Genesis 26 — בְּרֵאשִׁית כו

פָּרָשַׁת תּוֹלְדֹת

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים

א וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל־אֲבִימֶּלֶךְ מֶלֶךְ־פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה׃

אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה כַפְנָא בְּאַרְעָא בַּר מִכַּפְנָא קַדְמָאָה דִּי הֲוָה בְּיוֹמֵי אַבְרָהָם וַאֲזַל יִצְחָק לְוַת אֲבִימֶלֶךְ מַלְכָּא דִּפְלִשְׁתָּאֵי לִגְרָר

רַשְׁבַּ״ם מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם: כדכתיב ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה, לא הוצרך פסוק זה אלא להודיעך שכשם שאברהם אביו היה הולך בשביל הרעב למצרים, כך יצחק היה יורד למצרים דרך ארץ פלשתים, דרך קצרה, כדכתיב ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא ולכך אמר לו הקב"ה אל תרד מצרימה לפי שיודע הקב"ה שהיה יורד למצרים:

רַמְבַּ״ן מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם אולי לא היה רעב בעולם עד ימי אברהם (פרקי דר"א כו) ועל כן ימנה הכתוב ממנו כי מה צורך להזכיר זה והנכון בעיני כי זה להגיד כי היו זוכרים אותו הרעב הראשון ומספרים עליו שבעבורו ירד אברהם למצרים ושם עשה לו השם כבוד גדול ולכן היה יצחק חפץ ללכת בדרך אבותיו לירד שם עד שנאמר לו אל תרד מצרימה וטעם המניעה אמרו רבותינו (ב"ר סד ג) אתה עולה תמימה ואין חוצה לארץ כדי לך ולדעתי נכלל עוד בענין רמיזה בעתיד כי גלות אברהם אל מצרים מפני הרעב רמז שיגלו בניו שם ולכתו אל אבימלך לא היה גלות כי שם היה יושב ברצונו אבל ירידתו של יצחק שם מפני הרעב ירמוז לגלות כי גלה ממקומו בעל כרחו והלך אל ארץ אחרת והנה היה גלותו ממקומו אל ארץ פלשתים שהיא ארץ מגורי אביו וירמוז לגלות בבל שהוא מקום מגורי אבותם שהיו באור כשדים ודע כי הגלות הנזכר ירמוז למעשה יצחק כאשר לא לקחו אשתו ולא היה לו שם רק הגלות והפחד ומתחילה אמר הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת ולימים חזר בו ואמר לך מעמנו ואחרי כן חזרו אליו בברית וכן גלות בבל גלו שם מפני זלעפות רעב ומעת היותם שם לא עבדום ולא ענו אותם אבל היו גדוליהם שרים במלכות ואחרי כן אמרו מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל (עזרא א ג) והזהירו עליהם שרי עבר הנהר והפחות ואחרי כן בטלו הבנין והות בטלא עד זמן ועידן אחרי כן חזרו ונתנו רשות בבנין והזהירו ואמרו די להון מהקרבין ניחוחין לאלה שמיא ומצלין לחיי מלכא ובנוהי (שם ו י): אל אבימלך מלך פלשתים לא נודע אם הוא אבימלך אשר היה בימי אברהם או שכל מלך פלשתים בעת ההיא יקרא כן כי גם בימי דוד יקרא אבימלך ודעת אונקלוס שהיה בנו וטעם וילך יצחק אל אבימלך כי היה בדעתו לרדת מצרימה והלך אל אבימלך בעל ברית אביו אולי ייטיב עמו בימי הבצורת ולא יצטרך לירד למצרים והנה אבימלך מפני בריתו של אברהם לא נגע בו ולא בביתו כלל אבל אנשי המקום המה בקשו ממנו דרך שאלה על אשתו והוא אמר אחותי היא ואף על פי כן לא נגע בה המלך ולא איש מאנשיו כי היו נזכרים בענין אברהם ולכך אמר כמעט שכב "אחד העם" יאמר אני לא נגעתי בה ונשמרתי ממנה אבל קרוב היה שיכשל בה אחד מאנשי הארץ והיית מביא עלינו אשם כאשר היה עלינו חטא בענין אביך:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון. כתב הרמב"ן בזה אולי לא היה רעב בעולם עד ימי אברהם, ויש לתמוה עליו שהרי אמרו רז"ל עשרה רעבון באו לעולם, אחד בימי אדם הראשון שנאמר (בראשית ג) ארורה האדמה בעבורך, ואחד בימי למך שנאמר (שם) מן האדמה אשר אררה ה', אבל הנכון שיהיה באור הכתוב הראשון לזה לא ראשון לעולם, וכן פירש הרב הוא בעצמו כי היו זוכרים הרעב הראשון ומספרים עליו כי מפני הרעב ההוא הוצרך אברהם לצאת מן הארץ ולרדת למצרים, ויצחק בנו רצה ללכת בדרך אבותיו ולרדת למצרים עד שאמר לו הקב"ה אל תרד מצרימה. וכתב הרב ז"ל כי הפרשה הזאת בענין יצחק עם אבימלך הכל רמז ודוגמא לגלות בבל, כי גלות אברהם למצרים מפני הרעב רמז שיגלו בניו לשם, ולכתו אל עיר גרר אל אבימלך לא היה גלות כי ברצונו הלך, דכתיב ויסע משם אברהם ארצה הנגב וגו' ויגר בגרר, אבל הליכתו של יצחק שם כענין שכתוב וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים גררה ירמוז לגלות כי גלה ממקומו בעל כרחו והלך אל ארץ אחרת, והנה גלותו היה ממקומו אל ארץ פלשתים שהיא ארץ מגורי אביו, וירמוז לגלות בבל שהוא מקום מגורי אבותינו שהיו באור כשדים. ודע כי הגלות הנזכר רמוז במעשה יצחק כאשר לא לקחו אשתו ולא היה להם רק הגלות והפחד, ומתחלה אמר הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת, ולאחר ימים חזר בו ואמר לו לך מעמנו ואחרי כן חזרו אליו בברית, וכן בגלות בבל גלו שם מפני זלעפות רעב, ובהיותם שם לא עבדום ולא ענו אותם אבל היו גדולי השרים במלכות, ואחרי כן אמרו (עזרא א ג) מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל, והזהירו עליהם שרי עבר הנהר, ואח"כ בטלו הבנין והיה בטל עד זמן ועדן, ואח"כ חזרו ונתנו רשות בבנין והזהירו ואמרו (עזרא ו') די להוון מהקרבין ניחוחין לאלה שמיא ומצלין לחיי מלכא ובנוהי. הגיד הכתוב כי כשהיה הרעב הזה הלך יצחק אל אבימלך, הוא היה אותו אבימלך שהיה בימי אביו שכרת עמו ברית והלך אליו אולי ייטיב לו בימי הבצורת ולא יצטרך לרדת למצרים, ואבימלך זה מפני בריתו של אברהם לא נגע בו ולא בביתו כלל, אבל אנשי המקום שאלו ממנו דרך שאלה בעבור אשתו, וזהו שכתוב וישאלו אנשי המקום לאשתו ואעפ"כ לא נגעו בה כי היו נזכרים ברית אברהם, וזהו שאמר לו כמעט שכב אחד העם את אשתך, כלומר אני לא נגעתי בה ונשמרתי ממנה אבל קרוב היה שיכשל בה אחד מאנשי הארץ והיית מביא עלינו אשם כאשר בא בזמן אביך, ע"כ.

סְפוֹרְנוֹ אשר היה בימי אברהם. כי מאז עד עתה לא היה שם רעב כבד כמוהו שישיא יושבי הארץ לצאת ממנה כאשר עשה אברהם: וילך יצחק אל אבימלך. ליטול רשות ממנו דרך מוסר בהיותו חפץ אז לצאת מארצו מפני הרעב:

ב וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה וַיֹּאמֶר אַל־תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ׃

רַשִׁ״י אל תרד מצרימה. שֶׁהָיָה דַּעְתּוֹ לָרֶדֶת מִצְרַיְמָה, כְּמוֹ שֶׁיָּרַד אָבִיו בִּימֵי הָרָעָב; אָמַר לוֹ: אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה, שֶׁאַתָּה עוֹלָה תְמִימָה, וְאֵין חוּצָה לָאָרֶץ כְּדַאי לְךָ:

אוּנְקְלוֹס וְאִתְגְּלִי לֵהּ יְיָ וַאֲמַר לָא תֵחוֹת לְמִצְרָיִם שְׁרֵי בְאַרְעָא דִּי אֵימַר לָךְ

רַמְבַּ״ן שכון בארץ אשר אומר אליך אין טעם שיאמר בבת אחת "שכון בארץ אשר אומר אליך גור בארץ הזאת" אבל פירושו אל תרד מצרימה ושכון כל ימיך בארץ שאומר אליך בכל פעם ופעם על פי ה' תסע ועל פי ה' תחנה וגור עתה בארץ הזאת בארץ פלשתים כי לך ולזרעך אתן אותה כדכתיב (יהושע יג ג) לכנעני תחשב חמשת סרני פלשתים ויתכן שיהיה "וירא אליו" מוקדם כי קודם צאתו ממקומו נאמר לו אל תרד מצרימה שכון בארץ אשר אומר אליך בהיותך שם וגור עתה בארץ הזאת בארץ כנען אשר תכלול עמים רבים וארצות רבות כי אני מצוך עתה שלא תצא ממנה לעולם כי כל הארצות האל אתן לזרעך והנה נסע ממקומו מפני הרעב ללכת בכל ארצות כנען לשכון בארץ אשר יאמר אליו ובבאו לגרר אמר לו כאן תשב ולא הוצרך לפרש כי ידוע הוא שלא עבר על מצות השם וכן על אחד ההרים אשר אומר אליך (בראשית כ״ב:ב׳) כאשר הזכרתי (שם פסוק ט):

סְפוֹרְנוֹ אל תרד מצרימה. אל ישיאך ללכת שם חסרון המרעה פה כענין כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך וכו': שכון בארץ אשר אומר אליך. עשה משכנות רועים למקנך באותו המקום בעצמו שאומר אליך לגור בו כי בו יצליח גם מקנך. וזה כי אמנם הסבה שהיה בדעתו לצאת היתה בשביל חסרון המרעה:

כְּלִי יָקָר . ואח"כ אמר מיד גור בארץ הזאת, וא"כ מהו זה שאמר אשר אומר אליך, משמע לאחר זמן אומר אליך באיזו ארץ תשכון, ומיד ותיכף אמר לו איזה ארץ הוא, והוא דבר תמוה בפסוק. והקרוב בעיני לומר בזה שמנע ממנו הליכת חו"ל לפי ששם אין מקום לגילוי השכינה, וא"כ לא יוכל לאמר אליו שם בנבואה איזו דבר לפי צורך השעה, לפיכך שכון בארץ אשר שם גלוי שכינתי, ושם אומר אליך בעת אשר ארצה לאמר לך איזו דבר נבואה. ובזה מיושב מ"ש מתחלה שכון בארץ, ואח"כ אמר גור בארץ, כי שכון משמע יותר דירת קבע מן גור שהוא לשון גרות, לפי שמצד קניית השלימות הרוחנית בארץ הזאת תשכון בה כתושב, אבל מצד קניית הברכות הגופנית תהיה בו כגר, זה"ש גור בארץ הזאת וגו' כי כל מה שנאמר אחריו מדבר בייעודי הגופנית, וזה"ש גר ותושב אנכי עמכם גר מצד ותושב מצד.

אוֹר הַחַיִּים שכון בארץ אשר וגו'. נתכוין לומר סתם לקבל עליו אמרי קדוש אל המקום אשר יאמר אליו הגם שיהיה הפך רצונו, וליטול שכר על הדבר, כי רצה הקדוש ברוך הוא לזכות ידידיו וכן הוא אומר (לעיל יב א) אל הארץ אשר אראך וסמוך הזכירה לו דכתיב (שם ה) ללכת ארצה כנען:

ג גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי־לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת־כָּל־הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת־הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ׃

רַשִׁ״י האל. כְּמוֹ הָאֵלֶּה:

אוּנְקְלוֹס דּוּר בְּאַרְעָא הָדָא וִיהֵי מֵימְרִי בְסַעְדָךְ וְאֵבָרְכִנָךְ אֲרֵי לָךְ וְלִבְנָיךְ אֶתֵּן יָת כָּל אַרְעָתָא הָאִלֵּין וְאָקֵם יָת קְיָמָא דִּי קַיֵּמִית לְאַבְרָהָם אֲבוּךְ

רַשְׁבַּ״ם כי לך ולזרעך וגו': ובשביל שנתתי לו ולזרעו את הארץ הזאת ציויתי לו לצאת מארצו וממולדתו כדכתיב שם אל הארץ אשר אראך:

רַמְבַּ״ן והקמותי את השבועה אין צריך שיבטיח הקב"ה את יצחק שלא יעבור השבועה שנשבע לאביו כי לא אדם הוא להנחם (שמואל א טו כט) ואברהם אין לו זרע אחר בעל ברית לאלהים והשבועה איננה על תנאי כי ביעקב הוצרך מפני עשו אחיו לומר שבו יתקיים הברית ובזרעו (בראשית ל״ה:י״ב) לא בעשו ונראה שזה המאמר "והקמותי את השבועה" יחשב שבועה ולכך תמיד יאמר בתורה (שמות לג א) הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב אשר נשבעת להם בך (שם לב יג) כי לא מצאנו שבועה ליצחק בלתי זאת ורצה הקב"ה להשבע לכל אחד מן האבות להודיע שראוי כל אחד לכרות עמו ברית ושתהיה זכות כל אחד עומדת לפניו עם זרעם כי אף על פי שהראשונה תספיק תוספת זכות וכבוד הוא להם ולכן אמר (ויקרא כו מב) וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור כי כלם בעלי ברית לאלהים ויתכן שהוסיף לו ליצחק בשבועה הזאת שיקיים בו בעצמו השבועה אשר נשבע לאברהם אביו שיהיה הוא ברכה בעמים כאשר אמר לאברהם אביו והתברכו בזרעך כל גויי הארץ ויהיה פירוש הכתוב והקמותי בך את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך כי אתה ברכה בעמים וכן אמר עוד ביעקב (בראשית כ״ח:י״ד) ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי גור בארץ הזאת. צוה אותו שלא יצא חוצה לארץ. וטעם הדבר לפי שנתקדש בהר המוריה והיה עולה תמימה ועל כן הזהירו שלא יצא מן הארץ הקדושה לעולם ושלא יטמא בארץ העכו"ם. ומה שהוציא לשון הצווי בלשון גור אחר שאמר לו שכון, כדי לרמוז לו על גור אריה שהוא פחד יצחק, ואין לתמוה אם פחד יצחק ביום העקדה כיון שראה שם דמות אריה על גבי המזבח, ממה שדרשו רז"ל (בראשית כז) ויחרד יצחק חרדה וגו' שתי חרדות חרד אחת על גבי המזבח ואחת כאן.

סְפוֹרְנוֹ גור בארץ הזאת. ואתה גור בארץ כנען: ואהיה עמך ואברכך. שאף על פי שיש בארץ כנען עתה חסרון מרעה אני אהיה עמך ולא תחסרו מרעה: ואברכך. בממון ובמקנה ולא בחוצה לארץ: כי לך ולזרעך אתן והקימותי את השבועה. והטעם שאמרתי שתגור בארץ הזאת ובזה איטיב לך הוא כי כבר נשבעתי לאברהם לתת לו ולזרעו את הארץ הזאת ולפיכך בהיותך גר בה תהיה נשיא אלהים בתוכה ותקנה בה חזקה להורישה לזרעך:

אוֹר הַחַיִּים כי לך ולזרעך וגו'. ארץ פלשתים בכלל נתינת הארץ היא, ולזה גם כן הסכים רמב"ן, ואומרו לך הבטחה זו אולי שהיא על מה שהצליח הוא שם דכתיב (פסוק יב) ויזרע יצחק בארץ ההיא וגו'. עוד נתכוון לומר לו שיזכה הוא בה לזרע, ואולי כי לא החזיק אברהם בארץ פלשתים בחזקה הראשונה לזה רצה ה' שיחזיק יצחק בה והוא החזיק בה בחזקה מעולה שחרש וזרע, ולזה דקדק ה' בדבריו לומר את כל הארצות האל: עוד נתכוין להבטיחו כי אין לישמעאל חלק ונחלה בהבטחות אברהם זולת ליצחק לבד והוא אומרו לך. ודקדק לומר ולזרעך לשלול חלק מבניו כי דוקא אותו שנקרא זרעו דכתיב (כ"א י"ב) כי ביצחק יקרא לך זרע (נדרים לא) ולא כל יצחק:

ד וְהִרְבֵּיתִי אֶת־זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל־הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ׃

רַשִׁ״י והתברכו בזרעך. אָדָם אוֹמֵר לִבְנוֹ יְהֵא זַרְעֲךָ כְּזַרְעוֹ שֶׁל יִצְחָק, וְכֵן בְּכָל הַמִּקְרָא, וְזֶה אָב לְכֻלָּן בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ וְגוֹ' (בראשית מ״ח:כ׳); וְאַף לְעִנְיַן הַקְּלָלָה מָצִינוּ כֵן וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה (במדבר ה'), שֶׁהַמְקַלֵּל שׂוֹנְאוֹ אוֹמֵר תְּהֵא כִּפְלוֹנִית, וְכֵן וְהִנַּחְתֶּם שִׁמְכֶם לִשְׁבוּעָה לִבְחִירַי (ישעיהו ס"ה), שֶׁהַנִּשְׁבָּע אוֹמֵר אֱהֵא כִפְלוֹנִי אִם עָשִׂיתִי כָּךְ וְכָךְ:

אוּנְקְלוֹס וְאַסְגֵּי יָת בְּנָיךְ סַגִּיאִין כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָּא וְאֶתֵּן לִבְנָיךְ יָת כָּל אַרְעָתָא הָאִלֵּין וְיִתְבָּרְכוּן בְּדִיל בְּנָךְ כֹּל עַמְמֵי אַרְעָא

ה עֵקֶב אֲשֶׁר־שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֺתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי׃

רַשִׁ״י שמע אברהם בקולי. כְּשֶׁנִּסִּיתִי אוֹתוֹ: וישמר משמרתי. גְּזֵרוֹת לְהַרְחָקָה עַל הָאַזְהָרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, כְּגוֹן שְׁנִיּוֹת לָעֲרָיוֹת וּשְׁבוּת לַשַּׁבָּת (יבמות כ"א): מצותי. דְּבָרִים שֶׁאִלּוּ לֹא נִכְתְּבוּ רְאוּיִן הֵם לְהִצְטַוּוֹת, כְּגוֹן גֶּזֶל וּשְׁפִיכוּת דָּמִים: חקותי. דְּבָרִים שֶׁיֵּצֶר הָרָע וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מְשִׁיבִין עֲלֵיהֶם, כְּגוֹן אֲכִילַת חֲזִיר וּלְבִישַׁת שַׁעַטְנֵז, שֶׁאֵין טַעַם בַּדָּבָר, אֶלָּא גְּזֵרַת הַמֶּלֶךְ וְחֻקּוֹתָיו עַל עֲבָדָיו: ותורתי. לְהָבִיא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי (בראשית רבה):

אוּנְקְלוֹס חֳלַף דִּי קַבִּיל אַבְרָהָם בְּמֵימְרִי וּנְטַר מַטְּרַת מֵימְרִי פִּקּוֹדַי קְיָמַי וְאוֹרָיָתָי

רַשְׁבַּ״ם עקב אשר שמע אברהם בקולי: על העקידה דכתיב עקב אשר שמעת בקולי: וישמור משמרתי: כגון מילה דכתיב בה ואתה את בריתי תשמור: מצותי: כגון מצות שמונה ימים דכתיב כאשר ציוה אותו אלהים: חוקותי ותורותי: לפי עיקר פשוטו כל המצות הניכרות כגון גזל ועריות וחימוד ודינין והכנסת אורחים, כלם היו נוהגין קודם מתן תורה אלא שנתחדשו ונתפרשו לישראל וכרתו ברית לקיימן:

אִבְּן עֶזְרָא וישמור משמרתי. שם כלל כל מה שהוא חייב לשמור ממצות וחוקים ותורות ויתכן המצות לך לך גם קח נא את בנך: והחוקים. הם חוקות השם שילך האדם אחרי מעשיו כאשר אפרש בפ' שעטנז. ואלה החוקות נטועות בלב. והתורה שמל עצמו ובניו ועבדיו. ובפסוק התורה והמצוה אבארם היטב:

רַמְבַּ״ן וישמור משמרתי לשון רש"י (רש"י על בראשית כ״ו:ה׳) בקולי כשנסיתי אותו משמרתי גזירות להרחקה כגון שניות לעריות שבות לשבת מצותי מצות שאלו לא נכתבו דין הוא שיכתבו כגון גזל ושפיכות דמים חקותי דברים שיצר הרע ועו"ג משיבין עליהם כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז שאין טעם בדבר אלא המלך גזר חקו על עבדיו ותורתי להביא תורה שבעל פה הלכה למשה מסיני ואם כן יהיה כל זה בנוי על דעת שהיה אברהם מקיים ומשמר את התורה עד שלא נתנה וכך אמרו (ב"ר צד ג) בפסוק ויתן להם יוסף עגלות (בראשית מ״ה:כ״א) שפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה שהיה עוסק בתורה כשם שהיו אבותיו ועד עכשו לא נתנה תורה והרי כתוב וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי ושם אמרו שהיה משמר אפילו דקדוקי תורה והיה מלמד לבניו וכו' ויש לשאול אם כן איך הקים יעקב מצבה (בראשית כ״ח:י״ח) ונשא שתי אחיות וכדעת רבותינו (ב"ר עד יא) ארבע ועמרם נשא דודתו (שמות ו כ) ומשה רבינו הקים שתים עשרה מצבה (שם כד ד) והאיך אפשר שיהיו נוהגים היתר בתורה במה שאסר אברהם אביהם על עצמו וקבע לו השם שכר על הדבר והוא יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ללכת בדרכיו וביעקב דרשו (ב"ר עט ו) ששמר את השבת וקבע תחומין ואפשר שיהיה זה בשבת מפני שהיא שקולה ככל התורה כולה (ירושלמי ברכות פ"א ה"ה) שהיא מעידה על מעשה בראשית ואולי נאמר משמרתי שניות לעריות של בני נח ומצותי גזל ושפיכות דמים חקותי אבר מן החי וכלאים של הרבעת בהמה והרכבת אילן ותורותי דינין ואסורי עבודה זרה שאלו כולן נצטוו בהן בני נח והוא השומר והעושה רצון בוראו ומשמר אפילו דקדוקין וחומרות במצות שלהן וכמו שהזכירו ע"ז של אברהם אבינו ארבע מאה פרקי הוות (ע"ז יד) ודרשו ב"מאה שערים" שמדדוה למעשרות (ב"ר סד ו) כי היו האבות נדיבי עמים לתת מעשרות לעניים או לכהני ה' כגון שם ועבר ותלמידיהם כענין והוא כהן לאל עליון (בראשית י״ד:י״ח) והנראה אלי מדעת רבותינו שלמד אברהם אבינו התורה כלה ברוח הקדש ועסק בה ובטעמי מצותיה וסודותיה ושמר אותה כולה כמי שאינו מצווה ועושה ושמירתו אותה היה בארץ בלבד ויעקב בחוצה לארץ נשא האחיות וכן עמרם כי המצות משפט אלהי הארץ הן אף על פי שהוזהרנו בחובת הגוף בכל מקום (קדושין לו) וכבר רמזו רבותינו הסוד הזה (בספרי דברים פסקא מג) ואני אעירך בו בעזרת השם (ויקרא יח כה דברים יא יח) והמצבה מצוה שנתחדשה בזמן ידוע היא כמו שדרשו (בספרי) באשר שנא ה' אלהיך (דברים טז כב) ששנאה אחר היותה אהובה בימי האבות וביוסף דרשו (ב"ר צב ד) שהיה משמר את השבת אפילו במצרים מפני שהיא שקולה כנגד כל המצות לפי שהיא עדות על חדוש העולם והיה עושה כן ללמד את בניו אמונת בריאת העולם להוציא מלבם כונת עבודה זרה ודעות המצרים וזאת כונתם ועל דרך הפשט נאמר שיהא משמרתי אמונת האלהות שהאמין בשם המיוחד ושמר משמרת זו בלבו וחלק בה על עובדי העבודה זרה וקרא בשם ה' להשיב רבים לעבודתו מצותי ככל אשר צוהו בלך לך מארצך ועולת בנו וגרישת האמה ואת בנה חקותי ללכת בדרכי השם להיות חנון ורחום ועושה צדקה ומשפט ולצות את בניו ואת ביתו בהם ותורותי המילה בעצמו ובניו ועבדיו ומצות בני נח כלן שהן תורה להם:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי עקב אשר שמע אברהם בקולי. מכאן הוכיחו רז"ל בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו לפי שהוא חי קע"ה שנה ושמע בקולו מנין עק"ב שנים אם כן בן שלש שנים הכירו. וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי. ע"ד הפשט יאמר זה על מצות שנצטוו בני נח, כי מצותי הם גזל ושפיכות דמים, וחקותי אבר מן החי וכלאים של בהמה והרכבת האילן, ותורותי דינין וע"ז, שאלו כולן נצטוו בהם בני נח והוא השומר והעושה רצון בוראו ומשמר אפילו דקדוקין וחומרות במצות שלהן, וכמו שאמרו רז"ל מסכת ע"ז דאברהם אבינו ד' מאה פרקי הוה, ומשמרתי שהזכיר תחלה יאמר על שניות לעריות של בני נח. אבל דעת רז"ל ששמר כל התורה כולה עד שלא נתנה וקיים תרי"ג מצות בשכל, וזהו שאמר מצותי חוקותי ותורותי כי לג' חלקים יתחלקו תרי"ג מצות, והם מצות קלות מקובלות הנקראות עדות, והמצות שהן גזרת המלך ואין לנו בהם טעם והם נקראים חקים, והמצות המושכלות הנקראות משפטים, וזהו לשון הכתוב (דברים ו) מה העדות והחקים והמשפטים, גם לשון הכתוב בכאן מצותי חקותי ותורתי כי המשפטים נקראים תורה, ועוד יכללו תורותי תורה שבכתב ושבעל פה. וכן דרז"ל קיים אברהם אבינו אפילו ערובי תבשילין וערובי תחומין, וכן אמרו בפסוק (בראשית מה) ויתן להם יוסף עגלות, שפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה שהיה עוסק בתורה, ויהיה פירוש משמרתי שבות לשבת. ולדעה זו של רז"ל יש לתמוה כיון שהאבות קיימו כל התורה כולה עד שלא נתנה היאך נשא יעקב שתי אחיות בחייהן, והקים מצבה, ועמרם נשא דודתו, ומשה רבינו ע"ה הקים י"ב מצבות, וכתב הרמב"ן ז"ל כי עקר עשיית המצות בארץ, והאבות שהיו מקיימי אותן עד שלא נתנה התורה בארץ היה אבל לא בחוצה לארץ, ויעקב בחוצה לארץ נשא שתי אחיות, וכן עמרם נשא דודתו חוצה לארץ, כי המצות משפט אלהי הארץ הם, והמצבה מצוה שנתחדשה בזמן ידוע, ומה שהיה יוסף שומר שבת במצרים והיה חוצה לארץ לפי שהשבת שקולה ככל המצות והיא מעידה על חידוש העולם.

סְפוֹרְנוֹ עקב אשר שמע אברהם בקולי. בכל אשר צויתיו: וישמר משמרתי. עשה תמיד המשמרת המיוחדת לי שהיא לגמול חסד כאמרו כל אורחות ה' חסד ואמת ולהורות חטאים בדרך וזה עשה כאשר קרא בשם ה' ושמר גם כן מצותי חקותי ותורתי. שנצטוו בני נח ובכן היה נאה דורש ונאה מקיים כמופת לרבים. הנה ליצחק תלה בזכות אחרים עתה וכן למטה באמרו והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי ולא כן אמר ליעקב כל שכן לאברהם וזה היה קודם שהתעורר יצחק לקרא בשם ה' אבל אחר שקרא בשם ה' נאמר ואבימלך הלך אליו מגרר ואמרו ראה ראינו כי היה ה' עמך אתה עתה ברוך ה'. ולא מצאוהו עוד תלאות מקנאים ודברי ריבות כאשר בראשונ' אמנם ליעקב לא תלה בזכות אחרים כלל כי הוא אמנם מנעוריו יושב אהלים ללמוד וללמד דעת את העם בפרט באהלי שם ועבר ששם עלה כל מבקש ה' בלי ספק:

אוֹר הַחַיִּים שמע אברהם בקולי. לכל אשר נסיתיהו, וישמור משמרתי שמר עצמו לבל יבא לידו דבר שצויתיהו לשמור, וכמו כן שמר המצות לבל יעברוהו בהסח הדעת. וחקותי הם מצות שאין בהם טעם, וכמו כן תורתי שמר לבל תשכח ממנו על דרך אומרו ושמור נפשך וגו' פן תשכח את הדברים וגו':

ו וַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר׃

אוּנְקְלוֹס וִיתֵב יִצְחָק בִּגְרָר

אִבְּן עֶזְרָא וישב יצחק בגרר. עשה כאשר צוהו השם:

אוֹר הַחַיִּים וישב יצחק בגרר. לומר שקיים מאמר הבורא ברוך הוא ובטל מחשבתו שקדמה לו:

ז וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי פֶּן־יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל־רִבְקָה כִּי־טוֹבַת מַרְאֶה הִיא׃

רַשִׁ״י לאשתו. עַל אִשְׁתּוֹ, כְּמוֹ אִמְרִי לִי אָחִי הוּא (בראשית כ׳:י״ג):

אוּנְקְלוֹס וּשְׁאִילוּ אֲנָשֵׁי אַתְרָא (עַל עֵיסַק אִתְּתֵהּ) לְאִתְּתֵהּ וַאֲמַר אֲחָתִי הִיא אֲרֵי דְחִיל לְמֵימַר אִתְּתִי דִּלְמָא יִקְטְּלֻנַּנִי אֲנָשֵׁי אַתְרָא עַל רִבְקָה אֲרֵי שַׁפִּירַת חֵיזוּ הִיא

אִבְּן עֶזְרָא לאשתו. בעבור אשתו כמו פן יאמרו לי: כי ירא. פועל עבר. וכן ויהי כי זקן יצחק. ותחסר מלת כי אמר פן יהרגני וכן כי הפרני אלהים:

רַמְבַּ״ן ויאמר אחותי היא ועל הבנים לא שאלוהו כי יאמר בני אשה אחרת הם לו:

ח וַיְהִי כִּי אָרְכוּ־לוֹ שָׁם הַיָּמִים וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ׃

רַשִׁ״י כי ארכו. אָמַר, מֵעַתָּה אֵין לִי לִדְאֹג, מֵאַחַר שֶׁלֹּא אֲנָסוּהָ עַד עַכְשָׁו, וְלֹא נִזְהַר לִהְיוֹת נִשְׁמָר: וישקף אבימלך וגומר. רָאָהוּ מְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ:

אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה כַּד סְגִיאוּ לֵהּ תַּמָּן יוֹמַיָּא וְאִסְתְּכִי אֲבִימֶלֶךְ מַלְכָּא דִּפְלִשְׁתָּאֵי מִן חֲרַכָּא וַחֲזָא וְהָא יִצְחָק מְחַיִּיךְ עִם רִבְקָה אִתְּתֵהּ

רַשְׁבַּ״ם ויהי כי ארכו לו שם הימים: לא נזהר מעתה כל כך שלא להתנהג עם אשתו מנהג אישות מאחר שלא נתנו לב לגוזלה ממנו: מצחק: תשמיש, כדכתיב בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי, ובמקום אחר הוא אומר בא אלי לשכב עמי:

כְּלִי יָקָר . לפיכך הרהר אבימלך בלבו לאמר אם באמת שאחותו היא א"כ למה אינו נושא אשה כל הזמן הארוך הזה הנה ודאי יש דברים בגו על כן וישקף אבימלך בעד החלון לראות מה טיבו ועניניו.

אוֹר הַחַיִּים מצחק את רבקה. פי' מעשה חיבה הנעשית בין איש לאשתו ולדברי האומר (ב"ר פס"ד) מצחק משמש מטתו אולי שהיה באחד מהדרכים שמותר אפי' ביום כמו שתאמר לרפואה וכמו שכתב רמב"ם (הלכות דעות פ' ד') או כמעשה שהובא בש"ס (כתובות סה) דביתהו דאביי דגלית וכו' ואזל רבא וכו' כי הצדיקים יחושו לדומה דדומה דכיעור לבל יכשלו בו:

ט וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק וַיֹּאמֶר אַךְ הִנֵּה אִשְׁתְּךָ הִוא וְאֵיךְ אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק כִּי אָמַרְתִּי פֶּן־אָמוּת עָלֶיהָ׃

אוּנְקְלוֹס וּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק וַאֲמַר בְּרַם הָא אִתְּתָךְ הִיא וְאֶכְדֵּין אֲמַרְתָּ אֲחָתִי הִיא וַאֲמַר לֵהּ יִצְחָק אֲרֵי אֲמָרִית דִּלְמָא אֵימוּת עֲלַהּ

י וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ מַה־זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת־אִשְׁתֶּךָ וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם׃

רַשִׁ״י אחד העם. הַמְיֻחָד בָּעָם, זֶה הַמֶּלֶךְ: והבאת עלינו אשם. אִם שָׁכַב כְּבָר, הֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ מָה דָא עֲבַדְתָּ לָנָא כִּזְעֵיר פּוֹן שָׁכִיב דִּמְיָחֵד בְּעַמָּא עִם אִתְּתָךְ וְאַיְתֵיתָא עֲלָנָא חוֹבָא

סְפוֹרְנוֹ כמעט שכב אחד העם. הוא המלך היחיד בעמו שהיה חושב שלא יצטרך לשאול את פיך ולדעת רצונך בזה שלרב מעלת המלך ייטב בעיניך בלי ספק להשיא לו את אחותך: והבאת עלינו אשם. ובזה כמעט הבאת עלינו אשם ועונש ואמר עלינו כי כשילקה גדול הדור ירבה היזק לחוסים בצלו:

כְּלִי יָקָר ויאמר מה זאת עשית לנו וגו'. כתיב באבימלך עשית לנו לשון רבים, וכן אמר אבימלך לאברהם מה עשית לנו וגו', ופרעה אמר לאברהם מה זאת עשית לי. לשון יחיד, ובספר תולדות יצחק כתב בהיתר ספק זה, לפי שהמצריים שטופי זימה ע"כ אין חילוק שם אם אמר אחותי היא או אשתי היא עכ"פ היו מזנים בה, אבל לי לבד חטאת כי אני מלך השופט כל הארץ לא יעשה משפט, על כן היה לך להגיד לי האמת, אבל אבימלך אמר לנו לכלנו חטאת כי אני ועמי כולם צדיקים, ולא היו נוגעים בה כלל אלו הגדת האמת. ותירוץ זה אינו מספיק, שהרי אנו רואין שהמצרים אע"פ שהם שטופי זימה הרי לא נגעו בה אלא אמרו הגונה זו למלך שנאמר ויהללו אותה אל פרעה. ונ"ל לפי שהמצרים אחיהם של כושים והם שחורים, לא הורגלו באשה יפה כמו שפירש"י פר' לך לך מסתמא שאינן שולחים יד באשה יפה, וראינו שכן הוא שהרי כאשר ראו את שרה אמרו ביניהם הגונה זו למלך, א"כ לא רצו ליקח מה שאינו ראוי להם, ואם כן יפה אמר פרעה מה זאת עשית לי, אבל לא לעמי, כי בין כך ובין כך לא היו נוגעים בה, כי מיראת המלכות ודאי לא יגעו בדבר הראוי למלך לבד ולא להם. אבל עמו של אבימלך לא היו שחורים והורגלו בנשים יפות ואין מורא מלכות עליהם בדבר הזה והכל שולחים יד באשה יפה פנויה א"כ לנו לכלנו חטאת. וראייה לזה שהרי אצל אבימלך לא נאמר ויהללו אותה אל אבימלך לאמר הגונה זו אליו, ודאי בענין כזה העם כמלך, לכך אמר מה זאת עשית לנו. ומ"ש פרעה הנה אשתך קח ולך. לפי שחשש שאחר שפטרה המלך מביתו יאמרו שלא חפץ בה המלך וישלחו בה יד, משא"כ באבימלך, כי דוקא המצרים היו שטופי זימה.

יא וַיְצַו אֲבִימֶלֶךְ אֶת־כָּל־הָעָם לֵאמֹר הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה וּבְאִשְׁתּוֹ מוֹת יוּמָת׃

אוּנְקְלוֹס וּפַקִּיד אֲבִימֶלֶךְ יָת כָּל עַמָּא לְמֵימָר דְּיַנְזֵק לְגַבְרָא הָדֵין וּבְאִתְּתֵהּ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵּל

אוֹר הַחַיִּים מות יומת. פי' מות בידי שמים יומת בידי אדם, ודקדק לומר הנוגע לומר אפילו בדרך שאינו נהרג על אשת איש דבני נח יהרג על זאת וכמו שכתבנו במעשה שרה בפרשת וירא (כ ד):

יב וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ יְהוָה׃

רַשִׁ״י בארץ ההוא. אַעַ"פִּ שֶׁאֵינוֹ חֲשׁוּבָה כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַצְמָהּ, כְּאֶרֶץ שִׁבְעָה גוֹיִם (בראשית רבה): בשנה ההיא. אַעַ"פִּ שֶׁאֵינָהּ כְּתִקְנָהּ, שֶׁהָיְתָה שְׁנַת רְעָבוֹן (בראשית רבה): בארץ ההיא בשנה ההיא. שְׁנֵיהֶם לָמָּה? לוֹמַר, שֶׁהָאָרֶץ קָשָׁה וְהַשָּׁנָה קָשָׁה: מאה שערים. שֶׁאֲמָדוּהָ כַּמָּה רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת, וְעָשְׂתָה עַל אַחַת שֶׁאֲמָדוּהָ מֵאָה. וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ אֹמֶד זֶה לְמַעַשְׂרוֹת הָיָה:

אוּנְקְלוֹס וּזְרַע יִצְחָק בְּאַרְעָא הַהִיא וְאַשְׁכַּח בְּשַׁתָּא הַהִיא עַל חַד מְאָה בִדְשַׁעֲרוֹהִי וּבָרְכֵהּ יְיָ

רַשְׁבַּ״ם בארץ ההיא: אע"פ שהארץ קשה: בשנה ההיא: אע"פ שהיא שנת בצורת ורעבון: מאה שערים: שדה ששיערוהו שיוציא כור אחד הוציא מאה כורין:

אִבְּן עֶזְרָא מאה שערים. בדברי קדמונינו ז"ל שיעור כי מצא מאה משיעור הזרע. והוא מגזירת כי כמו שער בנפשו:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויזרע יצחק בארץ ההוא. ארץ קשה היתה והשנה ההיא שנת בצורת היתה ואעפ"כ וימצא מאה שערים, והמקום הזה שזרע שם גרר היה ושם אירעו לו נסים גדולים ונסתרים בענין הזריעה במצאו מאה שערים בארץ יבשה וצמאון אשר אין שם מים עד שהיה בעיניהם חדוש גדול כשהיו אומרים מצאנו מים. מאה שערים. דרשו רז"ל בסוף מס' כתובות בברכותיה של ארץ ישראל בית סאה עושה חמשת רבוא כורין, בישובה של צוען בית סאה עושה שבעים כורין, דתניא אמר ר"מ אני ראיתי בבקעת בית שאן בית סאה עושה שבעים כורין, ואין לך מעולה בכל הארצות יותר ממצרים שנאמר (בראשית יג) כגן ה' כארץ מצרים, ואין לך מעולה בכל ארץ מצרים כצוען דהוו מרבי בה מלכי שנאמר (ישעיה ל ד) כי היו בצוען שריו, ואין לך טרשין בכל ארץ ישראל יותר מחברון דהוו קברי בה שכיבי ואפילו הכי מבונה חברון אחד על ז' בצוען שנאמר (במדבר יג) וחברון שבע שנים נבנתה וגו', ובאור הדבר כי ז' פעמים ע' כורין הם ת"צ כורין, והני מילי במקום שיש טרשין כחברון שאין בית סאה עושה אלא ת"צ כורין אבל במקום שאין טרשין כחברון יש להוסיף עד ת"ק, ומסיים בגמרא שמבונה אחד משבעה בצוען בלא ברכותיה אבל בברכותיה כתיב ויזרע יצחק וימצא ק' שערים, כלומר בברכותיה על אחד שבשאר השנים נתברך למאה, ק' פעמים ת"ק הרי חמשת רבוא.

סְפוֹרְנוֹ ויזרע יצחק בארץ ההיא. כמו שאמר לו האל ית' גור בארץ הזאת: מאה שערים. כמו שיעד באמרו ואהיה עמך ואברכך: ויברכהו ה'. בממון שמכר תבואתו בדמים יקרים ולפי מה שאמרו ז"ל אומד זה למעשרות היה הנה קבע לו ברכה בשבילם כאמרו הביאו את המעשר אל בית האוצר והריקותי לכם ברכה עד בלי די:

אוֹר הַחַיִּים מאה שערים ויברכהו. פי' להיות דדבר הנמדד אין הברכה מצויה בו וכאן אמר שהגם שנמדד ונודע שיעור מאה שערים אף על פי כן ויברכהו ה'. עוד ירצה שלא נכנס בו עין הרע מהפלגת הריוח כי יצו ה' אתו את הברכה:

יג וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי־גָדַל מְאֹד׃

רַשִׁ״י כי גדל מאוד. שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים זֶבֶל פִּרְדּוֹתָיו שֶׁל יִצְחָק וְלֹא כַסְפּוֹ וּזְהָבוֹ שֶׁל אֲבִימֶלֶךְ (בראשית רבה):

אוּנְקְלוֹס וּרְבָא גַּבְרָא וַאֲזַל אֲזִיל (נ''י סָגֵי) וְרָבֵי עַד דִּי רְבָא לַחֲדָא

אִבְּן עֶזְרָא וגדל. פועל עבר:

יד וַיְהִי־לוֹ מִקְנֵה־צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים׃

רַשִׁ״י ועבדה רבה. פְּעֻלָּה רַבָּה בִּלְשׁוֹן לע"ז אוברי"נא, עֲבוֹדָה מַשְׁמָע עֲבוֹדָה אַחַת; עֲבֻדָּה מַשְׁמָע פְּעֻלָּה רַבָּה:

אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה לֵהּ גֵּיתֵי עָנָא וְגֵיתֵי תוֹרִין וּפָלְחָנָא (נ''י וַעֲבוּדָה) סַגְיָא וְקַנִּיאוּ בֵהּ פְּלִשְׁתָּאֵי

רַשְׁבַּ״ם ועבודה רבה: עבודת שדות וכרמים, כי סתם עבודה עבודת קרקע היא:

אִבְּן עֶזְרָא ועבדה. עבדים ושפחות שיעבדוהו והוא תואר השם או שם כמו סגולה:

רַמְבַּ״ן ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה אתונות וגמלים וחמורים ועבדים ושפחות ויזכיר הכתוב זה ולא יזכיר כסף וזהב כאשר נאמר באברהם (בראשית י״ג:ב׳) בעבור כי גדולתו אשר נתגדל בה בארץ פלשתים במקנה ובעבודה היתה ויקנאו אותו פלשתים בענין ההוא וזה טעם כי עצמת ממנו מאד אמר לו גם לי שאני המלך אין בביתי מקנה ועבודה כמוך וחרפה היא לנו להיות ביתך גדול מבית המלך:

סְפוֹרְנוֹ ועבדה רבה. קרקע מוכן להיות נעבד: ויקנאו אתו פלשתים. שבשדותיהם קרה אז הפך זה שזרעו הרבה והביאו מעט:

טו וְכָל־הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר׃

רַשִׁ״י סתמום פלשתים. מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ תַּקָּלָה הֵם לָנוּ מִפְּנֵי הַגְּיָסוֹת הַבָּאוֹת עָלֵינוּ, טַמּוֹנוּן פְּלִשְׁתָּאֵי לְשׁוֹן סְתִימָה, וּבִלְשׁוֹן הַתַּלְמוּד מְטַמְטֵם אֶת הַלֵּב:

אוּנְקְלוֹס וְכָל בֵּירִין דִּי חֲפָרוּ עַבְדֵי אֲבוּהִי בְּיוֹמֵי אַבְרָהָם אֲבוּהִי טַמּוֹנוּן פְּלִשְׁתָּאֵי וּמְלוֹנוּן עַפְרָא

רַשְׁבַּ״ם סתמום פלשתים: שלא יחזיקו נביו בהם אחרי מותו, והוצרך לכתוב בשביל שכשנתרחק משם שב וחפרם דוגמת וחם הוא אבי כנען:

אִבְּן עֶזְרָא בא סמיכות בארות על שני דרכים:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וכל הבארות אשר חפרו. יגיד הכתוב כי מתוך הקנאה שנתקנאו בו פלשתים סתמו כל הבארות אשר חפרו בימי אברהם אביו כדי שלא יוכל יצחק להועיל עצמו בהן ולהשקות זריעותיו ומקנהו, ואח"כ נתגבר יצחק וחפר אותן וקרא להן כשמות אשר קרא להן אביו, ועשה כן לכבוד אביו. וממה שהתורה הודיעה זה נראה שנחשב לו לזכות ויש בזה התעוררות וק"ו שאל ישנה אדם מדרך אבותיו, שהרי יצחק אפילו שמות הבארות שקרא אותן אביו לא רצה לשנותן וזה ק"ו לדרכי האבות ומנהגותיהם ומוסר שלהם, ואולי מפני זה לא נשתנה שמו כמו שאר האבות וזו מדה, כנגד מדה, כן פירש הגאון ז"ל. ויש שפי' כי הבארות הללו רמז לגרים שנתגיירו בימי אברהם כי הם קלים לקבלת האמונה כמו הבארות שהם קלים לקבלת המים ופתיחת הלב הסתום באמונה יכנה הכתוב חפירה, ולכך יאמר מצד הקנאה סתמום פלשתים כלומר סתמו את לבם והחזירום לסורם, וזהו וימלאום עפר, כי תחת שמלאם אברהם חכמה ודעת את ה' באמונת היחוד מלאום פלשתים אמונתם הרעה, כי יכנה הכתוב האמונה הרעה או העצה הרעה לעפר, וזהו שאמרו עפרא לפומיה, ואח"כ נתגבר עליהם יצחק והחזירן למוטב, הוא שכתוב וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם ויקרא להן שמות כשמות וגו', כי כן דרך המתגיירים, וכענין שכתוב (ישעיה סה) ולעבדיו יקרא שם אחר.

סְפוֹרְנוֹ סתמום פלשתים. כאשר יראו מצות אבימלך לבלתי הזיק ליצחק סתמו הבארות בשנאת קנאתם:

אוֹר הַחַיִּים וכל הבארות וגו'. סמך הודעה זו לויקנאו וגו', לומר כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, והודיע שקנאו ממנו, והוסיף להודיע שגם עם אברהם היה להם קנאה ושנאה וכל הבארות אשר וגו'. ואומרו סתמום וימלאום עפר ולא הספיק לומר מלאום עפר, אולי כי אחר מות אברהם סתמום דוקא עשו אבנים לפיהם ולא בטלום בהחלט, ואחר הקנאה שקנאו ביצחק ויוסיפו להרשיע בקנאתם וימלאום עפר והיו כלא היו, ולזה הוצרך יצחק לחפור אותם מחדש כאומרו בסמוך ויחפור את בארות וגו':

טז וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל־יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי־עָצַמְתָּ־מִמֶּנּוּ מְאֹד׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק אִזְּל מֵעִמָּנָא אֲרֵי תְקֵפְתָּא מִנָּנָא לַחֲדָא

סְפוֹרְנוֹ כי עצמת ממנו. ותוכל בעשרך להתקומם עלינו:

אוֹר הַחַיִּים כי עצמת ממנו וגו'. פי' ואין גדולת המלכות ניכרת לפני גדולתו ואין לך בזיון המלך כזה:

יז וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם יִצְחָק וַיִּחַן בְּנַחַל־גְּרָר וַיֵּשֶׁב שָׁם׃

רַשִׁ״י בנחל גרר. רָחוֹק מִן הָעִיר:

אוּנְקְלוֹס וַאֲזַל מִתַּמָּן יִצְחָק וּשְׁרָא בְנַחֲלָא דִּגְרָר וִיתֵב תַּמָּן

רַמְבַּ״ן בנחל גרר רחוק מן העיר וישב ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ופלשתים סתמום קודם שנסע יצחק מגרר חזר וחפרן לשון רש"י (רש"י על בראשית כ״ו:י״ח) ונראה מדבריו שהם הבארות הנזכרים כאן כמו שאמר (בראשית כ״ו:ט״ו) סתמום פלשתים וימלאום עפר וזה איננו כן כי היאך יתנו לו הם רשות והם אמרו "תקלה הם לנו מפני הגייסות" אבל הם אחרים במקום אחר כי נחל גרר שם מקום או שהנחל נמשך מגרר אל ארץ אחרת וכאשר קנאו בו פלשתים הם השרים אשר בגרר מדינת המלך סתמו הבארות אשר לו מירושת אביו בגבול עיר גרר והמלך שלחו מעיר מושב כסאו והלך לו לעיר אחרת ואולי איננה ממלכותו אף על פי שהיא בארץ פלשתים ושם בארות אחרים שחפר אברהם שגר במקום ההוא ימים רבים ופלשתים יושבי הארץ כאשר מת אברהם ויצחק לא ישב שם סתמום ולא לשנאתו רק בימי אברהם לא רצו לסתמם מפני כבודו כי אמרו אולי ישוב לשבת בארץ ולכן שב יצחק ויחפור אותם בנחל ורועי נחל גרר רבו עמו לאמר לנו המים והטעם "לאמר" הנה הבאר בנחל ומימי הנחל הם אשר ימצו שם ומתמציתם ימלא הבור והנחל יתמעט בהם והנה הם שלנו ועל כן הזכיר הכתוב וימצאו שם באר "מים חיים" לאמר כי היה מקור נובע מים חיים אין מימיו מן הנחל כאשר אמרו מריביו:

אוֹר הַחַיִּים ויחן בנחל גרר. כי לא רצה לעקור את דירתו מארץ פלשתים בהחלט לצד מצות המלך מלכו של עולם היא לאמר (פסוק ג) גור בארץ הזאת, והגם שנאמר שהמקום ההוא לא היה בכלל מה שאמר לו ה' שכון בארץ אף על פי כן אנוס היה מהמלך אדון הארץ. ואולי כי עשה ה' ככה לנסיון שהגם שאמר לו ה' לך ולזרעך אתן את כל הארצות אף על פי כן לא נתנוהו אפי' לשבת שם כאחד העם אם לא יהרהר אחר השכינה, וכמו כן עשה לאברהם:

יח וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת־בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר־קָרָא לָהֶן אָבִיו׃

רַשִׁ״י וישב ויחפר. הַבְּאֵרוֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וּפְלִשְׁתִּים סִתְּמוּם, מִקֹּדֶם שֶׁנָּסַע יִצְחָק מִגְּרָר, חָזַר וַחֲפָרָן:

אוּנְקְלוֹס וְתָב יִצְחָק וְחָפַר יָת בֵּירֵי דְמַיָּא דִּי חֲפָרוּ בְּיוֹמֵי אַבְרָהָם אֲבוּהִי וְטַּמּוֹנוּן פְּלִשְׁתָּאֵי בָּתַר דְּמִית אַבְרָהָם וּקְרָא לְהֵן שְׁמָהָן כִּשְׁמָהָן דִּי הֲוָה קָרֵי לְהֵן אֲבוּהִי

רַשְׁבַּ״ם אשר קרא להן אביו: כדי שלא יוכל אדם לערער עליהן:

יט וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי־יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ־שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים׃

אוּנְקְלוֹס וַחֲפָרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בְּנַחֲלָא וְאַשְׁכָּחוּ תַמָּן בֵּירָא דְּמַיִּין נָבְעִין

אִבְּן עֶזְרָא מים חיים. שהם נובעים תמיד:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים. פירש הרמב"ן ז"ל מה שהאריכה התורה בספור הבארות הללו אין התועלת מגעת אלינו כל כך מזה ולא לכבוד גדול ליצחק, אבל טעם הספור לפי שהם רמז על העתיד, כי באר מים חיים רמז לבית המקדש שכתוב (ירמיה יז) מקור מים חיים את ה', והבאר הראשון קרא שמו עשק רמז לבית ראשון שנתעשקו עמנו ועשו אתנו כמה מחלוקות וכמה מלחמות עד שהחריבוהו, ויקרא שם השני שטנה שם קשה מן הראשון, רמז לבית שני שכתוב בו (עזרא ד) ובמלכו אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלים, וכל ימיו היו לנו לשטן עד שהחריבוהו וגלינו ממנו גלות רעה. ויש לך להתעורר בשם הבאר הזה כי שם נמצא השטן שהוא שרו של עשו המשטין עלינו תמיד, וקרא שם הבאר הג' שיבנה במהרה בימינו רחובות. והזכיר ויעתק משם ובאורו ויעתק שכלו מן הבית השני והשתכל בבנין הבית השלישי, זהו ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא את שמה רחובות, על שם שכתוב בבית שלישי העתיד (יחזקאל מא) ורחבה ונסבה למעלה למעלה, והוא יעשה בלא ריב ומצה והקב"ה ירחיב את גבולנו שנאמר (דברים יב) ואם ירחיב ה' את גבולך כאשר דבר לך שהוא מדבר לעתיד ע"כ. ומה שהזכיר את ה' בבאר השלישי, ולא עשה כן בשתים הראשונות יתכן לומר טעם מפני שהראשונים היו בנין בשר ודם ע"י שלמה וכורש אבל השלישי יהיה מעשה ה' ובנין שמים ולא ישלוט בו חרבן לכך הזכיר בו הש"י. ומצאתי מדרש סיוע לזה שכן דרשו רז"ל (שמואל ב ה) וילכד דוד את מצודת ציון היא עיר דוד, מפני מה נקראת על שמו של בשר ודם אלא לפי שהיה גלוי וידוע לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שבשר ודם בונין אותה ובשר ודם מחריבים אותה לכך נקרא על שמו של בשר ודם, אבל לעתיד לבא היא נקראת על שמו יתברך שנאמר (ישעיה ס) והלכו אליך שחוח בני מעניך והשתחוו וגו' וקראו לך עיר ה' ציון קדוש ישראל.

כְּלִי יָקָר . כתב הרמב"ן וכן בספר תולדות יצחק וכן בספר מנורת המאור, לפי שכל מה שאירע לאבות היה סימן לבנים על כן מצאו מקום לדרוש כל עניני בארות אלו על ג' בתי מקדשים שנקראו באר מים חיים, כי כשם שעשו מריבה על שני בארות, והשלישי קרא רחובות, כך במקדש ראשון ושני עשו האומות מריבה עם ישראל עד שהחריבוה אבל השלישי שיבנה ב"ב קרא רחובות. ואוסיף אני משלי, להרחיב פרטי הענינים שיסכימו עם דרוש זה, ובו יתורץ מה שנאמר, כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ. כי כפי הנראה שמאמר ופרינו בארץ אינו טעם ללשון רחובות, על כן ארחיב בו הדבור בפרטי הענינים שכולם מתאימים עם מה שקרה לנו ומה שיהיה באחרית הימים. כי ידוע מ"ש רז"ל שבבית ראשון היה מצה ומריבה ושנאת חנם בין נשיאי ישראל שנקראו רועים, כמ"ש והקימותי עליהם רועים.ונחרב הבית בסיבת המריבה שהיתה בין מלכי ישראל ומלכי יהודה. ובבית שני היתה מידת השנאת חנם בין כל ישראל כי פשה הנגע בכולם עד לאין מרפא. ועל כן כתיב בבאר ראשון ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק, לרמוז גם לעתיד שתהיה מריבה בין רועי ישראל, ואגב גררה רבו גם רועי האומות עם ישראל. על כן קרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו, כי יש הבדל בין שנים המתקוטטים על דבר איזו עסק שביניהם, לבין שנים המתקוטטים בחנם על לא דבר כמנהג דורינו, וזה ההבדל בין בית ראשון לשני כי השנאה שהיתה בין רועי ישראל בבית ראשון היתה על עסק המלכות, כי נחלקה מלכות ישראל, וטבע הענין נותן שאין מלכות נוגעת בחברתה, על כן חשב כל אחד מהם שחבירו נכנס בגבולו, וע"י עסק זו רבתה המשטמה ביניהם. אבל השנאת חנם של בית שני, היה בחנם על לא דבר, כי אפילו הפחותים היו שונאים זה לזה על לא דבר, כי על כן נקראת שנאתם שנאת חנם אע"פ שלא היה לאחד שום עסק עם חבירו, ואין זה כי אם רוע לב והשטן היה מרקד ביניהם להכשילם זה בזה, כי מצא אלהים עונם ממקום אחר על כן הסיתם זה בזה למצוא עונו לשנוא. לכך ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה ויקרא שמה שטנה לא הזכיר במריבה זו הרועים, רמז למריבת בית שני שהיתה בכל ישראל ע"כ קראוה שטנה כי לא מצאו סבה אל דברי ריבותם, כ"א מה שהיה ודאי השטן מרקד בין קרניהם אשר בהם ינגחו זה לזה, כמ"ש וכשלו איש באחיו. ובבאר השלישי לא רבו עליה, כי בית המקדש השלישי יבנה ע"י מלך המשיח, שנאמר בו למרבה המשרה ולשלום אין קץ, כי אך שלום ואמת יהיה בימיו. על כן נקרא רחובות כי אז ירחיב ה' את גבולם, כי בזמן שהמריבה מצוייה או שני עברים נצים, אף בהיותם בעיר גדולה כאנטוכיא לא נשא אותם לשבת יחדיו, ואף במקום רחבת ידים מאוד צר להם המקום ולא יסבלם, כאשר בעונינו עוד היום מנהג זה מצוי בינינו. ובהפך זה בזמן ששלום על ישראל אע"פ שפרינו בארץ, ויהיו הדרים עליה רבים עד מאוד, מ"מ רחבת ידים להם ואין צר להם כדמסיק במס' כד הוה רחימתין עזיזא אפותיא דספסירא הוה שכיבן, השתא דלא סגי רחימתין פוריא בת שיתין גרמידי לא סגי לן, ע"כ נאמר כי הרחיב ה' לנו, אף על פי שפרינו בארץ ויהיו הדרים עליה רבים מכל מקום הארץ לפניהם רחבת ידים ועוד שמצינו בבית שני שמחמת המחלוקת יצאו שלימים וכן רבים מן הארץ מרעת יושבי בה, על כן אמר שבזמן מציאת השלום ופרינו בארץ כי לא יצטרכו לצאת מתוכה.

כ וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם־רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם וַיִּקְרָא שֵׁם־הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ׃

רַשִׁ״י עשק. עִרְעוּר: כי התעשקו עמו. נִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ עָלֶיהָ בִּמְרִיבָה וְעִרְעוּר:

אוּנְקְלוֹס וּנְצוֹ רַעֲוָתָא דִּגְרָר עִם רַעֲוָתָא דְיִצְחָק לְמֵימַר דִּי לָנָא מַיָּא וּקְרָא שְׁמָא דְבֵירָא עִסְקָא אֲרֵי אִתְעַסִּיקוּ עִמֵּהּ

אִבְּן עֶזְרָא עשק. ידוע בדברי קדמונינו רק במקרא אין לו ריע:

רַמְבַּ״ן ויקרא שם הבאר עשק יספר הכתוב ויאריך בענין הבארות ואין בפשוטי הספור תועלת ולא כבוד גדול ליצחק והוא ואביו עשו אותם בשוה אבל יש בדבר ענין נסתר בתוכו כי בא להודיע דבר עתיד כי "באר מים חיים" ירמוז לבית אלהים אשר יעשו בניו של יצחק ולכן הזכיר באר מים חיים כמו שאמר (ירמיהו יז יג) מקור מים חיים את ה' וקרא הראשון עשק ירמוז לבית הראשון אשר התעשקו עמנו ועשו אותנו כמה מחלוקות וכמה מלחמות עד שהחריבוהו והשני קרא שמה שטנה שם קשה מן הראשון והוא הבית השני שקרא אותו כשמו שכתוב בו (עזרא ד ו) ובמלכות אחשורוש בתחילת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלם וכל ימיו היו לנו לשטנה עד שהחריבוהו וגלו ממנו גלות רעה והשלישי קרא רחובות הוא הבית העתיד שיבנה במהרה בימינו והוא יעשה בלא ריב ומצה והאל ירחיב את גבולנו כמו שנאמר (דברים יט ח) ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דבר וגו' שהוא לעתיד וכתיב בבית השלישי (יחזקאל מא ז) ורחבה ונסבה למעלה למעלה ופרינו בארץ שכל העמים יעבדוהו שכם אחד:

סְפוֹרְנוֹ התעשקו עמו. השתדלו עם יצחק שיעזוב הבאר:

כא וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם־עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה׃

רַשִׁ״י שטנה. נושימנ"ט:

אוּנְקְלוֹס וַחֲפָרוּ בֵּירָא אָחֳרִי וּנְצוֹ אַף עֲלַהּ וּקְרָא שְׁמַהּ שִׂטְנָא

כב וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי־עַתָּה הִרְחִיב יְהוָה לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ׃

רַשִׁ״י ופרינו בארץ. כְּתַרְגּוּמוֹ וְנֵיפוּשׁ בְּאַרְעָא:

אוּנְקְלוֹס וְאִסְתַּלַּק מִתַּמָּן וַחֲפַר בֵּירָא אָחֳרִי וְלָא נְצוֹ עֲלַהּ וּקְרָא שְׁמַהּ רְחֹבוֹת וַאֲמַר אֲרֵי כְעַן אַפְתֵּי יְיָ לָנָא וְנִיפוּשׁ בְּאַרְעָא

רַשְׁבַּ״ם ולא רבו עליה לפי שנתרחק ממרעיתם דכתיב ויעתק משם:

כג וַיַּעַל מִשָּׁם בְּאֵר שָׁבַע׃

אוּנְקְלוֹס וְאִסְתַּלַּק מִתַּמָּן לִבְּאֵר שָׁבַע

רַשְׁבַּ״ם ויעל משם באר שבע: כי היה מתיירא מהם, שכן מוכיח שאמר לו הקב"ה אל תירא כי אתך אנוכי, נמצא שהיה מתיירא:

כד וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ אַל־תִּירָא כִּי־אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת־זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי׃

אוּנְקְלוֹס וְאִתְגְּלִי לֵהּ יְיָ בְּלֵילְיָא הַהוּא וַאֲמַר אֲנָא אֱלָהֵהּ דְּאַבְרָהָם אֲבוּךְ לָא תִדְחַל אֲרֵי בְסַעְדָּךְ מֵימְרִי וֶאֱבָרֵכִנָּךְ וְאַסְגֵּי יָת בְּנָיךְ בְּדִיל אַבְרָהָם עַבְדִּי

רַמְבַּ״ן אל תירא כי אתך אנכי בעבור שהבריחו אבימלך מעליו מקנאתם בו וגם רועי גרר רבו עמו היה מתירא פן יאספו עליו ויכוהו הוא וביתו והבטיחו הקב"ה שלא יירא מהם ויברך אותו ואז נתן בלבם שהלך לפניו המלך בכבוד גדול יותר מאשר עשה לאביו כי בא עם פיכול שר צבאו ועוד הוסיף להביא עמו רבים רעיו:

סְפוֹרְנוֹ אל תירא. שימעטו נכסיך במריבותם: וברכתיך. תוספות ממון:

אוֹר הַחַיִּים אל תירא כי אתך וגו'. פי' להיות שראה השפלה ממלך פלשתים שגרשו מארצו ולא ידע אן יפנה חש כי ה' עזבו לזה אמר אל תירא לא עזבתיך אתך אני:

כה וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהוָה וַיֶּט־שָׁם אָהֳלוֹ וַיִּכְרוּ־שָׁם עַבְדֵי־יִצְחָק בְּאֵר׃

אוּנְקְלוֹס וּבְנָא תַמָּן מַדְבְּחָא וְצַלִּי בִּשְׁמָא דַּיְיָ וּפְרַס תַּמָּן מַשְׁכְּנֵהּ וּכְרוֹ תַמָּן עַבְדֵי יִצְחָק בֵּירָא

רַשְׁבַּ״ם ויכרו שם עבדי יצחק באר: ולא קרא לו יצחק שם עד לבסוף שאבימלך הלך אליו מגרר ונשבעו איש לאחיו ואז באו עבדיו והגידו לו על אודות הבאר אשר חפרו ואז קרא לו שבעה על שם השבועה שנשבעו הוא ואבימלך:

אִבְּן עֶזְרָא ויכרו. חפרו וכן אשר כריתי לי. וכן כי יכרה. כורה שחת:

סְפוֹרְנוֹ ויקרא בשם ה'. ויכרו שם:

כו וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ וּפִיכֹל שַׂר־צְבָאוֹ׃

רַשִׁ״י ואחזת מרעהו. כְּתַרְגּוּמוֹ וְסִיעַת מֵרַחֲמוֹהִי, סִיעַת מֵאוֹהֲבָיו. וְיֵשׁ פּוֹתְרִין מֵרֵעֵהוּ מ' מִיסוֹד הַתֵּבָה, כְּמוֹ שְׁלֹשִׁים מֵרֵעִים דְּשִׁמְשׁוֹן, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה תֵּבַת וַאֲחֻזַּת דְּבוּקָה; אֲבָל אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ לְדַבֵּר עַל הַמַּלְכוּת כֵּן, סִיעַת אוֹהֲבָיו, שֶׁאִם כֵּן, כָּל סִיעַת אוֹהֲבָיו הוֹלִיךְ עִמּוֹ, וְלֹא הָיָה לוֹ אֶלָּא סִיעָה אַחַת שֶׁל אוֹהֲבִים – לָכֵן יֵשׁ לְפָתְרוֹ בַּלָּשׁוֹן הָרִאשׁוֹן; וְאַל תִּתְמַהּ עַל תָּי"ו שֶׁל אֲחֻזַּת וְאַעַ"פִּ שֶׁאֵין תֵּבָה סְמוּכָה, יֵשׁ דֻּגְמָתָהּ בַּמִּקְרָא עֶזְרָת מִצָּר (תהילים ס'), וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן (ישעיהו נ"א): אחזת. לְשׁוֹן קְבִיצָה וַאֲגֻדָּה שֶׁנֶּאֱחָזִין יַחַד:

אוּנְקְלוֹס וַאֲבִימֶלֶךְ אֲזַל לְוָתֵהּ מִגְּרָר וְסִיעַת מֵרַחֲמוֹהִי וּפִיכֹל רַב חֵילֵהּ

רַשְׁבַּ״ם ואחזת מרעהו: כתרגומו, חבורת אהוביו, כמו ויתנה למרעהו, והמ"ם כמו מ"ם של מריע ותוקע, וכמ"ם של אנכי מסב כלי מלחמה, וכן יתר מרעהו צדיק ודרך רשעים תתעם, הצדיק יתר ויכונן דרך ישר את מרעהו כמו ויתורו את ארץ כנען, אבל דרך רשעים לעצמם ולשכניהם תתעם, פייט אשגריר בלעז, יתור הוא את עצמו, יתר הוא את אחרים, כמו ישוב ישיב יקום יקים, זה פועל וזה מפעיל:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ואבימלך הלך אליו מגרר. מגורר, שעלו בו צמחים כלומר פצעים וחבורות, כן דרשו בב"ר.

סְפוֹרְנוֹ ואבימלך הלך. אחר שהתעורר לקרא בשם ה' כרו שם עבדי יצחק באר מצלחת בלתי מריבה ואבימלך הלך אליו לכרות ברית ולא הזיקוהו עוד:

אוֹר הַחַיִּים ואבימלך הלך אליו מגרר וכו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר מגרר והוא דבר ידוע. גם אין צורך בהודעה זו. ורז"ל הרגישו ודרשו (ב"ר פס"ד) מגורר וכו' וזה דרך דרש. עוד למה הוצרך לקחת עמו פיכל ואחוזת מרעהו, ואם לטכסיסי מלוכה לא היה צורך לכתוב להודיע דברים שאין לנו בזה צורך: אכן כוונת הכתוב היא לתרץ מה שיקשה לנו למה הוצרך אבימלך לחזר אחר יצחק לכרות לו ברית ללא צורך כי כבר נשבע לו אברהם (כא כג) אם תשקור לי ולניני ולנכדי, ומה מיחוש היה לו לאבימלך בשבועת אברהם שהוצרך לשבועת יצחק, ורמב"ן ז"ל הרגיש ליישב ואמר שיראת אבימלך שיצחק יפר הבטחת אברהם לצד שהם הפרו ברית וגרשוהו מאתם ע"כ. ולא ראיתי שהתנה אבימלך לאברהם בשבועתו לשבת בארצו הוא ובניו ואין הפרת ברית במה ששלחו יצחק, ועדיין קושיא במקומה עומדת שלא היה צריך לברית יצחק. אשר על כן בא הכתוב ואמר מגרר פי' מטעם גרר יש מקום לחוש לביטול ברית אברהם והוצרכו לחזק ברית עם יצחק. והוא על דרך מה שאמרו בנדרים דף ס"ה וז"ל תניא המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו. וכתבו הגהות מיימוניות בפ"ו מהלכות שבועות וז"ל ואמר ר"י ודוקא לכתחלה צריך בענין זה אבל לא דיעבד ולכתחלה לא אמרו אלא באדם העושה לו טובה כגון משה שנתן לו יתרו בתו וצדקיהו שהוציאו נבוכדנצר ממאסר וכו' אבל אדם אחר אפילו לכתחלה כדמוכח מפרק אלו נאמרין וכו' (סוטה לו) ע"כ. הנה מוכח כפי זה שיכול הנשבע על דעת חברו לעשות התרה אפילו לכתחלה אפילו שלא בפניו ואין צריך לומר דיעבד כל שלא קבל הנאה ממנו. ויש לך לדעת כי אברהם לא קבל הנאה מאבימלך כי מה שנתן לו מתנות הוא לצד כלימת שרה ומה שנתן לו לשבת בגרר לא קבל אברהם, וכמו שנראה מהכתובים כי פנה תיכף והלך לו מגרר וישב לו בבאר שבע מקום שגר שם יצחק אחר שלוחו מגרר. ושוב בא לידי מאמר אחד (ב"ר פנ"ד) וז"ל כחסד אשר עשיתי וגו' מה חסד עשה עמו שאמר לו הנה ארצי לפניך וגו' והוא לא קבל ע"כ. הרי שסוברים רז"ל שהחסד שעשה עמו שאמר לו הנה ארצי לפניך וגו' לא קבלו, והגם שאומר כחסד הם דברי עצמו ואינו כן, ולא כן היה ביצחק שהושיבו בארצו וישב שם ועשה והצליח בכל טוב, והוא אומרו ואבימלך הלך אליו והטעם מגרר פי' מדין הנמשך מאמצעות גרר, כי לאברהם לא היתה טובת גרר טובה שהוא לא קבל ושבועתו ישנה בהתרה וליצחק היתה הטבה ולזה תתקיים השבועה כשתהיה בשביל הטובה ואינו יכול להתיר שלא ברצונו של אבימלך: ועוד אפי' אם תמצא לומר כי אבימלך כשהשביע אברהם היה דעתו הפך דעת ר"י שכתבו הגהות מיימוניות והיה סובר כרמב"ם שכתב בפ"ו מהלכות שבועות דכל שהשביע חבירו על דעתו הגם שלא קבל ממנו הנאה אין מתירין לו אלא בפניו אף על פי כן לא סמך בדעתו על השבועה כי מודה שאם דיעבד התיר שבועתו מותרת כיון שלא היתה טובת הנאה באמצע, ודין זה שוים בו כל המורים, לזה הלך ליצחק שהיתה לו טובת הנאה, ובזה כתבו הראב"ד והרשב"א והאחרונים שהגם שהתיר דיעבד אינו מותר. גם נתחכם לקחת אחוזת וגו' ופיכול לחזק השבועה כאשר אבאר: ואחוזת מרעהו ופיכול וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לקחת עמו אחוזת מרעהו מה שלא עשה כן בימי אברהם: אכן יתבאר הענין על פי מה שנסתפק ר"ת (ר"ן נדרים סה א) בהנשבע על דעת חבירו בשביל הטבה אם דיעבד התירוהו אם מותר או לא ולא הוכרע. ולסברא זו חש אבימלך גם לשבועה זו הגם שהוא בשביל טובה, ונתחכם לעשות חיזוק שלא תועיל לו ההתרה, והוא על דרך מה שאמרו בגיטין דף מ"ו מחלוקת ר' יהודה ורבנן ר"י סבר נדר שהודר ברבים אין לו התרה כיון דנדר בפני רבים שוב אינו יכול להתיר ורבנן סברי יכול להתיר. ואמרו בגמ' דף ל"ו אמר אמימר אפילו למ"ד נדר שהודר ברבים יש לו התרה נדר שהודר על דעת רבים אין לו התרה ע"כ. וכתבו התוספות דאיכא פנים לומר שלא דחה אמימר דעת ר"י שאמר נדר שהודר בפני רבים אין לו התרה. וגם מדברי רב יוסף (פסחים קז) נמי מוכח דהלכה כר"י ובמסקנת דבריהם העלו דהלכה כרבנן והגאונים פסקו כר"י. וכפי זה נתחכם אבימלך להביא עמו רבים אחוזת וגו' ופיכול כדי שידור בפני רבים. והנה נחלקו אמוראים בגיטין וז"ל ידעו בו רבים כמה רבים רב נחמן אמר ג' ר' יצחק אמר עשרה, והצצתי בדברי רז"ל שנחלקו בב"ר רבי יהודה ור' נחמיה וז"ל ר"י אומר אחוזת מרעהו שמו ר' נחמיה אומר סיעת מרחמוהי ע"כ. ואולי כי מחלוקתם תלויה במה שנחלקו האמוראים חד אמר שלשה וחד אמר עשרה ר"י שאמר אחוזת שמו סובר כמה רבים שלשה ולזה אמר אחוזת שמו ורבי נחמיה סובר עשרה לזה אמר סיעת וגו' שבזה היו עשרה לתכלית הכוונה כדי שיהיה על דעת רבים שאין לו התרה וכדעת ר"י: ואפשר שנתחכם גם לדעת רבנן שאמרו שישנו בהתרה ולזה הביא פיכול, וכדברי אמימר שיודו רבנן בנדר על דעת רבים שאין לו התרה לזה הביא פיכול ואמר ר' נחמיה פי שכל צבאות וכו' ע"כ והשביעו אבימלך ליצחק על דעת כל צבאותיו: וראיתי כי רבי יהודה ור' נחמיה שנחלקו בפירוש אחוזת וגומר נחלקו גם כן (ב"ר פס"ד) בפי' פיכול, ואפשר כי טעם אחד לב' המחלוקות ר"י שסובר אחוזת שמו וסובר כיון שטעם אבימלך הוא שיהיה הברית בפני רבים ורבים הם ג' לזה הניח הכתוב כפשוטו ג' המה רבים אבימלך ופיכול ואחוזת ור"נ שלא הספיק לו לקראות רבים ג' ופי' אחוזת סיעת מרחמוהי אם כן פיכול זה למה הביאו וכי הביאו למה הוצרך הכתוב להזכירו כי העשרה הנה הנם בסיעה שאין סיעה פחות מעשרה לזה פי' פי שכל וכו' ולמדה אחרת נתכוין שתהיה על דעת רבים כמו שכתבתי ולא יקשה בעיניך מה שפירשנו שנחלקו התנאים במה שנחלקו האמוראים, כזה הם רבים כי לא היו האמוראים בקיאים בברייתות ובפרט באגדות:

כז וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר לְהוֹן יִצְחָק מָה דֵּין אֲתֵיתוּן לְוָתִי וְאַתּוּן סְנֵיתוּן יָתִי וְשַׁלַּחְתּוּנִי מִלְּוָתְכוֹן

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם. הזכיר להם ג' ענינים, האחד מדוע באתם אלי מגרר לבאר שבע שאני בו עתה, השני ואתם שנאתם אותי להצלחתי ולרוב המקנה אשר לי, הג' ותשלחוני מאתכם כלומר מגרר שהייתי מתישב שם שאמרתם לי לך מעמנו. השיבו על שלשתם, אתה אומר מדוע באתם אלי, ראו ראינו כי היה ה' עמך, כלומר ראה בזריעה ראנו בבארות בכל פעולותיך ראינו הצלחתך, ונאמר תהי נא אלה בינותינו בינינו ובינך, התרגום מפרש מומתא דהות ביה אבהתנא תתקיים, אבל ר"י פירש המלות בענין אחר וז"ל תהי נא אלה בינותינו שלא נזיק זה לזה וזה הדבר יהיה נעלם בינינו ובינך שלא ידעו העולם שהמלך משביע לאיש אחד שלא יזיקנו ונפל פחדו עליו, ומה שאתה אומר ואתם שנאתם אותי, ח"ו אם תעשה עמנו רעה וגו'. ומה שאתה אומר ותשלחוני מאתכם, ונשלחך בשלום ואם כן מה תרעומות יש לך עלינו, א"ת שמא בארץ גרר היית מצליח ולא כן בשאר ארצות ובשאר מקומות אתה עתה ברוך ה', הלא אתה בבאר שבע ברוך ה' ובכל מקום ההצלחה תבא לקראתך.

אוֹר הַחַיִּים ויאמר אליהם יצחק. צריך לדעת איך יענה יצחק למלך ושריו מדוע באתם אלי כי אין זה מהמוסר. ועוד סוף מעשיו הוכיחו הפך זה כי כרת להם ברית. עוד אחר שאמר ואתם שנאתם אותי מה מקום להאריך לומר ותשלחוני וגו'. ואם הוכחה לשנאה הוא אומר ותשלחוני היה לו לומר כי שלחתם אותי וגו'. אכן כוונת יצחק היא למה שהשכיל כי אין מציאות שיצטרך אבימלך ליצחק בשום אופן זולת בענין פחדו על נחלתו לבל ישלחו יד בה לצד מתנת האדון ודבר זה כבר נשבע אברהם וכמו שהקשינו במקומו למה הלך אליו, ויצחק היה לבו שלם לבל יריע את הברית אשר כרת את אברהם אביו כי פסק הלכה כהרמב"ם שכל שנדר על דעת חברו צריך להתירו בפניו פירוש בידיעתו ואברהם כיון שלא התיר בפני אבימלך השבועה כראי מוצק שאין הבנים יכולין להתירה עוד, ומעתה אין צורך להם ממנו, ובבחינה זו אמר מדוע באתם, אלא ודאי שאין ביאה זו אלא לצורכי יצחק להטיב לבו ולהשיבו אל המקום, לזה אמר תיבת אלי פי' ואם הביאה היא לצורכי גם עליה אני דן כי זו רחוקה היא מהאמין כי אתם וגו', דקדק לומר ואתם לומר מלבד כל אנשי העיר גם המלך ושריו שנאתם אותי ושנאה זו אינה תלויה בדבר אלא לצד שקנאתם בי ולא יכולתם להניח אותי עמכם בעיר והוא אומרו ותשלחוני וגו' וזו שנאה מחמת קנאה והנה ידוע הוא כי כל שנאה שהיא תלויה בדבר בטל דבר וכו' אבל שנאה מחמת קנאה אינה בטילה עולמית זולת בהבטל הדבר שבאמצעותו היתה הקנאה, ומעתה לא ישתנה הדעת בכם להסיר שנאתכם ממני:

כח וַיֹּאמְרוּ רָאוֹ רָאִינוּ כִּי־הָיָה יְהוָה עִמָּךְ וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ׃

רַשִׁ״י ראו ראינו. רָאִינוּ בְאָבִיךָ, רָאִינוּ בְךָ: תהי נא אלה בינותינו וגו'. הָאָלָה אֲשֶׁר בֵּינוֹתֵינוּ מִימֵי אָבִיךָ תְּהִי גַּם עַתָּה בינינו וביניך:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמָרוּ מֶחֱזָא חֲזֵינָא אֲרֵי הֲוָה מֵימְרָא דַּיְיָ בִּסַעְדָּךְ וַאֲמַרְנָא תִּתְקַיַּם כְּעַן מוֹמָתָא דִּהֲוָה בֵין אֲבָהָתָנָא בֵּינָנָא וּבֵינָךְ וְנִגְזַר קְיָם עִמָּךְ

רַשְׁבַּ״ם תהי נא אלה אשר בינותינו ביני ובין אביך שתתקיים גם עתה בינינו ובינך שכן היה תנאי אם תשקור לי ולניני ולנכדי:

אִבְּן עֶזְרָא בינותינו. ריבוי אחר ריבוי:

סְפוֹרְנוֹ כי היה ה' עמך. ולא מיראתנו ממך נכרות אתך ברית:

אוֹר הַחַיִּים ויאמרו ראו ראינו וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר ראו וגו' גם שאר הדקדוקים: אכן נתכוונו להשיב לכל מה שיסבול דברי יצחק באומרו מדוע וגו', ואמרו לצד שכוונתך כבר נשבע לנו אביך ראו ראינו וגו' ב' ראיות הא' כי שבועת אברהם אין לסמוך עליה מטעמים שכתבנו למעלה, עוד ראינו כי באמצעותך תתקיים השבועה כראי מוצק. עוד ראינו כי שבועת אביך לא דקדקנו לפסקי דינים המפסידים הברית וכמו שכתבנו למעלה, גם אם כוונתך לומר על אשר לא הלכנו לישמעאל לכרות לנו ברית כי הוא מיורשי אביך והוא הגדול ראינו כי ה' עמך וזה לך האות כי הבטחות אברהם לך הם נתונים ואתה העיקר בהם, גם אם כוונתך לקבול על אשר הראנו לך שנאה במה ששלחנוך ראינו כי ה' עמך ובערך אדם כזה בכל מקום שהולך שמה שמור ומוצלח הוא ולא ישתנה לו המקום בערכו ואין כאן שנאה: גם למה שתהיה ההקפדה על המתגלה מלבבנו כי לא נכון עמך ותאמר איך תבקשו ממני טובה, גם לזה באה תשובה באומרם ראו ראינו ראיה שכליית שזולת זה לא תתקיים השבועה בינינו בכל תוקף המשפט וכמו שדקדקו בדבריהם כאשר אבאר בסמוך: ונאמר תהי נא וגו'. צריך לדעת אומרו ונאמר לשון עבר. התחילו לתת טעם לאשר שלחוהו, כי קודם והוא עמם בגרר לא תכון השבועה על דרך מה שאמרו ז"ל בנדרים דף כ"ז וז"ל נודרים להרגים וחרמים וב"ה אומרים אף בשבועה. וכתב מהרי"ק בסימן רל"ב וז"ל הנודר או הנשבע לאנס לא הוי נדר ולא שבועה וכו' (וחוזר) [וחושב] בלבו וכו', ולפי זה כל השבועה שתהיה תחת יד אנס יכול הנשבע לבטל בלבו, ויוסף לפרעה וצדקיהו לנבוכדנצר לא בטלו בלבם. ודין זה אפילו קיבל הנאה ממנו ובכל תוקפי חיזוקי השבועה כל שיד חזקה באמצע מבטל בלבו ואין כאן שבועה, לזה חששו אבימלך וכו' לכרות ברית עם יצחק בגרר תחת ממשלתו כי יכול יצחק לבטלה מלבו מדין נשבעין לאנסין לזה נתחכמו לכרות ברית במקום שהם בו עתה שלא היתה שליטת אבימלך עליו, וכן מוכח מדברי רמב"ן, והוא אומרו תהי נא פי' עתה תהיה האלה ולא במציאות הקודם, ובזה אין לחוש לביטול השבועה בלב. וטעם אומ' כי עצמת ממנו וגו'. הוא טעם מושאל ולא רצה לגלות לו הטעם, או לבל יפציר בהם בצדדי הטעם וכי יספיק בבריתו שם וכדומה, גם היו להם טעמים אחרים כאשר אבאר בדבריהם לזה אמרו לו טעם מוחלט: בינותינו בינינו וביניך וגו'. טעם שהאריך לומר בינותינו וגו', נתכוון לחזק ברית אברהם ולהוסיף ברית מחדש עם יצחק, והכונה בזה לדעת ברית הראשונה של אברהם האם עומדת לנס, ויש בזה תוקף משבועה של יצחק כי כבר נפטר אברהם ואין מציאות להתרתה לבנים ולקיים כל דבר נשבע יצחק בתנאים אשר ירשום. ואולי כי חש אבימלך גם כן שיתן ה' מתנה מחדש ליצחק וינחילנה לעשו ועשו אינו זרעו של אברהם דכתיב (כא יב) כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק, ואם יתן יצחק לעשו ארץ פלשתים לא יזכה אבימלך בדינו עם עשו מצד ברית אברהם כי יאמר זו מתנה חדשה נתן ה' ליצחק אחרי מות אברהם ויצחק נתנה לעשו ואין מידו מציל. לזה נתחכם להשביע יצחק ושבועת יצחק תחול גם על עשו כי זרעו יקרא הגם שאינו נקרא זרעו של אברהם. וטעם שלא הזכיר הדורות, כבר רמזו אותם באומרם בינותינו וגו' ופי' רז"ל (רש"י) שבינותינו וגו' ושם נאמר לי ולניני ולנכדי: עוד ירמוז באומרו בינותינו וגו' פי' שיהיה הברית בפני רבים לא שיכרות ברית לאבימלך בינו ובינו אלא ביניהם יהיו כולם יחד, והכוונה בזה כדי שיהיה בפני רבים, ואמרו בינינו עוד לרמוז שתהיה הכונה על דעתם כדי שיהיה על דעת רבים:

כט אִם־תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק־טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ יְהוָה׃

רַשִׁ״י לא נגענוך. כְּשֶׁאָמַרְנוּ לֵךְ לְךָ מֵעִמָּנוּ: אתה. גַּם אַתָּה עֲשֵׂה לָנוּ כְּמוֹ כֵן:

אוּנְקְלוֹס אִם תַּעְבֵּד עִמָּנָא בִּישָׁא כְּמָא דִּי לָא אַנְזִיקְנָךְ וּכְמָא דִּי עֲבַדְנָא עִמָךְ לְחוֹד טָב וַנְשַׁלְּחִנָּךְ בִּשְׁלָם אַתְּ כְּעַן בְּרִיכָא דַּיְיָ

רַשְׁבַּ״ם אתה עתה שאתה ברוך ה': דוגמת בא ברוך ה' שכתב בלבן, וכן עשה יצחק וילכו מאתו בשלום:

רַמְבַּ״ן אם תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך יאמר אם תעשה עמנו רעה כמו שאנחנו לא נגענוך אתה עתה ברוך ה' ואין לאל ידינו לעשות עמך רע אבל ישתנה העת בעבור החמס שאתה עושה ותצטרך לשוב אל ארצנו ונשיב לך גמול וטעם לא נגענוך שלא נפתה לבנו על אשתך ליגע באחד מכם כלשון הנוגע באיש הזה ובאשתו ועשינו עמך רק טוב לשמור את כל אשר לך בצוותינו את העם להשמר מכם ונשלחך בשלום כי גם בקנאתנו בך לא לקחנו מכל העושר אשר עשית עמנו ונשלחך עם כל אשר לך בשלום וענין היראה הזאת אשר פחדו ממנו אינו נראה שירא מלך פלשתים שלא יבא עליו יצחק למלחמה אבל הבטיחם אברהם לו ולנינו ולנכדו (בראשית כ״א:כ״ג) ועתה אמרו בלבם בעבור שהפרנו אנחנו את בריתנו עם יצחק ושלחנוהו מעלינו גם הוא יפר את בריתו עמנו ויגרש זרעו את זרעינו מן הארץ ולכן עשו עמו ברית חדשה והתנצלו לאמר לו שלא הפרו הברית הראשונה שלא עשו עמו רק טוב וזה טעם תהי נא אלה בינותינו שנבא עתה עמך באלה להחרים על כל מי שיעבור על הברית כטעם לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו (דברים כט יא) ויתכן שהיה אברהם גדול מאד ורב כח שהיו בביתו שלש מאות איש שולף חרב ולו בעלי ברית רבים והוא גם בן חיל אשר לבו כלב האריה ורדף ארבעה מלכים גבורים מאד ונצחם וכאשר ראו הצלחתו כי היא מאת האלהים פחד ממנו מלך פלשתים פן יכבוש ממנו מלכותו ונקל זאת ממלחמת ארבעת המלכים אולי שמע עוד דבר השם שנתן לו הארץ ולכן בא עמו בברית והשביעו אם תשקור לי ולנכדי כי היה שקר אם ימרוד על המלך וחשב כי אפשר שיחיה אברהם עד מלוך נכדו וכמעשה אבות עשו בנים כי היה יצחק גדול כאביו ופחד המלך פן ילחם בו בגרשו אותו מארצו:

סְפוֹרְנוֹ אם תעשה עמנו רעה. שלא תעשה עמנו רעה אתה עתה כמו שלא נגענוך:

אוֹר הַחַיִּים אם תעשה עמנו. דקדקו לומר נוסח וסדר הברית אשר יכרות להם שהוא בשביל הטובה, והוא אומרו אם תעשה עמנו רעה כאשר וגו' פי' תהיה השבועה בעד הטובה שקבלת ממנו, ובזה יש טעם להפסקת הכתובים בסדר זה, שמן הראוי היה לו להפסיק בתיבת כאשר וגו' ותיבת אם תעשה עמנו רעה היו נסמכים בפסוק שלפניו שמסיים ברית עמך שם קנו מקומם להזכיר הברית. ולפי דברינו ידוייק על נכון כי יכוון לדקדק סדר השבועה שתהיה בשביל הטובה. ואומ' לא נגענוך וגו' להיות שאין הכרת החסד שעשו שהיה לטובת יצחק אלא אחר הכרת פרט זה, כי תמצא שמחוקי המלכים שיתנו יד ועזר לשוכני ארצם לקנות הון לב' סיבות, הא' לאם יצטרכו להם להלוות מהם יהיה להם בית והון לעזור להועיל לפי שעה, הב' כדי שתתרומם מלכותם כי תתנשא ברבות בה אנשים עשירים ובעלי שם כי הוא מטכסיסי המלכות, ולאחד מב' סבות יאמר האומר כי טובת אבימלך ליצחק להנאת עצמו נתכוון, לזה דקדק לומר כאשר לא נגענוך מימינו אפי' בנגיעה שהוא דבר שאינו מחסר ממון אלא כדבר שחוזר בעיניו, ובזה באמת כי לא עשינו עמך רק טוב פי' שלל טעמים הנוגעים להם והצדיק שהכוונה היא להטיב לו דוקא, ולצד שתאמר כי היתה הכוונה למעלת המלכות הנה שלחנוך אתה וממונך והוא אומרו ונשלחך בשלום פי' ובממונך, הראת לדעת כי אין כונתינו בהטיב עמך לטכסיסי המלוכה ומעתה לא היה מציאות להצדיק הטוב ההוא כי נתכוונו לטובתו אלא אחר ששלחוהו הוכרו הדברים כנים. ובזה נתנו תוספת טעם גם כן למה ששלחוהו כי הוא זה דבר המעמיד לטובת הנאה המקיימת השבועה וכל זה נכלל בכלל אומרו ראו ראינו: וראיתי לרז"ל שאמרו (ב"ר פס"ד) וז"ל מלמד שלא עשו עמו טובה שלמה ע"כ, ולכאורה דבריהם רחוקים ביותר כי הם באו לרצותו ולהראותו חיבה יתירה ויאמרו אליו הפחתת הטוב, ולמה שכתבתי כי כונתם היא כדי שתהיה השבועה בשביל טובה יהיו דבריהם ז"ל מאירים כשמש. כי אמרו שהטובה שהטיבו עמו לא היתה מוחלטת להטיב אליו אלא לתכלית המקווה ממנו להם שהוא הברית אשר שואלים ממנו ונכון וכפטיש יפוצץ: ואומרו אתה עתה ברוך ה' פי' שלא אירע לו רע מאמצעות ששלחוהו שהרי הוא מבורך כמו שהיה קודם, והכוונה בזה שלא נתבטל הטוב ההוא שבעדו אתה נשבע לנו: ודע שהגם שכתב הריב"ש שאינו קרוי בשביל טובה אלא אם היתה הטובה בעת השבועה הוא הדין אם בשעת השבועה ברור שנשבע בעד טובה שכבר עשה לו, הרי זה דומה לזוקף עליו הטובה בחוב ובעד ויתור החוב נשבע: עוד ירצה לתת טעם שאינם מחזירים אותו לארץ, כי הוא ברוך ה' אדרבה ביותר מעלה מקודם כי עד עתה היתה השפעתו מאמצעות העיר שהיא תחת ממשלת שרי מעלה מה שאין כן עתה שהוא מקום לעצמו השפעתו היה שלא על ידי אמצעי אלא ברוך ה': עוד ירצה לשלול טענת סתירת ההטבה כי לא מהם היה המושג אליו הטוב אלא מה' והראיה הן היום במקום שהוא בו מבורך בכל מדה טובה, לזה אמרו אתה עתה ברוך ה' פי' עתה אחר שהטבנו לך באמצעות המוכן מצא מקור הברכות לחול עליך ברוב טוב, ובאופן זה השביעו בכל תוקף שאין מציאות להתיר אבל זולת זה היה יכול להתיר, והגם דאמרינן בפרק השולח דף מ"ו לסברת חכמים שחולקים על ר' יהודה שטעם שלא הכו ישראל הגבעונים הוא משום קדושת ה' ופרש"י שלא יאמרו הנכרים עברו בנ"י על שבועתם, הרי דהגם דישנה להתרה לצד דהוי חילול ה' בדבר לא יתיר, אין זה מעיקרהתורה אלא גדר. ועוד כבר כתבתי באורך בהלכות נדרים בפרט זה כי דווקא בשבועה שהיא מפורסמת כההוא של גבעונים וכמו שדייקתי שם מדברי רש"י: ועוד לו יהיה שסוברים חכמים שאין לחלק בכל שבועת נכרים, הרי יש סברת ר' יהודה שאין מחלק בין נכרים לישראל שיודעים הנכרים שיש התרה לשבועה ואין כאן חילול ה', ולזה נתחכם אבימלך להשביעו שבועה שאין לה התרה גם לסברת ר' יהודה:

ל וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ׃

אוּנְקְלוֹס וַעֲבַד לְהוֹן מִשְׁתְּיָא וַאֲכָלוּ וּשְׁתִיאוּ

לא וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם׃

אוּנְקְלוֹס וְאַקְדִימוּ בְצַפְרָא וְקַיִּימוּ גְּבַר לְאָחוּהִי וְשַׁלָּחִנוּן יִצְחָק וַאֲזָלוּ מִלְוָתֵהּ בִּשְׁלָם

לב וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל־אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ וַיֹּאמְרוּ לוֹ מָצָאנוּ מָיִם׃

אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה בְּיוֹמָא הַהוּא וַאֲתוֹ עַבְדֵי יִצְחָק וְחַוִּיאוּ לֵהּ עַל עֵיסַק בֵּירָא דִּי חֲפָרוּ וַאֲמָרוּ לֵהּ אַשְׁכַּחְנָא מַיָּא

רַמְבַּ״ן ויבואו עבדי יצחק ויגידו לו על אודות הבאר אשר חפרו הוא האמור בו למעלה (בראשית כ״ו:כ״ה) ויכרו שם עבדי יצחק באר כי החלו לחפור אותו ובא אבימלך אליו בימים ההם וביום הברית בלכתם ממנו בשרוהו כי מצאו מים וקרוב לי שהוא הבאר שכרה אברהם ונתן לו שבע כבשות לעדה (בראשית כ״א:ל׳) כי סתמוהו פלשתים עם האחרים וישב יצחק ויחפור אותו ויקרא לו גם הוא שם כשם אשר קרא לו אביו ועל כן שם העיר באר שבע על שם הבאר אשר קראוהו כן האב והבן כי שם נשבעו שניהם והבאר הזאת להם תרמז על משכן שילה ופלשתים סתמוהו בהלקח הארון (שמואל א ד יא) וחזר וחפרו בו כי כן השיבו הארון עם הדורון לאלהים (שם ו יא):

לג וַיִּקְרָא אֹתָהּ שִׁבְעָה עַל־כֵּן שֵׁם־הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃

רַשִׁ״י שבעה. עַל שֵׁם הַבְּרִית:

אוּנְקְלוֹס וּקְרָא יָתַהּ שִׁבְעָה עַל כֵּן שְׁמָא דְקַרְתָּא בְּאֵרָא דְשֶׁבַע (נ''י בְּאֵר שֶׁבַע) עַד יוֹמָא הָדֵין

רַשְׁבַּ״ם על כן שם העיר באר שבע: ואין זו אותו באר שבע של אברהם, כי שני באר שבע היו כדכתיב ויבא באר שבע אשר ליהודה:

אִבְּן עֶזְרָא באר שבע. נקרא כן על ב' דברים. או היא עיר אחרת:

סְפוֹרְנוֹ ויקרא אות' שבעה. קרא את הבאר שבעה מפני שהיה מקום שביעי שבו חפרו באר. ג' של אברהם שסתמו פלשתים כאמרו וכל הבארות סתמו' פלשתים ולא יאמר כל בפחות מג' וג' של יצחק שהן עשק שטנה ורחובות וזה היה הז' שקראוהו שבעה: על כן שם העיר באר שבע. בסגול מורה על השבועה ועל מספר השבעה אבל בימי אברהם היה שם העיר באר שבע בקמץ על שם השבועה בלבד:

לד וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן־אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת־יְהוּדִית בַּת־בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת־בָּשְׂמַת בַּת־אֵילֹן הַחִתִּי׃

רַשִׁ״י בן ארבעים שנה. עֵשָׂו הָיָה נִמְשָׁל לַחֲזִיר, שֶׁנֶּאֱמַר יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר (תהילים פ'), הַחֲזִיר הַזֶּה כְּשֶׁהוּא שׁוֹכֵב, פּוֹשֵׁט טְלָפָיו, לוֹמַר רְאוּ שֶׁאֲנִי טָהוֹר; כָּךְ אֵלּוּ גּוֹזְלִים וְחוֹמְסִים וּמַרְאִים עַצְמָם כְּשֵׁרִים; כָּל מ' שָׁנָה הָיָה עֵשָׂו צָד נָשִׁים מִתַּחַת בַּעֲלֵיהֶן וּמְעַנֶּה אוֹתָם, כְּשֶׁהָיָה בֶּן מ' אָמַר אַבָּא בֶּן מ' שָׁנָה נָשָׂא אִשָּׁה, אַף אֲנִי כֵן:

אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה עֵשָׂו בַּר אַרְבְּעִין שְׁנִין וּנְסִיב אִתְּתָא יָת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי חִתָּאָה וְיָת בָּשְׂמַת בַּת אֵילוֹן חִתָּאָה

רַשְׁבַּ״ם ויהי עשו בן ארבעים שנה: ואז היה יצחק בן מאה, כי בן ששים היה בלדת רבקה אותם להודיענו בא מה שכתב אחריו ויהי כי זקן יצחק ויקח את את יהודית:

אִבְּן עֶזְרָא יהודית. שם ולא הוליד ממנה: ובשמת. היא עדה ויש לה ב' שמות ובמקרא נמצאין למאות כן:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויהי עשו בן ארבעים שנה ויקח אשה את יהודית בת בארי החתי ואת בשמת. דרשו רז"ל כל ארבעים שנה היה עשו צד נשי אנשים ומענה אותן וכיון שהגיע לארבעים שנה דמה עצמו לאביו אמר מה אבא נשא אשה בן ארבעים אף אני בן ארבעים, ועל אומתו הזכיר אסף (תהלים פ) יכרסמנה חזיר מיער, ודרשו רז"ל מה חזיר מראה טלפיו ואומר ראו שאני טהור, כך בני עשו גוזלין וחומסין ומראין עצמן כאלו הם עובדי הש"י, והיו נשי עשו חתיות והחתי משבעה עממין שנצטוו ישראל להחרימם שנאמר (דברים כ) כי החרם תחרימם החתי האמורי וגו', והגיד הכתוב כי עשו הרשע לקח נשיו מזרע הרשעים וזהו שכתוב (תהלים קכה) והמטים עקלקלותם יוליכם ה' את פועלי האון, כלומר מתחברים הם לפועלי האון ואז שלום על ישראל שלא יתערב זרע פסול בזרעם, והנה עשו הלך אחר מינו, ואמרו רז"ל לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו, ייתי הדין מחיק שמא ויסב להדין מחיקת שמא.

סְפוֹרְנוֹ ויהי עשו בן ארבעים שנה. ולא חשש יצחק להשיא לו ולאחיו נשים הגונות: ויקח אשה את יהודית בת בארי החתי. ולא הקפיד יצחק על נשואי החתיות כמו שעשה אביו:

לה וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה׃

רַשִׁ״י מרת רוח. לְשׁוֹן הַמְרָאוֹת רוּחַ, כְּמוֹ מַמְרִים הֱיִיתֶם, כָּל מַעֲשֵׂיהֶן הָיוּ לְהַכְעִיס וּלְעִצָּבוֹן: ליצחק ולרבקה. שֶׁהָיוּ עוֹבְדוֹת עֲ"זָ (בראשית רבה):

אוּנְקְלוֹס וַהֲוָאָה מְסָרְבָן וּמְרַגְּזָן עַל מֵימַר יִצְחָק וְרִבְקָה

רַשְׁבַּ״ם ותהיינה מורת רוח: לפי שעתיד לומר אם לוקח יעקב אשה מבנות כנען כאלה, לכך הוצרך לפרש תחילה: מורת רוח: כמו מן עושה לזכר יאמר עושה דברו לנקבה, וכשהוא דבוק יאמר עושת, וכן יאמר מן מורה לשון ממרה מן ימרה את פיך יאמר מורה לנקבה וכשהוא דבוק יאמר מורת רוח קונטרריאנץ, אבל לב יודע מרת נפשו חטף קמץ לפי שהוא שם דבר, לשון מרורות אבל זה מלאפום הוא לשון פועל, ומגזרת כי מרה מריתי מחטופי למ"ד פעל:

אִבְּן עֶזְרָא מרת רוח. כל אחת מהן. וי"א מל' סורר ומורה ועל דעתי שהוא מגזרת מרה כלענה כטעם מרירות נפש וכן כתוב כי רעות בנות כנען ונכתבה זו הפרשה שישמרו בני ישראל מבנות כנען:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ותהיין מורת רוח ליצחק ולרבקה. החפץ והדעת קרא בלשוננו רוח, מלשון רז"ל שיכול להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, והכתוב יאמר באלו כי כל אחת היתה מסרבת הרוח ליצחק ולרבקה, כלומר שהיתה מכעסת אותם ועושה כל מה שעושה כנגד דעתם. ובמדרש מורת רוח מרימות רוח מסלקות רוח הקודש מיצחק ומרבקה, ובא הענין כי סלוק רוח הקודש מפני ב' דברים, האחד מפני הכעסות ומקרים הבאים על האדם ומתוך כך הוא עצב ואין רוח הקודש שורה מתוך עצבון אלא מתוך דבר שמחה, והשני מפני חברת הרע, וכענין שכתוב באברהם (בראשית יג) אחרי הפרד לוט מעמו, ואמרו רז"ל ז"ל שרבקה היתה בת כומרים ולא היתה מקפדת על טנופת ע"ז, ויצחק ע"י שהיה בן קדושים היה מקפיד על טנופת ע"ז לפיכך ליצחק תחילה.

סְפוֹרְנוֹ ותהיינה מורת רוח. היו לתער וסכין מקצר רוח חיי יצחק ורבקה ולשון מורת כמו ומורה לא יעלה על ראשו והנה יצחק עם כל זה לא הכיר רב רשעו של עשו שלא היה מוחה בהן ובזה נכשל שהשתדל לברך את עשו ומשם יצאה תקלה שנתן לעשו איזו ברכה או עצה שעם זה רבה משטמה בין בניו ושהוצרך יעקב לברוח אל ארץ אחרת:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.