א
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃
ב
דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת־הַנֵּרֹת אֶל־מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת׃
רַשִׁ״י
בהעלתך. לָמָּה נִסְמְכָה פָרָשַׁת הַמְּנוֹרָה לְפָרָשַׁת הַנְּשִׂיאִים? לְפִי שֶׁכְּשָׁרָאָה אַהֲרֹן חֲנֻכַּת הַנְּשִׂיאִים חָלְשָׁה אָז דַּעְתּוֹ, שֶׁלֹּא הָיָה עִמָּהֶם בַּחֲנֻכָּה לֹא הוּא וְלֹא שִׁבְטוֹ, אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה חַיֶּיךָ שֶׁלְּךָ גְדוֹלָה מִשֶּׁלָּהֶם, שֶׁאַתָּה מַדְלִיק וּמֵטִיב אֶת הַנֵּרוֹת (עי' תנחומא): בהעלתך. עַל שֵׁם שֶׁהַלַּהַב עוֹלֶה, כָּתוּב בְּהַדְלָקָתָן לְשׁוֹן עֲלִיָּה, שֶׁצָּרִיךְ לְהַדְלִיק עַד שֶׁתְּהֵא שַׁלְהֶבֶת עוֹלָה מֵאֵלֶיהָ (שבת כ"א), וְעוֹד דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ מִכָּאן שֶׁמַּעֲלָה הָיְתָה לִפְנֵי הַמְּנוֹרָה, שֶׁעָלֶיהָ הַכֹּהֵן עוֹמֵד וּמֵטִיב (ספרי): אל מול פני המנורה. אֶל מוּל נֵר הָאֶמְצָעִי, שֶׁאֵינוֹ בַקָּנִים אֶלָּא בְּגוּף שֶׁל מְנוֹרָה (עי' מנחות צ"ח): יאירו שבעת הנרות. שִׁשָּׁה שֶׁעַל שֵׁשֶׁת הַקָּנִים, שְׁלֹשָׁה הַמִּזְרָחִיִּים פּוֹנִים לְמוּל הָאֶמְצָעִי — הַפְּתִילוֹת שֶׁבָּהֶן — וְכֵן שְׁלֹשָׁה הַמַּעֲרָבִיִּים רָאשֵׁי הַפְּתִילוֹת לְמוּל הָאֶמְצָעִי, וְלָמָּה? כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, לְאוֹרָהּ הוּא צָרִיךְ (עי' תנחומא):
רַמְבַּ״ן
בהעלתך "למה נסמכה פרשת מנורה לחנכת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים, חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו; אמר לו הקב"ה: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות בקר וערב", לשון רש"י (רש"י על במדבר ח׳:ב׳) ממדרש אגדה. ולא נתברר לי, למה ניחמו בהדלקת הנרות, ולא ניחמו בקטורת בקר וערב, ששיבחו בו הכתוב (דברים לג י): "ישימו קטורה באפך", ובכל הקרבנות, ובמנחת חביתין, ובעבודת יום הכפורים שאינה כשרה אלא בו, ונכנס לפני ולפנים, ושהוא קדוש ה' עומד בהיכלו לשרתו ולברך בשמו, ושבטו כלו משרתי אלהינו? ועוד: מה טעם לחלישות הדעת הזו? והלא קרבנו גדול משל נשיאים, שהקריב בימים ההם קרבנות הרבה כל ימי המלואים! ואם תאמר שהיו חובה ונצטוה בהם, וחלשה דעתו על שלא הקריב נדבה כמוהם לחנכת המזבח - גם הדלקת הנרות שנחמו בה חובה ונצטוה עליה! אבל ענין ההגדה הזו, לדרוש רמז מן הפרשה על חנוכה של נרות שהיתה בבית שני על ידי אהרן ובניו, רצוני לומר חשמונאי כהן גדול ובניו. ובלשון הזה מצאתיה במגלת סתרים לרבינו נסים, שהזכיר האגדה הזו ואמר: "ראיתי במדרש, כיון שהקריבו שנים עשר שבטים ולא הקריב שבט לוי וכו', אמר לו הקב"ה למשה דבר אל אהרן ואמרת אליו, יש חנכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנכה שקרויה על שמם, והיא חנכת בני חשמונאי, ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנכת המזבח", עד כאן לשונו. וראיתי עוד ב"ילמדנו" (תנחומא בהעלותך ה), וכן בבמדבר רבה טו ו: "אמר לו הקב"ה למשה: לך אמור לאהרן 'אל תתירא, לגדולה מזאת אתה מוכן, הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו - וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם'". והנה, דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנכת חשמונאי, שהיא נוהגת אף לאחר החורבן בגלותנו. וכן ברכת כהנים הסמוכה לחנכת הנשיאים נוהגת לעולם, דרשו סמוכין לחנכת הנשיאים מלפניה ומלאחריה בכבודו של אהרן שלא נמנה עמהם. ור' אברהם אמר (אבן עזרא על במדבר ח׳:ב׳), כי "נסמכה זאת הפרשה, להודיע כי הדבור יהיה גם בלילה, כי שם יהיה הנר דלוק ולא יכבה". וזה איננו ככה על דעת רבותינו, שאמרו (מכילתא בא א) "והלא לא נדבר עמו אלא ביום". ואלו ידע ר' אברהם מה בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים, לא חשב כן. והוא מה שאמר הכתוב (במדבר יב ו): "במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו לא כן עבדי משה", שאין נבואתו בחלום, כי החלום בלילה ממש. אבל הסדור בפרשיות האלה הוא, כאשר פירשתי (בתחלת הספר), כי בא הכתוב בספר הזה להשלים תורת הקרבנות וכל המחוייב לעשות באהל מועד. והנה: אמר מתחלה (שמות כז כ): "ואתה תצוה ויקחו אליך שמן זית זך להעלות נר תמיד", ולא הזכיר שם המנורה, והיה במשמע שידליקו במנורה בהימצאה כמו שאמר בעשייתה (שמות כה לז): "והעלה את נרותיה והאיר על עבר פניה", אבל אם אולי תאבד או תישבר, ידליקו בלתי מנורה, ואין המנורה מעכב ההדלקה, כי המצוה להעלות נר תמיד לעולם. ואחר כן הוסיף וצוה מיד ולדורות (ויקרא כד ב): "צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך", ואמר "על המנורה הטהורה יערוך את הנרות", שלא יערוך אלא במנורה הטהורה. ובכאן, כאשר השלים להזכיר הקמת המשכן, השלים עוד כל דיני הנרות, וצוה שיהיו שבעת הנרות כולן דולקות לדורות אל מול פני המנורה, כאשר הזכיר במעשה המנורה "והעלה את נרותיה והאיר על עבר פניה", לא בלתי מנורה, ולא בלתי שיאירו כולם אל עבר פניה. ולא הזכיר בפרשה הזאת "באהל מועד", ללמד שיהיה גם כן במקדש. אולי יחשב, כי בעבור שאין חלונות באהל מועד יצטרך לאורה הזאת, אבל במקדש, שיהיו שם (מלכים א ו ד): "חלוני שקופים", לא יצטרך כן, לפיכך לא הזכיר בכאן "באהל מועד".
אִבְּן עֶזְרָא
דבר אל אהרן. כי הוא חייב במצות הדלקת הנר: אל מול פני המנורה. פירוש והאיר אל עבר פניה והנה מלת האיר יוצאה כמו תאיר נרי ואין כן יאירו והארץ האירה ונסמכה זאת הפרשה להורות כי הדבור יהיה גם בלילה כי שם יהיה הנר דלוק ולא יכבה:
סְפוֹרְנוֹ
בהעלתך את הנרות. כשתדליק את שש הנרות: אל מול פני המנורה. שהוא הקנה האמצעי וזה כשתפנה שלהבת כל אחד מהששה נרות אל הקנה האמצעי אז: יאירו שבעת הנרות. כל השבעה יאירו וישפיעו אור עליון לישראל שיורו היות אור הימנים ואור השמאלים מכוון ופונה אל אור הקנה האמצעי שהוא עיקר המנורה ושכן ראוי שכונת המימינים העוסקים בחיי עולם והמשמאלים העוסקים בחיי שעה העוזרים למימינים, כאמרם אלמלי עלייא לא מתקיימי אתכליא (חולין צב, א) תהיה להפיק רצון האל יתברך באופן שיושג מכוונו בין כולם וירוממו את שמו יחדו כמו שקבלו עליהם כאשר העיד באמרו ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה כלומר בין כולנו נשלים כונתו:
ג
וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל־מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה׃
רַשִׁ״י
ויעש כן אהרן. לְהַגִּיד שִׁבְחוֹ שֶׁל אַהֲרֹן שֶׁלֹּא שִׁנָּה (ספרי):
רַמְבַּ״ן
וטעם ויעש כן אהרן לומר שהוא היה המדליק אותן כל ימיו ואע"פ שהמצוה כשרה בבניו כמו שנאמר (שמות כז כא) יערוך אותו אהרן ובניו אבל היה הוא מזדרז במצוה הגדולה הזאת הרומזת לדבר עליון וסוד נשגב ואולי נרמז לו זה מפסוק (ויקרא כד ג) מחוץ לפרכת העדת יערוך אותו אהרן מערב עד בקר כי בו בחר השם בימיו ומפני זה אמר גם עתה דבר אל אהרן בהעלותך ולא אמר "דבר אל אהרן ואל בניו בהעלותכם":
ד
וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד־יְרֵכָהּ עַד־פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת־הַמְּנֹרָה׃
רַשִׁ״י
וזה מעשה המנרה. שֶׁהֶרְאָהוּ הַקָּבָּ"ה בְּאֶצְבַּע, לְפִי שֶׁנִּתְקַשָּׁה בָהּ, לְכָךְ נֶאֱמַר "וְזֶה": מקשה. בטדי"ץ בְּלַעַז, לְשׁוֹן "דָּא לְדָא נָקְשָׁן" (דניאל ה'), עֶשֶׁת שֶׁל כִּכַּר זָהָב הָיְתָה, וּמַקִּישׁ בְּקֻרְנָס, וְחוֹתֵךְ בְּכַשִּׁיל, לְפַשֵּׁט אֵבָרֶיהָ כְּתִקְנָן, וְלֹא נַעֲשֵׂית אֵבָרִים אֵבָרִים עַ"יְ חִבּוּר (עי' ספרא): עד ירכה. יְרֵכָהּ הִיא הַשִּׁדָּה שֶׁעַל הָרַגְלַיִם, חָלוּל, כְּדֶרֶךְ מְנוֹרוֹת כֶּסֶף שֶׁלִּפְנֵי הַשָּׂרִים: עד ירכה עד פרחה. כְּלוֹמַר גּוּפָהּ שֶׁל מְנוֹרָה כֻּלָּהּ וְכָל הַתָּלוּי בָּהּ: עד ירכה. שֶׁהוּא אֵבָר גָּדוֹל: עד פרחה. שֶׁהוּא מַעֲשֶׂה דַק שֶׁבָּהּ, הַכֹּל מִקְשָׁה; וְדֶרֶךְ "עַד" לְשַׁמֵּשׁ בְּלָשׁוֹן זֶה, כְּמוֹ "מִגָּדִישׁ וְעַד קָמָה וְעַד כֶּרֶם זָיִת" (שופטים ט"ו): כמראה אשר הראה וגו'. כַּתַּבְנִית אֲשֶׁר הֶרְאָהוּ בָהָר, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ"ה) — וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְתַבְנִיתָם וְגוֹ' (ספרי): כן עשה את המנרה. מִי שֶׁעֲשָׂאָהּ; וּמִ"אַ, עַל יְדֵי הַקָּבָּ"ה נַעֲשֵׂית מֵאֵלֶיהָ (תנחומא):
רַמְבַּ״ן
וטעם וזה מעשה המנרה לרמוז שצריך לדורות שתהיה מקשה כי הוא מעכב בה ולכך הזכיר תחילה בפירוש מעשה המקשה ולא הזכיר במעשה שלה שהיו בה קנים וכפתורים וגביעים משוקדים והזכיר זהב כי כן יהיה מצוה לדורות לעשותה ממנו לרומם את בית אלהינו והחזיר מקשה היא לומר שאין מעכב בה אלא מקשה לא הזהב וכל שכן שאר יפויים שבה וכך אמרו רבותינו בספרי (בהעלתך סא) ובמסכת מנחות (מנחות כ״ח): וטעם כן עשה משה הנזכר כי הוא השתדל בלמודה ועשה אותה בצווי וכך אמרו בספרי (שם) להודיע שבחו של משה שכשם שאמר לו הקב"ה כן עשה ורש"י כתב (רש"י על במדבר ח׳:ד׳) כן עשה מי שעשאה ומדרש אגדה (תנחומא בהעלותך ג) ע"י הקב"ה נעשית מאליה:
אִבְּן עֶזְרָא
וזה מעשה המנורה. הזכיר שלא נראה כמוהו: מקשה. פירשתיו: ירכה. הוא על הקנה שתעמוד עליו כי כן כתוב ירכה וקנה: פרחה. ידוע ולא היה כח בחרש חכם לעשותה כן לולי שהשם הראה אותה למשה במראה הנבואה: כן עשה. שב אל משה והטעם בצווי וכן ועשית מנורת זהב: וטעם הסמך פרשת הלוים להורות כי אהרן יתעסק בהדלקת הנר ובשאר העבודות יעזרוהו הלוים ויעמדו לפניו לעשות מה שיצוה:
סְפוֹרְנוֹ
וזה מעשה המנורה מקשה. וזה התכלית בעצמו המכוון בהדלקת הנרות אל מול פני המנורה הוא בעצמו מכוון בענין חיוב היות המנורה מקשה להורות האחדות המכוון לתכלית אחד בעצמו:
ה
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃
רַמְבַּ״ן
אחר שנמנו הבכורות והלוים ונצטוו הלוים בעבודתם ובמשמרתם ונתן להם העגלות השלים מצות הכהנים במנורה. ובא לצוות במצות הלוים שיתחילו לעבוד והוצרך לטהר אותם ולכפר עליהם וזה טעם הסמך הפרשה הזו בכאן: והשלים במצוה לדורות מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבא לצבא צבא וכתב רש"י (רש"י על במדבר ח׳:כ״ד) כאן הוא אומר מבן חמש ועשרים ובמקום אחר (במדבר ד׳:ג׳) הוא אומר מבן שלשים שנה הא כיצד מבן חמש ועשרים יבא ללמוד הלכות עבודה ולומד חמש שנים ובן ל' עובד מכאן לתלמיד היושב לפני רבו שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה וא"כ יהיה פירוש יבא לצבוא צבא שיבא להקהל בנקהלים בעבודת אהל מועד שיעמוד עמהם ויראה תמיד עבודתם ביום ובלילה כדי שילמוד הלכות עבודה בתלמוד ובמעשה ולכך לא אמר כאן לעבוד עבודה כמו שנאמר למעלה אלא אמר לצבא צבא בעבודת אהל מועד שיהיה בא עם הצובאים בעבודה אבל לא ידעתי אם זה דברי הכל לרבותינו כי בלשון יחיד אני שונה אותה בספרי (בהעלתך סג) ר' נתן אומר כתוב אחד אומר מבן חמש ועשרים וכו' וגם נראה שהם דברי אסמכתא שנהגו התלמידים ללמוד בהלכות עבודה חמש שנים ועל דרך הפשט הנמנים ביד משה ואהרן היו מבן ל' שנה ומעלה והם אשר הפקיד אותם איש איש על עבודתו ועל משאו אבל בכאן צוה כי כל אשר ידע בעצמו שבא לכלל עשרים וחמש שנה יהיה כשר לעבודה ויבא בכל אות נפשו לעבוד עמהם ולסייעם בעבודה אבל לא יהיה פקיד נגיד על עבודה ידועה והטעם בזה כי כל אדם נותן לבו בעשרותיו כי ישתנו בהן הטבעים וידע בהגיעו לעשרים או לשלשים כי ידעו בו שכניו וקרוביו ואביו ואמו וילדיו ויודיעוהו אבל בהגיעו לכ"ה לא ירגישו בו כל כך ולכן לא צוה למשה שיטרח למנות רק מבן שלשים שהאיש נודע בהן וכן אמר דוד (דברי הימים א כג ג) ויספרו הלוים מבן שלשים שנה ומעלה ור"א אמר (אבן עזרא על במדבר ח׳:כ״ד) בדרך הפשט כי מבן שלשים הוא לעבודת משא ומבן כ"ה לעבודת האוהל ואיננו נכון כי שם נאמר גם כן (במדבר ד׳:כ״ג) כל הבא לצבוא צבא לעבוד עבודה באהל מועד ונאמר (שם פסוק כד) לעבוד ולמשא ועוד כי כתיב במקדש (דה"י א כג כד כח) אלה בני לוי לבית אבותיהם ראשי האבות לפקודיהם במספר שמות לגלגלותם עושה המלאכה לעבודת בית ה' מבן עשרים שנה ומעלה כי אמר דוד הניח ה' אלהי ישראל לעמו וישכון בירושלם עד לעולם וגם ללוים אין לשאת את המשכן ואת כל כליו לעבודתו כי בדברי דוד האחרונים המה מספר בני לוי מבן עשרים שנה ולמעלה כי מעמדם ליד בני אהרן לעבודת בית ה' על החצרות ועל הלשכות יאמר כי בדברי דוד האחרונים משיבנה הבית ואין להם משא בכתף ואין עבודתם רק על החצרות ועל הלשכות מנה אותם מבן עשרים שנה ומעלה ומתחילה מבני שלשים ואם כדברי ר"א היה חייב שימנה אותם מבן חמש ועשרים:
ו
קַח אֶת־הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם׃
רַשִׁ״י
קח את הלוים. קָחֵם בִּדְבָרִים — אַשְׁרֵיכֶם שֶׁתִּזְכּוּ לִהְיוֹת שַׁמָּשִׁים לַמָּקוֹם:
אִבְּן עֶזְרָא
קח את הלוים מתוך בנ''י. כי מעורבים היו וכן כל השבטים קודם שיסעו אל הדרך מהר סיני:
ז
וְכֹה־תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל־כָּל־בְּשָׂרָם וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ׃
רַשִׁ״י
הזה עליהם מי חטאת. שֶׁל אֵפֶר הַפָּרָה מִפְּנֵי טְמֵאֵי מֵתִים שֶׁבָּהֶם: והעבירו תער. מָצָאתִי בְדִבְרֵי רַבִּי מֹשֶׁה הַדַּרְשָׁן לְפִי שֶׁנִּתְּנוּ כַפָּרָה עַל הַבְּכוֹרוֹת שֶׁעָבְדוּ עֲ"זָ, וְהִיא קְרוּיָה זִבְחֵי מֵתִים, וְהַמְּצֹרָע קָרוּי מֵת, הִזְקִיקָם תִּגְלַחַת כִּמְצוֹרָעִים:
אִבְּן עֶזְרָא
מי חטאת. כמו תחטאני או טעמו כחטאת הקרבן: הזה עליהם. אמר רבי משה שפ"א הפעל נו"ן כמו הכה תכה ונכון הוא: והעבירו תער על כל בשרם. וכבר העבירו תער אמרו המעתיקים אפילו הזקן ולא הפאה: וכבסו בגדיהם. ואחר כן יהיו טהורים בטהרם במי חטאת: והטהרו. מבנין התפעל והתי"ו מובלע וכן המתקדשים והמטהרים:
ח
וְלָקְחוּ פַּר בֶּן־בָּקָר וּמִנְחָתוֹ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן וּפַר־שֵׁנִי בֶן־בָּקָר תִּקַּח לְחַטָּאת׃
רַשִׁ״י
ולקחו פר בן בקר. וְהוּא עוֹלָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "וַעֲשֵֹה … וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה", וְהוּא קָרְבַּן צִבּוּר בַּעֲ"זָ: ופר שני. מַה תַּ"ל שֵׁנִי? לוֹמַר לְךָ מָה עוֹלָה לֹא נֶאֱכֶלֶת, אַף חַטָּאת לֹא נֶאֱכֶלֶת. וּבְזוֹ יֵשׁ סֶמֶךְ לִדְבָרָיו בְּת"כֹּ; וְאוֹמֵר אֲנִי שֶׁהוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה, שֶׁשָּׂעִיר הָיָה לָהֶם לְהָבִיא לְחַטַּאת עֲ"זָ עִם פַּר הָעוֹלָה:
אִבְּן עֶזְרָא
פר בן בקר. קטן: סלת. שלשה עשרונים כמשפט: תקח לחטאת. בציווי כי הם יקחו והטעם יתנו כמו ויקחו לי תרומה או יקחו עמם כמו ויקחו להם איש שה לבית אבות:
ט
וְהִקְרַבְתָּ אֶת־הַלְוִיִּם לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְהַלְתָּ אֶת־כָּל־עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
רַשִׁ״י
והקהלת את כל עדת. לְפִי שֶׁהַלְוִיִּם נִתָּנִים קָרְבַּן כַּפָּרָה תַּחְתֵּיהֶם, יָבֹאוּ וְיַעַמְדוּ עַל קָרְבָּנָם וְיִסְמְכוּ אֶת יְדֵיהֶם עֲלֵיהֶם:
י
וְהִקְרַבְתָּ אֶת־הַלְוִיִּם לִפְנֵי יְהוָה וְסָמְכוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־יְדֵיהֶם עַל־הַלְוִיִּם׃
יא
וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת־הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת־עֲבֹדַת יְהוָה׃
רַשִׁ״י
והניף אהרן את הלוים תנופה. כְּדֶרֶךְ שֶׁאֲשַׁם מְצֹרָע טָעוּן תְּנוּפָה חַי; שָׁלֹשׁ תְּנוּפוֹת נֶאֶמְרוּ בְּפָרָשָׁה זוֹ: הָרִאשׁוֹנָה — לִבְנֵי קְהָת, לְכָךְ נֶאֱמַר בָּם "וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת ה'", לְפִי שֶׁעֲבוֹדַת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים עֲלֵיהֶם — הָאָרוֹן וְהַשֻּׁלְחָן וְגוֹ'; הַשְּׁנִיָּה — לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן, לְכָךְ נֶאֱמַר בָּם "תְּנוּפָה לַה'", שֶׁאַף עֲלֵיהֶם הָיְתָה עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ — יְרִיעוֹת וּקְרָסִים הַנִּרְאוֹת בְּבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, וְהַשְּׁלִישִׁית — לִבְנֵי מְרָרִי:
אִבְּן עֶזְרָא
לפני ה'. והטעם כאשר תקריבם לפני האהל יסמכו בני הלוים את ידם על ראש כל אחד מהפרים ורבים כן:
יב
וְהַלְוִיִּם יִסְמְכוּ אֶת־יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּרִים וַעֲשֵׂה אֶת־הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת־הָאֶחָד עֹלָה לַיהוָה לְכַפֵּר עַל־הַלְוִיִּם׃
אִבְּן עֶזְרָא
ועשה. בצווי כי אהרן היה המקריב והעד הנאמן שאמר כי החטאת גם העולה הם לכפר על הלוים וכתוב ויכפר עליהם אהרן:
יג
וְהַעֲמַדְתָּ אֶת־הַלְוִיִּם לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לַיהוָה׃
אִבְּן עֶזְרָא
וטעם והעמדת את הלוים. אחר שיכפר אהרן עליהם תעמידם לפניו ויניפם: והנפת. בצווי כמו יעשה להם:
יד
וְהִבְדַּלְתָּ אֶת־הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם׃
סְפוֹרְנוֹ
והבדלת את הלוים. תבדיל בחנייתם את הלוים אשר הם חיים עדנה: והיו לי הלוים. הם וזרעם יהיו נכונים לעבודתי:
טו
וְאַחֲרֵי־כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת־אֹהֶל מוֹעֵד וְטִהַרְתָּ אֹתָם וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה׃
טז
כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת פִּטְרַת כָּל־רֶחֶם בְּכוֹר כֹּל מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַחְתִּי אֹתָם לִי׃
רַשִׁ״י
נתנים נתנים. נְתוּנִים לְמַשָּׂא, נְתוּנִים לָשִׁיר: פטרת. פְּתִיחַת:
אִבְּן עֶזְרָא
כי נתונים נתונים. הם ובניהם ישראל נתנום לי ואני לקחתי אותם לי והטעם קבלתים ולא נתנום בעבור פדיון פטרת כל רחם. ופטרת ופטר שתי לשונות כמו צדקה וצדק או על משקל אחר:
סְפוֹרְנוֹ
כי נתונים נתונים המה לי. נתונים מעצמם שנתנו את עצמם לעבודתי כמו שהעיד באמרו מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי. ונתונים גם כן מתוך בני ישראל שיתנו מחית הלוים במעשר ראשון חלף עבודתם למען תהיה עבודתי נעשית בין כולם: תחת פטרת כל רחם. שהיתה העבודה מוטלת עליהם:
יז
כִּי לִי כָל־בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל־בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי אֹתָם לִי׃
רַשִׁ״י
כי לי כל בכור. שֶׁלִּי הָיוּ הַבְּכוֹרוֹת בְּקַו הַדִּין, שֶׁהֲגִנֹּתִי עֲלֵיהֶם בֵּין בְּכוֹרֵי מִצְרַיִם וְלָקַחְתִּי אוֹתָם לִי — עַד שֶׁטָּעוּ בָעֵגֶל, וְעַכְשָׁו "וָאֶקַּח אֶת הַלְוִיִּם":
סְפוֹרְנוֹ
כי לי כל בכור. שהיתה מקדם העבודה בבכורות מפני היותם הנכבדים בביתם ולהם משפט העבודה: ביום הכותי כל בכור. הקדשתי. אבל מה שהצרכתי אותם לפדיון היה הטעם בשביל שביום הכותי הקדשתים לי שלא יתעסקו בעבודת הדיוט כלל כמו שאסרתי גיזה ועבודה בבכור בהמה וזה עשיתי כדי להצילם בתורת הקדש שלא היו ראויים להנצל מנגעי משלחת מלאכי רעים בהיות הם הנכבדים בעם וקולר כולם תלוי בהם ואמרתי שיפדו כדי שיצאו לחולין בזה שיהיו מותרים בעבודת הדיוט:
יח
וָאֶקַּח אֶת־הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל־בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל׃
אִבְּן עֶזְרָא
וטעם ואקח את הלוים. וכבר אמר לקחתי אותם לי כי כן דרך המקרא והוא דבק עם הפסוק הבא אחריו וכאשר לקחתי לי הלוים נתתים אני לאהרן ולבניו:
סְפוֹרְנוֹ
ואקח את הלוים תחת כל בכור. באותו הדור בלבד כמבואר למעלה:
יט
וָאֶתְּנָה אֶת־הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת־עֲבֹדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל־הַקֹּדֶשׁ׃
רַשִׁ״י
ואתנה וגו'. חֲמִשָּׁה פְעָמִים נֶאֶמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִקְרָא זֶה, לְהוֹדִיעַ חִבָּתָן, שֶׁנִּכְפַּל אַזְכְּרוֹתֵיהֶן בְּמִקְרָא אֶחָד כְּמִנְיַן חֲמִשָּׁה חֻמְשֵׁי תוֹרָה, וְכָךְ רָאִיתִי בִּבְ"רַ: ולא יהיה בבני ישראל נגף. שֶׁלֹא יִצְטָרְכוּ לָגֶשֶׁת אֶל הַקֹּדֶשׁ, שֶׁאִם יִגְּשׁוּ יִהְיֶה נֶגֶף:
סְפוֹרְנוֹ
ואתנה את הלוים. ומאחר שהם נתונים מעצמם לעבודתי נתתים לעבודתי לאהרן ולבניו: לעבוד את עבודת בני ישראל באהל מועד. לעבוד אותה העבודה שהיתה ראויה לבכוריהם: ולכפר על בני ישראל. בקבלם את המעשרות מישראל כדי שיוכלו לעבוד את האל יתברך יכפרו על ישראל שגרמו כולם בעגל שאמאס את בכוריהם: ולא יהיה בבני ישראל נגף. בלויים ובשאר ישראל: בגשת בני ישראל אל הקדש. שבזה יחטאו הזרים הנגשים והלוים שיניחו את הזרים לגשת ויתחייבו כולם כענין אמרו ולא ימותו גם הם גם אתם:
כ
וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וְכָל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לַלְוִיִּם כְּכֹל אֲשֶׁר־צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה לַלְוִיִּם כֵּן־עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
רַשִׁ״י
ויעש משה ואהרן וכל עדת וגו'. מֹשֶׁה הֶעֱמִידָן וְאַהֲרֹן הֱנִיפָן, וְיִשְׂרָאֵל סָמְכוּ אֶת יְדֵיהֶם:
אִבְּן עֶזְרָא
ויעש משה ואהרן. משה בצווי ואהרן שהניפם וישראל שסמכו עליהם:
סְפוֹרְנוֹ
ויעש משה ואהרן וכל עדת בני ישראל ללוים. עשו בשביל הלוים ולעזרתם ענין הגלוח וכבוס הבגדים והקרבן: ככל אשר צוה ה' את משה ללוים. כמו שצוה למשה שיצוה ללוים שיעשו: כן עשו להם בני ישראל. הזדרזו ישראל לעשות בשבילם כדי שיהיה רצון קונם נעשה:
כא
וַיִּתְחַטְּאוּ הַלְוִיִּם וַיְכַבְּסוּ בִּגְדֵיהֶם וַיָּנֶף אַהֲרֹן אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה וַיְכַפֵּר עֲלֵיהֶם אַהֲרֹן לְטַהֲרָם׃
אִבְּן עֶזְרָא
וטעם ויתחטאו. כי גם הם עשו: ויכפר עליהם. וכבר כפר עליהם ויש אומרים כי בתחלה התחטאו ואחר כן סמכו ידיהם על הפרים ואיננו רחוק ואם כן יהיה פירוש והעמדת את הלוים וכבר העמדתם בתחלה:
כב
וְאַחֲרֵי־כֵן בָּאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת־עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה עַל־הַלְוִיִּם כֵּן עָשׂוּ לָהֶם׃
רַשִׁ״י
כאשר צוה ה' … כן עשו. לְהַגִּיד שֶׁבַח הָעוֹשִׂין וְהַנַּעֲשֶׂה בָהֶן, שֶׁאֶחָד מֵהֶם לֹא עִכֵּב:
סְפוֹרְנוֹ
כאשר צוה ה' את משה על הלוים. למעלה שצוה שתהיינה משמרותם לעבוד ולמשא ולשיר על פי אהרן ובניו: כן עשו להם. אהרן ובניו לסדרם במשמרותם:
כג
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃
כד
זֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה יָבוֹא לִצְבֹא צָבָא בַּעֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד׃
רַשִׁ״י
זאת אשר ללוים. שָׁנִים פּוֹסְלִים וְאֵין הַמּוּמִין פּוֹסְלִים בָּהֶם (ספרי; חולין כ"ד): מבן חמש ועשרים. וּבְמָקוֹם אַחֵר אוֹמֵר "מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה" (במדבר ד'), הָא כֵיצַד? מִבֶּן כ"ה בָּא לִלְמֹד הִלְכוֹת עֲבוֹדָה וְלוֹמֵד חָמֵשׁ שָׁנִים וּבֶן שְׁלֹשִׁים עוֹבֵד, מִכָּאן לְתַלְמִיד שֶׁלֹּא רָאָה סִימָן יָפֶה בְּמִשְׁנָתוֹ בְּחָמֵשׁ שָׁנִים שׁוּב אֵינוֹ רוֹאֶה (ספרי; חולין כ"ד):
אִבְּן עֶזְרָא
זאת אשר ללוים. והטעם זאת הקצבה ואין מבן שלשים שנה מכחיש זה הפסוק כי מבן שלשים שנה הוא לעבודת משא ומבן חמש ועשרים לעבודת האהל: וטעם לצבא. להמנות עם צבא העובדים:
כה
וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה וְלֹא יַעֲבֹד עוֹד׃
רַשִׁ״י
ולא יעבד עוד. עֲבוֹדַת מַשָּׂא בַּכָּתֵף, אֲבָל חוֹזֵר הוּא לִנְעִילַת שְׁעָרִים וְלָשִׁיר וְלִטְעֹן עֲגָלוֹת, וְזֶהוּ וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו — עִם אֲחוֹהִי, כְּתַרְגּוּמוֹ:
רַמְבַּ״ן
ולא יעבד עוד עבודת משא בכתף אבל חוזר הוא לנעילת שערים ולשיר ולטעון עגלות לשון רש"י (רש"י על במדבר ח׳:כ״ה) אבל בספרי (בהעלתך סג) לא אמרו אלא מגיד שחוזר לנעילת שערים ולעבודת בני גרשון וכן נראה שאם כדברי הרב למה לא היו ממנין אותם בני עשרים לשיר ולנעילת שערים ולטעון העגלות עד שיזקינו ולמה היה מנינם מבן שלשים ועד חמשים אלא במשא בלבד ועוד בני גרשון ובני מררי שכל עבודתם כשרה בזקנים למה נמנו כן אלא כיון שהיו פקודתם במשא הארון מבן שלשים ועד בן חמשים לא היו ממנין אותם לשיר שהוא עיקר עבודה של לוים אלא בראויים למשא שכל הממונים לשיר ראויים בעבודת כולם ומתוך שנמנו בני קהת מבן שלשים ועד חמשים אפילו לשיר נמנו כולם כן שלא יהיו בני גרשון ובני מררי בשנים אלו כשרים לשיר ובני קהת פסולים בו אבל לנעילת שערים או לטעון עגלות כולם כשרים הם ועוד כתוב (במדבר ד׳:מ״ז) מבן שלשים שנה ומעלה ועד בן חמשים שנה כל הבא לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא באהל מועד ודרשו בשחיטת חולין (כד) יכול אף בשילה ובית עולמים כן ת"ל לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא לא אמרתי אלא בזמן שעבודה בכתף והרי עבודת עבודה היא השיר כמו שכתב למעלה רש"י בסדר נשא (ד מז) א"כ אף לשיר נפסלו בזמן שעבודה בכתף וכן בדברי דוד נאמר (דברי הימים א כג ג) ויספרו הלוים מבן שלשים שנה ומעלה וכתוב (שם פסוקים ד ה) מאלה לנצח על מלאכת בית ה' עשרים וארבעה אלף וגו' וארבעת אלפים מהללים לה' בכלים אשר עשיתי להלל כי עד שנבנה הבית שהיה להם משא בכתף לא היו ממנים בשיר אלא בראויים למשא אבל חזר דוד למנותם מבן עשרים לצורך הבית כשנבנה כמו שנתבאר (סוף הדבור הקודם):
כו
וְשֵׁרֵת אֶת־אֶחָיו בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִשְׁמֹר מִשְׁמֶרֶת וַעֲבֹדָה לֹא יַעֲבֹד כָּכָה תַּעֲשֶׂה לַלְוִיִּם בְּמִשְׁמְרֹתָם׃
רַשִׁ״י
לשמר משמרת. לַחֲנוֹת סָבִיב לָאֹהֶל וּלְהָקִים וּלְהוֹרִיד בִּשְׁעַת הַמַּסָּעוֹת:
אִבְּן עֶזְרָא
במשמרותם. על הזקנים ונדבקה פרשת הפסח כי החנוכה היתה בחדש הראשון ואז נבדלו הלוים ובאה זאת הפרשה בעבור שהוא כתוב בפסח והיה כי תבאו אל הארץ והיה כי יביאך ה' צוה שהם חייבים גם במדבר:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.