א אֵלוּ דְּבָרִים שֶׁהָאָבֵל אָסוּר בָּהֶם: בִּמְלָאכָה, בִּרְחִיצָה וְסִיכָה וּנְעִילַת הַסַנְדָּל וְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, וְאָסוּר לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה, וְאָסוּר בִּשְׁאֵלַת שָׁלוֹם וּבִכְבִיסָה, וְחַיָּב בַּעֲטִיפַת הָרֹאשׁ וּבִכְפִיַּת הַמִּטָּה, כָּל שִׁבְעָה, וְאָסוּר לְהַנִּיחַ תְּפִלִין בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, וְאָסוּר בְּגִהוּץ וּבְתִסְפֹּרֶת וְשִׂמְחָה וְאִחוּי קֶרַע כָּל ל' יוֹם וְכָל דִּבְרֵי אֲבֵלוּת נוֹהֲגִין בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה (בִּתְשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סִימָן תמ"ו).
ב מְלָאכָה כֵּיצַד, כָּל ג' יָמִים הָרִאשׁוֹנִים אָסוּר בִּמְלָאכָה, אֲפִלוּ עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה; מִכָּאן וָאֵילָךְ, אִם הוּא עָנִי וְאֵין לוֹ מַה יֹאכַל, עוֹשֶׂה בְּצִנְעָא בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, וְאִשָּׁה טוֹוָה בַּפֶּלֶךְ בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ, אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: תָּבֹא מְאֵרָה לִשְׁכֵנָיו שֶׁהִצְרִיכוּהוּ לְכָךְ. כְּדֶרֶךְ שֶׁמֻּתָּר לִכְתֹּב בְּחֹל הַמּוֹעֵד, כָּךְ מֻתָּר לִכְתֹּב בִּימֵי אֶבְלוֹ; אֲבָל לֹא בְּעִנְיָן אַחֵר (כָּל בּוֹ בְּשֵׁם הר"מ וב"י סוֹף סִימָן זֶה).
ג ג כְּשֵׁם שֶׁהוּא אָסוּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה, כָּךְ הוּא אָסוּר לִשָּׂא וְלִתֵּן בִּסְחוֹרָה, וְלֵילֵךְ מִמְּדִינָה לִמְדִינָה בִּסְחוֹרָה.
ד אֲפִלוּ דָּבָר הָאָבֵד אָסוּר הָאָבֵל לַעֲשׂוֹת בֵּין עֲבָדָיו וְשִׁפְחוֹתָיו וּבָנָיו וּבְנוֹתָיו שֶׁמַּעֲשֵׂה יְדֵיהֶם שֶׁלוֹ.
ה אָסוּר לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ עַל יְדֵי אֲחֵרִים אֲפִלּוּ עוֹבֵד כּוֹכָבִים (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק מִי שֶׁהָפַךְ), אֶלָא אִם כֵּן הוּא דָּבָר הָאָבֵד, שֶׁדָּבָר הָאָבֵד מֻתָּר לְאָבֵל לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי אֲחֵרִים; אֲפִלוּ דָּבָר הָאָסוּר בַּמּוֹעֵד מִשּׁוּם טִרְחָא, מֻתָּר, וַאֲפִלוּ הוּא מַעֲשֵׂה אֻמָּן. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם לֹא יוּכַל לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי אֲחֵרִים, וְהוּא דָּבָר הָאָבֵד, מֻתָּר לַעֲשׂוֹת הָאָבֵל בְּעַצְמוֹ (טוּר בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן וְהָרֹא"שׁ וְכֵן כָּתַב רַבֵּנוּ יְרוּחָם) ; וּלְאַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים יֵשׁ לְהָקֵל, וַאֲפִלּוּ תּוֹךְ ג' וְהוּא הֶפְסֵד מְרֻבֶּה.
ו פְּרַקְמַטְיָא שֶׁלוֹ, בְּדָבָר הָאָבֵד, שֶׁאִם לֹא יִמְכֹּר יַפְסִיד מֵהַקֶרֶן, נִמְכֶּרֶת עַל יְדֵי אֲחֵרִים; אֲבָל אִם לֹא יַפְסִיד מֵהַקֶרֶן, אֶלָא שֶׁאִם יִמְכְּרֶנָּה עַתָּה יַרְוִיחַ בָּהּ יוֹתֵר מִשֶּׁאִם יִמְכְּרֶנָּה אַחַר כָּךְ, אָסוּר. וּמִכָּל מָקוֹם אִם שַׁיָּרוֹת אוֹ סְפִינוֹת בָּאוּ, אוֹ שֶׁהֵם מְבַקְשִׁים לָצֵאת, וּמוֹכְרִים בְּזוֹל אוֹ לוֹקְחִים בְּיֹקֶר, מֻתָּר לִמְכֹּר וְלִקְנוֹת עַל יְדֵי אֲחֵרִים, אֲפִלוּ שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ תַּשְׁמִישׁוֹ, אֶלָא לַעֲשׂוֹת סְחוֹרָה לְהִשְׂתַּכֵּר.
ז לְהַלְווֹת לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בְּרִבִּית, לְאוֹתָם שֶׁרְגִילִים לִלְווֹת מִמֶּנּוּ, מֻתָּר לְהַלְווֹת לָהֶם עַל יְדֵי אֲחֵרִים, מִשּׁוּם דְּהָוֵי דָּבָר הָאָבֵד.
ח אִי מַסִיק זוּזֵי בְּאִינְשֵׁי, וְהָאִדָּנָא מַשְׁכַּח לְהוּ, וּבָתַר הָכִי לָא מַשְׁכַּח לְהוּ, שָׁרֵי לְשַׁדּוֹרֵי עֲלַיְהוּ.
ט אִם יֵשׁ לוֹ דִּין עַל אָדָם, אֵינוֹ תּוֹבֵעַ כָּל ז'. וְאִם הוּא דָּבָר הָאָבֵד, כְּגוֹן שֶׁבִּקֵשׁ לֵילֵךְ לִמְדִינַת הַיָּם, אוֹ שֶׁעֵדָיו חוֹלִים, עוֹשֶׂה מֻרְשֶׁה וְדָן עִמּוֹ.
י כָּל הַדְּבָרִים שֶׁהִתִּירוּ בַּמּוֹעֵד מִשּׁוּם צֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, כֻּלָם אֲסוּרִים בְּאָבֵל, אֲפִלוּ עַל יְדֵי אֲחֵרִים.
יא אָבֵל שֶׁשָּׂדֵהוּ בְּיַד אֲחֵרִים בַּאֲרִיסוּת אוֹ בַּחֲכִירוּת אוֹ בְּקַבְּלָנוּת, הֲרֵי אֵלוּ עוֹבְדִין כְּדַרְכָּן בִּימֵי הָאֵבֶל שֶׁל בַּעַל הַשָּׂדֶה, וַאֲפִלוּ נִשְׁלַם זְמַן חֲכִירוּתָם קֹדֶם וְנִשְׁאֲרוּ בַּשָּׂדֶה כְּמוֹ שֶׁהָיוּ.
יב אִם הָאָבֵל הוּא אָרִיס בְּשָׂדֶה שֶׁל אֲחֵרִים, לֹא יַעֲבֹד הוּא בְּעַצְמוֹ, אֲבָל עַל יְדֵי אֲחֵרִים מֻתָּר.
יג אִם יֵשׁ שְׂכִיר יוֹם שֶׁעוֹבֵד שְׂדֵה הָאָבֵל, אֲפִלוּ בְּעִיר אַחֶרֶת, לֹא יַעֲשֶׂה.
יד אִם יֵשׁ לָאָבֵל חֲמוֹר אוֹ סְפִינָה מֻחְכָּר אוֹ מֻשְׂכָּר בְּיַד אַחֵר, הֲרֵי זֶה לֹא יַעֲשֶׂה בִּימֵי אֶבְלוֹ שֶׁל בַּעַל הַחֲמוֹר וְהַסְפִינָה, אִם לֹא שֶׁשְּׂכָרוֹ קֹדֶם שֶׁהִתְחִיל הָאֲבֵלוּת וַעֲדַיִן לֹא כָּלָה הַזְּמַן; אֲבָל אִם כָּלָה הַזְּמַן, אָסוּר.
טו אִם הָיָה הַחֲמוֹר וְהַסְפִינָה בְּיַד אֲחֵרִים, לְמֶחֱצָה, לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ, יֵשׁ מַתִּירִים וְיֵשׁ אוֹסְרִים.
טז אִם הָאָבֵל מֻשְׂכָּר לְאַחֵר, לֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה בִּימֵי אֶבְלוֹ. אֲבָל עַל יְדֵי אֲחֵרִים, שָׁרֵי (זֶהוּ מֵהָרֹא"שׁ).
יז הָיְתָה מְלֶאכֶת אֲחֵרִים בְּיָדוֹ, אֲפִלוּ בְּדָבָר תָּלוּשׁ, כְּגוֹן לֶאֱרֹג, בֵּין בְּקַבְּלָנוּת בֵּין שֶׁלֹּא בְּקַבְּלָנוּת, לֹא יַעֲשֶׂה. הַגָּה: וְאִם הוּא דָּבָר הָאָבֵד, יַעֲשֶׂה עַל יְדֵי אֲחֵרִים (ד"ע). מֻתָּר לְקַבֵּל מְלָאכָה בִּימֵי אֶבְלוֹ לַעֲשׂוֹת אַחַר כָּךְ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִשְׁקֹל וְלֹא יִמְדֹּד כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בִּשְׁאָר פְּעָמִים (מָרְדְּכַי הִלְכוֹת אֵבֶל).
יח הָיְתָה מְלַאכְתּוֹ בְּיַד אֲחֵרִים, בְּקַבְּלָנוּת בְּדָבָר תָּלוּשׁ, בְּבֵיתוֹ, לֹא יַעֲשׂוּ; בְּבֵית אֲחֵרִים, יַעֲשׂוּ. וּבִלְבַד שֶׁקִּבְּלוּ הַמְּלָאכָה קֹדֶם שֶׁנַּעֲשָׂה אָבֵל (מָרְדְּכַי סוֹף מ"ק וְר"י).
יט הָיָה לוֹ בִּנְיָן בְּיַד אֲחֵרִים, בְּקַבְּלָנוּת, בְּחֹל אוֹ בְּחֹל הַמּוֹעֵד לֹא יַעֲשׂוּ, אֲפִלוּ הוּא חוּץ לִתְחוּם הָעִיר; וְאִם אֵלוּ הַקַבְּלָנִים עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, מֻתָּרִים לִבְנוֹתוֹ בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב שֶׁחָלוּ בִּימֵי הָאֵבֶל, אִם הוּא חוּץ לִתְחוּם הָעִיר וְאֵין עִיר אַחֶרֶת שֶׁבָּהּ יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ תְּחוּם שֶׁל אוֹתוֹ בַּיִת.
כ אִם קִבְּלוּ אֲחֵרִים לַחֲרֹשׁ וְלִזְרֹעַ שָׂדֵהוּ, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמֻּתָּרִין לַחֲרֹשׁ וְלִזְרֹעַ בִּימֵי אֶבְלוֹ שֶׁל בַּעַל הַשָּׂדֶה, וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר.
כא שְׁנֵי שֻׁתָּפִים חֶנְוָנִים שֶׁאֵרַע אֵבֶל לְאֶחָד מֵהֶם, נוֹעֲלִים חֲנוּתָם, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה הַשֻּׁתָּף בְּפַרְהֶסְיָא, אֲבָל יָכוֹל לַעֲשׂוֹת בְּצִנְעָא בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, אֲפִלוּ בְּעֵסֶק הַשֻּׁתָּפוּת. וְאִם הָאָבֵל אָדָם חָשׁוּב, וְהַשֻּׁתָּפוּת נִקְרָא עַל שְׁמוֹ, שֶׁאֲפִלוּ אִם יַעֲשֵׂהוּ בְּצִנְעָא בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ יָדוּעַ שֶּׁיֵּשׁ לָאָבֵל חֵלֶק בּוֹ, אָסוּר לַשֵּׁנִי לַעֲשׂוֹת אֲפִלוּ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ.
כב כְּבוֹד הַבַּיִת, הֲדָחַת כּוֹסוֹת וְהַצָּעַת הַמִּטּוֹת, אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם מְלָאכָה לְאָבֵל; וְכֵן מֻתָּר לְאִשָּׁה לֶאֱפוֹת וּלְבַשֵּׁל בִּימֵי אֶבְלָהּ כָּל הַצָּרִיךְ לָהּ, אֲבָל מַה שֶּׁאֵינוֹ צָרִיךְ לָהּ אָסוּר; וְכֵן אִשָּׁה הַמְשָׁרֶתֶת בְּבֵית בַּעַל הַבַּיִת אֶחָד, וְאֵרְעָהּ אֵבֶל, מֻתֶּרֶת לֶאֱפוֹת וּלְבַשֵּׁל וְלַעֲשׂוֹת שְׁאָר צָרְכֵי הַבַּיִת, בֵּין שֶׁהִיא מְשָׁרֶתֶת בְּחִנָּם בֵּין בְּשָׂכָר.
כג הַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם לִסְחוֹרָה, וְשָׁמַע שְׁמוּעָה קְרוֹבָה, אִם יָכוֹל לְמַעֵט שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת שׁוּם עֵסֶק בְּאוֹתָהּ הָעִיר, מוּטָב; וְאִם לָאו, שֶׁאִם לֹא יִקְנֶה בְּאוֹתָהּ הָעִיר לֹא יִמָּצֵא, יִקְנֶה לְצֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם חַיֵּי נֶפֶשׁ.
כד עַל כָּל הַמֵּתִים, רָצָה לְמַעֵט בְּעֵסֶק סְחוֹרָה הַמֻּתֶּרֶת לוֹ, כְּגוֹן דָּבָר הָאָבֵד, יְמַעֵט; רָצָה, אֵינוֹ מְמַעֵט. עַל אָבִיו וְאִמּוֹ, יְמַעֵט.
כה עַל כָּל הַמֵּתִים אָסוּר עַד ל' יוֹם לֵילֵךְ בִּסְחוֹרָה לְמֵרָחוֹק, דְּאִכָּא פִּרְסוּם גָדוֹל וְדוֹמֶה לְשִׂמְחָה שֶׁהוֹלֵךְ בְּשַׁיָּרָא גְדוֹלָה וּשְׂמֵחִים הַרְבֵּה בַּדֶּרֶךְ; בְּאָבִיו וְאִמּוֹ, עַד שֶׁיִּגְעֲרוּ בּוֹ חֲבֵרָיו וְיֹאמְרוּ: לֵךְ עִמָּנוּ.
א סָעִיף ב ואשה טווה בפלך בתוך ביתה. פירוש אין מתירין לה אלא מלאכה של צינעה ושל עראי כגון להיות טווה בפלך בתוך ביתה ואם אינה מספקת בזה עושה אומנות שלה בצינעה תוך ביתה. עכ"ל טור:
ב סָעִיף ב כדרך שמותר לכתוב בחוה"מ כו'. כמו שנתבאר בא"ח סי' תקמ"ה ע"ש:
ג סָעִיף ד ובניו ובנותיו כו'. פירוש אפי' הם גדולים אם סמוכים על שלחנו עכ"ל טור ועט"ז ור"ל כל שכן קטנים כשסמוכים על שלחנו אבל אם אינם סמוכים על שלחנו אפי' קטנים מעשה ידיהן לעצמן כמו שנתבאר בח"מ סימן ע"ד ס"ב.
ד סָעִיף ה אפי' כו' ואפי' כו'. דדוקא במועד אסרו דברים של טורח מפני כבוד המועד אבל באבל שעושה ע"י אחרים מאי איכפת לן בטורח דאחרים. טור.
ה סָעִיף ה מותר לעשות האבל בעצמו. אפילו הוא דבר שיש בו טירחא ומעשה אומן כן משמע בש"ס:
ו סָעִיף ה לעשות כו'. מיהו יעשה בצינעה כן משמע בש"ס:
ז סָעִיף ו ומ"מ אם שיירות או ספינות כו'. הטעם כיון שהוא דבר שאינו מצוי וכ"מ בט"ו בא"ח סי' תקל"ט ס"ה דלא כנראה מהעט"ז כאן הטעם דהוי הפסד מרובה ע"ש:
ח סָעִיף ז משום דהוי דבר האבד. שאם לא ילוה להם ילכו לאחרים וילוו להם וירגילום לבא אצלם ואיכא פסידא. טור:
ט סָעִיף ח לשדורי עלייהו. כלומר לשלוח אחרים שיתבעו המעות מהם דה"ל דבר האבד:
י סָעִיף ט שעדיו חולים. וירא שמא ימותו:
יא סָעִיף י כל הדברים כו'. כלומר כל הדברים שלא התירו במועד משום דבר האבד וכה"ג אלא משום צורך המועד כולם אסורים באבל כו':
יב סָעִיף יא באריסות כו'. אריסות היינו לשליש ולרביע חכירות שנותן לו סכום מפירות השדה בין עושה מעט או הרבה וקבלנות שנותן לו מעות סכום ידוע:
יג סָעִיף יב אבל על ידי אחרים מותר. שאין זה נקרא מלאכת האבל אלא מלאכת בעל השדה:
יד סָעִיף יג לא יעשה. כיון שאינו אצלו באריסות או בחכירות ובקבלנות:
טו סָעִיף יד מוחכר או מושכר כצ"ל. ומוחכר שייך בפירות ושכירות במעות:
טז סָעִיף טו ויש אוסרים. דדוקא בקרקע שרי דלאריסות קיימא משא"כ הכא:
יז סָעִיף טז אבל על ידי אחרים שרי. משמע אפילו אינו דבר האבד וכן משמע להדיא בעט"ז וכ' דאע"פ דלעיל סעיף ב' וה' אסור אפי' ע"י אחרים מ"מ הכא מותר על ידי אחרים והוא יקח השכר מן הבעלים שהרי אין עיקר המלאכה שלו עכ"ל. ודין זה הוציא הרב מהרא"ש שכתב על פירש"י מה שפי' שאם היה אבל מוחכר או מושכר אצל אחר שיעשה הוא עצמו מלאכה נ"ל קולא גדולה דהא אפילו עני המתפרנס מן הצדקה לא יעשה בצינעה בתוך ביתו שלשה ימים הראשונים ומשום הפסד ממונו מעט שרית ליה לעשות מלאכה בפרהסיא עכ"ל ומשמע ליה להרב מדכ' מאי שפירש כו' שיעשה הוא עצמו מלאכה נ"ל קולא גדולה כו' משמע הא על ידי אחרים שרי ולפע"ד נראה מדמדמי ליה לעני המתפרנס מן הצדקה משמע דאפי' ע"י אחרים אסו' ומ"ש שיעשה הוא עצמו מלאכה נ"ל קולא גדולה כו' כ' כן כלפי מה שפירש"י שם על ואם היו מוחכרים או מושכרים וז"ל ואם היו מוחכרים או מושכרים הם או בהמתם אצל אחרים למהלך חדש או חדשים הרי אלו יעשו הם לעצמם ולא יפסידו שכרם עכ"ל עלה קאי ואמר מה שפי' שיעשה הוא עצמו מלאכה קולא גדולה אלא קאי אבהמתן לחוד וכפי' הראב"ד ולא כשהיה עצמו מושכר אבל לא נחית הרא"ש לחלק כשהוא עצמו מושכר בין ע"י עצמו לע"י אחרי' וזה נרא' דעת הט"ו שלא חילקו בכך:
יח סָעִיף יז אפילו בדבר תלוש. שיכול לעשותו בצינעה וכל שכן דבר מחובר שאינו יכול לעשותו אלא בפרהסיא:
יט סָעִיף יז ואם הוא דבר האבד כו'. והעט"ז כתב וזה לשונו ונ"ל אפילו אינו דבר האבד מותר לעשות ע"י אחרים כיון שעיקר המלאכה אינו שלו וכמ"ש בסעיף י"ז גבי הוא עצמו מושכר עכ"ל ודעת הרב נראה דדוקא התם שהוא מושכר לחדש או לחדשים שרי משא"כ הכא ולפי מ"ש בס"ק י"ז דבהוא עצמו מושכר אסור ע"י אחרים אם לא בדבר האבד א"כ כל שכן הכא:
כ סָעִיף יח היתה מלאכתו כו'. וכ' רבינו ירוחם בשם המפרשים שמכאן יש ללמוד שאם היה לאבל מלמד או סופר או פועל שלא יעשה בביתו ומביאו ב"י:
כא סָעִיף יט לא יעשו אפי' הוא חוץ לתחום העיר. ואפי' מסרה להם קודם האבל או קודם ח"ה אסור מפני מראית העין שכיון שיוכלו בני אדם ללכת שם ויראו המלאכה יאמרו ראה זה שמסר מלאכתו לאחרים בימי האבל או בחול המועד ולא ידעי דקבולת הוא גבייהו קודם לכן:
כב סָעִיף יט מותרים לבנותו כו' אם הוא חוץ לתחום כו'. דליכא למיגזר משום חשדא שאין בני העיר מצוים שם שיבינו שמלאכת אבל או של ישראל היא:
כג סָעִיף כא בפרהסיא כו'. זה סותר למ"ש בב"י ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת א' הכי נקטינן וראיתי בב"ה שתיקן דבריו שבב"י שצ"ל הכי נקטינן וכתירוצו של הראב"ד וכך הם דברי רבינו עכ"ל אבל צ"ע דכיון דכתב הכי נקטינן על דברי הרי"ף והרמב"ם היאך כ' וכתירוצו של הראב"ד הא ודאי הרי"ף והרמב"ם אין מחלקים בין צינעה לפרהסיא כהראב"ד וכדמשמע בהרא"ש ורמב"ן ובב"י ע"ש וע' בתשו' מהרש"ל סימן ס"ז:
א סָעִיף טז וכן אשה המשרתת כו'. ואין להקשות הא כתב בסעיף ט"ז אם האבל מושכר לאחרים לא יעשה מלאכה בימי אבלו דהתם מיירי במלאכה גמורה שאסור לאבל בכל גווני משא"כ במלאכת צרכי הבית דמותר לאשה עצמה כמ"ש בסעיף שקודם לזה על כן מותר אפי' למשרתת אבל על כל פנים לא תעשה המשרתת מלאכה שאינו לצורך הבית אלא להרויח וכ"ש שלא תצא מן הבית כדין אבל וראיתי מי שהורה לשמש שאירע לו אבל שיעשה עבודתו וילך לבית הכנסת ולשמש בצרכי הקהל ולא יפה הורה דטעה בטעם הדין הזה דהיתר משרתת. כ' רש"ל בשם אגודה דאבל מותר להקיז דם וכתב הכל בו דאבל שעושה מלאכה מנדין אותו:
א סָעִיף ב בפלך. פי' דאין מתירין לה אלא מלאכה של צינעא ושל עראי כגון להיות טווה בפלך בתוך ביתה. ואם אינה מספקת בזה עושה אומנות שלה בצינעה תוך ביתה. עכ"ל הטור:
ב סָעִיף ב המועד. כמו שנתבאר בא"ח כו' תקמ"ה ע"ש:
ג סָעִיף ד ובניו. פי' אפי' הם גדולים אם סמוכים על שלחנו כ"כ הטור ולבוש ור"ל כ"ש קטנים בסמוכים על שלחנו. אבל אם אינם סמוכים על שלחנו אפילו קטנים מעשה ידיהם לעצמן כמ"ש בח"מ סי' ע"ד ס"ב עכ"ל הש"ך:
ד סָעִיף ה בעצמו. אפי' הוא דבר שיש בו טרחא ומעשה אומן כ"מ בש"ס. ש"ך. מיהו יעשה בצינעה. שם:
ה סָעִיף ז האבד. שאם לא ילוה להם ילכו לאחרים וילוו להם וירגילום לבא אצלם ואיכא פסידא. טור:
ו סָעִיף ח לשדורי. כלומר לשלוח אחרים שיתבעו המעות מהם דה"ל דבר האבוד. ש"ך:
ז סָעִיף ט חולים. ומתיירא שמא ימותו:
ח סָעִיף י צורך. ולא משום דבר האבד וכה"ג. ש"ך:
ט סָעִיף יב מותר. כתב הש"ך משום שאין זה נקרא מלאכת האבל אלא של בעל השדה:
י סָעִיף יג יעשה. כיון שאינו אצלו באריסות או בחכירות ובקבלנות. ש"ך:
יא סָעִיף טז שרי. כתב הש"ך משמע אפי' אינו דבר האבד וכן משמע להדיא בלבוש דאע"ג דלעיל ס"ב וס"ה אסור אפילו ע"י אחרים מ"מ הכא מותר ע"י אחרים והוא יקח השכר מן הבעלים שהרי אין עיקר המלאכה שלו ע"כ אבל לא נראה כן מדברי הרא"ש מדמדמי ליה לעני המתפרנס מן הצדקה משמע דאפי' ע"י אחרים אסור וכו' ע"ש:
יב סָעִיף יז תלוש. שיכול לעשותו בצינעה וכ"ש דבר מחובר שאינו יכול לעשות אלא בפרהסיא. ש"ך:
יג סָעִיף יז אחרים. והלבוש כתב ונראה דאפי' אינו דבר האבד מותר לעשותו ע"י אחרים כיון שעיקר המלאכה אינו שלו וכמ"ש בסי"ז גבי הוא עצמו מושכר והש"ך כתב דדעת הרב נראה דדוקא התם שהוא מושכר לחדש או לחדשים שרי משא"כ הכא. ולפי מ"ש לעיל דבהוא עצמו מושכר אסור על ידי אחרים אם לא בדבר האבד כ"ש הכא עכ"ל:
יד סָעִיף יח מלאכתו. כתב ר' ירוחם בשם המפרשים שמכאן יש ללמוד שאם היה לאבל מלמד או סופר או פועל שלא יעשה בביתו. עכ"ל (וכ' בה"י עליו לפי דברי האחרונים שכתבו סי' שפ"ד שמלמד תינוקות מותר ללמוד עם התינוקות אחר ג' ימים אם אירע אבילות למלמד א"כ כ"ש הוא שמותר ללמוד עם התינוקות בתוך ביתו של אחר שאירע לו אבילות):
טו סָעִיף יט לתחום. אפי' מסרה להם קודם האבל או קודם ח"ה אסור מפני מראית עין שכיון שיוכלו בני אדם ללכת שם ויראו המלאכה יאמרו ראו זה שמסר מלאכתו לאחרים בימי האבל או בחול המועד ולא ידעי דקבולת הוא גבייהו קודם לכן עכ"ל הש"ך:
טז סָעִיף טז בשכר. כתב הט"ז וא"ל הא כתב בסט"ז אם האבל מושכר לאחרים לא יעשה מלאכה בימי אבלו דהתם מיירי במלאכה גמורה שאסור לאבל בכל גוני משא"כ במלאכת צרכי הבית דמותר לאשה עצמה כמ"ש בסעיף הקודם ע"כ מותר אפי' למשרתת. אבל עכ"פ לא תעשה המשרתת מלאכה שאינה לצורך הבית אלא להרויח וכ"ש שלא תצא מן הבית כדין אבל. וראיתי מי שהורה לשמש שאירע לו אבל שיעשה עבודתו לילך לבהכ"נ ולשמש בצרכי הקהל ולא יפה הורה דטעה בטעם הדין הזה דהיתר משרתת. וכתב רש"ל בשם אגודה דאבל מותר להקיז דם וכ' הכל בו דאבל שעושה מלאכה מנדין אותו עכ"ל:
א סָעִיף ה דבר האבד. כתב בס' חמודי דניאל כ"י נראה קצת שאפשר להתיר להשכיר סוסיו בכדי להאכילם שזה דבר האבד. וכתב עוד דדבר האבד אפילו לאחר מותר האבל לעשות לפיכך מותר רופא לילך בתוך שבעה. ואם שלח חולה גדול לאחד שיבא אליו והוא אבל מותר לילך ע"כ:
ב סָעִיף ו בדבר האבד. כתב בס' חמודי דניאל כ"י דה"ה אם יש דבר האבד להקונה אם לא יקנה מותר למכור לו ע"י אחר ואפשר אפילו ע"י עצמו ע"כ:
ג סָעִיף ו שיירות. עש"ך הטעם וכתב בס' חמו"ד כ"י דזה לא מהני אלא במשא ומתן אבל אם נזדמן לו איזה מלאכה אפילו אפשר להשתכר הרבה אסור אך אם אירע זה בליל ז' אפשר להתיר שיש אומרים מקצת לילה ככולו עכ"ד:
ד סָעִיף כא נועלים חנותם. [עי' בתשו חתם סופר סי' שכ"ד שנשאל מרב אחד אודות שנהגו בעירו דאונן מוכר חנותו בסחורות לאחד ממיודעיו והוא נושא ונותן כל ימי האבל ואח"כ חוזר ומוכרו לבעלים הראשונים אי שפיר עבדי. והשיב הנה שמעתי מגאונים קשישאי שאם היו שותפים ואחד מקרובי השיתוף גוסס ציוו לשלוח ע"י אחד מנאמני הקהלה שמבטל השותפות ואינו רוצה להיות עוד שותף עמו ועי"ז התירו לזה השותף לעסוק במו"מ כל ימי האבל והזהירו שלא יגיע לזה האבל שום ריוח מהמו"מ של ימי האבל ואם אח"כ נהגו בו טובת עין ומבליעו בחשבון אין בכך כלום. והוראה זו נכונה שהרי מוכר שלו בשעה שעדיין הקרוב חי כו' אבל בנ"ד כשזה עומד בחנותו יאמרו שכירו הוא אפילו ידעו שמכר ע"י נאמני הקהלה הוא בעיניהם כחוכא ואטלולא והערמה בעלמא והוא אונן ואינו יכול לענות אמן על ברכה ומי יתיר למכור סחורתו כו' (עי"ל סי' שמ"א ס"ה בהג"ה) אמנם יש ללמוד קצת זכות על המתירים דעל הרוב לא יכלו להתבטל מסחורתם כל ז' ימי האבל וממציאים להם היתר אחר ג"י ואומרים שהוא דבר אבד כשיירא עוברת ואין לו במה להתפרנס וכדומה ע"כ בחרו הרע במיעוטו לבטל קצת בשעת אנינות דבלא"ה איכא פלוגתא ולסמוך אהמיקל באבל שיעמוד אחר בחנותו ע"י הערמת מכירה לאחר ועי"ז יהיה פנוי להתאבל ימי אבלו כדינו כו' ואם כי אין דעתי נוחה מהמקילין מ"מ אין למחות בכח ומוטב שיהיו שוגגים ע"ש]:
ה סָעִיף כא אבל יכול לעשות בצינעא. [עי' בתשו' משכנות יעקב סי' ס"ח שכתב דנראה יותר כהרי"ף והרמב"ם דלא מחלקי ואסרי בשותפין בכל גוני. (עש"ך ס"ק כ"ג) וכ"מ מהירושלמי דלא מפליג כלל ומה שהקשה הרא"ש על הרי"ף וכתב דגמ' דילן פליג על הירושלמי נ"ל דל"פ דהני תרי עובדא לא דמי כלל דהך עובדא דמריון היה לכ"א מהם שור א' שאין ראוי לחרוש לבדו ועשו שותפות לחרוש כל א' שדהו בשניהם וכשאירעו האבל פסקינן לגמלא ולא נתן לשותפו לעשות מלאכתו והרי משועבד ומושכר לו כו' ואין זה ענין כלל לשותפים בחנות שהן שותפים במלאכה ומלאכת שניהם היא ואידך שליחותא קא עביד ואסור ולפי"ז יש להחמיר בשותפין בחנות אף בצנעא ובהך עובדא דגמלא דתורא יש להתיר אף בפרהסיא ע"ש]:
ו סָעִיף כא בתוך ביתו. עי' בתשו' ראנ"ח ח"ב סי' צ"ג שכתב דאפילו אם התנו מתחלה ביניהם שאם יקרה אבל לאחד מהם יתעסק השותף האחר בעסק השותפות ויטול כל שכר השבוע ההוא והשותף האחר יטול שכר שבוע אחר כנגדו אסור דכיון דמשום מראית עין נגעו בה אפילו התנו מתחלה לא מהני דלאו כולי עלמא ידעי שהתנו מתחלה ואף דבאיסור שבת אשכחן בעובד כוכבים וישראל שותפין דבכה"ג שרי ולא חששו למ"ע שאני התם שהוא דבר ההוה בכל שבת אמרי אינשי בודאי התנו אבל בנ"ד לא סברי אינשי לומר שהתנו ע"ש:
ז סָעִיף כב הצריך לה. עי' בתשו' מהר"ם בר ברוך דפוס פראג סי' ך' מ"ש בזה:
ח סָעִיף כב בין בשכר. עבה"ט ומ"ש בשם ט"ז בענין שמש של הקהל. עי' בשו"ת לחמי תודה מהגאון מהר"י באסאן ז"ל סי' ז' שהשיג על הט"ז בזה והעלה בשמש בהכ"נ שאירעו אבל רשאי לילך לבהכ"נ בערב שבת בימי אבלו להכין הנרות ולהדליקן ולעשות שאר צרכי בית הכנסת כדרכו עיין שם:
א סָעִיף א (ליקוט) אלו כו' ואסור כו'. עתוס' שם ד"ה אלו כו' (ע"כ):
ב סָעִיף א ואסור בשאלת כו'. שם ט"ו:
ג סָעִיף א ביום כו'. שם כ"א:
ד סָעִיף א ואסור כו'. כ"ג א' כ"ז ב':
ה סָעִיף א ובתספורת ושמחה ואיחוי כו'. כ"ב ב':
ו סָעִיף ב (ליקוט) כל ג' ימים כו'. אע"ג דבירושלמי והביאו הרא"ש שם לת"ק שני ימים הלכה כבר קפרא שם ובמ"ש בגמ' דילן דהוא מתניתא דבר קפרא וכן כל ההיא דאיתמר בא"ר (פ"ו ועי"ל סי' שצ"ג ס"ק ב') ב' ימים לב"ק הוא שלשה ימים וכן הלכה. תה"א (ע"כ):
ז סָעִיף ב אם הוא כו'. כפסברא ראשונה בתוס' שם ד"ה מכאן כו' ועבה"ג: (ליקוט) אם הוא עני כו'. עתוס' שם ד"ה מכאן כו' ושם א' ד"ה אלו כו' (ע"ב): (ליקוט) מכאן כו'. ערא"ש סי' פ"ד ירושלמי וא"ר כו' (ע"כ):
ח סָעִיף ג כשם שהוא כו'. ע"ל סכ"ג ועבה"ג:
ט סָעִיף ד (ליקוט) בין הוא כו'. א"ר רפ"ה:
י סָעִיף ה אסור כו'. שם (ע"כ):
יא סָעִיף ה אפי' דבר כו'. עש"ך והוא דברי הרא"ש ע"ש:
יב סָעִיף ה וי"א כו'. כרשב"ג שם זתיו כו' ורי"ף ורמב"ם פסקו דלא כוותיה וערא"ש שם: (ליקוט) וי"א כו'. ומיהו בצנעא דוקא. שם (ע"כ):
יג סָעִיף ו פרקמטיא כו' להלוות כו' אי כו' אם י"ל כו'. דע"י אחרים דינו כמו בחה"מ ועבא"ח סי' תקל"ט:
יד סָעִיף י כל הדברים כו'. כנ"ל ס"ב מכאן ואילך אם כו' אבל כו' תבא כו' וכמ"ש בירושלמי. תה"א:
טו סָעִיף יא אבל ששדהו כו'. כגי' הראב"ד ופי' כמ"ש ברא"ש:
טז סָעִיף יא ואפילו נשלם כו'. שזה החילוק בינם לחמרין ע"ש:
יז סָעִיף יב אם כו' אבל כו'. כגי' רש"י ופי' וכ' הרא"ש דאפשר שגם הראב"ד יודה בזה:
יח סָעִיף יד אם יש לאבל כו'. כפי' הראב"ד וכנ"ל:
יט סָעִיף טו אם היה כו'. כפירש"י (צ"ע וגם מ"ש בס"ק שאח"ז צ"ע):
כ סָעִיף טו ויש אוסרין. שהראב"ד חולק עליו וכנ"ל ס"ב:
כא סָעִיף טז אבל ע"י כו'. עש"ך:
כב סָעִיף יז ואם הוא כו'. כנ"ל ס"ח וסי"ב:
כג סָעִיף יז מותר לקבל כו'. כמ"ש בחה"מ י"ב א':
כד סָעִיף יח ובלבד כו'. כנ"ל סי"ד:
כה סָעִיף יט ה"ל בנין כו'. כן פירש"י בלשון א' הביאו הרא"ש וכ"כ תוס' שם ד"ה אמר לפי' ר"ת וחה"מ ל"ד ה"ח חול וערא"ש וז"ש בחול כו':
כו סָעִיף כ אם כו'. י"א שמותרין כו'. כנ"ל סי"א. הרא"ש שם סל"ד בשם הדאב"ד:
כז סָעִיף כ ויש כו'. כמו בבית וכמ"ש בא"ח בסי' רמ"ד ס"א לקצור כו':
כח סָעִיף כא ואם האבל כו'. גמ' שם ועבה"ג וערא"ש שם סל"ג:
כט סָעִיף כב וכן מותר כו' וכן אשה כו'. כמו בכיבוד כו'. שם ושם:
ל סָעִיף כג (ליקוט) יקנה לצורך כו'. כן פי' בתה"א בשם ר"ח מ"ש יגלגל עמהם (ע"כ):
לא סָעִיף כד (ליקוט) כגון כו'. תוס' כ"ז אי ד"ה אם כו' (ע"כ):
לב סָעִיף כה (ליקוט) על כל כו'. א"ר פ"ט (ע"כ): (ליקוט) על כו'. ערא"ש סי' צ"ח (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.