א הַזּוֹרֵעַ שְׁנֵי מִינֵי זְרָעִים כְּאֶחָד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם (וַיִּקְרָא יט, יט) וְאֶחָד הַזּוֹרֵעַ (אוֹ הַמְּנַכֵּשׁ) אוֹ הַמְּחַפֶּה, כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה חִטָּה אַחַת וּשְׂעוֹרָה אַחַת, אוֹ פּוֹל אֶחָד וַעֲדָשָׁה אַחַת מֻנָּחִים עַל הָאָרֶץ וְחִפָּה אוֹתָם בְּעָפָר בֵּין בְּיָדוֹ בֵּין בְּרַגְלוֹ, לוֹקֶה. וְאֶחָד הַזּוֹרֵעַ בָּאָרֶץ אוֹ בְּעָצִיץ נָקוּב. אֲבָל הַזּוֹרֵעַ בְּעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב, מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדוּת.
ב אָסוּר לִזְרֹעַ כִּלְאַיִם לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, וּמֻתָּר לוֹמַר לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים לִזְרֹעַ לוֹ כִּלְאֵי זְרָעִים, וְאָסוּר לְקַיֵּם בְּשָׂדֵהוּ, אֶלָּא עוֹקְרָן. וְאִם קִיְּמָן, אֵינוֹ לוֹקֶה. וּמֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לִזְרֹעַ כִּלְאֵי זְרָעִים, בְּיָדוֹ, בְּחוּץ לָאָרֶץ, וַאֲפִלּוּ לְעָרֵב הַזְּרָעִים לְכַתְּחִלָּה וּלְזָרְעָם בְּחוּץ לָאָרֶץ, מֻתָּר. וּדְבָרִים אֵלּוּ דִּבְרֵי קַבָּלָה.
ג אֵין אָסוּר מִשּׁוּם כִּלְאֵי זְרָעִים אֶלָּא הַזְּרָעִים הָרְאוּיִין לְמַאֲכַל אָדָם, אֲבָל עֲשָׂבִים הַמָּרִים וְכַיּוֹצֵא בָהֶם, מִן הָעִקָּרִים שֶׁאֵינָם רְאוּיִים אֶלָּא לִרְפוּאָה וְכַיּוֹצֵא בָהֶן, אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם כִּלְאֵי זְרָעִים. הַזֵּרְעוֹנִים מִתְחַלְּקִים לְג' חֲלָקִים, הָאֶחָד נִקְרָא תְּבוּאָה וְהֵם חֲמֵשֶׁת מִינֵי דָּגָן. וְהַשֵּׁנִי נִקְרָא קִטְנִית, כְּגוֹן הַפּוֹל וְהָאֲפוּנִים וְהָעֲדָשִׁים וְהָאֹרֶז וְהַדֹּחַן וְהַשֻּׁמְשְׁמִין וְהַפַּרְגִין וְהַסַפִּיר (פי' כְּעֵין רִמּוֹן מָלֵא זְרָעִים פשאור"ו בְּלַעַז וּפֵרוּשׁ סַפִּיר מִין קָטְנִית ציצירק"ל בְּלַעַ"ז) וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, וְהַג' נִקְרָא זֵרְעוֹנֵי גִּנָּה, וְהֵם שְׁאָר זְרָעִים שֶׁאֵינָם רְאוּיִים לְמַאֲכַל אָדָם, וְהַפְּרִי שֶׁל אוֹתוֹ הַזֶּרַע מַאֲכַל אָדָם, כְּגוֹן זֶרַע הַבְּצָלִים וְהַשּׁוּמִין וְזֶרַע הֶחָצִיר וְזֶרַע לֶפֶת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְזֶרַע הַפִּשְׁתָּן הֲרֵי הוּא בִּכְלַל זֵרְעוֹנֵי גִּנָּה.
ד כְּשֶׁיִּזְרְעוּ כָּל מִינֵי זֵרְעוֹנִים אֵלּוּ וְיִצְמְחוּ, נִקְרָא הַצֶּמַח כֻּלּוֹ, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִכָּר הַזֶּרַע, דֶּשֶׁא, וְנִקְרָא יָרָק. וְיֵשׁ מִזֶּרְעוֹנֵי גִּנָּה זֶרְעוֹנִים שֶׁדַּרְכָּן לִזְרֹעַ מֵהֶם שָׂדוֹת, כְּגוֹן הַפִּשְׁתָּן וְהַחַרְדָּל, וְאֵלּוּ נִקְרָאִים מִינֵי זְרָעִים. וְיֵשׁ מִזֵּרְעוֹנֵי גִּנָּה זְרָעִים שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִזְרֹעַ מֵהֶם אֶלָּא עֲרוּגוֹת עֲרוּגוֹת קְטַנּוֹת, כְּגוֹן הַלֶּפֶת וְהַצְּנוֹן וְהַתְּרָדִים וְהַבְּצָלִים וְהַכֻּסְבָּר (פי' כְּזֶרַע גָד (שְׁמוֹת טז, לא, בְּמִדְבָּר יא, ז) ת"י כֻּסְבָּרָא חֵיוַר קוליאנדר"ו בְּלַעַ"ז) וְהַכַּרְפַּס וְהַמָּרוֹר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, וְאֵלּוּ נִקְרָאִים מִינֵי יְרָקוֹת.
ה זֶרַע שֶׁנִּתְעָרֵב בּוֹ זֶרַע אַחֵר, אִם הָיָה אֶחָד מִכ"ד, כְּגוֹן סְאָה שֶׁל חִטִּים שֶׁנִּתְעָרְבָה בְּכ"ג סְאָה שֶׁל שְׂעוֹרִים, הֲרֵי זֶה אָסוּר לִזְרֹעַ אֶת הַמְעֹרָב עַד שֶׁיְּמַעֵט אֶת הַחִטִּים אוֹ יוֹסִיף עַל הַשְּׂעוֹרִים, וְאִם זָרַע לוֹקֶה. וְכָל שֶׁהוּא כִּלְאַיִם עִם הַזֶּרַע, מִצְטָרֵף לְאֶחָד מִכ"ד. כֵּיצַד, כ"ג סְאָה שֶׁל חִטִּים שֶׁנִּתְעָרְבוּ בָּם שְׁנֵי קַבִּין שְׂעוֹרִים וּשְׁנֵי קַבִּין עֲדָשִׁים וּשְׁנֵי קַבִּין פּוֹלִין, הֲרֵי זֶה לֹא יִזְרַע הַכֹּל עַד שֶׁיְּמַעֵט סְאָה שֶׁל תַּעֲרוֹבוֹת וְיָבֹר מִקְצָתָהּ אוֹ יוֹסִיף עַל הַחִטִּים, שֶׁהַשְּׂעוֹרִים וְהָעֲדָשִׁים וְהַפּוֹל כֻּלָּם כִּלְאַיִם עִם הַחִטִּים.
ו בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁנִּתְעָרְבוּ מִינֵי תְּבוּאָה זֶה בָּזֶה, אוֹ מִינֵי קִטְנִיּוֹת זֶה בָּזֶה, אוֹ שֶׁנִּתְעָרְבָה תְּבוּאָה בְּקִטְנִיּוֹת אוֹ קִטְנִיּוֹת בִּתְבוּאָה. אֲבָל זֵרְעוֹנֵי גִּנָּה שֶׁנִּתְעָרֵב אֶחָד מֵהֶם בִּתְבוּאָה אוֹ בְּקִטְנִיּוֹת, שִׁעוּרָן אֶחָד מִכ"ד מִמַּה שֶּׁזּוֹרְעִין בְּבֵית סְאָה מֵאוֹתוֹ הַמִּין, אִם נִתְעָרֵב בִּסְאָה שֶׁל תְּבוּאָה אוֹ קִטְנִיּוֹת, לֹא יִזְרַע עַד שֶׁיְּמַעֵט אוֹ יוֹסִיף עַל הַתְּבוּאָה. כֵּיצַד, חַרְדָּל שֶׁנִּתְעָרֵב בִּתְבוּאָה וַהֲרֵי הַחַרְדָּל זוֹרְעִים מִמֶּנּוּ קַב בְּכָל בֵּית סְאָה, אִם נִתְעָרֵב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכ"ד מִן הַקַּב בִּסְאָה שֶׁל תְּבוּאָה אוֹ שֶׁל קִטְנִיּוֹת, חַיָּב לְמַעֵט, וְכֵן אִם הָיָה מִין זֶה מִזֵּרְעוֹנֵי גִּנָּה, זוֹרְעִים מִמֶּנּוּ סָאתַיִם בְּכָל בֵּית סְאָה, וְאִם נִתְעָרֵב מִמֶּנּוּ חֲצִי קַב בְּכָל סְאָה שֶׁל תְּבוּאָה אוֹ שֶׁל קִטְנִיּוֹת יְמַעֵט. לְפִיכָךְ תְּבוּאָה שֶׁנִּתְעָרֵב בָּהּ זֶרַע פִּשְׁתָּן, אִם הָיָה שְׁלֹשָׁה רְבִיעִיּוֹת בְּכָל סְאָה, הֲרֵי זֶה יְמַעֵט, וְאִם לָאו אֵינוֹ צָרִיךְ לְמַעֵט, לְפִי שֶׁבֵּית סְאָה זוֹרְעִין בּוֹ שְׁלֹשָׁה סְאִין זֶרַע פִּשְׁתָּן, וְעַל דֶּרֶךְ זֶה מְשַׁעֲרִים בְּכָל הַזְּרָעִים הָאֲחֵרִים.
ז בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּשֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לְעָרֵב וּבְשֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לִזְרֹעַ הַב' מִינִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ, אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לְעָרֵב זֶרַע בְּזֶרַע אַחֵר, אוֹ לִזְרֹעַ הַב' מִינִים, אֲפִלּוּ הָיְתָה חִטָּה אַחַת בְּתוֹךְ כֶּרִי שֶׁל שְׂעוֹרִים אָסוּר לְזָרְעָהּ, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ח הַזּוֹרֵעַ מִין מִן הַמִּינִים, וּכְשֶׁצָּמַח רָאָה בּוֹ כִּלְאַיִם, אוֹ הָיָה הַמִּין הָאַחֵר אֶחָד מִכ"ד בַּשָּׂדֶה, הֲרֵי זֶה יְלַקֵּט עַד שֶׁיְּמַעֲטֶנּוּ, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, שֶׁמָּא יֹאמְרוּ: כִּלְאַיִם זָרַע בְּכַוָּנָה, בֵּין שֶׁהָיָה הַמִּין הָאַחֵר שֶׁצָּמַח תְּבוּאָה וְקִטְנִיּוֹת בִּתְבוּאָה (וְקִטְנִיּוֹת), אוֹ זֵרְעוֹנֵי גִּנָּה בִּתְבוּאָה וְקִטְנִיּוֹת וּבְזֵרְעוֹנֵי גִּנָּה. וְאִם הָיָה הַצּוֹמֵחַ פָּחוֹת מִכָּאן, אֵינוֹ צָרִיךְ לְמַעֲטוֹ.
ט בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ מָקוֹם לַחֲשָׁד. אֲבָל בִּזְמַן שֶׁהַדְּבָרִים מַרְאִים שֶׁאֵין זֶה מִדַּעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַשָּׂדֶה, אֶלָּא מֵאֲלֵיהֶם עָלוּ, אֵין מְחַיְּבִים אוֹתוֹ לְמַעֵט. כֵּיצַד, כְּגוֹן תְּבוּאָה שֶׁעָלוּ בָּהּ סְפִיחֵי אִסְטִיס (פֵּרוּשׁ מִין זֶרַע שֶׁצוֹבְעִין), וְתִלְתָּן שֶׁזְּרָעָם לְמַאֲכַל אָדָם, שֶׁעָלוּ בָּהּ מִינֵי עֲשָׂבִים, שֶׁזֶּה מַפְסִיד הוּא. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וּבַמֶּה יוֹדֵעַ שֶׁהַתִּלְתָּן זְרוּעָה לְמַאֲכַל אָדָם, כְּשֶׁהָיְתָה זְרוּעָה עֲרוּגוֹת עֲרוּגוֹת וְלָהּ גְּבוּל סָבִיב, וְכֵן מְקוֹם הַגְּרָנוֹת שֶׁעָלוּ בָּהּ מִינִים הַרְבֵּה, אֵין מְחַיְּבִין אוֹתָן לַעֲקֹר, שֶׁהֲרֵי הַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה שֶׁיִּצְמַח צֶמַח בִּמְקוֹם הַגְּרָנוֹת. וְאִם הֵסִיר מִקְּצָתָן, אוֹמְרִים לוֹ: עֲקֹר הַכֹּל חוּץ מִמִּין אֶחָד, שֶׁהֲרֵי גִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁרוֹצֶה בְּקִיּוּם הַשְּׁאָר.
י אֵין נוֹטְעִין יְרָקוֹת בְּתוֹךְ סַדָּן שֶׁל שִׁקְמָה (פֵּרוּשׁ סַדָּן, אִילָן שֶׁנִּקְצַץ וְנִשְׁאַר שָׁרָשָׁיו בָּאָרֶץ, וְשִׁקְמָה מִין תְּאֵנָה יְעָרִית) וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה.
יא הַטּוֹמֵן אֲגוּדוֹת לֶפֶת וּצְנוֹן וְכַיּוֹצֵא בָּהּ תַּחַת הָאִילָן, אֲפִלּוּ תַּחַת הַגֶּפֶן, אִם הָיוּ מִקְצָת הֶעָלִים מְגֻלִּים אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ רוֹצֶה בְּהַשְׁרָשָׁתָן. וְאִם אֵינָם אֲגֻדָּה, אוֹ שֶׁלֹּא הָיוּ הֶעָלִין מְגֻלִּין, חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם כִּלְאַיִם.
יב שָׂדֶה שֶׁהָיְתָה זְרוּעָה וְקָצַר הַזֶּרַע וְנִשְׁאֲרוּ הָעִקָּרִין בָּאָרֶץ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מוֹצִיאִין צֶמַח אֶלָּא אַחַר כַּמָּה שָׁנִים, לֹא יִהְיֶה זוֹרֵעַ בְּאוֹתָהּ שָׂדֶה מִין אַחֵר עַד שֶׁיַּעֲקֹר הָעִקָּרִין.
יג הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה חִטִּים, וְנִמְלַךְ לְזָרְעָהּ שְׂעוֹרִים קֹדֶם שֶׁיִּצְמְחוּ הַחִטִּין, יַמְתִּין לָהּ עַד שֶׁיִּפָּסְדוּ וְיַתְלִיעוּ בָּאָרֶץ כְּמוֹ ג' יָמִים, אִם הָיְתָה שָׂדֵהוּ רָוָה, וְאַחַר כָּךְ יַהַפְכֵם בְּמַחֲרֵשָׁה וְיִזְרַע הַמִּין הָאַחֵר. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַהֲפֹךְ אֶת כֻּלָּהּ עַד שֶׁלֹּא תִּשָּׁאֵר חִטָּה שֶׁלֹּא נֶעֶקְרָה, אֶלָּא חוֹרֵשׁ הַשָּׂדֶה כְּדֶרֶךְ שֶׁחוֹרְשִׁין אוֹתָם קֹדֶם הַמָּטָר כְּדֵי שֶׁתִּרְוֶה. צָמְחוּ הַחִטִּים וְאַחַר כָּךְ נִמְלַךְ לְזָרְעָהּ שְׂעוֹרִים, יַהֲפֹךְ וְאַחַר כָּךְ יִזְרָעֵם. וְאִם הוֹרִיד בְּהֶמְתּוֹ לְתוֹכוֹ וְקִרְסְמָה אֶת הַצֶּמַח, הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִזְרֹעַ מִין אַחֵר.
יד יֵשׁ מִינִים בַּזְּרָעִים שֶׁיִּהְיֶה הַמִּין הָאֶחָד נִפְרָד לְצוּרוֹת הַרְבֵּה מִפְּנֵי שִׁנּוּי הַמְּקוֹמוֹת וְהָעֲבוֹדָה שֶׁעוֹבְדִים הָאָרֶץ, עַד שֶׁיֵּרָאֶה כִּשְׁנֵי מִינִים. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין דּוֹמִין זֶה לָזֶה, הוֹאִיל וְהֵם מִין אֶחָד אֵינָם כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה. וְיֵשׁ בַּזְּרָעִים שְׁנֵי מִינִים שֶׁהֵם דּוֹמִין זֶה לָזֶה וְצוּרַת שְׁנֵיהֶם קְרוֹבָה לִהְיוֹת צוּרָה אַחַת, וְאַף עַל פִּי כֵן הוֹאִיל וְהֵם שְׁנֵי מִינִים הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִים זֶה עִם זֶה. כֵּיצַד, הַחֲזֶרֶת עִם חֲזֶרֶת גַּלִּים, וְהָעֻלָּשִׁים עִם עֻלְשֵׁי שָׂדֶה, וְהַכְּרֵישִׁין עִם כְּרֵישֵׁי שָׂדֶה, וְהַכֻּסְבָּר עִם כֻּסְבַּר הָרִים, וְהַחַרְדָּל עִם חַרְדָּל מִצְרִי. וּדְלַעַת מִצְרִית עִם דְּלַעַת הָרְמוּצָה (פי' מִין דְּלַעַת מַר שֶׁמְּמַתְּקִין אוֹתָהּ בְּרֶמֶץ שֶׁהוּא אֵפֶר חַם) אֵינָם כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה. וְכֵן הַחִטִּים עִם הַזּוּנִין, וְהַשְּׂעוֹרִים עִם שִׁבֹּלֶת שׁוּעָל, וְהַכֻּסְמִין עִם הַשִּׁיפוֹן. הַפּוֹל עִם הַסַפִּיר, וְהַפֻּרְקְדָן עִם הַטֹּפַח (פי' פֻּרְקְדָן וְטֹפַח מִינֵי זֵרְעוֹנִים דַּקִים וּשְׁעוֹעוֹת, בְּעַרְבִי לנביא"ה וּמְלָפְפוֹן, פי' בַּיְרוּשַׁלְמִי פְּרִי הַבָּא מִן הָאֲבַטִּיחַ וְהַקִשּׁוּת אוֹ מֵהָאֲבַטִּיחַ וְהַטֹּפַח וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא הַפְּרִי הַנִּקְרָא בְּלַעַ"ז ציטרול"ו וְהַתְּרוֹבְדוֹר, הוּא מִין כְּרוּב שֶׁעָלָיו קְטַנִּים, וְהַתְּרָדִין הֵם מִין יָרָק בוליט"י בְּלַעַ"ז, וְהַלְּעוֹנִים, הֵם מִמִּין הַתְּרָדִין, וְהַנָּפוּסִים, הֵם מִין צְנוֹן, וְהַלִּפְתָּן פי' הֶעָרוּךְ מארוי"ו בְּלַעַ"ז) וּפוֹל הַלָּבָן עִם הַשְּׁעוּעִית, וְהַקִּשּׁוּת עִם הַמְּלָפְפוֹן, וְהַכְּרוּב עִם הַתְּרוֹבְדוֹר, וְהַתְּרָדִים עִם הַלְּעוֹנִים, אֵינָם כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה. אֲבָל הַצְּנוֹן עִם הַנָּפוּסִים, וְהַחַרְדָּל עִם הַלַּפְסָן, וּדְלַעַת יְוָנִית עִם דְּלַעַת מִצְרִית אוֹ עִם דְּלַעַת הָרְמוּצָה, אַף עַל פִּי שֶׁדּוֹמִים זֶה לָזֶה הֲרֵי אֵלּוּ כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה. וְכֵן בְּאִילָן, שֶׁיֵּשׁ שְׁנֵי מִינִים שֶׁדּוֹמִים זֶה לָזֶה בְּעָלִין אוֹ בְּפֵרוֹת, הוֹאִיל וְהֵם שְׁנֵי מִינִים הֲרֵי אֵלּוּ כִּלְאַיִם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רצ"ה.
טו יֵשׁ זְרָעִים וְאִילָנוֹת אֲחֵרִים, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם שְׁנֵי מִינִים בְּטִבְעָם הוֹאִיל וְעָלִין שֶׁל זֶה דּוֹמִין לְעָלִין שֶׁל זֶה, אוֹ פְּרִי שֶׁל זֶה דּוֹמֶה לִפְרִי שֶׁל זֶה דִּמְיוֹן גָּדוֹל עַד שֶׁיֵּרָאֶה כִּשְׁנֵי גְּוָנִים מִמִּין אֶחָד, לֹא חָשְׁשׁוּ לָהֶם לְכִלְאַיִם זֶה עִם זֶה. כֵּיצַד, הַלֶּפֶת עִם הַצְּנוֹן אֵינָם כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה, מִפְּנֵי שֶׁפִּרְיֵהֶן שָׁוִים. וְהַלֶּפֶת עִם הַנָּפוּס אֵינָם כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה, מִפְּנֵי שֶׁהֶעָלִים שָׁוִים. אֲבָל צְנוֹן עִם הַנָּפוּס, אַף עַל פִּי שֶׁהֶעָלִים דּוֹמִים זֶה לָזֶה וְהַפְּרִי דּוֹמֶה לַפְּרִי, הֲרֵי אֵלּוּ כִּלְאַיִם, הוֹאִיל וְטַעַם פְּרִי זֶה רָחוֹק מִטַּעַם (פְּרִי) זֶה בְּיוֹתֵר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ.
טז כַּמָּה מַרְחִיקִים בֵּין שְׁנֵי מִינֵי זְרָעִים שֶׁהֵם כִּלְאַיִם זֶה עִם זֶה, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ מֻבְדָּלִים זֶה מִזֶּה. אֲבָל אִם נִרְאִים שֶׁנִּזְרְעוּ בְּעִרְבּוּבְיָא, הֲרֵי זֶה אָסוּר. וְשִׁעוּרִים רַבִּים יֵשׁ בְּהַרְחָקָה זוֹ, הַכֹּל לְפִי גֹּדֶל הַשָּׂדֶה הַנִּזְרַעַת וּלְפִי רֹב הֶעָלִין וְשִׁלּוּחַ הַיּוֹנְקוֹת. כֵּיצַד, שָׂדֵהוּ שֶׁהָיְתָה זְרוּעָה מִין תְּבוּאָה, וּבִקֵּשׁ לִזְרֹעַ בְּצִדָּהּ מִין תְּבוּאָה אַחֶרֶת בְּשָׂדֶה אַחֶרֶת, מַרְחִיק בֵּינֵיהֶם בֵּית רֹבַע, וְהוּא כְּעֶשֶׂר אַמּוֹת וְחֹמֶשׁ אַמָּה עַל עֶשֶׂר אַמּוֹת וְחֹמֶשׁ אַמָּה מְרֻבָּע, בֵּין מִן הָאֶמְצַע בֵּין מִן הַצַּד. וְאִם לֹא הָיָה בֵּינֵיהֶם כַּשִּׁעוּר הַזֶּה, אָסוּר, וְאֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיִּהְיוּ קְרוֹבִים בְּתוֹךְ שִׁשָּׁה טְפָחִים.
יז הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה יָרָק, וּבִקֵּשׁ לִזְרֹעַ בְּצִדָּהּ שְׂדֵה יָרַק אַחֵר, אֲפִלּוּ דְּלַעַת, מַרְחִיק בֵּין שְׁנֵי הַשָּׂדוֹת ו' טְפָחִים עַל ו' טְפָחִים מְרֻבָּע, בֵּין מִן הַצַּד בֵּין מִן הָאֶמְצַע. וּפָחוֹת מִשִּׁעוּר זֶה, אָסוּר, וְאֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיִּהְיוּ קְרוֹבִים בְּתוֹךְ טֶפַח.
יח הָיְתָה אַחַת מִשְּׁתֵּי הַשָּׂדוֹת זְרוּעָה תְּבוּאָה וְהַשְּׁנִיָּה שֶׁבְּצִדָּהּ יָרָק אוֹ דְּלַעַת, מַרְחִיק בֵּינֵיהֶם בֵּית רֹבַע.
יט בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁצָּרִיךְ לְהַרְחִיק כַּשִּׁעוּרִים הָאֵלּוּ, בֵּין שְׁתֵּי שָׂדוֹת, אֲבָל אִם הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה יָרָק, וְרוֹצֶה לִזְרֹעַ בְּצִדָּהּ שׁוּרָה שֶׁל יָרָק מִמִּין אַחֵר, דַּיּוֹ לַעֲשׂוֹת בֵּין הַשָּׂדֶה וּבֵין הַשּׁוּרָה תֶּלֶם אֶחָד אָרְכּוֹ ו' טְפָחִים בִּלְבַד, וְרָחְבּוֹ כְּעֹמְקוֹ.
כ הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה תְּבוּאָה וְרוֹצָה לִזְרֹעַ בְּתוֹכָהּ שׁוּרָה שֶׁל יָרָק, אֲפִלּוּ שׁוּרָה שֶׁל דְּלוּעִין שֶׁהֶעָלִין שֶׁלָּהֶם אֲרֻכִּין וּמִסְתַּבְּכִין, מַרְחִיק בֵּינֵיהֶם ו' טְפָחִים. וְאִם נִמְשְׁכוּ הֶעָלִין שֶׁל דְּלַעַת וְנִכְנְסוּ לַתְּבוּאָה וְנִסְתַּבְּכוּ בָּהּ, יַעֲקֹר מִן הַתְּבוּאָה שֶׁלִּפְנֵי הַדְּלַעַת עַד שֶׁלֹּא יִתְעָרְבוּ הֶעָלִין. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאִם זָרַע שׁוּרָה מִמִּין זֶה וְשׁוּרָה מִמִּין אַחֵר, שֶׁדַּיּוֹ לִהְיוֹת בֵּינֵיהֶם תֶּלֶם אֶחָד (פֵּרוּשׁ בִּקְעֵי הַחֲרִישָׁה יִקָרְאוּ גְדוּדִים וְהַגָּבוֹהַּ נִקְרָא תֶּלֶם).
כא הִרְחִיק בֵּין ב' הַמִּינִים הַרְחָקָה הָרְאוּיָה לָהֶם, וְהָיָה מִין זֶה נוֹטֶה עַל גַּבֵּי מִין זֶה, בֵּין שֶׁנָּטְתָה תְּבוּאָה עַל הַתְּבוּאָה אוֹ יָרָק עַל הַתְּבוּאָה אוֹ תְּבוּאָה עַל הַיָּרָק, הַכֹּל מֻתָּר, שֶׁהֲרֵי הִרְחִיק כְּשִׁעוּר; חוּץ מִדְּלַעַת יְוָנִית שֶׁהִיא נִמְשֶׁכֶת הַרְבֵּה, לְפִיכָךְ אִם נָטְתָה יַעֲקֹר מִלְּפָנֶיהָ.
כב הָיָה בֵּין שְׁנֵי הַמִּינִים בּוֹר אוֹ נִיר אוֹ גָּפָה (פֵּרוּשׁ גָּדֵר אֲבָנִים סְדוּרוֹת זוֹ עַל גַּב זוֹ בְּלֹא טִיט) אוֹ דֶּרֶךְ אוֹ גָּדֵר שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים (אוֹ חָרִיץ שֶׁהוּא עָמֹק עֲשָׂרָה טְפָחִים) וְרָחָב אַרְבָּעָה אוֹ אִילָן שֶׁהוּא מֵסֵךְ עַל הָאָרֶץ אוֹ סֶלַע שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ י' טְפָחִים וְרָחָב אַרְבָּעָה, הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִסְמֹךְ לְצַד א' מֵאֵלּוּ, וְהַמִּין הָאַחֵר לַצַּד הַשֵּׁנִי, הוֹאִיל וְאֶחָד מִכָּל אֵלּוּ מַבְדִּיל בֵּינֵיהֶם הֲרֵי הֵם נִרְאִים מֻבְדָּלִים זֶה מִזֶּה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁצָּרִיךְ הַרְחָקָה אוֹ דָּבָר הַמַּבְדִּיל, כְּשֶׁזָּרַע בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ. אֲבָל אִם הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה חִטִּים, מֻתָּר לַחֲבֵרוֹ לִזְרֹעַ בְּצִדָּהּ שְׂעוֹרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם (וַיִּקְרָא יט, יט) אֵין הָאִסוּר אֶלָּא כְּשֶׁיִּזְרַע שָׂדֵהוּ כִּלְאַיִם, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר: הָאָרֶץ (לֹא) תִזְרַע כִּלְאָיִם. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ זָרַע בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ שְׂעוֹרִים סָמוּךְ לַחִטִּים, וּמָשַׁךְ זֶרַע שְׂעוֹרִים עַד שֶׁסְמָכוֹ לִשְׂדֵה חֲבֵרוֹ שֶׁהִיא זְרוּעָה שְׂעוֹרִים, הֲרֵי זֶה מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאוּ הַשְּׂעוֹרִים שֶׁבְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ שֶׁהֵם סוֹף שְׂדֵה חֲבֵרוֹ.
כג הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה חִטִּים, וּשְׂדֵה חֲבֵרוֹ בְּצִדָּהּ זְרוּעָה חִטִּים, מֻתָּר לוֹ לִזְרֹעַ תֶּלֶם אֶחָד שֶׁל פִּשְׁתָּן בְּצַד חִטִּים שֶׁלּוֹ הַסָמוּךְ לִשְׂדֵה חֲבֵרוֹ, שֶׁהָרוֹאֶה יוֹדֵעַ שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לִזְרֹעַ תֶּלֶם אֶחָד שֶׁל פִּשְׁתָּן, וְלֹא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא לִבְדֹּק שָׂדֵהוּ אִם הִיא רְאוּיָה לִזְרֹעַ פִּשְׁתָּן אִם לֹא, וְנִמְצָא כְּזוֹרֵעַ לְהַשְׁחָתָה. אֲבָל מִין אַחֵר אָסוּר לִזְרֹעַ בֵּין שְׁתֵּי שָׂדוֹת אֵלּוּ שֶׁהֵם מִמִּין אֶחָד, עַד שֶׁיַּרְחִיק בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ.
כד הָיְתָה שָׂדֵהוּ וּשְׂדֵה חֲבֵרוֹ שֶׁבְּצִדּוֹ זְרוּעִים שְׁנֵי מִינֵי תְּבוּאָה, לֹא יִזְרַע בֵּינֵיהֶם חַרְדָּל וְחָרִיעַ, אֲפִלּוּ תֶּלֶם אֶחָד, מִפְּנֵי שֶׁהָעָם זוֹרְעִים מֵאֵלּוּ תֶּלֶם אֶחָד. אֲבָל אִם שְׁתֵּי הַשָּׂדוֹת זְרוּעִים שְׁנֵי מִינֵי יְרָקוֹת, מֻתָּר לִזְרֹעַ בֵּינֵיהֶם חַרְדָּל אוֹ חָרִיעַ, שֶׁמֻּתָּר לְהַקִּיף חַרְדָּל לְכָל מִין, חוּץ מִן הַתְּבוּאָה, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָם מַזִּיקִים אוֹתָהּ.
כה הָיְתָה זָוִית שֶׁל זֶרַע זֶה נוֹגַעַת בְּצֶלַע שֶׁל זֶרַע הָאַחֵר בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ, הֲרֵי זֶה מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהֵם נִרְאִים מֻבְדָּלִים זֶה מִזֶּה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הָיְתָה זָוִית שֶׁל זֶרַע נוֹגַעַת בְּזָוִית שֶׁל זֶרַע הָאֶחָד, מִפְּנֵי שֶׁהֵם נִרְאִים כְּסוֹף שָׂדֶה שֶׁהוּא מֻתָּר בְּלֹא הַרְחָקָה וּבְלֹא הַבְדָּלָה.
כו מֻתָּר לִזְרֹעַ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת זוֹ בְּצַד זוֹ שֶׁל קִשּׁוּאִין, וּשְׁתֵּי שׁוּרוֹת בְּצִדָּן שֶׁל דְּלוּעִין, וּשְׁתֵּי שׁוּרוֹת שֶׁל פּוֹל הַמִּצְרִי, וְתֶלֶם בֵּין כָּל מִין וָמִין. אֲבָל לֹא יִזְרַע שׁוּרָה אַחַת שֶׁל קִשּׁוּאִין וְשׁוּרָה אַחַת שֶׁל דְּלוּעִין וְשׁוּרָה אַחַת שֶׁל פּוֹל הַמִּצְרִי, אַף עַל פִּי שֶׁהַתֶּלֶם מַבְדִּיל בֵּין כָּל מִין וָמִין, מִפְּנֵי שֶׁמִּינִים אֵלּוּ עָלִים שֶׁלָּהֶם אֲרֻכִּים וְנִמְשָׁכִים וּמִסְתַּבְּכִים, וְאִם זְרָעָם שׁוּרָה בְּצַד שׁוּרָה יִתְעָרֵב הַכֹּל וְיֵרָאוּ כְּנִזְרָעִים בְּעִרְבּוּבְיָא.
כז הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה מִין מִמִּינֵי יְרָקוֹת, וּבִקֵּשׁ לִזְרֹעַ בְּתוֹכָהּ שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת שֶׁל דְּלוּעִים, עוֹקֵר מֵהַיָּרָק מָקוֹם שֶׁזּוֹרֵעַ בּוֹ שׁוּרָה שֶׁל דְּלוּעִין, וּמַבְדִּיל בֵּינָהּ וּבֵין הַיָּרָק כְּתֶלֶם, וּמַנִּיחַ מִן הַיָּרָק רֹחַב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַמָּה, וְעוֹשֶׂה שׁוּרָה שְׁנִיָּה שֶׁל דְּלוּעִים, וּמַבְדִּיל בֵּינָהּ וּבֵין הַיָּרָק כְּתֶלֶם, וְכֵן עַד מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה. שֶׁנִּמְצָא בֵּין כָּל שְׁתֵּי שׁוּרוֹת שֶׁל דְּלוּעִין י"ב אַמָּה. אֲבָל פָּחוֹת מִכָּאן, אָסוּר, מִפְּנֵי הֶעָלִין שֶׁמִּסְתַּבְּכִין מִכָּאן וּמִכָּאן בַּיָּרָק שֶׁבֵּינֵיהֶם וְנִרְאֶה הַכֹּל כְּאִלּוּ נִזְרַע בְּעִרְבּוּבְיָא.
כח הָיְתָה שׁוּרָה שֶׁל דְּלַעַת זְרוּעָה, אֲפִלּוּ דְּלַעַת יְחִידִית, וּבָא לִזְרֹעַ בְּצִדָּהּ תְּבוּאָה, מַרְחִיק בֵּית רֹבַע, שֶׁהֲרֵי נִמְשְׁכוּ עָלֶיהָ וְהֶחֱזִיקָה מָקוֹם גָּדוֹל.
כט כָּל דָּבָר שֶׁהָיָה בְּתוֹךְ בֵּית רֹבַע שֶׁמַּרְחִיקִין בֵּין שְׁנֵי הַמִּינִים עוֹלֶה מִן הַמִּדָּה, כְּגוֹן הַקֶּבֶר וְהַסְלָעִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן.
ל הַתֶּלֶם אוֹ אַמַּת הַמַּיִם שֶׁהֵם עֲמֻקִּים טֶפַח, זוֹרְעִים לְתוֹכוֹ שְׁלֹשָׁה מִינֵי זְרָעִים, אֶחָד עַל שְׂפַת הַתֶּלֶם מִכָּאן, וְאֶחָד מִכָּאן, וְאֶחָד בָּאֶמְצַע.
לא מֻתָּר לִנְטֹעַ שְׁנֵי מִינִים בְּתוֹךְ גֻּמָּא אַחַת, וַאֲפִלּוּ קִשּׁוּת וּדְלַעַת, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה מִין זֶה נוֹטֶה מֵעַל שְׂפַת הַגֻּמָּא לְכָאן, וְהַמִּין הָאַחֵר נוֹטֶה לַצַּד הַשֵּׁנִי וְיֵרָאוּ נִבְדָּלִין זֶה מִזֶּה. וְכֵן אִם נָטַע אַרְבָּעָה מִינִים בְּתוֹךְ הַגֻּמָּא וַהֲפָכָן לְד' רוּחוֹתֶיהָ, הֲרֵי זֶה מֻתָּר.
לב הָרוֹצֶה לִזְרֹעַ שָׂדֵהוּ מֵשָׁר מֵשָׁר (פי' עֲרוּגוֹת עֲרוּגוֹת) מִכָּל מִין וָמִין, מַרְחִיק בֵּין כָּל מֵשָׁר וּמֵשָׁר שְׁתֵּי אַמּוֹת עַל שְׁתֵּי אַמּוֹת וּמֵצֵר וְהוֹלֵךְ, עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר בֵּינֵיהֶם בְּסוֹף הַמֵּשָׁר אֶלָּא כָּל שֶׁהוּא, שֶׁהֲרֵי הֵם נִרְאִים שֶׁלֹּא נִזְרְעוּ בְּעִרְבּוּבְיָא.
לג רָצָה לַעֲשׂוֹת שָׂדֵהוּ קָרַחַת קָרַחַת מִכָּל מִין וָמִין, לֹא יַעֲשֶׂה בְּתוֹךְ כָּל בֵּית סְאָה יוֹתֵר עַל תֵּשַׁע קָרָחוֹת, כָּל קָרַחַת מֵהֶן בֵּית רֹבַע, וְנִמְצָא רָחוֹק בֵּין קָרַחַת וְקָרַחַת קָרוֹב לְעֶשֶׂר אַמּוֹת פָּחוֹת רְבִיעַ, שֶׁכָּל בֵּית סְאָה חֲמִשִּׁים עַל חֲמִשִּׁים. וּמַה בֵּין הַמֵּשָׁר לַקָּרַחַת, שֶׁהַמֵּשָׁר אָרֹךְ וְהַקָּרַחַת מְרֻבַּעַת.
לד מִינֵי יְרָקוֹת שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִזְרֹעַ מֵהֶם אֶלָּא מְעַט, מֻתָּר לִזְרֹעַ מֵהֶם אֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה מִינִים בְּתוֹךְ עֲרוּגָה אַחַת, שֶׁהִיא שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים, וְהוּא שֶׁיִּזְרַע ד' מִינִים עַל ד' רוּחוֹת הָעֲרוּגָה וְאַחַת בָּאֶמְצַע, וְיַרְחִיק בֵּין מִין וָמִין כְּמוֹ טֶפַח וּמֶחֱצָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִינְקוּ זֶה מִזֶּה. אֲבָל יוֹתֵר עַל ה' מִינִים לֹא יִזְרַע, אַף עַל פִּי שֶׁמַּרְחִיק בֵּינֵיהֶם, לְפִי שֶׁמִּינִים הַרְבֵּה בַּעֲרוּגָה כָּזוֹ הֲרֵי הֵם כִּנְטוּעִים בְּעִרְבּוּבְיָא.
לה בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בַּעֲרוּגָה שֶׁהִיא בְּחֻרְבָה, וְאֵין שָׁם זֶרַע חוּצָה לָהּ. אֲבָל עֲרוּגָה בֵּין עֲרוּגוֹת, אָסוּר לִזְרֹעַ בָּהּ חֲמִשָּׁה מִינִים, שֶׁאִם יִזְרַע בְּכָל רוּחַ מֵעֲרוּגָה זוֹ וּבְכָל רוּחַ מֵעֲרוּגָה שֶׁסְבִיבוֹתֶיהָ, יֵרָאֶה הַכֹּל כִּמְעֹרָב. וְאִם הִטָּה עָלִין שֶׁבַּעֲרוּגָה זוֹ לְכָאן וְעָלִין שֶׁבָּעֲרוּגָה שֶׁבְּצִדָּהּ מִכָּאן עַד שֶׁיֵּרָאוּ מֻבְדָּלִין, מֻתָּר. וְכֵן אִם עָשָׂה תֶּלֶם בֵּין כָּל עֲרוּגָה וַעֲרוּגָה, מֻתָּר.
לו אָסוּר לִזְרֹעַ חוּץ לָעֲרוּגָה בְּלֹא תֶּלֶם וּבְלֹא נְטִיָּה, וַאֲפִלּוּ כְּנֶגֶד הַקְּרָנוֹת שֶׁל עֲרוּגָה שֶׁאֵין בָּהּ זֶרַע, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִזְרַע ד' הַמִּינִים בְּד' זָוִיּוֹת הָעֲרוּגָה, וְיִזְרַע מִינִים אֲחֵרִים חוּצָה לָהּ כְּנֶגֶד הַזָּוִיּוֹת, וְנִמְצָא הַכֹּל כִּמְעֹרָב.
לז הָיְתָה הָעֲרוּגָה שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה, וְהָיָה לָהּ גְּבוּל גָּבֹהַּ טֶפַח וְרָחָב טֶפַח סָבִיב, מֻתָּר לִזְרֹעַ בָּהּ אֲפִלּוּ שְׁמוֹנָה עָשָׂר מִינִים, שְׁלֹשָׁה עַל כָּל גְּבוּל וּגְבוּל וְשִׁשָּׁה בָּאֶמְצַע, וְיַרְחִיק בֵּין כָּל מִין וָמִין טֶפַח וּמֶחֱצָה. וְלֹא יִזְרַע רֹאשׁ הַלֶּפֶת בְּתוֹךְ הַגְּבוּל, שֶׁמָּא יְמַלְּאֵהוּ. יוֹתֵר עַל זֶה לֹא יִזְרַע. וְאָסוּר לִזְרֹעַ בַּעֲרוּגָה מִינֵי זְרָעִים בְּעִנְיָן זֶה, מִפְּנֵי שֶׁהֵם נִרְאִים כִּלְאַיִם. אֲבָל מִינֵי יְרָקוֹת, הוֹאִיל וְאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִזְרֹעַ מֵהֶם אֶלָּא מְעַט מְעַט, הֲרֵי זֶה מֻתָּר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר.
לח גְּבוּל שֶׁהָיָה גָּבוֹהַּ טֶפַח וְזָרְעוּ בּוֹ מִינִים הַרְבֵּה כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, וְנִתְמַעֵט מִטֶּפַח, מֵאַחַר שֶׁנִּזְרַע בּוֹ, כָּשֵׁר, שֶׁהָיָה כָּשֵׁר מִתְּחִלָּתוֹ.
לט הָרוֹצֶה לְמַלְּאוֹת כָּל גִּנָּתוֹ יְרָקוֹת רַבּוֹת וְלֹא יַרְחִיק בֵּינֵיהֶם, עוֹשֶׂה כָּל הַגִּנָּה עֲרוּגוֹת מְרֻבָּעוֹת, אֲפִלּוּ ו' עַל ו', וְעוֹשֶׂה בְּכָל עֲרוּגָה חֲמִשָּׁה עִגּוּלִין ד' בְּאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ וְאֶחָד בָּאֶמְצַע, וְזוֹרֵעַ מִין בְּכָל עִגּוּל; וְזוֹרֵעַ ד' מִינִים אֲחֵרִים בְּד' קַרְנוֹת עֲרוּגָה, נִמְצְאוּ ט' מִינִים בְּכָל עֲרוּגָה וְהֵם נִרְאִים מֻבְדָּלִים זֶה מִזֶּה, וְאֵינוֹ מַפְסִיד אֶלָּא מַה שֶּׁבֵּין הָעִגּוּלִים בִּלְבַד שֶׁהוּא מַנִּיחוֹ חָרֵב כְּדֵי שֶׁיֵּרָאוּ הָעִגּוּלִים מֻבְדָּלִים מִן הַקְּרָנוֹת וּמֻבְדָּלִים זֶה מִזֶּה. וְאִם רָצָה שֶׁלֹּא יַפְסִיד כְּלוּם, אִם הָיוּ הָעִגּוּלִים זְרוּעִים שְׁתִי זוֹרֵעַ מַה שֶׁבֵּינֵיהֶם עֵרֶב, וְאִם הָיוּ זְרוּעִים עֵרֶב זוֹרֵעַ מַה שֶּׁבֵּינֵיהֶם שְׁתִי, כְּדֵי שֶׁיֵּרָאוּ מֻבְדָּלִים.
מ מִכָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים נִתְבָּאֵר שֶׁבִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ בֵּין ב' הַמִּינִים הַרְחָקָה הָרְאוּיָה לָהֶם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִינְקוּ זֶה מִזֶּה, אֵין חוֹשְׁשִׁין לְמַרְאִית הָעַיִן. וּבִזְמַן שֶׁיֵּרָאוּ מֻבְדָּלִים זֶה מִזֶּה, אֵין חוֹשְׁשִׁין לִינִיקָתָן אֲפִלּוּ הֵם זֶה בְּצַד זֶה.
מא סימן רצז (א) - דיני הרבעת והנהגת כלאי בהמה הַמַּרְכִּיב זָכָר עַל נְקֵבָה שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, בֵּין בִּבְהֵמָה, בֵּין בְּחַיָּה וּבְעוֹפוֹת, אֲפִלּוּ בְּמִינֵי חַיָּה שֶׁבַּיָּם, הֲרֵי זֶה לוֹקֶה.
מב אֵינוֹ לוֹקֶה, עַד שֶׁיַּכְנִיס בְּיָדוֹ כְּמִכְחוֹל בִּשְׁפוֹפֶרֶת. אֲבָל אִם הֶעֱלָם זֶה עַל זֶה בִּלְבַד, אוֹ שֶׁעוֹרְרָם בְּקוֹל, הָיוּ מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדוּת.
מג מֻתָּר לְהַכְנִיס שְׁנֵי מִינִים לְדִיר אֶחָד, וְאִם רָאָה אוֹתָם רוֹבְעִים זֶה אֶת זֶה אֵינוֹ זָקוּק לְהַפְרִישָׁם. וּבְמָקוֹם דְּאִכָּא לְמֵיחַשׁ לִפְרִיצוּתָא, דְּעָבְדֵי אִסּוּרָא, אָסוּר לְהַכְנִיסָם אֲפִלּוּ לְדִיר (נ"י פֶּרֶק הַשּׂוֹכֵר).
מד אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לִתֵּן בְּהֶמְתּוֹ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים לְהַרְבִּיעָהּ. וְכֵן כָּל אֲמִירָה לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֲפִלּוּ בְּאִסּוּר לָאו, אֲסוּרָה (שָׁם), אִם לֹא שֶׁהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים עוֹשֶׂה לַהֲנָאַת עַצְמוֹ (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דְּשַׁבָּת).
מה מִי שֶׁעָבַר וְהִרְכִּיב בְּהֶמְתּוֹ כִּלְאַיִם, הֲרֵי הַנּוֹלָד מֵהֶם מֻתָּר בַּהֲנָאָה. וְאִם הָיָה מִין טְהוֹרָה עִם מִין טְהוֹרָה, מֻתָּר בַּאֲכִילָה.
מו כָּל ב' מִינֵי בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה, אַף עַל פִּי שֶׁדּוֹמִין זֶה לָזֶה וּגְדֵלִים זֶה עִם זֶה וּמִתְעַבְּרִין זֶה מִזֶּה, הוֹאִיל וְהֵם ב' מִינִים, אֲסוּרִים מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, כֵּיצַד, הַזְּאֵב עִם הַכֶּלֶב וְכֶלֶב כָּפְרִי (פֵּרוּשׁ כֶּלֶב שֶׁמְּגַדְּלִין בְּנֵי הַכְּפָרִים וְהוּא קָטָן וְדוֹמֶה לְשׁוּעָל) עִם הַשּׁוּעָל; הָעִזִּים עִם הַצְּבָאִים; הַיְּעֵלִים עִם הָרְחֵלִים; הַסוּס עִם הַפִּרְדָּה; הַפֶּרֶד עִם הַחֲמוֹר; הַחֲמוֹר עִם הֶעָרוֹד (פי' חֲמוֹר הַבַּר שֶׁגָּדֵל בַּמִּדְבָּר), כִּלְאַיִם זֶה עִם זֶה.
מז מִין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִדְבָּרִי וְיִשּׁוּבִי, כְּגוֹן שׁוֹר הַבַּר עִם הַשּׁוֹר; וְהָרַמָּךְ (פֵּרוּשׁ סוּס, מִן בְּנֵי הָרַמָּכִים) (אֶסְתֵּר ח, י) עִם הַסוּס מֻתָּרִים זֶה עִם זֶה. אֲבָל הָאַוָּז עִם אַוָּז הַבַּר, כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה, מִפְּנֵי שֶׁהָאַוָּז בֵּיצָיו מִבִּפְנִים, וְאַוַּז הַבַּר בֵּיצָיו מִבַּחוּץ, מִכְּלָל שֶׁהֵם ב' מִינִים.
מח הַכּוֹי, כִּלְאַיִם עִם הַחַיָּה וְעִם הַבְּהֵמָה, וְאֵין לוֹקִין עָלָיו, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק.
מט הַנּוֹלָדִים מִן הַכִּלְאַיִם, אִם הָיוּ אִמּוֹתֵיהֶן מִין אֶחָד, מֻתָּר לְהַרְכִּיבָן זֶה עַל זֶה. וְאִם הָיוּ אִמּוֹתֵיהֶן שְׁנֵי מִינִים, אָסוּר לְהַרְכִּיבָן זֶה עַל זֶה, אַף עַל פִּי שֶׁאֲבוֹתֵיהֶם מִין אֶחָד. וְאָסוּר לְהַרְכִּיב זֶה הַנּוֹלָד אֲפִלּוּ עַל מִין אִמּוֹ. כֵּיצַד, פֶּרֶד שֶׁאִמּוֹ חֲמוֹרָה, מֻתָּר לְהַרְכִּיבוֹ עַל פִּרְדָּה שֶׁאִמָּהּ חֲמוֹרָה, וְאָסוּר לְהַרְכִּיבוֹ אֲפִלּוּ עַל הַחֲמוֹרָה. אֲבָל פֶּרֶד שֶׁאִמּוֹ סוּסְיָה, אָסוּר לְהַרְכִּיבוֹ עַל פִּרְדָּה שֶׁאִמָּהּ חֲמוֹרָה, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. לְפִיכָךְ הָרוֹצֶה לְהַרְכִּיב פֶּרֶד עַל פִּרְדָּה אוֹ לִמְשֹׁךְ בִּשְׁתֵּי פְּרָדוֹת, בּוֹדֵק בְּסִימָנֵי אָזְנַיִם וְזָנָב וְקוֹל, אִם דּוֹמִים זֶה לָזֶה, בְּיָדוּעַ שֶׁאִמָּן מִמִּין אֶחָד, וּמֻתָּרִים.
נ אָסוּר לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בִּשְׁנֵי מִינִין, כְּגוֹן לַחֲרשׁ וְלִמְשֹׁךְ בְּקָרוֹן וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, בֵּין שֶׁאֶחָד טָמֵא וְאֶחָד טָהוֹר, בֵּין שֶׁשְּׁנֵיהֶם טְמֵאִים, בֵּין שֶׁשְּׁנֵיהֶם טְהוֹרִים, בֵּין בְּהֵמָה עִם בְּהֵמָה כַּחֲזִיר עִם הַכֶּבֶשׂ, אוֹ חַיָּה עִם חַיָּה כַּיַּחְמוּר עִם הַפִּיל, אוֹ חַיָּה עִם בְּהֵמָה כַּכֶּלֶב עִם הָעֵז, אוֹ צְבִי עִם הַחֲזִיר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן.
נא אֶחָד הַחוֹרֵשׁ אוֹ הַזּוֹרֵעַ אוֹ הַמּוֹשֵׁךְ בָּהֶם עֲגָלָה אוֹ אֶבֶן כְּאֶחָד, אוֹ הִנְהִיגָם כְּאֶחָד, וַאֲפִלּוּ בְּקוֹל, לוֹקֶה. הַגָּה: עוֹבֵד כּוֹכָבִים הַמַּנְהִיג בְּכִלְאַיִם, מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לִפְרֹס לוֹ שָׁלוֹם אוֹ לְדַבֵּר עִמּוֹ בְּקוֹל רָם, דְּלֹא חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא יֵלְכוּ הַבְּהֵמוֹת מִשּׁוּם קוֹלוֹ, דִּבְכָל הָאִסּוּרִין דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן שָׁרֵי, אִם אֵינוֹ פָּסִיק רֵישָׁא. אֲבָל אִם יִשְׂרָאֵל הוֹלֵךְ עִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים בַּדֶּרֶךְ, וּמַשָּׁא שֶׁל יִשְׂרָאֵל עַל הָעֲגָלָה שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁמַּנְהִיגָהּ כִּלְאַיִם, לֹא יֵלֵךְ הַיִּשְׂרָאֵל סָמוּךְ לָעֲגָלָה, דְּלִפְעָמִים הָעֲגָלָה נִכְבֶּשֶׁת וְהוּא יִצְעַק עַל הַבְּהֵמוֹת שֶׁיֵּלְכוּ בִּמְהֵרָה, וְזֶהוּ אָסוּר מִשּׁוּם מַנְהִיג בְּכִלְאַיִם (ת"ה סי' רצ"ח). אֲבָל הַמְזַוְּגָן, פָּטוּר עַד שֶׁיִּמְשֹׁךְ אוֹ עַד שֶׁיַּנְהִיג. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ אָסוּר לְהַנְהִיגָן אוֹ לְהַמְשִׁיכָן, רַק בִּקְשׁוּרִין יַחַד (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ), וְלָכֵן מֻתָּר לָרוֹכֵב לִמְשֹׁךְ בְּחֶבֶל כֶּלֶב אֵצֶל הַסּוּס (שָׁם בְּשֵׁם אֲבִי הָעֶזְרִי). וְיֵשׁ חוֹלְקִים (שָׁם בְּשֵׁם ר' אֶפְרַיִם).
נב עֲגָלָה שֶׁהָיוּ מוֹשְׁכִין אוֹתָהּ כִּלְאַיִם, אָסוּר לֵישֵׁב בָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִנְהִיג, מִפְּנֵי שֶׁיְּשִׁיבָתוֹ גּוֹרֶמֶת לָהֶם שֶׁיִּמְשְׁכוּ הָעֲגָלָה. וְכֵן אָסוּר לִהְיוֹת אֶחָד יוֹשֵׁב בָּעֲגָלָה וְאֶחָד מַנְהִיג.
נג אֲפִלּוּ מֵאָה שֶׁהִנְהִיגוּ כְּאֶחָד, לוֹקִים.
נד קָשַׁר שְׁנֵי סוּסִים בְּקָרוֹן אֶחָד, אָסוּר לִקְשֹׁר עִמָּהֶם חֲמוֹר, אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵי הַסוּסִים יְכוֹלִין לְמָשְׁכוֹ בְּלֹא הַחֲמוֹר.
נה עֲגָלָה הַמּוֹשֶׁכֶת בְּקָרוֹן בְּמִין אֶחָד, לֹא יִקְשֹׁר מִין אַחֵר בְּחֶבֶל, לֹא בְּצִדֵּי הַקָּרוֹן וְלֹא אַחַר הַקָּרוֹן, מִפְּנֵי שֶׁדּוֹחֶה הַקָּרוֹן בַּהֲלִיכָתָה (טוּר).
נו מֻתָּר לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאָדָם וּבִבְהֵמָה אוֹ חַיָּה כְּאֶחָד, כְּגוֹן אָדָם שֶׁחוֹרֵשׁ עִם שׁוֹר, אוֹ מוֹשֵׁךְ עֲגָלָה עִם חֲמוֹר, וְכַיּוֹצֵא בוֹ.
א סָעִיף א בין בבהמה כו'. משמע אפי' [טהורה] עם טהורה לוקה וכן משמע לקמן סעיף י' י"א) והיינו כדעת הרא"ש וטור ודלא כרמב"ם שס"ל דאינו לוקה בזה אלא אסור מדרבנן:
ב סָעִיף מג ובמקום דאיכא כו'. כן הוא בכל הספרים וכן הוא בעט"ז דעבדי איסורא אסו' וטעות הוא אלא צ"ל דעבדי אסור כו' ור"ל במקום שאינם בני תורה או במקום דאיכא למיחש לפריצותא דעבדי שסתם עבדים פרוצים הם ויש לחוש שירביעום בידים וכן הוא בנ"י פ' הפועלים ובד"מ מיהו מדברי הרי"ף והרא"ש וט"ו והרמב"ם והאגודה ושאר פוסקים שהשמיטו הך דפריצותא דעבדי שבש"ס שם דף צ"א ע"ב משמע להדיא שאין לחוש לפריצותא דעבדי ונראה שהם מפרשים הא דקאמר בש"ס ופשיט לה לאיסורא דלא כהלכתא משום פריצותא דעבדי דהך דמשו' פריצותא דעבדי נמי דלא כהלכתא:
ג סָעִיף מד אסור לישראל כו'. בב"י ובעט"ז ובב"ח כתבו הטעם משום אמירה לעובד כוכבי' שבות וכן עיקר וכמו שיתבאר אבל בדרישה כתב ואני אומר וכו' שהטעם משום דבני נח מצווין על הרכבת אילן והרבעת בהמה וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפ"ו מהל' מלכים כו') ולא אאמין שיצאו דברים אלו מפיו דהא קי"ל דז' מצות נצטוו בני נח ותו לא ואמת כן הוא דעת ר' אליעזר בפ' ד' מיתות (דף צ"ו ע"ב) דנצטוו גם על הרבעת בהמה והרכבת אילן אבל אנן קי"ל כרבנן ומ"ש וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפ"ו מהל' מלכים כו' אין שם לא רמז ורמיזה ואדרבה מדברי הרמב"ם פ"ט מהל' מלכים מבואר להדיא דלא נצטוו אלא בז' מצות עבודת כוכבי' וג"ע וש"ד וגזל ודינין וברכת השם ואבר מן החי והוא פשוט:
ד סָעִיף מד אם לא שהעובד כוכבים עושה כו'. משמע דכשהעובד כוכבים עושה להנאת עצמו מותר באיסור לאו אפי' הוא של ישראל וכ"כ בהגהת אשר"י פרק הפועלים דדבר שאין העובד כוכבים מוזהר כמו על חסימה שרי למימר לעובד כוכבים חסום פרתי ודוש בה דישה שלך אבל לדוש בהתבואה שלו לא עכ"ל וכ"כ הרב המגיד בסוף הלכות שכירות שאין איסור אמירה לעובד כוכבים אלא במלאכת ישראל אבל במלאכת עובד כוכבים מותר דומיא דשבת דאפי' בשבת מותר לישראל לומ' לעובד כוכבים לעשות מלאכת העובד כוכבים עצמו (ועיין בא"ח ר"ס ש"ז) אבל רש"י פרק הפועלים דף צ' סוף ע"א והטור ח"מ סי' של"ח כתבו דאפי' לדוש תבואה של עובד כוכבים אבעיא ולא איפשטא ולחומרא וכן דעת הרא"ש שם וכן מסקנת התוס' והאגודה שם בשם ר"י וכ' הרא"ש שם וכן נמי אסור בשבת לומר לעובד כוכבים שאין מזונותיו עליך הילך בשר זה ובשל אותו לצרכך מיהו כתבו שם אע"פ שמותר לומר לעובד כוכבים אכול נבילה זו שאני התם שאם היה הישראל עושה בידים מה שהעובד כוכבים עושה במאמרו דהיינו שנותן נבלה לתוך פיו היה מותר דישראל יכול ליתן נבלה לתוך פיו אבל בחסימה אסור לעשות מה שהעובד כוכבים עושה במאמרו עכ"ל (ור' ירוחם כ' בני"ז ריש ח"ו אסור לומ' לעובד כוכבים שאין מזונותיו עליך הילך בשר זה של נבילה ובשל אותו לצרכך אבל מותר לומ' לו אכול נבלה זו וכן פשוט בתוס' עכ"ל ולא הזכיר שבת והוא טעות דפשיטא דאע"פ שהוא נבלה אין בו איסור בישול) ומשמע לכאורה מדבריהם דה"ה בפרתו של עובד כוכבים אסור כיון שהישראל היה אסור לעשות בכה"ג מיהו הנ"י כ' בפרק הפועלים ישראל האומר לעובד כוכבים חסום פי פרתי ודוש בה דישה שלך או חסום פרתך ודוש בה דישה שלי אסור משום אמירה לעובד כוכבים שהרי עשה מלאכת איסור בדבר של ישראל ול"ד להא דתניא במכילתא דבמלאכת העובד כוכבים ליכא משום אמירה לעובד כוכבים דשאני התם שאינו עושה בשל ישראל עכ"ל ואפשר לכוון גם דבריהם כן ומ"מ נתבאר לך מדברי התוס' והאגודה והרא"ש והנ"י דאפילו העובד כוכבים עשה להנאת עצמו אסור בדבר של ישראל ודלא כהגהת מרדכי שכתב הרב וכן משמע ממ"ש הרמב"ם ס"פ י"ז מהלכות איסורי ביאה והמחבר בא"ע ס"ס ה' אסור לומר לעובד כוכבים לסרס בהמה שלנו כו' משמע אפי' אין לו הנאה בזה אסור כיון שהיא בהמה של ישראל:
ה סָעִיף מז כגון שור הבר כו' מותרים. תימה דלעיל סימן כ"ח ס"ד כתב הרב והעט"ז די"א השור הבר מין חיה וא"כ פשיטא דאסור עם השור וכדמוכח במשנה וירושלמי ופוסקים והיאך סתם כאן כדברי המחבר וכן העט"ז העתיק כאן דברי המחבר וצ"ע:
ו סָעִיף מז מותרים. ובתוס' יום טוב פרק ח' מהלכות כלאים אמתניתין דשור הבר מין בהמה ורבי יוסי אומר מין חיה ופירש הרמב"ם וברטנורה מין בהמה וחלבו אסור ואינו טעון כסוי כו' וכתב דאלו לענין כלאים לא נ"מ דכל שני מינים אפילו שניהם מין בהמה או חיה אסורים זה עם זה כדתנן לעיל כו' עכ"ל ולא עמדתי על סוף דעתו דהרי בירושלמי ורמב"ם והט"ו ושאר פוסקים מבואר דנ"מ לענין כלאים ול"ד לשני מינים דהכא מין א' הוא וכדאיתא בירושל' וברטנורה ופוסקים שעיקרו מן היישוב היה אלא שברח למדבר ונעשה שור הבר וכמ"ש הרמב"ם וט"ו מין שיש בו מדברי וישובי כו' וזה פשוט והא דפירש הרמב"ם והברטנורה לענין חלבו וכסוי היינו משום דלישנא דמתניתין דשור הבר מין בהמה משמע דנ"מ נמי לענין מידי אחרינא דאל"כ הל"ל שור הבר מותר עם השור וכדתנן לעיל מיניה בהאי לישנא וק"ל:
ז סָעִיף מח הכוי. הוא ספק בהמה או חיה:
ח סָעִיף מט אם היו אמותיהן מין אחד מותר. כשאביהן מין אחד כגון שאביהן מין סוס דהשתא שרי ממ"נ אי אין חוששין לזרע האב א"כ שניהם הם חמור ואי חוששים לזרע אב א"כ יש בשניהם שני צדדים ולא אמרינן אתי צד סוס דהאי ומשתמש בצד חמור דהאי ואתי צד חמור דהאי ומשתמש בצד סוס דהאי אלא אמרי' מסתמא הכל שוה ואתי צד סוס ומשתמש בצד סוס וצד חמו' ומשתמש בצד חמור:
ט סָעִיף מט אע"פ שאבותיהן מין א'. צ"ע דאיפכא הל"ל אע"פ שאבותיהן שני מינים אסור ולא אמרי' דאתי צד סוס ומשתמש בצד סוס וצד חמור ומשתמש בצד חמור דדילמ' אין חוששין לזרע האב ולזרע האם ודאי חוששין אם כן הוי כלאים ממש אבל השתא דאבותיהן מין אחד אפילו תימא ודאי חוששין לזרע האב אסור דהא בא' אין כאן שני צדדין וליכא למימר אתי צד זה ומשתמש בצד זה וצ"ל דה"ק אע"פ שאבותיהן מין אחד ולפי הנראה לעין אין כאן כלאים כ"כ מכל מקום אסור ודוחק:
י סָעִיף מט אפילו על מין אמו. דדילמא חוששין לזרע אב ואתי צד אב ומשתמש בצד אם דבאם ליכא שני צדדים מיהו אין לוקין דדלמא אין חוששין לזרע האב וכ"ש שאסור להרכיב זה הנולד על מין אביו דלזרע האם ודאי חוששין ואפילו מלקות איכא בכה"ג:
יא סָעִיף מט כיצד פרד כו'. כלומר פרד הוא בא מסוס וחמור דוקא ואם כן פרד זה שאמו חמור ע"כ אביו סוס ולכך מותר להרכיבה על פרדה שאמה חמור שאביו ג"כ סוס וא"כ יש בכל א' ב' צדדים ולכך כשבודקין וידוע שאמן מין א' מותרין דאביהן ג"כ ממין א' דהיינו סוס או חמור:
יב סָעִיף נא ומשא של ישראל על העגלה כו'. דכיון דמשא של ישראל יש לחוש שיצעק על הבהמות:
יג סָעִיף נא ויש חולקין. אכולהו מילתא דלעיל קאי וס"ל כדעת הרמב"ם והמחבר (מיהו בב"ה ובכ"מ כתב שדעת הרמב"ם אינה מוכרחת כן עי"ש) דאפי' באינן קשורים אסור למשכן או להנהיגן כאחד. וכתב ספר ב"ה בשם א"ח היהודים הצדין בעוף הנקרא אשפרוי"ר אין להם לקשור בחבל שהעוף נקשר בו בתפוס מן האוכף מן הסוס שהן כלאים ע"כ:
א סָעִיף ב ומותר לומר לעובד כוכבים לזרוע לו כו'. לכאורה משמע דלישראל קאמר וכן כתב הטור אליבא דהרמב"ם וק"ל הא גבי כלאי הכרם בח"ל פסק בסוף סימן רצ"ו דדוקא בעובד כוכבים קטן מותר ולא בגדול ואע"ג שהוא דרבנן וכאן באיסור כלאי זרעים שהוא דאורייתא בא"י התיר בסתם לכל עובד כוכבים ועוד קשה מ"ש מסירוס דפסק בא"ע סימן ה' סעיף י"ד דאסור לעשות ע"י עובד כוכבים וכ"פ רמב"ם פ' ט"ז דאיסורי ביאה. והיינו מדמצינו בפרק הפועלים (בבא מציעא דף צ') דבעי' דלא איפשטא היא באיסור אמירה לעובד כוכבי' באיסור לאו ואמאי התיר כאן ע"י עובד כוכבים ותו דבפרק א' דכלאים כתב הרמב"ם בהדיא ואסור לישראל להניח לעובד כוכבים שירכיב אילנו. ואפשר דס"ל לרמב"ם כל מה דאסור אפילו בח"ל הוה חובת הגוף בזה אסור אפי' אמירה לעובד כוכבים משא"כ בכלאי זרעים דאין איסור אלא בא"י לא הוה חובת הגוף ומותר בו אמירה לעובד כוכבים ונראה דה"ק כאן שמותר לומר לעובד כוכבים שיזרע לצורך עצמו של עובד כוכבים אבל לא לצורך ישראל וכן מצאתי בכ"מ פ"א דכלאים בשם הר"י קורקוס ז"ל ובהא ניחא נמי קושיית הטור למאי נ"מ יאמר לו שיזרע בשדה ישראל דהא אסור לקיימן אח"כ וא"ל דלצורך עובד כוכבים פשיטא דמותר. יש לומר דעיקר הטעם דאסור לזרוע לעובד כוכבים הוא משום דאין קנין לעובד כוכבים בא"י אם כן ה"א דאף אמירה לעובד כוכבים בשלו אסור כיון דהקרקע הוה של א"י ה"ל כאלו אומר לעובד כוכבים לזרוע כלאים בשל ישראל קמ"ל דמותר:
ב סָעִיף ג למאכל אדם. לאו דוקא אדם אלא הוא הדין מאכל בהמה כמ"ש בסימן רצ"ו סעיף י"ד דאין מקיימין מה שראוי למאכל בהמות אלא לא אתי לאפוקי כאן אלא השייך לרפואה כמ"ש בסיפא:
ג סָעִיף ז אבל אם נתכוין לערב זרע בזרע אחר או לזרוע הב' מינים כו' כצ"ל. וקשה ממ"ש בסעיף ה' אסור לזרוע את המעורב עד שימעט כו' וכי ממעט מיהו שפיר דמי ובירושלמי מוקי לההיא דמותר כשנתערבו דרך מכנס פי' בשעת כינוס התבואה נתערב שלא מדעתו ופי' הראב"ד דאם היתה כוונתו לאכילה ונמלך לזורעה ימעט ודיו ומה שאמרו במתכוין אפילו חטה א' אסור היינו במתכוין בשעת כינוס התבואה לזורעה ע"כ ובכ"מ פי' דלעיל נפל שלא במתכוין ונתערב ואח"כ בשעת הזרע לא ניחא ליה שיצמח אותו המין שנתערב אבל אי הוה ניחא ליה בשעת נפילה או אח"כ ודאי אסור אפי' בחטה א' וזה פשוט:
ד סָעִיף ח מפני מראית עין. והא דאמרינן בסעיף ב' ואם קיימן אינו לוקה משמע דמכל מקום איסור מן התורה יש בדבר התם מיירי דניחא ליה בקיום והכא אמר אף דלא ניחא ליה בקיומן מ"מ אחרים יאמרו דניחא ליה בכך:
ה סָעִיף מב רצז II א היו מכין אותו מכת מרדות. משמע דמדרבנן עביד איסורא וזהו שכתב הטור אבל איסורא איכא ולא כמ"ש בפרישה דאיסור דאורייתא הוא שהוקשה לו אי מדרבנן הא בלאו הכי יש איסור לראות כשנזקקין בהמות זה לזה וזה לאו קושיא כלל דמפני איסור הרהור אין כאן מכת מרדות דאין בזה איסור כלל רק גדר קדושה מי שרוצה להתקדש עצמו וראיה שלבעל תשובה שעבר על ניאוף הזהירו בזה שלא יסתכל בשעה שבהמות או עופות נזקקין זה לזה:
ו סָעִיף מד ב אסור לישראל ליתן בהמתו לעובד כוכבים כו'. לא אמרו כאן שאם עבר ועשה כן שימכור הבהמה כמו שאמרו גבי סירוס בהמה בא"ע סי' ה' דשם מצוי האיסור בכל יום גבי עובד כוכבים אבל כאן מילתא דלא שכיחא לא גזרו בו קנס כנ"ל ועיין מ"ש בסי' שקודם לזה ס"ב:
ז סָעִיף מה ג הנולד מהם מותר כו'. נראה פשוט דכ"ש הנרבעת עצמה דמותרת באכילה במין טהור דבתמורה דל"א איתא שם מחלוקת לענין הנרבעת שנתעברה אחר שנרבעת לענין היתר הולד לגבוה ומאן דמתיר שם הוא מטעם זה וזה גורם דהיינו שהולד נוצר ע"י אב שהוא מותר א"כ כיון שהתירו כאן הנולדים שבהם אין שייך זה וזה גורם דהא שניהם גורמים לאיסור שהולד נוצר באיסור אפ"ה מותר כ"ש האם ותו דאיסור רביעה אינו אלא לגבוה וכן איתא להדיא בפ"ב דקדושין דף נ"ז דנרבע שרי להדיוט וכן מבואר להדיא בתוס' בתמורה דף ל' ד"ה אבל נרבעו כו' וכתבתי זה לפי שראיתי מורה אחד שאסר תרנגולת אחת שנרבעה מאינה מינה ולא יפה עשה:
ח סָעִיף מז ד והרמך. הוא מלשון בני הרמכים:
ט סָעִיף נא ה או הנהיגם כאחד. זה לשון הרמב"ם ולכאורה משמע שבשביל הנהגה לחוד חייב אפילו אם אין להם שום מלאכה ביחד או משא שום דבר אבל אינו כן כמבואר בדברי התוס' והרא"ש בפרק במה בהמה הביאן ב"י בסי' זה על מה שאמרו בגמרא ואדם מותר עם כולן כו' והקשו אפי' יהא אדם נמי אסור תקשה דמה כלאים שייך כיון שאינו מושך בעגלה וקרון דהא בשבת איירי וא"ל דאסור להנהיג אפילו לא ימשוך שום דבר דא"כ יהא אסור להוליך ולהזיז ממקומו שור פסולי המוקדשי' דחשיב כשני מיני' בפ' בתרא דמכות וי"ל דבלבד שלא יכרוך בחול קאמר ומיירי שמושכים שום דבר א"נ י"ל דחשיב משיכה מה שנושאים החבלים וכן מוכח בירושלמי שבשביל משא החבלים הוה החיוב עכ"ל וא"כ גם כאן שכ' הרמב"ם או הנהיגם כאחד פירושו שעושים שום מלאכה או משא החבל שנושאים ביחד גם בפירוש המשנה בפ"ח דכלאים כתב הרמב"ם דמה שאמרו המנהיג בכלאים חייב היינו שיש שם עגלות שנמשכות על ידיהם אלא שהרמב"ם ס"ל אפילו אם אין הכלאים קשורים ביחד אסור כשעושין מלאכה ביחד והרא"ש ס"ל דוקא כשהם קשורים ביחד וכן סיים הטור בשם אבי העזרי שאין צד איסור בדבר בהנהגה עד שיעשה מלאכה בשניהם ביחד וע"י קשירה עכ"ל אלא שראיתי למו"ח ז"ל שתמה על הטור שאומר שבלא מלאכה מותר אף בקשורים יחד שזה אינו דבקשורים יחד אע"פ שאין עושין בהם מלאכה אלא הנהיגן יחד ודאי אסור לד"ה כדתנן בפ"ח דכלאים המנהיג סופג את המ' כו' והאריך בזה לפרש דברי הטור דאז על ידי קשירה קאמר וכל זה אינו כמו שמבואר מדברי התוס' והרא"ש והרמב"ם כמו שכתבתי. וכיון שהאיסור הוא משום משוי החבל כמו שזכרנו נראה שאין לקשור ב' מיני עופות בחד חבל כדי שלא יברחו דהא כשמנענעים עצמם כדרך העופות שמזיזים עצמם ממקום למקום אפילו כשהם כפותים ואז נושאים חוט המשיחה שנקשרים בהם דהא גם בב' מיני עופות יש כלאי' כדאיתא סוף (מרובה) [הפרה] והעולם אינם יודעים להזהר מזה:
י סָעִיף נא ו ולכן מותר לרוכב וכו'. זה דעת הרא"ש ונ"ל שיש לאסור לישב בעגלה שהפרה קשורה בה והסוס מוליך את העגלה ויש למחות ביד הקצבים העושים כן ובדרישה למד זכות על הקצבים שאין עושין כן אלא לפי שעה באקראי בעלמא וחס ליה לאותו צדיק לומר כן דכאן הוא איסור דאורייתא ומה לי לפי שעה או לזמן מרובה על כן אין לסמוך על אותה הג"ה שהביא בדרישה בשם הר"ח כלל להתירה ויש למחות ביד הקצבים מלעשות כן כנ"ל:
יא סָעִיף נה ז עגלה המושכת בקרון. פי' הרא"ש ור"ח דרך עגלה למשוך בקרון ואסור לקשור סוס בין בצדי הקרון בין מאחריו כדי ללמדו למשוך כו' והרמב"ם פירש במשנה פרק ח' דכלאים דעגלה היינו עגלה קטנה שיושב בה אדם והיא נמשכת על ידי הקרון שנקשרה בו והסוסים מוליכים הקרון ע"ש:
א סָעִיף ז נתכוין. כ' הט"ז וא"ל ממ"ש בס"ה דאסור לזרוע את המעורב עד שימעט כו' וכי ממעט מיהו שפיר דמי דכבר פי' בכ"מ דלעיל מיירי שנפל שלא במתכוין ונתערב ואח"כ בשעת הזרע לא ניחא ליה שיצמח אותו המין שנתערב אבל אי הוה ניחא ליה בשעת נפילה או אח"כ ודאי אסור אפילו בחטה אחת:
ב סָעִיף ב מפני מראית עין. והא דאמרינן בס"ב ואם קיימן אינו לוקה משמע דמ"מ איסור מן התורה יש בדבר התם מיירי דניחא ליה בקיום והכא אמר אף דלא ניחא ליה בקיומן מ"מ אחרים יאמרו דניחא ליה בכך עכ"ל [הט"ז]:
ג סָעִיף מא סימן רצז (א) - דיני הרבעת והנהגת כלאי בהמה בבהמה. כ' הש"ך משמע אפי' [טהורה] עם טהורה לוקה והוא דעת הרא"ש והטור דלא כהרמב"ם שסבירא ליה דאינו לוקה בזה אלא מדרבנן עכ"ל:
ד סָעִיף מג דעבדי. גירסת הש"ך ובמקום וכו' לפריצותא דעבדי אסור ור"ל במקום שאינם בני תורה או במקום דאיכא למיחש לפריצותא דעבדים שסתמן פרוצים הם ויש לחוש שירביעום בידים עכ"ל:
ה סָעִיף מד אסור. כתב הט"ז ואם עבר ועשה כן א"צ למכור בהמתו לעובד כוכבים ול"ד לסירוס בהמה כמ"ש בא"ע סימן ה' דשם מצוי האיסור בכל יום גבי עובדי כוכבים אבל כאן הוא מילתא דלא שכיחא לא גזרו בו קנס:
ו סָעִיף מד עצמו. והש"ך כתב דמשמע מהרמב"ם והרא"ש ושאר פוסקים דאפילו העובד כוכבים עשה להנאת עצמו אסור בדבר של ישראל ע"ש:
ז סָעִיף מה באכילה. כ' הט"ז נראה פשוט דכ"ש הנרבעת עצמה דמותרת באכילה במין טהור (וע"ל סימן קנ"ג) וכתבתי זה לפי שראיתי מורה א' שאסר תרנגולת אחת שנרבעה מאינה מינה ולא יפה עשה עכ"ל:
ח סָעִיף מז הבר. כ' הש"ך תימה דלעיל סימן כ"ח ס"ד כתב הרב די"א שור הבר מין חיה ואם כן פשיטא דאסור עם השור וצ"ע:
ט סָעִיף מט פרד. כלומר דכל פרד הוא בא מסוס וחמור דוקא וא"כ פרד זה שאמו חמורה ע"כ אביו סוס ולכך מותר להרכיבו על פרדה שאמה חמורה שאביה ג"כ סוס וא"כ יש בכל א' ב' צדדים אבל אסור להרכיבו על החמורה ומיהו אין לוקין עליו דדלמא אין חוששין לזרע האב עכ"ל הש"ך:
י סָעִיף נא הנהיגם. כתב הט"ז לכאורה משמע שבשביל הנהגה לחוד חייב אפילו אין להם שום מלאכה ביחד או משאוי שום דבר אבל לא משמע כן מכל הפוסקים וצ"ל דבאמת מיירי שעושים שום מלאכה או משא החבל שנושאים ביחד (שנמשכה על ידיהן) וכיון שהאיסור הוא משום משאוי החבל נראה שאין לקשור שני מיני עופות בחד חבל כדי שלא יברחו דהא כשמנענעים עצמם כדרך העופות שמזיזים עצמם ממקום למקום אפילו כשהם כפותים ואז נושאים חוט המשיחה שנקשרים בהם דהא גם בב' מיני עופות יש כלאים והעולם אינם יודעים להזהר מזה עכ"ל:
יא סָעִיף נא ישראל. דכיון דמשא של הישראל יש לחוש שיצעק על הבהמות ש"ך:
יב סָעִיף נא חולקים. וכתב בס' ב"ה בשם א"ח היהודים הצדין בעוף הנקרא אשפרוי"ר אין להם לקשור בחבל שהעוף נקשר בו בתפוס מן האוכף מן הסוס שהן כלאים עכ"ל ובט"ז כ' ונ"ל שיש לאסור לישב בעגלה שהפרה קשורה בו והסוס מוליך את העגלה ויש למחות ביד הקצבים העושים כן. ובדרישה למד עליהם זכות שאין עושין כן אלא לפי שעה באקראי בעלמא וחס ליה לאותו צדיק לומר כן דכאן הוא איסור דאורייתא ומה לי לפי שעה או לזמן מרובה עכ"ל:
יג סָעִיף נה בקרון. הרמב"ם פי' במשנה דהיינו עגלה קטנה שיושב בה אדם והיא נמשכת על ידי הקרון שנקשרה בו והסוסים מוליכים הקרון עכ"ל וע"ש:
א סָעִיף מא בין בבהמה. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל ומ"ש להושיב עוף טהור על ביצי עוף אחר אין בזה חשש כו' כ"כ גם התשב"ץ ח"ב סימן נ"ח וכתב הטעם שאין התרנגולת עושה אלא מעשה דברים המוסיפין הבל והמושיב תרנגולת על ביצי מין אחר כמטמין אותם בתוך מוכין ע"ש:
ב סָעִיף מד אסור לישראל. עש"ך ועיין בליקוטי פר"ח לי"ד שהשיג עליו [עיין בדגמ"ר ובתשובת חתם סופר סימן רפ"ח מ"ש בזה]:
ג סָעִיף מד להרביעה. עיין בתשובת ושב הכהן סי' ל"ו שהעלה דיש להחמיר לכתחלה שלא ליתן לעובד כוכבים בהמתו אם יודע שירביענה אפילו בלא אמירה משום לפני עור ע"ש:
ד סָעִיף מד אם לא שהעובד כוכבים עושה להנ"ע. עי' ש"ך סק"ד ועי' בתשו' חות יאיר סוס"י ק"נ שכתב דישראל שיש לו עץ מונח על שפת הנהר נראה דמותר לומר לעובד כוכבים ליקח בהמותיו להביא לו עצו לביתו אע"פ שיודע שאין לו רק סוס ושור ויקח שניהם כי אין היהודי נהנה מגוף האיסור והעובד כוכבים בעבידתיה טריד לצורך עצמו ואפילו אומר לו בפירוש קח סוסך ושורך והבא לי עץ או סחורה ממקום פלוני ואף שכתב הש"ך דאם גוף הדבר של ישראל אע"פ שהוא לצורך עצמו עושה אסור לא דמי דשם הישראל מקבל הנאה בדידיה מגוף האיסור דבהמתו נסתרסה או נרבעת או נחסמת ודשה תבואתו משא"כ הכא דהנאתו הוא הבאת מטלטליו הן שיהיה ע"י פרות או סוסים או כלאים ואע"פ שמצוה שיקח סוס ושור שלו מפני שיודע שאין לו זולתם לא מקרי נהנה מן האיסור עכ"ד ולע"ד דבריו צ"ע:
ה סָעִיף מט בודק בסימני אזנים. עיין בתשובת נו"ב תניינא חלק אה"ע סי' נ"ח וסימן ס"ו מ"ש בזה:
ו סָעִיף נא לא ילך הישראל. עיין בתשובת חות יאיר שם:
א סָעִיף א הזורע כו'. כת"ק בספ"א דכלאים ועבסי' שקדם ס"א:
ב סָעִיף א בא"י. קדושין ל"ט א':
ג סָעִיף א וא' הזורע כו'. אע"ג שפסק דלא כר"ע כמ"ש בס"ב ואם קיימן כו' אבל בזה מודה ת"ק וכמ"ש במכות כ"א ב' נמנו וגמרו כו' אי לאו דקלסך כו' אלמא לר' ינאי ור"י המחפה לוקה אפי' לרבנן ודלא כמ"ש במ"ק ב' ב' כולה ר"ע כו' דדוקא לרבה אצטריך לפרושי כן ולכן פסק הרמב"ם בפ"ח מה' שבת כרב יוסף וכן אמרינן בירושלמי רפ"ח דכלאים והביא הר"ש שם ירושלמי כתיב לא תזרע כו' אר"י ד"ה כו' כהדא כו' ושם אמר אר"י בשם ר' ינאי המחפה בכלאים לוקה א"ל ר' יוחנן ולאו מתני' היא כלאים בכרם איך אפשר כלאים ע"י חרישה לא במחפה והוה ר' ינאי מקלס ליה הזלים זהב כו' אר"ל בתר כל אילין קילוסיי יכיל אנא פתר לה כר"ע דר"ע אמר המקיים כלאים עובר בל"ת כלום אר"ע אלא לעבור שמא ללקות והכא ללקות אנן קיימין ור"ל דלרבנן אינו עובר אבל מ"מ אסור מדרבנן כנ"ל אבל לענין מלקות ע"י מעשה ל"פ כלל:
ד סָעִיף א בין כו'. כמ"ש במכות שם בהדי דאזיל והיינו ע"י חרישה ברגלו או בכלי וכן בירושלמי הנ"ל ע"י מעשה כו':
ה סָעִיף א ואחד כו' אבל כו'. עבסי' שקדם סי"ב:
ו סָעִיף ב אסור כו'. ע"ש ס"א ואין עודרין כו' ובתוספתא ספ"ב דכלאים וירושלמי סוף ערלה אין עושין עם העובד כוכבים בכלאים בין בכלאי הכרם בין בכלאי זרעים אבל עיירות המובלעות בא"י כגון בית ענה אימה וחברותיה עושין עמהם בכלאים וע"ש בירושלמי:
ז סָעִיף ב ומותר לומר כו'. מ"ש הכ"מ בשם הרי"ק לו היינו לצורך עובר כוכבים אין הלשון משמע כן ועבסי' שקדם סעיף ס"ט ואם אמר אלא דס"ל שאין איסור אמירה לעובד כוכבים אלא בשדהו של ישראל וכמ"ש בסירוס בפי"ו מהא"ב דוקא בהמתו אבל לזדוע בשדהו של עובד כוכבים אף לצורך ישראל מותר וז"ש ואסור לקיים בשדהו אבל בשדה ישראל אפי' לקיים אסור וכ"ש לזרוע דאמירה לזרוע לא גרע מקיום ולמד ממ"ש בב"מ צ' א' חסום פרתי ומשמע בתבואה של ישראל כמש"ש בתוס' ד"ה חסום ואפ"ה דוקא פרתי וה"ה כאן אפי' לצורך ישראל: (ליקוט) ומותר לומר לעובד כוכבים כו'. עסי' רצ"ז ס"ד ובא"ח סי' ש"ז סכ"א (ע"כ):
ח סָעִיף ב ואסור כו'. מתני' דפ"ח דכלאים ואפי' לת"ק וכנ"ל ואף שבע"ז ס"ד משמע דלרבנן מותר היינו בשדה של עובד כוכבים:
ט סָעִיף ב ואם כו'. כת"ק וכנ"ל ולמ"ש בס"א אף לר"ע אינו לוקה כמ"ש בירושלמי אלא שבגמ' דידן במכות לא משמע כן אבל מ"מ כיון דקי"ל דלאו שאב"מ אין לוקין עליו דין זה הוא אליבא דכ"ע:
י סָעִיף ג אין אסור כו'. ירושלמי ריש כלאים והביאו הר"ש שם חטין וזונין דבר כו' וכן פי' הראב"ד מ"ש במתני' הארוס כו' ובתוספתא וירושלמי במיני זרעים ודשאים שאינן כלאים הכל בכה"ג (עבסי' שקדם ס"ק ז'):
יא סָעִיף ג הזרעונים כו'. פ"ב מתני' ב' וער"מ שם ומ"ש וזרע הפשתן כו' ג"כ מתני' שם הפשתן כו':
יב סָעִיף ד כשיזרעו כו'. בזה תי' מ"ש בכל המכלתין הנוטע ירק בכרם הכל בירק שהכל נקרא ירק:
יג סָעִיף ד ויש כו'. פ"ג מתני' ב' ועסל"ד:
יד סָעִיף ה או יוסיף כו'. ירושלמי שם והביאו הר"ש שם:
טו סָעִיף ה ואם זרע לוקה. צ"ע דהא בירושלמי שם אמרינן לא כן אר"א בשם ר"י כו' ברם כו' מפני מראית העין ועוד הא אמר שם דמיירי בשלא נתכוין לערב ולזרוע וכמ"ש בס"ז:
טז סָעִיף ו לפיכך כו'. ירושלמי שם שלשת רביעין פשתן אוסרין בסאה היאך עבידא אתר דזרע רובע דחטין זרע תלתא רובע דכיתן:
יז סָעִיף ז בד"א בשלא כו'. ירושלמי שם והביא הר"ש שם:
יח סָעִיף ח הזורע כו'. כ"מ שם במתני' ה' וכמ"ש בס"ט וכן בפ"ק דמ"ק (ו') ובירושלמי שם והביאו הר"ש שם מתני' א' ירושלמי אנן תנינן כו' וחסר שם אחר שאמר אחד מכ"ה א"ר יוסי בר בון בין כמ"ד שיש בה בין כמ"ד שנפל לתוכה אחד מכ"ד מאי כדון מ"ד כו':
יט סָעִיף ח בין כו'. שכאן אין חילוק וז"ש במתני' א' מכ"ד בנופל כו' ובמתני' א' אמר שיש בו דבתלוש הוא ולכן אמר בד"א כו':
כ סָעִיף ט ובמה כו'. כתי' בתרא בב"ק:
כא סָעִיף יא הטומן כו'. ירושלמי והביאו הר"ש שם:
כב סָעִיף יא אם היו כו'. דלא כפירש"י (בשבת ובעירובין) דמשום שבת נקטה:
כג סָעִיף יא העלין. כמ"ש במתני' דלא כר"ה גאון והביאו הר"ש שם ותוס' דשבת נ' ב':
כד סָעִיף יא שהרי כו'. ירושלמי שם חזקיה אמר ל"ש אלא לפת וצנונות הא שאר דברים לא ר' יוחנן אמר לא שניא היא לפת היא צנונות היא שאר דברים מה אנן קיימין אי משום זרעים באילן ל"ל גפן וצנונות אפי' שאר כל הדברים באילן אי משום שאינו רוצה בהשרשתן ל"ל לפת וצנונות אפי' שאר כל הדברים מן מה דתני ר' חייא כגון אגודה של לפת ואגודה של צנונות הוי משום שאינו רוצה בהשרשתן:
כה סָעִיף יב שדה כו'. כפי' שם אבל הראב"ד השיגו ופי' כפי' הר"ש:
כו סָעִיף יג כמו כו'. ירושלמי והביאו הר"ש שם וכ"ה בתוספתא ספ"א:
כז סָעִיף יג ואם הוריד כו'. תוספתא וירושלמי שם ושם ואם צמחה והוריד בהמתו לתוכה וקרסמה ה"ז מותרת:
כח סָעִיף טו כיצד הלפת כו'. ירושלמי פ"א והביאו הר"ש שם מתני' ה':
כט סָעִיף טז מרובע. תוספתא והביא הר"ש שם תניא כו' בין כו' ומפרש דמ"ש בין כו' קאי גם אתבואה ומ"ש ומחצה ל"ד אלא וחומש שכן עולה החשבון וער"מ שם ואמר בירושלמי שם ובלבד שלא תהא חבושה מד' רוחותיה ועכ"מ:
ל סָעִיף טז ואם לא היה כו'. ירושלמי ספ"ק שני מינין בבקעה שני מינין בחורבה שני מינין וחילקן גדר ר' יוחנן אמר פטור רשב"ל אמר חייב כו' מתני' פליגא על ר"י הזורע חטה ושעורה כא' ה"ז כלאים פתר לה בנתונים בתוך ששה על ששה דאר"י אינו חייב עד שיהו ששה על ששה מוקרחים בתוך שדה תבואה או מוקפת גדר כהדא ר' יהודה אמר אינו כלאים א"ר זעירא ר"י כדעתיה דרי"א בשדה ירק טפח א"ר יוסי מאן דבעי מקשיא על הדא דר"ז יליף הדא דר"י מן דרבנן כמה דרבנן אמרין באיסור בית רובע ללקות ששה על ששה כן רי"א באיסור ששה על ששה ללקות טפח ומפרש הרמב"ם דה"ק ר' יוסי שיש להקשות על ר"ז דר"י ל"פ על רבנן במ"ש בירקות טפח כמה דרבנן כו' ורבנן מודי ליה אבל במ"ש כאן בתבואה אינו כלאים ע"כ לא תליא בזה ודלא כראב"ד שכתב דוקא לר' יהודה וז"ש בסי"ז ואינו כו':
לא סָעִיף יז מרובע כו'. שם כנ"ל אבל בפ"ט דשבת פ"ה ב' אמרינן דוקא משום ראש תור כו':
לב סָעִיף יח או דלעת. מתני' ספ"ג ובתבואה כו':
לג סָעִיף כ ואצ"ל שאם כו'. שבת פ"ה ב' וכמש"ש דוקא בקשואין ודלועין דאיכא שראכא:
לד סָעִיף כג ולא נתכוין זה כו'. ירושלמי והביאו הר"ש שם מה אנן קיימין כו':
לה סָעִיף כד שמותר להקיף כו'. כר"י בירושלמי שם והביא הר"ש שם מתני' דר"י כו' וכ"ה בתוספתא פ"ב:
לו סָעִיף כו ותלם בין כו'. כ"מ בשבת שם שאמר איתביה כו' וכמ"ש בסי"ט שאין ירקות מותרין אלא בהרחקת תלם:
לז סָעִיף כו מפני כו'. בשבת שם:
לח סָעִיף כז ומבדיל כו'. כנ"ל ומ"ש בירושלמי והביא הר"ש שם מה ביניהון סמיכה. היינו כה"ג:
לט סָעִיף לא וכן אם כו'. ירושלמי והביא הר"ש שם וכ"ה בתוספתא פ"ב:
מ סָעִיף לב ומיצר כו'. ירושלמי והביא הר"ש שם:
מא סָעִיף לג ומה בין כו'. ירושלמי שם רבי אומר מתחיל בית רובע ומיצר והולך עד ג' תלמין של פתיח ולית ליה לרבי תבואה בתבואה בית רובע תמן במרובע כאן במישר ול"ל לרבנן מישר א"ר יודן סוף מישר לרבי תחלת מישר לרבנן:
מב סָעִיף לד מיני כו'. שם מתני' ב' וכמ"ש בסל"ז:
מג סָעִיף לד וירחיק כו' אבל יותר כו'. עבפי' שם והוא תמוה מאד לפי פי' מה היא שאמרו בשבת וקים להו לרבנן הא לפי פי' אין ענין כלל ליניקה וכן אין ענין כלל לערוגה ששה דוקא אפי' ברביע טפח וכן במ"ש גבול גבוה ל"ל כלל לגבוה וכן מ"ש גבול שהיה כו' ונתמעט ועוד קושיות גדולות עליו ועמ"ש בפי' שם:
מד סָעִיף לה בד"א כו'. כמש"ש גזירה שמא כו' וכמ"ש בסל"ו:
מה סָעִיף לה ואם כו'. ס"ל דרב ושמואל לא נחלקו אלא בפי' דמתני':
מו סָעִיף לז היתה הערוגה כו'. ירושלמי שם תנינן ה"ל גבול גבוה טפח זורעין בתוכה י"ג זרעונין ג' על כל גבול וגבול וא' באמצע ניתני ששה באמצע תפתר שהגובלין ממעטין ששה אם כשהגובלין ממעטין ששה בדא תנינן רי"א ששה באמצע וקיימנוהי כו' כהדה תני ר' חייא רי"א שמנה עשר אלמא ל"פ רבנן אלא כשהגובלין ממעטין ששה טפחים אבל כשהם חוץ לו"ט מודי לר"י דזורעין י"ח זרעונין וער"מ בפירושו היאך זורעין הי"ח זרעונים אבל הר"ש גורס ניתני חמשה ושיטה אחרת לו ולהרא"ש ע"ש ושם:
מז סָעִיף לט הרוצה כר'. ערש"י שם ד"ה ועוגל כו' ותוס' שם ד"ה אמר ר"י כו' שפי' בע"א:
מח סָעִיף מא סימן רצז II א שאינו מינו. ירושלמי ריש כלאים והביאו הר"ש שם שדך לא תזרע כו' בהמתך לא תרביע כלאים הייתי אומר אפי' כו' [וגמ' דב"מ צ"א א' אילו נאמר כו' ושמ א"ר מין במינו מותר כו'] וכ"מ במתני' ו' שם ובב"ק נ"ה א' וש"מ:
מט סָעִיף מא ב בין כו'. מתני' וגמ' שם נ"ד ב' אי כלאים כו':
נ סָעִיף מב ג אינו לוקה כו'. דשמואל לענין מלקות קאמר ממ"ש במנאפים כו':
נא סָעִיף מב ד אבל אם כו'. כ"מ בירושלמי רפ"ח יכול לא יעמוד זכרים אצל נקבות ונקבות אצל זכרים ת"ל בהמתך לא תרביע כלאים אין אסור אלא להרביע אבל מעמיד זכרים אצל נקבות ונקבות אצל זכרים וכי מה עשה מעשה לא כשהוא מטיל ולפי דעתו הוא מטיל ר"ל שהבהמה עושה ע"ד עצמו משמע דמעשה מ"מ אסור:
נב סָעִיף מג ה מותר כו'. ב"מ שם וירושלמי הנ"ל:
נג סָעִיף מג ו ואם ראה כו'. ירושלמי הנ"ל ולפי דעתו כו':
נד סָעִיף מג ז ובמקום כו' דעבדי אסור כו'. גמ' שם ור"ל מש"ש ופשטי לאיסורא דלא כהלכתא משום פריצותא דעבדי וכמש"ש ב' ברב אשי:
נה סָעִיף מד ח וכן כל כו'. ר"ל לא מיבעיא בהרבעה דב"נ מצווה עליה כמ"ש הרמב"ם פ"י מה' מלכים הלכה ו' וכ"כ בדרישה. וש"ך שגה בזה וטעמו של הרמב"ם משום דשמואל ס"ל כוותיה ועכ"מ שם שכ' דמ"ש ז' מצות היינו שב"נ נהרג עליה ע"ש (וע"ל סי' רצ"ה ס"ק ד'):
נו סָעִיף מד ט אם לא כו'. בשל עובד כוכבים דוקא כמ"ש תוס' שם ד"ה חסום במסקנא דאסור לומר הילך כו' וכ"פ הרא"ש שם וכמ"ש בא"ח בסי' ש"ז סכ"א וכ"כ נ"י שם דחסום פרתי ודוש תבואתך וחסום פרתך ודוש תבואתי אסור וכתב לא דמי להא דתניא במכילתא דבמלאכת עובד כוכבים ליכא משום אמירה לעובד כוכבים שבות דאינו עושה בשל ישראל וכמ"ש בא"ח שם ולא קאי אמ"ש בש"ע אסור כו' דשם בלא"ה אפי' בשל עובד כוכבים אסור כנ"ל דב"נ מצווה עליו:
נז סָעִיף מה י מי שעבר כו' מותר באכילה. חולין קט"ו א' ואימא כלאי כרם כו' איתקוש כו' ואמר מותר בהנאה לאפוקי ממ"ש בירושל' ובתוספתא בשם איסי בן עקביא והביאו הר"ש סוף מתני' א' ועברפ"ה דחולין א"ר אבא לשמעיה כי מעיילת כו':
נח סָעִיף מו יא כל כו'. מתני' פ"ק דכלאים וכמש"ו:
נט סָעִיף מו יב ומתעברין כו'. מתני' רפ"ח כלאי בהמה מותרין כו' ואינן כו':
ס סָעִיף מז יג מין כו'. למד מהא דלמטה הרמך כו' וזה פי' מש"ש והרמך מותר ר"ל עם הסוס ובב"ק שם אווז ואווז כו' מ"ט כו' זה כו' הלא"ה מותר וכמ"ש למטה ובירושלמי שם שור עם שור הבר אינן כלאים זה בזה ודלא כר' יוסי כו' אווז עם אווז מדבר כלאים כו':
סא סָעִיף מז יד כגון שור הבר. כת"ק שם מתני' ו' ומש"ל סי' כ"ח ס"ד ויש מסתפקין כו' היינו שמסתפקין בו באיל הבר דאמרינן בחולין פ' א' כוי זה איל הבר וש"ע ס"ל שהוא שור הבר ועמש"ש:
סב סָעִיף מח טו ואין לוקין כו'. בגמ' שם ולמלקות כו':
סג סָעִיף מט טז הנולדים כו'. זהו לד"ה:
סד סָעִיף מט יז ואם היו כו'. כר"י כמ"ש בחולין שם א"ר אבא כי מעיילת כו' וכן כל הני אמוראי שם דיהבי סימנים להו ובסוף כתובות קי"א ב' איפסיק בהדיא כר"י יצחק ושמעון כו' ודלא כשמואל בחולין שם דיחידאה הוא נגד כל הנך:
סה סָעִיף מט יח אע"פ שאבותיהם ג"כ שני מינין כצ"ל וכמ"ש בגמ' אבל חכ"א כל מין פרדות כו' והאי בר כו' אבל אבותיהם מין א' האחד אינו כלאים ופשיטא שאסור אפי' למ"ד חוששין לזרע האב אלא צ"ל כנ"ל וכמש"ו אבל פרד כו':
סו סָעִיף מט יט כיצד כו'. גמ' שם:
סז סָעִיף מט כ ואסור להרכיבו אפי' כו'. כנ"ל ואסור כו' אפי' על מין אמו ומפרש כאן לכל ג' בבות הנ"ל:
סח סָעִיף נ כא (ליקוט) אסור. ולא קאמר לוקה משום דהרמב"ם כתב דאינו לוקה אלא דוקא טהורה עם טמאה ועבפי' שם מתני' ב' אבל הרא"ש הקשה עליו וסתר דבריו בראיות מוכרחות ע"ש וכן דעת כל הפוסקים (ע"כ):
סט סָעִיף נא כב או הזורע. בספרי שם אין לי אלא חורש מנין לרבות הדש כו':
ע סָעִיף נא כג (ליקוט) או הנהיגם כו'. אבל הרא"ש בה"ק ובפ"ה דשבת כתב דוקא שמושך משוי בגופו ע"ש ושם וכ"כ תוס' במכות כ"ב א' ד"ה המנהיג כו' ע"ש (ע"כ):
עא סָעִיף נא כד דבכל האיסורין. כמ"ש בשבת נ' ואי ר"ש כו' נזיר כו' ובזבחים צ"א ב' ל"ק הא ר"י כו': (ליקוט) דבכל האיסורין כו'. כמ"ש בפ"ט וש"מ מוכרי כו' (ע"כ): (ליקוט) דבכל האיסורין כו'. דקי"ל הלכה כר"ש כמ"ש בפ"י דשבת (צ"ה א') ופ"י דעירובין והאידנא כו' וש"מ הרבה וכן בכל האיסורין וכמ"ש בבכורות ל"ד א' עד השתא כו' וע"ל סי' ש"א ס"ו בהג"ה וסי' שי"ג ס"ו (ע"כ):
עב סָעִיף נא כה אם אינו כו'. ערש"י בזבחים שם ד"ה הא ר"ש כו' ותוס' בשבת ק"ג א' ד"ה ל"צ כו':
עג סָעִיף נא כו וי"א דאינו כו'. הרא"ש בשם ראבי"ה ממ"ש במתני' שם אין קושרין כו':
עד סָעִיף נא כז וי"ח. שם בשם ר' אפרים ממ"ש בירושלמי ותוספתא הנ"ל איסי בן עקביא כו' ומה אם בבגדים כו' בהמה כו' ובגדים ע"כ בלא קשירה כמ"ש בשבת נ"ד א' וכ"מ בגמ' שם אילימא כלאים דאדם כו' אלא כו' אלמא אכלאים דאדם ל"ק מהתוכף כו' ובספרי דריש יחדיו דכלאי בגדים לתוכף כו' ויחדיו דחרישה לרבות דש ומנהיג כו' ולא קאמר ג"כ לתוכף וראיותיו מוכרחין ועברא"ש שם שיישבן ראבי"ה קצתן בדוחק. וכן פליגי אם צריך דוקא מלאכה דבשבת שם משמע דא"צ וראבי"ה הוכיח דצריך מלאכה מירושלמי דכלאים שם על מתני' אין קושרין את הסוס כו' תני ר"מ פוטר אם היה מסייע בין במעלה בין כו' והביאו הר"ש שם ור' אפרים דחה זה משום שאין מנהינן יחד שזה לפני הקרון כו' ודעת רש"י שם ד"ה אי נימא כו' כראבי"ה וכן תוס' שם ד"ה והתנן כו' והרא"ש שם ובירושלמי שם משמע כראבי"ה דאמר שם ר' ירמיה בעי קשרן בשערן מהו מה אנן קיימין אם בשקשרן בשערן כך אנו אומרים אסור להרכיב בהמה ע"ג חבירתה אם בשקשרו החבל בשערן נאמר מפני שנושאין החבל שבינתיים אלמא דוקא בשעת מלאכה ובקשרן דקשרן בשערן הם שניהם יחד:
עה סָעִיף נב כח עגלה כו'. ולא כתב לוקה משום דבפ"ק דב"מ (ח' ב') שמואל אפיך לה ופסק ר"י כשמואל אבל הרי"ף פסק כסתם מתני' וכת"ק וכן הרמב"ם משום דאותבינהו שם לשמואל טובא ושינויי דשנינהו דחיקי נינהו ונראה דעת הרא"ש בה' כלאים כדעת הרי"ף וכ"כ הטור אבל בפ"ק דב"מ פסק כשמואל [וכ"כ הטור בח"מ סי' קצ"ז בשמו] ולכן סתם כאן שבלא"ה אין נ"מ האידנא אבל בח"מ סי' קצ"ז ס"ג וס"ה וסי' רע"א (עמש"ש) פסק בש"ע כדעת רי"ף ורמב"ם דלא כשמואל:
עו סָעִיף נב כט וכן אסור להיות כו'. ער"מ בפירושו שם קרון כו' והוא אמר שהאיש כו' ילקה כל אחד כו':
עז סָעִיף נג ל אפי' מאה כו'. למד מהקודם הנ"ל:
עח סָעִיף נה לא מפני כו'. כר' יוחנן בירושלמי שם מפני שזה נושא עצלותו כו' והביאו הר"ש שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.