Numbers 9 — בְּמִדְבַּר ט

פָּרָשַׁת בְּהַעֲלֹתְךָ

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה בְמִדְבַּר־סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר׃

רַשִׁ״י בחדש הראשון. פָּרָשָׁה שֶׁבְּרֹאשׁ הַסֵּפֶר לֹא נֶאֶמְרָה עַד אִיָּר, לָמַדְתָּ שֶׁאֵין סֵדֶר מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה, וְלָמָּה לֹא פָתַח בְּזוֹ? מִפְּנֵי שֶׁהִיא גְנוּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִדְבָּר לֹא הִקְרִיבוּ אֶלָּא פֶּסַח זוֹ בִּלְבָד (ספרי; תוספתא קידושין ל"ח):

אוּנְקְלוֹס וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה בְּמַדְבְּרָא דְסִינַי בְּשַׁתָּא תִנְיֵתָא לְמִפַּקְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּיַרְחָא קַדְמָאָה לְמֵימָר

רַמְבַּ״ן בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחדש הראשון מכאן אמרו חכמים (ספרי בהעלותך סד פסחים ו) אין מוקדם ומאוחר בתורה וטעם האיחור הזה היה כי כאשר בא הספר הזה הרביעי להזכיר המצות שנצטוו ישראל במדבר סיני לשעתם רצה להשלים ענין אהל מועד ותקונו כל ימי המדבר והזכיר תחלה הדגלים ומקום האהל ומעמד משרתיו ותקון המשמרות למשאו לכל עבודת האהל והזכיר קרבנות הנשיאים שהביאו העגלות אשר ישאו אותו בהן כל עת היותם במדבר והשלים קרבנותם בחנכת המזבח שהיו מאחד בניסן או (שקודם) שאחר לכן ואחר כך שב להזכיר אזהרה שהזהיר אותם שלא ישכחו מצות הפסח ועל דעת רבותינו לא נהגה במדבר אלא בשנה זו בלבד לפי שלא מלו במדבר והיתה מילת זכרים ועבדים מעכבת בהם ויתכן שהוצרך למצוה זו בעבור שלא נצטוו מתחילה בעשיית פסח דורות אלא בארץ דכתיב (שמות יב כה) והיה כי תבאו אל הארץ אשר יתן ה' לכם כאשר דבר ושמרתם את העבודה הזאת ועוד נאמר שם (שם יג ה) והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני וגו' ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה ועכשיו רצה הקדוש ברוך הוא וצוה שיעשו אותו כדי שתהיה זכר גאולתם והנסים שנעשו להם ולאבותיהם נעתק להם מן האבות הרואים לבניהם ובניהם לבניהם ובניהם לדור אחרון והנה אמר תחילה והיה כי תבאו אל הארץ לומר שאין מצוה זו נוהגת בחוצה לארץ לדורות ועכשיו צוה שינהגו בה במדבר ועל דעת רבותינו לא עשו אותה אלא בשנה זו בלבד שלא היו יכולין לעשותה לפי שנולדו להם בנים ועבדים ולא יכלו לימול אותם מן הטעם שהזכירו שהיה להם לסכנה כמו שמפורש ביבמות (עא) אבל בספרי (בהעלתך סז) אמרו ויעשו את הפסח בראשון וגו' בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא עשו אלא פסח זה בלבד וכן הוא אומר (עמוס ה כה) הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה דרשו כן מן הכתוב הזה שאמר (במדבר ט׳:ה׳) ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר יום לחדש בין הערבים במדבר סיני כי המקרא מיותר ודי במה שיאמר ויעשו את הפסח ככל אשר צוה ה' את משה אבל הזכיר היום והמדבר לרמוז שלא עשו אותו במדבר רק ביום הזה והוא גנותן ויתכן שהגנות הזה הוא קלקלתם בענין המרגלים שממנה נתנדו ולא נשבה להם הרוח הצפונית ולא מלו ולפיכך נאסרו בכל הקדשים והיו נזופים או שתהיה הברייתא הזו כדברי האומר (מכילתא בא טו) אין מילת זכריו ועבדיו מעכבת בו והיו רשאין לעשותו ונתעצלו ולא עשו אותו והוא גנות גדול אבל הראשון הוא יותר נכון בעיני כי היה משה מכריחם לעשותו ולא היה מניחם בחיוב כרת אבל חג המצות שבעה והשבתת חמץ לא הוצרך לומר שנהגו בו שהן חובת הגוף הנוהגת בכל מקום וכבר נאמר בהם (שמות יב יז) לדורותיכם חוקת עולם:

סְפוֹרְנוֹ בחדש הראשון. אחר שפקד אנשי הצבא וסידר הדגלים ונושאי המשכן להכניסם לארץ וטהר מחניהם מן הטמאים כאמרו והיה מחניך קדוש (דברים כג, טו) ומן הממזרים בענין הסוטה למען תהיה השכינה ביניהם במחנה צבאותם ספר הכתוב ארבעה מעשים טובים שעשו ישראל שבהם זכו ליכנס לארץ מיד בלתי מלחמה לולא המרגלים כמו שהעיד משה רבינו באמרו לחובב נוסעים אנחנו אל המקום. ראשונה סיפר חנוכת המזבח. שנית זריזותם בענין חינוך הלויים. שלישית זריזותם בקרבן הפסח. רביעית לכתם אחרי האל יתברך במדבר אף על פי שהיה העלות הענן בזמנים בלתי נודעים פעמים ארוכים ופעמים קצרים באופן שהיה ראוי שתקשה עליהם מאד החניה והמסע. ולהודיע כל אלה ספר אותם כפי מדרגת היותם לרצון לפניו לא לפי הזמן שהיו בו ולכן ספר בכאן ענין חנוכת המזבח והלויים והפסח שהיו בחדש הראשון והיתה תחלת הספר בחדש השני והיה ענין חניתם ונסיעתם על פי ה' מיום צאתם ממצרים ועל כמו זה אמרו אין מוקדם ומאוחר בתורה וזה כאשר תכוין תכלית מה זולתי הזמן בסדר המסופר:

אוֹר הַחַיִּים בשנה השנית וגו'. צריך לדעת למה שינה הכתוב סדר הרגיל להקדים זכרון החודש ואחר כך זכרון השנה, שכן תמצא בתחלת הספר שאמר באחד לחדש השני בשנה השנית. גם כי בסדר זה שכתב נתחייב הכתוב להפסיק באמצע זכרון הזמן במאמר לצאתם מארץ מצרים מה שלא היה עושה כן אם היה מקדים זכרון החודש ואחר כך זכרון השנה שאז יאמר לצאתם מארץ מצרים אחרי כן, עוד יש להעיר למה נשתנית פרשה זו שלא נאמר בה דבר אל בני ישראל ככל התורה כולה. אכן יתבאר בהעיר עוד אומרו ויעשו בתוספת ו' בתחלת ענין, עוד קשה למה הוצרך ה' לצוות בני ישראל על הפסח והלא כבר צוה כאמור בפרשת בא אל פרעה, והיה נראה לומר לזה כי חש הכתוב לומר שאין מצות פסח אלא בארץ מצרים ובבואם אל ארץ נושבת ולא במדבר, לזה בא לומר במדבר ויעשו בני ישראל את הפסח, וזה דבר רחוק: ונראה כי כוונת הכתוב היא לצד שאמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו, ותניא במכילתא וזה לשונם כל בן נכר אחד ישראל מומר ואחד גוי במשמע עד כאן לשונם. ולצד שמצינו שישראל עשו העגל וכו' ואמרו ז"ל כל המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כולה ויאמר עליו בן נכר, מעתה יש מקום לדון בישראל שאינם יכולין לעשות הפסח, והגם שנתרצה ה' למשה בתפלותיו ובמשפטיו אשר עשה בישראל, עם כל זה עודם לא נתבשרו שנתכפר עון העגל ויש ספק בדבר, לזה בא הקדוש ברוך הוא ונתן רשות ואמר להם ויעשו בני ישראל את הפסח, ודקדק לומר ויעשו לומר מלבד מה שהובטחו שניחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות עוד להם שהוכשרו להיות ראוים לעשות הפסח, ומעתה באנו להשכיל להטיב שינוי הקדמת זכרון השנה, כי כיון שכל עצמו לא בא המאמר כאן אלא להכשירם לעשות הפסח לזה פתח דבריו הזכיר שנה השנית להשכיל סובב המאמר שהוא לצד שהיה זה אחר מעשה העגל מה שאין הדבר מושכל בהזכרת זמן החודש שאינו מסתיים בזה הערת הדבר, ולזה לא אמר דבר אל בני ישראל שלא בא לצוות לזה אלא לרשיון ודי בהודעת המשפט למשה שכן הוא הדין, ואולי לפי מה שאמרו בפסחים שמאמר זה היה בראש חודש נוכל לומר כי זה המאמר היה קודם ירידת שכינה למשכן ביום ר"ח ניסן והקדים ה' מאמר זה לבשרם שכשרים הם לעשות פסח ואחר ירדה שכינה, ולזה תמצא שאמר בסמוך אחרי זה וביום הקים את המשכן כסה הענן:

ב וְיַעֲשׂוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ׃

רַשִׁ״י במועדו. אַף בְּשַׁבָּת, בְּמוֹעֲדוֹ — אַף בְּטֻמְאָה (ספרי):

אוּנְקְלוֹס וְיַעְבְּדוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת פִּסְחָא בְּזִמְנֵיהּ

רַשְׁבַּ״ם ויעשו בני ישראל: לפי שפסח מצרים לא נהג אלא יום אחד ולא היה כשאר קרבנות, עתה כשנבנה המשכן הוצרך לצות שיעשוהו כעיקר מצותו לדורות ולא כפסח מצרים:

סְפוֹרְנוֹ ויעשו בני ישראל את הפסח. מלבד מה שעשו בשמיני למילואים וחנוכת הנשיאים יעשו גם כן את הפסח שלא יפטרו ממנו בשביל שמחת המצוות שקיימו כמו שקרה בבנין בית ראשון שספרו רבותינו ז"ל שבטל שלמה את יום הכפורים בשמחת חנוכת הבית:

ג בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר־יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בֵּין הָעֲרְבַּיִם תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ בְּמוֹעֲדוֹ כְּכָל־חֻקֹּתָיו וּכְכָל־מִשְׁפָּטָיו תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ׃

רַשִׁ״י ככל חקתיו. אֵלּוּ מִצְוֹת שֶׁבְּגוּפוֹ — שֶֹה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה: וככל משפטיו. אֵלּוּ מִצְוֹת שֶׁעַל גּוּפוֹ מִמָּקוֹם אַחֵר, כְּגוֹן שִׁבְעַת יָמִים לְמַצָּה וּלְבִעוּר חָמֵץ (מִצְוֹת שֶׁבְּגוּפוֹ — שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה; שֶׁעַל גּוּפוֹ — צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ; שֶׁחוּץ לְגוּפוֹ — מַצָּה וּבִעוּר חָמֵץ):

אוּנְקְלוֹס בְּאַרְבַּעַת עַשְׂרָא יוֹמָא בְּיַרְחָא הָדֵין בֵּין שִׁמְשַׁיָא תַּעְבְּדוּן יָתֵהּ בְּזִמְנֵהּ כְּכָל גְזֵרָתֵהּ וּכְכָל דְחָזֵי לֵהּ תַּעְבְּדוּן יָתֵהּ

רַמְבַּ״ן ככל חקתיו כתוב בפירוש רש"י אלו מצות שבגופו שה תמים זכר בן שנה וככל משפטיו אלו מצות שעל גופו לשבעת ימים למצה ולביעור חמץ וטעות סופר הוא אלא מצות שבגופו שה תמים זכר בן שנה שעל גופו צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו שחוץ לגופו מצה וביעור חמץ ולא דבר בהן הכתוב כאן וכן בפסח שני נאמר חקותיו ומשפטיו (במדבר ט׳:י״ד) ומצה וחמץ עמו בבית ואינו נוהג אלא יום אחד וקצר הכתוב לאמר בין הערבים תעשו אותו ככל חקותיו וככל משפטיו תעשו אותו לרבות דיני האכילה שאינן באותו היום הנזכר בכתוב כי בלילה שאחריו יאכל שכבר פירש שם (שמות יב ח) ואכלו את הבשר בלילה הזה וגו' וכן בחודש השני בארבעה עשר בין הערבים יעשו אותו על מצות ומרורים יאכלוהו (במדבר ט׳:י״א) טעמו יאכלוהו בעת האכילה הנזכרת שם בצואה של פסח ראשון:

ד וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשֹׂת הַפָּסַח׃

רַשִׁ״י וידבר משה וגו'. מַה תַּ"ל? וַהֲלֹא נֶאֱמַר "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי ה'", אֶלָּא כְּשֶׁשָּׁמַע פָּרָשַׁת מוֹעֲדִים מִסִּינַי אָמַר לָהֶם, וְחָזַר וְהִזְהִירָם בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה (ספרי):

אוּנְקְלוֹס וּמַלִיל משֶׁה עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֶעְבַּד פִּסְחָא

ה וַיַּעֲשׂוּ אֶת־הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃

אוּנְקְלוֹס וַעֲבָדוּ יָת פִּסְחָא בְּנִיסָן בְּאַרְבַּעַת עַשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא בֵּין שִׁמְשַׁיָא בְּמַדְבְּרָא דְסִינָי כְּכֹל דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה כֵּן עֲבָדוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויעשו את הפסח בראשון. כתב הרמב"ן ז"ל, על דעת רז"ל לא עשו ישראל פסח במדבר אלא בשנה זו בלבד, שלא היו יכולין לעשותו לפי שנולדו להם בנים ועבדים ולא יכלו למול אותם מן הטעם שהזכירו שהיה להם לסכנה כמו שמפורש ביבמות, אבל בספרי אמרו ויעשו את הפסח בראשון בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא עשו אלא פסח זה בלבד וכן הוא אומר (עמוס ה) הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה, דרשו כן מן הכתוב הזה שאמר ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר במדבר סיני, כי הוא מקרא יתר, כי די במה שאמר ויעשו את הפסח ככל אשר צוה, אבל הזכיר היום והמדבר לרמז שלא עשו אותו במדבר רק ביום הזה, וזה גנותם, עד כאן. ונכתבה כאן פרשת הפסח לפי שחנוכת המזבח היתה בחדש הראשון ואז נבדלו הלוים, ולפי שכתוב במצות הפסח (שמות יב) והיה כי תבאו אל הארץ, (שם יג) והיה כי יביאך, צוה עתה שהם חייבין בו גם במדבר.

ו וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא־יָכְלוּ לַעֲשֹׂת־הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא׃

רַשִׁ״י לפני משה ולפני אהרן. כְּשֶׁשְּׁנֵיהֶן יוֹשְׁבִין בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ בָּאוּ וּשְׁאָלוּם, וְלֹא יִתָּכֵן לוֹמַר זֶה אַחַר זֶה, שֶׁאִם מֹשֶׁה לֹא הָיָה יוֹדֵעַ אַהֲרֹן מִנַּיִן לוֹ (ספרי; בבא בתרא קי"ט):

אוּנְקְלוֹס וַהֲווֹ גֻבְרַיָא דִי הֲווֹ מְסָאֲבִין לִטְמֵי נַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא וְלָא יְכִילוּ לְמֶעְבַּד פִּסְחָא בְּיוֹמָא הַהוּא וּקְרִיבוּ קֳדָם משֶׁה וְקָדָם אַהֲרֹן בְּיוֹמָא הַהוּא

אִבְּן עֶזְרָא ויהי אנשים. לא יתכן שיהיה מחנה ישראל גדול ושלא ימותו שם מתים בכל יום:

אוֹר הַחַיִּים ויהי אנשים וגו'. צריך לדעת למה אמר לשון יחיד על הרבים, ועוד למה הוצרך לומר ולא יכלו לעשות הפסח אחר שהודיע שהיו טמאים, ואולי כי לצד שצוה ה' מראש חדש על הפסח כמו שפירשו בפסחים דף ו' שמאמר ויעשו בני ישראל את הפסח הי' בראש חודש ניסן, ומן הראוי היה להם להשתמר מטומאה, ותבא הסברא להטיל בהם דופי אשר לא שמרו את מצות ה' ונטמאו ולא חששו למצות פסח, תלמוד לומר ויהי לשון יחיד לומר כי לא היה אלא ענין טומאה אחת אשר נטמאו האנשים בה, וענין טומאה זה עצמו לא היה בידם להשתמר ממנו ובעל כורחם היו נטמאים כמאמרם ז"ל בין לר' יוסי הגלילי שאמר נושאי ארונו של יוסף היו, בין לרבי עקיבא, בין לר' יצחק שאמר טמאי מת מצוה היו צריכין ליטמא הגם שידעו שטומאתם נמשכת עד ארבעה עשר, והוא מה שרמז מאמר ולא יכלו לעשות הפסח לומר שלא יכלו לשמור עצמן מהטומאה לעשות הפסח, ואומרו ביום ההוא, כבר דקדקו רז"ל למר כדעתו ולמר כדעתו, עוד ירצה באומרו לשון יחיד לומר כי לצד שהיו יחידים הוא שלא יכלו לעשות הפסח, אבל אם היו צבור היו יכולין לעשות הפסח כי בא בטומאה, שוב ראיתי בספרי מרז"ל שדייקו כן: לנפש אדם. אומרו לנפש אדם לומר אבל לטמא שרץ יכולין הם, על פי דבריהם ז"ל (שם) שאמרו שוחטין וזורקין על טמא שרץ וטובל ואוכל פסחו לערב, אבל טמא מת הגם שחל שביעי שלו ביום י"ד אין שוחטין עליו, והוא אומרו ביום ההוא ואמר ר' יצחק וזה לשונו שחל שביעי שלהם בערב הפסח כתיב ביום ההוא הוא שאינם יכולין אבל ביום שלאחריו היו יכולין, וגם לסברת האומר ביום ההוא נטמאו ישנו לפירושינו במאמר לנפש אדם לומר שאם היה שרץ שוחטין עליו: ויקרבו לפני משה וגו'. טעם קרבתם לפני משה ואהרן, לפי פשט הכתוב כדי שתבא ההוראה ממשה תיכף ומיד לכהן להקריב את קרבניהם אם כן יורה, ורז"ל במסכת בבא בתרא פרק יש נוחלין דף קי"ט אמרו וזה לשונם אפשר עמדו לפני משה ולא אמר וכו', אלא סרס המקרא ודרשהו דברי ר' יאשיה אבא חנן משום רבי אליעזר אומר בבית המדרש היו יושבים ובאו וכו' ע"כ, ואמרו בגמרא וזה לשונם במאי קא מפלגי מר סבר חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב ומר סבר אין חולקין, והלכתא חולקין, והלכתא אין חולקין ולא קשיא הא דפליג ליה רביה יקרא, הא דלא פליג ליה רביה יקרא עד כאן לשונם. הנה ממה שאמרו הלכתא חולקין והלכתא אין חולקין והעמידו אומרם הלכתא חולקין בדפליג ליה רביה יקרא והלכתא אין חולקין בדלא פליג ליה רביה יקרא הדברים מוכיחים שחולקין רבי יאשיה ואבא חנן בקצוות מר סבר חולקין אפילו אין רבו חולק לו כבוד ומר סבר אין חולקין אפילו חולק לו רבו כבוד שבזה יוצדק לומר הלכתא וכו' והלכתא וכו' מכלל דפליגי: ויש לנו לחקור זאת מנין לו לש"ס להעמיד מחלוקת זו שחולקין בקצוות, ומה גם היות הפך הכלל שאנו אומרים שאין להעמיד מחלוקת רז"ל בקצוות, ואם לצד שלא נודע מחלוקתם אם בשחולק וכו' אם בשאין חולק וכו' אין הכרע לומר שאין חולקין אלא בשאין חולק לו רבו וכו' אבל כשחולק לו רבו וכו' מודים שחולקין או נלך לצד זה שאין חולקין התנאים אלא כשחולק לו רבו וכו' אבל כשאין רבו חולק מודים שאין חולקים לו כבוד ואשר על כן העמיד הש"ס מחלוקת בקצוות, זה דוחק, שהיה לו להש"ס לעמוד על משמעות דברי התנאים קודם כמנהג הש"ס ויגלה מחלוקתם ואחר כך יאמר הלכתא וכו': והיה נראה לומר כי הש"ס דייק שחולקין בקצוות מתוך מחלקותם ממה שחולקין, כי בשלמא אי אמרינן שחולקין בקצוות שפיר אלא אם אינם חולקין אלא בחלוקה אחת ושוים בחברתה למה פליג תנא על דברי חבירו כיון שיכול להעמיד דבריו בחלוקה שיודה בה הוא, גם זה אינו מספיק, כי זה הטעם צודק בדברי אבא חנן שחולק בקצוות אפילו דלא פליג לו רביה יקרא, אבל רבי יאשיה מי יאמר שסובר אין חולקין אפילו פליג ליה רביה יקרא, ועוד גם על החולק אני דן מי גילה לו שת"ק בכל הקצוות הוא אומר: אכן הטעם הוא כי ממה שהוצרך רבי יאשיה לסרס המקרא ולדורשו והוא היפך פשט הכתוב הרי זה מגיד כי לא מצא לו דרך להעמידו בלא סירוס, ואם היה סובר רבי יאשיה שחולקין כבוד לתלמיד במקום הרב היה לו להניח הכתוב כפשוטו ולהעמידו כשחולק לו רבו כבוד, ויוצדקו הדברים בהאיש משה רבינו עליו השלום שהיה עניו מאד שהיה חולק כבוד לאהרן אחיו ומה גם שהיה גדול ממנו, עוד מצאנוהו שהיה חולק לו כבוד כאמרם ז"ל (מכילתא פרשת בא יב) שאמרו כשהיו עומדים לפני פרעה משה חולק כבוד לאהרן שיקדים בדיבור ואהרן למשה והיה הדיבור יוצא מבין שניהם, הנה הוא חולק לו כבוד: וממה שסרס המקרא גילה דעתו שסובר שאין חולקין וכו' אפילו חולק לו רבו כבוד, וממה שמצינו שנחלקו גם כן בענין בנות צלפחד דכתיב ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר וגו', וזה לשונם אפשר עמדו לפני משה וכו' ולפני אלעזר ולא אמר וכו' ויעמדו לפני הנשיאים בעדה והעדה וכו' אלא סרס המקרא ודרשהו דברי רבי יאשיה אבא חנן אומר משום רבי אליעזר בבית המדרש היו יושבים וכו', ומביא הש"ס הענין עצמו שהבאנו למעלה, והנה ממה שראינו שחלק אבא חנן בעמידת בנות צלפחד לפני הנשיאים והעדה מן הסתם לא היו הנשיאים חולקין כבוד לכל העדה ואין צריך לומר משה מלך ישראל ואף על פי כן אמר אבא חנן שחלקו להם כבוד הא למדת שסובר שחולקין כבוד אפילו אין רבו חולק לו כבוד, ומעתה הרווחנו טעם נכון למה נחלקו ב' פעמים ר' יאשיה ואבא חנן:

ז וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת־קָרְבַּן יְהוָה בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י למה נגרע. אָמַר לָהֶם אֵין קָדָשִׁים קְרֵבִים בְּטֻמְאָה, אָמְרוּ לוֹ יִזָּרֵק הַדָּם עָלֵינוּ בְכֹהֲנִים טְהוֹרִים וְיֵאָכֵל הַבָּשָֹר לִטְהוֹרִים, אָמַר לָהֶם "עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה" — כְּתַלְמִיד הַמֻּבְטָח לִשְׁמֹעַ מִפִּי רַבּוֹ; אַשְׁרֵי יְלוּד אִשָּׁה שֶׁכָּךְ מֻבְטָח, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהָיָה רוֹצֶה הָיָה מְדַבֵּר עִם הַשְּׁכִינָה; וּרְאוּיָה הָיְתָה פָרָשָׁה זוֹ לֵאָמֵר עַ"יְ מֹשֶׁה כִּשְׁאָר כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּה, אֶלָּא שֶׁזָּכוּ אֵלּוּ שֶׁתֵּאָמֵר עַל יְדֵיהֶן, שֶׁמְּגַלְגְּלִין זְכוּת עַ"יְ זַכַּאי (שם):

אוּנְקְלוֹס וַאֲמָרוּ גֻבְרַיָא הָאִנוּן לֵהּ אֲנַחְנָא מְסָאֲבִין לִטְמֵי נַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא לְמָא נִתְמְנַע בְּדִיל דְלָא לְקָרָבָא יָת קֻרְבָּנָא דַיְיָ בִּזִמְנֵיה בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

אִבְּן עֶזְרָא למה נגרע. מבנין נפעל:

סְפוֹרְנוֹ אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע. מאחר שהיתה טומאתנו לדבר מצוה למה תהיה גוררת עבירה: במועדו. שזו מצוה עוברת:

כְּלִי יָקָר למה נגרע לבלתי הקריב וגו'. יש מקשים וכי נעלם מהם שטמא אסור באכילת קדשים, וזה קשה לפי גרסת התלמוד שלמד מן איש איש שיחיד נדחה לפסח שני ולא ציבור אבל למאי דמסיק בילקוט (ט.ב) בשם הספרי, שמן יתור של במועדו אנו למידין שפסח ציבור קרב בטומאה לא קשה מידי, כי אחר ששמעו לשון במועדו אמרו למה נגרע מן הציבור ובאה התשובה איש איש כו' דווקא איש נדחה ולא ציבור. והבינו האנשים מדקאמר משה אל בני ישראל לעשות הפסח במועדו אפילו בטומאה ולא להם בפרטות ש"מ שהוציא אותם מן הכלל דאל"כ למאי נפקא מינה אמר לבני ישראל לעשות הפסח והלא כבר הם מצווין ועומדים אלא שבא למעט הטמאים היחידים על כן אמרו למה נגרע.

אוֹר הַחַיִּים למה נגרע וגו'. צריך לדעת טענת האנשים במאמר למה נגרע, הלא טעמם בפיהם יענו אנחנו טמאים, ומה מבקשים ליתן להם תורה חדשה. ואולי כי לצד שנטמאו ברשותו יתברך בין למאן דאמר טמאי מת מצוה בין למאן דאמר נושאי ארונו של יוסף חשבו כי ידין ה' אותם כטהורים, וכשם שמצינו שיתרצה ה' עשות הפסח בטומאה בציבור, לזה טענו למה נגרע, וכי בשביל שעשו מצוה יהיו נגרעים מקרבן פסח, או ירצה לומר שיעשו לפסח תשלומין כחגיגה שיש לה תשלומין כל ז' שאמרו חוגג והולך כל הרגל, כמו כן יצו ה' להם שיעשו פסח למחר, והוא מאמר במועדו שהוא מועד הפסח: ואולי כי לזה דקדק הכתוב לומר ביום ההוא פירוש לדברי האומר יום ז' של טומאתם היה לזה באו ביום ההוא כדי שיאמר להם לעשותו תשלומין למחר: ולדרך זה אנו מרויחים טעם שה' אמר מצוה זו של פסח שני אחר ששאלו האנשים ההמה, לומר שהגם שיהיו טהורים בתוך ימי הפסח כנדון שלפנינו אף על פי כן אין לו תשלומין לעשותו בז' ימי הפסח כחגיגה אלא בחודש הב'. עוד ירצה אומרו למה נגרע פירוש כיון שהיה יום ז' לטומאתם טוענים שיכולין לשחוט עליהם פסחיהם כדרך ששוחטין וזורקין על טמא שרץ כיון שהם נטהרים לערב ואין להם טומאה אלא ביום ההוא, והוא מאמר ביום ההוא, ורז"ל אמרו עניינים אחרים, ואלו ואלו דברי אלהים חיים:

ח וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה־יְצַוֶּה יְהוָה לָכֶם׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר לְהוֹן משֶׁה אוֹרִיכוּ עַד דְאֶשְׁמָע מָה דְיִתְפַּקֵד מִן קֳדָם יְיָ עַל דִילְכוֹן

אִבְּן עֶזְרָא עמדו. פתח אהל מועד:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם. פירוש רש"י ז"ל המתינו לי פתח אהל מועד ואשיב לכם מענה, אשרי ילוד אשה שכך מובטח לו. ונראה שהיה ראוי לומר מה ידבר ה' אלי, ומפני ענותנותו לא אמר כן. ומה שאמר ואשמעה בתוספת ה"א, יתכן שירמוז לה"א אחרונה שבשם, הוא הקול הנאמר בו (שמות טו) אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך שתעשה הישר בעיני ה', וכן אמר בכאן כי מן הה"א ישמע מה יצוה ה'. ואונקלוס ירמוז לזה, שאמר מה דאתפקד מן קדם ה', אמר זה כנגד השגתן של ישראל. ומה שנתעלם ממנו דין זה ולא נחשב לו לעונש כשם שנחשב בפרשת בנות צלפחד שכתוב בסדר פנחס (במדבר כז) ויקרב משה את משפטן לפני ה', ואמרו שנתעלם ממנו דין בנות צלפחד בשביל שנטל עטרה לעצמו שנאמר (דברים א) והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי וגו', הענין הוא מפני שירושת הבת במקום שאין בן הוא דבר תלוי בסברא שראוי להקדים אותה לשאר יורשי האב, ואף אותן האומות שאין להם תורה מורין כן בדבר ומוציאים משכלם שיוצאי ירכו של אדם קודמין ליורשו אם בן אם בת, וכיון שנתעלם ענין זה ממנו חשבוהו לעונש, אבל דין הפסח בדחיית הטמאים מניסן לאייר דבר שצריך קבלה הוא ואינו תלוי בסברא שנחליף חדש זה בחדש זה, ולכך לא חשבוהו לעונש. ורז"ל דרשו מגזירה שוה דקריבה קריבה.

ט וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃

אוּנְקְלוֹס וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר

י דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי־יִהְיֶה־טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַיהוָה׃

רַשִׁ״י או בדרך רחקה. נָקוּד עָלָיו, לוֹמַר, לֹא שֶׁרְחוֹקָה וַדַּאי, אֶלָּא שֶׁהָיָה חוּץ לְאַסְקֻפַּת הָעֲזָרָה כָּל זְמַן שְׁחִיטָה (פסח' צ"ג); פֶּסַח שֵׁנִי מַצָּה וְחָמֵץ עִמּוֹ בַּבַּיִת, וְאֵין שָׁם יוֹם טוֹב, וְאֵין אִסּוּר חָמֵץ אֶלָא עִמּוֹ בַאֲכִילָתוֹ (שם צ"ה):

אוּנְקְלוֹס מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר גְבַר גְבַר אֲרֵי יְהֵי מְסָאָב לִטְמֵי נַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא אוֹ בְאָרְחָא רְחִיקָא לְכוֹן אוֹ לְדָרֵיכוֹן וְיַעְבֵּד פִּסְחָא קֳדָם יְיָ

אִבְּן עֶזְרָא או בדרך רחוקה. אין לחפש כי כבר העתיקי חז"ל כמה היא הרחוקה: לכם. לטמא נפש: או לדורותיכם. בטמא נפש ודרך רחוקה:

רַמְבַּ״ן וטעם בדרך רחקה כתב רש"י (רש"י על במדבר ט׳:י׳) שהיה חוץ לאסקופת העזרה כל זמן השחיטה והוא נרמז בנקוד כפי הדעת הזאת ואני תמה עליו למה תפס לו שיטת רבי אליעזר והנכון לתפוס בשיטתו של רבי עקיבא מן המודיעים ולחוץ וכן דעת האמוראים בגמרא (פסחים צג) דאמר עולא כל שאינו יכול ליכנס בשעת שחיטה והוא פשוטו של מקרא כי העומד בתחילת בין הערבים במקום שלא יגיע לעזרה בעת השחיטה דרך רחוקה היא לו ופטור ויתכן שטעם הנקודה שהיא דרך רחוקה לו בעשיית הפסח לא רחוקה ממש ולכך חזר ואמר (במדבר ט׳:י״ג) ובדרך לא היה ולא הזכיר רחוקה וצוה הכתוב לטמא ולמי שהיה בדרך רחוקה לעשות השני והוא הדין והטעם לכל מי שלא עשה הראשון ואפילו במזיד שחייב לעשות השני כדברי רבותינו (פסחים שם) ולא הזכיר הכתוב אלא לומר שיעשו השני ברשות ולמנוע הטמא מלעשות הראשון אבל מי שהיה בדרך פטור מן הראשון ועושה השני ואם רצה לצאת בראשון וצוה ושחטו עליו הורצה דקיימא לן (שם צב) מיחס הוא דחס רחמנא עילויה ואי עביד תבא עליו ברכה ויתכן שלכך הזכיר הכתוב רחוקה כי בדרך הקרובה בידו לעשות השני או הראשון שישחטו ויזרקו עליו ויבא ויאכל לערב:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי או בדרך רחוקה. נקוד על רחוקה לומר לך שאינו רחוקה ודאי אלא שהיה עומד חוץ לאסקופת העזרה כל זמן שחיטה. פסח שני מצה וחמץ עמו בבית ואין שם י"ט ואין אסור חמץ אלא עמו באכילתו, כן פירש רש"י ז"ל. וכבר בארתי אסור חמץ בפסח ע"ד הקבלה כי הוא כדי שלא יטעה האדם ויאמר כי במדת הדין בלבד היתה ההוצאה ולא בשם המיוחד ויהיה זה מקצץ בנטיעות, אבל בפסח שני שהוא חוץ לזמנו אפשר להיות מצה וחמץ עמו בבית ולא היה בזה קצוץ כי בשניהם נגאלו. והרמב"ן ז"ל כתב יתכן שטעם הנקודה שהיא רחוקה לו בעשית הפסח, לא רחוקה ממש, ולכך חזר ואמר ובדרך לא היה ולא הזכיר רחוקה.

יא בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל־מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ׃

אוּנְקְלוֹס בְּיַרְחָא תִנְיָנָא בְּאַרְבְּעַת עַשְׂרָא יוֹמָא בֵּין שִׁמְשַׁיָא יַעְבְּדוּן יָתֵהּ עַל פַּטִּיר וּמְרָרִין יֵיכְלִנֵהּ

יב לֹא־יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ־בוֹ כְּכָל־חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ׃

אוּנְקְלוֹס לָא יַשְׁאֲרוּן מִנֵהּ עַד צַפְרָא וְגַרְמָא לָא יִתְבְּרוּן בֵּהּ כְּכָל גְזֵרַת פִּסְחָא יַעְבְּדוּן יָתֵהּ

יג וְהָאִישׁ אֲשֶׁר־הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא־הָיָה וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ כִּי קָרְבַּן יְהוָה לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא׃

אוּנְקְלוֹס וְגַבְרָא דְהוּא דְכֵי וּבְאֹרַח לָא הֲוָה וְיִתְמְנַע לְמֶעְבַּד פִּסְחָא וְיִשְׁתֵּצֵי אֲנָשָׁא הַהִיא מֵעַמֵהּ אֲרֵי קֻרְבָּנָא דַיְיָ לָא קָרִיב בְּזִמְנֵהּ חוֹבֵהּ יְקַבֵּל גַבְרָא הַהוּא

אִבְּן עֶזְרָא ובדרך לא היה. או בדרך וכן ומכה אביו ואמו: חטאו ישא. הוא בעצמו:

אוֹר הַחַיִּים והאיש אשר הוא טהור וגו'. צריך לדעת למה לא כתב עונש המבטל פסח בזמנו עד עתה ולא כשכתב מצות הפסח, ולפי מה שנחלקו בענין זה וזה לשונם תנו רבנן חייב על הראשון וחייב על הב' דברי רבי, רבי נתן אומר חייב על הראשון ופטור על הב', רבי חנינא בן עקיבא אומר אף על הראשון אינו חייב אלא אם כן לא עשה הב', ואמרו שם בפסחים ושלשתם מקרא א' דרשו יעיין שם, מעתה לכל אחת מהסברות הניח הכתוב לומר עד כאן לכל א' מהסברות כדרכו, מה שלא היינו שומעין כן אם היה מצוה במקומו:

יד וְכִי־יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיהוָה כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ כֵּן יַעֲשֶׂה חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ׃

רַשִׁ״י וכי יגור אתכם גר ועשה פסח. יָכוֹל כָּל הַמִּתְגַּיֵּר יַעֲשֶׂה פֶסַח מִיָּד, תַּ"ל "חֻקָּה אַחַת" וְגוֹ', אֶלָּא כָּךְ מַשְׁמָעוֹ — "וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר" וּבָא לַעֲשׂוֹת פֶּסַח עִם חֲבֵרָיו, "כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ יַעֲשֶׂה" (ספרי):

אוּנְקְלוֹס וַאֲרֵי יִתְגַיַר עִמְכוֹן גִיוֹרָא וְיַעְבֵּד פִּסְחָא קֳדָם יְיָ כִּגְזֵרַת פִּסְחָא וְכִדְחָזֵי לֵהּ כֵּן יַעְבֵּד קְיָמָא חַד יְהֵי לְכוֹן וּלְגִיוֹרָא וּלְיַצִיבָא דְאַרְעָא

אִבְּן עֶזְרָא וכי יגור אתכם גר. גם הוא יעשה פסח שני כמשפט ויש אומרים כי הטעם על פסח ראשון:

רַמְבַּ״ן וטעם וכי יגור אתכם גר לצוות הגרים בפסח זה של מדבר כאשר יצוה בו לישראל ויתכן כי מה שאמר בסדר בא אל פרעה (שמות יב מח) וכי יגור אתך גר ועשה פסח הוא על פסח מצרים כי הפרשה ההיא על פסח מצרים נאמרה כאשר פירשתי שם והיה במשמע כי הגרים היוצאים ממצרים ערב רב יעשו פסח שאף הם היו באותו הנס אבל המתגיירים אחרי כן במדבר או בא"י לא יתחייבו בפסח שלא היו הם או אבותיהם בכלל ואותנו הוציא משם (דברים ו כג) לפיכך הוצרך בכאן לחייבם בפסח דורות במדבר ובארץ:

סְפוֹרְנוֹ חקה אחת יהיה לכם. פה במדבר: ולגר ולאזרח הארץ. בארץ ישראל.

אוֹר הַחַיִּים וכי יגור. אמר בתוספת ו', נתכוון בזה להטיל על ישראל משפט הגרים לבל יזלזלו במצות, ולזה אמר: וכי יגור - מוסיף על ענין ראשון: ומה ענין ראשון לבני ישראל, גם זה לישראל: ועשה וגו'. צריך לדעת למה כתב ועשה בתוספת ו' בתחלת ענין. עוד למה הוצרך לחזור לומר כן יעשה, והיה נראה לומר שבא לשלול גר תושב ולזה אמר וכי יגור אתכם גר ויהיה מאותם שעושים פסח דהיינו גר שמקיים התורה על זה אני מצוך כחקת הפסח וגו' כן יעשה, ואין פירוש זה מספיק כי מובן הוא הדבר שאינו מדבר אלא בגר גמור, ויתבאר על פי דבריהם ז"ל בספרי (כאן) וזה לשונם רשב"א אומר הרי שנתגייר בין ב' פסחים שומע אני יעשה ב' תלמוד לומר ולאזרח, מה אזרח שלא עשה וכו' ע"כ, והוא מאמר הכתוב ועשה בתוספת ו' לומר אם היה בן מעשה הראשון אז יתחייב לעשות ב' כשלא הוכשר, וכפי זה אומרו ועשה תנאי הוא אז הוא כחקת הפסח וגו' יעשה, פירוש חקת הפסח הוא שישנו גם כן בתשלומין, אבל אם אינו בפסח אחד אינו בפסח ב': עוד נראה לפרש בהעיר עוד למה פרט הכתוב הגר במצוה זו מכל המצות, והגם שאמרו ז"ל (ספרי) וזה לשונם אין לי אלא פסח שהשוה הגר לאזרח כל המצות שבתורה מנין תלמוד לומר חקה אחת וגו' עד כאן. עם כל זה למה לא בחר לפרט אלא במצות פסח. אכן לצד שיש מקום לומר שאין הגר חייב בפסח לפי שלא היה לא הוא ולא אבותיו במצרים ואין מקום למעשה פסח אצלם כי לא פסח ה' על בתיהם במצרים, וזה דומה למאמרם ז"ל שאמרו (ביכורים פ"א) גר מביא ואינו קורא שאינו יכול לומר וכו' כמו כן הדבר הזה, לזה חידש הכתוב דין זה כאן ואמר וכי יגור אתכם גר ועשה פסח הוסיף בו תוספת פירוש שהגם שאינו מהיוצאים ממצרים אף על פי כן מלבד שצריך לעשות כל המצות ואף גם זאת ועשה פסח וגו': ודקדק לומר אתכם לומר שהגם שאתם רואים זה חדש מקרוב בא עם כל זה אתכם הוא כאחד ממנו, ויציאתנו ממצרים היתה גאולת עולם גם לנפש הגר, הגם שלא היה בנגלה היה בנסתר, כי שורש הקדושה אחד הוא וכשהיו אבותינו במצרים היתה כללות הקדושה טבועה בטומאת מצרים ואם חס ושלום הי' כללות הקדושה נטבע אין תרופה לענפים כי הכל הולך אחר העיקר והצלת העיקר נוגעת גם לענפים, ואמר כחקת הפסח, חש הכתוב שיאמר האומר הן האמת כי עשה יעשה כל משפטי פסח אבל דברים שהם ממש דברי שקר כמו שתאמר להגיד עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו וגו' וכדומה עדיין דן אנכי כי לא ישעו בדברי שקר, תלמוד לומר כחקת הפסח כי יכול יוכל דבר כדברים האלה כי היה היה גם הוא במצרים בבחינת השרשים, ועיין מה שפירשתי בפסוק ואתם ידעתם את נפש הגר, ואומרו כן יעשה בא לחובה שלא תאמר שלא בא הכתוב אלא לרשות שיכול לומר כן תלמוד לומר כן יעשה חובה, ומאמר חקה אחת בא להשוות כל התורה כולה:

טו וּבְיוֹם הָקִים אֶת־הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת־הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל־הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה־אֵשׁ עַד־בֹּקֶר׃

רַשִׁ״י המשכן לאהל העדת. הַמִּשְׁכָּן הֶעָשׂוּי לִהְיוֹת אֹהֶל לְלוּחוֹת הָעֵדוּת: יהיה על המשכן. כְּמוֹ הֹוֶה עַל הַמִּשְׁכָּן, וְכֵן לְשׁוֹן כָּל הַפָּרָשָׁה:

אוּנְקְלוֹס וּבְיוֹמָא דְאִתָּקַם יָת מַשְׁכְּנָא חֲפָא עֲנָנָא יָת מַשְׁכְּנָא לְמַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא וּבְרַמְשָׁא הֲוָה עַל מַשְׁכְּנָא כְּחֵזוּ אֶשָׁתָא עַד צַפְרָא

אִבְּן עֶזְרָא וביום הקים את המשכן. החל לספור מסעי ישראל הוצרך להזכיר הענן שחנה על המשכן כי בחנותו יחנו ובנסעם יסעו: לאהל העדות. על אהל ורבים כן:

רַמְבַּ״ן וביום הקים את המשכן עתה יחזור לספר בעניני הנסיעה והמצות שנצטוו בה כגון החצוצרות שנצטוה בהן עכשיו להיותן למקרא העדה ולמסע את המחנות וטעם כסה הענן את המשכן לאהל העדות להגיד שלא היה הענן מכסה אלא אהל העדות לא חצר המשכן:

טז כֵּן יִהְיֶה תָמִיד הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ וּמַרְאֵה־אֵשׁ לָיְלָה׃

אוּנְקְלוֹס כֵּן הֲוָה תְדִירָא עֲנָנָא חָפֵי לֵּהּ וְחֵיזוּ אֵשָׁתָא בְּלֵילְיָא

יז וּלְפִי הֵעָלֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי־כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן־שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י העלות הענן. כְּתַרְגּוּמוֹ אִסְתַּלָּקוּת, וְכֵן "וְנַעֲלָה הֶעָנָן", וְלֹא יִתָּכֵן לִכְתֹּב וּלְפִי עֲלוֹת הֶעָנָן, וְעָלָה הֶעָנָן, שֶׁאֵין זֶה לְשׁוֹן סִלּוּק אֶלָּא צִמּוּחַ וַעֲלִיָּה, כְּמוֹ "הִנֵּה עָב קְטַנָּה כְּכַף אִישׁ עֹלָה מִיָּם" (מלכים א י"ח):

אוּנְקְלוֹס וּלְפוּם אִסְתַּלָקוּת עֲנָנָא מֵעִלָוֵי מַשְׁכְּנָא וּבָתַר כֵּן נָטְלִין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְאַתְרָא דְשָׁרֵי תַמָן עֲנָנָא תַּמָן שָׁרָן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

סְפוֹרְנוֹ ואחרי כן יסעו. אחרי העלותו היו נוסעים אל אותו הצד שהיה הענן פונה: ובמקום אשר ישכן שם הענן שם יחנו. ספר זכותן של ישראל על לכתם אחריו במדבר ראשונה שהיו חונים במקום אשר ישכן שם הענן אף על פי שהיה מקום תהו ילל ישימון.

אוֹר הַחַיִּים ולפי העלות. אמר ו' בתחלת ענין, לומר כי ענין הענן אשר על המשכן היה משמש ב' דברים, אחד הוא למכסה על האהל לכבוד ולתפארת, והוא מאמר כסה הענן את המשכן לאהל על העדות, והוסיף עוד ואמר ולפי וגו' פירוש ועוד היה הענן לצורך זה שלפי העלותו יסעו בני ישראל כדי שידעו זמן הנסיעה וזמן החניה: ואחרי כן יסעו וגו'. צריך לדעת מה הוא אומרו ואחרי כן וגו' שהיה צריך לעשות גזירה במאמר על זה הדרך ולפי העלות וגו' יסעו כשיעור מאמר הסמוך ובמקום אשר ישכון וגו' שם יחנו. ונראה שאם היה אומר אחרי כן יסעו היה נשמע שזה הוא גזרת הכתוב, ולא כן הוא הכוונה, אלא שהגזירה הוא במאמר הבא אחר כך על פי ה' וגו', וזה הוא שיעור הכתוב ולפי העלות וגו' ואחרי כן הוא שיהיו נוסעים וגו' וכיון שכן על פי ה' וגו' הרי הם נוסעים על פי ה'. עוד נתכוון לומר בדרך זה שזולת כן אם היה אומר אחרי כן יסעו היתה הגזירה בתיבת אחרי כן והיה המשמעות שלא היו נוסעים קודם אלא אחרי כן ואין בנשמע שהיו על כל פנים נוסעים כשהיה נוסע הענן, לזה אמר ואחרי כן כדי שתהיה נרדפת למעלה ותבא הגזירה במאמר יסעו בני ישראל, כאלו אמר ולפי העלות וגו' יסעו, ואם היה אומר בסדר זה ולפי העלות וגו' יסעו, אז הי' נשמע שבעלותו הוא שמתחייבים ליסע, ואין במובן שאם ירצו ליסע שתמנעם מניעת עליית הענן, לזה אמר ולפי העלות וגו' ואחרי כן לומר ולא קודם:

יח עַל־פִּי יְהוָה יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל־פִּי יְהוָה יַחֲנוּ כָּל־יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל־הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ׃

רַשִׁ״י על פי ה' יסעו. שָׁנִינוּ בִּמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן: כֵּיוָן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל נוֹסְעִים, הָיָה עַמּוּד הֶעָנָן מִתְקַפֵּל וְנִמְשָׁךְ עַל גַּבֵּי בְנֵי יְהוּדָה כְּמִין קוֹרָה, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ, לֹא הָיָה מְהַלֵּךְ עַד שֶׁמֹּשֶׁה אוֹמֵר קוּמָה ה' — זוֹ בְּסִפְרֵי — וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה: ועל פי ה' יחנו. כֵּיוָן שֶׁהָיָה יִשְׂרָאֵל חוֹנִים עַמּוּד הֶעָנָן הָיָה מִתַּמֵּר וְעוֹלֶה וְנִמְשָׁךְ עַל גַּבֵּי בְנֵי יְהוּדָה כְּמִין סֻכָּה, וְלֹא הָיָה נִפְרָשׂ עַד שֶׁמֹּשֶׁה אוֹמֵר "שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל", הֱוֵי אוֹמֵר "עַ"פִּ ה' וּבְיַד מֹשֶׁה" (ברייתא דמל"ה פי"ג):

אוּנְקְלוֹס עַל מֵימְרָא דַיְיָ נָטְלִין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל מֵימְרָא דַיְיָ שָׁרָן כָּל יוֹמִין דִי שָׁרֵי עֲנָנָא עַל מַשְׁכְּנָא שָׁרָן

אִבְּן עֶזְרָא על פי ה' יסעו. הטעם ידוע כי הענן השם יניחנו ויסענו:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי על פי ה' יסעו בני ישראל ועל פי ה' יחנו. היה הכתוב ראוי לומר על פי ה' יסעו בני ישראל ויחנו, לא שיאמר על פי ה' יחנו, אבל ממה שידעת בפסוק (שמות יג) וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן ולילה בעמוד אש, באור הכתוב על פי ה' יסעו זו מדת הדין, וזהו לשון יסעו כי הנסיעה למלחמה היתה, ועל פי ה' יחנו זו מדת רחמים, וזהו לשון יחנו כי כל חניה היא מנוחה. וכן כתוב ויהי בנסוע הארון, קומה ה', שהוא מדת הדין ולכך אמר קומה בה"א ולא אמר קום ה'. ועוד אמר וינוסו משנאיך מפניך. ובנחה יאמר שובה ה', מלשון (ישעיה ל) בשובה ונחת שכל זמן שישראל נאספים אלפים ורבבות לאגודה אחת מדת רחמים עמהם. ושתי מדות אלו הם כלולות זו בזו, ועליהן אמר הנביא (ירמיה ב) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר, ועמהם היו נצולים ואויביהם נגפים, תחלה במצרים הוא שכתוב (הושע יג) ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים, וכתיב בגאולת מצרים (שמות יג) כי ביד חזקה הוציאנו ה' ממצרים, ובתפלתו של משה (שם לב) אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה, ואח"כ ממצרים לים סוף הוא שכתוב (שם טו) זה אלי ואנוהו, וכן (שם) ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב, ומים סוף לסיני הוא שכתוב במתן תורה (דברים ה) הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו, ומסיני למשכן הוא שכתוב (שמות מ) ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' וגו', וכתיב (שם) ולא יכול משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' וגו', ואחר כך לביהמ"ק שנקרא (ישעיה סד) בית קדשנו ותפארתנו. וכן לעתיד כתיב (שם ס) קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה', והבן כל זה. ואל תתמה באמרו פי ה' שהוא מדת רחמים בכאן, כי כיון שהמדות כלולות זו בזו הלא כל אחת פי ה' זו לזו, והבן זה.

אוֹר הַחַיִּים על פי ה' יסעו בני ישראל וגו'. והענן יגיד אשר פי ה' יקבנו: כל ימי וגו' ובהאריך וגו'. בא הכתוב לסדר כל בחינות הנהגות הענן, וללמד שבחן של ישראל שהיו חפצים באשר יחפוץ ה', והתחיל בענין אריכות זמן החניה ואמר כל ימי אשר ישכון הענן יחנו פירוש יחנו יחפצו לחנות, ולזה לא אמר חנו בני ישראל שיהיה נשמע שעשו לצד ההכרח מהמנהיג, והוסיף לומר ובהאריך וגו' לומר שאפילו יאריך כל כך ימים רבים אף על פי כן יחנו, ואומרו ושמרו וגו' לומר כי מלבד שהיו חונים כל זמן וכו' עוד מודיע כי לא היו עושים הדבר לצד שהיו חפצים בשבת ולא בהילוך אלא לצד שמירת דבר ה', והוא אומרו ושמרו וגו' הגם שהם ימים רבים, ואומרו ולא יסעו ולא אמר ולא נסעו, לשלול בחינת החושב כאלו אמר ולא יחפצו ליסע:

יט וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל־הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים וְשָׁמְרוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־מִשְׁמֶרֶת יְהוָה וְלֹא יִסָּעוּ׃

אוּנְקְלוֹס וּבְאוֹרָכוּת עֲנָנָא עַל מַשְׁכְּנָא יוֹמִין סַגִיאִין וְיִטְרוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת מַטְרַת מֵימְרָא דַיְיָ וְלָא נָטְלִין

אִבְּן עֶזְרָא ובהאריך. ואם היה מאריך והנה דרך כלל ואחר כן אמר ימים מספר יסעו או יחנו על פי ה':

רַמְבַּ״ן וטעם ובהאריך הענן לומר כי אם יאריך הענן על המשכן ימים רבים והמקום ההוא איננו טוב בעיניהם והיו חפצים ומתאוים מאד לנסוע מן המקום אעפ"כ לא יעברו על רצון השם וזה טעם ושמרו בני ישראל את משמרת ה' ולא יסעו כי מיראת השם ומשמרם משמרת מצותו לא יסעו וכן אם יהיה הענן ימים מספר כשנים או שלשה ימים והיו העם יגעים מאד וענה בדרך כחם יעשו רצון השם ללכת אחרי הענן וסיפר עוד (במדבר ט׳:כ״א) כי יש שלא יעמדו רק לילה אחד ויסעו בבקר אע"פ שהוא טורח גדול להם ולפעמים יעמוד הענן יומם ולילה כי הלכו כל הלילה ובאו במקום ההוא בבקר וינוח הענן שם כל היום ההוא וכל הלילה ונעלה בבקר השני ונסעו והוא טורח גדול מן הראשון כי היו העם סבורים שיעמדו שם ופרקו העגלות והניחו משאם כמנהג הבאים מן הדרך ובהעלות הענן יחזרו לטעון ולא יוכלו לעשות להם תקון לדרך או יומים (במדבר ט׳:כ״ב) ויסעו בלילה ויתכן שאירע להם במסעות שעשו כמסופר בכאן ולא בענין אחר כי עמד הענן מערב ועד בקר ויומם ולילה ויומים וחדש ושנה ולכך הזכיר הכתוב אלו השעורין בפרטן ועמד שנים רבות כאשר הזכיר תחילה כגון בקדש שאמר (דברים א מו) ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ובהאריך הענן. ובאר לך הכתוב מעלתן של ישראל בהנהגתם על פי הענן, כי היו במדבר מקומות חלוקין נוחין ושאינן נוחין, והעד בזה מרה ואילים, יש מקומות נוחין שירצו לעכב שם ומיד בהעלות הענן היו נוסעים ויש שאינן נוחין וירצו לנסוע משם אבל בהאריך הענן יצטרכו להתעכב ולא יסעו, סוף דבר לא היו הולכין אחר רצון עצמן אלא אחר רצון השם יתעלה וכפי הנהגת הענן. ועוד יבאר לך הכתוב חסד הש"י עמהם שכל נסיעותם וחנייתם במדבר לא היה אלא בבקר, הוא שאמר או יומם ולילה, והיה לו לומר או לילה ויום כי כן סדר בראשית, אבל אלו אמר כן היה במשמע כי תחלת נסיעתם היתה בלילה, ומעולם לא אירע זה שהיה הענן שוכן בלילה ויום אחריו כי תהיה נסיעתם בלילה, ולא רצה הקב"ה להטריחם להיות תחלת נסיעתם וחנייתם לעולם בלילה אלא ביום.

סְפוֹרְנוֹ ושמרו בני ישראל את משמרת ה'. .ספר שנית שהיו ממתינים את המתנתו זמן ארוך אף על פי שהיה המקום רע מאד: ולא יסעו. לתור להם מקום לחנותם טוב ממנו:

כ וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל־הַמִּשְׁכָּן עַל־פִּי יְהוָה יַחֲנוּ וְעַל־פִּי יְהוָה יִסָּעוּ׃

רַשִׁ״י ויש. כְּלוֹמַר, וּפְעָמִים: ימים מספר. יָמִים מוּעָטִים:

אוּנְקְלוֹס וְאִית דִי הֲוָה עֲנָנָא יוֹמֵי דְמִנְיָן עַל מַשְׁכְּנָא עַל מֵימְרָא דַיְיָ שָׁרָן וְעַל מֵימְרָא דַיְיָ נָטְלִין

סְפוֹרְנוֹ ויש אשר יהיה הענן ימים מספר. ספר שלישית שלפעמים היתה חניתם במקום נאות להם ולמקניהם ושם היה שוכן הענן ימים מספר מכל מקום: על פי ה' יחנו. לא מאהבת אותו המקום: ועל פי ה' יסעו. אף על פי שהיו נוסעים מאותו המקום הטוב:

אוֹר הַחַיִּים ויש אשר וגו' ימים מספר. גם זה מספר בשבח ישראל שהגם שלא יחנו לפוש אלא ימים מועטים יסעו בהעלות הענן, ואמר על פי ה' יחנו, ואין שייכות לזכרון שניהם אלא למסע, נתכוון להשוות הנסיעה לחניה לומר כשם שעל פי ה' יחנו ברצון והשלמת דעת לנוח מהדרך כמו כן ברצון השלם היו נוסעים הגם שהיו נוחים זמן מועט. וראיתי שתרגם יונתן בן עוזיאל ימים מספר שבעת יומין, ולפי דבריו ז"ל אין מקום לדברינו לומר שבא לשבח ישראל כי יש במשך ז' ימים לנוח מן הדרך, ולדבריו ז"ל יתבאר הכתוב על זה הדרך שבא לומר שבין בפרק החניה ובין בפרק הנסיעה הגם שהיה להם הרצון לא היו עושים הדבר אלא לצד היות הדבר מאמרו יתברך, והוא אומרו על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו:

כא וְיֵשׁ אֲשֶׁר־יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד־בֹּקֶר וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ׃

אוּנְקְלוֹס וְאִית דִי הֲוָה עֲנָנָא מֵרַמְשָׁא וְעַד צַפְרָא וּמִסְתַּלֵק עֲנָנָא בְּצַפְרָא וְנָטְלִין אוֹ יֵמָם וְלֵילֵי וּמִסְתַּלֵק עֲנָנָא וְנָטְלִין

אִבְּן עֶזְרָא או יומם ולילה. הנה פעמים יסעו בלילה ויש אומרים כי פירושו יומם ולילה כמשמעו והוא הנכון בעיני והעד או יומם:

סְפוֹרְנוֹ ויש אשר יהיה הענן מערב עד בקר. ספר רביעית שהיתה חנית הענן לפעמים זמן בלתי משוער באופן שהיה לילה בלבד שהוא זמן בלתי מוכן ומספיק לצרכי חניה ולצרכי המסע אמנם עם זה ספר שלא היתה תחלת שום מסע בלילה:

אוֹר הַחַיִּים ויש אשר וגו' מערב עד בקר וגו'. מכאן ואילך בא הכתוב להודיע ההדרגות שהיו בשינוי חנייתם, והתחיל מזמן חניית לילה, והוא אומרו מערב עד בקר, ואמר סמוך לה זמן חניית יום ולילה כאומרו יומם ולילה, ואמר סמוך לה זמן ב' ימים כאומרו יומים, וסמוך לה חודש, וסמוך לה ימים שהוא שנה, והודעה בזה אינו כהודעה בפסוקים הקודמין פסוק ובהאריך ופסוק ויש אשר וגו' ימים מספר, שאם כן לא היה לו להקדים זכרון ימים מספר לזכרון ערב עד בוקר, ואין לומר כי שני פסוקים ובהאריך ויש וגו' ימים מספר הם זכרון דרך כלל מה שפרט אחר כך, שהרי אין בכלל מה שבפרט שהוא מערב עד בוקר ויומם ולילה. אלא ודאי כי ב' כתובים הראשונים יגידו ענין אחד כמו שכתבנו, וג' כתובים האחרונים יגידו הדרגות שינויי העכבה שהיו משתנים מגדר לילה אחת לגדר שנה אחת, והטעם בזה לפי מאמר אנשי אמת שטעם העברתם במדבר הוא לברר ניצוצי הקדושה השבויות ביד שוכן מדבר ציה, אשר על כן היודע נסתרות היה משער שיעור אשר יספיק לבירור במקום ההוא אם מעט ואם הרבה והיו מתעכבים כפי הצורך, גם לא היו חונים אלא במקום שיש לברר ולא במקום שיספיק בו הבירור במשך זמן הילוכם בו:

כב אוֹ־יֹמַיִם אוֹ־חֹדֶשׁ אוֹ־יָמִים בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל־הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו יַחֲנוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסָּעוּ וּבְהֵעָלֹתוֹ יִסָּעוּ׃

רַשִׁ״י או ימים. שָׁנָה, כְּמוֹ "יָמִים תִּהְיֶה גְּאֻלָּתוֹ" (ויקרא כ"ה):

אוּנְקְלוֹס אוֹ תְרֵין יוֹמִין אוֹ יַרְחָא אוֹ עִדָן בְּעִדָן בְּאוֹרָכוּת עֲנָנָא עַל מַשְׁכְּנָא לְמִשְׁרֵי עֲלוֹהִי שָׁרָן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלָא נָטְלִין וּבְאִסְתַּלָקוּתֵהּ נָטְלִין

אִבְּן עֶזְרָא או ימים. שנה תמימה:

סְפוֹרְנוֹ או יומים או חדש או ימים. חמישית ספר שבקצת אלה הזמנים לא היה להם פנאי לסדר ענינם ועניני מקניהם ובקצתם כבר הכינו וסידרו וכמו רגע היו מסתלקין תכף והורסים כל הכנותיהם:

אוֹר הַחַיִּים בהאריך הענן וגו'. פירוש יספר כאן בשבח ישראל שאפילו כל כך נתעכב הענן שנה אחת יחנו ברצונם, ובהעלותו אפילו לא יתעכב אלא מערב עד בקר ונעלה הענן נוסעים, והשוה הכתוב שניהם רצון הנסיעה שהיתה להם בשלא היה מתעכב אלא לילה אחת לרצון שהיה להם לנסוע אחר שנה אחת כי ודאי יחפצו ליסע, והשוה הכתוב רצון שהיה להם בנסיעה אחר שנה אחת לנסיעה אחר לילה אחת לחניתם שלא היו קצים בעכבת החנייה לצד הזמן שלא היה כל כך ארוך כמו כן בחנייתם שנה אחת, וגמר אומר הטעם, על פי ה' שלא היו חפצים אלא לעשות מאמר ה', ואומרו שמרו את משמרת ה' פירוש היו ממתינים כשיעור אשר ימתין ה' ליסע אם מעט ואם הרבה: ואם תאמר אם כן למה הוצרך להקדים ב' פסוקים ראשונים פסוק ובהאריך ופסוק ויש אשר יהיה וגו', אם להגיד שבחן של ישראל הנה הוא ביתר שבח בגמרן של דברים כמו שפירשנו. הנה אם לא קדם מאמר ובהאריך הענן על המשכן וגו' ויש וגו' לא היינו מפרשים במאמר ובהאריך על המשכן וגו' על פי ה' וגו' כדרך שפירשתי, אלא היינו אומרים שהיו ממתינים בזמן הארוך והיו נוסעים בזמן המועט ולא אחרו ולא קדמו, אבל ידיעת הרצון השלם כדרך שפירשתי לא היינו יודעים, אלא אחר שהקדים שלא קדמו ולא אחרו בפסוקים הראשונים כדרך שפירשנו שאפילו כחושב לא חשבו להקדים ולאחר, בא הכתוב והעירנו בגומרן של דברים להבין מה שפירשנו בהם, ומה שאמר עוד על פי ה' ביד משה, רז"ל כבר דרשו (ספרי ח"א פ"ד) שהיה הענן מתעגל ולא היה מזדקף עד שהיה משה אומר קומה ה' וגו':

כג עַל־פִּי יְהוָה יַחֲנוּ וְעַל־פִּי יְהוָה יִסָּעוּ אֶת־מִשְׁמֶרֶת יְהוָה שָׁמָרוּ עַל־פִּי יְהוָה בְּיַד־מֹשֶׁה׃

אוּנְקְלוֹס עַל מֵימְרָא דַיְיָ שָׁרָן וְעַל מֵימְרָא דַיְיָ נָטְלִין יָת מַטְרַת מֵימְרָא דַיְיָ נָטְרִין עַל מֵימְרָא דַיְיָ בִּידָא דְמשֶׁה

אִבְּן עֶזְרָא על פי ה' יחנו. באחרונה כל ימי שבתם במדבר:

סְפוֹרְנוֹ על פי ה' יחנו. גם בזמן הקצר בלתי השגת סידור עניניהם: ועל פי ה' יסעו. בהעלות הענן גם אחר הזמן הארוך שכבר סדרו שם כל עניניהם:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.