Numbers 8 — בְּמִדְבַּר ח
פָּרָשַׁת בְּהַעֲלֹתְךָ
גודל הטקסט
מְפָרְשִׁים
א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃
אוּנְקְלוֹס
וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר
ב דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת־הַנֵּרֹת אֶל־מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת׃
רַשִׁ״י
בהעלתך. לָמָּה נִסְמְכָה פָרָשַׁת הַמְּנוֹרָה לְפָרָשַׁת הַנְּשִׂיאִים? לְפִי שֶׁכְּשָׁרָאָה אַהֲרֹן חֲנֻכַּת הַנְּשִׂיאִים חָלְשָׁה אָז דַּעְתּוֹ, שֶׁלֹּא הָיָה עִמָּהֶם בַּחֲנֻכָּה לֹא הוּא וְלֹא שִׁבְטוֹ, אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה חַיֶּיךָ שֶׁלְּךָ גְדוֹלָה מִשֶּׁלָּהֶם, שֶׁאַתָּה מַדְלִיק וּמֵטִיב אֶת הַנֵּרוֹת (עי' תנחומא): בהעלתך. עַל שֵׁם שֶׁהַלַּהַב עוֹלֶה, כָּתוּב בְּהַדְלָקָתָן לְשׁוֹן עֲלִיָּה, שֶׁצָּרִיךְ לְהַדְלִיק עַד שֶׁתְּהֵא שַׁלְהֶבֶת עוֹלָה מֵאֵלֶיהָ (שבת כ"א), וְעוֹד דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ מִכָּאן שֶׁמַּעֲלָה הָיְתָה לִפְנֵי הַמְּנוֹרָה, שֶׁעָלֶיהָ הַכֹּהֵן עוֹמֵד וּמֵטִיב (ספרי): אל מול פני המנורה. אֶל מוּל נֵר הָאֶמְצָעִי, שֶׁאֵינוֹ בַקָּנִים אֶלָּא בְּגוּף שֶׁל מְנוֹרָה (עי' מנחות צ"ח): יאירו שבעת הנרות. שִׁשָּׁה שֶׁעַל שֵׁשֶׁת הַקָּנִים, שְׁלֹשָׁה הַמִּזְרָחִיִּים פּוֹנִים לְמוּל הָאֶמְצָעִי — הַפְּתִילוֹת שֶׁבָּהֶן — וְכֵן שְׁלֹשָׁה הַמַּעֲרָבִיִּים רָאשֵׁי הַפְּתִילוֹת לְמוּל הָאֶמְצָעִי, וְלָמָּה? כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, לְאוֹרָהּ הוּא צָרִיךְ (עי' תנחומא):
אוּנְקְלוֹס
מַלֵל עִם אַהֲרֹן וְתֵימַר לֵהּ בְּאַדְלָקוּתָךְ יָת בּוֹצִינַיָא לָקֳבֵל אַפֵּי מְנַרְתָּא יְהוֹן מְנַהֲרִין שִׁבְעָא בוֹצִינַיָא
רַשְׁבַּ״ם
בהעלותך וגו': לפי שמלאכת תדיר היא זו, הזכירה כאן, אע"פ שכל מלאכות המשכן נגמרו, מלאכת הדלקת המנורה לא נגמרה כי תדירה היא:
אל מול פני המנורה וגו': היה מטה ראשי הפתילות של כל שבעת הנרות להאיר אל השולחן:
אִבְּן עֶזְרָא
דבר אל אהרן. כי הוא חייב במצות הדלקת הנר: אל מול פני המנורה. פירוש והאיר אל עבר פניה והנה מלת האיר יוצאה כמו תאיר נרי ואין כן יאירו והארץ האירה ונסמכה זאת הפרשה להורות כי הדבור יהיה גם בלילה כי שם יהיה הנר דלוק ולא יכבה:
רַמְבַּ״ן
בהעלתך "למה נסמכה פרשת מנורה לחנכת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים, חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו; אמר לו הקב"ה: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות בקר וערב", לשון רש"י (רש"י על במדבר ח׳:ב׳) ממדרש אגדה. ולא נתברר לי, למה ניחמו בהדלקת הנרות, ולא ניחמו בקטורת בקר וערב, ששיבחו בו הכתוב (דברים לג י): "ישימו קטורה באפך", ובכל הקרבנות, ובמנחת חביתין, ובעבודת יום הכפורים שאינה כשרה אלא בו, ונכנס לפני ולפנים, ושהוא קדוש ה' עומד בהיכלו לשרתו ולברך בשמו, ושבטו כלו משרתי אלהינו? ועוד: מה טעם לחלישות הדעת הזו? והלא קרבנו גדול משל נשיאים, שהקריב בימים ההם קרבנות הרבה כל ימי המלואים! ואם תאמר שהיו חובה ונצטוה בהם, וחלשה דעתו על שלא הקריב נדבה כמוהם לחנכת המזבח - גם הדלקת הנרות שנחמו בה חובה ונצטוה עליה! אבל ענין ההגדה הזו, לדרוש רמז מן הפרשה על חנוכה של נרות שהיתה בבית שני על ידי אהרן ובניו, רצוני לומר חשמונאי כהן גדול ובניו. ובלשון הזה מצאתיה במגלת סתרים לרבינו נסים, שהזכיר האגדה הזו ואמר: "ראיתי במדרש, כיון שהקריבו שנים עשר שבטים ולא הקריב שבט לוי וכו', אמר לו הקב"ה למשה דבר אל אהרן ואמרת אליו, יש חנכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנכה שקרויה על שמם, והיא חנכת בני חשמונאי, ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנכת המזבח", עד כאן לשונו. וראיתי עוד ב"ילמדנו" (תנחומא בהעלותך ה), וכן בבמדבר רבה טו ו: "אמר לו הקב"ה למשה: לך אמור לאהרן 'אל תתירא, לגדולה מזאת אתה מוכן, הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו - וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם'". והנה, דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנכת חשמונאי, שהיא נוהגת אף לאחר החורבן בגלותנו. וכן ברכת כהנים הסמוכה לחנכת הנשיאים נוהגת לעולם, דרשו סמוכין לחנכת הנשיאים מלפניה ומלאחריה בכבודו של אהרן שלא נמנה עמהם. ור' אברהם אמר (אבן עזרא על במדבר ח׳:ב׳), כי "נסמכה זאת הפרשה, להודיע כי הדבור יהיה גם בלילה, כי שם יהיה הנר דלוק ולא יכבה". וזה איננו ככה על דעת רבותינו, שאמרו (מכילתא בא א) "והלא לא נדבר עמו אלא ביום". ואלו ידע ר' אברהם מה בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים, לא חשב כן. והוא מה שאמר הכתוב (במדבר יב ו): "במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו לא כן עבדי משה", שאין נבואתו בחלום, כי החלום בלילה ממש. אבל הסדור בפרשיות האלה הוא, כאשר פירשתי (בתחלת הספר), כי בא הכתוב בספר הזה להשלים תורת הקרבנות וכל המחוייב לעשות באהל מועד. והנה: אמר מתחלה (שמות כז כ): "ואתה תצוה ויקחו אליך שמן זית זך להעלות נר תמיד", ולא הזכיר שם המנורה, והיה במשמע שידליקו במנורה בהימצאה כמו שאמר בעשייתה (שמות כה לז): "והעלה את נרותיה והאיר על עבר פניה", אבל אם אולי תאבד או תישבר, ידליקו בלתי מנורה, ואין המנורה מעכב ההדלקה, כי המצוה להעלות נר תמיד לעולם. ואחר כן הוסיף וצוה מיד ולדורות (ויקרא כד ב): "צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך", ואמר "על המנורה הטהורה יערוך את הנרות", שלא יערוך אלא במנורה הטהורה. ובכאן, כאשר השלים להזכיר הקמת המשכן, השלים עוד כל דיני הנרות, וצוה שיהיו שבעת הנרות כולן דולקות לדורות אל מול פני המנורה, כאשר הזכיר במעשה המנורה "והעלה את נרותיה והאיר על עבר פניה", לא בלתי מנורה, ולא בלתי שיאירו כולם אל עבר פניה. ולא הזכיר בפרשה הזאת "באהל מועד", ללמד שיהיה גם כן במקדש. אולי יחשב, כי בעבור שאין חלונות באהל מועד יצטרך לאורה הזאת, אבל במקדש, שיהיו שם (מלכים א ו ד): "חלוני שקופים", לא יצטרך כן, לפיכך לא הזכיר בכאן "באהל מועד".
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
אור צדיקים ישמח ונר רשעים ידעך (משלי יג, ט)
שלמה המלך ע"ה המשיל נפש צדיק לאור מפני שהנפש אור שכלי לוקח מכסא הכבוד, והאור ההוא אינו אלא מעצמותו וגופו, איננו בא לו ממקום אחר ואיננו תלוי בדבר אחר, והמשיל נפש הרשע לנר שאור הנר אינו מעצמו אבל תלוי בדבר אחר והוא השמן והפתילה, כי מיד שיכלה השמן והפתילה ידעך הנר מיד, כן נפש הרשע תלויה בקיום גופו, כי אין עיקר שמחתה רק בשמחת הגוף, ועל כן תכלה ככלות הגוף, והכליון הוא שלא תאור באור החיים, ואע"פ שאין לנפש מות, תענש בעונש מר ממות. ולפי שלא השתדל בדרכי האור אלא בדרכי החשך על כן תחול עליה מדת החשך והנה זה כליון חרוץ לנפש, והוא העונש שאין לו סוף ויסורין שאין להן קץ, וזהו שאמר שלמה ע"ה (שם יא) במות אדם רשע תאבד תקוה, לא אמר במות רשע אלא במות אדם רשע, לבאר כי הנמשך אחר תולדות האדמה ומשתקע בתאוות הגופניות נקרא רשע, ועל כן במותו תאבד תקותו עמו כי לא היתה תקותו כי אם בעניני גופו לא בעניני נפשו, ומפני זה באבדן גופו תאבד תקותו. ומזה אמר ידעך, שהוא בטול האור והוא העונש בנפש הרשע. ונראה לומר שאין לשון דעיכה בטול לגמרי אלא שלא תאיר ותזכה לנועם הראוי לה, וכן אמר בלדד (איוב יח) גם אור רשעים ידעך ולא יגיה שביב אשו, אך לשון כבוי הוא בטול לגמרי, והעד (ישעיה מג) דעכו כפשתה כבו. אבל במעלת נפש הצדיק הזכיר ישמח והוא השכר, כי לשון שמחה תוספת השגה ורוח הקדש וזהו (תהלים קד) אנכי אשמח בה', וכן (שם) ישמח ה' במעשיו, ולפי שהצדיקים עובדים להקב"ה בשמחה על כן זוכים למעלת השמחה לעוה"ב כי מדת השמחה תחול עליהם ושואבת נפשם ומקיימת אותם לנצח. ועוד לטעם אחר המשיל נפש הצדיק לאור לפי שנבראת ביום ראשון עם בריאת האור הראשון, ויש פסוק מדבר בנפשותיהן של צדיקים מעיד על זה, הוא שכתוב (דברי הימים א ד) עם המלך במלאכתו ישבו שם, והיא מעותדת לאותו האור הנברא ביום ראשון. ומצינו חמשה אורים בפרשה וכן לנפש חמשה שמות. האור ההוא תחלת הנבראים היה ועליו אמר דוד ע"ה (תהלים קיט) פתח דבריך יאיר מבין פתיים, ודרשו רז"ל פתח דבריך יאיר, מפתח פומך לן הוה נהורא שנאמר (בראשית א) ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. האור ההוא הוציאו הקב"ה מתוך החשך, לא כמלך בשר ודם, מלך בשר ודם מדליק נר מנר שמא יכול להדליק נר מתוך החשך, ואלו הקב"ה הוציא אור מתוך החשך דכתיב (שם) וחשך על פני תהום, וכתיב בתריה יהי אור ויהי אור. וכן אמר הכתוב (איוב יב) מגלה עמוקות מני חשך ויוצא לאור צלמות, וכן אמר דניאל (דניאל ב) הוא גלא עמיקתא ומסתרתא ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא, ודרשו רז"ל עמיקתא זה מעשה מרכבה, ומסתרתא זה מעשה בראשית, ידע מה בחשוכא וחשך על פני תהום, ונהורא עמיה שרא ויאמר אלהים יהי אור. כיון שהוציא הקב"ה האור מתוך החושך אינו צריך לאור של בשר ודם, שכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קלט) גם חושך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה. וכיון שהכל הוא לפניו יתעלה שוה, כחשכה כאורה, מהו זה שכתוב (שם יח) ישת חשך סתרו, זה כנוי לרוב הסתר השגת השי"ת, כי המשיל השגתו לחשך מפני שהמקום החשוך אי אפשר להשיג מה שבתוכו, ורמז לך הכתוב כי החומר שלנו הוא המסך המונע והחשך המבדיל בין השם יתעלה ובינינו שאין בנו כח לראותו, וזהו לפי דעתי (שיר ב) הנה זה עומד אחר כתלנו, יאמר כי זה אלי ואנוהו כותל מפסיק בינינו ובינו והוא החומר, והבן זה. וא"כ סתרו חשך מצד השגתנו שהיא קצרה בהיותנו בחומר, וכולו אורה מצד עצם כבודו, וזהו שאמר כחשיכה כאורה, ואע"פ שכולו אורה ואינו צריך לאורה שלנו נצטוינו במשכן ובמקדש לכבוד הבית שהשכינה שורה עליו שנדליק נרות המנורה וזהו שכתוב.
בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. לשון בהעלותך על שם השלהבת שהיא עולה מאליה. והחכמים ז"ל עושין אותו מלשון עלוי, שכך אמרו במדרש בהעלותך אמר הקב"ה לא שאני צריך לאורה שלכם אלא שתאירו לפני כדרך שהארתי לכם במדבר בעמוד האש, כדי לעלות אתכם בפני האומות שיהיו אומרים היאך ישראל מאירים לפני הקב"ה לפי שהוא מאיר לכל, והלא מתוך החשך הוצאתי אורה ואיני צריך לאורה שלכם, והרי העינים שבאדם יש בתוכן לבן ואינו רואה מתוך הלבן אלא מתוך השחור. ועוד הברק הזה תולדות אש של מעלה והוא יוצא ומבהיק לכל העולם שנאמר (יחזקאל א) ודמות החיות מראיהן כגחלי אש בוערות כמראה הלפידים וגו' ומן האש יוצא ברק, ומבהיק לכל העולם ואיני צריך לאורה שלכם, ולמה צויתי אתכם, בשביל להעלותך, כדי לעלות אתכם בפני האומות, עד כאן. ונצטוה אהרן בפרשה זו בהדלקת המנורה לשעה ולדורות, דבר אל אהרן לשעה, שהמנורה נמסרה לו וחיוב ההדלקה מוטל עליו, ואמרת אליו לדורות. ולפי שהמצוה אף לדורות לא תמצא בפרשה זו שיזכיר באהל מועד כמו שאמר במקום אחר (שמות כו) באהל מועד יערוך אותו אהרן ובניו, שלא תאמר כי באהל מועד היו צריכין לאורה זו לפי שלא היו שם חלונות אבל בבהמ"ק שהיו שם חלוני שקופים אטומים אין צריך, לכך סתם הכתוב.
ודע כי החלונות שהיו בבהמ"ק היו צרות מבפנים ורחבות מבחוץ וזהו שדרשו רז"ל דרך העולם כשאדם בונה בית עושה לו חלונות צרות מבחוץ ורחבות מבפנים כדי שיהא האור נכנס מבחוץ ומאיר מבפנים, אבל שלמה לא עשה כן, בנה בהמ"ק ועשה שם חלונות צרות מבפנים ורחבות מבחוץ כדי שיהא האור יוצא מבהמ"ק ומאיר לחוץ, להודיעך שכולו אור ואינו צריך לאורה, וזהו שכתוב (מלכים א ו) ויעש לבית חלוני שקופים אטומים, פירוש שקופים פתוחים לצד חוץ, אטומים סתומים לצד פנים, כלומר קצרים. ומזה אמר הכתוב ביחזקאל (מ) וחלונים לו ולאלמיו סביב סביב כהחלונות האלה, לא אמר כחלונות אלא כהחלונות בתוספת ה"א, לרמוז כי חלונות המקדש היו בדמיון צורת ה"א שהיא צרה מבפנים ורחבה מבחוץ כדי שתצא האורה משם לחוץ. ועוד דרשו רז"ל כהחלונות, כחלונות לא נאמר אלא כהחלונות לשון כהה, כלומר חלונות כהות שהיו צרות מצד פנים ורחבות מבחוץ לצד חיצון של מזרח, ועל כן נקרא בהמ"ק אריאל (ישעיה כט) מלשון אריה, מה אריה צר מאחוריו ורחב מלפניו כך חלונות המקדש. ופרשה זו למדה שלש ענינים, האחד שיהיו פני הנרות מכוונות כלפי האמצעי הוא נר מערבי, והשני שתהיה המנורה זהב לכתחלה, אבל אם עשאה של שאר מיני מתכות כשרה ובלבד שלא יוסיף ולא יגרע בנרות, שצריך שיהיו שבעה לא פחות ולא יותר, והשלישי שתהיה מקשה כלומר כולה אחדות מחתיכה אחת, ולכך חזר וכתב מקשה היא, לבאר כי מקשה מעכב אבל הזהב אינו מעכב.
אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. אם תדקדק בלשון הכתוב תמצא כי היה לו לומר יאירו ששת הנרות, שהרי מול פני המנורה הוא האמצעי וכל הששה היו פונים כנגדו.
וע"ד הפשט שעור הכתוב בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה תעלה אותם ועמו יהיו שבעה, וזהו יאירו שבעת הנרות, ולכך לא היה אפשר לומר יאירו ששת הנרות שהרי שבעה הם הנרות המאירים.
וע"ד הקבלה הכתוב נכון וברור כפשוטו, והוא מדבר במנורה של מעלה ופירוש אל מול יאמר כנגד המנורה של מעלה שהן שבע ספירות בחכמה יאירו שבעת הנרות של מטה, וזהו לפי דעתי סוד הלשון שהוציא ההדלקה בלשון עליה, בהעלותך את הנרות, ואמר העלה נרותיה ואמר (שמות ל) ובהעלות אהרן את הנרות, (שם מ) ויעל הנרות לפני ה', וזהו שתמצא במנורת זכריה (זכריה ד) ושבעה נרותיה עליה שבעה, שפירושו על הדרך הזה, ושבעה נרותיה עליה כנגד שבעה של מעלה, ואחר כך ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה.
גם בפרשה זו תמצא זכרון המנורה ארבעה פעמים, שנים ראשונים שמדברים במנורה של מעלה הם מלאים, והם אל מול פני המנורה יאירו, אל מול פני המנורה העלה, ושנים אחרונים חסרים שמדברים במנורה של מטה, והם וזה מעשה המנורה מקשה זהב, זו מנורה של מטה ולכן הזכיר זהב, ואמר עד ירכה עד פרחה, לבאר כי הוא מדבר במנורה גופנית והוא חסר וא"ו, כן עשה את המנרה חסר וא"ו. ולא נמצא בכל התורה המנורה מלא כי אם שלשה, שנים בפרשה זו, והשלישי (שמות כה) תיעשה המנורה. וכן נמצא במסורת שלשה מלאים בתורה, וסימנך תיעשה יאירו העלה, וזהו שבאר כמראה אשר הראה ה' את משה, למעלה, כן עשה את המנורה, למטה.
שבעת הנרות. ענין המנורה נעלם מאד והוא פלאי כבר רמזתיו בסדר ויקחו לי תרומה, ושם תבין מתוך הנר האמצעי פלאי אל עדות לישראל.
ובמדרש שבעת הנרות, משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו אוהב ואמר לו המלך הוי יודע שאצלך אני סועד, התקן לי מקום, הלך והתקין כפי כחו, כיון שבא המלך בא עמו שמשין וסנקליטין מכאן ומכאן ומנורות של זהב מכאן ומכאן כיון שראה אוהבו כל הכבוד הזה נתבייש והטמין כל מה שהתקין לו, א"ל המלך לא אמרתי לך שאצלך אני סועד ולמה לא התקנת לי כלום, א"ל אדוני המלך ראיתי כל הכבוד הזה שבא עמך ונתביישתי והטמנתי כל מה שהתקנתי, א"ל המלך חייך שאני מניח את כל כלי שהבאתי עמי ואיני משתמש אלא בשלך בשביל אהבתך, כך הקב"ה כולו אורה והוא מצוה לישראל לעשות לפניו מנורה ולהדליקה תמיד כיון שעשה משה משכן ומנורה ובאה השכינה מה כתיב שם (שמות מ) ולא יכול משה לבא אל אהל מועד, מיד (ויקרא א) ויקרא אל משה ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו, ומהו הדבר, בהעלותך את הנרות, אמרו ישראל הקב"ה ברא חמה ולבנה שמאירים את העולם כולו והוא חפץ שנדליק לפניו נרות. כשחרב בהמ"ק נגנזה המנורה בשביל כח קדושתה כמו שדרשו רז"ל שנתקשה משה במלאכתה וצוהו המקום שישליך ככר זהב לתוך האש ויצתה עשויה מאליה שנאמר (שמות כה) תיעשה המנורה, מאליה, וכתיב (שם) מקשה כלומר מה קשה עשייתה. וזה מעשה המנורה, גובהה של מנורה י"ח טפחים כמנין וז"ה, מקשה מלמד שנתקשה משה, וכן דרשו רז"ל בארבעה דברים נתקשה משה עד שהוצרך הקב"ה להראות לו באצבע ואלו הן, המנורה שנאמר וזה מעשה המנורה, הקרבנות שנאמר (ויקרא ו) זה קרבן אהרן, השקלים שנאמר (שמות ל) זה יתנו, הירח שנאמר (שם יב) החדש הזה לכם, וזהו לשון מקש"ה, מ'נורה ק'רבן ש'קלים ה'חדש. ואע"פ שאמרו רז"ל תפשו הקב"ה למשה ואמר לו את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו, ובשרצים שכתוב (ויקרא יא) וזה לכם הטמא, לא אמרו נתקשה אלא בארבעה דברים.
סְפוֹרְנוֹ
בהעלתך את הנרות. כשתדליק את שש הנרות: אל מול פני המנורה. שהוא הקנה האמצעי וזה כשתפנה שלהבת כל אחד מהששה נרות אל הקנה האמצעי אז: יאירו שבעת הנרות. כל השבעה יאירו וישפיעו אור עליון לישראל שיורו היות אור הימנים ואור השמאלים מכוון ופונה אל אור הקנה האמצעי שהוא עיקר המנורה ושכן ראוי שכונת המימינים העוסקים בחיי עולם והמשמאלים העוסקים בחיי שעה העוזרים למימינים, כאמרם אלמלי עלייא לא מתקיימי אתכליא (חולין צב, א) תהיה להפיק רצון האל יתברך באופן שיושג מכוונו בין כולם וירוממו את שמו יחדו כמו שקבלו עליהם כאשר העיד באמרו ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה כלומר בין כולנו נשלים כונתו:
כְּלִי יָקָר
בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה וגו'. הוקשה אל המפרשים מאחר שפני המנורה היינו הנר האמצעי א"כ הל"ל יאירו ששת הנרות, לומר שהששה יפנו מול השביעי, ואומר אני שמאמר אל מול פני המנורה קאי אשלמעלה ולא קשה מידי. וזה שלא מצינו בפסוק זה שום ציווי שהרי לא אמר תדליקם או תעלם אל מול פני המנורה גם יאירו אינו ציווי כי אין ציווי לנרות, ועוד מהו שאמר ויעש כן אהרן מאי רבותיה ומי כמוהו מקים דבר ה', ומאי שבחו שלא שינה מהיכא תיתי שישנה. אלא שרצה הקב"ה להראות שלא לאורה הוא צריך ומטעם זה רצה ה' שיפנו כולם מול פני המנורה להוציא מלב הטועים, אבל מ"מ לא רצה לצוות על זה שידליקם מול פני המנורה כי לא יטעה בזה כי אם איש שוגה ופתי וכי מפני השוטים שקלקלו יצוה מצוה פרטי, אך אמר ה' דרך הודעה לומר הנני מודיעך מראשית דבר אחרית דבר והוא בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה כי בזה לא תתן מקום לטועים לטעות כו', אז אף אני אעשה זאת שיאירו שבעת הנרות לעולם לא יכבה אורם שיהיו לפני תמיד ומכלל הן משמע לאו שאם לא תעלה אותם מול פני המנורה ותתן מקום לטועים לומר לאורה אני צריך אז לא יאירו כלל שבעת הנרות, הן ע"י חורבן הבית, הן שגם בהיותו בבנינו לא יאירו ולא יצהיר זיו אורם גם לי גם לך לא יהיה.
וסיוע לפירוש זה, ממה שאמרו במדרש (תנחומא בהעלותך ג) שנסמכו הנרות לחנוכת המזבח לפי שנצטער אהרן על שלא היה בחנוכת המזבח. א"ל הקב"ה לגדולה מזו אתה מוכן, הקרבנות אינן כי אם בזמן שבהמ"ק קיים והנרות הם לעולם שנאמר אל מול פני המנורה יאירו ז' הנרות עיין בילקוט (תשיט.ח) נוסח מדרש זה. והבט ימין וראה מאי משמע שהנרות הם לעולם מפסוק זה, אלא ודאי שבעל מדרש זה כוונתו לפרש הפסוק על זה האופן, שאם תעלה אותם מול פני המנורה אז אעשה שיאירו שבעת הנרות לעולם אף בזמן החורבן. והרמב"ן כאן הקשה על מדרש זה הרי בזמן שהקרבנות בטלין גם הנרות בטלין, ע"כ פירש שעל נרות חשמונאי ובניו הוא מדבר. וקשה לי על דבריו הרי גם נרות חשמונאי מתחילה בטלו שניהם כאחד הקרבנות והנרות וכאשר נחה שקטה הארץ חזרו שניהם לקדמותן ומה יתרון לנרות על הקרבנות.
ונ"ל שלקח לו ראיה מן חשמונאי ובניו, שיש יותר קדושה בנרות מבקרבנות שהרי בחזרתן לא נעשה שום נס בקרבנות, ובנרות נעשה נס, ע"כ קבל אהרן תנחומין על הדלקת הנרות שהיא גדולה מן הקרבנות. ומ"ש הקרבנות אינן כ"א בזמן שב"ה קיים והנרות לעולם כך פירושו, הקרבנות אע"פ שהיה בהם אש מן השמים והוא נס נגלה ומתמיד מ"מ אחר שנחרב הבית הראשון שוב לא ירד אש כי בבית שני חסרו ה' דברים ומכללם אש מן השמים, אבל קדושת הנרות לא סרה לעולם אע"פ שנחרב הבית פעמים, א' בימי נבוכדנצר, וא' בימי אנטיוכוס, מ"מ נעשה נס בנרות וזה מורה על גודל קדושת הנרות ולמד זה מן הכרח הקושיות שהזכרנו.
ונראה לי כי כך ביאור הכתוב, בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה. ולא תתן מקום לטועים לומר לאורה הוא צריך הנה לגודל קדושת הנרות אני אעשה זאת שיאירו ז' הנרות לעולם ואף בזמן שלא יהיה בהם כ"א להדליק נר אחד הנה על צד הנס אני אעשה שיאירו כל ז' הנרות בימי חשמונאי וזכרונם לא יסוף מתוך בני ישראל לדורי דורות, אבל אם לא תעלה מול פני המנורה אז לא יאירו לעולם כי לא אעשה בהם ניסים מפורסמים כדי שלא ימצאו מקום לחזק טעותם ולומר בעבור שלאורה הוא צריך ע"כ הוא עושה בהם ניסים מפורסמים יותר מבקרבנות, ולפ"ז אין בפסוק זה שום ציווי אלא הודעת דברים וע"כ אמר לשבחו של אהרן ויעש כן אהרן וגו' כאשר צוה ה'. ר"ל כאילו צוה ה' את משה בפירוש כך היה נזהר בדבר כאלו נצטוה עליו, ואח"כ נתן טעם מאין בא להם טעות זה ואמר וזה מעשה המנורה וגו' כי כל כלי המשכן נעשו ע"י אדם חוץ מן המנורה שעשאה הקב"ה בעצמו חתיכה אחת כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה. ר"ל הקב"ה עשאה ומכאן יצא מקום לטועים לומר שלכך עשאה הקב"ה בעצמו לפי שלאורה הוא צריך, ע"כ היה אהרן מזורז להעלות נרותיה מול פני המנורה לבטל טעות זה.
וי"א מה ששבח את אהרן שלא שינה, לפי שהקב"ה אמר לו אל מול פני המנורה יאירו ז' הנרות. ולא הקפיד על ההעלאה שתהיה מול פני המנורה כ"א על ההארה לבד הקפיד שתהיה מול פני המנורה ולא הקפיד על ההעלאה, ואהרן הוסיף ועשה אפילו ההעלאה מול פני המנורה כמ"ש אל מול פני המנורה העלה נרותיה. ויתכן עוד לפרש שהשבח הוא אע"פ שנאמר יערוך אותו אהרן ובניו. מ"מ נזדרז הוא לבדו במצוה ויעש כן אהרן. לפי שראה בה קדושה יתירה מאחר שהקב"ה בעצמו עשאה כאמור וכן כתב הרמב"ן.
ועל צד הרמז י"ל אל מול פני המנורה. זה הקב"ה אורו של עולם, יאירו שבעת הנרות. כי כל הקנים היו מול הקנה האמצעי והוא פונה מול השכינה שבמערב וא"כ דומה כאילו כולם פונין מול פני המנורה הטהורה אשר ממנו ית' האור יוצא לכל הנמצאים. ומדקאמר בהעלותך לשון עליה שידליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה, ורז"ל אמרו (תנחומא בהעלותך ג) שהמנורה נעשית מאליה זה מופת גדול שיש בה רמז על נר אלהים נשמת אדם העולה היא למעלה מאליה אם אין לה מונע מצד העונות והיא מעשה ה' כי ג' שותפין באדם וכבר בארנו זה למעלה פר' תרומה (תרומה כה.לא) והוא ענין נכון וברור וזה סמיכות העלאת הנרות מעצמם למעשה המנורה כי גם היא היתה מעשה ה' כמ"ש כן עשה את המנורה הקב"ה עשאה.
אוֹר הַחַיִּים
דבר וגו' ואמרת. צריך לדעת למה כפל לומר דבר ואמרת, גם במלות שונות. ויתבאר על פי דבריהם ז"ל (תנחומא במד"ר פט"ו) וזה לשונם למה נסמכה פרשת מנורה לפרשת נשיאים, לפי שראה אהרן חנוכת נשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות ערב ובוקר וכו' עד כאן. הנה דבריהם ז"ל צריכין ביאור, מה נחמה זו עושה לחלישות דעתו של אהרן על חנוכת הנשיאים שלא היה בכלל הלא אין מעשה המנורה מקביל לחנוכה, גם למה לא הניח דעתו בכל הקרבנות שהוא מקריב, תמידין, ומוספין, והקטורת, גם בהקרבת החנוכה עצמה של כל הנשיאים הרי הוא המקריב, ולמה לא ריצהו אלא במנורה, ויתיישב הענין בתת לב למה שאמרו במנחות בפרק ב' מדות דף פ"ח וזה לשונם כיצד עושה מסלקן ומניחן באוהל ומקנחן בספוג ונותן בהם שמן וכו' עד כאן. ולסברת החולק על סברא זו וסובר דקביעי נרות סובר גם כן שהיו קנים שבהם נרות קבועים דקים והיה כופפם למטה עד שהיה מטיבם ומקנחם וחוזר וזוקפם כבראשונה כדמוכח שם מדברי רש"י ד"ה של פרקים וכו':
ואני אומר אילו הייתי שם הייתי מוכיח ודן לפניהם מהכתובים דלא קביעי נרות, הראשון ממה שמצינו כשהזכיר כל פרטי מעשה המנורה לא הזכיר פרט זה שעשה למול פני המנורה יאירו, שאם הנרות קבועים כשהזכיר המעשה חל זכרון הדבר, ועוד ראיה אחרת ממה שאמר הכתוב בפרשת במדבר ולקחו בגד תכלת וכיסו את מנורת המאור ואת נרותיה ואת מלקחיה ואת מחתותיה ואת כל כלי שמנה, הרי זה מראה באצבע שאין הנרות קבועים, שאם לא כן הרי הנרות בכלל המנורה הם ולא היה צריך לפרטם, אלא ודאי שאינם קבועים ולזה הוצרך לפרטם כמלקחיה וכמחתותיה שהם בפני עצמם:
שוב ראיתי כזה בדברי הימים (ב' ד') ואת המנורות ונרותיהם, הרי זה מגיד כי בזכרון מנורות לא יכללו נרותיהם, וגם ראיתי לרש"י ז"ל שם שכתב וזה לשונו להוציא מלב המפרשים נרות היו עשויים מגופה של מנורה ואדוקים בה שהרי כתיב מנורות ונרותיהם וכו' עד כאן יעוין שם דבריו באורך, הא למדת שפשטיות הכתובים יגידו כי לא קביעי נרות:
וכפ"ז נשכיל כוונת תשובת ה' לאהרן, כי אהרן היה מתאנח על חנוכת המזבח והשיבו הקדוש ברוך הוא חייך שלך וכו' פירוש מעשה המנורה שמוריד הנרות ומניחן באוהל ומקנחם וחוזר ובונה אותם מחדש ומדליקה הרי כל יום כעושה מעשה חדש שמחנך הוא המנורה בכל הדלקה והדלקה, ואומרו מדליק ומטיב ערב ובוקר ולא מצינו הדלקה אלא בערב, הרי אמרו במסכת תמיד (פ"ג מ"ט) כי נר מערבי צריך להיות דולק יומם ולילה, ובתורת כהנים אמרו וזה לשונם להעלות נר נר מערבי דולק תדיר מצאו שכבה מדשנו ומדליקו ממזבח העולה עד כאן. הרי שישנה להדלקה והטבה לילה ויום, ונמצא שמחנך בכל יום המנורה והם לא חנכו אלא פעם אחת המזבח, והוא מה שכפל הכתוב במאמרו דבר ואמרת, דבר דיבור הצריך למצוה, ואמרת מענה רך המיישב הדעת מחולשתה שאמרנו שחלשה דעתו של אהרן והשיבו כי שלו גדול וכו', גם תתפרש תיבת ואמרת לשון מעלה על דרך אומרו את ה' האמרת שהשיבו שלו מעולה מכולן:
וגם לסברת האומר קביעי נרות הנה הוא אומר שהיו הקנים שבו הנרות דקים שהיה יכול לכפוף ולהוריד הנרות למטה עד שיקנחם ולחזור להעלותם ובאמצעות הקינוח וכו' יחשב כמחדש והרי הוא מחנך בכל יום, ויתיישב ערך הכתוב עצמו כמו שכתבתי:
בהעלותך את הנרות. צריך לדעת למה לא אמר בהדליקך, ורז"ל דרשו (במד"ר פט"ו ספרי) בו דרשות רבות. גם צריך לדעת למה לא צוה ה' מצוה זו ביום ראשון כי היא מצוה הנוהגת מיום ראשון בעבודה, ועוד הלא היא כתובה המצוה עצמה שמצוה כאן בפרשת תרומה והעלה את נרותיה והאיר על עבר פניה ולמה חזר לשנותה, עוד למה אמר יאירו ולא צוה לנוכח למצטווה תאיר כשיעור בהעלותך, וכמו שאמר גם כן בפרשת תרומה והאיר על עבר וגו'. אכן במה שהקדמתי במאמר חז"ל יתיישב הכל על נכון, כי אומרו בהעלותך לצד שהנרות לא היו קבועים יצו ה' שבכל עת אשר יורידם לקנחם ויעלה אותם לסדרם במקומם יסדרם כדרך שיאירו אל מול פני המנורה וגו', ולזה לא אמר גם כן תאיר כי אין המצוה בשעת הדלקה שיוצדק לומר תאיר אלא המצוה היא על סדר הנחתם שיניחם בסדר שיאירו אל מול וגו' והבן:
ובזה נתיישב למה הוצרך לחזור לצוות לזה, כי לצד שעד עתה היה משה עושה כסדר זה בז' ימי המילואים, וחש ה' שידין אהרן בדעתו שאין מעכב סדר הנחתן ואדרבא יותר הוא סדר נכון שיהיו הנרות ישרים פיפיותיהם ולא באלכסון, לזה צוה ה' שיאמר לאהרן שדבר זה מעכב, ובחר לסדר מצוה זו כאן ולא סדרה עם סדורי הקרבנות אשר צוה ה' ועבודה המעכבת, להודיענו הקפדת אהרן וריצויו מה שנזכר במאמרם ז"ל:
אל מול פני המנורה וגו'. טעם הדבר יתבאר על פי דבריהם ז"ל שאמרו במסכת שבת דף כ"ב וזה לשונם מחוץ לפרוכת העדות וגו' וכי לאורה הוא צריך והלא כל מ' שנה שהיו ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו אלא עדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל מאי עדות אמר רב זו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים עד כאן. על פי הדברים האלה יצו ה' להאיר אל מול פני המנורה שהוא נר המערבי להראות כל נר ונר שלא בא אלא בשביל עדות אשר יגיד נר הפונים אליו כלם להראות נסו הנזכר, ומה שראיתי שדקדקו התוספות התם בתמיהת וכי לאורה הוא צריך וכו' מטעם כל מ' שנה וכו' ולא אמרו והלא כל העולם כולו לאורו של מקום, לעניות דעתי אינו דקדוק כי תצדיק התמיהה מהמורגש להם יותר מדברי' הבאים באמונה כי ה' ברא שמש וירח המאירים לעולם, ולדרך זה יתיישב עם ההיא שהביאו משלהי כל הקרבנות וכו' יעיין שם דבריהם:
ויש לנו לחקור זאת מעתה שלא בא המנורה אלא להגיד נסה שבנר מערבי היה מספיק בנר מצדה האחד ונר מצדה השני, ויש לומר כפי הפשט שהוא לנוי שאחר שהוצרכה ביאתה לרמז הנזכר אין נכון להביא בית ה' אלא דבר מתוקן ונכון שבמנורות. ובדרך רמז ירמוז בז' נרות לאומות העולם שהם ע' אומות כל אחד ירמוז לכלל העשירי, ירמוז כי כולן מאירים לנוכח המערבי שהם ישראל שהם בחינת המערב כידוע ליודעי חן, ורמז גם כן שכולן כלים ונר ישראל לא יכבה, ותמצא שהארת הנרות אינו אלא בלילה והוא סוד הגלות שנקרא לילה, מה שאין כן בבא זמן הישועה המתיחס לה בקר כתיב אתא בקר וגו' יכבה נר האומות וישאר מכללותם נר ישראל שהוא הולך ואור עד נכון היום, גם רמז במצות הדלקת הנרות שיכוין המדליק בהדלקתם שתהיה הארתם למול פני המנורה שהכל יהיו לצורכי ישראל המתייחס להם שם פנים כידוע למבינים:
ג וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל־מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה׃
רַשִׁ״י
ויעש כן אהרן. לְהַגִּיד שִׁבְחוֹ שֶׁל אַהֲרֹן שֶׁלֹּא שִׁנָּה (ספרי):
אוּנְקְלוֹס
וַעֲבַד כֵּן אַהֲרֹן לָקֳבֵל אַפֵּי מְנַרְתָּא אַדְלֵק בּוֹצִינָהָא כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה
רַמְבַּ״ן
וטעם ויעש כן אהרן לומר שהוא היה המדליק אותן כל ימיו ואע"פ שהמצוה כשרה בבניו כמו שנאמר (שמות כז כא) יערוך אותו אהרן ובניו אבל היה הוא מזדרז במצוה הגדולה הזאת הרומזת לדבר עליון וסוד נשגב ואולי נרמז לו זה מפסוק (ויקרא כד ג) מחוץ לפרכת העדת יערוך אותו אהרן מערב עד בקר כי בו בחר השם בימיו ומפני זה אמר גם עתה דבר אל אהרן בהעלותך ולא אמר "דבר אל אהרן ואל בניו בהעלותכם":
אוֹר הַחַיִּים
ויעש כן וגו' כאשר וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר אל מול פני וגו' ולא הספיק במאמר ויעש כן וגו'. עוד חזר לומר כאשר צוה וגו' והוא המאמר עצמו שאמר ויעש כן וגו', יכוין לומר על זה הדרך, אומרו ויעש כן כנגד פירוק הנרות וקינוחם כדי שתהיה כחדשה שבזה יוצדק החינוך כמו שאמרנו, ואומרו אל מול פני וגו' כנגד סדר הנחתן שיהיו פיפיותיהם אל מול פני וגו' ואומרו כאשר צוה לצד שהדיבור היה ביום ותבא לומר שאז בזמן שנצטוה עשה מעשה האמור, לזה אמר כאשר וגו' לו' שעשה בזמן שצוה ה' שהיא בערב, והגם שאמרנו כי ישנה להדלקה ביום בנר מערבי, דבר זה לא היה אלא בזמני ירידת עם ה' שהיה כבה נר מערבי לא בימי אהרן, ומה גם בתחלת הקמת המשכן. גם רמז באומרו כאשר צוה וגו' להודיע שבחו של אהרן, כי מה שעשה אהרן לא עשאו לצד המעלה והכבוד אשר האמיר אותו ה' אלא לצד עשות מצות ה', על דרך אומרו לעשות רצונך אלהי חפצתי:
ד וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד־יְרֵכָהּ עַד־פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת־הַמְּנֹרָה׃
רַשִׁ״י
וזה מעשה המנרה. שֶׁהֶרְאָהוּ הַקָּבָּ"ה בְּאֶצְבַּע, לְפִי שֶׁנִּתְקַשָּׁה בָהּ, לְכָךְ נֶאֱמַר "וְזֶה": מקשה. בטדי"ץ בְּלַעַז, לְשׁוֹן "דָּא לְדָא נָקְשָׁן" (דניאל ה'), עֶשֶׁת שֶׁל כִּכַּר זָהָב הָיְתָה, וּמַקִּישׁ בְּקֻרְנָס, וְחוֹתֵךְ בְּכַשִּׁיל, לְפַשֵּׁט אֵבָרֶיהָ כְּתִקְנָן, וְלֹא נַעֲשֵׂית אֵבָרִים אֵבָרִים עַ"יְ חִבּוּר (עי' ספרא): עד ירכה. יְרֵכָהּ הִיא הַשִּׁדָּה שֶׁעַל הָרַגְלַיִם, חָלוּל, כְּדֶרֶךְ מְנוֹרוֹת כֶּסֶף שֶׁלִּפְנֵי הַשָּׂרִים: עד ירכה עד פרחה. כְּלוֹמַר גּוּפָהּ שֶׁל מְנוֹרָה כֻּלָּהּ וְכָל הַתָּלוּי בָּהּ: עד ירכה. שֶׁהוּא אֵבָר גָּדוֹל: עד פרחה. שֶׁהוּא מַעֲשֶׂה דַק שֶׁבָּהּ, הַכֹּל מִקְשָׁה; וְדֶרֶךְ "עַד" לְשַׁמֵּשׁ בְּלָשׁוֹן זֶה, כְּמוֹ "מִגָּדִישׁ וְעַד קָמָה וְעַד כֶּרֶם זָיִת" (שופטים ט"ו): כמראה אשר הראה וגו'. כַּתַּבְנִית אֲשֶׁר הֶרְאָהוּ בָהָר, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ"ה) — וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְתַבְנִיתָם וְגוֹ' (ספרי): כן עשה את המנרה. מִי שֶׁעֲשָׂאָהּ; וּמִ"אַ, עַל יְדֵי הַקָּבָּ"ה נַעֲשֵׂית מֵאֵלֶיהָ (תנחומא):
אוּנְקְלוֹס
וְדֵין עוֹבַד מְנַרְתָּא נְגִידָא דְהַב עַד שִׁידַהּ עַד שׁוֹשַׁנַהּ נְגִידָא הִיא כְּחֶזְוָא דִי אַחֲזֵי יְיָ יָת משֶׁה כֵּן עֲבַד יָת מְנַרְתָּא
אִבְּן עֶזְרָא
וזה מעשה המנורה. הזכיר שלא נראה כמוהו: מקשה. פירשתיו: ירכה. הוא על הקנה שתעמוד עליו כי כן כתוב ירכה וקנה: פרחה. ידוע ולא היה כח בחרש חכם לעשותה כן לולי שהשם הראה אותה למשה במראה הנבואה: כן עשה. שב אל משה והטעם בצווי וכן ועשית מנורת זהב: וטעם הסמך פרשת הלוים להורות כי אהרן יתעסק בהדלקת הנר ובשאר העבודות יעזרוהו הלוים ויעמדו לפניו לעשות מה שיצוה:
רַמְבַּ״ן
וטעם וזה מעשה המנרה לרמוז שצריך לדורות שתהיה מקשה כי הוא מעכב בה ולכך הזכיר תחילה בפירוש מעשה המקשה ולא הזכיר במעשה שלה שהיו בה קנים וכפתורים וגביעים משוקדים והזכיר זהב כי כן יהיה מצוה לדורות לעשותה ממנו לרומם את בית אלהינו והחזיר מקשה היא לומר שאין מעכב בה אלא מקשה לא הזהב וכל שכן שאר יפויים שבה וכך אמרו רבותינו בספרי (בהעלתך סא) ובמסכת מנחות (מנחות כ״ח): וטעם כן עשה משה הנזכר כי הוא השתדל בלמודה ועשה אותה בצווי וכך אמרו בספרי (שם) להודיע שבחו של משה שכשם שאמר לו הקב"ה כן עשה ורש"י כתב (רש"י על במדבר ח׳:ד׳) כן עשה מי שעשאה ומדרש אגדה (תנחומא בהעלותך ג) ע"י הקב"ה נעשית מאליה:
סְפוֹרְנוֹ
וזה מעשה המנורה מקשה. וזה התכלית בעצמו המכוון בהדלקת הנרות אל מול פני המנורה הוא בעצמו מכוון בענין חיוב היות המנורה מקשה להורות האחדות המכוון לתכלית אחד בעצמו:
אוֹר הַחַיִּים
וזה מעשה המנורה וגו'. טעם שהוצרך לומר פסוק זה פעם אחרת כאן ולא הספיק מה שאמר כבר בפרשת תרומה ובפרשת ויקהל, יתישב בין למאן דאמר לא קביעי נרות שבא להסיר מכשול הטעות הנמשך ממאמר בהעלותך שאמרנו שהיה מפרק וחוזר ומעלה אותם, ומזה תבא הסברא לומר כי גם שאר המנורה אין חיוב בקיומה מקשה, שהרי גם הנרות בכלל חלק מהמנורה הם ומצינו שהם מפורקים ונדון מהם כדין דבר שהיה בכלל ויצא וכו' ללמד על הכלל, שהגם שאמר הכתוב מקשה זה היה בתחלה אבל אחר כך יכול לעשות כאשר יחפוץ, לזה אמר וזה מעשה המנורה מקשה וגו' שכן היא עומדת, וממוצא דבר אתה למד כי הנרות יצאו מהכלל מקשה של המנורה ולא תלמוד מהם. ולמאן דאמר קביעי נרות גם כן בא להודיע שעמדה המנורה במעשה מקשה גם אחר שהשתמשו בה:
ה וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃
אוּנְקְלוֹס
וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר
רַמְבַּ״ן
אחר שנמנו הבכורות והלוים ונצטוו הלוים בעבודתם ובמשמרתם ונתן להם העגלות השלים מצות הכהנים במנורה. ובא לצוות במצות הלוים שיתחילו לעבוד והוצרך לטהר אותם ולכפר עליהם וזה טעם הסמך הפרשה הזו בכאן: והשלים במצוה לדורות מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבא לצבא צבא וכתב רש"י (רש"י על במדבר ח׳:כ״ד) כאן הוא אומר מבן חמש ועשרים ובמקום אחר (במדבר ד׳:ג׳) הוא אומר מבן שלשים שנה הא כיצד מבן חמש ועשרים יבא ללמוד הלכות עבודה ולומד חמש שנים ובן ל' עובד מכאן לתלמיד היושב לפני רבו שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה וא"כ יהיה פירוש יבא לצבוא צבא שיבא להקהל בנקהלים בעבודת אהל מועד שיעמוד עמהם ויראה תמיד עבודתם ביום ובלילה כדי שילמוד הלכות עבודה בתלמוד ובמעשה ולכך לא אמר כאן לעבוד עבודה כמו שנאמר למעלה אלא אמר לצבא צבא בעבודת אהל מועד שיהיה בא עם הצובאים בעבודה אבל לא ידעתי אם זה דברי הכל לרבותינו כי בלשון יחיד אני שונה אותה בספרי (בהעלתך סג) ר' נתן אומר כתוב אחד אומר מבן חמש ועשרים וכו' וגם נראה שהם דברי אסמכתא שנהגו התלמידים ללמוד בהלכות עבודה חמש שנים ועל דרך הפשט הנמנים ביד משה ואהרן היו מבן ל' שנה ומעלה והם אשר הפקיד אותם איש איש על עבודתו ועל משאו אבל בכאן צוה כי כל אשר ידע בעצמו שבא לכלל עשרים וחמש שנה יהיה כשר לעבודה ויבא בכל אות נפשו לעבוד עמהם ולסייעם בעבודה אבל לא יהיה פקיד נגיד על עבודה ידועה והטעם בזה כי כל אדם נותן לבו בעשרותיו כי ישתנו בהן הטבעים וידע בהגיעו לעשרים או לשלשים כי ידעו בו שכניו וקרוביו ואביו ואמו וילדיו ויודיעוהו אבל בהגיעו לכ"ה לא ירגישו בו כל כך ולכן לא צוה למשה שיטרח למנות רק מבן שלשים שהאיש נודע בהן וכן אמר דוד (דברי הימים א כג ג) ויספרו הלוים מבן שלשים שנה ומעלה ור"א אמר (אבן עזרא על במדבר ח׳:כ״ד) בדרך הפשט כי מבן שלשים הוא לעבודת משא ומבן כ"ה לעבודת האוהל ואיננו נכון כי שם נאמר גם כן (במדבר ד׳:כ״ג) כל הבא לצבוא צבא לעבוד עבודה באהל מועד ונאמר (שם פסוק כד) לעבוד ולמשא ועוד כי כתיב במקדש (דה"י א כג כד כח) אלה בני לוי לבית אבותיהם ראשי האבות לפקודיהם במספר שמות לגלגלותם עושה המלאכה לעבודת בית ה' מבן עשרים שנה ומעלה כי אמר דוד הניח ה' אלהי ישראל לעמו וישכון בירושלם עד לעולם וגם ללוים אין לשאת את המשכן ואת כל כליו לעבודתו כי בדברי דוד האחרונים המה מספר בני לוי מבן עשרים שנה ולמעלה כי מעמדם ליד בני אהרן לעבודת בית ה' על החצרות ועל הלשכות יאמר כי בדברי דוד האחרונים משיבנה הבית ואין להם משא בכתף ואין עבודתם רק על החצרות ועל הלשכות מנה אותם מבן עשרים שנה ומעלה ומתחילה מבני שלשים ואם כדברי ר"א היה חייב שימנה אותם מבן חמש ועשרים:
ו קַח אֶת־הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם׃
רַשִׁ״י
קח את הלוים. קָחֵם בִּדְבָרִים — אַשְׁרֵיכֶם שֶׁתִּזְכּוּ לִהְיוֹת שַׁמָּשִׁים לַמָּקוֹם:
אוּנְקְלוֹס
קָרֵב יָת לֵוָאֵי מִגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּתְדַכֵּי יָתְהוֹן
אִבְּן עֶזְרָא
קח את הלוים מתוך בנ''י. כי מעורבים היו וכן כל השבטים קודם שיסעו אל הדרך מהר סיני:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
קח את הלוים מתוך בני ישראל. נסמכה פרשת הלוים לפרשת המנורה כי היה המנורה מצוה מסורה לכהנים, ולכך סמך לה פרשה זו שהיא מצות הלוים שיתחילו לעבוד, ואחריה מצות הפסח שהיא מצוה מוטלת על כל ישראל, וזהו שאמר (במדבר ט) ויעשו בני ישראל את הפסח, ואם כן הפרשיות מסודרות בהשגחה גדולה בסדור המעלות, כהן ואחריו לוי ואחריו ישראל. ואמר קח את הלוים מתוך וגו' כי מעורבים היו בהר סיני, וכן כל השבטים קודם נסעם אל הדרך.
כְּלִי יָקָר
קח את הלוים וגו'. לפעמים הזכיר לשון לקיחה ולפעמים לשון נתינה, ודבר זה צריך ביאור. ועוד מהו הכפל שאמר כי נתונים נתונים המה לי ואח"כ סתר דבריו ואמר לקחתי אותם לי. ונראה שמהכרח קושיות אלו מסיק בתנחומא (בהעלותך ח) קח את הלוים. קח אותם לשמי לשם שררה, ובזה הותרו כל הקושיות כי מצינו לשון קיחה אצל חילוף הבכורות כמ"ש תחת פטרת כל רחם וגו' לקחתי אותם לי.
וביאור הענין הוא שלג' דברים נבחרו הלוים. ב' לשעבוד, וא' לשררה, ב' לשעבוד היינו שעבוד טורח גופם לעבוד ולמשא ושעבוד מסירת גופם לכפרה על בני ישראל כמ"ש ואתנה את הלוים נתונים לאהרן ולבניו וגו' לעבוד את עבודת בני ישראל באהל מועד. היינו עבודת משא, ולכפר על בני ישראל. כי אשמת העם תלוי בראשיהם, ולכך אמר ולא יהיה בבני ישראל נגף וגו'. כי בחבורתם נרפא לבני ישראל כי כך המדה ע"ד בקרובי אקדש. (ויקרא י.ג) ולכך נאמר וסמכו בני ישראל את ידיהם על הלוים. וסמיכה זו לאמר הרי אתם קרבן על העם וכפרה עליהם כדרך שבארנו למעלה פר' ויקרא (ויקרא א.ד) בפסוק וסמך ידו על ראש העולה. וכן יתבאר לקמן בע"ה פר' פנחס (פנחס כז.יח) בסמיכת יד משה על יהושע. וב' דברים אלו לא הטיל ה' על הלוים בעבור שנפסלו הבכורים וכי כך המדה שטוביה חטא וזיגוד מינגד אלא לכך הוטלו ב' דברים אלו על הלוים לפי שיעקב ישראל סבא נתן מעשר מכל אשר לו ומבניו נתן מעשר את לוי כי היו לו י"ב בנים ואפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו. הרי י"ד צא מהם ארבע בכורים לד' אמהות נשארו י' ומהם נתן את לוי, ולפי שאמר כפל עשר אעשרנו וארז"ל שהמבזבז יתן החומש דהיינו שני מעשרות ע"כ נתן גם הוא החומש והיינו שהקדיש את לוי לגבוה בב' דברים אלו לשעבד גופם לעבודת הקדש ונשמתם לכפרה הרי כאילו הפרישו ב' פעמים והיינו החומש, וזה"ש כי נתונים נתונים המה לי מתוך בני ישראל. היינו ב' נתינות שהזכרנו מתוך בני ישראל סבא כדי שיהיה החומש מופרש, וכן בפסוק ואתנה את הלוים נתונים וגו' הזכיר שני נתינות. ואתנה, נתונים, ופירש מיד ששני נתינות אלו היינו לעבוד את עבודת בני ישראל, ולכפר על בני ישראל וגו', והזכיר ה"פ ישראל בפסוק זה להורות שנתינת הלוים כפול הוא החומש מן בני ישראל וזה רמז נכון ויקר.
אבל כשהזכיר לשון לקיחה שהקב"ה לקחם מעצמו בלא נתינת יעקב, היינו לקיחה של שררה אשר היתה בבכורות ונפסלו ונתנה השררה ללוים. וע"ז אמר תחת פטרת כל רחם בכור כל מבני ישראל לקחתי אותם לי. ואקח את הלוים תחת כל בכור גו'. ומכאן למד בעל המדרש לפרש קח את הלוים לשררה, וילמוד עליון מתחתון מה קיחה שנאמרה למטה של שררה מדתלה אותה בחילוף הבכורות אף קיחה שלמעלה של שררה, והשררה היא שכל ישראל חייבים להעלות להם מס תרומות ומעשרות כי ע"כ קרא שמו לוי שליוהו במתנות. וזה פירוש יקר.
אוֹר הַחַיִּים
קח את הלוים וגו'. פרש"י - קחם בדברים. ונראה שנתכוין לומר שיבדילם מישראל, ולעשות להם מחנה לויה, לצד הצורך בטהרתם יותר מבני ישראל; והעד - מה שגמר אומר: וטהרת אותם, הרי שבצורכי טהרה הכתוב מדבר:
ז וְכֹה־תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל־כָּל־בְּשָׂרָם וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ׃
רַשִׁ״י
הזה עליהם מי חטאת. שֶׁל אֵפֶר הַפָּרָה מִפְּנֵי טְמֵאֵי מֵתִים שֶׁבָּהֶם: והעבירו תער. מָצָאתִי בְדִבְרֵי רַבִּי מֹשֶׁה הַדַּרְשָׁן לְפִי שֶׁנִּתְּנוּ כַפָּרָה עַל הַבְּכוֹרוֹת שֶׁעָבְדוּ עֲ"זָ, וְהִיא קְרוּיָה זִבְחֵי מֵתִים, וְהַמְּצֹרָע קָרוּי מֵת, הִזְקִיקָם תִּגְלַחַת כִּמְצוֹרָעִים:
אוּנְקְלוֹס
וּכְדֵין תַּעְבֵּד לְהוֹן לְדַכּוֹאֵיהוֹן אֲדֵי עֲלֵיהוֹן מַיָא דְחַטָאתָא וְיַעְבְּרוּן מַסְפַּר עַל כָּל בִּשְׂרְהוֹן וִיחַוְרוּן לְבוּשֵׁיהוֹן וְיִדְכּוּן
רַשְׁבַּ״ם
והעבירו: ויעבירו, אבל והעבירו הוא לשון ציווי כמו והעתירו אל ה':
אִבְּן עֶזְרָא
מי חטאת. כמו תחטאני או טעמו כחטאת הקרבן: הזה עליהם. אמר רבי משה שפ"א הפעל נו"ן כמו הכה תכה ונכון הוא: והעבירו תער על כל בשרם. וכבר העבירו תער אמרו המעתיקים אפילו הזקן ולא הפאה: וכבסו בגדיהם. ואחר כן יהיו טהורים בטהרם במי חטאת: והטהרו. מבנין התפעל והתי"ו מובלע וכן המתקדשים והמטהרים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
וכה תעשה להם לטהרם הזה עליהם מי חטאת. של אפר פרה, והיה זה מפני טמאי מתים שבהם שהרגו בעושי העגל שנאמר (שמות לב) והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו.
והעבירו תער על כל בשרם. אפילו הזקן אפילו הפיאות, הטעינם תגלחת כמצורע שכתוב בו (ויקרא יד) יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו, לפי שהלוים היו חליפי הבכורות שנפסלו בעגל, ועבודה זרה קרויה זבחי מתים, ומצורע חשוב כמת. ואלו לא היו מוטהרין בענין זה שהזכירו בפרשה לא היה אפשר להם ליכנס לעבודה, וכן כתוב בסוף ואחרי כן יבאו הלוים לעבוד את עבודת אהל מועד.
ח וְלָקְחוּ פַּר בֶּן־בָּקָר וּמִנְחָתוֹ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן וּפַר־שֵׁנִי בֶן־בָּקָר תִּקַּח לְחַטָּאת׃
רַשִׁ״י
ולקחו פר בן בקר. וְהוּא עוֹלָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "וַעֲשֵֹה … וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה", וְהוּא קָרְבַּן צִבּוּר בַּעֲ"זָ: ופר שני. מַה תַּ"ל שֵׁנִי? לוֹמַר לְךָ מָה עוֹלָה לֹא נֶאֱכֶלֶת, אַף חַטָּאת לֹא נֶאֱכֶלֶת. וּבְזוֹ יֵשׁ סֶמֶךְ לִדְבָרָיו בְּת"כֹּ; וְאוֹמֵר אֲנִי שֶׁהוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה, שֶׁשָּׂעִיר הָיָה לָהֶם לְהָבִיא לְחַטַּאת עֲ"זָ עִם פַּר הָעוֹלָה:
אוּנְקְלוֹס
וְיִסְבוּן תּוֹר בַּר תּוֹרֵי וּמִנְחָתֵהּ סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשָׁח וְתוֹר תִּנְיָן בַּר תּוֹרֵי תִּסַב לְחַטָאתָא
אִבְּן עֶזְרָא
פר בן בקר. קטן: סלת. שלשה עשרונים כמשפט: תקח לחטאת. בציווי כי הם יקחו והטעם יתנו כמו ויקחו לי תרומה או יקחו עמם כמו ויקחו להם איש שה לבית אבות:
ט וְהִקְרַבְתָּ אֶת־הַלְוִיִּם לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְהַלְתָּ אֶת־כָּל־עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
רַשִׁ״י
והקהלת את כל עדת. לְפִי שֶׁהַלְוִיִּם נִתָּנִים קָרְבַּן כַּפָּרָה תַּחְתֵּיהֶם, יָבֹאוּ וְיַעַמְדוּ עַל קָרְבָּנָם וְיִסְמְכוּ אֶת יְדֵיהֶם עֲלֵיהֶם:
אוּנְקְלוֹס
וּתְקָרֵב יָת לֵוָאֵי לִקְדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא וְתִכְנוֹשׁ יָת כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל
י וְהִקְרַבְתָּ אֶת־הַלְוִיִּם לִפְנֵי יְהוָה וְסָמְכוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־יְדֵיהֶם עַל־הַלְוִיִּם׃
אוּנְקְלוֹס
וּתְקָרֵב יָת לֵוָאֵי קֳדָם יְיָ וְיִסְמְכוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת יְדֵיהוֹן עַל לֵוָאֵי
יא וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת־הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת־עֲבֹדַת יְהוָה׃
רַשִׁ״י
והניף אהרן את הלוים תנופה. כְּדֶרֶךְ שֶׁאֲשַׁם מְצֹרָע טָעוּן תְּנוּפָה חַי; שָׁלֹשׁ תְּנוּפוֹת נֶאֶמְרוּ בְּפָרָשָׁה זוֹ: הָרִאשׁוֹנָה — לִבְנֵי קְהָת, לְכָךְ נֶאֱמַר בָּם "וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת ה'", לְפִי שֶׁעֲבוֹדַת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים עֲלֵיהֶם — הָאָרוֹן וְהַשֻּׁלְחָן וְגוֹ'; הַשְּׁנִיָּה — לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן, לְכָךְ נֶאֱמַר בָּם "תְּנוּפָה לַה'", שֶׁאַף עֲלֵיהֶם הָיְתָה עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ — יְרִיעוֹת וּקְרָסִים הַנִּרְאוֹת בְּבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, וְהַשְּׁלִישִׁית — לִבְנֵי מְרָרִי:
אוּנְקְלוֹס
וִירִים אַהֲרֹן יָת לֵוָאֵי אֲרָמָא קֳדָם יְיָ מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוֹן לְמִפְלַח יָת פֻּלְחָנָא דַיְיָ
אִבְּן עֶזְרָא
לפני ה'. והטעם כאשר תקריבם לפני האהל יסמכו בני הלוים את ידם על ראש כל אחד מהפרים ורבים כן:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
והניף אהרן וגו' תנופה. הזכיר תנופה שלשה פעמים בפרשה זו, והניף אהרן את הלוים תנופה לפני ה', וכתיב והנפת אותם תנופה לה', וכתיב והנפת אותם תנופה, ופירש רש"י כנגד בני קהת ובני גרשון ובני מררי, תנופה ראשונה כנגד בני קהת לכך נאמר בו והיה לעבוד את עבודת ה', שהרי בני קהת הם נושאי המקדש הדברים המקודשים הארון והשלחן והמנורה והמזבחות וכתיב (במדבר ז) כי עבודת הקדש עליהם, שניה לבני גרשון, לכך נאמר בה תנופה לה' שאף הם היו נושאין יריעות הקרשים הנראים בבית קדשי הקדשים ועבודת הקדש עליהם גם כן, שלישית לבני מררי שהיו נושאין קרשי המשכן ובריחיו ועמודיו ואדניו שהם כלי הנחשת והעצים, ואמר בהן תנופה סתם ולא הזכיר לפני ה', ולא לה' שהרי מעלותיהם חלוקים זו מזו. ומצינו בסוף הפרשה שהזכיר על כלל הלוים וינף אהרן אותם תנופה לפני ה' כדי ללמדך שכולן זכאין וחביבין לפניו. ומה שאמר נתונים נתונים המה לי, באורו נתונים לעבודת משא נתונים לשיר, או יאמר על שנתנו נפשם על מעשה העגל נתונים המה לי, ומזה תרגום אונקלוס מסירין יהיבין.
יב וְהַלְוִיִּם יִסְמְכוּ אֶת־יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּרִים וַעֲשֵׂה אֶת־הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת־הָאֶחָד עֹלָה לַיהוָה לְכַפֵּר עַל־הַלְוִיִּם׃
אוּנְקְלוֹס
וְלֵוָאֵי יִסְמְכוּן יָת יְדֵיהוֹן עַל רֵישׁ תּוֹרַיָא וַעֲבֵיד יָת חַד חַטָאתָא וְיָת חַד עֲלָתָא קֳדָם יְיָ לְכַפָּרָא עַל לֵוָאֵי
אִבְּן עֶזְרָא
ועשה. בצווי כי אהרן היה המקריב והעד הנאמן שאמר כי החטאת גם העולה הם לכפר על הלוים וכתוב ויכפר עליהם אהרן:
יג וְהַעֲמַדְתָּ אֶת־הַלְוִיִּם לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לַיהוָה׃
אוּנְקְלוֹס
וּתְקֵם יָת לֵוָאֵי קֳדָם אַהֲרֹן וְקֳדָם בְּנוֹהִי וּתְרֵים יָתְהוֹן אֲרָמָא קֳדָם יְיָ
רַשְׁבַּ״ם
והנפת אותם וגו': אהרן הניפם תחילה ואחר כך משה:
אִבְּן עֶזְרָא
וטעם והעמדת את הלוים. אחר שיכפר אהרן עליהם תעמידם לפניו ויניפם: והנפת. בצווי כמו יעשה להם:
יד וְהִבְדַּלְתָּ אֶת־הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם׃
אוּנְקְלוֹס
וְתַפְרֵישׁ יָת לֵוָאֵי מִגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוֹן מְשַׁמְשִׁין קֳדָמַי לֵוָאֵי
אִבְּן עֶזְרָא
והיו לי הלוים. זו מעלה גדולה:
סְפוֹרְנוֹ
והבדלת את הלוים. תבדיל בחנייתם את הלוים אשר הם חיים עדנה: והיו לי הלוים. הם וזרעם יהיו נכונים לעבודתי:
טו וְאַחֲרֵי־כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת־אֹהֶל מוֹעֵד וְטִהַרְתָּ אֹתָם וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה׃
אוּנְקְלוֹס
וּבָתַר כֵּן יַעֲלוּן לֵוָאֵי לְמִפְלַח יָת מַשְׁכַּן זִמְנָא וּתְדַכֵּי יָתְהוֹן וּתְרֵים יָתְהוֹן אֲרָמָא
אִבְּן עֶזְרָא
ואחרי כן יבאו הלוים. אחרי שתטהר אותם: והנפת. כצווי:
סְפוֹרְנוֹ
ואחרי כן יבאו הלוים. ההוים עתה:
טז כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת פִּטְרַת כָּל־רֶחֶם בְּכוֹר כֹּל מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַחְתִּי אֹתָם לִי׃
רַשִׁ״י
נתנים נתנים. נְתוּנִים לְמַשָּׂא, נְתוּנִים לָשִׁיר: פטרת. פְּתִיחַת:
אוּנְקְלוֹס
אֲרֵי אַפְרָשָׁא מַפְרְשִׁין אִנוּן לִי מִגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲלַף פְּתַח כָּל וַלְדָא בּוּכְרָא כֹלָא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל קָרֵבִית יָתְהוֹן קֳדָמָי
אִבְּן עֶזְרָא
כי נתונים נתונים. הם ובניהם ישראל נתנום לי ואני לקחתי אותם לי והטעם קבלתים ולא נתנום בעבור פדיון פטרת כל רחם. ופטרת ופטר שתי לשונות כמו צדקה וצדק או על משקל אחר:
סְפוֹרְנוֹ
כי נתונים נתונים המה לי. נתונים מעצמם שנתנו את עצמם לעבודתי כמו שהעיד באמרו מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי. ונתונים גם כן מתוך בני ישראל שיתנו מחית הלוים במעשר ראשון חלף עבודתם למען תהיה עבודתי נעשית בין כולם: תחת פטרת כל רחם. שהיתה העבודה מוטלת עליהם:
יז כִּי לִי כָל־בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל־בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי אֹתָם לִי׃
רַשִׁ״י
כי לי כל בכור. שֶׁלִּי הָיוּ הַבְּכוֹרוֹת בְּקַו הַדִּין, שֶׁהֲגִנֹּתִי עֲלֵיהֶם בֵּין בְּכוֹרֵי מִצְרַיִם וְלָקַחְתִּי אוֹתָם לִי — עַד שֶׁטָּעוּ בָעֵגֶל, וְעַכְשָׁו "וָאֶקַּח אֶת הַלְוִיִּם":
אוּנְקְלוֹס
אֲרֵי דִילִי כָל בּוּכְרָא בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּאֱנָשָׁא וּבִבְעִירָא בְּיוֹמָא דִקְטָּלִית כָּל בּוּכְרָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם אַקְדֵשִׁית יָתְהוֹן קֳדָמַי
אִבְּן עֶזְרָא
ביום הכותי. זמן כמו אתה עובר היום:
סְפוֹרְנוֹ
כי לי כל בכור. שהיתה מקדם העבודה בבכורות מפני היותם הנכבדים בביתם ולהם משפט העבודה: ביום הכותי כל בכור. הקדשתי. אבל מה שהצרכתי אותם לפדיון היה הטעם בשביל שביום הכותי הקדשתים לי שלא יתעסקו בעבודת הדיוט כלל כמו שאסרתי גיזה ועבודה בבכור בהמה וזה עשיתי כדי להצילם בתורת הקדש שלא היו ראויים להנצל מנגעי משלחת מלאכי רעים בהיות הם הנכבדים בעם וקולר כולם תלוי בהם ואמרתי שיפדו כדי שיצאו לחולין בזה שיהיו מותרים בעבודת הדיוט:
יח וָאֶקַּח אֶת־הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל־בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל׃
אוּנְקְלוֹס
וְקָרֵבִית יָת לֵוָאֵי חֲלַף כָּל בּוּכְרָא בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל
אִבְּן עֶזְרָא
וטעם ואקח את הלוים. וכבר אמר לקחתי אותם לי כי כן דרך המקרא והוא דבק עם הפסוק הבא אחריו וכאשר לקחתי לי הלוים נתתים אני לאהרן ולבניו:
סְפוֹרְנוֹ
ואקח את הלוים תחת כל בכור. באותו הדור בלבד כמבואר למעלה:
יט וָאֶתְּנָה אֶת־הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת־עֲבֹדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל־הַקֹּדֶשׁ׃
רַשִׁ״י
ואתנה וגו'. חֲמִשָּׁה פְעָמִים נֶאֶמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִקְרָא זֶה, לְהוֹדִיעַ חִבָּתָן, שֶׁנִּכְפַּל אַזְכְּרוֹתֵיהֶן בְּמִקְרָא אֶחָד כְּמִנְיַן חֲמִשָּׁה חֻמְשֵׁי תוֹרָה, וְכָךְ רָאִיתִי בִּבְ"רַ: ולא יהיה בבני ישראל נגף. שֶׁלֹא יִצְטָרְכוּ לָגֶשֶׁת אֶל הַקֹּדֶשׁ, שֶׁאִם יִגְּשׁוּ יִהְיֶה נֶגֶף:
אוּנְקְלוֹס
וִיהָבִית יָת לֵוָאֵי מְסִירִין לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי מִגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִפְלַח יָת פּוּלְחָן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא וּלְכַפָרָא עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלָא יְהֵי בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל מוֹתָא בְּמִקְרַב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְקוּדְשָׁא
אִבְּן עֶזְרָא
ולכפר. להיותם כפר נפשם כאשר פירשתי:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקדש. כי הלוים ימנעום מלהכנס ולבא במחיצתם. ותמצא בפסוק זה חמשה פעמים ישראל כי הזכירם כמה פעמים במקום אחד דרך חבה ומעלה וכבוד, כאדם המזכיר בנו תמיד על כל דבור ודבור. ורז"ל משלו משל בזה לתינוק שהלך לבית הספר ובא אביו לשאול עליו, אכל ברי שתה ברי דמך ברי אזל ברי לבי ספרא אתא ברי מבי ספרא מזכירו על כל דבור ודבור דרך חבה. וכן ענין המשכן שהוא נזכר בתורה חמשה פעמים, והכל דרך חבה וכבוד. וטעם חמשה בישראל ובמשכן, כנגד חמשה חומשי תורה שהוא קיום העולם שנברא בה"א, שנאמר (בראשית ב) בהבראם, בה' בראם, כי לא היתה ראויה להנתן כי אם לישראל ואין ישראל מתקיימין אלא בשביל התורה, וידוע במשכן כי הוא וכליו דוגמא אל העוה"ז שנברא בה"א.
סְפוֹרְנוֹ
ואתנה את הלוים. ומאחר שהם נתונים מעצמם לעבודתי נתתים לעבודתי לאהרן ולבניו: לעבוד את עבודת בני ישראל באהל מועד. לעבוד אותה העבודה שהיתה ראויה לבכוריהם: ולכפר על בני ישראל. בקבלם את המעשרות מישראל כדי שיוכלו לעבוד את האל יתברך יכפרו על ישראל שגרמו כולם בעגל שאמאס את בכוריהם: ולא יהיה בבני ישראל נגף. בלויים ובשאר ישראל: בגשת בני ישראל אל הקדש. שבזה יחטאו הזרים הנגשים והלוים שיניחו את הזרים לגשת ויתחייבו כולם כענין אמרו ולא ימותו גם הם גם אתם:
אוֹר הַחַיִּים
ואתנה את הלוים נתונים לאהרן וגו'. כפל לומר תיבת נתונים, יכוין לחייב המקבל לקבל המתנה, שלא לומר אי אפשי לקבל מתנה זו, והגם שבמשפטי איש לחבירו יכול למאן כל עוד שלא הגיעה לידו ולא זכה בה, כאן מחייבם לקבל מתנה זו הגם שיש להם צד למאן במתנה זו, כי באמצעות זה יאסר על הכהנים עבודת הלוים ויתחייבו מיתה עליה כאומרם ז"ל בספרי (לקמן יח ג') וז"ל גם הם גם אתם אתם בשלהם והם בשלכם במיתה. והגם שהרמב"ם בפרק ג' מהלכות כלי המקדש כתב וזה לשונו לוים שעבדו עבודת הכהנים וכו' חייבים מיתה בידי שמים אבל הכהן שעבד עבודת הלוי אינו במיתה אלא בלא תעשה עד כאן. על כל פנים ישנו לעונש ונגרע מעבודתם בעבודת הקודש. ולטעם זה יש מקום למאן, לזה כפל לומר נתונים בעל כרחך:
מתוך בני ישראל. אמר הכתוב ה' פעמים בני ישראל בפסוק זה ללא צורך, רז"ל דרשו (ויק"ר פ"ב) שהוא מראה החיבה כפל זכרון שמותם ה' פעמים בפסוק א' כנגד ה' חומשי תורה, והוא דרך דרש. ולפי פשט הכתוב נראה כי בדיוק נאמרו הזכרות בני ישראל. אומרו מתוך בני ישראל יכוין אל הכללות וכמאמר הקודם קח את הלוים מתוך בני ישראל, ואומרו לעבוד עבודת בני ישראל יכוין אל הבכורות שעבודה זו שלהם היתה והלוים עובדים עבודתם, ולזה הוצרך לומר בני ישראל ולא אמר עבודתם שאז היתה נאבדת הכוונה אשר כיוון לה הכתוב. ואומרו ולכפר על בני ישראל חוזר אל הכללות, וחש לומר לכפר עליהם שאז תהיה הכוונה שחוזר אל הקודם שהם הבכורות לבד, לזה נאמר בני ישראל לומר שעל הכללות הוא אומר, ואומרו ולא יהיה בבני ישראל וגו' ולא אמר ולא יהיה בכם נגף, נתחכם להודיע כי אומרו ולכפר וגו' ולא יהיה בכם נגף אין אחת גזרת חברתה על זה הדרך לכפר וגו' כדי שלא יהיה בהם נגף, אלא הם ב' הדרגות הטובה על זה הדרך לכפר על נפשותיכם מתחלואי הנפש המסובבים מהחטאים, ועוד לא יהיה בבני ישראל נגף בגשתם, וכוונה זו מובנת ממה שאמר בבני ישראל שזה יגיד הבדל המאמר שאינו קשור למעלה. ואומרו בגשת בני ישראל נתכוון לומר שהגם שלא יגשו אלא היחידים על כל בני ישראל יקצוף על הדבר, ומצינו כיוצא בזה שיקצוף ה' על הכללות בשביל הפרט, וצא ולמד מעדת קורח מאמר ה' שם (ט"ז כ"א) הבדלו מתוך העדה וגו' והוצרך משה להתפלל לה' על הדבר, וע"ש הטעם:
כ וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וְכָל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לַלְוִיִּם כְּכֹל אֲשֶׁר־צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה לַלְוִיִּם כֵּן־עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
רַשִׁ״י
ויעש משה ואהרן וכל עדת וגו'. מֹשֶׁה הֶעֱמִידָן וְאַהֲרֹן הֱנִיפָן, וְיִשְׂרָאֵל סָמְכוּ אֶת יְדֵיהֶם:
אוּנְקְלוֹס
וַעֲבַד משֶׁה וְאַהֲרֹן וְכָל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְלֵוָאֵי כְּכֹל דִי פַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה לְלֵוָאֵי כֵּן עֲבָדוּ לְהוֹן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
אִבְּן עֶזְרָא
ויעש משה ואהרן. משה בצווי ואהרן שהניפם וישראל שסמכו עליהם:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ויעש משה ואהרן וכל עדת בני ישראל ללוים. משה רבינו ע"ה היה מעמיד את הלוים, הוא שכתוב והעמדת את הלוים לפני אהרן ולפני בניו, ואהרן היה מניף אותם, הוא שכתוב והניף אהרן את הלוים תנופה לפני ה', והתנופה הזאת היא שהיה אהרן לוקח לכל אחד ואחד מן הלוים ומגביהו מן הקרקע מעט והיה מניף אותו, ובזה נתפרסם אהרן בגבורה גדולה וכח עצום שיניף את הלוים שהיו כ"ב אלף ביום אחד הוא לבדו, או היה זה בדרך נס, בהיות אהרן איש הרחמים כלול מן החסד והגבורה כי כן דוגמתו, וזהו שכתוב (מלאכי ב) בשלום ובמישור הלך אתי, ולפיכך בחר בצורת שור שכתוב בו (יחזקאל א) ופני שור מהשמאל, והיה מכפר על עונותיהם של ישראל הנעשים מצד צפון. וישראל היו סומכין ידיהם על הלוים הוא שכתוב וסמכו בני ישראל את ידיהם על הלוים. והנה היה לכולם מעשה נס בדבר.
סְפוֹרְנוֹ
ויעש משה ואהרן וכל עדת בני ישראל ללוים. עשו בשביל הלוים ולעזרתם ענין הגלוח וכבוס הבגדים והקרבן: ככל אשר צוה ה' את משה ללוים. כמו שצוה למשה שיצוה ללוים שיעשו: כן עשו להם בני ישראל. הזדרזו ישראל לעשות בשבילם כדי שיהיה רצון קונם נעשה:
אוֹר הַחַיִּים
ויעש וגו' וכל עדת וגו' כן עשו להם בני ישראל. יש להעיר למה כפל לומר כן עשו, עוד שינה שהתחיל לומר כל עדת וגמר אומרו בני ישראל. ונראה שנתכוין בכפל כן עשו בני ישראל על הבכורות, ובא להחזיק טובה לבכורות יותר שהגם שנטלו מקומן בעבודת בית אלהינו עשו ככל אשר צוה ה', הגם כי כפי הטבע אנושי יכאיב לבם ולא ידקדקו עשות ככל פרטי המצוה, ולזה שינה במאמרו מלשון שהתחיל לדבר בו כל עדת בני ישראל ואמר בני ישראל, כי לא על כלן מדבר הכתוב כאן אלא על פרט א' כאמור:
כא וַיִּתְחַטְּאוּ הַלְוִיִּם וַיְכַבְּסוּ בִּגְדֵיהֶם וַיָּנֶף אַהֲרֹן אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה וַיְכַפֵּר עֲלֵיהֶם אַהֲרֹן לְטַהֲרָם׃
אוּנְקְלוֹס
וְאִדַכִּיוּ לֵוָאֵי וְחַוָרוּ לְבוּשֵׁיהוֹן וַאֲרֵם אַהֲרֹן יָתְהוֹן אֲרָמָא קֳדָם יְיָ וְכַפֵּר עֲלֵיהוֹן אַהֲרֹן לְדַכּוֹאֵיהוֹן
רַשְׁבַּ״ם
ויתחטאו: כדכתיב לעיל הזה עליהם מי חטאת:
אִבְּן עֶזְרָא
וטעם ויתחטאו. כי גם הם עשו: ויכפר עליהם. וכבר כפר עליהם ויש אומרים כי בתחלה התחטאו ואחר כן סמכו ידיהם על הפרים ואיננו רחוק ואם כן יהיה פירוש והעמדת את הלוים וכבר העמדתם בתחלה:
כב וְאַחֲרֵי־כֵן בָּאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת־עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה עַל־הַלְוִיִּם כֵּן עָשׂוּ לָהֶם׃
רַשִׁ״י
כאשר צוה ה' … כן עשו. לְהַגִּיד שֶׁבַח הָעוֹשִׂין וְהַנַּעֲשֶׂה בָהֶן, שֶׁאֶחָד מֵהֶם לֹא עִכֵּב:
אוּנְקְלוֹס
וּבָתַר כֵּן עֲלוּ לֵוָאֵי לְמִפְלַח יָת פּוּלְחַנְהוֹן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא קֳדָם אַהֲרֹן וְקָדָם בְּנוֹהִי כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה עַל לֵוָאֵי כֵּן עֲבָדוּ לְהוֹן
אִבְּן עֶזְרָא
כן עשו להם. תמיד בני אהרן לבניהם:
סְפוֹרְנוֹ
כאשר צוה ה' את משה על הלוים. למעלה שצוה שתהיינה משמרותם לעבוד ולמשא ולשיר על פי אהרן ובניו: כן עשו להם. אהרן ובניו לסדרם במשמרותם:
כג וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃
אוּנְקְלוֹס
וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר
כד זֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה יָבוֹא לִצְבֹא צָבָא בַּעֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד׃
רַשִׁ״י
זאת אשר ללוים. שָׁנִים פּוֹסְלִים וְאֵין הַמּוּמִין פּוֹסְלִים בָּהֶם (ספרי; חולין כ"ד): מבן חמש ועשרים. וּבְמָקוֹם אַחֵר אוֹמֵר "מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה" (במדבר ד'), הָא כֵיצַד? מִבֶּן כ"ה בָּא לִלְמֹד הִלְכוֹת עֲבוֹדָה וְלוֹמֵד חָמֵשׁ שָׁנִים וּבֶן שְׁלֹשִׁים עוֹבֵד, מִכָּאן לְתַלְמִיד שֶׁלֹּא רָאָה סִימָן יָפֶה בְּמִשְׁנָתוֹ בְּחָמֵשׁ שָׁנִים שׁוּב אֵינוֹ רוֹאֶה (ספרי; חולין כ"ד):
אוּנְקְלוֹס
דָא דִי לְלֵוָאֵי מִבַּר חָמֵשׁ וְעַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא יֵיתֵי לְחֲיָלָא חֵילָא בְּפוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא
רַשְׁבַּ״ם
זאת אשר ללוים: מצוה חדשה שעדיין לא נאמרה, שבפרשת במדבר סיני ובפרשת נשא ציוה הקב"ה למנותם מבן שלשים שנה עד בן חמשים שנה לעבוד ולמשא, לשאת את המשכן, ועתה בפרשה זו בא לפרש מצות עבודת משמרת משכן, אשר חמש שנים לפני השלשים שנה שאינו ראוי למשא יהי ראוי ומצווה לשמירת משכן וכליו ומבן חמשים ומעלה שאינו ראוי לעבודת משא יהא מצווה לעבודת שמירה כמו שמפרש והולך מבן עשרים וחמש שנה ומעלה יבא לצבא צבא בעבודת אהל מועד מלאכת שמירה כמו שמפרש לפנינו ושרת את אחיו וגו' לשמר משמרת, ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה של משא כדכתיב בפרשיות של מעלה מבן שלשים ועד בן חמשים, ולא יעבוד עוד בעבודת משא אלא ושרת את אחיו על שניהם הוא מוסב בן חמש ועשרים ועד שלשים ומבן חמשים ומעלה ששניהם נפסלו מעבודת משא, ומה יעשו ושרת זה וזה את אחיו לשמור משמרת ועבודת משא לא יעבוד:
אִבְּן עֶזְרָא
זאת אשר ללוים. והטעם זאת הקצבה ואין מבן שלשים שנה מכחיש זה הפסוק כי מבן שלשים שנה הוא לעבודת משא ומבן חמש ועשרים לעבודת האהל: וטעם לצבא. להמנות עם צבא העובדים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
זאת אשר ללוים. ע"ד הפשט זאת הקצבה.
וע"ד המדרש זאת אשר ללוים אין זאת אלא תורה שנאמר (דברים ד) וזאת התורה, והלוים היו מורי התורה כענין שכתוב (שם לג) יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל.
וע"ד הקבלה זאת אשר ללוים כמו (תהלים קיח) מאת ה' היתה זאת, והיא הברית שנאמר (בראשית יז) זאת בריתי, ובשבט לוי כתיב (דברים לג) ובריתך ינצורו, ובפקודי הלוים נאמר (במדבר ג) על פי ה' כי זאת היא מדתם.
מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבא לצבא צבא בעבודת אהל מועד. ולמעלה בסדר נשא (שם ד) אמר ומבן שלשים שנה.
וע"ד הפשט מבן שלשים לעבודת משא ומבן חמש ועשרים לעבודת האהל, וזהו שהזכיר כאן לצבא צבא, כלומר להמנות עם צבא העובדים במשמרותם עם הזקנים.
וע"ד מדרש רז"ל, מבן חמש ועשרים ללמדם הלכות עבודה חמש שנים, ומבן שלשים לעבודה מכאן למדו כל תלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה.
כה וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה וְלֹא יַעֲבֹד עוֹד׃
רַשִׁ״י
ולא יעבד עוד. עֲבוֹדַת מַשָּׂא בַּכָּתֵף, אֲבָל חוֹזֵר הוּא לִנְעִילַת שְׁעָרִים וְלָשִׁיר וְלִטְעֹן עֲגָלוֹת, וְזֶהוּ וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו — עִם אֲחוֹהִי, כְּתַרְגּוּמוֹ:
אוּנְקְלוֹס
וּמִבַּר חַמְשִׁין שְׁנִין יְתוּב מֵחֵיל פּוּלְחָנָא וְלָא יִפְלַח עוֹד
רַמְבַּ״ן
ולא יעבד עוד עבודת משא בכתף אבל חוזר הוא לנעילת שערים ולשיר ולטעון עגלות לשון רש"י (רש"י על במדבר ח׳:כ״ה) אבל בספרי (בהעלתך סג) לא אמרו אלא מגיד שחוזר לנעילת שערים ולעבודת בני גרשון וכן נראה שאם כדברי הרב למה לא היו ממנין אותם בני עשרים לשיר ולנעילת שערים ולטעון העגלות עד שיזקינו ולמה היה מנינם מבן שלשים ועד חמשים אלא במשא בלבד ועוד בני גרשון ובני מררי שכל עבודתם כשרה בזקנים למה נמנו כן אלא כיון שהיו פקודתם במשא הארון מבן שלשים ועד בן חמשים לא היו ממנין אותם לשיר שהוא עיקר עבודה של לוים אלא בראויים למשא שכל הממונים לשיר ראויים בעבודת כולם ומתוך שנמנו בני קהת מבן שלשים ועד חמשים אפילו לשיר נמנו כולם כן שלא יהיו בני גרשון ובני מררי בשנים אלו כשרים לשיר ובני קהת פסולים בו אבל לנעילת שערים או לטעון עגלות כולם כשרים הם ועוד כתוב (במדבר ד׳:מ״ז) מבן שלשים שנה ומעלה ועד בן חמשים שנה כל הבא לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא באהל מועד ודרשו בשחיטת חולין (כד) יכול אף בשילה ובית עולמים כן ת"ל לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא לא אמרתי אלא בזמן שעבודה בכתף והרי עבודת עבודה היא השיר כמו שכתב למעלה רש"י בסדר נשא (ד מז) א"כ אף לשיר נפסלו בזמן שעבודה בכתף וכן בדברי דוד נאמר (דברי הימים א כג ג) ויספרו הלוים מבן שלשים שנה ומעלה וכתוב (שם פסוקים ד ה) מאלה לנצח על מלאכת בית ה' עשרים וארבעה אלף וגו' וארבעת אלפים מהללים לה' בכלים אשר עשיתי להלל כי עד שנבנה הבית שהיה להם משא בכתף לא היו ממנים בשיר אלא בראויים למשא אבל חזר דוד למנותם מבן עשרים לצורך הבית כשנבנה כמו שנתבאר (סוף הדבור הקודם):
כו וְשֵׁרֵת אֶת־אֶחָיו בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִשְׁמֹר מִשְׁמֶרֶת וַעֲבֹדָה לֹא יַעֲבֹד כָּכָה תַּעֲשֶׂה לַלְוִיִּם בְּמִשְׁמְרֹתָם׃
רַשִׁ״י
לשמר משמרת. לַחֲנוֹת סָבִיב לָאֹהֶל וּלְהָקִים וּלְהוֹרִיד בִּשְׁעַת הַמַּסָּעוֹת:
אוּנְקְלוֹס
וִישַׁמֵשׁ עִם אֲחוֹהִי בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא לְמִטַּר מַטָרָא וּפוּלְחָנָא לָא יִפְלָח כְּדֵין תַּעֲבֵיד לְלֵוָאֵי בְּמַטְרַתְהוֹן
רַשְׁבַּ״ם
ככה תעשה ללוים במשמרותם: חמש שנים לפני השלשים ומבן חמשים יהיו מצוים במשמרת המשכן:
אִבְּן עֶזְרָא
במשמרותם. על הזקנים ונדבקה פרשת הפסח כי החנוכה היתה בחדש הראשון ואז נבדלו הלוים ובאה זאת הפרשה בעבור שהוא כתוב בפסח והיה כי תבאו אל הארץ והיה כי יביאך ה' צוה שהם חייבים גם במדבר:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.