א אֵין קוֹבְרִין הַמֵּת בְּתַכְרִיכִים יְקָרִים, אֲפִלּוּ לְנָשִׂיא שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל.
ב נָהֲגוּ לִקְבֹּר בִּבְגָדִים לְבָנִים.
ג הָאִישׁ אֵינוֹ כּוֹרֵךְ וּמְקַשֵּׁר הָאִשָּׁה, אֲבָל הָאִשָּׁה כּוֹרֶכֶת וּמְקַשֶּׁרֶת הָאִישׁ.
ד מַעֲצִימִין עֵינָיו שֶׁל מֵת; וְאִם נִפְתַּח פִּיו, קוֹשְׁרִין לְחַיָּיו. וּפוֹקְקִין נְקָבָיו אַחַר שֶׁמְּדִיחִין אוֹתוֹ בְּמִינֵי בְּשָׂמִים. וְגוֹזְזִין שְׂעָרוֹ. הַגָּה: וְצִפָּרְנָיו. וּמְדִיחִים אוֹתוֹ הֵיטֵב בְּכָל מָקוֹם, שֶׁיְּהֵא נָקִי מִכָּל טֻמְאָה (בִּנְיָמִין זְאֵב), וְטָחִין רֹאשׁוֹ בְּבֵיצִים טְרוּפִים בִּקְלִפָּתָן, שֶׁגַּלְגַּל הוּא שֶׁחוֹזֵר בָּעוֹלָם (כָּל בּוֹ).
א סָעִיף א אין קוברין כו'. משום תיקון העולם שהעניים אינם יכולים לעשות כן וגם משום גסות הרוח והשחתה וכתוב בד"מ והגהת דרישה בשם נ"י פרק אלו מגלחין כל העושה תכריכין נאים למת מכירין בו שהוא מודה בתחיית המתים ותע"ב עכ"ל. ומיירי שהבגד פשתן יהא נאה וע"כ נהגו קצת לחזור אחר היפה אבל בחשובים יותר מדאי ודאי אסור:
ב סָעִיף ג האיש אינו כורך. משום הרהור אבל באשה ליכא הרהור כל כך:
א סָעִיף א יקרים. ובד"מ כתוב כל העושה תכריכין נאים למת מכירין בו שהוא מודה בתחיית המתים ותע"ב עכ"ל ומיירי שהבגד פשתן יהא נאה וע"כ נהגו קצת לחזור אחר היפה אבל חשובים יותר מדאי ודאי אסור ש"ך (ומיהו נראה הכל לפי מה שהוא אדם אם הוא משופע בעושר אין איסור להלבישו בפשתן חשוב דר"י קרא למנא מכבדותא א"כ מה שהוא כבוד למת ודאי מותר. ובפרט מה שכתבו המקובלים שמלבישין הנשמה בבגדי חופש כמו שמלבישין להגוף וראיה משתי רוחות דגמרא ברכות. ועוד כמה ראיות לזה וע"כ יזהרו שלא לשנות בלבישת המתים מן הנהוג כי מצינו שהמתים מקפידין ע"ז כדאיתא בס"ח ובס' החיים. ובס' מעבר יבק כ' אפי' ירקבו התכריכים לעולם הנפש תתלבש ברוחניותם ויש בני אדם שמצוים איזה דברים בעניני תכריכין ומצוה לקיים דברי המת אם אפשר ואם אינו נגד הדין. מעשה שחפרו המתים בבה"ק שלנו והפשיטום ערומים והיינו נוהגים כמ"ש בש"י ח"ב שאלה ק"ג ע"ש. אם שכחו להלביש איזה דבר מבגדי המת יניחו אותו על הארון ועיין בשו"ת ח"צ סימן מ"ז וכנ"י ס"ד. ובס"ח סימן תנ"א כ' כשיש דבר בעיר ב"מ מחפשין על אותן המתים שמא יש בהם שבלה הבגד פי' שנקברים בבגדים בלוים והוא סכנה או ידיו פשוטות וכו' וכל דבר שהוא משום פקוח נפש יכול לעשות למת עכ"ל):
א סָעִיף א בתכריכים יקרים. עבה"ט ומ"ש מעשה שחפרו המתים כו' דברי השבו"י אלו הבאתי לקמן סימן שס"ג סק"ח ועמ"ש שם בשם שו"ת ארבעה ט"א שחולק עליו:
ב סָעִיף ב [בבגדים לבנים. לשון הלבוש בבגדי פשתן לבנים. וכן הוא בטור בשם הרמב"ם ושם ברמב"ם פ"ד מהל' אבל משמע שגם החוט שתופרין בו יהיה ג"כ של פשתן ולא של מין אחר ע"ש. וז"ל ילקוט ראובני פ' מקץ דע שיש סוד גדול בלבישת בגד פשתן שכל הנפטר שנתלבש בבגדי פשתן אפילו נפטר בח"ל כל קטיגור נהפך לסניגור ומעלת לבישת פשתן בלא לבוש אחרת ואפילו תינוק שאביו מוחזק שמתו לו בנים הרבה ע"י לילית או רוח רעה תינוק זה בטוח מכל אלו בסגולת לבישת בגדים אלו וסגולת לבישת בגדי פשתן שלובש בגד פשתן לבדו ולא מין אחר עמו אבל נתערב מין אחר אפילו חוט א' פוסל בו כו' עכ"ל ועי' בס' צמח מנחם פ' שלח ובספר אהבת יהונתן פ' הנ"ל]:
ג סָעִיף ד [ומדיחים אותו. עי' בתשובת ח"ס סי' שכ"ח שנשאל אודות הלנת המתים יום או יומים ע"פ פקידות המלכות ורובם מתנוולים ואין רבים רוצים להתעסק בטהרה ולבישה אם יש להתיר לטהרו וללבשו מיד ולהלינו אח"כ ולשנות מנהגם מאז לסמוך הטהרה סמוך לקבורה מפני שדרכו להתנוול בכל שעה ממאכלות ומשקה רפואות והשיב הנה עיקר מנהג סיכה והדחת המת הוא במשנה שבת ס"פ כ"ג סכין ומדיחין וברמב"ם וטוש"ע א"ח סי' שי"א ומשמעות כולם שאין הדחה זו סמוך לקבורה כו' ואך כשאין הקבורה רחוק ממיתה שפיר דמי להמתין עד שעת קבורה מטעם שדרכו לחזור ולהתנוול אך באופי שנשתנה עתה ע"פ הפקודה אזי יש לרחצו ולטהרו ולהלבישו מיד ולכרוך על המלבושים סדין ושוב כשיצא בלעו מפיו יחזרו וינקהו סמוך לקבורה ויסירו הסדין המלוכלך ומלבושיו ישארו נקייה ע"ש]:
ד סָעִיף ד [וטחין ראשו. עי' בתשו' ח"ס סי' שכ"ז שכתב ע"ד למדן א' שהוקם לגבאי דח"ק ורוצה לשנות מה שנוהגין לזלף על אברי המת יין עם ביצים מעורבים ואמר שמצא בס' חכמת אדם שמכוער הדבר הנה חפשתי בס' ההוא ולא מצאתי אך הרי זילוף היין מבואר בירושלמי ספ"ב דשקלים שעושים זילוף על מטתו וביצים כתוב בס' מעבר יבק הגדול כו' ומאן ספון ומאן חשוב לבטל זה בשגם שנזכר ברמ"א ס"ס שנ"ב עכ"ל. ואני חפשתי בס' הנ"ל ומצאתי והוא בקונטרס מצבת משה סי' ח' אך גם הוא ז"ל לא כתב שמכוער הדבר רק על מה שנוהגין שטורפין ביצים במים וכ"א לוקח מעט מן המים ומזה על המת ואומרים שזהו וזרקתי עליכם כו' ע"ז כתב שזהו מחוקות העמים ומנהג מכוער מאד וראוי לבטלו אלא ירחצו בו ראשו ואין זה מכלל הטהרה כלל ע"ש. וכתב עוד בסי' ט' שם דמה שנהגו לקמוץ ידי המת ולתת לתוך ידו שבט עץ וקורין (געפליך) יש לבטל מנהג זה כי צריך שיהיו ידיו פשוטות ואם ירצו להחזיק במנהג יניחו אצלו הגעפליך ולא יכפופו האצבעות וע"ש בתשו' ח"ס שם שדעתו שלא לבטל מנהג זה ע"ש]:
א סָעִיף ב (ליקוט) נהגו כו'. אע"ג דבפט"ו דשבת (קי"ד א') א"ל ר' ינאי כו' בירושלמי (סוף כלאים ופי"ב דכתובות) אמרו ר' יאשיה מפקד אלבשוניה חוורין חפתין א"ל מה את טב מן רבך א"ל ומה אנא בהית בעובדוי. ר' ירמיה מפקד אלבשוני חוורין חפיתין יהבון כו' ומכאן נתפשט המנהג הכל בלבנים (ע"כ):
ב סָעִיף ד מעצימין כו'. פכ"ג רשבת (קנ"א ב'):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.