Englishעברית

Numbers 7 בְּמִדְבַּר ז

פָּרָשַׁת נָשֹׂא
גודל הטקסט
מְפָרְשִׁים

א וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת־הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וְאֶת־הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם׃

רַשִׁ״י ויהי ביום כלות משה. כלת כְּתִיב — יוֹם הֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן הָיוּ יִשְׂרָאֵל כְּכַלָּה הַנִּכְנֶסֶת לַחֻפָּה (פסיקתא; תנחומא): כלות משה. בְּצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכָל חֲכַם לֵב עָשׂוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן, וּתְלָאוֹ הַכָּתוּב בְּמֹשֶׁה, לְפִי שֶׁמָּסַר נַפְשׁוֹ עָלָיו, לִרְאוֹת תַּבְנִית כָּל דָּבָר וְדָבָר כְּמוֹ שֶׁהֶרְאָהוּ בָהָר, לְהוֹרוֹת לְעוֹשֵׂי הַמְּלָאכָה, וְלֹא טָעָה בְּתַבְנִית אַחַת; וְכֵן מָצִינוּ בְּדָוִד, לְפִי שֶׁמָּסַר נַפְשׁוֹ עַל בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר "זְכוֹר ה' לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה'" וְגוֹ' (תהילים קל"ב), לְפִיכָךְ נִקְרָא עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (מ"א י"ב) "רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד" (תנחומא): כלות משה להקים. וְלֹא נֶאֱמַר בְּיוֹם הָקִים, מְלַמֵּד שֶׁכָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים הָיָה מֹשֶׁה מַעֲמִידוֹ וּמְפָרְקוֹ, וּבְאוֹתוֹ הַיּוֹם הֶעֱמִידוֹ וְלֹא פֵּרְקוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר "כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים" — אוֹתוֹ הַיּוֹם כָּלוּ הֲקָמוֹתָיו, וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן הָיָה, בַּשֵּׁנִי נִשְׂרְפָה הַפָּרָה, בַּשְּׁלִישִׁי הִזּוּ הַזָּיָה רִאשׁוֹנָה, וּבַשְּׁבִיעִי גִּלְּחוּ (ספרי):
אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה בְּיוֹמָא דְשֵׁיצֵי משֶׁה לַאֲקָמָא יָת מַשְׁכְּנָא וְרַבִּי יָתֵהּ וְקַדִישׁ יָתֵהּ וְיָת כָּל מָנוֹהִי וְיָת מַדְבְּחָא וְיָת כָּל מָנוֹהִי וְרַבִּנוּן וְקַדֵישׁ יָתְהוֹן
אִבְּן עֶזְרָא וטעם ויהי ביום כלות משה. אחר ברכת כהנים כי כן היה כי ביום שנשא אהרן את ידיו אל העם ויברכם החלה חנוכת המזבח ופסוק ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן לעד על דברי המעתיקים כי היה סותרו ומקימו וחוזר לסותרו ולהקימו כל ז' ימי המלואים להרגיל' כי טעם ויקדש אותם בהזאת הדם בשבעת ימי המלואים: ואת המזבח ואת כל כליו. דבק עם ביום כלות משה להקים את המשכן והטעם שהקים המזבח במקומו: ואת כל כליו וימשחם. בשמן המשחה: ויקדש אותם. בדם והזכיר המזבח בעבור החנוכה:
רַמְבַּ״ן ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן לא נאמר ביום הקים מלמד שכל שבעת ימי המלואים היה מעמידו ומפרקו ובאותו היום העמידו ולא פרקו לכך נאמר ביום כלות משה להקים אותו היום כלו הקמותיו וראש חודש ניסן היה בשני נשרפה הפרה בשלישי הזו הזיה ראשונה בשביעי גלחו לשון רש"י (רש"י על במדבר ז׳:א׳) מדברי רבותינו ז"ל (ספרי נשא קמה) אבל איננה ראיה גמורה כי ביום כלות איננו דבוק עם להקים בלבד אבל ביום כלות משה להקים את המשכן ולמשוח ולקדש אותו ואת המזבח ואת כל כליו הקריבו הנשיאים את קרבנם כשנעשה כל זה ומכל מקום ביום השמיני היה ונכתבה זאת הפרשה בכאן בעבור כי ביום הראשון של מלואים קרא אל משה מאהל מועד וידבר השם אליו כל הפרשיות שמתחלת ספר ויקרא עד ויהי ביום השמיני שהם בדיני הקרבנות ומיום השמיני נדבר לו כל הפרשיות שמתחלת זאת החיה אשר תאכלו (ויקרא יא ב) שהם בדיני איסור והיתר ויש בכולן ענין הקרבנות ונמשכו הענינים עד המקום הזה כסדר כאשר פירשתי (בתחלת הספר ולעיל ה ו) וכשהשלים המצות אשר נצטוה משה לאמר לישראל ושכולן דיני עבודה וקרבנות ומשמרת אהל מועד ועבודתו חזר אחרי כן בכאן להגיד נדבת הנשיאים בקרבנם שהיו מהיום השמיני עד יום תשעה עשר לחודש או עד שנים עשר יום לחודש כדברי רבותינו (סדר עולם פרק ז): וטעם וימשחם ויקדש אתם אמר ר"א (אבן עזרא על במדבר ז׳:א׳) שמשח אותם בשמן המשחה וקדש אותם בדם החטאת כמו שאמר שם (ויקרא ח טו) ויחטא את המזבח ואת הדם יצק אל יסוד המזבח ויקדשהו לכפר עליו ואינו כן שכך נאמר במשכן וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו והמשכן לא נתקדש בדם כלל אבל וימשחם לקדש אותם: וטעם ואת המזבח ואת כל כליו מחובר לראש הפסוק ביום כלות משה להקים את המשכן ואת כל כליו וימשחם ויקדש אותם:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויהי ביום כלות משה. נכתב זה אחר ברכת כהנים כי כן היה, שהרי ביום שנשא אהרן את ידיו אל העם התחילה חנוכת המזבח. ופסוק זה מורה כדברי רז"ל שהיה משה סותר את המשכן בשבעת ימי המלואים. וימשחם, בשמן המשחה. ויקדש אותם, בהזאה. ובמדרש ויהי ביום כלות משה, זהו שאמר הכתוב (משלי כז) נוצר תאנה יאכל פריה ושומר אדוניו יכובד, אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, אלא בכל מה שהאדם יגע ונותן נפשו על הדבר אין הקב"ה מקפח שכרו, לכך נאמר נוצר תאנה וגו'. תדע לך ששלמה בנה בית המקדש ובשביל שנתן דוד נפשו עליו נקרא על שמו שנאמר (תהלים ל) מזמור שיר חנוכת הבית לדוד, לשלמה אין כתיב כאן אלא לדוד. וכן אתה מוצא במשכן שבשביל שנתן משה נפשו על המשכן אמר הקב"ה איני כותבו אלא על שמו שנאמר ויהי ביום כלות משה, הוי אומר נוצר תאנה יאכל פריה. דבר אחר ויהי ביום כלות משה, זהו שאמר הכתוב (שם נא) היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל, לפי שבעוה"ז הקריבו קמעא שנאמר ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו נחשון וגו' קרבנו קערת כסף אחת עשרה זהב שעיר עזים אחד ולזבח השלמים בקר שנים, הרי כל הקרבן, למה הדבר דומה למלך שיצא לדרך והיו מביאין לפניו סעודה לפי הדרך ולפי הפונדק, אמר להן המלך כך אתם מכבדים אותי וכך אתם נותנין לי ואני מלך ושליט בעולם, אמרו אדוננו בדרך אנו ונותנין לפי הדרך, ולפי הפונדק הכנסנו לך, אלא הכנס למדינה וכשתכנס לפלטרין שלך אתה רואה כמה אנו מכבדין אותך. כך כשהוקם המשכן הקריבו כל הנשיאים דורון, קערה אחת כף אחת פר אחד שעיר עזים אחד איל אחד, אמר להן הקב"ה כך הוא כבודי, אמרו לפניו רבש"ע במדבר אנו ולפי המדבר הקרבנו לך, אלא כשתכנס לפלטרין שלך אתה רואה כמה פרים וכמה קרבנות נקריב לפניך שנאמר (שם) היטיבה ברצונך את ציון וגו' אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל אז יעלו על מזבחך פרים, ולא פר אחד. וכן אתה מוצא בשלמה כשבנה בית המקדש (מלכים א ח) ויזבח שלמה את זבח השלמים אשר זבח לה' בקר עשרים ושנים אלף וצאן מאה ועשרים אלף ויחנכו את בית ה' המלך וכל בני ישראל. וכן בימי עזרא מה כתיב (עזרא ו) והקריבו לחנוכת בית אלהי דנא תורין מאה דכרין מאתין אמרין ארבע מאה וצפירי עזים לחטאת על כל ישראל תרי עשר למנין שבטי ישראל. דבר אחר ויהי ביום כלות משה אמר רבי יוחנן כלת לשון כלה הוא, שעד שלא הוקם המשכן המזיקין מצוין בעולם, כשהיה משה עולה להר היה אומר המזמור (תהלים צא) יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן, מי שיושב בסתרו של עולם בצלו יתלונן, שלן שם מאה ועשרים יום כמנין צ"ל, אומר לה' מחסי ומצודתי אלהי אבטח בו, אמר לו הקב"ה בי בטחת אני עומד. כי הוא יצילך מפח יקוש, במצודתו של דוד שנתפש ליהרג, שנאמר (שמואל א כג) ושאול ואנשיו עוטרים אל דוד ואל אנשיו לתפשם. ותחת כנפיו תחסה צנה וסוחרה אמתו, אמר רבי שמעון בן לקיש צנה אני עושה לך וכל מי שסוחר בתורה. לא תירא מפחד לילה מחץ יעוף יומם, יש מזיק שהוא פורח כעוף. מקטב ישוד צהרים, זהו קטב מרירי שכל מי שרואה אותו אין לו חיים בעולם בין אדם בין בהמה וחיה. כיצד עשוי, ראשו דומה לעגל וקרן אחת יוצא מתחת מצחו ושולט מי"ז בתמוז ועד תשעה באב. לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך, זה אוהל מועד, עד שהוקם המשכן היו המזיקין מצויין וביום שהוקם כלו. ונראה לפי המדרש הזה כי מה שאומר על שחל ופתן, וכפיר ותנין, הם הם ארבע כתות שהשדים נחלקים להם מארבעה אנשים, וכמו שהזכרתי בפסוק (בראשית ד) ואחות תובל קין נעמה. וכן לדורות בירושלים היו אומרים השיר הזה, וכן הזכירו בתחלת מסכת שבועות אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא וכהן וסנהדרין של שבעים ואחד ואורים ותומים ושתי תודות ושיר, וכן אמר הכתוב (שמות כה) ועשו לי מקדש, כלומר כענין זה שכל דברים אלו היו בימי משה, וכן תעשו לדורות. והשיר הוא שיר של פגעים, זהו שהיו אומרים אותו בירושלים להגן מן המזיקין כשם שאמרו משה בהר במעשה המשכן. אמר רבי שמעון בן לקיש מה לי ללמוד מספר תהלים נלמוד ממקומו, שנאמר יברכך ה' וישמרך, ישמור אותך מכל רע, אימתי ביום שהוקם המשכן. אמר רבי יהודה ברבי סימון יום שהוקם המשכן נכנס משה והיה שומע קול הדר קול נאה קול משובח, אמר משה (תהלים פה) אשמעה מה ידבר האל ה', א"ל הקב"ה, משה שלום, אני מדבר להן שאין לי על בני כלום, שנאמר (שם) כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכסלה אך קרוב ליראיו ישעו, אימתי ביום שהוקם המשכן, שעד שלא הוקם היתה תחרות בין הקב"ה לישראל, אמר ריש לקיש מה לי ללמוד מספר תהלים, אפילו במקומה אינה חסרה כלום, מה כתיב למעלה מן הענין ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. להקים את המשכן. נכתבה ההקמה על שמו אבל מעצמו הוקם בידי שמים, שנאמר (שמות מ) הוקם את המשכן. ובמדרש להקים את המשכן, זהו שאמר הכתוב (במדבר כד) מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, אם אהליך למה משכנותיך ואם משכנותיך למה אהליך, אלא אהליך אלו האהלים, משכנותיך אל תקרי משכנותיך אלא משכונותיך, א"ל הקב"ה למשה שיעשו לו משכן שאם יחטאו יהא מתמשכן על ידיהם, תדע לך שהוא כן שכיון שחטאו מה כתיב (תהלים עח) לכן שמע אלהים ויתעבר ואש נשקה ביעקב ויטוש משכן שילו, זה המשכן שלא נעשה אלא שאם חטאו יהא מתמשכן על ידיהם. דבר אחר להקים את המשכן, א"ר סימון בשעה שאמר הקב"ה לישראל להקים את המשכן רמז למלאכי השרת שיעשו אף הם את המשכן, ובעת שהוקם למטה הוקם למעלה, והוא משכן הנער ששמו מטטרון שבו מקריב נפשותיהם של צדיקים לכפר על ישראל בימי גלותם, ולכך כתיב את המשכן, שמשכן אחר הוקם עמו, וכן הוא אומר (שמות טו) מכון לשבתך פעלת ה', עד כאן במדרש.
סְפוֹרְנוֹ ואת המזבח ואת כל כליו. ולהקים את המזבח ואת כל כליו כל אחד במקומו: וימשחם ויקדש אותם. אחר שהקים כל אחד מהם כתקונו:
אוֹר הַחַיִּים ביום כלות משה. רז"ל אמרו (במד"ר פי"ב) כלת כתיב, ורואני כי בספר תורה כתובה בוא"ו, ואני אומר כי דברי תורה כאלו וכיוצא באלו אינם נמסרים לכל מרים יד בתופשי התורה, כי יסובב הדבר הכפירה והזלזול בכבוד מורים, ויש לך לדעת כי סדר תורתינו הקדושה, ותיבותיה ואותיותיה ספורות, מזוקקות, חצובות ממחצב קדוש ונורא; נפלאים המה למכיר בהם, ויותר פליאות נעלמים מעין כל. ואעירך גרגיר אחד והוא הלא תמצא כי יש אותיות נרגשות במבטא התיבות ואינם בכתב כגון יהושע כי במבטא ישנו להרגש של אות הוי"ו בין שי"ן לעי"ן ואינה במכתב, וישנה במקום שאינה נרגשת שהיא בין ה"א לשי"ן, והערה זאת תכונן דעת משכיל להכיר כי אותיותיה ספורות מזוקקות ואי אפשר להוסיף אפילו אות אחת הגם כי תצטרך למבטא הקריאה ותהיה נקראת הגם שאינה כתובה, ותהיה קרי ולא כתיב, וקבעה התורה הוא"ו שלא במקומה להעיר בנסתרות, ואולי כי מזה השכילך שנתכוון לצרף שלשה אותיות משמו יתברך בשמו של צדיק, ולסמוך שי"ן ועי"ן להעיר אל ש"ע נהורין, ואם היה מסדר וא"ו במקומה היתה נפסדת הידיעה בדבר כי לא פורש, והנה מביני מערכות האותיות המה ישכילו משבצותם והם האומרים כי כלת כתיב והוא"ו היא מושאלת שם בהשאלה, והמשכיל יבין כי הוא סודו של משה אשר מתיחדת לו וקיימה בו נקבה תסובב גבר , וזה שיעור הדברים כלת כתיב פירוש תיבה זו של כלות זה פירושה קח מהכתוב כלת כדי שתבין אשר תכוין אליו התיבה ואות הוא"ו היא בחינת החתן, והוא סוד נעלם וא"ו תוך כלת והבן. ודרשה זו אין אדם דורשה מדעתו אם לא תקדים ההכרה בדברים על בוריין ואמיתותם מפי מקבלי תורה וסודותיה ורמזיה:

ב וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל־הַפְּקֻדִים׃

רַשִׁ״י הם נשיאי המטת. שֶׁהָיוּ שׁוֹטְרִים עֲלֵיהֶם בְּמִצְרַיִם וְהָיוּ מֻכִּים עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ה') וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' (ספרי): הם העמדים על הפקדים. שֶׁעָמְדוּ עִם מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כְּשֶׁמָּנוּ אֶת יִשְֹרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר "וְאִתְּכֶם יִהְיוּ וְגוֹ'" (במדבר א'):
אוּנְקְלוֹס וּקְרִיבוּ רַבְרְבֵי יִשְׂרָאֵל רֵישֵׁי בֵּית אֲבָהַתְהוֹן אִנוּן רַבְרְבֵי שִׁבְטַיָא אִנוּן דְקַיְמִין עַל מִנְיָנַיָא
רַשְׁבַּ״ם הם העומדים על הפקודים: הם הנקובים בשמות בפרשת במדבר סיני:
אִבְּן עֶזְרָא ויקריבו נשיאי ישראל. שם כלל והטעם שעשו קרבן לה' אל פתח אהל מועד:
סְפוֹרְנוֹ הם נשיאי המטות הם העומדים על הפקודים. ומצד מה שהיו כך הקריב כל אחד מהם בעד שבטו ואנשיו כי מצד מה שעמדו על הפקודים הרגיש כל אחד מהם בשבטו שקצתו חשוד בעבירות ומצד מה שהיו נשיאים הסכימו לעמוד בפרץ ולהקריב קרבנות לכפר בעדם:

ג וַיָּבִיאוּ אֶת־קָרְבָּנָם לִפְנֵי יְהוָה שֵׁשׁ־עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר עֲגָלָה עַל־שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן׃

רַשִׁ״י שש עגלת צב. אֵין צָב אֶלָּא מְחֻפִּים, וְכֵן "וּבַצַּבִּים וּבַפְּרָדִים" (ישעיה ס"ו); עֲגָלוֹת מְכֻסּוֹת קְרוּיוֹת צַבִּים: ויקריבו אותם לפני המשכן. שֶׁלֹּא קִבֵּל מֹשֶׁה מִיָּדָם עַד שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ מִפִּי הַמָּקוֹם; אָמַר רַבִּי נָתָן מָה רָאוּ הַנְּשִׂיאִים לְהִתְנַדֵּב כָּאן בַּתְּחִלָּה, וּבִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן לֹא הִתְנַדְּבוּ תְּחִלָּה? אֶלָּא כָּךְ אָמְרוּ הַנְּשִׂיאִים, יִתְנַדְּבוּ צִבּוּר מַה שֶּׁיִּתְנַדְּבוּ, וּמַה שֶּׁמְּחַסְּרִין, אָנוּ מַשְׁלִימִין, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ שֶׁהִשְׁלִימוּ צִבּוּר אֶת הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר "וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם" (שמות ל"ו), אָמְרוּ מֵעַתָּה מַה לָּנוּ לַעֲשׂוֹת? הֵבִיאוּ אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְהַמִּלּוּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן, לְכָךְ הִתְנַדְּבוּ כָּאן תְּחִלָּה (ספרי):
אוּנְקְלוֹס וְאַיְתִיוּ יָת קֻרְבָּנֵיהוֹן קֳדָם יְיָ שִׁית עֶגְלָן כַּד מְחַפְיָן וּתְרֵי עֲשַׂר תּוֹרִין עֶגְלְתָא עַל תְּרֵין רַבְרְבַיָא וְתוֹר לְחַד וְקָרִיבוּ יָתְהוֹן לָקֳדָם מַשְׁכְּנָא
רַשְׁבַּ״ם עגלות: לפי שהוא דבוק, עגלות של צב, כמו שיאמר מעשרה עשרות יאמר מן עגלה על שני הנשיאים עגלות, ומן ענוה ענוי ארץ ומן ערבה ערבי נחל: צב: כמו בצבים או בפרדים, פתרונו לפי עניינו ונראה בעיני עגלות העשויות להלוך בצבא ובדרכים רחוקים:
אִבְּן עֶזְרָא צב. כמו ובצבים ובפרדים מין ממיני השוורים המושכים את העגלות ויש אומרים שהוא כטעם מלאות יותר מדאי מגזרת ואת בטנך צבה בדרך רחוקה: כבר בארתי בספר מאזנים שמ"ם שנים עשר דבק ומוכרת והטעם שנים ועשר ונסמך אל עשר לקצר כמו שלש עשרה וכן שלש אלה ובאה מלת שני עשר בחסרון מ"ם דרך קצרה: על שני הנשאים. כמו לשני. אמר הכתוב וקרבנו כי כבר הזכיר המקריב והוי"ו יש לו טעם כאומר וזה קרבנו ואמר בשני הקריב את קרבנו כי כן דרך המקרא כמו ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי בעבור שארכו לו הדברים וכן ויאמר המלך אחשורוש ויאמר לאסתר המלכה ולא הזכיר ביתר הנשיאים הקריב כי אחז דרך קצרה וכן לגלגלותם במספר ראובן ושמעון לבדם וכן רבים:
רַמְבַּ״ן ויקריבו נשיאי ישראל וגו' ויביאו את קרבנם לפני ה' בעבור היות העגלות לצורך הקרבנות יקראו קרבן וכן ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב (במדבר ל״א:נ׳) קרבן לבדק הבית והנה חשבו הנשיאים שלא יתכן שישאו הלוים על כתף קרשי המשכן והאדנים שהם כבדות מאד והביאו מעצמן עגלות שכן דרך כל נושאי בתי המלכים והיכלי אהליהם לשאת אותם בעגלות. ויתכן שנפרש ויביאו את קרבנם לפני ה' שש עגלות צב שש עגלות גדולות נושאות קרבנותיהם ושנים עשר בקר מושכים העגלות והנה הביאו העגלות מלאות והבקר לפני המשכן והשם צוה את משה קח מאתם הכל והיו העגלות והבקר שאינם לקרבן לעבוד את עבודת אהל מועד ואחר כך לקחו הנשיאים את קרבניהם מעל העגלות ויקריבו אותם לפני המשכן כי היו חושבים להקריב הכל בו ביום אחר שהורשו להקריבם לו והשם צוה (במדבר ז׳:י״א) נשיא אחד ליום יקריבו ולכך לא הוצרך לומר עתה קח מאתם ודרך הלשון לומר עגלות על המלוי שבהן כמו אוכלי שולחן איזבל (מלכים א יח יט) וכן כי יודע כל שער עמי (רות ג יא) ולשון חכמים (ב"ב קמו) מאה קרונות של כדי יין וכדי שמן ושל כלי כסף וזהב ואפשר שיהיה צב מלאות וכן ובצבים ובפרדים (ישעיהו סו כ) בעגלות מלאות אדם ויהיה שש עגלות צב שש עגלות של מלוי ומלואן היה מקרבנות החנוכה אשר יפרש:והזכיר הכתוב קרבנות הנשיאים בפרטן ואחר כך כלל אותם (במדבר ז׳:פ״ד) זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו מאת נשיאי ישראל קערות כסף שתים עשרה וכתב רש"י (רש"י על במדבר ז׳:פ״ה) (רש"י על במדבר ז׳:פ״ה) ללמדך שהיו כלי הקדש מכוונין במשקלם שוקלם אחד אחד וחוזר ושוקלם כאחד כולם לא רבה ולא מיעט מיסודו של רבי משה הדרשן ואיני מבין טעמם בדבר זה אם נחשוב שהוא נס מה תועלת יש בדבר שיעשה בו הנס הזה ואם כדרך כל הארץ הוא כן בכל המשקלות למה הזכיר אותו הכתוב ובספרי (נשא קס) אמרו בפירוש ללמדך שלא ככלי הדיוט כלי בית עולמים כלי הדיוט שוקלן אחד אחד וחוזר ושוקלן כולם כאחד פעמים מרבה פעמים ממעט וכו' ושם אמרו ר' נתן אומר כלי בית עולמים שקלן כלם חזר ועשה מהן אסימון וחזר ועשאן כלים לא רבה ולא מיעט לומר שהיו זהב מזוקק מאד שאפילו יתיכם ויעשה מהם אסימון יהיו במשקלם הראשון ולא שנעשה בהן נס אלא שהיו זהב טהור מאד והנכון בטעם הכתוב כי הקב"ה חולק כבוד ליריאיו וכמו שאמר כי מכבדי אכבד (שמואל א ב ל) והנה הנשיאים כולם ביום אחד הביאו הקרבן הזה שהסכימו עליו יחד ואי אפשר שלא יהא אחד קודם לחבירו וכבד את הנקדמים בדגלים בהקדמת ימים אבל רצה להזכירם בשמם ובפרט קרבניהם ולהזכיר יומו של כל אחד לא שיזכיר ויכבד את הראשון זה קרבן נחשון בן עמינדב ויאמר וכן הקריבו הנשיאים איש איש יומו כי יהיה זה קצור בכבוד האחרים ואחרי כן חזר וכללם להגיד שהיו שקולים לפניו יתברך וכן אמרו שם בספרי (נשא קס) מגיד הכתוב שכשם ששוו כולם בעצה אחת כך שוו כולם בזכות קערות כסף שתים עשרה הן הן שהתנדבו ולא אירע בהן פסול ועוד בזה טעם אחר במדרשם כי לכל אחד מהנשיאים עלה במחשבה להביא חנוכה למזבח ושתהיה בזה השיעור אבל נחשון חשב בשיעור הזה טעם אחד וזולתו כל אחד מהנשיאים חשב טעם בפני עצמו אמרו שחשב נחשון שיביא קערת כסף שיהיה מנין אותיותיה תשע מאות ושלשים כנגד שנותיו של אדם ומשקלה שלשים ומאה כנגד תולדות שהעמיד וכל המדרש כמו שכתבו רש"י (רש"י על במדבר ז׳:י״ט) או כפי המדרש האחר (במדב"ר יג יג) שהיה מסורת מיעקב אבינו ביד כל שבט ושבט כל מה שיארע לו עד ימות המשיח והתחיל נחשון והקריב על סדר המלכות קערה ומזרק כנגד שני מלכים שעתידים לצאת ממנו שמולכים בים וביבשה והם שלמה ומלך המשיח ולכך הקריב קערה כנגד הים שהוא מקיף את העולם כולו ודומה לקערה שלשים ומאה שביום שלישי הקווה הקב"ה כל הימים למקום אחד וקראם ימים בגימטריא מאה ושלמה הוסיף ים אחד למלאכת המקדש וקו שלשים יסוב אותו (מלכים א ז כג) הרי מאה ושלשים: מזרק אחד כסף כנגד העולם שהוא עשוי ככדור שבעים שקל שהם ימשלו על שבעים אומות שניהם מלאים שיביאו להם מנחות מכולן סולת המסולאים בפז (איכה ד ב) בלולה בשמן טוב שם משמן טוב (קהלת ז א) כסף כמה דתימא כסף נבחר לשון צדיק (משלי י כ) כף אחת עשרה זהב כנגד עשרה דורות מן פרץ ועד דוד שהיו כולם צדיקים מלאים מעשים טובים כריח הקטורת: פר אחד כנגד אברהם איל אחד כנגד יצחק כבש אחד כנגד יעקב שעיר עזים אחד לכפר על מעשה יהודה שהביא הכתונת לאביו ולזבח השלמים בקר שנים כנגד דוד ושלמה שהתחילו במלכות והיו צדיקים והיתה המלכות שלימה אילים חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה כנגד חמשה עשר מלכים שהיו מן רחבעם ועד צדקיהו מלך בן מלך מהם צדיקים גמורים מהם בינונים מהם רשעים גמורים זו מחשבתו של נחשון בן עמינדב ונתנאל בן צוער חשב גם כן בלבו שיביא חנוכה בשיעור זה וחשב בו טעם אחר (במדב"ר יג טו) והקריב על שם התורה לפי שהיה שבחו של שבט יששכר בחכמת התורה קערת כסף כנגד התורה שקרויה לחם שנאמר לכו לחמו בלחמי (משלי ט ה) ונאמר בלחם הפנים (שמות כה כט) ועשית קערותיו וזבולון הקריב שהיה עוסק בפרקמטיא וטורח ונותן לתוך פיו של יששכר ונוטל שכר עמו קערה כנגד הים שהיה לחוף ימים (במדב"ר יג טז) וכן מצאו שם במדרש בכל שבט ושבט טעם מיוחד בקרבנו ובשיעורי הקרבן ולכך השוה אותם הכתוב לפרט כל אחד בעצמו כאילו לא הוזכר האחר ואחרי כן כללם כאחד לרמוז כי בעת אחת עלה במחשבתם להקריב החנוכה ולא קדם אחד לחבירו במחשבה ולא בהבאה לפני המשכן ועל זה הזכירם הכתוב לכולם בהשואה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי שש עגלות צב. ע"ד הפשט הוא מין ממיני השורים המושכין את העגלות, וכן (ישעיה סו) בצבים ובפרדים. או יאמר צב מלאות מלשון (במדבר ה) ואת בטנך צבה. וע"ד המדרש שש עגלות צב כנגד ששה רקיעים, ולאו שבעה הם, אמר ר' אבין ההוא דמלכא שרי. אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע שמא תמות אחת מן הפרות וישבר אחד מן הגלגלים ונמצא קרבנם של נשיאים פסול ונמצא עבודת המשכן בטלה, מיד ויאמר ה' אל משה לאמר קח מאתם והיו, נתן להם הויה שיהו חיות וקיימות לעולמי עולמים. ועד היכן היו קיימות, רבנן אמרין בבית עולמים הקריבום, שנאמר (דברי הימים ב ז) ויזבח המלך שלמה את זבח הבקר עשרים ושנים אלף, זבח בקר לא נאמר אלא זבח הבקר, איזה בקר, הוי אומר את שתי העגלות ואת ארבעת הבקר, וכתיב ואת ארבע העגלות ואת שמונת הבקר. רבי מאיר אומר עד עכשיו הן קיימות, לא הוממו ולא הוזקנו ולא הטריפו אלא הן חיות וקיימות. והרי הדברים ק"ו ומה אם הפרות ע"י שנדבקו במלאכת המשכן נתן להן הויה והן חיות וקיימות לעולם, ישראל שהם דבקים בחי העולמים עאכ"ו, שנאמר (דברים ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום, עד כאן במדרש נשא, ובמדרש שיר השירים רבה בפסוק (שיר ו) יפה את רעיתי כתרצה, ומה שאמרו בבית עולמים הקריבום, ולומר שעמדו בחיים עד זמן שלמה, נראה לי בזה שמצאו ג"כ סמך ורמז מן הכתוב (מלכים א ח) ויזבח שלמה את זבח השלמים אשר זבח לה' בקר עשרים ושנים אלף וגו', שהסמיך מלת הבקר לה' יתעלה, כי היה הכתוב ראוי לומר עשרים ושנים אלף בקר, ועל כן ראוי לתת להם חיים ארוכים, או שהיה זה קבלה אצלם. ובא רבי מאיר והוסיף ונתן להם קיום נצחי על שנדבקו במלאכת המשכן, ומהם נקח ק"ו לישראל הדבקים בהש"י, והיו בין העגלות והבקר ח"י במספרו. את שתי העגלות נתן לבני גרשון כפי עבודתם ואת ארבע העגלות נתן לבני מררי כפי עבודתם, שעבודת בני גרשון היתה קלה מעבודת בני מררי ולפיכך נתן לבני מררי כפלים, כי עבודת בני גרשון קלה היתה והן היריעות והמכסאות והקלעים אבל עבודת בני מררי כבדה מאד כמבואר בכתוב וכמו שנזכר בתחלת הפרשה.
סְפוֹרְנוֹ עגלה על שני הנשיאים. לאות אחוה ביניהם אשר בה יהיו ראויים שתשרה שכינה ביניהם כאמרו ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד על הפך חלק לבם עתה יאשמו:

ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה לְמֵימָר

ה קַח מֵאִתָּם וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת־עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל־הַלְוִיִּם אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ׃

אוּנְקְלוֹס קַבֵּל מִנְהוֹן וִיהוֹן לְמִפְלַח יָת פּוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא וְתִתֵּן יָתְהוֹן לְלֵוָאֵי גְבַר כְּמִסַת פּוּלְחָנֵהּ
סְפוֹרְנוֹ קח מאתם. כי חשב משה שיהיה כל משא הלויים בכתף כמו הענין במשא בני קהת:
אוֹר הַחַיִּים קח מאתם וגו'. אומרו מאתם, ללמד שעדיין היו ברשות המביאים ולא באו לרשותו של משה, וטעמו של משה לצד שלא נצטוה שישאו המשכן על העגלות לא רצה לקבל כי למה הם ראוים, והנשיאים שיערו בדעתם כי הקרשים והאדנים משא גדול שצריך לעגלות, והסכימה דעתו של הקדוש ברוך הוא:

ו וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־הָעֲגָלֹת וְאֶת־הַבָּקָר וַיִּתֵּן אוֹתָם אֶל־הַלְוִיִּם׃

אוּנְקְלוֹס וּנְסֵיב משֶׁה יָת עֶגְלָתָא וְיָת תּוֹרִין וִיהַב יָתְהוֹן לְלֵוָאֵי

ז אֵת שְׁתֵּי הָעֲגָלֹת וְאֵת אַרְבַּעַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן כְּפִי עֲבֹדָתָם׃

רַשִׁ״י כפי עבדתם. שֶׁהָיָה מַשָּׂא בְנֵי גֵרְשׁוֹן קַל מִשֶּׁל מְרָרִי, שֶׁהָיוּ נוֹשְׂאִים הַקְּרָשִׁים וְהָעַמּוּדִים וְהָאֲדָנִים:
אוּנְקְלוֹס יָת תַּרְתֵּין עֶגְלָתָא וְיָת אַרְבַּעַת תוֹרֵי יְהַב לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן כְּמִסַת פּוּלְחַנְהוֹן

ח וְאֵת אַרְבַּע הָעֲגָלֹת וְאֵת שְׁמֹנַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי מְרָרִי כְּפִי עֲבֹדָתָם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן׃

אוּנְקְלוֹס וְיָת אַרְבַּע עֶגְלָתָא וְיָת תְּמַנְיָא תוֹרֵי יְהַב לִבְנֵי מְרָרִי כְּמִסַת פּוּלְחַנְהוֹן בִּידָא דְאִיתָמָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא

ט וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי־עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ׃

רַשִׁ״י כי עבדת הקדש עלהם. מַשָּׂא דְּבַר הַקְּדֻשָּׁה — הָאָרוֹן וְהַשֻּׁלְחָן וְגוֹ', לְפִיכָךְ בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ:
אוּנְקְלוֹס וְלִבְנֵי קְהָת לָא יְהָב אֲרֵי פוּלְחַן קוּדְשָׁא עֲלֵיהוֹן בְּכַתְפָּא נָטְלִין
סְפוֹרְנוֹ ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם. ולא עבודת אהל אבל עבודת המקדש. והנה האל יתברך אמר על העגלות שיהיו לעבודת אהל מועד שהיה משא בני גרשון ובני מררי אבל במשא בני קהת לא היה שום דבר מכל בנין אהל מועד אבל היה משאם כלי קדש שהיו בתוכו שנקראו מקדש כאמרו ונסעו הקהתים נושאי המקדש:

י וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִם אֶת־קָרְבָּנָם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ׃

רַשִׁ״י ויקריבו הנשאים את חנכת המזבח. לְאַחַר שֶׁהִתְנַדְּבוּ הָעֲגָלוֹת וְהַבָּקָר לָשֵׂאת הַמִּשְׁכָּן, נְשָׂאָם לִבָּם לְהִתְנַדֵּב קָרְבְּנוֹת הַמִּזְבֵּחַ לְחַנְּכוֹ: ויקריבו הנשיאם את קרבנם לפני המזבח. כִּי לֹא קִבֵּל מֹשֶׁה מִיָּדָם עַד שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ מִפִּי הַגְּבוּרָה (ספרי):
אוּנְקְלוֹס וְקָרִיבוּ רַבְרְבַיָא יָת חֲנֻכַּת מַדְבְּחָא בְּיוֹמָא דְרַבִּיוּ יָתֵהּ וְקָרִיבוּ רַבְרְבַיָא יָת קֻרְבַּנְהוֹן לְּקֳדָם מַדְבְּחָא
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויקריבו הנשיאים. אלו נשיאי ישראל. וחזר שנית ויקריבו הנשיאים, כי ידבר בעליונים, והנה הראשון ביו"ד אחרונה שהוא לשון רבוי והשני חסר יו"ד באחרונה שהוא לשון יחוד, כי הקרבן הוא קרוב הכחות והוא היחוד השלם שהקב"ה מתיחד בו בעליונים ובשפלים.
סְפוֹרְנוֹ ויקריבו הנשיאים את חנכת המזבח. הקדישוה: ויקריבו הנשיאים את קרבנם לפני המזבח. אחר שהקדישו הקרבן הגישוהו לפני המזבח:
אוֹר הַחַיִּים ויקריבו הנשיאים וגו'. נראה כי כולם כאחד רצו להקריב ביום ראשון לחנוכת המזבח, שרצו שיתחנך מכולם יחד, וה' אמר נשיא אחד ליום וגו', ואמר כי בכל הי"ב ימים יחשב חנוכת המזבח, ולזה אחר אומרו נשיא אחד וגו' אמר פעם אחרת לחנוכת המזבח לומר כמו שכתבנו, וכאן לא אמר ה' למשה קח מאתם כדרך שאמר למעלה, משמע שלא היה צריך רשות לזה כי ודאי שיקח קרבנות וכל המובא בית ה' זהב וכסף, אלא לצד שבאו יחד אמר ה' אליו כי יסדרם נשיא א' ליום, אלא שראיתי לרז"ל בספרי שאמרו וזה לשונם מגיד שכשם שנתנדבו הנשיאים למלאכת המשכן כך נתנדבו לחנוכת המזבח ולא קבל משה מהן עד שנאמר לו מפי הקדוש ברוך הוא שנאמר יקריבו את קרבנם לחנוכת וגו' עד כאן. רז"ל דייקו יתור אומרו יקריבו את קרבנם שלא היה צריך לומר ודרשו שבא לרשיון הא למדת שלא קבל מהם, ויש לנו לחקור זאת למה ימאן משה מקחת מידם נדבת ה', ואפשר שלא רצה לקבל מהם עד שידע אם ה' חפץ שהם יחנכו המזבח או משה או אהרן, ומה גם שלא ראה עמהם שבט לוי, ועיין בתחילת פרשת בהעלותך מה שכתבנו שם, והוא הדין שהיה מסתפק בכל אחד שיבא לחנך המזבח בקרבנו, אבל זולת זה בוודאי שהיה מקבל: ויקריבו הנשיאים וגו'. אמר פעם ב' ויקריבו הנשיאים, לומר שהם עצמם טרחו בהבאת הנדבה עד המשכן, הגם שהם נשיאים לא חשו לכבודם. עוד ירצה שלא הביאו הקרבן ונתנוהו ביד המקריב אלא הקריבו אותם לפני המזבח בסמוך לו לומר כי אלו יקריבו ראשונה באין קודם להם, וכמו כן יכוין הכתוב במאמר ויקריבו אותם לפני המשכן האמור בעגלות לומר כי הקדשם הוא לצרכי משכן לשאת עליהם קרשיו וגו':

יא וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם יַקְרִיבוּ אֶת־קָרְבָּנָם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ׃

רַשִׁ״י יקריבו את קרבנם לחנכת המזבח. וַעֲדַיִן לֹא הָיָה יוֹדֵעַ מֹשֶׁה הֵיאַךְ יַקְרִיבוּ, אִם כְּסֵדֶר תּוֹלְדוֹתָם, אִם כְּסֵדֶר הַמַּסָּעוֹת, עַד שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ מִפִּי הַקָּבָּ"ה יַקְרִיבוּ לַמַּסָּעוֹת, אִישׁ יוֹמוֹ (שם):
אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה רַבָּא חַד לְיוֹמָא רַבָּא חַד לְיוֹמָא יְקָרְבוּן יָת קֻרְבַּנְהוֹן לַחֲנֻכַּת מַדְבְּחָא

יב וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת־קָרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן־עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה׃

רַשִׁ״י ביום הראשון. אוֹתוֹ הַיּוֹם נָטַל עֶשֶׂר עֲטָרוֹת, רִאשׁוֹן לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, רִאשׁוֹן לַנְּשִׂיאִים וְכוּ', כִּדְאִיתָא בְסֵדֶר עוֹלָם: למטה יהודה. יִחֲסוֹ הַכָּתוּב עַל שִׁבְטוֹ, וְלֹא שֶׁגָּבָה מִשִּׁבְטוֹ וְהִקְרִיב, אוֹ אֵינוֹ אוֹמֵר "לְמַטֵּה יְהוּדָה" אֶלָּא שֶׁגָּבָה מִשִּׁבְטוֹ וְהֵבִיא, תַּ"ל "זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן" — מִשֶּׁלּוֹ הֵבִיא (שם):
אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה דִמְקָרַב בְּיוֹמָא קַדְמָאָה יָת קֻרְבָּנֵהּ נַחְשׁוֹן בַּר עַמִינָדָב לְשִׁבְטָא דִיהוּדָה
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויהי המקריב ביום הראשון וגו' נחשון. שבט יהודה הוא הקודם לכל הדברים בין בדגלים בין לחנוכת המזבח, גם למלחמה גם לנחלת הארץ גם בגאולה לעתיד. בכלן נאמר קרבנו ובנחשון שהוא ראשון נאמר וקרבנו, והטעם כדי שלא יתגאה על האחרים לומר אני ראשון לכולם, לכך התחיל בו וקרבנו כאלו הוא שני לאחרים ובכל השאר נאמר קרבנו כאלו כל אחד ואחד היה ראשון, ומטעם זה לא הזכיר בו נשיא ובכל השאר שהקריבו אחריו הזכיר בכל אחד נשיא.
כְּלִי יָקָר ויהי המקריב ביום הראשון וגו'. סמך פרשה זו לברכת כהנים אשר חותם כל הברכות בשלום כי אם אין שלום אין כלום, לפיכך השלום בא בגמר החתימה ואחרון חביב, כי כל הקודמים נראה כאילו עדיין הם חסרים עד ביאת הברכה שאחריה הבאה למלאות מה שחסרה הברכה הראשונה, אבל האחרונה אינה חסירה כלום כי אין צורך עוד בשום ברכה שתבא אחריה למלאת חסרונה, ע"כ המדרש משבח ואומר גדול השלום שהוא חותם כל הברכות כי זה מורה על חסרון הברכות הקודמים ועל מעלת החתימה, ויצירת האדם באחרונה יוכיח וע"כ נמצאו מדרשים רבים המדברים ממעלת השלום שיש בו צורך בתחתונים ובעליונים ואמרו עוד גדול השלום שאפילו המתים צריכין לו שנאמר ואתה תבא אל אבותיך בשלום. אין הפירוש שיש איזו קטטה ומריבה בין המתים שיצטרכו אל השלום, אלא המתים צריכין שיהיה שלום בין החיים כי אם אין שלום בין החיים והם מחרפים זה את זה עד מהרה ירוץ דברו לחרף את החיים ואת המתים עד שאפילו לשוכני עפר אין מנוחה בקבר מריב לשונות של החיים כמעשה של ההיא שהיתה קבורה במחצלת של קנים, וכמעשה בכל יום בדורינו, ע"כ צריכין המתים שיהיה שלום בין החיים ואז ינוחו על משכבותם שלום. ואחר שהזכיר חותם כל הברכות והוא השלום, מיד התחיל בפרשה אשר בה רמוז ג"כ השלום כי מטעם זה נאמר בראשון וקרבנו בוי"ו העיטוף כאילו קדמו אחר שלא יהיה תפארתו לאמר אני הקרבתי ראשון, גם לא הזכיר בו שם נשיא שלא יתנשא לאמר אני אמלוך והגאוה סבה לכל ריב ולכל נגע. ואמרו עוד (שמו"ר טו.ו עיי"ש) שכל י"ב שבטים אלו נמשלו לי"ב מזלות שהולכים כהולך בסולם לאחוריו, וכן יסד הפייט של נישואין שור לפניהם ולא לאחריהם עלות בשלום שכל אחד סובר אני ראשון, ומטעם זה האריכה התורה בזכרון כל הקרבנות בכל י"ב נשיאים כדי שלא לעשות שום אחד טפל לחבירו וכל זה סבת השלום.
אוֹר הַחַיִּים המקריב ביום הראשון את קרבנו. צריך לדעת למה הוצרך לומר את קרבנו ואולי שבא לומר שהביא משלו ולא משל השבט, ולדבריהם ז"ל (ספרי פיסקא מ"ח) שדייקו דבר זה ממה שכפל לומר בכל אחד זה קרבן נחשון וגו' זה קרבן נתנאל מלמד שהביאו משלהם טעם אומרו קרבנו, לפי שיש בו ב' בחינות הקרבה, א' הפלגת זכיותיו וקורבתו לפני ה' כאמור בענין בדבריהם ז"ל (במד"ר פי"ג) נפלאים מעשיו של נחשון, והב' הקרבן עצמו, לזה אמר הקריב את קרבנו פירוש הקריב קרבן האמור בענין עם קרבנו הנעלם שהוא סגל מעשה הטוב אשר הפליא עשות, ותדע כי עם קרבן האדם יתייחדו ויתועדו כוחות הקדושה אשר סובבו ממנו ואשר אליו, עוד לצד כי בחינת הקרבן יפעיל הקרבת ענפי הקדושה, והעיד הכתוב כי השיגה יד נחשון להקריב את קרבנו פירוש הצריך להקריב מניצוצי הקדושה וענפיה הקריב וייחד יחד כל הצריך להתקרב ולהתיחד מבחינתו, והוא מאמר המקריב את קרבנו, וזה יעשה בכח ובכוונה בהבאת הקרבן: למטה יהודה. ולא אמר נשיא ככל האמור בכל המטות, לומר כי ראוי הוא נחשון להקריב ראשון הגם שלא היה נשיא ומעלתו מצד עצמו, מה שאין כן בכל שאר הנשיאים כי מעלתם היא לצד היותם נשיאי השבט לבד. עוד ירצה להפליג מהותו שלא היה מחשיב עצמו כנשיא אלא כאחד מבני השבט, ולצד שמצינו רז"ל (תנחומא לקמן פסוק מ"ח) שביקשו לדרוש בשמות הנשיאים כל אחד כפי מעשיו, נראה כי צדיק זה שמו גם כן יגיד כי הוא זה אשר היה יחיד שנתנדב לקדש שמו בירידה לים, והוא אומרו נחשון אות נו"ן מתחלפת בלמ"ד באותיות דטלנ"ת שהגם שהיה נחשול של ים גובר בין ישראל שנקראו עמי נדב וירד לים כמאמרם ז"ל :

יג וְקָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה׃

רַשִׁ״י שניהם מלאים סלת. לְמִנְחַת נְדָבָה:
אוּנְקְלוֹס וְקֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְּפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא
רַשְׁבַּ״ם וקרבנו: מוסב למעלה ויהי המקריב וגו' נחשון וקרבנו היה כך וכך: כסדר שכתובים בארבעה דגלים הביאו קרבנותיהם, דגל יהודה ואחר כן דגל ראובן ואחרי כן דגל אפרים ואחרי כן דגל דן:
רַמְבַּ״ן סלת בלולה בשמן למנחה חנכו הנשיאים את המזבח בכל המינין הקרבים עליו על כן הביאו מנחה וקטורת ועולה וחטאת ושלמים והקטורת והחטאת הוראת שעה שאינם באים בנדבה אבל להשלים בחנוכה כל הקרבנות נעשה כן כי אין ישראל מקריבים זולתי אלו הקרבנות בלבד כי החטאת והאשם דבר אחד ושם אחד הוא ותורה אחת להם והנה השם הנכבד הסכים על דעת הנשיאים וצוה (במדבר ז׳:י״א) נשיא אחד ליום יקריבו ולפיכך יתכן שהיא מצוה לדורות שיחנכו לעולם בית המקדש והמזבח ולכך עשה שלמה חנכת הבית דכתיב (דהי"ב ז ה) ויחנכו את בית האלהים המלך וכל העם וכן אנשי כנסת הגדולה עשו חנוכה דכתיב (עזרא ו טז) ועבדו בני ישראל כהניא וליואי ושאר בני גלותא חנכת בית אלהא וגו' וכן לימות המשיח שנאמר ביחזקאל (מג כו כז) שבעת ימים יכפרו את המזבח וטהרו אותו ומלאו ידיו ויכלו את הימים והיה ביום השמיני והלאה יעשו הכהנים על המזבח את עולותיכם ואת שלמיכם והיא חנכה למזבח במלואים והנה תהיה ענין זו המצוה כענין פרשת טמאים בפסח (להלן ט) ופרשת בני יוסף (להלן לו) שהסכימה דעתם לדעת העליונה ונצטוינו בהם לדורות:
סְפוֹרְנוֹ וקרבנו קערת כסף אחת. הנה כל אחד מהם הקריב כל מיני הקרבנות והם עולה ומנחה חטאת ושלמים וקטורת לחנך המזבח ומשרתיו בכל מיני הקרבנות חוץ מן האשם כי החטאת והאשם תורה אחת להם. וספר קרבן כל אחד מהם לבדו להורות שכל אחד מהם כיון לכפר על פרטי חטאים שירבו בשבטו וזה בכל אחד מפרטי קרבנו לרצון להם לפני ה'. וסמך ונצב עליהם בעד שבטו כענין המעמדות בקרבנות צבור:
אוֹר הַחַיִּים וקרבנו. אמר תוספת וא"ו מתחילת המעשה, לפי מה שפירשנו במאמר המקריב את קרבנו כי יכוין לנעלם יוצדק לומר בזכרון הנגלה וקרבנו, גם לשאר הדרכים הוסיף בו וא"ו לרמוז ליתרון אשר בצדיק זה ירום וגבה מאד:

יד כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת׃

רַשִׁ״י עשרה זהב. כְּתַרְגּוּמוֹ, מִשְׁקַל עֶשֶׂר שִׁקְלֵי הַקֹּדֶשׁ הָיָה בָהּ: מלאה קטרת. לֹא מָצִינוּ קְטֹרֶת לְיָחִיד וְלֹא עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן אֶלָּא זוֹ בִּלְבַד, וְהוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה (מנחות נ'):
אוּנְקְלוֹס בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא

טו פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה׃

רַשִׁ״י פר אחד. מְיֻחָד שֶׁבְּעֶדְרוֹ (עי' ספרי):
אוּנְקְלוֹס תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְּכַר חַד אִמַּר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא

טז שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת׃

רַשִׁ״י שעיר עזים אחד לחטאת. לְכַפֵּר עַל קֶבֶר הַתְּהוֹם — טֻמְאַת סָפֵק (עי' ספרי):
אוּנְקְלוֹס צְפִיר בַּר עִזִּין חַד לְחַטָּאתָא

יז וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן־עַמִּינָדָב׃

אוּנְקְלוֹס וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא תּוֹרִין תְּרֵין דִּכְרִין חַמְשָׁא גְּדָיֵי חַמְשָׁא אִמְּרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵּין קֻרְבָּנָא דְנַחְשׁוֹן בַּר עַמִּינָדָב

יח בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הִקְרִיב נְתַנְאֵל בֶּן־צוּעָר נְשִׂיא יִשָּׂשכָר׃

רַשִׁ״י הקריב נתנאל בן צוער … הקרב את קרבנו. מַה תַּ"ל "הִקְרִיב" בְּשִׁבְטוֹ שֶׁל יִשָּׂשכָר מַה שֶּׁלֹּא נֶאֱמַר בְּכָל הַשְּׁבָטִים? לְפִי שֶׁבָּא רְאוּבֵן וְעִרְעֵר וְאָמַר: אַחַר שֶׁקְּדָמַנִי יְהוּדָה, אַקְרִיב אֲנִי אַחֲרָיו, אָמַר לוֹ מֹשֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה נֶאֱמַר לִי שֶׁיַּקְרִיבוּ כְּסֵדֶר מַסָּעוֹת — לְדִגְלֵיהֶם, לְכָךְ אָמַר הִקְרִב אֶת קָרְבָּנוֹ, וְהוּא חָסֵר יוֹ"ד, שֶׁהוּא מַשְׁמַע הַקְרֵב, לְשׁוֹן צִוּוּי, שֶׁמִּפִּי הַגְּבוּרָה נִצְטַוָּה "הַקְרֵב". וּמַהוּ הִקְרִיב הִקְרִיב שְׁנֵי פְעָמִים? שֶׁבִּשְׁבִיל שְׁנֵי דְבָרִים זָכָה לְהַקְרִיב שֵׁנִי לַשְּׁבָטִים, אַחַת שֶׁהָיוּ יוֹדְעִים בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר "וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים" (דבהי"א י"ב), וְאַחַת שֶׁהֵם נָתְנוּ עֵצָה לַנְּשִׂיאִים לְהִתְנַדֵּב קָרְבָּנוֹת הַלָּלוּ. וּבִיסוֹדוֹ שֶׁל רַבִּי מֹשֶׁה הַדַּרְשָׁן מָצָאתִי, אָמַר רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר הִשִּׂיאָן עֵצָה זוֹ:
אוּנְקְלוֹס בְּיוֹמָא תִּנְיָנָא קָרִיב נְתַנְאֵל בַּר צוּעָר רַבָּא דְיִשָׂשׂכָר
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר. הקרב חסר יו"ד. ודרשו רז"ל למה בכל הנשיאים נאמר קרבנו וכאן נאמר הקריב את קרבנו, שעל פי הדבור הקריב, שבקשו שאר השבטים להקריב שהיו גדולים ממנו והכריעו אותו מן השמים, ונצטוה שבט יששכר להתקרב לקרבן המזבח ולהקריב קרבנו. תדע לך שכך כתיב הקרב חסר יו"ד, שהיה רחוק ונתקרב לבא, כל כך למה, על שהיו יודעין בתורה, לכך כתיב (דברי הימים א יב) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם, למדך שכולן מסכימים להלכה על פיהם.
אוֹר הַחַיִּים ביום השני וגו'. הקדים שבט יששכר, לצד היותו בן תורה הורם שבטו וקדם לראובן הבכור, ולא זו בלבד אלא גם זבולון המחזיק בידו ללמוד דכתיב שמח זבולן בצאתך ויששכר וגו' ישב בצלו וקדם לראובן: הקריב נתנאל וגו' נשיא יששכר. הקדים הזכרת שמו לזכרון הנשיאות, לעשות לו גדר המעלה גם בלא חשיבות הנשיאות, מה שאין כן כל שאר הנשיאים שהקדים זכרון הנשיאות לשמם ובשמו הזכיר זכרון התורה ואמצעות קנינה, זכרון התורה נתנאל נתן אל על דרך אומרו לקח טוב נתתי לכם, אמצעות קניינה בן צוער שאין התורה נקנית אלא על ידי יסורין, כך היא דרכה של תורה אדם כי ימות באהל, ואולי כי לצד זה גם כן הקדים זכרון שמו לומר כי לצד המפעל הרשום בשמו שהיה בו זכה להיות נשיא לבני יששכר יודעי בינה לעתים:

יט הִקְרִב אֶת־קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה׃

רַשִׁ״י קערת כסף. מִנְיַן אוֹתִיוֹתָיו בְּגִימַטְרִיָּא תתק"ל, כְּנֶגֶד שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן: שלשים ומאה משקלה. עַל שֵׁם שֶׁכְּשֶׁהֶעֱמִיד תּוֹלָדוֹת לְקִיּוּם הָעוֹלָם בֶּן ק"ל שָנָה הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד" וְגוֹ' (בראשית ה'): מזרק אחד כסף. בְּגִימַטְרִיָּא תק"ך, עַל שֵׁם נֹחַ שֶׁהֶעֱמִיד תּוֹלָדוֹת בֶּן ת"ק שָׁנָה, וְעַל שֵׁם עֶשְֹרִים שָׁנָה שֶׁנִּגְזְרָה גְּזֵרַת הַמַּבּוּל קֹדֶם תּוֹלְדוֹתָיו — כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי אֵצֶל "וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה" (שם ו') — לְפִיכָךְ נֶאֱמַר — מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף, וְלֹא נֶאֱמַר מִזְרָק כֶּסֶף אֶחָד כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בַּקְּעָרָה, לוֹמַר שֶׁאַף אוֹתִיּוֹת שֶׁל אֶחָד מִצְטָרְפוֹת לַמִּנְיָן: שבעים שקל. כְּנֶגֶד שִׁבְעִים אֻמּוֹת שֶׁיָּצְאוּ מִבָּנָיו:
אוּנְקְלוֹס קָרִיב יָת קֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלֵהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלַהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא
אוֹר הַחַיִּים הקרב את קרבנו. כל זה מיותר אחר שכבר אמר הקריב נתנאל, אלא נתכוון להגדיל בחינות הנוספות בזכרון הקרבת נחשון בן עמינדב, ותמצא שהזכיר בנחשון זכרון הקרבן שלשה פעמים, המקריב וגו' קרבנו וגו' וקרבנו, אחד זכרון התקרבותו להקדים ראשונה ואחד לבחינת הקרבן הנעלם, ואחד לקרבן עצמו, כמו כן בנשיא של תורה הזכיר שלשה קרבנות, הקריב נתנאל וגו' הקריב את קרבנו, ובשאר הנשיאים לא הזכיר אלא הזכרת הקרבן המובא בית ה', כי לא יוכלו עשות כמלכי ישראל שהם שבט יהודה ושבט יששכר, וטעם אומרו הקרב בלא יו"ד, לדרוש המסורת שהוא לשון ציווי והורמנותא, והכוונה בזה על פי מאמרם ז"ל (ספרי פ' נ"ב) שערער ראובן עליו, לזה בא מאמר אדון הרשות ואמר הקרב, לזה כתב בלא יו"ד לרמוז זה:

כ כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת׃

רַשִׁ״י כף אחת. כְּנֶגֶד הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה מִיָּדוֹ שֶׁל הַקָּבָּ"ה: עשרה זהב. כְּנֶגֶד עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת: מלאה קטרת. גִּימַטְרִיָּא שֶׁל קְטֹרֶת תרי"ג מִצְוֹת, וּבִלְבַד שֶׁתַּחֲלִיף קוֹ"ף בְּדָלֶ"ת עַ"יְ א"ת ב"ש ג"ר ד"ק:
אוּנְקְלוֹס בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא

כא פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה׃

רַשִׁ״י פר אחד. כְּנֶגֶד אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ "וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר" (שם י"ח): איל אחד. כְּנֶגֶד יִצְחָק, "וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל" וְגוֹ' (שם כ"ב): כבש אחד. כְּנֶגֶד יַעֲקֹב, "וְהַכְּשָׂבִים הִפְרִיד יַעֲקֹב" (שם ל'):
אוּנְקְלוֹס תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא

כב שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת׃

רַשִׁ״י שעיר עיזים. לְכַפֵּר עַל מְכִירַת יוֹסֵף שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ "וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים" (שם ל"ז):
אוּנְקְלוֹס צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָאתָא

כג וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן נְתַנְאֵל בֶּן־צוּעָר׃

רַשִׁ״י ולזבח השלמים בקר שנים. כְּנֶגֶד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן שֶׁנָּתְנוּ שָׁלוֹם בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם: אלים כבשים ועתדים. שְׁלֹשָׁה מִינִים כְּנֶגֶד כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים, וּכְנֶגֶד תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים, שָׁלֹשׁ חֲמִשִּׁיּוֹת כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה חֻמְשִׁין וַחֲמֵשֶׁת הַדִּבְּרוֹת הַכְּתוּבִין עַל לוּחַ אֶחָד וַחֲמִשָּׁה הַכְּתוּבִים עַל הַשֵּׁנִי; עַד כָּאן בִּיסוֹדוֹ שֶׁל רַבִּי מֹשֶׁה הַדַּרְשָׁן:
אוּנְקְלוֹס וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן נְתַנְאֵל בַּר צוּעָר

כד בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי נָשִׂיא לִבְנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן־חֵלֹן׃

רַשִׁ״י ביום השלישי נשיא וגו'. בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי הָיָה הַנָּשִׂיא הַמַּקְרִיב זְבוּלֻן, וְכֵן כֻּלָּם, אֲבָל בִּנְתַנְאֵל שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ הִקְרִיב נְתַנְאֵל, נוֹפֵל אַחֲרָיו הַלָּשׁוֹן לוֹמַר נְשִׂיא יִשָּׂשכָר, לְפִי שֶׁכְּבָר הִזְכִּיר שְׁמוֹ וְהַקְרָבָתוֹ, וּבַשְּׁאָר שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בָּהֶן הִקְרִיב, נוֹפֵל עֲלֵיהֶן לָשׁוֹן זֶה — נָשִׂיא לִבְנֵי פְלוֹנִי — אוֹתוֹ הַיּוֹם הָיָה הַנָּשִׂיא הַמַּקְרִיב לְשֵׁבֶט פְּלוֹנִי:
אוּנְקְלוֹס בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה רַבָּא לִבְנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בַּר חֵלֹן
אוֹר הַחַיִּים אליאב בן חלון. נקרא כן לצד שהוא דבר המעמיד ליששכר ללמוד תורה יקרא אב, וכמו שמצינו שהקדימו משה ליששכר דכתיב שמח זבולן וגו' ויששכר וגו', והוא מאמר אליאב פירוש לי יתיחס לקרות אב, הגם שהוא חלון פירוש חולין שאינו בן תורה ועוסק בפרקמטיא חולין עולם הזה אף על פי כן דין אבא למלכא:

כה קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה׃

אוּנְקְלוֹס קֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא

כו כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת׃

אוּנְקְלוֹס בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא

כז פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה׃

אוּנְקְלוֹס תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא

כח שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת׃

אוּנְקְלוֹס צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָאתָא

כט וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֱלִיאָב בֶּן־חֵלֹן׃

אוּנְקְלוֹס וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן אֱלִיאָב בַּר חֵלוֹן

ל בַּיּוֹם הָרְבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי רְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן־שְׁדֵיאוּר׃

אוּנְקְלוֹס בְּיוֹמָא רְבִיעָאָה רַבָּא לִבְנֵי רְאוּבֵן אֱלִיצוּר בַּר שְׁדֵיאוּר
אוֹר הַחַיִּים אליצור בן שדיאור. אולי שירמוז לראובן אשר מחל לו ה' עון הרשום בתורה וישכב וגו' והעלה לו צרי למחלתו, והוא אומרו אלי פירוש אלהי, צור על דרך הצרי אין בגלעד, בן שדי אור כאן רמז לענין הרשום בתורה וישכב וגו' והצרי הוא שתכף למאמר וישכב וגו', אמר ויהיו בני יעקב שנים עשר בזה ריפא הנגע, ולדברי חז"ל שאמרו כל האומר ראובן חטא וכו' הן הם הדברים שהראה ה' בסמיכות ויהיו בני יעקב וגו':

לא קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה׃

אוּנְקְלוֹס קֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא

לב כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת

אוּנְקְלוֹס בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא

לג פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה׃

אוּנְקְלוֹס תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא

לד שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת׃

אוּנְקְלוֹס צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָאתָא

לה וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֱלִיצוּר בֶּן־שְׁדֵיאוּר׃

אוּנְקְלוֹס וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן אֱלִיצוּר בַּר שְׁדֵיאוּר

לו בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי נָשִׂיא לִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן־צוּרִישַׁדָּי׃

אוּנְקְלוֹס בְּיוֹמָא חֲמִישָׁאָה רַבָּא לִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בַּר צוּרִישַׁדָי
אוֹר הַחַיִּים שלומיאל בן צורישדי. ירמוז לשמעון ששלם לו אל על חטא יוסף ויאסור אותו במשמר, גם מה ששלם ה' במעשה זמרי, צורי שדי שה' אמר לכליונו די דכתיב (לקמן כה, ח) ותעצר המגפה:

לז קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה׃

אוּנְקְלוֹס קֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא

לח כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת׃

אוּנְקְלוֹס בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטֹרֶת בּוּסְמַיָא

לט פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה׃

אוּנְקְלוֹס תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא

מ שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת

אוּנְקְלוֹס צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָאתָא

מא וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן־צוּרִישַׁדָּי׃

אוּנְקְלוֹס וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן שְׁלֻמִיאֵל בַּר צוּרִישַׁדָי

מב בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי נָשִׂיא לִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בֶּן־דְּעוּאֵל׃

אוּנְקְלוֹס בְּיוֹמָא שְׁתִיתָאָה רַבָּא לִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בַּר דְעוּאֵל
אוֹר הַחַיִּים אליסף בן דעואל. ירמוז להיות שנאספו לעריהם תחילה על פי ה' כאמור זולת גבורי חיל שעברו כל חלוץ וגו', והוא אומרו אל יסף. עוד על פי דבריהם ז"ל שארץ סיחון ועוג לא היתה בכלל מתנת ארץ ישראל שנתן ה' לאברהם, כמו שאמרו בספרי (ח"ב פיסקא רצט) וזה לשונם פרט לעבר הירדן שנטלת מעצמך עד כאן. ומצינו שמשפט ארץ ישראל יש לה (שביעית פ"ט מ"ב) כידוע, ועיין מה שכתבתי בפרשת מטות בפסוק עטרות וגו', לזה קראו אליסף לצד שהוסיף ליטול יותר ממתנת ה' והסכים ה' עמהם, בן דעואל פירוש שעשו היכר לעדות לדעת כי הם ידועי עובדי אל כאחד שבטי ישראל כאמור ביהושע סימן כ"ב:

מג קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה׃

אוּנְקְלוֹס קֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא

מד כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת׃

אוּנְקְלוֹס בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטֹּרֶת בּוּסְמַיָא

מה פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה׃

אוּנְקְלוֹס תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא

מו שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת׃

אוּנְקְלוֹס צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָּאתָא

מז וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֶלְיָסָף בֶּן־דְּעוּאֵל׃

אוּנְקְלוֹס וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן אֶלְיָסָף בַּר דְעוּאֵל

מח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן־עַמִּיהוּד׃

אוּנְקְלוֹס בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה רַבָּא לִבְנֵי אֶפְרָיִם אֶלִישָׁמָע בַּר עַמִיהוּד
אִבְּן עֶזְרָא ביום השביעי. יש אומרים כי בשבת הקריבו והיא הוראת שעה ויש אומרים כי היום הוא שביעי לחנוכת המזבח והמכחישים אמרו כי לא היה תחלת החנוכה יום ראשון לשבוע וזה לא יועיל כי לא יתכן שלא יהיה שבת בין שנים עשר יום. והנכון בעיני כי הוא כפירוש השני זבח השלמים וכן ביום השביעי בהקפת יריחו וכן ז' הימים בחנוכת הבית בעבור יום ענוי נפש:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ביום השביעי נשיא לבני אפרים אלישמע בן עמיהוד. יש אומרים שביעי לחנוכת המזבח היה, ויש אומרים שביעי לבריאת עולם שהקריב ביום השבת אע"פ שהוא קרבן יחיד, הוראת שעה היתה, וכן דעת רז"ל. ובמדרש ביום השביעי נשיא לבני אפרים, אמר הקב"ה ליוסף אתה שמרת מצות לא תנאף עד שלא נתנה תורה, חייך אין קרבן יחיד דוחה שבת אבל קרבן בנך דוחה שבת, לכך נאמר ביום השביעי נשיא לבני אפרים, ולא עוד אלא שאין שבט מפסיק בין שני בניך בקרבן, אלא ביום השביעי נשיא לבני אפרים ביום השמיני נשיא לבני מנשה. אלישמע אלי שמע ולאדונתו לא שמע. בן עמיהוד, עמי היה הודו ולא עם המצרית. גמליאל אמר יוסף גמל אל חסדים עמי. בן פדה צור, צור פדהו מצרתו מבית הסהר, וכן כתיב (תהלים יח) יגמלני ה' כצדקי כבור ידי לנגד עיניו, דרכו של אדם כשהוא עני ירא מהקב"ה, כשהוא עשיר בוטח בעשרו, ויוסף היה ירא מתחלתו ועד סופו, בתחלתו מהו אומר (בראשית לט) ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים, וכשנעשה מלך הוסיף יראה שנאמר (שם מב) את האלהים אני ירא. כשהיה עבד היה מברך על מזונו ואדוניו רואהו מלחש בפיו, שאלו מה אתה מלחש, והוא אומר לו מברך אני להקב"ה שנותן מזון לכל בריה, אמר לו הראהו לי, אמר לו הרי חמה אחד ממשמשיו שמשמשים לפניו במרום אי אתה יכול להסתכל בו, הקב"ה על אחת כמה וכמה. ובשבילו נגלה אליו הקב"ה שנאמר (שם לט) וירא אדוניו כי ה' אתו. זהו שאמר הכתוב (תהלים ס) לי גלעד ולי מנשה אפרים מעוז ראשי יהודה מחוקקי, לי גלעד אמר ריש לקיש אם יאמרו לך המינין שאין הקב"ה מחיה מתים אמור להם הרי אליהו מעיד שהחיה את המת הוי אומר לי גלעד, שהיה מתושבי גלעד. ואם יאמרו לך שאין הקב"ה מקבל שבים הרי מנשה מעיד שקבל אותו בתשובה שנאמר (דברי הימים ב לג) ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחנתו וישיבהו ירושלים למלכותו, הוי אומר לי מנשה. אפרים מעוז ראשי, אם יאמרו לך שאין הקב"ה פוקד עקרות הרי אלקנה מהר אפרים מעיד שפקד את חנה אשתו שנאמר (שמואל א ב) כי פקד ה' את חנה, הוי אומר אפרים מעוז ראשי. יהודה מחוקקי, אם יאמרו לך שאין הקב"ה מציל מן האש, הרי חנניה מישאל ועזריה מעידים שהציל אותם מן הכבשן שנאמר (דניאל א) ויהי בהם מבני יהודה דניאל חנניה מישאל ועזריה, הוי אומר יהודה מחוקקי, ד"א לי גלעד ולי מנשה, אם יאמר אדם למה בנה אליהו מזבח בכרמל והקריב עליו ובית המקדש קיים באותה שעה, והלא משה אמר (ויקרא יז) איש איש מבית ישראל אשר ישחט וגו' ואל פתח אהל מועד לא הביאו, אמור לו כל מה שעשה אליהו לשמו של הקב"ה עשה ועל פי הגבורה, שנאמר (מלכים א יח) ויהי כעלות המנחה ויגש אליהו הנביא וגו' ובדברך עשיתי את כל הדברים האלה, הוי אומר לי גלעד, שהיה מתושבי גלעד. ולי מנשה, אם יאמר לך אדם למה הקריב גדעון בבמה והיה אסור שהיתה שילה קיימת. אמר רבי אבא בר כהנא שבעה דברים עשה גדעון, הקריב פר הנעבד, ופר המוקצה, ובנה מזבח, וכרת עצים מהאשרה, והקריב בלילה, על ידו בלא כהן גדול, והיה מן הכומרים, וכל מה שעשה מפי הגבורה עשה שנאמר (שופטים ו) ויהי בלילה ההוא ויאמר לו ה' קח את פר השור אשר לאביך ופר השני שבע שנים ובנית מזבח לה' אלהיך על ראש המעוז הזה במערכה, הוי אומר לי מנשה. אם יאמר לך אדם הרי דוד עבר לא תעשה שבתורה, אמר הקב"ה דוד למד את השבים כסופר שמלמד את התינוקות, שנאמר (תהלים נא) אלמדה פושעים דרכיך, הוי אומר יהודה מחוקקי. אם יאמר לך אדם למה חלל יהושע את השבת ביריחו, אמור לו על פי הגבורה עשה שנאמר (יהושע ו) ויאמר ה' אל יהושע ראה נתתי בידך את יריחו ואת מלכה וגו' וסבותם את העיר כל אנשי המלחמה הקיף את העיר פעם אחת כה תעשה ששת ימים, ושבעה כהנים ישאו שבעה שופרות היובלים לפני הארון וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים, ומנין ששבת היה, לפי שאין שבעה ימים בלא שבת לעולם. ועוד עשה יהושע מדעתו שלא נאמר לו, כיון שנכבשה חומת יריחו שבת היה, ואמר, השבת כולו קדוש וכל שכבשנו בשבת יהיה קדש לה', וכל כסף וזהב וכלי נחשת וברזל קדש הוא לה' אוצר ה' יבא. אמר ר' ברכיה הכהן כעיר הנדחת עשאה, והרי עיר הנדחת אסורה בהנאה שנאמר (דברים יג) ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל. א"ר יהודה הלוי כעין חלה עשאה, דכתיב (במדבר טו) ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה, אמר יהושע הואיל וכבשנו אותה תחלה נקדיש שללה קדש לה', אוצר ה' יבא, אמר הקב"ה וכך עשית, הרי קרבנך מסייע את שבטך ודוחה את השבת, לכך נאמר ביום השביעי נשיא לבני אפרים.
אוֹר הַחַיִּים אלישמע בן עמיהוד. רז"ל אמרו (תנחומא) ר"מ ור' יהושע בן קרחה היו דורשים את השמות אלישמע בן עמיהוד אלי שמע ולאדונתו לא שמע, עמי היה הודו ולא עם הרשעים עד כאן. נראה כי יכוין הכתוב במאמר אלי שמע שטעם שפירש יוסף לא לצד שום מיחוש אשר יסובב מהמעשה אלא לצד יראת ה' כאומרו וחטאתי לאלהים, והוא מאמר אלי שמע. עוד ירצה על פי דבריהם שאמרו שנדמה לו דיוקנו של אביו וכו', והן ידוע כי הוא מראה השכינה כי אביו במקומו לא ידע דבר ואפי' אם עודנו חי, אלא אביר יעקב אלהי ישראל, והוא מאמר אלי שמע, וכפל לומר עוד עמיהוד לרמוז מה שאמר הכתוב (שם) ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה פירוש לשכב וגו' כפשוטו, להיות עמה שתבעה ממנו לקירוב בשרו לבשרה ולא רצה, והוא מאמר עמי הודו וכו', ורז"ל שאמרו עם רשעים לשון רבים, אולי שכוונתם לומר שלא מאשת פוטיפר לבד נשמר אלא מכמה כיוצא בה:

מט קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה׃

אוּנְקְלוֹס קֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא

נ כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת׃

אוּנְקְלוֹס בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטֹרֶת בּוּסְמַיָא

נא פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה׃

אוּנְקְלוֹס תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא
אִבְּן עֶזְרָא פר אחד בן בקר. קטן כמו בן יונה:

נב שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת׃

אוּנְקְלוֹס צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָאתָא

נג וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֱלִישָׁמָע בֶּן־עַמִּיהוּד׃

אוּנְקְלוֹס וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן אֱלִישָׁמָע בַּר עַמִיהוּד
אִבְּן עֶזְרָא בקר שנים. גם הם פרים זכרים וטעמו מין הבקר והעד וכל בקר זבח השלמים עשרים וארבעה פרים:

נד בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי נָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בֶּן־פְּדָה־צוּר׃

אוּנְקְלוֹס בְּיוֹמָא תְּמִינָאָה רַבָּא לִבְנֵי מְנַשֶׁה גַמְלִיאֵל בַּר פְּדָהצוּר
אוֹר הַחַיִּים גמליאל בן פדהצור. אמרו רז"ל הנזכרים וזה לשונם גמליאל עמי גמולים טובים, בן פדהצור פדאני מבית הסוהר עד כאן. וירמוז עוד על זה הדרך גמליאל שיוסף אמר כי גמלו ה' חסדים טובים בעד המעשה הגם שהוא פדאו במה שהראהו דיוקנו, והוא אומרו פדה צור:

נה קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה

אוּנְקְלוֹס קֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא

נו כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת׃

אוּנְקְלוֹס בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטֹרֶת בּוּסְמַיָא

נז פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה׃

אוּנְקְלוֹס תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא

נח שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת׃

אוּנְקְלוֹס צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָאתָא

נט וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן גַּמְלִיאֵל בֶּן־פְּדָה צוּר׃

אוּנְקְלוֹס וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן גַמְלִיאֵל בַּר פְּדָהצוּר

ס בַּיּוֹם הַתְּשִׁיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בֶּן־גִּדְעֹנִי׃

אוּנְקְלוֹס בְּיוֹמָא תְּשִׁיעָאָה רַבָּא לִבְנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בַּר גִדְעֹנִי
אוֹר הַחַיִּים אבידן בן גדעוני. רמז לשאול שהוא אבי שכן קרא לו דוד ואבי ראה גם ראה, דן שנידון לגדוע המלכות ממנו כאומרו (שם טו) קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך. עוד ירמוז למרדכי אשר אבד זרע עמלק: בן גדעוני בן אותו שנגדעה מלכותו של שאול בשבילו:

סא קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה׃

אוּנְקְלוֹס קֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהּוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא

סב כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת׃

אוּנְקְלוֹס בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטֹרֶת בּוּסְמַיָא

סג פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה׃

אוּנְקְלוֹס תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא

סד שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת׃

אוּנְקְלוֹס צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָאתָא

סה וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֲבִידָן בֶּן־גִּדְעֹנִי׃

אוּנְקְלוֹס וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן אֲבִידָן בַּר גִדְעוֹנִי

סו בַּיּוֹם הָעֲשִׂירִי נָשִׂיא לִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בֶּן־עַמִּישַׁדָּי׃

אוּנְקְלוֹס בְּיוֹמָא עֲשִׂירָאָה רַבָּא לִּבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בַּר עַמִישַׁדָי
אוֹר הַחַיִּים אחיעזר בן עמישדי. אולי שרמז לשמשון, ואומר אחי ירמוז לרוח ה' שהיתה עמו דכתיב ותצלח עליו רוח ה', ויכונה בשם אחי על דרך אומרו למען אחי ורעי, עזר שהיה ה' בעזרו נגד אויביו, ואמר בן עמישדי ירמוז לאחר שנקרו פלשתים את עיניו וקרא לה' והיה עמו ונקם מאויביו:

סז קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה׃

אוּנְקְלוֹס קֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא

סח כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת

אוּנְקְלוֹס בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מלְיָא קְטֹּרֶת בּוּסְמַיָא

סט פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה׃

אוּנְקְלוֹס תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא

ע שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת׃

אוּנְקְלוֹס צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָאתָא

עא וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֲחִיעֶזֶר בֶּן־עַמִּישַׁדָּי׃

אוּנְקְלוֹס וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן אֲחִיעֶזֶר בַּר עַמִישַׁדָי

עב בְּיוֹם עַשְׁתֵּי עָשָׂר יוֹם נָשִׂיא לִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בֶּן־עָכְרָן׃

אוּנְקְלוֹס בְּיוֹמָא חַד עֲשַׂר יוֹמָא רַבָא לִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בַּר עָכְרָן
אִבְּן עֶזְרָא ביום עשתי עשר יום. כבר בארתי בספר מאזנים למה השתנה זה המספר וטעם עשתי. כמו עשתנותיו מה שיולידו מחשבותיו כאילו העשר הוליד והוא סוד גדול. ויאמר רבי יונה הספרדי כי פירושו על שתי עשר והטעם החשבון שהוא קודם ממנו והנה טעה שתי טעיות גדולות. האחד כי חשבון שנים עשר הוא על אחד עשר הפך דבורו והעד הנאמן מבן עשרים שנה ומעלה. והטעות השנית כי אילו היה על שתי היה ראוי שיאמר עשני עשר ולא עשתי עשר כי עשתי לשון נקבה רק עשתי מלה אחת:
אוֹר הַחַיִּים פגעיאל בן עכרן. ירמוז על פי דבריהם (ספרי ח"ב פיסקא שנ"ה) שאשר הגיד לאחיו מעשה ראובן ונזפוהו וכשהודה ראובן הודו לדברי אשר וקרבוהו, והוא מאמר פגעי אל פירוש פגעו אליו אחיו אחר שעברוהו: עוד ירצה. על דרך אומרו ברוך מבנים אשר. ואמרו רז"ל (שם) וזה לשונם אין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר עד כאן. ומצינו שברכת הבנים תסובב משכונת הקדושה, וזה לך האות ארון התורה אשר חנה בבית עובד אדום הגיתי וכו' , והוא מאמר פגעי אל שפגע בו אל אשר מזה נתברך בבנים, ואומרו בן עכרן ירמוז לעכירות הבתולים מבנותיהם כמאמרם ז"ל (תדא"ר פ"ט) שלא היה להם דם בתולים:

עג קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה׃

אוּנְקְלוֹס קֻרְבָּנֵה מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא

עד כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת׃

אוּנְקְלוֹס בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטֹרֶת בּוּסְמַיָא

עה פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה׃

אוּנְקְלוֹס תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא

עו שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת׃

אוּנְקְלוֹס צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָאתָא

עז וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן פַּגְעִיאֵל בֶּן־עָכְרָן׃

אוּנְקְלוֹס וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן פַּגְעִיאֵל בַּר עָכְרָן

עח בְּיוֹם שְׁנֵים עָשָׂר יוֹם נָשִׂיא לִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בֶּן־עֵינָן׃

אוּנְקְלוֹס בְּיוֹמָא תְּרֵי עֲשַׂר יוֹמָא רַבָּא לִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בַּר עֵינָן
אוֹר הַחַיִּים אחירע בן עינן. ירמוז על דרך מאמרם ז"ל (ספרי שם) בפסוק שבע רצון מלמד שהיה נפתלי שמח בחלקו בימים בדגים בפרגיות ומלא ברכת ה' ים גינוסר עד כאן. והוא מאמר אחי רע פירוש שחלק אחיו היה בעיניו רע בערך חלקו, והיתה עינו מלאה מחלק שנפל בגורלו:

עט קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה׃

אוּנְקְלוֹס קֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא

פ כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת׃

אוּנְקְלוֹס בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטֹרֶת בּוּסְמַיָא

פא פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה׃

אוּנְקְלוֹס תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא

פב שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת׃

אוּנְקְלוֹס צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָּאתָא

פג וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֲחִירַע בֶּן־עֵינָן׃

אוּנְקְלוֹס וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן אֲחִירַע בַּר עֵינָן

פד זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל קַעֲרֹת כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מִזְרְקֵי־כֶסֶף שְׁנֵים עָשָׂר כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה׃

רַשִׁ״י ביום המשח אתו. בּוֹ בַיּוֹם שֶׁנִּמְשַׁח הִקְרִיב, וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם "אַחֲרֵי הִמָּשַׁח" (פסוק פ"ח)? שֶׁנִּמְשַׁח תְּחִלָּה וְאַ"כַּ הִקְרִיב, אוֹ אַחֲרֵי הִמָּשַׁח — לְאַחַר זְמַן וְלֹא בָא לְלַמֵּד בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֶלָּא לוֹמַר שֶׁנִּמְשַׁח בַּיּוֹם? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר (ויקרא ז') "בְּיוֹם מָשְׁחוֹ אֹתָם", לָמַדְנוּ שֶׁנִּמְשַׁח בַּיּוֹם, וּמַתַּ"ל "בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ" ? בַּיּוֹם שֶׁנִּמְשַׁח הִקְרִיב (ספרי): קערת כסף שתים עשרה. הֵם הֵם שֶׁהִתְנַדְּבוּ, וְלֹא אֵרַע בָּהֶם פְּסוּל (שם):
אוּנְקְלוֹס דָא חֲנֻכַּת מַדְבְּחָא בְּיוֹמָא דְרַבִּיוּ יָתֵהּ מִן רַבְרְבֵי יִשְׂרָאֵל מְגִיסֵי כַסְפָּא תַּרְתָּא עַשְׂרֵי מִזְרְקֵי כַסְפָּא תְּרֵין עֲשַׂר בָּזִיכֵי דְדַהֲבָא תַּרְתָּא עַשְׂרֵי
רַשְׁבַּ״ם ביום המשח אותו: התחילו לחנכו כמו שכתוב בפרשה זו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי קערות כסף שתים עשרה וגו', כיון שהזכיר בכל אחד ואחד כף אחת כבר היינו יודעים שכללם שתים עשרה אבל הענין לומר שאם שקלן כולן כל אחד ואחד או כולן ביחד היה המשקל שוה, ואין כן בכלי הדיוט. ומזה דרשו רז"ל לא ככלי הדיוט כלי בית עולמים, כלי הדיוט שוקלן אחד אחד וחוזר ושוקלן כולן ביחד פעמים מרבה פעמים ממעט. והנה כל אחד ואחד מהנשיאים כוון במנחתו שתהיה כמנחת חברו, וכן בשעור משקלה, והיתה כוונת כל אחד ואחד מהנשיאים כנגד שבטו, נחשון חשב כי שני שבטים עתידים לצאת ממנו והם שלמה ומלך המשיח שהם עתידין למשול בים וביבשה, ומפני זה הביא קערה שהיא דוגמא לים שהים מקיף את העולם כולו ודומה לקערה. שלשים ומאה, שביום שלישי הקוה הקב"ה כל המים למקום אחד וקראן ימים, ימי"ם בגימטריא מאה, הוסיף ים אחד למלאכת המקדש וקו שלשים יסוב אותו הרי ק"ל. מזרק אחד, כנגד העולם שהוא עשוי ככדור, והרי לך בקערה רמז לים ובמזרק רמז לישוב שהוא היבשה. שבעים שקל, כי שני המלכים האלה עתידין למשול על שבעים אומות שבים ושיבשה. שניהם מלאים, שיביאו להם מנחות מכולן. סלת, המסולאים בפז. בלולה בשמן, זהו שם טוב, שנאמר (קהלת ז) טוב שם משמן טוב. כסף, כמה דתימר (משלי י) כסף נבחר לשון צדיק, כף אחת עשרה זהב, עשרה דורות מפרץ ועד דוד שהיו כולן צדיקים, מלאה קטורת, מעשיהם טובים כריח הקטורת, פר אחד כנגד אברהם, איל אחד כנגד יצחק, כבש אחד כנגד יעקב, שעיר עזים אחד לחטאת לכפר על מעשה יהודה שהביא הכתונת לאביו, ולזבח השלמים בקר שנים כנגד דוד ושלמה שהתחילו המלכות והיו צדיקים והיתה המלכות שלמה, אילים חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה כנגד חמשה עשר מלכים שהיו מרחבעם ועד צדקיהו שהיו מלך בן מלך, מהם צדיקים גמורים מהם בינונים מהם רשעים גמורים. זו היתה מחשבתו של נחשון. נתנאל בן צוער חשב בו טעם אחר על צד התורה לפי ששבחו של אותו שבט בחכמת התורה, קערת כסף כנגד התורה שקרויה לחם, שנאמר (שם ט) לכו לחמו בלחמי, וכתיב בלחם הפנים (שמות כה) ועשית קערותיו וכפותיו. זבולן חשב והקריב על שם פרקמטיא שלו שהיה טורח ונותן לתוך פיו של יששכר ונוטל שכר עמו, קערת כסף כנגד הים זבולן לחוף ימים ישכון. וכן כל אחד ואחד כמו שכתוב במדרש כל שבט ושבט היה מכוין וחושב טעם אחר בפני עצמו בקרבנו, וכולן הסכימו לדעת אחת ולמנחה אחת, ובשעורי המשקל היה הכל לטעם ידוע אצלם, כל אחד אומר טעם בפני עצמו. ומה שהיה הצורך לכתוב שתים עשרה פרשיות כולן מענין אחד בקרבנות הנשיאים, וכמה גופי תורה תלויין בתורה במלה אחת או באות אחת, הנכון בטעם זה שהקב"ה חולק כבוד ליראיו ומכבד מכבדיו כאומרו (שמואל א ב) כי מכבדי אכבד, ואלו היה מזכיר ומכבד הראשון ואומר זה קרבן נחשון בן עמינדב, ויאמר וכן הקריבו כל הנשיאים איש איש יומו, יהיה זה קצור בכבוד האחרים, ועוד שכל אחד מהם חשב בקרבנו טעם בפני עצמו שלא כטעם חברו, ולפי שהיו הטעמים חלוקים שהיה כל אחד מהם רומז לשבטו, לכך באו הפרשיות חלוקות לכל אחד ואחד פרשה בפני עצמה כדי לחלוק להם כבוד, ולהורות כי כשם שהיו שוים בקרבנם בעצה ובהבאת הקרבן ובשעורי המשקל כך היו שוין בזכות, ולפי שכבוד כל אחד שוה בעיני המקום לכך תאריך התורה בספור כל אחד מהן בשוה, ואע"פ שגלוי וידוע לפני הקב"ה שהן עתידין לקלקל בענין קרח ולהיותן מכלל חמשים ומאתים, אין הקב"ה דן את האדם אלא לפי מעשיו שבאותה שעה, וחלק להן כבוד לפי שהקריבו לכבודו. וע"ד השכל הוצרכה תורה לחזור קרבנות של שתים עשרה נשיאים כנגד שתים עשרה מזלות ויש לכל מזל ומזל גלגל בפני עצמו, ולכן הביא כל אחד מהנשיאים קערה שהיא עגולה כי כן הגלגל עגול, והיה שלשים ומאה משקלה כנגד מנין הכוכבים הידועים, מזרק אחד שבעים שקל כי מן המזלות נזרקים המקרים ובאות הגזרות על שבעים אומות, כף אחת עשרה זהב כנגד גלגל השכל שהוא מרומם על הכל ולכך היה זהב על שם שהוא מעולה משאר הגלגלים, ועוד על שם הצורות הקדושות ששם חיות ושרפים מלאכי אש הדומים לזהב.
סְפוֹרְנוֹ זאת חנכת המזבח. הנה חנוכת המזבח אז היתה בין הכל דבר מועט בערך אל חנוכת בית ראשון ברבוי הכלים ועשרם ורוב הזבחים:
אוֹר הַחַיִּים ביום המשח אותו וגו'. כאן הצדיק דברינו שכתבנו למעלה כי כולן הקריבו יחד ביום אחד אלא שנסדרה נדבתם אחד ליום: מאת נשיאי ישראל. צריך לדעת למה הוצרך לומר כן, ואולי שישבח הכתוב אותם שמעצמן עשו חנוכת המזבח, והוא מאמר מאת נשיאי פירוש מאתם היה המעשה ולא הוצרכו להגיע מהזולת, ורז"ל אמרו (ספרי ח"א נ"ג) שבא לומר ששוו כולן במצוה אחת וזכות אחד עד כאן. פירוש אומרו זכות אחד הוא בענין הקרבן האמור בענין, אבל ימצא בהם הדרגות זה למעלה מזה כי נחשון גדול מכולן:

פה שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה הַקְּעָרָה הָאַחַת כֶּסֶף וְשִׁבְעִים הַמִּזְרָק הָאֶחָד כֹּל כֶּסֶף הַכֵּלִים אַלְפַּיִם וְאַרְבַּע־מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ׃

רַשִׁ״י שלשים ומאה הקערה האחת וגו'. מַה תַּ"ל? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר "שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה" וְלֹא פֵּרֵשׁ בְּאֵיזוֹ שֶׁקֶל, לְכָךְ חָזַר וּשְׁנָאָהּ כָּאן, וְכָלַל בְּכֻלָּן — כל כסף הכלים, בשקל הקדש: כל כסף הכלים וגו'. לִמֶּדְךָ שֶׁהָיוּ כְלֵי הַמִּקְדָּשׁ מְכֻוָּנִים בְּמִשְׁקָלָן — שׁוֹקְלָן אֶחָד אֶחָד, וְשׁוֹקְלָן כֻּלָּן כְּאֶחָד — לֹא רִבָּה וְלֹא מִעֵט (שם):
אוּנְקְלוֹס מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלָא דִמְגִיסְתָּא חֲדָא דְכַסְפָּא וְשַׁבְעִין דְמִזְרְקָא חָד כֹּל כְּסַף מָנַיָא תְּרֵין אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא

פו כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה מְלֵאֹת קְטֹרֶת עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה הַכַּף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ כָּל־זְהַב הַכַּפּוֹת עֶשְׂרִים וּמֵאָה׃

רַשִׁ״י כפות זהב שתים עשרה. לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב, הִיא שֶׁל זָהָב וּמִשְׁקָלָהּ עֲשָׂרָה שְׁקָלִים שֶׁל כֶּסֶף, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא כַּף אַחַת שֶׁל כֶּסֶף וּמִשְׁקָלָהּ עֲשָׂרָה שִׁקְלֵי זָהָב — וְשִׁקְלֵי זָהָב אֵין מִשְׁקָלָם שָׁוֶה לְשֶׁל כֶּסֶף — תַּ"ל "כַּפּוֹת זָהָב" — שֶׁל זָהָב הָיוּ (שם):
אוּנְקְלוֹס בָּזִיכֵי דְדַהֲבָא תַּרְתֵּי עַשְׂרֵי מַלְיָן קְטֹרֶת בּוּסְמַיָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלָא דְבָזִיכָא בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא כָּל דְהַב בָּזִיכַיָא מְאָה וְעַשְׂרִין

פז כָּל־הַבָּקָר לָעֹלָה שְׁנֵים עָשָׂר פָּרִים אֵילִם שְׁנֵים־עָשָׂר כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה שְׁנֵים עָשָׂר וּמִנְחָתָם וּשְׂעִירֵי עִזִּים שְׁנֵים עָשָׂר לְחַטָּאת׃

אוּנְקְלוֹס כָּל תּוֹרֵי לַעֲלָתָא תְּרֵי עֲשַׂר תּוֹרִין דִכְרִין תְּרֵי עֲשַׂר אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא תְּרֵי עֲשַׂר וּמִנְחַתְהוֹן וּצְפִירֵי בַּר עִזִין תְּרֵי עֲשַׂר לְחַטָאתָא
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כל הבקר לעולה. הקרבן הזה לנשיאים בחנוכת המזבח י"ב פרים י"ב אילים י"ב כבשים י"ב שעירי עזים, כנגד י"ב שבטים של מעלה. וכבר ידעת כי הכבוד שירד בהר סיני הוא שנעתק אל המשכן, כשם שירד בהר סיני בדגלי מלאכי השרת כן ישראל בנסוע משכן עשוין דגלים, כשם שהגביל להר סיני ואמר (שמות יט) לא תגע בו יד כן הגביל את המשכן (במדבר א) והזר הקרב יומת, וכן הענין בכאן שנשלמה חנוכת המזבח והוקם המשכן הקריבו י"ב קרבנות כנגדו בהר סיני בנה משה י"ב מצבות לי"ב שבטי ישראל, והקריבו כאן כ"ד פרים כנגדו בהר סיני (שמות כד) ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים. ויתכן שהיו כ"ד וזה כנגד החיל השמאלי שהוא כ"ד שמות כאשר כתבתי בברכת כהנים, כי לא הזכיר הכתוב כמה היו. ומה שהקריבו ג"כ אילים ששים עתודים ששים כבשים ששים, כבר ידעת כי ששים מעלות הם כנגד שש קצוות, עשרה לכל קצה, ועל כן הקריבו ששים כנגד הששים כנגדו בסיני (שם) ושבעים מזקני ישראל, והוסיף עשרה כנגד הקצה השביעי שהוא קדש. וכשם שהזכיר בכאן ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו, כנגדו בסיני (שם לד) ובבא משה לפני ה' לדבר אתו יסיר את המסוה.
אוֹר הַחַיִּים כל הבקר לעולה. אמר לשון יחיד, לומר כי גדר אחד לכולן. וכן אמר בקר זבח השלמים לשון יחיד לטעם זה עצמו:

פח וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פָּרִים אֵילִם שִׁשִּׁים עַתֻּדִים שִׁשִּׁים כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה שִׁשִּׁים זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ אַחֲרֵי הִמָּשַׁח אֹתוֹ׃

אוּנְקְלוֹס וְכֹל תּוֹרֵי לְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא עַשְׂרִין וְאַרְבְּעָא תּוֹרִין דִכְרִין שִׁתִּין גַדְיַן שִׁתִּין אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא שִׁתִּין דָא חֲנֻכַּת מַדְבְּחָא בָּתַר דְרַבִּיוּ יָתֵהּ
רַשְׁבַּ״ם אחרי המשח אותו: לסוף שנים עשר יום שכבר נתחנך עלה החשבון כך וכך:

פט וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת־הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל־אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו׃

רַשִׁ״י ובבא משה. שְׁנֵי כְתוּבִים הַמַּכְחִישִׁים זֶה אֶת זֶה, שְׁלִישִׁי בָא וְהִכְרִיעַ בֵּינֵיהֶם, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר "וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד" (ויקרא א') — וְהוּא חוּץ לַפָּרֹכֶת — וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר "וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת" (שמות כ"ה), בָּא זֶה וְהִכְרִיעַ בֵּינֵיהֶם: מֹשֶׁה בָא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וְשָׁם שׁוֹמֵעַ אֶת הַקּוֹל הַבָּא מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרוּבִים — הַקּוֹל יוֹצֵא מִן הַשָּׁמַיִם לְבֵין שְׁנֵי הַכְּרוּבִים, וּמִשָּׁם יָצָא לְאֹהֶל מוֹעֵד (ספרי): וישמע את הקול. יָכוֹל קוֹל נָמוּךְ, תַּ"ל "אֶת הַקּוֹל", הוּא הַקּוֹל שֶׁנִּדְבַּר עִמּוֹ בְּסִינַי, וּכְשֶׁמַּגִּיעַ לַפֶּתַח הָיָה נִפְסָק וְלֹא הָיָה יוֹצֵא חוּץ לָאֹהֶל: מדבר. כְּמוֹ מִתְדַּבֵּר, כְּבוֹדוֹ שֶׁל מַעְלָה לוֹמַר כֵּן, מְדַּבֵּר בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, וּמֹשֶׁה שׁוֹמֵעַ מֵאֵלָיו: וידבר אליו. לְמַעֵט אֶת אַהֲרֹן מִן הַדִּבְּרוֹת (עי' ספרי):
אוּנְקְלוֹס וְכַד עָלִיל משֶׁה לְמַשְׁכַּן זִמְנָא לְמַלָלָא עִמֵהּ וּשְׁמַע יָת קָלָא דְמִתְמַלֵל עִמֵהּ מֵעִלָוֵי כַפֻּרְתָּא דִי עַל אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא מִבֵּין תְּרֵין כְּרוּבַיָא וּמִתְמַלֵל עִמֵהּ
אִבְּן עֶזְרָא וטעם ובבא משה. יתכן שתחלת הדבור שהוא ויקרא אל משה היה כאשר נשלמה החנוכה וכל המדקדקים אמרו כי מדבר אליו מבנין התפעל והתי"ו מובלע ולפי דעתי שהוא שם הפועל כמו הנה לא ידעתי דבר והמ"ם תחת מן למשפט הלשון: וטעם וישמע. שהוא לבדו היה שומע הקול ולא ישמענו מי שהוא באהל מועד מחוץ לפרוכת גם זה נכון כי השם הוסיף בהרגשת אזניו כאשר הוסיף באור עיני נער אלישע וכן ויגל ה' את עיני בלעם: וידבר אליו. כן הי' משפט הדבור תמיד:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וישמע את הקול. בה"א הידיעה, הוא הקול ששמע בסיני. והכתוב הזה מבאר כי הדבור בא לו למשה מבין שני הכרובים ומשם יוצא לו הדבור לאהל מועד, שכן אמר אל אהל מועד לדבר אתו, ומי שהיה חוץ לאהל מועד לא היה שומע הקול. ומה שהוסיף וידבר אליו, פירש רש"י ז"ל למעט את אהרן. ויתכן לפרש וידבר אליו כי משה הוא המדבר ובא להורות מעלת משה על כל שאר הנביאים כי לא היה נרתע ונבהל בנבואתו מלהשיב, כענין שכתוב (שם לג) ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו, ודרך האדם עם חברו זה מדבר וזה משיב, וכן אמר בכתוב הזה כי הקול היה מדבר אל משה מעל הכפורת מבין שני הכרובים וידבר אליו, כלומר ומשה מדבר אליו מיד בכל עת שירצה כענין שכתוב (במדבר ט) עמדו ואשמעה, והזכיר זה במשכן כשם שהזכיר בסיני (שמות יט) משה ידבר והאלהים יעננו בקול, שפירושו משה ידבר אחר שהאלהים יעננו בקול, כי הכתוב הזה מעיד על מעלתו בנבואה שהיה שומע הקול מפי הגבורה ולא היה נבהל ונרתע לאחוריו מה ששאר הנביאים נבהלים ונרעדים אף ממראה המלאכים ולא נשאר בהם כח. וכן בכאן יזכיר כי הקול היה מדבר למשה מבין שני הכרובים, ומשה הגדול בנבואה ידבר אליו ג"כ ולא יבהל, זהו וידבר אליו. ובכאן גלה לנו הכתוב כי השיג משה תכלית השגת המין האנושי כל מה שבכחו להשיג, וידע הש"י ידיעה ברורה כנאמן בית יודע אדוניו, ויוצא ונכנס כרצונו ומדבר ומשיב בכל עת כרצונו, ולכך נקרא נאמן ביתו של הקב"ה הוא שכתוב (במדבר יב) לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא.
סְפוֹרְנוֹ ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול. ואף על פי שהיה הדבר מועט מאד בערך אל חנוכת שלמה מכל מקום בבוא משה אל אהל מועד היה שומע אותו הקול ששמע קודם מעשה העגל וזה לא קרה בבית ראשון כל שכן בבית שני שלא הלך אל המקדש נביא להתנבא באופן שישיג הנבואה תיכף. וזה כי היתה לרצון החנוכה הזאת ומקריביה ומשה שהיה רועה: מדבר. בינו לבין עצמו, כי כל פעל ה' למענהו ובהשכילו את עצמו ובזה ידע וייטיב לזולתו בנדיבות השפעה שאין בה כיליות ויראה פעולה במתפעל כפי הכנתו ובזה פירש אופן כל דבור האמור בתורה באמרו וידבר ה':
אוֹר הַחַיִּים הקול מדבר אליו. לפי מה שכתבנו במקומות אחרים , כי דבור היוצא מה' היה נוצר ממנו מלאך והוא המדבר לנביא, ועל פי זה ישבתי כל תיבת לאמר האמור בדיבורי ה' והוא אומרו הקול מדבר אליו פירוש קולו של הקדוש ברוך הוא מדבר לו, והגם שהתיבה דגושה כמו מתדבר, לצד שהקול הוא עצמו הדיבור יוצדק ליאמר כסדר זה, והמשכיל יבין: חסלת פרשת נשא

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.