א רְחִיצָה כֵּיצַד, אָסוּר לִרְחֹץ כָּל גוּפוֹ, אֲפִלוּ בְּצוֹנֵן; אֲבָל פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו, בְּחַמִּין, אָסוּר; בְּצוֹנֵן, מֻתָּר. וְאִם הָיָה מְלֻכְלָךְ בְּטִּיט וְצוֹאָה, רוֹחֵץ כְּדַרְכּוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. הַגָּה: וְכָל זֶה מִדִּינָא אֵינוֹ אָסוּר רַק שִׁבְעָה, אֲבָל אַחַר כָּךְ מֻתָּר בִּרְחִיצָה, אֶלָּא שֶׁנָּהֲגוּ הָאִדָּנָא לֶאֱסֹר כָּל רְחִיצָה כָּל ל' יוֹם (מהר"מ הִלְכוֹת שְׂמָחוֹת ובהגמי"י פ"ז מהל' י"ט ופ"י דהל' אֵבֶל) ; וַאֲפִלּוּ לָחֹף הָרֹאשׁ אָסוּר (לְקַמָּן סי' ש"צ ובא"ז) ; וְאֵין לְשַׁנּוֹת הַמִּנְהָג, כִּי מִנְהָג קָדוּם הוּא וְנִתְיַסֵּד עַל פִּי וָתִיקִין (א"ז בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א).
ב סִיכָה כֵּיצַד, אָסוּר לָסוּךְ אֲפִלוּ כָּל שֶׁהוּא, אִם מְכַוֵּן לְתַעֲנוּג, אֲבָל אִם הוּא לְהַעֲבִיר הַזֻּהֲמָא מֻתָּר; וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִשּׁוּם רְפוּאָה, כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲטָטִין בְּרֹאשׁוֹ.
ג יוֹלֶדֶת אֲבֵלָה שֶׁצְּרִיכָה לִרְחֹץ, מֻתָּר. וְכֵן מָאן דְּאִית לֵיהּ עִרְבּוּבְיָא בְּרֵישֵׁיהּ, מֻתָּר לָחֹף רֹאשׁוֹ בְּחַמִּין, דְּלֹא גָרַע מֵאִסְטְנִיס (פי' קַר הַגּוּף וּמְצֻנָּן), שֶׁמֻּתָּר לִרְחֹץ כָּל גוּפוֹ. וְלֹא כָּל מִי שֶׁאָמַר: אִסְטְנִיס אֲנִי, מַתִּירִין לוֹ, אֶלָא דַּוְקָא שֶׁהוּא יָדוּעַ שֶׁהוּא אִסְטְנִיס וּמִתְנַהֵג בִּנְקִיּוּת, וְאִם לֹא יִרְחַץ יִצְטַעֵר הַרְבֵּה וְיָבֹא לִידֵי מֵחוּשׁ.
ד מִי שֶׁתְּכָפוּהוּ אֲבֵלָיו, שֶׁאֵרְעוּ שְׁנֵי אֲבֵלוּת זֶה אַחַר זֶה, מֻתָּר לִרְחֹץ כָּל גוּפוֹ בְּצוֹנֵן.
ה נִדָּה שֶׁנִּזְדַּמְּנָה זְמַן טְבִילָתָהּ בִּימֵי אֶבְלָהּ, אֵינָהּ טוֹבֶלֶת (טוּר בְּשֵׁם ר"ת וְע"פ ומהרי"ק שֹׁרֶשׁ ל"ה). הַגָּה: וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאֵינָהּ רוֹחֶצֶת לִלְבֹּשׁ לְבָנִים. אֲבָל מִיָּד אַחַר ז', אַף עַל פִּי שֶׁנָּהֲגוּ אִסּוּר בִּרְחִיצָה כָּל ל', מִכָּל מָקוֹם הִיא מֻתֶּרֶת רַק שֶׁתְּשַׁנֶּה הַרְחִיצָה קְצָת (א"ז בְּסוֹף הִלְכוֹת אֵבֶל), וְחָלוּק לָבָן תִּלְבֹּש וְסָדִין לָבָן תַּצִּיעַ, שֶׁלֹּא תָּבֹא לִידֵי סָפֵק (תְּשׁוּבַת מהרי"ל סִימָן ט"ו).
ו אִשָּׁה לֹא תִּכְחֹל וְלֹא תְּפַרְקֵס בִּימֵי אֶבְלָהּ, שֶׁכָּל אֵלוּ אֲסוּרִים בִּרְחִיצָה. וְאֵשֶׁת אִישׁ אֵינָהּ אֲסוּרָה אֶלָא תּוֹךְ שִׁבְעָה, אֲבָל אַחַר ז' מֻתֶּרֶת בַּכֹּל, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְגַנֶּה עַל בַּעֲלָהּ. כַּלָה שֶׁאֵרְעָהּ אֵבֶל תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם לְחֻפָּתָהּ, מֻתֶּרֶת לְהִתְקַשֵּׁט אֲפִלוּ תּוֹךְ ז'. בּוֹגֶרֶת שֶׁאֵרְעָהּ אֵבֶל, כֵּיוָן שֶׁעוֹמֶדֶת לִנָּשֵׂא, מֻתֶּרֶת בְּכִחוּל וּפִרְקוּס אֲבָל אֲסוּרָה בִּרְחִיצַת חַמִּין כָּל גוּפָהּ; נַעֲרָה אֲבֵלָה, אֲסוּרָה אֲפִלוּ בְּכִחוּל וּפִרְקוּס.
א סָעִיף א אלא שנהגו האידנא לאסור רחיצה כל ל' כו'. כצ"ל וכן הוא בעט"ז ולא כמו שנדפס בספרים כל רחיצה כל ל') דודאי רחיצה בצונן ליכא איסורא כלל:
ב סָעִיף ג שצריכה לרחוץ מותר. אפילו ביום ראשון מיהו אם אין לה צורך כל כך יש להחמיר ביום ראשון כן כתבו האחרונים:
ג סָעִיף ה וכ"ש שאינה רוחצת כו'. כלומר כיון דטבילה דאיכא למ"ד טבילה בזמנה מצוה אסורה כ"ש רחיצה ללבוש לבנים ובתשו' משאת בנימין סימן ה' חלק על הרב דדוקא טבילה קי"ל דאסור כיון שאינו לצורך אבל רחיצה ללבון איכא צורך מצוה הלכך בין בתשע' באב בין בז' ימי אבלה תלביש ותציע כדרכה כשאר ימות השנים והרחיצה צריכה לשנות קצת וכמ"ש הא"ז והיינו שלא תרחוץ רק באותו מקום ובין ירכותיה בין בחמין בין בצונן ע"כ דבריו:
ד סָעִיף ו שכל אלו אסורים כרחיצה. בכ"ף כצ"ל מיהו לענין זה חמור מרחיצה שאסור אחר ז' אם לא באשת איש ורחיצה שרי מדינא לאחר ז' כדלעיל סעיף א':
א סָעִיף א אלא שנהגו האידנא לאסור רחיצה כל שלשים יום. באור זרוע נתן טעם למנהג דחיישינן דילמא אתא למסרק רישיה דאסור כל שלשים וא"כ לדידן דשרי לסרוק ראשו כדאיתא סימן ש"ץ היה מותר לרחוץ ורש"ל נתן טעם דאסרו משום תספורת כי כן דרך הנכנס במרחץ לגלח שערות ראשו ע"כ ואין להקשות א"כ בחול המועד דאסור תספורת ליהוי נמי רחיצה אסורה מטעם זה נראה ליישב דבח"ה יש איסור על כל העולם ורבים לא יהיו נכשלים אבל באבילות דאיסור על היחיד הוא יש לחוש שמא ישכח באבילות ויגלח שערו כשאר בני אדם וסברא זו מצינו בפרק חבית (שבת דף קמ"ו) במשנה אבל עשרה בני אדם ופירש"י הואיל ומרובים הם מדכרי אהדדי:
ב סָעִיף ה וכ"ש שאינה רוחצת ללבוש לבנים כו'. בתשובת מהרי"ל סימן ט"ז כתב וז"ל ואסור בתשמיש המטה ואסור לטבול טבילת מצוה ביוה"כ ותשעה באב דכדאי הוא בית אלהינו כו' וכן בז' ימי אבילות אבל תוך ל' שרי לטבול ולשמש ואפי' לרחוץ כדי ללבן כ' באור זרוע דשרי רק שתשנה הרחיצה קצת אבל חלוק לבן ודאי תלביש וסדין לבן ודאי תציע שלא תבוא לידי ספק עכ"ל. כ' אחי הגאון מוהר"ר יצחק הלוי ז"ל דהאי אבל חלוק לבן כו' קאי נמי אתוך ז' וכן מבואר בבית יוסף שכתב שתוך ז' שרי לרחוץ רק שתשנה הרחיצ' קצת כו' ורמ"א כאן הבין שמהרי"ל כ' אבל חלוק לבן כו' קאי אתוך ל' דוקא משמע דתוך ז' אסור לרחוץ ללבישת ליבון והוא תימה דהא לאו רחיצה של תענוג היא ואמאי אסורה והא דאסו' רחיצה של טבילה היינו שהיא ללא צורך כיון שאסורה בתשמיש אבל רחיצה של ליבון אמאי אסורה ועל כל פנים נ"ל דגם רמ"א לא נתכוין כאן לדחות לבישת הליבון לגמרי עד אחר ז' דזה פשיטא שאינו שהרי אפשר לה ללבוש ליבון בלא רחיצה לגמרי כמ"ש ביורה דעה סי' קצ"ו סעיף ג' בהג"ה דאפילו לא רחצה רק פניה של מטה סגי ובשעת הדחק סגי אפילו בלא רחיצה כלל רק שהחלוק נקי כו' ולמה נדחה כאן בחנם לבישת הליבון אלא ודאי שלא נתכוין רמ"א לדחות לבישת הליבון כלל אלא הרחיצה לחוד הוא דאסור: ושוב ראיתי בתשו' משאת בנימין סימן ה' דמתיר אפי' לרחוץ בתוך שבעה ללבוש לבנים וחולק על רמ"א בכאן ודבריו נכונים אלא דמ"מ למעשה נראה לי דאין לה לרחוץ ללבישת ליבון אלא שתרחץ פניה של מטה ותלבוש חלוק נקי לא לבן ממש ותספור שבעה נקיים כנ"ל ברור ונכון והמחמיר בזה לדחות לבישת הליבון לגמרי הוא מן המתמיהים: כתב רש"ל מהר"ם היה בעל ברית תוך ל' יום של אביו ורחץ בלילה שלפני המילה ונתן טעם לדבריו דהוה כרגל לגביה דידיה וחומרא בעלמא נהגו אבותינו ברחיצה עכ"ל:
א סָעִיף א לאסור רחיצה כל ל' וכו'. כצ"ל וכן הוא בלבוש. ולא כמו שנדפס בספרים כל רחיצה כל ל' דודאי רחיצה בצונן ליכא איסורא כלל עכ"ל הש"ך (בא"ז נתן טעם למנהג דחיישינן דילמא אתי למסרק רישיה דאסור כל ל' וא"כ לדידן דשרי למסרק רישיה כדאיתא סי' ש"צ ע"ש היה מותר לרחוץ. ורש"ל נתן טעם דאסרו משום תספורת כי כן דרך הנכנס למרחץ לגלח שערות ראשו. ט"ז. וע"ש עוד):
ב סָעִיף ג מותר. אפילו ביום ראשון מיהו אם אין לה צורך כ"כ יש להחמיר ביום ראשון. ש"ך:
א סָעִיף א בחמין אסור. [עי' בס' תפארת למשה שכתב דגם בפושרין אסור כל שנתחמם אצל האור משום לא פלוג וגם אין דרך לרחוץ בחמין יותר מדאי וכשאסרו רחיצת חמין פושרין אסרו עכ"ד]:
ב סָעִיף א לאסור כל רחיצה. עבה"ט בשם ש"ך ועי' בדגמ"ר שכתב דדוקא פניו ידיו ורגליו אבל כל גופו גם בצונן אסור לדידן כל שלשים ע"ש ועי' בתשו' תשואת חן סי' ל"א שהאריך בזה והעלה דירא שמים יחוש לאסור לעצמו אף בצונן רחיצה כל גופו אבל לאחרים יש להורות להקל ודוקא בע"ש דאיכא צורך מצוה קצת אבל רחיצה של תענוג בנהרות יש לאסור ע"ש. ומ"ש הבה"ט עוד בשם רש"ל דאסרו משום תספורת כו' עי' בט"ז שכתב ע"ז ואין להקשות א"כ בחול המועד דאסור תספורת ליהוי נמי רחיצה אסורה מטעם זה יש ליישב דבחוה"מ יש איסור על כל העולם כו' ע"ש לפ"ז אפשר דאם פגע הרגל של פסח או סוכות בתוך שבעה שאז לא בטל ממנו גזירת שלשים כדלקמן סי' שצ"ט מותר לרחוץ בחוה"מ דלא שייך גזירה דתספורת דהא אסור בלא"ה משום חוה"מ ובזה לא יהיו נכשלים כיון שיש איסור על כל העולם. איברא דקשה לי על טעם זה של רש"ל דא"כ אמאי לא אסרו רחיצה על אביו ואמו אף לאחר שלשים כל זמן שאסור לגלח דהיינו עד שיגערו בו חביריו כדלקמן סי' ש"צ ס"ד:
ג סָעִיף ג ערבוביא ברישיה. כתב בספר חמודי דניאל כ"י נראה דכ"ש מי שיש לו ערבוביא במנא שרי בכיבוס דהא איתא בנדרים דף פ"א דערבוביתא דמנא גרע מרישיה ע"כ:
ד סָעִיף ו ברחיצת חמין כל גופה. [עי' בתשו' ח"ס סי' שמ"ו שכתב דט"ס יש כאן וצ"ל אסורה ברחיצת חמין וכל גופה בצונן ע"ש]:
א סָעִיף א ואם היה כו'. כמ"ש ביה"כ ביומא ע"ז ב' ועתוס' דברכות ט"ז ב' ד"ה אסטניס כו':
ב סָעִיף א וכ"ז מדינא כו'. כמש"ש י"ט ב' אבל כיון כו':
ג סָעִיף ב ואצ"ל כו'. דאפילו ביה"כ דאסור סיכה שאינו של תענוג כמ"ש כירושלמי (פ' בתרא דיומא וש"מ) אפ"ה מותר בכה"ג כמ"ש בגמ' ביומא שם: (ליקוט) ואצ"ל כו'. ירושלמי (פ"ב דברכות ופ"ג דמ"ק) הדא דתימא ברחיצה של תענוג אבל ברחיצה שאינה של תענוג עלו לו חטטין מותר (ע"כ):
ד סָעִיף ג (ליקוט) יולדת כו'. עבה"ג ובירושלמי ספ"ב דברכות (ופ"ג דמ"ק) אבל אסור ברחיצה כל שבעה הדא דתימא ברחיצה של תענוג אבל רחיצה שאינה של תענוג מותר כהדא דשמואל עלו בו חטטים אתא שייליה לר' אסי א"ל מהו דאסחי א"ל יסחי במה אנן קיימין אם בדבר שיש בו סכנה אפילו בט' באב אפילו ביה"כ נמי אלא בשאין בו סכנה (כ"ה ברא"ש שם) וז"ש וכן מאן כו' וכ' שם הרא"ש ודלא כמו שפר"ח דאסטניס היינו מסוכן כו' אבל הרמב"ן פי' דברי ר"ח היינו מצטער הרבה וכמ"ש למטה ואם לא ירחץ כו':
ה סָעִיף ג ולא כל כו'. כן כתב ג"כ הרא"ש שם בשם הר"ח ועבה"ג (ע"כ):
ו סָעִיף ה נדה כו'. עמ"ש בא"ח סי' תקנ"ט:
ז סָעִיף ו ואשת איש כו'. ע"ל סי' ש"צ ס"ה:
ח סָעִיף ו (ליקוט) בוגרת כו' נערה כו'. עתוס' שם ד"ה אין כו' (ע"כ):
ט סָעִיף ו אבל אסורה כו'. גמ' שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.