש בפסקיו וכגי' הרא"ש היה זה מעמיד מעמיד וזה כו':
ו סָעִיף ב וכ"ז כו'. כגי' הר"נ בירושלמי היה מעמיד אצל זה ואצל כו' וכפי' שם:
ז סָעִיף ב נדר לשנים כו'. כנ"ל לפי' הר"נ:
ח סָעִיף ג המזמין כו' או כו'. שם כ"ד ב' הלכה כראב"י וסתמא משמע אפי' בבתרייתא וער"נ שם סד"ה ולענין:
ט סָעִיף ג ואין למדין כו'. כנ"ל שגמ' נסתפק בטפי מעט מסלע כו':
י סָעִיף ד קונם ככר כו'. כמ"ש בגמ' שם בשבועות וערא"ש שם ד"ה אינימא כו':
יא סָעִיף ד או חומה כו'. כמ"ש ברפ"ז דחולין ורפ"ב דתמיד:
יב סָעִיף ד ואם מעמיד כו'. ירושלמי הביאו הרא"ש שם ע"ש ומשמע לכאורה שם דוקא גבי שבועת הבאי וכ"כ הטור בסי' רל"ט גבי שבועת הבאי אבל רי"ו מפרש דה"ה בנדרים וכמו בנדרי זרוזין:
יג סָעִיף ה אמר קונם כו'. כמ"ש בשבועות כ"ט א' באומר כו' ואינו נדר כלל כמ"ש בנדרים ט"ו א' מי שבקינן כו' וערא"ש שם ד"ה מי שבקינן כו' ובזה מתורץ קושית תוס' שם בשבועות ד"ה באומר ומ"ש בנדרים כ"ד ב' יאסרו פירות כו' דוקא משום גוזמא הלא"ה אסור וכמ"ש בירושלמי שם הביאו הרא"ש שבמעמיד דבריו אסור וכמש"ל סי' רל"ט ס"א וכ"ש להגירסא שבועות הבאי אסורות תירץ הרא"ש שם בשם ר"י דשם לא אמר כל וה"ה דהמ"ל בשבועות שם שבועות שוא כו' שבועה שלא אוכל כל פירות אלא אשמעינן לאפוקי מקושית הגמ' שם ובנדרים ודלמא האי גברא כו'. וז"ש כאן אמר קונם כל וכן כו'. וכן מ"ש שם בנדרים כ"ח א' באומר יאסרו כו' ג"כ בלא אמר כל ומש"ש כיון דאמר כו' כל פירי כו' ל"ג כל וכן בגטין ל"ה א' וכ"כ תוס' שם ד"ה ונודרת דל"ג כל אלא שדעת תוס' שם דמ"מ עובר מיד כמו בשבועת שוא (וע"ל ר"ס רט"ו):
יד סָעִיף ה אבל אם כו'. כ"כ תוס' בכתובות ע"א א' ד"ה שלא מהא דסוף נדרים דאמר תיתסר כו' וכ"כ הג"א שם אבל הרא"ש כתב שם ראף כה"ג לא חל. והמרדכי בשבועות מסתפק בדבר:
טו סָעִיף ה וכן אם כו'. כמ"ש בספ"ג דב"ב אפשר בפירות כו':
טז סָעִיף ו כיון כו' או כו'. ער"נ שם ד"ה נדרי כו':
יז סָעִיף ו וכן כו'. כנ"ל ברישא וכמש"ש בגמ' ה"ד שבועת שגגות כו' וע"ש בר"נ סד"ה ה"ד ובתוס' דשבועות כ"ו א' ד"ה את כו':
יח סָעִיף ז אע"פ שלא כו'. ער"נ ד"ה ובה"א כו':
יט סָעִיף ח בד"א כו'. כרבה ולחומרא. הרא"ש והר"נ: (ליקוט) בד"א כו'. טור ולא כ"כ בר"ס רכ"ט בנדר שהותר כו' וכסברא ראשונה שכתב הר"נ שם כ"ו ב' ד"ה לרבא כו' מיהו איכא מ"ד כו' ומ"מ סוגיא דגמ' שם כהרמב"ן ועבר"נ (ע"כ):
כ סָעִיף ח או כשאמר כו' או כו'. ערא"ש שם ד"ה אלו היתי כו' וד"ה היתי כו':
כא סָעִיף ט ואפי' אמר כו' אבל כו'. כ"ו ב' וערא"ש בפי' שם:
כב סָעִיף י נשבע כו'. כמו שגנבה את כיסי כו' וצ"ל כן בפירוש כמו בגנבה וכמ"ש הר"נ בד"ה וב"ה כו' וכ"כ ט"ז:
כג סָעִיף יא מי שאמר כו'. כמש"ש ובשבועות שם ה"ד שבועת כו' וכנ"ל:
כד סָעִיף יב ואם אירע כו'. כמ"ש בגטין ל' א' מידי תרקבא דדינרי כו' למ"ד יש אונס כו' ומיהו לפירש"י שם דוקא באין לו וכ"כ הריב"ש בתשובה אחרת והביאו ב"י דאונס ממון אינו אונס [וכ"כ בתה"ד ובפ' מהרא"י דאינו אונס אלא אונס נפשות ע"ש שהאריך וכ"כ המרדכי בפ"ג דשבועות וכ"כ הגמ'] ואף אם יאמר אדעתא דהכי לא נדרתי לא מיבעיא שאינו מיחל לעצמו כמ"ש בפ' בתרא דנדרים (פ"א ב') לא יחל כו' אלא אף החכם אין מיחל לו בכה"ג דנולד הוא ועסי' רכ"ח סמ"ג:
כה סָעִיף יב וכן אם צוה כו'. כמ"ש בפ"י דב"ק (קי"ז א') כתוא מכמר כו':
כו סָעִיף יב מ"מ כו'. כמ"ש בגטין שם דוקא תרקבא כו':
כז סָעִיף יב מי כו' פטור כו'. כנ"ל דאין לו לד"ה אונס כמ"ש רש"י בגטין שם:
כח סָעִיף יב ואם יכול כו' ואם כשהגיע כו' לכ"ע כו'. זה ע"פ שיטתו שכתב בסי' רכ"ה סמ"א שחילק בדברי הרשב"א שם בין אם מחויב כו' וס"ל כי"ח שם ולכן פסק כאן מי שנשבע כו' ואם יכול כו' ובדין השני כתב ולכ"ע כו' דמיירי שהיה חייב לו בלא"ה אלא שאם פטרו המלוה היה פטור מלשלם אף מכח השבועה כמ"ש בסי' רכ"ח סל"ט אלא שא"י להרויח לו זמן ובאונס אפי' פטרו אינו כלום כמו תלאו ויהיב וכמ"ש בתשובת הרמב"ן הביאו ב"י בס"ס רכ"ח דף רי"א ב' כתוב בתשובה להרמב"ן סי' רמ"ו מי שנשבע לחבירו לפרעו לזמן פלוני והכריח האדון למלוה להאריך לו זמן כו' והיינו שנתחייב לו בכבר ושם הביא ב' תשו' הרשב"א שפטור ושם מיירי שלא היה חייב לו וכתב שם ע"ג ומ"ש אפי' אם פטרו היינו האריכו כנ"ל דהארכת זמן לא מהני א"נ אפי' פטרו ממש אם אנסו המלך וכנ"ל בתשובת הרמב"ן וז"ש כאן ואם כו' או כו':
כט סָעִיף יב קהל כו'. כמ"ש (שבת ל"א ב' וש"מ) מי שאכל כו' כי אין ניתר בלא התרה:
ל סָעִיף יב מי שנשבע כו'. כמ"ש בנדרים ג' ב' וערא"ש שם ד"ה לא אפטר כו':
לא סָעִיף יב ואם לא כו' י"א כו' וי"א כו'. עמ"ש בא"ח סי' ק"ח ס"ח ועט"ז:
לב סָעִיף יב ולא מקרי כו'. דאל"כ שבועת משה ליתרו ליחשיב ג"כ מחמת אונס שהרי ברח מחמת מרדין והושיבו אצלו ונתן לו בתו וע"ל סי' רכ"ח ס"כ וא"ל שבועת צדקיהו היתה מחמת אונס סכנת מיתה שאני כמ"ש (גטין נ"ה ב') גבי סקדיקון דאגב אונסיה דמיתה גמר ומקני. פ' מהרא"י שם וע"ל סי"ד בהג"ה תי' ע"ז בע"א ולשיטתו אזיל שפסק בסט"ו דלא כוותיה:
לג סָעִיף יב כשהוא כו'. כמ"ש בפ"ט דשבת (פ"ח א') מכאן מודעא רבה לאורייתא ואע"ג שהיתה ע"ד המקום כי היכי דלא תיהוי הפרה כמ"ש בספ"ג דשבועות והקשה ר"י אמאי לא אמר הדר קבלוה בערבות ותי' דשם ג"כ מחמת אונס שלא יניעם במדבר ואע"ג דבעשיית רצונו שכר גדול כ"ש באונס אדם ול"ד למ"ש בנדרים כ"ח א' כיון דאמר יאסרו כו' דשם אינו אלא אונס ממון. הג"מ סוף ח' שבועות ומרדכי פ"ג דשבועוה ע"ש ושם:
לד סָעִיף יב נאמן כו'. כמו שמאמינים לו שע"ד זה נדר כדו תהית ולבך עלך וש"ד וכל הפתחים וחרטות ואמרינן (ספ"ב דנדרים) סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל נדר בחרם ואמר בחרמו כו' ובנזיר י"א א' יודע אני שהנזיר כו':
לה סָעִיף יב או על כו' אבל אם כו'. שם ברשב"א כתב דוקא אם התרו בו ולא חשש לומר בשעת ההתראה ואכל וכ"ש כשאמר אעפ"כ אינו נאמן כו' וכ"ה ברמב"ם פ"ב הלכה י"ב אם נשבע שלא יאכל ואכל והתרו בו ואמר לא היה בלבי אלא שלא אצא וטעיתי ה"ז אינו לוקה עד שיודה קודם שיאכל שעל אכילה נשבע או שקבל עליו התראה ולא טען בעת התראה או שהוחזק כפרן ע"ש וכ' בכ"מ שהוא תוספתא פ"ו דטהרות נאמן ע"י עצמו כיצד נדרת ואמר תנאי היה בלבי שומעין לו נדרת וא"ל לא נדרתי ומשהגיע אמר תנאי היה בלבי אין שומעין לו [וכ"ה בת"כ פ' ויקרא בפ' אשר נשיא כו' פ"ז]. והקשה הראב"ד הא אמרינן בנדרים כ"ח א' דדברים שבלב אינן דברים ותירץ הכ"מ דה"ק שהוציא בשפתיו בלחש והג"מ תי' דגמ' מיירי בע"ה והכא בת"ה וכמש"ש (כ' א') בנדר בחרם כו' וראיה ממסכת כלה שר"ע נשבע ובטל בלבו [אבל המרדכי ריש שבועות כתב דר"ע היה מוציא בשפתיו ועוד תי' דכעין אונס היה וסמ"ג תי' בע"א ע"ש]:
לו סָעִיף יב וכן מי כו'. היינו כשמברר בעדים שלא נשבע ונותן אמתלא שנאמן וכמ"ש בכתובות כ"ב א':
לז סָעִיף יג אע"פ כו'. ער"נ כ"א א' סד"ה גרסינן כו':
לח סָעִיף יד או הנשבע. ר"ל אפי' לישבע לשקר ממש כמ"ש בירושלמי הוון בעי מימר בנדרים הא בשבועות לא אשכח תני רי"א לא תשבעו בשמי לשקר נשבע את להרגין ולחרמין ולמוכסין ור"ל אף בכה"ג דאל"כ מתני' היא ועש"ך:
לט סָעִיף יד או לישבע. שם:
מ סָעִיף יד כל פירות. ע"ל ס"ה דהתוס' ורא"ש וש"פ ל"ג כל:
מא סָעִיף יד אם איני כו'. טור לפרש להרגין וא"צ לזה כמ"ש הרא"ש בפי' שגם ההרגין אינן מתכוונין אלא לממון וכנ"ל בסי"ב בהג"ה דלאונס נפשות א"צ לבטל בלבו:
מב סָעִיף יד ובלבד כו'. ער"נ שם ד"ה היכי נדר לישנא כו' כלומר כו':
מג סָעִיף יד ודוקא כו' אבל כו'. דדוקא לגבי הוצאת פיו דברים שבלב כו' אבל בתשובת הג"מ ומרדכי הנ"ל משמע אף לגבי חרם דוקא שמבטל בלבו ע"ש:
מד סָעִיף יד וכ"ז כו' ולכן כו'. כמ"ש בסי' רכ"ח ס"כ ע"ש וכן אצל הגבעונים כמש"ש וכ"כ הרא"ש בפ' בתרא דב"ק ס"י וכ"כ בתשובה כלל ט' וכמ"ש למטה:
מה סָעִיף יד מיהו כו'. כמ"ש בפ' בתרא דיומא (פ"ד א'):
מו סָעִיף יד אנסין כו' ויש לבטל כו' וכן כו' ובלבד כו'. הכל לכתחלה לרווחא דמילתא כמ"ש הג"מ שם דמשום אונס הגוף א"צ לבטל כנ"ל:
מז סָעִיף יד וישלמו לניזק כו'. כמ"ש בב"ק ס' ב' ועתוס' שם ד"ה מהו כו':
מח סָעִיף טו מי כו'. דאפי' תלוה ויהיב אינו כלום ול"ד למ"ש בפ הנזקין (נ"ה ב') דאגב אונסיה גמר ומקני כיון דקטלי דשם מסור בידם להרגם וכבר היו הורגין בהן אבל הכא עביד דגזים כו' כמ"ש בפ"ז דשבועות (מ"ו א') ואמרינן (שם כ"ו א') האדם בשבועה פרט לאונס וה"נ בכה"ג כמ"ש בפ"ג דנדרים (כ"ז א') מולנערה לא תעשה דבר ואפי' לא בטלו בלבו כו' כנ"ל:
מט סָעִיף טו וכ"ש כו'. דלא כמ"ש בפ' מהרא"י ומהרי"ו ומצדקיהו אין ראיה כמ"ש בסי"ד בהג"ה אבל בתשובת הג"מ הנ"ל משמע כדבריהם:
נ סָעִיף טז מי כו'. כנ"ל סי"ב בהג"ה מהא דפ"ג דגטין:
נא סָעִיף טז חוץ כו'. דאפי' עני המתפרנס מצדקה א"צ למכור כמ"ש בסוף פאה:
נב סָעִיף טז ראובן כו'. עמ"ש בח"מ שם: (ליקוט) ראובן כו' שמעון פטור כו'. דאדעתא דהכי לא נשבע וקפידא היא כמ"ש בקדושין נ' א' האומר לשלוחו כו' וכמש"ש בגמ' בהאי אתרא רחמו כו' וכן בגירושין מטעמא אחרינא בהאי אתרא ניחא כו' כמש"ש. וכן אם נשבע כו'. דאונס ממון אונס כנ"ל סי"ב בהג"ה. שם (ע"כ):
נג סָעִיף יז אשה כו'. עבא"ח סי' של"ט ס"ד ובח"מ סי' רנ"ד ס"א: (ליקוט) אשה שנדרה כו' אם עשו כו'. אע"ג דמתני' ל"ק נדרי אונסין אלא שאירע אונס אח"כ מתני' לרבותא קאמר אבל כ"ש בעת הנדר וכמ"ש בנזיר י"א ב' ואב"א בנדרי כו' וכ' והא דצדקיהו לא מחמת אונס עשה אלא שיכבדנו יותר ועסי"ד (ע"כ):
נד סָעִיף יח שותפין כו'. עש"ך:
נה סָעִיף יט מי שפירש כו'. כתב הרא"ש דהלכה כר"ה דר"י איתותב ואינו מוכרח כמ"ש הרשב"ם בב"ב נ"ג ב' בשם ר"ח כיון דלא קאמר אלא קשיא לא איתותב וכ"כ הרי"ף ורא"ש ברפ"ד דברכות וכ"כ הערוך וכ"ד ש"פ ודלא כרשב"ם אלא כאן משום דבירושלמי איתמר ג"כ כר"ה כמ"ש הר"נ והרא"ש. וערא"ש בפסקיו דגרסינן וחכמים מודים לו:
נו סָעִיף כ ואפי' אין המדיר כו'. ער"נ כ"ד א' ד"ה כלום כו' ואמרינן בירושלמי כו'.
נז סָעִיף כ י"א דויקא כו' וי"א כו' מי שאמר קונם כו'. ער"נ שם ד"ה הריני כו':
נח סָעִיף כ וכל תנאי שהוא כו'. זה שייך לסברא השניה דבכל תנאי אף שאינו בקיום מעשה וער"נ שם ב' ד"ה ולענין הלכה וז"ש וכל כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.