Englishעברית

Genesis 30 בְּרֵאשִׁית ל

פָּרָשַׁת וַיֵּצֵא
גודל הטקסט
מְפָרְשִׁים

א וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל־יַעֲקֹב הָבָה־לִּי בָנִים וְאִם־אַיִן מֵתָה אָנֹכִי׃

רַשִׁ״י ותקנא רחל באחותה. קִנְּאָה בְמַעֲשֶׂיהָ הַטּוֹבִים, אָמְרָה אִלּוּלֵי שֶׁצָּדְקָה מִמֶּנִּי לֹא זָכְתָה לְבָנִים (בראשית רבה): הבה לי. וְכִי כָּךְ עָשָׂה אָבִיךָ לְאִמְּךָ? וְהֲלֹא הִתְפַּלֵּל עָלֶיהָ: מתה אנכי. מִכָּאן לְמִי שֶׁאֵין לוֹ בָנִים שֶׁחָשׁוּב כַּמֵּת (בראשית רבה):
אוּנְקְלוֹס וַחֲזַת רָחֵל אֲרֵי לָא יְלִידַת לְיַעֲקֹב וְקַנִּיאַת רָחֵל בַּאֲחָתַהּ וַאֲמֶרֶת לְיַעֲקֹב הַב לִי בְנִין וְאִם לָא מֵיתָא אֲנָא
רַשְׁבַּ״ם מתה אנכי: טעמו למטה שהוא פועל, אבל מתה עלי רחל טעמו למעלה שהוא לשעבר:
אִבְּן עֶזְרָא הבה לי בנים. שתתפלל לשם כאשר עשה אביך:
רַמְבַּ״ן הבה לי בנים אמרו המפרשים (רש"י וראב"ע) שתתפלל עלי ואם אין מתה אנכי לשון רש"י (רש"י על בראשית ל׳:א׳) שמי שאין לו בנים חשוב כמת והוא מדרש רבותינו (ב"ר עא ו) ואני תמה אם כן למה חרה אפו ולמה אמר התחת אלהים אנכי ושומע אל צדיקים ה' ומה שאמר אבא לא היו לו בנים אני יש לי בנים ממך מנע ממני לא מנע וכי הצדיקים אינן מתפללים בעד אחרים והנה אליהו ואלישע התפללו בעד נשים נכריות (מ"א יז כא ושם ב ד טז) ונראה שבשביל זה תפסוהו רבותינו אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה ע״א:ז׳) אמר לו הקב"ה כך עונין את המעיקות חייך שבניך עתידין לעמוד לפני בנה ועל דרך הפשט אמרה רחל ליעקב שיתן לה בנים ובאמת דעתה לאמר שיתפלל עליה אבל שיתפלל עליה עד שיתן לה בנים על כל פנים ואם אין שתמית עצמה בצער דברה שלא כהוגן בקנאתה וחשבה כי באהבתו אותה יתענה יעקב וילבש שק ואפר ויתפלל עד שיהיו לה בנים שלא תמות בצערה:
סְפוֹרְנוֹ מתה אנכי. כענין הן אני עץ יבש:
אוֹר הַחַיִּים ותרא רחל וגו'. דקדק לומר ליעקב כי הוא בחון שאינו עקר ובזה אין לתלות בו אלא בה. ואומר ותקנא באחותה פי' לצד שהיא אחותה ומן הסתם תדמה במזגה וטבעה אליה וזו ילדה וזו לא, שאם לא היתה אחותה היתה תולה לומר כי טעם שלא ילדה הוא לצד שלא הושוו המזגים וכדומה: עוד ירצה באומרו ליעקב כי עיקר הקפדתה היא להיותו יעקב שאם היה אדם אחר שאינו מפורסם בצדקות היתה תולה בו שהטעם הוא כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים להיותה היא צדקת, וזה הי' סיבת מניעת ההריון מה שאין כן היותו יעקב צדיק מובהק לזה נתקנאה באחותה שזכתה לזה:

ב וַיִּחַר־אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר־מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי־בָטֶן׃

רַשִׁ״י התחת. וְכִי בִמְקוֹמוֹ אֲנִי? אשר מנע ממך. אַתְּ אוֹמֶרֶת שֶׁאֶעֱשֶׂה כְאַבָּא, אֲנִי אֵינִי כְּאַבָּא, אַבָּא לֹא הָיוּ לוֹ בָנִים, אֲנִי יֵשׁ לִי בָּנִים; מִמֵּךְ מָנַע וְלֹא מִמֶּנִּי:
אוּנְקְלוֹס וּתְקֵיף רוּגְזָא דְיַעֲקֹב בְּרָחֵל וַאֲמַר הָא מִנִּי אַתְּ בַּעְיָא הֲלָא מִן קֳדָם יְיָ תִּבְעִין דִּי מְנַע מִנִּיךְ וַלְדָא דִּמְעִין
אִבְּן עֶזְרָא התחת אלהים אנכי. כאילו אני במקום השם ויתכן שהתפלל ולא הגיע עת שמוע תפלתו:
רַמְבַּ״ן ויחר אף יעקב שאין תפלת הצדיקים בידם שתשמע ותענה על כל פנים ובעבור שדברה דרך געגועי הנשים האהובות להפחידו במיתתה חרה אפו ולכך אמר לה שאינו במקום אלהים שיפקוד העקרות על כל פנים ואיננו חושש בדבר כי ממנה נמנע פרי הבטן ולא ממנו וזה ליסר אותה ולהכלימה והנה הצדקת בראותה שלא תוכל להסמך על תפלת יעקב שבה להתפלל על עצמה אל שומע צעקה וזהו וישמע אליה אלהים (בראשית ל׳:כ״ב) ואולי נתקן על דעת רבותינו כי יעקב אי אפשר שלא נתפלל על אשתו האהובה כי עקרה היא אלא שלא נתקבלה תפלתו ובאה עתה רחל להתעולל עליו לאמר שיתן לה בנים על כל פנים בתפלתו כי לא נופל הוא מאביו שעשה כן ויחר אפו ואמר לה כי הדבר ביד אלהים ולא בידו ואביו נשמעה תפלתו שהוא צדיק ועתיד להיות לו זרע אבל היא נמנע ממנה פרי בטן ונכון הוא:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי התחת אלהים אנכי. על דרך הפשט וכי במקומו אני שיהיה לי כח שאפקוד את העקרות והלא מפתח זה לא נמסר ביד שליח. והוא שדרשו רז"ל שלשה מפתחות לא נמסרו ביד שליח, ואלו הם מפתח של חיה מפתח של גשמים ושל תחית המתים. ועל כן אמר התחת אלהים אנכי. וכי במקומו אני או שלוחו אני שאתן לך מה שמנע ממך. וע"ד הקבלה התחת אלהים אנכי כבר רמזתיו למעלה בתחילת הפרשה, ואינה ה"א התמיהה אלא ה"א ודאית כמו (שמואל א ב) הנגלה נגלתי, וכאלו אמר תחת ה' שהוא אלהים אנכי, הודיע אותה כי דיוקנו חקוק במרכבה ומזה הוא יודע כי האלהים הוא המונע, ועל כן דחקה עצמה למסור לו בלהה שפחתה כדי למשוך כח הלידה ממנה מכח הה' שהוא האלהים המונע ואליו התפללה בסוף, הוא שכתוב ויזכור אלהים את רחל וישמע אליה אלהים.
סְפוֹרְנוֹ ויחר. על אמרה הבה לי כאלו היה בידו לעשות זה וכעס בקנאתו לכבוד קונו ולא הביט לאהבתו אותה בזה: אשר מנע ממך. שיצר אותך עקרה שהכיר בה סימני אילונית:
כְּלִי יָקָר . לפי שרחל אמרה היה לך להתפלל עלי, ויעקב השיב לה וכי בעבור זה אמרת הבה לי בנים, משמע על כל פנים וכי בטוח אני שיקבל ה' תפלתי כי אולי יגרום החטא שיסכך ה' בענן לו מעבור תפלה, כי כל מי שנתקבלה תפלתו דומה כאילו עומד תחת אלהים ממש ואין שום דבר חוצץ בינו לבין אלהים, אבל בזמן שאין תפלתו נשמעת דומה כאלו יש מסך מבדיל וחוצץ בינו לבין אלהים, כמ"ש סכות בענן לך מעבור תפלה, וענן זה הוא החומר האפל אשר על פיו יהיה כל ריב וכל נגע, כמ"ש עונותיכם היו מבדילין ביניכם לבין אלהיכם, ולכך אמר אשר מנע ממך פרי בטן כי מאחר שמנע ממך ולא ממני א"כ ודאי יודע ה' שיש בך איזו עון אשר גרם למנוע ממך פרי בטן, ואותו עון יסכך בלי ספק מעבור תפלה. מיד נתנה רחל אל לבה לפשפש במעשיה איזו עון גרם לה ולא מצאה כ"א מדת הקנאה שהיתה בה, שנאמר ותקנא רחל באחותה וחשבה שעון זה גרם לה שלא הועילה תפלת יעקב ע"כ נתנה אל לבה לשוב בתשובה להטות אל קצה האחרון בדבר שחטאה בו, והוא שמתחלה נתקנאה אפילו באחותה ואח"כ לא נתקנאה אפילו בשפחתה ע"כ אמרה שבזכות שאכניס צרתי לביתי ואבנה גם אנכי ממנה.
אוֹר הַחַיִּים ויחר אף וגו'. הטעם לפי שהוציאה מפיה דבר קללה שאמרה מתה אנכי, ודברי הצדיקים אפילו בסדר זה יעשו רושם, וצא ולמד (ב"ר ע"ד) ממה שקלל הוא על תנאי וכו', לזה חרה אפו, ולזה דקדק לומר ברחל פי' בשבילה, גם לפי שאמרה הבה לי וגו' ולא אמרה התפלל עלי:

ג וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל־בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם־אָנֹכִי מִמֶּנָּה׃

רַשִׁ״י על ברכי. כְּתַרְגּוּמוֹ וַאֲנָא אֱרַבֵּי: ואבנה גם אנכי. מַהוּ גַּם? אָמְרָה לוֹ זְקֶנְךָ אַבְרָהָם הָיוּ לוֹ בָנִים מֵהָגָר וְחָגַר מָתְנָיו כְּנֶגֶד שָׂרָה, אָמַר לָהּ זְקֵנָתִי הִכְנִיסָה צָרָתָהּ לְבֵיתָהּ, אָמְרָה לוֹ אִם הַדָּבָר הַזֶּה מְעַכֵּב, הִנֵּה אֲמָתִי: ואבנה גם אנכי. כְּשָׂרָה:
אוּנְקְלוֹס וַאֲמֶרֶת הָא אַמְתִי בִלְהָה עוּל לְוָתַהּ וּתְלִיד וַאֲנָא אֱרַבֵּי וְאִתְבְּנֵי אַף אֲנָא מִנַּהּ
אִבְּן עֶזְרָא ואבנה. מפורש בדברי שרה:
סְפוֹרְנוֹ בוא אליה. ובזה אמרתי הבה לי לא שחשבתי שיהיה בידך רפואה של עקרה: ואבנה גם אנכי. כמו אחותי: ממנה. שבקנאת חברתי יתעורר טבע כלי הזרע לפעלותם
אוֹר הַחַיִּים ותאמר הנה אמתי וגו'. דקדקה לומר אמתי קודם שהזכירה ביאתו אליה ולא אמרה בא אל אמתי כמו שאמרה שרה כמו שפירשתי שם, (ט"ז ה') נתכוונה לומר שאחר שיבא אליה לא תקרא אמתה עוד, ולזה אמר אחר כך ותתן לו בלהה שפחתה לאשה, אישות יש לו בה ובניה בני חורין. וכמו כן עשתה לאה שנתנה לו לאשה ונעקר מזלפה שם שפחה: ומה שמצינו לשרה (ט"ז ג') שהזכירה גם כן שם אישות על הגר, שבירתה בצדה במה שדקדקה לומר תיבת לו, ועיין מה שכתבתי שם מה שלא אמרה כן רחל: ומה שתמצא שמזכיר הכתוב (פסוק ז') אחר כך בלהה שפחת רחל וגו'. פי' שהיתה שפחת רחל, גם יכוין הכתוב שם להזכיר שם הצדקות שנתנו האמהות לבעליהן. ולא חש הכתוב לטעות, שסמך היות הדבר מבואר בכתובים הקודמים, ועיין מה שכתבתי בפרשת וישב (ל"ז ב'):

ד וַתִּתֶּן־לוֹ אֶת־בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹב׃

אוּנְקְלוֹס וִיהָבַת לֵהּ יָת בִּלְהָה אַמְתַהּ לְאִנְתּוּ וְעַל לְוָתַהּ יַעֲקֹב

ה וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן׃

אוּנְקְלוֹס וְעַדִּיאַת בִּלְהָה וִילִידַת לְיַעֲקֹב בַּר
רַמְבַּ״ן ותלד ליעקב בן הזכיר בכל השפחות "ליעקב" להגיד כי הוא חפץ ומודה בהם ואיננו נקרא לו בן האמה רק בן ליעקב כבני הגבירות המתיחסים אליו ואמר בלאה בן חמישי ובן ששי ליעקב בעבור רבוי הבנים לומר כי בכולן יחפוץ ואת כולם יקרב ולא הזכיר בראשונים כן:

ו וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלֹהִים וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי וַיִּתֶּן־לִי בֵּן עַל־כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן׃

רַשִׁ״י דנני אלהים. דָּנַנִּי וְחִיְּבַנִי וְזִכַּנִי (בראשית רבה):
אוּנְקְלוֹס וַאֲמֶרֶת רָחֵל דְּנַנִּי יְיָ וְאַף קַבִּיל צְלוֹתִי וִיהַב לִי בַּר עַל כֵּן קְרַת שְׁמֵהּ דָּן
אִבְּן עֶזְרָא דנני. דגושה הנו"ן לחסרון הנו"ן הנוסף:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ותאמר רחל דנני. כשילדה בלהה שפחת רחל הבן הראשון אמרה רחל דנני אלהים. וראוי לאדם ליזהר בדבריו כולם אף כי בתחילת דבריו. וכבר דרשו רז"ל ארבעה פתחו באף ואבדו מן העולם. ואלו הם נחש ושר האופים ועדת קרח והמן. וכבר ידעת אחרית רחל שמתה בלדתה כי מדת הדין נמתחה כנגדה. ויש לך להבין איך קראה שמו דן כי פירשה בשמו מה שרמזה לאה בשם ראובן. ולפי שמדת הדין כלולה ברחמים לכך הוסיפה עוד לומר וגם שמע בקולי כנגד שמעון. והשני קראתו נפתלי כנגד ה' הצדיק, וגם זה ממטה למעלה.
סְפוֹרְנוֹ דנני אלהים. צדיק הוא בדינו שלא נתן לי הריון: וגם שמע בקולי. ואע"פ כן קבל תפלתי: ויתן לי בן. חוטרא לידא ומרא לקבורה (יבמות פ' הבא על יבמתו) כיון שנולד על ברכי. והנה הסכימו הגבירות בדבריהן אלה שתהיינה השפחות משוחררות וזה באמרן שיהיו בני השפחות להן לבנים לא לעבדים כמו שהיה הדין אם היה אמותם שפחות כאמרו האשה וילדיה תהי' לאדוניה לפיכך לא שעבדו בהן כמו ששעבדה שרה את הגר בהסכמ' אישה כאמרו הנה שפחתך בידך ובכן היו כלם בני יעקב לירשו והיו כלם רצוי' לזכרון לפני ה' באפוד ובחשן שכל אחד מהם נחשב ליעקב זרעו המיוחס אחריו והפך זה היה בישמעאל כאמרו כי ביצחק יקרא לך זרע:
כְּלִי יָקָר . כל מי שנאמר בו ע"כ היה מרובה באוכלוסין, חוץ מן שבט לוי לפי שהיה הארון מכלה בהם, ותדע שלשון ע"כ לא נאמר כ"א בלוי ויהודה ודן, כי ברוב עם הדרת מלך, ויהודה גור אריה ממנו הוד מלכות. ודן ידין עמו יקח נקמות עמו כאחד שבטי ישראל, היינו כדוד המלך המיוחד שבשבטים והלוקח נקמות עמו צריך ג"כ אוכלוסין, ומטעם זה נאמר דן גור אריה, המשילו לדוד שנמשל ג"כ לגור אריה. ושבט לוי ממנו כתר תורה וכתר כהונה, כי משה קבל תורה ואהרן הכהונה, וכ"ש שהיה מן הראוי ששבטו של לוי יהיו רבים כי ממנו משרתי אלהינו וברוב עם הדרתם אך שהיה הארון מכלה בהם. י"א שמצד שהיו קרובים אל הארון היו פרושים מנשותיהם וע"כ לא פרו ורבו כל כך, ומקשים על זה והלא היו מעטים קודם שנמסר להם משא הארון, ע"כ פירשו שארון זה היינו ארונו של יעקב, ואין צורך לזה כי לעולם הארון הקודש הסבה כי בעבור שלוי עתיד לישא ארון הקודש, ע"כ אמר יעקב לוי לא ישא ארונו לפי שלעתיד ישא ארון הקודש, וע"כ נהגו המצרים כבוד בשבט לוי כי ראו שיעקב נהג בו כבוד, וע"כ לא נשתעבדו בהם המצריים ולא היו בכלל פן ירבה וע"כ לא היו גם בכלל כן ירבה, וטעמו של דבר שכל מי שהיה בכלל פן ירבה ובקשו המצרים להמעיטם מעוצר רעה ויגון, הוצרך הקב"ה להראות להם שכל חכמתם לא עמדה להם נגד רצון האל יתברך, והפרם והרבם שלא כדרך העולם, אבל שבט לוי שלא היו בעינוי מצרים ולא בקשו להמעיטם, לא הוצרך הקב"ה להרבותם כנגד הטבע על כן לא היו מרובים באוכלוסין כל כך. ונראה שגם מטעם זה היו שבט לוי עניים ולא היה להם נחלה בארץ כי כל שפרע חוב כי גר יהיה זרעך ועבדום וענו אותם, היה בכלל ואחרי כן יצאו ברכוש גדול וקל להבין.

ז וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב׃

אוּנְקְלוֹס וְעַדִּיאַת עוֹד וִילִידַת בִּלְהָה אַמְתָא דְרָחֵל בָּר תִּנְיָן לְיַעֲקֹב

ח וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם־אֲחֹתִי גַּם־יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי׃

רַשִׁ״י נפתולי אלהים. מְנַחֵם בֶּן סָרוּק פֵּרְשׁוֹ בְּמַחְבֶּרֶת צָמִיד פָּתִיל, חִבּוּרִים מֵאֵת הַמָּקוֹם נִתְחַבַּרְתִּי עִם אֲחוֹתִי לִזְכּוֹת לְבָנִים. וַאֲנִי מְפָרְשׁוֹ לְשׁוֹן עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל (דברים ל"ב) – נִתְעַקַּשְׁתִּי וְהִפְצַרְתִּי פְצִירוֹת וְנַפְתּוּלִים הַרְבֵּה לַמָּקוֹם, לִהְיוֹת שָׁוָה לַאֲחוֹתִי: גם יכלתי. הִסְכִּים עַל יָדִי; וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם לְשׁוֹן תְּפִלָּה, כְּמוֹ נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִתְפַּלְתִּי בַּקָּשׁוֹת הַחֲבִיבוֹת לְפָנָיו; נִתְקַבַּלְתִּי, וְנֶעֱתַרְתִּי כַאֲחוֹתִי: נפתלתי. נִתְקַבְּלָה תְפִלָּתִי, וּמִ"אַ יֵשׁ רַבִּים בִּלְשׁוֹן נוֹטָרִיקוֹן:
אוּנְקְלוֹס וַאֲמֶרֶת רָחֵל קַבִּיל יְיָ בָּעוּתִי בְּאִתְחַנָּנוּתִי בִּצְלוֹתִי חֲמֵידַת דִּיהֵי לִי וְלַד כַּאֲחָתִי אַף אִתְיְהִיב לִי וּקְרַת שְׁמֵהּ נַפְתָּלִי
רַשְׁבַּ״ם נפתולי אלהים נפתלתי: חיבור הק' נתחברתי, נו"ן ראשונה בשביל נו"ן שנייה וכן נכסוף נכספת, נשאל נשאל דוד:
אִבְּן עֶזְרָא נפתולי. שם מבנין נפעל. וטעמו כאדם שיאבק עם אחר ויפתל לנצח אותו כדי להפילו. וכן תתפל. וטעם זכר אלהים כי לכבוד השם נתתי שפחתי. או השם עזרני בהאבקי:
סְפוֹרְנוֹ נפתולי אלהים נפתלתי. מלשון צמיד פתיל חבורים אלהים ושל קדושה התחברתי לבעלי: עם אחותי. וזה עשיתי יחדיו עם אחותי שהכנסנו את צרותנו לביתנו יחדיו להעמיד שבטים. כי אמנם הכניסה לאה את זלפה ליעקב בהכרח קודם שיולד נפתלי כי בז' שנים נולדו ח' שבטים ו' בני לאה וב' בני זלפה וכשנחשוב ט' חדשים לכל עבור הם ע"ב חדשים שהם ו' שנים מלבד ט' חדשים עבור דן שקדמו לכל עבורי השמונה שבטים ומכל זה יתחייב שמסרה לאה את זלפה ליעקב קודם ליד' נפתלי כי באופן אחר לא יספיק זמן הז' שנים לעבורי כלם אם לא נאמר שנולדו כלם לז' חדשים ושתכף שילדו נתעברו ולא שמרו שום טומאת לידה: גם יכולתי. השגתי מה שרציתי בענין מסירת שפחתי לבעלי:

ט וַתֵּרֶא לֵאָה כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת וַתִּקַּח אֶת־זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה׃

אוּנְקְלוֹס וַחֲזַת לֵּאָה אֲרֵי קָמַת מִלְּמֵילַד וּדְבָרַת יָת זִלְפָּה אַמְתַהּ וִיהָבַת יָתַהּ לְיַעֲקֹב לְאִנְתּוּ
רַמְבַּ״ן ותרא לאה כי עמדה מלדת לא ידעתי מה המעשה הזה ללאה ולמה נתנה שפחתה לבעלה והיא לא היתה עקרה שתבנה ממנה ואין דרך הנשים להרבות נשים לבעליהן אבל נצטרך לומר כי היו נביאות (ב"ר עב ו) יודעות שעתיד יעקב להעמיד י"ב שבטים ורצתה שיהיו לו רוב הבנים ממנה או משפחתה שהיא ברשותה ולא תתגבר אחותה עליה בבנים ולכך אמרה נתן אלהים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי (ראה זוהר ויצא קנז) וכן יעקב בעבור זה שמע אליה שיעמיד בנים רבים כי ידע כן כדברי רבותינו (ב"ר סח יא) ויתכן כי מדעתם שנתנה הארץ לזרעם ואברהם ויצחק לא הרבו בנים היה חפץ יעקב בנשים רבות להרבות זרעו לנחול את הארץ כי דור רביעי ישובו הנה ולכן רצתה ליתן לו שפחתה שלא ישא נכרית:

י וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה לְיַעֲקֹב בֵּן׃

רַשִׁ״י ותלד זלפה. בְּכֻלָּן נֶאֱמַר הֵרָיוֹן חוּץ מִזִּלְפָּה, לְפִי שֶׁהָיְתָה בַחוּרָה מִכֻּלָּן וְתִינֹקֶת בְּשָׁנִים וְאֵין הֵרָיוֹן נִכָּר בָּהּ; וּכְדֵי לְרַמּוֹת לְיַעֲקֹב, נְתָנָהּ לָבָן לְלֵאָה, שֶׁלֹּא יָבִין שֶׁמַּכְנִיסִין לוֹ אֶת לֵאָה, שֶׁכָּךְ מִנְהָג לִתֵּן שִׁפְחָה הַגְּדוֹלָה לַגְּדוֹלָה וּקְטַנָּה לַקְּטַנָּה:
אוּנְקְלוֹס וִילִידַת זִלְפָּה אַמְתָא דְלֵאָה לְיַעֲקֹב בָּר

יא וַתֹּאמֶר לֵאָה בגד [בָּא] [גָד] וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ גָּד׃

רַשִׁ״י בא גד. בָּא מַזָּל טוֹב, כְּמוֹ גַּד גַּדִּי וְסָנוּק לָא (שבת ס"ז), וְדוֹמֶה לוֹ הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן (ישעיהו ס"ה), וּמִ"אַ שֶׁנּוֹלַד מָהוּל, כְּמוֹ גֹּדּוּ אִילָנָא (דניאל ד'), וְלֹא יָדַעְתִּי עַל מָה נִכְתְּבָה תֵּבָה אַחַת; דָּ"אַ לָמָּה נִקְרֵאת תֵּבָה אַחַת בָּגָד, כְּמוֹ בָּגַדְתָּ בִּי, כְּשֶׁבָּאתָ אֶל שִׁפְחָתִי, כְּאִישׁ שֶׁבָּגַד בְּאֵשֶׁת נְעוּרִים:
אוּנְקְלוֹס וַאֲמֶרֶת לֵאָה אֲתָא גָד וּקְרַת יָת שְׁמֵהּ גָּד
רַשְׁבַּ״ם בא גד: בא אלינו מזל טוב כמו העורכים לגד שולחן, וכן במסכת שבת גד גדי וסניוק לא, וכן בבראשית רבה אתא מזליה דביתא, והמפרש לשון גדוד טועה הוא שאע"פ שהשמות מעין האמירה כמו ראובן כי ראה ה' בעניי ושמעון כי שמע ה', אמירת האשה אין לנו לכותבה אלא כעין עיקר הדיבור, וגד אינו יכול להיות לשון גדוד בלא כפילות של שני דלתיו, יגדו על נפש צדיק דגש תחת דל"ת שנייה החסירה, כמו וימכו בעונם ויסולו עלי אורחות אידם, יסובו עלי רביו, בכלם דגש תחת אות החסרה:
אִבְּן עֶזְרָא בגד. שתי מלות והאל"ף חסר וכן בכל וכן במה כאשר מפורש ביחזקאל: וטעם גד. גדוד כי יש לה גדוד בנים. ויש אומרים שפי' גד מזל טוב כאשר הוא בלשון ישמעאל. וכמוהו העורכים לגד שלחן והוא ככב צדק. והנכון להיותו כמו גדודי השמים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ותאמר לאה בגד. דרשו רז"ל שנולד מהול. ויתכן לפרש לפ"ז כי מה שהוא חסר אל"ף לרמוז שהוא עשירי לנמולים, והם אברהם יצחק ויעקב ראובן שמעון לוי ויהודה דן ונפתלי גד. ומנין התיבה בג"ד עולה תשעה לרמוז כי אף ע"פ שהיו הנמולים לפניו תשעה והוא העשירי אעפ"כ אינם כי אם תשעה עמו לפי שנולד מהול, ומה שנמצא קרי בא גד באל"ף, כי השם יתעלה זימן בפי לאה לקרותו גד מלשון גד גדי כלומר בעל מזל וע"כ אמרה בא גד כלומר בא המצליח בעל המזל. כי בני גד היו בעלי גבורה מצליחים במלחמות כענין שכתוב (בראשית מט) גד גדוד יגודנו והוא יגד עקב, כלומר יצליח ויתגבר עליהם לבסוף. ועל הכונה הפנימית קראתו לאה גד מלשון המשכה, בראותה שעמדה מלדת הוצרכה לחזור ולמשוך מן המקום שפסקה משם כשילדה יהודה, ובכח התפלה שאמרה גד גדי כלומר יתחזק מזלי משכה כח הלידה וילדה ליששכר שהוא כנגד הבינה שנאמר (ד"ה א יב) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים. והבן השני קראתו אשר כי התפללה בו ג"כ ואמרה יישר כחי שאתחזק ואלד עוד ותהיה המשכתי דרך סלולה מלשון (משלי כג) ואשר בדרך לבך. ואז נתן לה זבולן שהוא כנגד הקו האמצעי המכוון עם התשובה רצועה ישרה. ונמצאת למד כי גד ואשר לא על פי המדות נקרא אלא על שם התפלה. ובכח התפלה שהתפללה בגד נתן לה יששכר, ובכח התפלה שהתפללה באשר נתן לה זבולן, וזה מבואר.
סְפוֹרְנוֹ בא גד. זה בא במקרה כי לא היתה כונתי להביא זה לעולם לולי שעמדתי מלדת. ונכתב בגד מלה אחת כי היה ההריון לה בוגד כמו אכזב שפסק ההריון ממנה אחר שהתחיל כענין אחי בגדו כמו נחל:

יב וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב׃

אוּנְקְלוֹס וִילִידַת זִלְפָּה אַמְתָא דְלֵאָה בָּר תִּנְיָן לְיַעֲקֹב

יג וַתֹּאמֶר לֵאָה בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ אָשֵׁר׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲמֶרֶת לֵאָה תֻּשְׁבַּחְתָּא הֲוַת לִי אֲרֵי בְכֵן יְשַׁבְּחֻנַּנִּי נְשַׁיָּא וּקְרַת יָת שְׁמֵהּ אָשֵׁר
רַשְׁבַּ״ם באשרי וגו': אני עומדת באישור ובשבח שמאשרות אותי בנות:
אִבְּן עֶזְרָא באשרי. בעבור אשרי:
סְפוֹרְנוֹ באשרי. זה הבן הוא נכלל באושר שלי כי גם זה לי בן:

יד וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר־חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל־לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל־לֵאָה תְּנִי־נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ׃

רַשִׁ״י בימי קציר חטים. לְהַגִּיד שִׁבְחָן שֶׁל שְׁבָטִים; שְׁעַת הַקָּצִיר הָיָה וְלֹא פָשַׁט יָדוֹ בַגֶּזֶל לְהָבִיא חִטִּים וּשְׂעוֹרִים, אֶלָּא דְּבַר הַהֶפְקֵר, שֶׁאֵין אָדָם מַקְפִּיד בּוֹ: דודאים. סִיגְלִי, עֵשֶׂב הוּא (סנהדרין צ"ט), וּבִלְשׁוֹן יִשְׁמָעֵאל יַסְמִי"ן:
אוּנְקְלוֹס וַאֲזַל רְאוּבֵן בְּיוֹמֵי חֲצַד חִטִּין וְאַשְׁכַּח יַבְרוּחִין בְּחַקְלָא וְאַיְתִי יָתְהוֹן לְלֵאָה אִמֵּהּ וַאֲמֶרֶת רָחֵל לְלֵאָה הָבִי כְעַן לִי מִיַּבְרוּחֵי דִּבְרִיךְ
רַשְׁבַּ״ם דודאים: דודאי תאנים, כדכתיב הדודאים נתנו ריח:
אִבְּן עֶזְרָא דודאים. אמר המתרגם יברוחין. וכן יקראו בלשון ישמעאל ויש להם ריח טוב. וכן כתוב הדודאים נתנו ריח והם על צורת בן אדם כי יש להם דמות ראש וידים ואנכי לא ידעתי למה יועילו להריון בעבור שתולדותם קרה:
רַמְבַּ״ן דודאים סיגלי (סנהדרין צט) ובלשון ישמעאל יאסמין כך מצאתי בפירוש רש"י (רש"י על בראשית ל׳:י״ד) ואינו כן כי יאסמין בלשון ערבי כך שמו בדברי רבותינו כדאמרינן בפרק במה טומנין (שבת נ) האי כוספא דיאסמין שרי וסיגלי אומרים שהם "כנפסגא" שאמרו בהן (ברכות מג) מברכין עליהם בורא עשבי בשמים אבל אין זמנם בימי קציר חטים אולי מצאם שם במקרה והראוי לקבל בדודאים דעת אונקלוס (תרגום אונקלוס על בראשית ל׳:י״ד) שתרגם בהן יברוחין ובבראשית רבה (בראשית רבה ע״ב:ב׳) גם כן ר' חייא ב"ר אבא אמר יברוחין והן יברוח בלשון ערבי וכתב רבי אברהם (אבן עזרא על בראשית ל׳:י״ד) דודאים אמר המתרגם יברוחין וכך יקראו בלשון ישמעאל ויש להן ריח טוב וכן כתוב (שיר השירים ז יד) הדודאים נתנו ריח והם על צורת בן אדם כי יש להן דמות ראש וידים ויש אומרים כי יועילו להריון ואנכי לא ידעתי בעבור שתולדתם קרה אלו דבריו והנכון כי רצתה בהן להשתעשע ולהתענג בריחן כי בתפלה נפקדה רחל לא בדרך הרפואות וראובן הביא ענפי הדודאים או הפרי והוא כדמות תפוחים ולהם ריח טוב אבל השרש והוא העשוי בצורת ראש וידים לא הביא והשרש הוא שאומרים עליו האנשים שיועיל להריון ואם הדבר אמת הוא בסגולה בהם לא בטבעם אבל לא ראיתי כן באחד מספרי הרפואות המדברים בהם:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וימצא דודאים בשדה. דודאים כצורת בן אדם יש להם דמות ראש וידים והוא המועיל להריון, וזהו בדרך סגולה שיש בהם לא בדרך הטבע כי התולדה שלהן קרה אבל הפרי והוא כדמות תפוחים יש להם ריח טוב, ומזה אמר הכתוב (שיר ז) הדודאים נתנו ריח. וראובן לא הביא לאמו השורש כי אם הפרי להשתעשע בו ולהתענג בריחו ורצתה בזה לכבוד יעקב לבשם יצועיו, כענין שכתוב (משלי ז) נפתי משכבי מור אהלים וקנמון. כן פירש הרמב"ן ז"ל
סְפוֹרְנוֹ וילך ראובן. כשראה שאמו מצטערת על שעמדה מלדת: וימצא דודאים. מין עשב טוב הריח ומכין כלי הזרע אל התולדה כמו שאמרו ז"ל על השום ושלכך היו אוכלים אותו בע"ש וכן היה מין הדודאים או טוב ממנו עם הוסיפם אהבת הזווג כאמרו שם אתן את דודי לך. הדודאים נתנו ריח ובזה הודיענו צדקת ראובן וחכמתו עם היותו אז בן ד' או ה' שנים למרבה:

טו וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת־אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת־דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ׃

רַשִׁ״י ולקחת גם את דודאי בני. בִּתְמִיהָ, וְלַעֲשׂוֹת עוֹד זֹאת לִקַּח גַם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי; וְתַרְגּוּמוֹ וּלְמֵיסַב: לכן ישכב עמך הלילה. שֶׁלִּי הָיְתָה שְׁכִיבַת לַיְלָה זוֹ, וַאֲנִי נוֹתְנָה לָךְ תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ, וּלְפִי שֶׁזִּלְזְלָה בְּמִשְׁכַּב הַצַּדִּיק לֹא זָכְתָה לְהִקָּבֵר עִמּוֹ (נדה ל"א):
אוּנְקְלוֹס וַאֲמֶרֶת לַהּ הַזְעֵיר דִּדְבַרְתְּ יָת בַּעְלִי וְתִסְּבִין אַף יָת יַבְרוּחֵי דִּבְרִי וַאֲמֶרֶת רָחֵל בְּכֵן יִשְׁכּוּב עִמָּךְ בְּלֵילְיָא חֳלַף יַבְרוּחֵי דִּבְרִיךְ
אִבְּן עֶזְרָא תחת דודאי בנך. חלף ושכר:
רַמְבַּ״ן המעט קחתך את אישי הטעם המעט ממך שתקחי לך את אישי כאילו את אשתו ואני האמה אף כי תעשי עצמך גברת לקחת הדודאים אשר אני מתענגת בריחן ויתכן שרצתה בהן לכבוד יעקב לבשם בהם יצועיו כי דרך נשים לה כענין שכתוב (משלי ז יז) נפתי משכבי מר ואהלות וקנמון ולכן אמרה לאה המעט קחתך את אישי ממני אף כי תקחי דודאי בני לפתותו בהם ויש אומרים הדודאים עשבים יוסיפו התאוה לנשים נגזר מלשון עת דודים (יחזקאל טז ח) ולכן אמרה לאה המעט קחתך את אישי כאשר הזכרתי:
סְפוֹרְנוֹ המעט קחתך את אישי. שלא היה לך להסכים שתהיי את צרתי כאמרו ואשה אל אחותה לא תקח לצרור: ולקחת גם את דודאי בני. להוסיף אהבתך ושנאתו אותי: לכן ישכב עמך הלילה. שתקדם פעולת הדודאים וסגולתם בך לפעולת' בי ולא יגיעך נזק במה שתתני לי מהם עתה כי לא יחדל מי שימצא מהם בעדי אחרי כן כל שכן בהיותם הפקר כמו שאז"ל:
אוֹר הַחַיִּים המעט קחתך וגו'. כוונת לאה היא על דרך אומרם ז"ל (ב"ר פ' צ"ח) כי קביעות מטתו של יעקב היה אצל רחל, ולזה אמרה המעט קחתך את אישי פירוש חלק העודף אצלך הוא נגרע מחלק לאה, ואומרה ולקחת וגו' תכוון לומר כי בחינת הלידה תתהוה מרוב זיקוק ומהתמדת שכיבת הבעל וכמאמרם ז"ל בכמה מקומות, ומעשה הדודאים הם סגולה ללידה (זהר ח"א קנז א) לזה אמרה די לך קיחת אישי בתמידות אצלך כנזכר ולמה תוסיף קחת דודאי בני: וטעם יעקב שהיה עושה הפרש בין ב' נשיו לצד שאין עליו חיוב לאה זולת עונה האמורה בתורה (משפטים כ"א י') לא יגרע כי לא נשאה ברצונו ובידיעתו וכמעשה שהיה, מה שאין כן רחל אשתו זאת ובה עבד פעם ראשונה ושניה: לכן ישכב וגו'. יראה כי ברצון רחל היה הדבר תלוי, ואומר' לכן פי' על נתינתך לי דודאים וכו': או ירצה לשון שבועה משום שהם דברים שאין נקנים אלא בשבועה כי לא הקנית לה דבר שיש בו ממש, ועיין מה שכתבתי בפסוק (כ"ה ל"ג) השבעה לי במכר בכורת עשו:

טז וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן־הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא׃

רַשִׁ״י שכר שכרתיך. נָתַתִּי לְרָחֵל שְׂכָרָהּ: בלילה הוא. הַקָּבָּ"ה סִיְּעוֹ, שֶׁיָּצָא מִשָּׁם יִשָּׂשכָר (בראשית רבה):
אוּנְקְלוֹס וַאֲתָא (נ''י וְעַל) יַעֲקֹב מִן חַקְלָא בְּרַמְשָׁא וּנְפָקַת לֵאָה לְקַדָּמוּתֵהּ וַאֲמֶרֶת לְוָתִי תֵיעוֹל אֲרֵי מֵיגַר אֲגַרְתִּיךְ בְּיַבְרוּחֵי דִּבְרִי וּשְׁכִיב עִמַּהּ בְּלֵילְיָא הוּא
סְפוֹרְנוֹ אלי תבא כי שכור שכרתיך. ולא תעשה עול בזה לבטל עונת אחותי בהיות זה מדעתה ובהסכמתה. ובזה הספור הנראה מגונה אצל מגלי פנים בתורה הודיענו אמנם שהיה ענין התולדה אצל האבות כמו שהיה ענינו אצל אדם ואשתו קודם חטאם כי לא היתה כוונתם בו להנאת עצמם כלל אבל היה להקים זרע בלבד לכבוד קונם ולעבודתו והודיע שכהיו' כוונת האמהו' רצוייה לפני האל ית' בהשתדלותן בהכנסת הצרות וענין הדודאים נשמעה תפלתן על זה כי ראוי לצדיק שיעש' השתדלות הטבעי האפשר אצלו להשיג חפצו ועם זה יתפלל שישיג התכלית כאמרם ז"ל (יבמות פרק הבא על יבמתו) שהקב"ה מתאוה לתפלתם של צדיקים: וישכב עמה בלילה הוא. מדעתו בראותו זריזות לאה וטוב כוונתה בזה:
אוֹר הַחַיִּים ותצא לאה וגו'. טעם עשותה ככה ולא מן המוסר, לפי מה שפירשתי בתיבת לכן שאמרה רחל שהוא על כן, חששה לאה שתחזור בה רחל ולזה קדמה ויצתה, ולפי מה שפירשתי לכן שבועה, לצד שלא דקדקה רחל לומר הלילה הזאת חששה שתדחה אותה ללילה אחרת והרי זו זריזה ונשכרת: עוד יש לתת טעם ללאה כי מדת חסידות עשתה שלא הניחה עד שיכנס אותו צדיק לאהל רחל ותוציאנו משם כי יש בזה הקפדה וצער גדול לרחל וקנאה גדולה, לזה קדמה קודם שיכנס אצלה, ואין זה אלא מדה טובה וחסידה וכל מגמתה של אותה צדקת להעמיד נטעי נאמן, וה' עד בדבר כי נתן שכרה דכתיב וישמע, וגו' ועיין בסמוך מה שפירשתי (ס"א שפירש"י) בפסוק זה: שכור שכרתיך וגו'. פירוש נתתי שכר לזולת בעדך עוד נתכוונה ששכרה ב' דברים לינה וזיקה: בלילה הוא. פי' ברצונו ודעתו שהסכים על הדבר:

יז וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶל־לֵאָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי׃

רַשִׁ״י וישמע אלהים אל לאה. שֶׁהָיְתָה מִתְאַוָּה וּמְחַזֶּרֶת לְהַרְבּוֹת שְׁבָטִים:
אוּנְקְלוֹס וְקַבִּיל יְיָ צְלוֹתַהּ דְּלֵאָה וְעַדִּיאַת וִילִידַת לְיַעֲקֹב בַּר חֲמִישָׁאֵי
סְפוֹרְנוֹ וישמע אלהים אל לאה. שהקדימה השתדלותה בזה עם תפלתה באמרה נתן אלהים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי וזה היה השתדלות הראשון כשהכניסה צרתה לביתה:
אוֹר הַחַיִּים וישמע אלהים. מגיד שהתפללה לה': עוד ירצה כי הבין וידע כונתה במעשה שהוא לתכלית מצוה ואהבתה בהקב"ה ובמצותיו וקלקלה השורה במעשה זה גם ה' קלקל השורה כי כפי השורה לא היו עולים לה אלא ד' ותהר ותלד בן חמישי יותר מהשורה ובן ששי מדה כנגד מדה:

יח וַתֹּאמֶר לֵאָה נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי אֲשֶׁר־נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשכָר׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲמֶרֶת לֵאָה יְהַב יְיָ אַגְרִי דִּי יְהָבִית אַמְתִי לְבַעְלִי וּקְרַת שְׁמֵהּ יִשָּׂשׂכָר
רַשְׁבַּ״ם יששכר: שני שכרים אחד שכר הדודאין ואחד שכר שנתתי שפחתי לאישי:

יט וַתַּהַר עוֹד לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן־שִׁשִּׁי לְּיַעֲקֹב׃

אוּנְקְלוֹס וְעַדִּיאַת עוֹד לֵאָה וִילִידַת בַּר שְׁתִיתָאֵי לְיַעֲקֹב

כ וַתֹּאמֶר לֵאָה זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי כִּי־יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ זְבֻלוּן׃

רַשִׁ״י זבד טוב. כְּתַרְגּוּמוֹ: יזבלני. לְ' בֵּית זְבֻל (מלכים א ח' י"ג), הירבריי"א בְּלַעַז, בֵּית מָדוֹר, מֵעַתָּה לֹא תְהֵא עִקַּר דִּירָתוֹ אֶלָּא עִמִּי שֶׁיֵּשׁ לִי בָנִים כְּנֶגֶד כָּל נָשָׁיו:
אוּנְקְלוֹס וַאֲמֶרֶת לֵאָה יְהַב יְיָ יָתֵהּ לִי חָלַק טַב הָדָא זִמְנָא יְהֵי מְדוֹרֵהּ דְּבַעְלִי לְוָתִי אֲרֵי יְלֵידִית לֵהּ שִׁתָּא בְנִין וּקְרַת יָת שְׁמֵהּ זְבֻלוּן
רַשְׁבַּ״ם זבד: לשון חלק ומנה יפה לפי העניין: יזבלני: כמו בנה בניתי בית זבול לך לשון דירה:
אִבְּן עֶזְרָא זבדני אלהים. כטעם נתן לי חלק ואין לו אח במקרא: יזבלני. יזבול עמי יהיה זבולו עמי תמיד. כמו בנה בניתי בית זבול. וכמוהו בני יצאוני יצאו ממני. ויבואני כלם הם פעלים עומדים:
רַמְבַּ״ן זבדני אלהים אותי זבד טוב לא מצאו למלה הזאת מוצא בלשון הקדש ויתכן שנאמר שהיא מלה מורכבת "זה בד" כמלת מדוע ומלת בגד (בראשית ל׳:י״א) בכתיבה והסגול והפתח מומרים במקומות רבים וכל שכן במלות המורכבות וכן מלת צלמות ומלת בלעדי ויצאה מלשון בדים בדי עצי שטים (שמות כה יג) ותעש בדים ותשלח פארות (יחזקאל יז ו) כי ענפי האילן הגסים נקראים כן והשאילוה לבנים יאכל בדיו בכור מות (איוב יח יג) לא כן בדיו (ישעיהו טז ו) ולכן אמרה לאה כי עשה לה האלהים זה הבן בד טוב להיות בעלה מתלונן בצלה כי יזבלני בצלי וכן בנה בניתי בית זבול לך (מלכים א ח יג) להתלונן בצלו ולכבוד עליון יאמר כן כמו שאמר (שם בפסוק כז) הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי וכן שמש ירח עמד זבולה (חבקוק ג יא) עמד במקום שיתלונן בו כמו שאמר לשמש שם אהל בהם (תהלים יט ה) ואונקלוס (תרגום אונקלוס על בראשית ל׳:כ׳) תרגם זבד טוב "חולק טב" ולא הבינותי סברתו עד שראיתי (בתרגום הירושלמי) בתרגום יונתן זווד יתי מימרא דה' זוודין טבין ולמדתי שעשו המלה כאלו כתובה בו"ו וטפלו אותה אל לשון הארמית שמתרגמין צדה "זוודין" (תרגום אונקלוס על בראשית מ״ב:כ״ה) אמרה שהבן הזה עשאו השם לה צדה טובה וחלק טוב כי בעלה יהיה עיקר דירתו עמה לרוב בניה תתפרנס עמו בטוב לו והו"ו והבי"ת ישתוו בלשוננו במקומות רבים כמו תאוה ותאבה (תהלים קיט כ) גוי נתתי למכים (ישעיהו נ ו) על גבי חרשו חורשים (תהלים קכט ג) וכן לקצבי הרים ירדתי (יונה ב ז) כמו לקצוי וכן לפרבר למערב ארבעה (דברי הימים א כו יח) יאמרו ממנו פרוור דכתיב (מלכים ב כג יא) אל לשכת נתן מלך הסריס אשר בפרוורים ופירוש שניהם מה שהוא מקיר החומה לחוצה ומגרש לערים (במדבר לה ב) תרגום ירושלמי ופרוור וכן תרגום יונתן מגרשות (יחזקאל כז כח) ובמשנה מלא תרווד תרבד (נזיר מט אהלות פ"ב מ"א) בטבלא שאין לה לבזביז (פסחים מח) במקומות שונין ממנו "לזביז" (כלים פ"ב מ"ג מקואות פ"ד מ"ב) ובמקומות שונין ממנו "לזויז" איצטבא (פסחים יא) "איצטוא" (עירובין עז ויומא מט לפי גירסת הערוך) וכן כיוצא בהן הרבה ונהגו בירושלמי (כלאים פ"ה הכ"ט יבמות פ"ז ה"ח ועוד) "אביר" בבי"ת במקום ו"ו שאינם מקפידים בכך:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ותקרא את שמו זבולן. כנגד הקו האמצעי של מעלה שהוא מכוון כנגד הקו האמצעי של מטה. ולכן נקרא בהמ"ק של מטה זבול, והוא הבן הששי כנגד וי"ו שבשם, וזהו לשון כי ילדתי לו ששה בנים ותקרא את שמו זבולן.
סְפוֹרְנוֹ זבדני אלהים אותי. נתן לי חלק וגמול על השתדלות השני בדודאים ששכר מצוה מצוה: אותי זבד טוב. כי היה עמי חלק טוב שלא התכוונתי לשום תענוג אלא לכבודו:

כא וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמָהּ דִּינָה׃

רַשִׁ״י דינה. פֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁדָּנָה לֵאָה דִּין בְּעַצְמָהּ, אִם זֶה זָכָר לֹא תְהֵא רָחֵל אֲחוֹתִי כְּאַחַת הַשְּׁפָחוֹת, וְהִתְפַּלְּלָה עָלָיו וְנֶהְפַּךְ לִנְקֵבָה (ברכות ס'):
אוּנְקְלוֹס וּבָתַר כֵּן יְלִידַת בְּרַתָּא וּקְרַת יָת שְׁמַהּ דִּינָה
רַשְׁבַּ״ם ותקרא את שמה דינה: ולא נכתבה הודאה על לידת הבת לדעת למה נקראת כן, שאין מודים על הבת כמו על הבן, ולהודיעך בא שכל בני יעקב היו זכרים חוץ מזו, וכן בת אשר סרח, בכל שבעים נפש לא היו רק שתי בנות יוכבד וסרח:
אִבְּן עֶזְרָא ואחר ילדה בת. יש אומרים כי עם זבולון היתה בבטן אחת:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ואחר ילדה בת. ואחר שילדה לאה ששה בנים ילדה בת אחת. ולשון ואחר באורו ובאחרונה כמו (בראשית לג) ואחר נגש יוסף. ואולי כוונה בזה כנגד ה' אחרונה, וע"כ יאמר ואחר שילדה לו ששה בנים שהם שש קצוות עליונים שהם כנגדם קצוות תחתונים שהם חתומים בשמו ילדה באחרונה בת, כי השכינה כלולה משש קצוות והנה היא מדת הדין, וזהו ותקרא את שמה דינה שתי אותיות אמצעית הכנוי משולבות עם שתי אותיות של שם הרחמים כי היא בת מי זהב. או נאמר כי לא כוונה כלל אך כאשר ילדה לזבולן לא רצתה לרדת ולקבל מן הכחות שלמטה ממנו ולא חששה להם כיון שקבלה כבר כל הכחות של מעלה שהם העקר. וזהו שאמרו רז"ל חכמי האמת לאה התפללה וחזרה נקבה, וכוונתם בזה לומר כי היתה לאה ראויה להנתן לה יוסף אלא שלא רצתה וחזרה נקבה, כי לא חששה לכל מה שלמטה מזבולן וע"כ באה לידי מכשול ואירע בה מה שאירע. ולפי הפשט מה שהתפללה וחזרה נקבה לכבוד רחל עשתה כן, הוא שאמרו בברכות פרק הרואה (דף ס) שהתפללה תוך ארבעים יום, אמרה לא תהא רחל אחותי כאחת השפחות מיד נהפכה והיתה לבת שנאמר ותקרא את שמה דינה.

כב וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת־רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת־רַחְמָהּ׃

רַשִׁ״י ויזכור אלהים את רחל. זָכַר לָהּ שֶׁמָּסְרָה סִימָנֶיהָ לַאֲחוֹתָהּ וְשֶׁהָיְתָה מְצֵרָה שֶׁמָּא תַּעֲלֶה בְּגוֹרָלוֹ שֶׁל עֵשָׂו, שֶׁמָּא יְגָרְשֶׁנָּה יַעֲקֹב לְפִי שֶׁאֵין לָהּ בָּנִים, וְאַף עֵשָׂו הָרָשָׁע כָּךְ עָלָה בְּלִבּוֹ כְּשֶׁשָּׁמַע שֶׁאֵין לָהּ בָּנִים; הוּא שֶׁיִּסֵּד הַפַּיָּט הָאַדְמוֹן כְּבָט שֶׁלֹּא חָלָה, צָבָה לְקַחְתָּהּ לוֹ וְנִתְבֶּהָלָה:
אוּנְקְלוֹס וְעַל דּוּכְרָנָא דְרָחֵל קֳדָם יְיָ וְקַבִּיל צְלוֹתַהּ יְיָ וִיהַב לַהּ עִדּוּי
סְפוֹרְנוֹ ויזכור אלהים את רחל. שהשתדלה להוליד בהכניסה צרתה לביתה ובענין הדודאים: וישמע אליה אלהים. שהתפללה אחר שעשתה שני מיני השתדלות:
אוֹר הַחַיִּים ויזכור אלהים וגו'. מגיד הכתוב כי הגם שעלה זכרונה לפניו עוד הוצרכה לתפלה כאומרו וישמע אליה וגו': עוד יודיע הכתוב כי ה' זוכר את חסידיו מבלי שיצעקו אליו, לזה אמר ויזכור וגו' ואחר כך וישמע וגו' לומר שקודם שהתפללה עלה זכרונה לפניו יתברך:

כג וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת־חֶרְפָּתִי׃

רַשִׁ״י אסף. הִכְנִיסָהּ בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא תֵרָאֶה, וְכֵן אֱסֹף חֶרְפָּתֵנוּ (ישעיהו ד'), וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיתָה (שמות ט'), אָסְפוּ נָגְהָם (יואל ד'), וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף (ישעיהו ס') – לֹא יִטָּמֵן: חרפתי. שֶׁהָיִיתִי לְחֶרְפָּה שֶׁאֲנִי עֲקָרָה וְהָיוּ אוֹמְרִים עָלַי שֶׁאֱעֶלֶה לְחֶלְקוֹ שֶׁל עֵשָׂו הָרָשָׁע. וְאַגָּדָה: כָּל זְמַן שֶׁאֵין לָאִשָּׁה בֵּן, אֵין לָהּ בְּמִי לִתְלוֹת סִרְחוֹנָהּ, מִשֶּׁיֵשׁ לָהּ בֵּן תּוֹלָה בוֹ: מִי שִׁבֵּר כְּלִי זֶה? בִּנְךָ. מִי אָכַל תְּאֵנִים אֵלּוּ? בִּנְךָ:
אוּנְקְלוֹס וְעַדִּיאַת וִילִידַת בָּר וַאֲמֶרֶת כְּנַשׁ יְיָ יָת חִסּוּדִי
רַשְׁבַּ״ם אסף אלהים: כמו ואספתו אל תוך ביתך, וכמו כי אספתי שלומי הכנסת והטמנת את חרפתי שהייתי נקראת עקרה:
אִבְּן עֶזְרָא אסף אלהים את חרפתי. כטעם כרת. וכן ונאסף שמחה וגיל. ואחרים אמרו כי השם ראה החרפות שהיו הנשים מחרפות אותי בעבור היותי עקרה וכאילו נאספו ונתחברו אצל השם. והנה נולדו ליעקב י"ב בנים בז' שנים וכאשר ספרום הקדמונים מצאום בני ששה חדשים וימים במספר. ויתכן שנתנה לאה שפחת' ליעקב קודם שנולד נפתלי. גם הרתה רחל קודם שנולד זבולון וגם דינה לא ידענו מתי נולדה:
רַמְבַּ״ן אסף אלהים את חרפתי הכניסה במקום שלא תראה וכן ולא יאסף הביתה (שמות ט יט) וכוכבים אספו נגהם (יואל ב י) וירחך לא יאסף (ישעיהו ס כ) לא יטמן לשון רש"י (רש"י על בראשית ל׳:כ״ג) ורבי אברהם אמר (אבן עזרא על בראשית ל׳:כ״ג) כטעם כרת ונאספה שמחה וגיל והנכון דעת אונקלוס (תרגום אונקלוס על בראשית ל׳:כ״ג) שעשאן כולן לשון קבוץ וכנוס כפשוטם מלשון ויאספו את השליו (במדבר יא לב) כי מאספיו יאכלוהו (ישעיהו סב ט) ונקראת המיתה אסיפה בהיותו נקבץ אל אבותיו המתים ולא יאסף הביתה להקבץ לאנשי ביתו ואספו נגהם שקבצו האור בתוכם ולא הוציאו אורם לחוץ או שנאספו אל האהל אשר להם ברקיע השמים ויאמרו אסיפה בחרפה שתתקבץ ולא תתפזר בין בני אדם להיות נדברים בה עוד בחוצות:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי אסף אלהים את חרפתי. כלומר שהיו מחרפין אותה. לאמר יוסף ה' לי בן אחר, ובהזכרת שם יוסף רמזה זה. ומה שאמרה בן אחר ולא אמרה בנים אחרים יורה שהיתה יודעת בכך לפי שכבר היו ללאה ששה בנים ולבלהה ולזלפה שנים שנים הרי י', וכיון שנולד יוסף שהיה אחד עשר ידעה כי עוד יהיה לה בן אחר לתשלום י"ב. והנה רחל הזכירה בו שתי לשונות לשון אסיפה ולשון תוספת, באורה על הנגלה בלשון תוספת ועל הנסתר בלשון אסיפה, אסף אלהים את חרפתי. להורות כי יוסף ירמוז על הקו האמצעי שהוא מאסף לכל המחנות מחבר כל הקצוות מעלה ומטה. והנה ענפיו הנמשכים ממנו הנצח וההוד לכך יצא מיוסף שני שבטים מנשה ואפרים. והיה בנימין כנגד שתי המדות שלמעלה ממנו. ואמו קראתו בן אוני כלומר בן כחי שהוא מדת הדין. ואביו קרא לו בנימין שהוא הרחמים כלומר בן ימין. ושתי מדות אחרונות כבר רמזתי בדן ונפתלי, והבן כי דן ונפתלי צדק וצדיק, ויוסף הקו האמצעי עם ענפיו, ובנימין ידי אביר יעקב המקבלות ממעל לו, וא"כ הכל בכלל, וזה מבואר.
סְפוֹרְנוֹ את חרפתי. שקבל תפלת אחותי ולא היה מקבל תפלתי:

כד וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף יְהוָה לִי בֵּן אַחֵר׃

רַשִׁ״י יסף ה' לי בן אחר. יוֹדַעַת הָיְתָה בִנְבוּאָה שֶׁאֵין יַעֲקֹב עָתִיד לְהַעֲמִיד אֶלָּא שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, אָמְרָה יְהִי רָצוֹן שֶׁאוֹתוֹ שֶׁהוּא עָתִיד לְהַעֲמִיד יְהֵא מִמֶּנִּי, לְכָךְ לֹא נִתְפַּלְּלָה אֶלָּא עַל בֵּן אַחֵר:
אוּנְקְלוֹס וּקְרַת יָת שְׁמֵהּ יוֹסֵף לְמֵימָר יוֹסֵף יְיָ לִי בַּר אָחֳרָן
רַשְׁבַּ״ם ותקרא את שמו יוסף: על שאמרה אסף אלקים את חרפתי ואם כן תקראהו אסף יוד של יוסף למה, על שם שנתפללה יוסף ה' לי בן אחר, הרי שם זה משמש שני אמירות, אסף ויוסף:
סְפוֹרְנוֹ יוסף ה' לי בן אחר. על ההשתדלות השני כמו שעשה לאחותי:

כה וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת־יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל־לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל־מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי׃

רַשִׁ״י כאשר ילדה רחל את יוסף. מִשֶּׁנּוֹלַד שְׂטָנוֹ שֶׁל עֵשָׂו, שֶׁנֶּאֱמַר וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ (עובדיה א'), אֵשׁ בְּלֹא לֶהָבָה אֵינוֹ שׁוֹלֵט לְמֵרָחוֹק, מִשֶּׁנּוֹלַד יוֹסֵף בָּטַח יַעֲקֹב בְּהַקָּבָּ"ה וְרָצָה לָשׁוּב:
אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה כַּד יְלִידַת רָחֵל יָת יוֹסֵף וַאֲמַר יַעֲקֹב לְלָבָן שַׁלְּחַנִּי וְאֵיהַךְ לְאַתְרִי וּלְאַרְעִי
רַשְׁבַּ״ם שלחני: כי עתה כשנולד יוסף נשלמו שבע שנים אחרות של רחל: (ל).לרגלי: בשבילי דוגמת לרגל המלאכה אשר לפני:
סְפוֹרְנוֹ שלחני ואלכה. שאף על פי שלא היה אז בידו מקנה כי במקלו עבר אמנם היה בידו די לחיות עם נשיו ובניו לפחות די לקנות לחם ושמלה ומזון לדרך כי באופן אחר לא היה ראוי לצדיק וחכם שיחפוץ ללכת למות ולהמית ברעב ולא יעלה על לב שיסכים על ידו לבן שהיה עשיר ונשוא פנים בעירו וישלחהו עם בנותיו ובני בנותיו להמית את כל הקהל ברעב ובצמא ובערום בדרך רחוקה. והנה לבן התחנן לו שישב עמו לתועלתו כאמרו ויברכני ה' בגללך:
כְּלִי יָקָר . טעמו של דבר שלא בקש יעקב שלחני נא כ"א אחר שנולד יוסף לפי שהיה יעקב מסופק אם יצאו ממנו י"ב שבטים או לא כדמסיק אמר יעקב אם האבנים מתאחות זו לזו יודע אני שאני מעמיד י"ב שבטים כו' שמע מינה שהיה מסופק אם יצאו ממנו י"ב שבטים, וכשאמרה רחל בנבואה יוסף ה' לי בן אחר ולא בקשה בנים הרבה ש"מ שרוח ה' דבר בה שיצאו מן יעקב י"ב שבטים ולא יותר, ע"כ אמר יעקב שלחני נא כי אז היה בטוח שלא יוכל עשו להרגו, שהרי עדיין לא נולד בנימין, גם לא היתה מעוברת עדיין שהרי עשה בסכת זמן רב בערך ב' שנים ואח"כ נולד בנימין, ומצד שהיה יעקב בטוח שלא יוכל לו עשו ע"כ אמר שלחני נא עכשיו, כי ודאי לא יעשה לי מאומה מאחר שלא יצאו ממני עדיין כל י"ב שבטים. ורז"ל אמרו משנולד שטנו של עשו דהיינו יוסף שנאמר והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש כו' אע"פ שמקרא זה נאמר לעתיד אולי ידע יעקב ברוח הקודש שסופו ליפול ביד יוסף, ואע"ג שאיהו לא חזא מזליה חזא ע"כ ודאי יפול לבו של עשו בראותו את יוסף, וע"כ לא יכול לו ליעקב. ועוד שיוסף שטנו לפי שעשו אין לו טענה על יעקב כ"א מה שלקח ממנו הבכורה, ולעתיד יוסף משיב לו כשם שנלקחה הבכורה מראובן ע"י חלול יצועי אביו ונתנה ליוסף, כך בדין נלקחה מעשו שהיה צד נשים תחת בעליהן ונתנה ליעקב, וקבלת הברכות תלוי בבכורה כמבואר למעלה פר' תולדות . טעם אחר קודם שילדה רחל היה מתבייש לבא אל אביו שלא יאמר שלקח אשת יפת תואר לשם תאוה, כי מטעם זה אמרה רחל אסף אלהים חרפתי כי חוש המשוש שלא לקיום המין חרפה היא לנו.

כו תְּנָה אֶת־נָשַׁי וְאֶת־יְלָדַי אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן וְאֵלֵכָה כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת־עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ׃

רַשִׁ״י תנה את נשי וגו'. אֵינִי רוֹצֶה לָצֵאת כִּי אִם בִּרְשׁוּת:
אוּנְקְלוֹס הַב יָת נְשַׁי וְיָת בְּנַי דִּי פְלָחִית יָתָךְ בְּהֵן וְאֵזִיל אֲרֵי אַתְּ יְדַעְתָּ יָת פָּלְחָנִי דִּי פְלָחִתָּךְ
אִבְּן עֶזְרָא אשר עבדתי אותך בהן. שב אל נשי לא אל ילדי כמו וישם דמי מלחמה בשלום:

כז וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ נִחַשְׁתִּי וַיְבָרֲכֵנִי יְהוָה בִּגְלָלֶךָ׃

רַשִׁ״י נחשתי. מְנַחֵשׁ הָיָה, נִסִּיתִי בְּנִחוּשׁ שֶׁלִּי שֶׁעַל יָדְךָ בָּאָה לִי בְרָכָה; כְּשֶׁבָּאתָ לְכָאן לֹא הָיוּ לִי בָנִים, שֶׁנֶּאֱמַר וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן (בראשית כ״ט:ו׳), אֶפְשַׁר יֵשׁ לוֹ בָנִים וְהוּא שׁוֹלֵחַ בִתּוֹ אֵצֶל הָרוֹעִים? עַכְשָׁיו הָיוּ לוֹ בָנִים, שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן (שם ל"א):
אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר לֵהּ לָבָן אִם כְּעַן אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין קֳדָמָךְ נַסֵּיתִי וּבָרְכַנִי יְיָ בְּדִילָךְ
אִבְּן עֶזְרָא נחשתי. כמו נסיתי כי הולך היה לקראת נחשים ויש לו תרפים:
רַמְבַּ״ן נחשתי ויברכני ה' בגללך בעבורך ובזכותך כי איש צדיק אתה ולשון נחשתי נסיתי וכל נחש נסיון ויש אומרים (ראב"ע) שהיה מנחש בתרפים ויעקב אמר ויברך ה' אותך לרגלי לא רצה לומר "בגללי" דרך ענוה ואמר לרגלי כי מעת שבא רגלי בבית היית מתברך:
סְפוֹרְנוֹ אם נא מצאתי חן בעיניך. אם אותי אהבת כמו שראוי מצד הקורבה אין ראוי שתעזבני וזה כי נחשתי שבאה בביתי ברכה לרגליך ברבות המקנה ובשאר נכסים. כאמרם ז"ל תכף לת"ח ברכה: ויברכני ה' בגללך. וגם ראיתי שהוצאתי מן המקנה דמים מרובים ועושר יותר מן המורגל וידעתי שזה היה בגללך ואולי התרפים דברו זה.

כח וַיֹּאמַר נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי וְאֶתֵּנָה׃

רַשִׁ״י נקבה. כְּתַרְגּוּמוֹ פָּרֵשׁ אַגְרָךְ:
אוּנְקְלוֹס וַאֲמָר פָּרֵישׁ אַגְרָךְ עֲלַי וְאֶתֵּן
אִבְּן עֶזְרָא נקבה. לשון צווי. במשקל זכרה לי אלהי לטובה. ופירושו פרש. וכן אשר פי ה' יקבנו. ודגשות הקו"ף להתבלע הנו"ן בו. כמו אשר ידבנו לבו:

כט וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ וְאֵת אֲשֶׁר־הָיָה מִקְנְךָ אִתִּי׃

רַשִׁ״י ואת אשר היה מקנך אתי. אֶת חֶשְׁבּוֹן מִעוּט מִקְנְךָ שֶׁבָּא לְיָדִי מִתְּחִלָּה, כַּמָּה הָיוּ:
אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר לֵהּ אַתְּ יְדַעְתָּ יָת דִּי פְלָחִתָּךְ וְיָת דַּהֲוָה בְעִירָךְ עִמִּי
רַמְבַּ״ן ואת אשר היה מקנך אתי את חשבון מיעוט מקנך שבא לידי כמה היה לשון רש"י (רש"י על בראשית ל׳:כ״ט) כלומר אתה ידעת כמה היה מקנך כשבאו אתי ויותר ראוי שיאמר ואת מקנך אשר היה אתי ידעת כי מעט אשר היה לך טרם בואי ויפרוץ לרוב או נפרש אתה ידעת את אשר עבדתיך כי בכל כחי עשיתי וידעת את אשר היה מקנך אתי כי ימים רבים הם וידעת כי מעט אשר היה לך לפני ויפרוץ לרוב שלא כדרך כל הארץ רק ברכת ה' היא אשר באה מעת בא רגלי בביתך והוא הנכון:
סְפוֹרְנוֹ אתה ידעת את אשר עבדתיך. לא תיחס תוספת המקנה אל הנחש הנמשך אחר המזל אבל תיחס לשלמות עבודתי שהיתה עם בקיאות והשתדלות רב במלאכת מרעה הצאן: ואת אשר היה מקנך אתי. שהיו בו נשברות וחולות וחבשתי את הנשברת ורפאתי לחולה כראוי לרועי הבקר:

ל כִּי מְעַט אֲשֶׁר־הָיָה לְךָ לְפָנַי וַיִּפְרֹץ לָרֹב וַיְבָרֶךְ יְהוָה אֹתְךָ לְרַגְלִי וְעַתָּה מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם־אָנֹכִי לְבֵיתִי׃

רַשִׁ״י לרגלי. עִם רַגְלִי, בִּשְׁבִיל בִּיאַת רַגְלִי בָּאת אֶצְלְךָ הַבְּרָכָה, כְּמוֹ הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ (שמות י"א), לָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלָי (שופטים ח') – הַבָּאִים עִמִּי: גם אנכי לביתי. לְצֹרֶךְ בֵּיתִי; עַכְשָׁו אֵין עוֹשִׂין לְצָרְכִּי אֶלָּא בָּנַי וְצָרִיךְ אֲנִי לִהְיוֹת עוֹשֶׂה גַּם אֲנִי עִמָּהֶם לְסָמְכָן, וְזֶהוּ גַּם:
אוּנְקְלוֹס אֲרֵי זְעֵיר דִּי הֲוָה לָךְ קֳדָמַי וּתְקֵיף לְמִסְגֵּי וּבְרִיךְ יְיָ יָתָךְ בְּדִילִי וּכְעַן אֵימָתַי אֶעְבֵּיד אַף אֲנָא לְבֵיתִי
אִבְּן עֶזְרָא לרגלי. בעבור רגלי. כי דרך בני אדם לומר רגל טובה יש לפלוני. והטעם כי התברכת משעה שבאתי לביתך. ה"א מאומה נוסף ונמצא חסר:
רַמְבַּ״ן אעשה גם אנכי לביתי עכשיו אין עושין לצרכי אלא בני וצריך אני להיות עושה עמהם לסומכן וזהו גם לשון רש"י (רש"י על בראשית ל׳:ל׳) ולא מצאנו שיהיה ליעקב צאן ולא שירעו אותן בניו הקטנים והגדול שבהם בן שש שנים או פחות כי לבן יתכן שהיו לו בנים קטנים מרחל בטרם בא יעקב ועתה הם ראויים לרעות הצאן ואולי על נשיו ועל עבדיו אמר שהיו עושים לו במלאכה ואין כל זה נכון אבל פירוש מתי אעשה גם אנכי לביתי מתי אעשה אנכי גם לביתי כאשר עשיתי גם לביתך וכן ויאהב גם את רחל מלאה (בראשית כ״ט:ל׳) וגם אהב את רחל מלאה וכן גם אותכה הרגתי (במדבר כב לג) גם הרגתי אותך ורבים כן:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כי מעט אשר היה לך לפני וגו' ויברך ה' אותך לרגלי. יאמר מיום שבאה רגלי לביתך באה לך הברכה. וכן הזכיר לבן נחשתי ויברכני ה' בגללך. והברכה היא שפרץ המקנה חוץ מגדרו של עולם, ומתחילה לא מסר בידו אלא שבעים ועלו לששים רבוא ואמרי לה לק"כ רבוא. וכן דרשו בב"ר מעט אשר היה לך לפני ר"ש בשם ר' חזקיה אמר מעט ע', נאמר כאן מעט ונאמר להלן (דברים כו) ויגר שם במתי מעט מה להלן ע' אף כאן ע' וכו'. מתי אעשה גם אנכי לביתי. שאשתדל בתועלת ביתי כמו שהשתדלת אתה עד עתה בעבודה אשר עבדתיך. או פירש מתי אעשה לביתי כמו שעשיתי לביתך. ומ"ש ארעה צאנך אשמור, פי' אהיה שומר שכר.
סְפוֹרְנוֹ ויברך ה' אותך לרגלי. אמנם במה שאמרת שברך ה' אותך לרגלי הוא אמת בלי ספק: ועתה. מאחר שהאל ית' ברך אותך בשבילי: מתי אעשה גם אנכי. איזה מעשה מבורך מאתו לביתי כמו שעשית אתה בגללי לביתך ולא יספיק לזה השכר המורגל לרועים:

לא וַיֹּאמֶר מָה אֶתֶּן־לָךְ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לֹא־תִתֶּן־לִי מְאוּמָה אִם־תַּעֲשֶׂה־לִּי הַדָּבָר הַזֶּה אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹאנְךָ אֶשְׁמֹר׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר מָה אֶתֵּן לָךְ וַאֲמַר יַעֲקֹב לָא תִתֶּן לִי מִדַּעַם אִם תַּעְבֶּד לִי פִּתְגָּמָא הָדֵין אֱתוּב אֶרְעֵי עָנָךְ אֶטָּר
רַשְׁבַּ״ם לא תתן לי מאומה: מכל הצאן שיש לך עכשיו שהרי עבדתיך בשביל בנותיך אבל ממה שארעה צאנך מכאן ולהבא תן לי העקודים והנקודים, ואותן עקודים ונקודים שיש עכשיו בצאנך הסר משם ותן ביד בניך שלך להפרידם מעל העתידים להיוולד מעכשיו שיהיו שכרי:
סְפוֹרְנוֹ מה אתן לך. שיהיה לך תמורת מה שאתה מצפה להשיג: לא תתן לי מאומה. שאם האל ית' יתן חן בעדי לא ימעיט את המוכן לך כאמז"ל אין אדם נוגע במוכן לחברו:

לב אֶעֱבֹר בְּכָל־צֹאנְךָ הַיּוֹם הָסֵר מִשָּׁם כָּל־שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא וְכָל־שֶׂה־חוּם בַּכְּשָׂבִים וְטָלוּא וְנָקֹד בָּעִזִּים וְהָיָה שְׂכָרִי׃

רַשִׁ״י נקד. מְנֻמָּר בַּחֲבַרְבּוּרוֹת דַּקּוֹת כּמוֹ נְקֻדּוֹת, פיונטור"א בְּלַעַז: וטלוא. לְשׁוֹן טְלָאִים – חֲבַרְבּוּרוֹת רְחָבוֹת: חום. שָׁחוּם, דּוֹמֶה לְאָדֹם, רו"ש בְּלַעַז; לְשׁוֹן מִשְׁנָה שַׁחֲמָתִית וְנִמְצֵאת לְבָנָה, לְעִנְיַן הַתְּבוּאָה: והיה שכרי. אוֹתָן שֶׁיִּוָּלְדוּ מִכָּאן וּלְהַבָּא נְקֻדִּים וּטְלוּאִים בָּעִזִּים וּשְׁחוּמִים בַּכְּשָׂבִים, יִהְיוּ שֶׁלִּי, וְאוֹתָן שֶׁיֶּשְׁנָן עַכְשָׁו, הַפְרֵשׁ מֵהֶם וְהַפְקִידֵם בְּיַד בָּנֶיךָ, שֶׁלֹּא תֹאמַר לִי עַל הַנּוֹלָדִים מֵעַתָּה אֵלּוּ הָיוּ שָׁם מִתְּחִלָּה, וְעוֹד, שֶׁלֹּא תֹאמַר לִי, עַל יְדֵי הַזְּכָרִים שֶׁהֵן נְקֻדִּים וּטְלוּאִים תֵּלַדְנָה הַנְּקֵבוֹת דֻּגְמָתָן מִכָּאן וָאֵילָךְ:
אוּנְקְלוֹס אֶעְבַּר בְּכָל עָנָךְ יוֹמָא דֵּין הַעֲדֵי (נ''י אַעְדִּי) מִתַּמָּן כָּל אִמָּר נְמוֹר וּרְקוֹעַ וְכָל אִמָּר שְׁחוּם בְּאִמְרַיָא וּרְקוֹעַ וּנְמוֹר בְּעִזַיָא וִיהֵי אַגְרִי
רַשְׁבַּ״ם נקוד: נראה לי טלאי הקדקד והצוואר, שהרי ויקד ארצה כפיפת הצואר והקדקד הוא, והוא נדגש שהוא כמו ויפול מגזרת נפל, ונקוד וכן ויקוד הוא על שם הקדקוד כמו עקוד ברגל על שם ויעקוד את יצחק קשירה ברגל: הסר משם: לצורכך: והיה שכרי: מכאן ולהבא אותן שיוולדו:
אִבְּן עֶזְרָא עקדים ברגל. והטעם שומה שעקדה הרגל: ונקודים. שיש בו נקודות נקודות: וברודים מגזרת ברד שיש לו שומות לבנות: ומלת טלוא שם כלל והיא מגזרת בלות ומטולאות והטעם כמו שומות. וטעם כל שה נקוד וטלוא. תיש. וכן כתוב שה כשבים ושה עזים ואחר ששם טלוא כלל. הנה פירוש כל תיש נקוד וברוד. כל שה חום. הוא השחרות. ויתכן שנקרא השחרות כן מפני החום, כי השחרות יותר חום מן הלבן: וטלוא ונקוד בעזים. עקוד וברוד ונקוד:
רַמְבַּ״ן וטעם נקוד וטלוא נקוד או טלוא וכל שה חום פירשו בו (הראב"ע והרד"ק) שחור כי השחרות מפני החום ואיננו נכון בעיני כי רוב הכשבים שחורים אף כי בארץ קדם שהיא חמה ואם כן יהיו כולם ליעקב והנכון דעת אונקלוס (תרגום אונקלוס על בראשית ל׳:ל״ב) "שחום" והוא קרוב לאדום וקורין אותו רו"ש וכן פרש"י ויהיה חום מגזרת ואור החמה (ישעיהו ל כו) שהוא דומה לשמש אשר יתאדם קצת: והיה שכרי לשון רש"י (רש"י על בראשית ל׳:ל״ב) אותן שילדו מכאן ולהבא נקודים וטלואים בעזים ושחומים בכשבים יהיו שלי וכן דעת רבי אברהם (אבן עזרא על בראשית ל׳:ל״ה) ופירוש כל שה נקוד וטלוא תיש וטלוא ונקוד בעזים הנקבות כמו שאמר (שם) ויסר ביום ההוא את התישים ואת כל העזים ופירוש כל אשר לבן בו בנזכרים וכל חום בכשבים ולפי דעתי כי כל נקוד וטלוא בכשבים וכל חום בהם היה שכרו שהרי לא עשה במקלות מראה חום והיה מפסיד שכרו מן הכשבים שהם מיטב הצאן וכן בחלומו הראוהו העולים על הצאן עקודים נקודים אין בהם חום ופירוש הכתוב הסר משם כל שה נקוד וטלוא וכל חום בכשבים והסר טלוא ונקוד בעזים והיה שכרי שלשת המראות בכשבים והשנים בעזים ואמר וענתה בי צדקתי ביום מחר כי כל אשר איננו נקוד וטלוא בעזים וגם חום בכשבים גנוב הוא אתי:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי אעבור בכל צאנך היום הסר משם כל שה נקוד וטלוא וגו' והיה שכרי. אותן שיולדו מכאן ולהבא נקודים וטלואים בעזים ושחומים בכבשים יהיו שלי, ואם תמצא בצאני גוון אחר בלתי זה הגוון תדע שהוא גנוב אתי. והשיב לבן הן לו יהי כדברך למדך הכתוב שקבל לבן העזים רובן שחורות ע"כ אמר כל אשר לבן בו. וקבל הרחלים רובן לבנות וע"כ אמר כל חום בכשבים אלו השחורות. ולפי שפירש בתישים העקודים והטלואים בלא נקודים, ופירש בעזים הנקודות והטלואות בלא עקודים ע"כ הוצרך לומר כל אשר לבן בו.
סְפוֹרְנוֹ הסר משם כל שה. הקטנים ולא הגדולים למען יולידו קצתם בדומה ויפלו לחלקי:
אוֹר הַחַיִּים הסר משם וגו'. מדבריו מוכח כי לא יהיה לחלקו אלא נקודים וטלואים בכשבים ובעזים וחום בכשבים אבל עקודים אינם לחלקו, וממה שאמר הכתוב בסמוך משמע שלקח גם העקודים: ונראה כי יעקב בתנאו לא רצה שיטול בחלקו עקודים. וטעמו הוא כי אם יקח גם העקודים יצטרך להסירו גם כן מצאן לבן, ומעתה אין סימן הלובן בכל הצאן ליחמנה הצאן אליו והרי הוא יגיע לריק, כי לא עלה על דעתו של יעקב לרמות לבן בשום אופן בעולם וחשב שבאמצעות העקוד ימצא שיחמו הצאן לילד גם כן הנקוד והטלוא שהוא לוקח לעצמו. וכמו כן תמצא שאמר הכתוב (מ') ויתן פני הצאן אל עקוד והיו יולדות נקודים וטלואים והחום שיחמו אל הנימור, והרמאי לבן נתחכם לדעת זו ונטל הכל עקוד נקוד וטלוא, עוד נתחכם והסיר כל אשר לבן בו תפחנה עצמותיו כי לא כן היה התנאי שאם כן מנין יצאו עקוד או נקוד או טלוא, ומעתה פקע שכרו של יעקב. מטעם זה נתחכם יעקב לקחת שכר טורחו ויצג המקלות ולקח לעצמו גם העקודים, כי ממה שהסירם לבן גילה דעתו כי באלה חלק יעקב, והוא אומרו (ל"ט) ותלדנה הצאן עקודים נקודים וטלואים וכל שלשת המינים בחלקו של יעקב, ועל לבן נאמר ובחבלי חטאתו יתמך:

לג וְעָנְתָה־בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר כִּי־תָבוֹא עַל־שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ כֹּל אֲשֶׁר־אֵינֶנּוּ נָקֹד וְטָלוּא בָּעִזִּים וְחוּם בַּכְּשָׂבִים גָּנוּב הוּא אִתִּי׃

רַשִׁ״י וענתה בי וגו'. אִם תַּחְשְׁדֵנִי שֶׁאֲנִי נוֹטֵל מִשֶּׁלְּךָ כְּלוּם, תַּעֲנֶה בִי צִדְקָתִי כִּי תָבֹא צִדְקָתִי וְתָעִיד עַל שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ, שֶׁלֹּא תִמְצָא בְעֶדְרִי כִּי אִם נְקֻדִּים וּטְלוּאִים, וְכָל שֶׁתִּמְצָא בָהֶן שֶׁאֵינוֹ נָקֹד אוֹ טָלוּא אוֹ חוּם, בְּיָדוּעַ שֶׁגְּנַבְתִּיו לְךָ וּבִגְנֵבָה הוּא שָׁרוּי אֶצְלִי:
אוּנְקְלוֹס וְתַסְהֵד בִּי זָכוּתִי בְּיוֹם דִּמְחָר אֲרֵי תֵיעוֹל עַל אַגְרִי קֳדָמָךְ כֹּל דִּי לֵיתוֹהִי נְמוֹר וּרְקוֹעַ בְּעִזַּיָּא וּשְׁחוּם בְּאִמְרַיָא גְּנוּבָא הוּא עִמִּי
רַשְׁבַּ״ם וענתה בי צדקתי: היום ולהבא לפניך כשתבא לראות שכרי ולא תמצא בהם אלא נקודים ועקודים: חום בכשבים: אבל לא בעזים כי רובם חום הם רו"ש ב"ל:
אִבְּן עֶזְרָא אשר איננו נקוד וטלוא. נקוד ברוד ועקוד: בעזים. זכרים ונקבות:
סְפוֹרְנוֹ וענתה בי צדקתי כי תבא על שכרי לפניך. שכשתבא צדקתי להראות הראוי לחלקי בנולדים תעיד לפניך על שלמות עבודתי אשר בשכרה ישנה האל ית' בנולדים את החלק הראוי לך כדי שיהיה שלי:

לד וַיֹּאמֶר לָבָן הֵן לוּ יְהִי כִדְבָרֶךָ׃

רַשִׁ״י הן. לְ' קַבָּלַת דְּבָרִים: לו יהי כדברך. הַלְוַאי שֶׁתַּחְפֹּץ בְּכָךְ:
אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר לָבָן בְּרַם לְוַי יְהֵי כְפִתְגָּמָךְ
סְפוֹרְנוֹ לו יהי כדבריך. שתתפייס במה שאמרת:

לה וַיָּסַר בַּיּוֹם הַהוּא אֶת־הַתְּיָשִׁים הָעֲקֻדִּים וְהַטְּלֻאִים וְאֵת כָּל־הָעִזִּים הַנְּקֻדּוֹת וְהַטְּלֻאֹת כֹּל אֲשֶׁר־לָבָן בּוֹ וְכָל־חוּם בַּכְּשָׂבִים וַיִּתֵּן בְּיַד־בָּנָיו׃

רַשִׁ״י ויסר. לָבָן ביום ההוא: את התישים. עִזִּים זְכָרִים: כל אשר לבן בו. כָּל אֲשֶׁר הָיְתָה בוֹ חֲבַרְבּוּרִית לְבָנָה: ויתן. לָבָן ביד בניו:
אוּנְקְלוֹס וְאַעְדִּי בְיוֹמָא הַהוּא יָת תְּיָשַׁיָא רְגוֹלַיָא וּרְקוֹעַיָא וְיָת כָּל עִזַּיָא נְמוֹרְתָא וּרְקוֹעֲתָא כֹּל דִּי חִוָּר בֵּהּ וְכָל דִּשְׁחוּם בְּאִמְּרַיָּא וִיהַב בְּיַד בְּנוֹהִי
רַשְׁבַּ״ם ויתן ביד בניו: של לבן:
אִבְּן עֶזְרָא ויסר ביום ההוא את התישים העקדים והטלואים. שפירש הנקודים וברודים: הנקודות והטלואות. פירוש העקודות והברודות. וזה טעם כל אשר לבן בו. וכל שה חום כבש שחור. והוא שם תאר כמו פעול ומשקלו סוג לב. ומלת הסר משם על דעת מדקדק גדול שם הפועל להסיר משם ואלה שכרי. ופי' ויתן ביד בניו של יעקב. רק וישם דרך שלשת ימים על לבן הוא. וזה הפי' איננו נכון כי אין ליעקב בן גדול מראובן ועוד אין לו ז' שנים. וכן פי' הפרשה הסר משם כמשמעו לשון צווי. והטעם והיה שכרי כאלה אחר שתסירם: וענתה בי צדקתי. לפניך היא תעיד כאשר תבא ותראה שכרי. והוא העדר שאפריד לנפשי אם לא מצאת התישים והעזים עקודים נקודים וברודים והכבשים שחורים גנוב הוא אתי והנה אתה הסירו' מן הצאן כל עקוד ונקוד וברוד בעזים וכל חום בכשבים:... ויאמר לבן הן. כמו הנה. כי הה"א נוסף כמו האלה האל: ויסר ביום ההוא. לבן הסיר:
רַמְבַּ״ן וטעם ויסר ביום ההוא את התישים סיפר הכתוב כי יעקב אמר סתם הסר משם טלוא ונקוד בעזים ולבן חשש לזרע האב והפריש הזכרים והנקבות והפריש אפילו העקודים אשר להם לובן מעט ברגליהם במקום העקידה והפריש בכשבים כל אשר לבן בו וכל חום ואם יהיה "כל אשר לבן בו" לומר שהפריש בתישים ובעזים כל אשר בו מראה לבן בין עקוד בין ברוד יהיה וכל חום מוסף על המראות הנזכרות וטעם הוסיפו בשכר הכשבים חום מפני שאין בתולדתם להיותם בעלי גוונין כתישים והעזים ואין בתולדת העזים להיות בהן חום:
סְפוֹרְנוֹ ויסר ביום ההוא את התישים. אחר שאמר יהי כדברך שנה טעמו והסיר ביום ההוא קטנים וגדולים:

לו וַיָּשֶׂם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בֵּינוֹ וּבֵין יַעֲקֹב וְיַעֲקֹב רֹעֶה אֶת־צֹאן לָבָן הַנּוֹתָרֹת׃

רַשִׁ״י הנותרות. הָרְעוּעוֹת שֶׁבָּהֶן, הַחוֹלוֹת וְהָעֲקָרוֹת שֶׁאֵינָן אֶלָּא שִׁירַיִם, אוֹתָן מָסַר לוֹ:
אוּנְקְלוֹס וְשַׁוִּי מַהֲלַךְ תְּלָתָא יוֹמִין בֵּינוֹהִי וּבֵין יַעֲקֹב וְיַעֲקֹב רָעֵי יָת עָנָא דְלָבָן דְּאִשְׁתָּאֳרָן
רַשְׁבַּ״ם ובין יעקב: צאן לבן שהיה רועה נתרחק דרך שלשה ימים מצאנו של לבן העקודים והנקודים שהסיר מצאנו:
אִבְּן עֶזְרָא וישם. גם הוא לבן:

לז וַיִּקַּח־לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעֶרְמוֹן וַיְפַצֵּל בָּהֵן פְּצָלוֹת לְבָנוֹת מַחְשֹׂף הַלָּבָן אֲשֶׁר עַל־הַמַּקְלוֹת׃

רַשִׁ״י מקל לבנה. עֵץ הוּא, וּשְׁמוֹ לִבְנֶה, כְּמָא דְתֵימָא תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה (הושע ד'), וְאוֹמֵר אֲנִי הוּא שֶׁקּוֹרִין טרינבל"א בְּלַעַ"ז, שֶׁהוּא לָבָן: לח. כְּשֶׁהוּא רָטֹב: לוז. וְעוֹד לָקַח מַקַּל לוּז, עֵץ שֶׁגְּדֵלִין בּוֹ אֱגוֹזִים דַּקִּים, קולדו"י בְּלַעַז: וערמון. קשטני"יר בְּלַעַז: פצלות. קִלּוּפִים קִלּוּפִים, שֶׁהָיָה עוֹשֵׂהוּ מְנֻמָּר: מחשוף הלבן. גִּלּוּי לֹבֶן שֶׁל מַקֵּל, כְּשֶׁהָיָה קוֹלְפוֹ הָיָה נִרְאֶה וְנִגְלֶה לֹבֶן שֶׁלּוֹ בַּמָּקוֹם הַקָּלוּף:
אוּנְקְלוֹס וּנְסִיב לֵהּ יַעֲקֹב חוּטְרִין דִּלְבָן רַטִּיבִין וִּדְלוּז וְדִדְלוּף וְקַלִּיף בְּהוֹן קִלְפִין חִוָּרִין קִלּוּף חִוָּר דִּי עַל חוּטְרַיָּא
רַשְׁבַּ״ם מקל לבנה: לפי שהוא דבוק מקל של לבנה, לפיכך הוא פתח, וכן מעשר בשר, מספר תמרורים, ובלא דבקות ויך את האתון במקל, בכל רחובות מספד, מעשר מן המעשר: לח: שאינו יבש: מחשוף: גילוי כמו וזרועך חשופה, חשף ה' את זרוע קדשו:
אִבְּן עֶזְרָא מקל. בפת"ח הקו"ף בעבור שהוא סמוך: לבנה לוז וערמון. עצים הם רק לח שם התואר. והגאון אמר כי לוז שקדים בעבור שנקרא כן בלשון ישמעאל כי הב' לשונות והארמית ממשפחה אחת היו: מחשף הלבן. שחשף הקלף כמו חשף ה':
רַמְבַּ״ן ויקח לו יעקב מקל לבנה כיון שהסכימו להיות שכרו באלה היה רשאי לעשות כל מה שיוכל להולידם כן ואולי התנה יעקב שיעשה בהן כל מה שירצה כי לבן לא היה יודע בתולדה הזו והרועים לא היו מרגישים בדבר בראותם המקלות ברהטים פעם אחת בשנה בימי ניסן כי בהעטיף הצאן בימי תשרי לא ישים שלא ישאר ללבן עד פרסה ויש אומרים (הרד"ק) כי השנה הראשונה נולדו ליעקב נקודים וטלואים רבים בברכת השם אשר הראה לו המלאך ושם המקלות בפני אלו שהיו שלו שיולידו בדמותם שלא יאמר לבן כאשר יולדו כי גנוב הוא אתו וזה פירוש בכל יחם הצאן המקושרות שהם הנולדים לו ובהעטיף הצאן של לבן לא ישים והיה העטופים ללבן אשר לא יולדו נקודים והקשורים כלם ליעקב כי יולדו נקודים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי מקל לבנה. מקל של לבנה והוא ארז מעצי הלבנון כלומר מטה של לבנה לח. ולוז וערמון. פירושו מקל מאילן ששמו לוז והוא שקדים, ומאילן ערמונים. ויפצל בהן פצלות לבנות. פי' קלף באותם המקלות מקצת הקליפות שהם שחורות ובמקום הקלף נראה לבן ובמקום שהקליפה עומדת בו הוא שחור. זהו מחשוף הלבן החשוף הוא הלבן שעל המקלות, והמקלות האלה אשר פצל הציג אותם ברהטים בשקתות המים, כשהיה רוצה נקודים היה מקלף מקומות מן המקלות מלשון נקודות הכסף כן היו נקודים, מקום הסרת הקליפה היה לבן ומקום הקליפה שחור ואז היו נולדים נקודים. וכשהיה רוצה עקודים היה מקלף מקצת המקלות למעלה ומקצת המקלות למטה נשאר בהם הקלוף. וכשהיה רוצה חום בכבשים לא היה מקלף כלל אך הגוון שהוא שחור נשאר בו ואז היו נולדים שחורים. וכשהיה רוצה ברודים לא היה מקלף כלל כי הגוון ההוא היה שחור עשני. ויעקב היו לו מקלות רבות במיני הארז בגוון זה. והיה הענין הזה ליעקב דבר חכמה וסוד הטבע מעורב בנס. כי היה ענין טבעי מצד פצול המקלות ומצד אחר היה נס גמור שלא היו נולדים כפי האמהות אם שחורים שחורים אם לבנים לבנים. וא"ת שציור המקלות לעיני הצאן היה גובר על הטבע הפשוט, מ"מ שיהיו כולם בגוון המקלות שהוא הציור ואין גם אחד שיהא בגוון האמהות א"א זה בלא נס. וכן אמר יעקב ואלהי אבי היה עמדי. בא ללמד כי לולא הנס וסיוע אלהי לא היה הענין נגמר בפצול המקלות בלבד. וכן אמר עוד ויצל אלהים את מקנה אביכם ויתן לי. ייחס הענין לאלהים שעשה עמו להפליא.

לח וַיַּצֵּג אֶת־הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל בָּרֳהָטִים בְּשִׁקֲתוֹת הַמָּיִם אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת׃

רַשִׁ״י ויצג. תַּרְגּוּמוֹ וְדָעִיץ, לְשׁוֹן תְּחִיבָה וּנְעִיצָה הוּא בִלְשׁוֹן אֲרַמִּי, וְהַרְבֵּה יֵשׁ בַּתַּלְמוּד דָּצָהּ וּשְׁלָפָהּ, דָּץ בֵּיהּ מִידֵי, דָּצָהּ כְּמוֹ דְעָצָהּ, אֶלָּא שֶׁמְּקַצֵּר אֶת לְשׁוֹנוֹ: ברהטים. בִּמְרוּצוֹת הַמַּיִם, בַּבְּרֵכוֹת הָעֲשׂוּיוֹת בָּאָרֶץ לְהַשְׁקוֹת שָׁם הַצֹּאן: אשר תבאן וגו'. בָּרְהָטִים אֲשֶׁר תָּבֹאנָה הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת שָׁם הִצִּיג הַמַּקְלוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן: ויחמנה. הַבְּהֵמָה רוֹאָה אֶת הַמַּקְלוֹת וְהִיא נִרְתַּעַת לַאֲחוֹרֶיהָ וְהַזָּכָר רוֹבְעָהּ וְיוֹלֶדֶת כַּיּוֹצֵא בוֹ. רַבִּי הוֹשַׁעְיָה אוֹמֵר, הַמַּיִם נַעֲשִׂין זֶרַע בִּמְעֵיהֶן וְלֹא הָיוּ צְרִיכוֹת לְזָכָר, וְזֶהוּ וַיֵּחַמְנָה וְגוֹ' (בראשית רבה):
אוּנְקְלוֹס וְדָעִיץ יָת חוּטְרַיָּא דִּי קַלִּיף בִּרְהָטַיָּא אֲתַר בֵּית שַׁקְיָא דְמַיָּא אֲתַר דְּאָתָן (נ''י דְּאָתְיָן) עָנָא לְמִשְׁתֵּי לְקִבְלֵיהוֹן דְּעָנָא וּמִתְיַחֲמָן בְּמֵיתֵיהוֹן לְמִשְׁתֵּי
רַשְׁבַּ״ם ויחמנה: כמו וישרנה הפרות, ד' מלכיות מגוי יעמדנה, חצים לשון זכר וחציים לשון נקבה, ותקרבו עצמות עצם אל עצמו, חציו זכר וחציו לשון נקבה שהיה לו לומר כמו ותקרבנה בנות צלפחד:
אִבְּן עֶזְרָא פצל. הטעם כרת כריתות קטנות: ברהטים. מקום חבור המים שישתו הצאן שם: ויחמנה. נתחברו פה ל' זכרים ונקבו' כמו וישרנה הפרות:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויחמנה הנקבות. ויחמו הזכרים. והיו הצאן מצד אחד מתקרבות אל הרהטים לשתות מים ומצד אחר היו מתפחדות מהתקרב אל המקלות והיו נרתעות ושבות לאחוריהן והזכר בא ורובעה ומתקרבת אל המים ואז היתה צורת המקלות שכנגד עיניהן חקוקה מצטיירת בלבם ובמחשבתן בשעת החמום ומזה היו הנולדים עקודים נקודים. זהו שאמר ותלדן הצאן עקדים נקדים וטלואים. ומה שאמר לנכח הצאן יחזור להצגת המקלות כי לנכח הצאן היה מציג המקלות בעת שיחמו הצאן. והנה הצאן דרכן לילד שני פעמים בשנה כי הם יולדות לחמשה חדשים שכך ארז"ל בהמה דקה מתעברת באדר ויולדת באב. ואותם הנולדים בראשונה הם המקושרות שהצאן בכחו בעת שקושר ובועט והם הנולדים בראשונה. ובשניה הם העטופים תשושי כח האמהות והנולדים מהן ומתשישותן אין משגיחין על מה שכנגדן. וע"כ בהעטיף הצאן לא היה משים מקלות ברהטים כי אם פעם אחת בשנה בימי ניסן היה מציג המקלות, אבל בהעטיף הצאן בימי תשרי לא ישים כי לא ישאר ללבן עד פרסה. ודע כי מה שלקח לו יעקב מקל לבנה לא עשה זה מעצמו רק ע"פ המלאך, כי כן אמר יעקב לרחל וללאה שאמר לו המלאך שא נא עיניך וראה כל העתודים וגו'. ואחרי כן ויקח לו יעקב מקל לבנה. ואין מוקדם ומאוחר בתורה. והנה יעקב כשראה המראה הזאת בחלום ידע שהקב"ה עושה לו נס כדי שלא ירמה אותו לבן כמו שאמר ואלהי אבי היה עמדי, ואמר לולי אלהי אבי אלהי אברהם ופחד יצחק היה לי. ואחר שראה כי מן השמים עוזרים אותו הציג המקלות ההם לשני ענינים. האחד להעלים הנס ולהסתירו כדי שלא תשלוט בו עין הרע, וכן תמצא שאמר אלישע לגחזי (מ"ב ד) וקח משענתי בידך ולך כי תמצא איש לא תברכנו וכי יברכך איש לא תעננו ושמת משענתי על פני הנער. והיתה כונת אלישע כדי שלא ירבה בדברים עם בני אדם ושלא יגלה שליחותו ולא ישלוט בו עין הרע, וגחזי לא נשמר מזה כאשר צוהו וגלה הדבר ושלטה בו עין הרע הוא שכתוב (שם) לא הקיץ הנער. ואל תתמה בזה אם כח עין הרע גדול כל כך שהוא שולט אפילו בדברים שהנס מתפשט בהם, שכן מצינו בלידת השבטים שבשביל דבור אחד של לאה שאמרה אודה את ה' שנתנה הודאה בבן רביעי על שהכירה שנטלה יותר מחלקה שלט בה עין הרע, הוא שכתוב מיד ותעמוד מלדת. ועוד מצינו בבני יוסף שהיה הנס מתפשט בהם בדברים מברכת אביהם שאמר (בראשית מט) בן פורת יוסף בן פורת עלי עין. כשאמרו ליהושע (יהושע יז) ואני עם רב אשר עד כה ברכני ה' השיב להם יהושע אם עם רב אתה עלה לך היערה, ודרשו רז"ל החביאו עצמכם ביערות כדי שלא ישלוט בכם עין הרע. ועוד אין לך מעשה נס גדול כענין מתן תורה ושם מצינו ששלטה בו עין הרע, וכן אמרו רז"ל למה נשתברו לוחות ראשונות לפי שנתנו בפומבי שלטה בהן עין הרע ונשתברו, לוחות שניות שנתנו בצנעה שנאמר (שמות לד) ואיש לא יעלה עמך וגם איש אל ירא בכל ההר לא שלטה בהן עין הרע ולא נשתברו. ומזה עשה יעקב ענין המקלות שהוא מעשה טבע כדי להעלים מעשה הנס שלא יבינו לבן ואנשיו ושלא ישלוט בו עין הרע. השני כדי שיתקיים הנס ע"י מעשה הטבע כמו שמצינו שאמר הקב"ה ליהושע במלחמת העי (יהושע ח) שים לך אורב לעיר מאחריה וכיון שכל מלחמותיהם של ישראל היו ע"י נס מה להם לאורב אבל צוהו שיעשה דבר שיהיה סבה לנס. והנה יעקב כשאמר לו המלאך שא נא עיניך וראה כל העתודים העולים וגו' הבין מיד כי לצורך משל ודמיון נאמר לו כענין מה שאמר הקב"ה להושע (הושע א) קח לך אשת זנונים שהרי הדבר הזה מדין תורה אסור להסתכל בו, שכן דרשו ז"ל אסור להסתכל בעוף ובבהמה בשעה שנזקקין זה לזה, ואם כך איך יאמר לו המלאך שיסתכל. אבל הענין היה כי מתוך החלום הזה בא יעקב לעשות הדבר ולהתנהג בחכמת הטבע בענין המקלות לא לרמות את לבן ח"ו אלא להשמר מלבן שלא ירמהו. וממעשה הטבע שבפרשה זו יש ללמוד חיוב בני אדם שיש להם שכל ודעת לקדש עצמם בשעה שנזקקין עם נשותיהם, שהרי אנו רואים בבהמות ציור העובר יוצא כפי ציור המחשבה. וע"כ אמרו ז"ל לעולם יקדש אדם את עצמו בשעת תשמיש, וקדושה זו היא טהרת המחשבה שלא יחשוב באשה אחרת ולא בדברים אחרים רק באשתו. וזהו ק"ו שאין עליו תשובה, אם הבהמות שאין להם דעה להבין תועלת הדבר ונזקו ואינן עושות אלא מכח הטבע יש להם כח לפעול בתולדות כפי הצורה המצטיירת בלבם והקבוע במחשבתם. ק"ו לבני אדם אשר להם כח גדול בנפש השכלית לצייר במחשבתם ובלבם העליונים והתחתונים ויש להם כונה בדעת ובשכל להתכוין באותו הציור, שצריכים לטהר מחשבותם בענין ההוא.
סְפוֹרְנוֹ לנכח הצאן. והיה מציג המקלות לעיני הצאן כדי שיסתכלו בחדוש פעולת המציג ותצוייר בדמיונם בעת ההריון כי הציור בכח המדמ' בעת הריון יפעל על הרוב בנולד דמות דבר המצוייר:

לט וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן אֶל־הַמַּקְלוֹת וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים׃

רַשִׁ״י אל המקלות. אֶל מַרְאוֹת הַמַּקְלוֹת: עקדים. מְשֻׁנִּים בִּמְקוֹם עֲקִידָתָם, הֵם קַרְסֻלֵּי יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם:
אוּנְקְלוֹס וְאִתְיַחֲמָא עָנָא בְּחוּטְרַיָּא וִילִידָא עָנָא רְגוֹלִין נְמוֹרִין וּרְקוֹעִין
רַשְׁבַּ״ם ויחמו הצאן: כולו לשון זכר:
אִבְּן עֶזְרָא ויחמו. נתעברו. ובאה זאת המלה משונה בנקוד בעבור אות הגרון. והיה ראוי להיות כמו וישבו לאכל לחם. ואל תתמה בעבור שאמר על הצאן לשון זכרים. כי משפט הל' להפריש בין זכרים לנקבות בלשון יחיד. רק בלשון רבים לא יחושו: אל המקלות. מן המקלות. ורבים יתמהו ויאמרו כי זה פלא. ואמת שהוא מפלאות התולדות. וכן המשפט אפילו האשה שנבראה בצלם המלאכים: וטלואים. הם הברודים כי שם כלל הוא:

מ וְהַכְּשָׂבִים הִפְרִיד יַעֲקֹב וַיִּתֵּן פְּנֵי הַצֹּאן אֶל־עָקֹד וְכָל־חוּם בְּצֹאן לָבָן וַיָּשֶׁת־לוֹ עֲדָרִים לְבַדּוֹ וְלֹא שָׁתָם עַל־צֹאן לָבָן׃

רַשִׁ״י והכשבים הפריד יעקב. הַנּוֹלָדִים עֲקוּדִים נְקֻדִּים הִבְדִיל וְהִפְרִישׁ לְעַצְמָן וְעָשָׂה אוֹתָן עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ, וְהוֹלִיךְ אוֹתוֹ הָעֵדֶר הָעָקוּד לִפְנֵי הַצֹּאן, וּפְנֵי הַצֹּאן הַהוֹלְכִים אַחֲרֵיהֶם צוֹפוֹת אֲלֵיהֶם; וְזֶהוּ שֶׁאָמַר וַיִּתֵּן פְּנֵי הַצֹּאן אֶל עָקֹד, שֶׁהָיוּ פְנֵי הַצֹּאן אֶל הָעֲקוּדִים, וְאֶל כָּל חוּם שֶׁמָּצָא בְּצֹאן לָבָן: וישת לו עדרים. כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי:
אוּנְקְלוֹס וְאִמְּרַיָּא אַפְרֵשׁ יַעֲקֹב וִיהַב בְּרֵישׁ עָנָא כָּל דִּרְגוֹל וְכָל דִּשְׁחוּם בְּעָנָא דְלָבָן וְשַׁוִּי לֵהּ עֶדְרִין בִּלְחוֹדוֹהִי וְלָא עֲרֵבִנּוּן עִם עָנָא דְלָבָן
רַשְׁבַּ״ם והכשבים הפריד יעקב: העקודים והנקודים הפריד מצאן לבן שנה ראשונה ושנייה והיה נותן את פני צאן לבן אליהם כדי שיראו אותם ותתעברנה כמותם, וגם המקלות היה נותן בשקתות המים, שני מעשים הללו היה עושה כדי שתלדנה עקודים ונקודים:
אִבְּן עֶזְרָא והכשבים הפריד יעקב. ועוד עשה דבר אחר שהפריד הכשבים ובחר מהם כל עקוד וכל חום ושם פני הצאן אליהם עד שתלדנה כן והנה היו לו עדרים לבדו ולא שתם על צאן לבן. וי"א כי וישת לו עדרים מאוחר כי הכשבים הפרידם מעדרים שלו:
רַמְבַּ״ן והכשבים הפריד יעקב פירש רש"י (רש"י על בראשית ל׳:מ׳) הנולדים עקודים נקודים הבדילם לעצמם ועשה אותן עדר לבד והוליך אותו העדר העקוד לפני הצאן ופני הצאן ההולכות אחריהן צופות באלו וזהו שאמר ויתן פני הצאן אל עקוד שהיו פני הצאן אל עקוד ואל כל חום שנמצא בצאן לבן וישת לו עדרים לבדו ולא שתם על צאן לבן כמו שפירשתי זה לשון הרב ואין דבריו בכאן נכונים כי למה הפריד הכשבים ולא נשאר בעדר לבן נקוד או חום לא בכשבים ולא בעזים ואם היו הנפרדים אותם אשר הולידו הצאן עקודים נקודים וטלואים שהיו שלו ומהם עשה העדר הזה העקוד למה הפריד הכשבים לבדם ולא לקח גם התישים והעזים שנולדו לו כן ויעשה מכלם העדר העקוד הזה אשר הוליך לפני הצאן ועוד שלא אמר שנולד שם חום ועוד כי לפי דעת הרב אין בכשבים עקוד וטלוא שאינם שכרו ולא עשה להם מקלות אבל פירוש הכתוב שהפריד הכשבים מן העזים ועשה מהן עדר מיוחד והנה היו לו עדר כשבים ועדר עזים ונתן פני כל הצאן עדר הכשבים ועדר העזים אל העקודים ואל כל חום אשר בכל צאן לבן ששם העקודים לפני העזים וכל חום לפני הכשבים על דעת הראשונים או העקודים וכל חום לפני הכשבים על דעתנו כי צורך ההפרדה מפני החום אשר היה שכרו בכשבים לבדן והנכון בעיני שיאמר כי הכשבים הפריד יעקב ונתן פני הצאן הנזכר שהם הכשבים אל עקוד ואל כל חום וישת לו עדרים לבדו מן העקוד והחום והוליכם לפני הכשבים ולא שתם על צאן לבן כי היו שכרו וטעם בצאן לבן שעשה כן בכל צאן לבן והנה העקוד בכשבים היו שלו ואל תשאל למה אמר "הכשבים" ואמר "פני הצאן" כי דרך מקראות לדבר כן ובפרשה הזאת בדומה לו בהר הגלעד (בראשית ל״א:כ״א) וטעם עשותו כן בכשבים מפני שלא היה במקלות חום או שידע בתולדת הכשבים שצריכים לסימנים רבים בכבדותם יותר מן התישים לקלותם:
סְפוֹרְנוֹ אל עקוד וכל חום בצאן לבן. אחר שהחליף משכרתו והשאיר בעדרו עקוד וכל חום:
אוֹר הַחַיִּים פני הצאן אל עקוד. טעם שלא אמר אל נקוד או אל טלוא אולי כי יותר יחמו הצאן אל מין זה מהב' אחרים: וישת לו עדרים וגו'. נתכוון בזה כדי שתמיד לא יהיו הצאן מסתכלין אלא באותן מינים ולא בשאר מינים שבזה לא ילדו כלל כי אם מאותו המין, שאם לא כן יצטרך יעקב לתת מצאנו ללבן כשתלדנה מין שאינו עקוד וטלוא וכו':

מא וְהָיָה בְּכָל־יַחֵם הַצֹּאן הַמְקֻשָּׁרוֹת וְשָׂם יַעֲקֹב אֶת־הַמַּקְלוֹת לְעֵינֵי הַצֹּאן בָּרֳהָטִים לְיַחְמֵנָּה בַּמַּקְלוֹת׃

רַשִׁ״י המקשרות. כְּתַרְגּוּמוֹ הַבַּכִּירוֹת, וְאֵין לִי עֵד בַּמִּקְרָא; וּמְנַחֵם חִבְּרוֹ עִם אֲחִיתֹפֶל בַּקֹּשְׁרִים (שמואל ב ט"ו), וַיְהִי הַקֶּשֶׁר אַמִּץ (שם), אוֹתָן הַמִּתְקַשְּׁרוֹת יַחַד לְמַהֵר עִבּוּרָן:
אוּנְקְלוֹס וַהֲוֵי בְּכָל עִדַּן דְּמִתְיַחֲמָן עָנָא מְבַכַּרְתָּא וּמְשַׁוִּי יַעֲקֹב יָת חוּטְרַיָּא לְעֵינֵי עָנָא בִּרְהָטַיָּא לְיַחָמוּתְהוֹן בְּחוּטְרַיָּא
רַשְׁבַּ״ם המקושרות: בזמן שרובן רגילות להתעבר יחד:
אִבְּן עֶזְרָא הצאן המקושרות. בימי ניסן וכל אשר תלדנה היו חזקים ובריאים:
רַמְבַּ״ן הצאן המקושרות הנכון בעיני בלשון הזה שהם הצאן אשר הזכרים מהם הולכים אחר הנקבות בכל עת לא יתפרדו מהם לרב תאותם מלשון ונפשו קשורה בנפשו (בראשית מ״ד:ל׳) ולשון חכמים כן הוא (בכורות כד) חזיר כרוך אחר רחל בכרוכין אחריה (קדושין עט) ויקראו הנולדים בעת ההיא "הקשורים" על שם אביהם ורבים אמרו כי קשורים הם החזקים אשר איבריהם קשורים זה בזה קשר אמיץ כי זה סיבת הבריאות והעטופים הם החלושים אשר נפשם בהם תתעטף ואין להם תאוה מלשון העטופים ברעב (איכה ב יט) והתרגום אמר בכיריא ולקישיא כי כן הדבר:
אוֹר הַחַיִּים והיה בכל יחם וגו'. צריך לדעת למה יעשה יעקב ככה בשלמא מה שעשה בתחילה בהצגת המקלות היה לצד ההכרח שזולת זה היה יגע לריק כמו שכתבנו, לא כן אחר שהיו בצאן עקודים ונקודים וגו' לא היה לו ליטול הוא המקושרות וכו' שנמצא כפי זה הוא נוטל יותר מחצי ריוח ואינו מן הדין שכל שלא התנה עם בעל הצאן מן הסתם אין לרועה ליטול אלא שליש הריוח וכמו שכתבנו בפירוש פסוק (כ"ט ט"ו) הכי אחי אתה, וכאן אין ליעקב להציל מהרמאי אלא דבר שנוגע לו בדין מן הסתם ורואני כי נוטל יותר מחצי. ואולי כי צאן המקושרות לא היו יולדות הכל עקודים וגו' אלא (מן) [על] הרוב והיה לבן נוטל חלק אחד במקושרות וכל חלק העטופים והיה מגיע לחלקו ב' שלישים, והגם שאמר הכתוב והקשורים ליעקב פי' רוב הקשורים, או שנתכוין להציל שאר גזילות שהיה עושה לו:

מב וּבְהַעֲטִיף הַצֹּאן לֹא יָשִׂים וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן וְהַקְּשֻׁרִים לְיַעֲקֹב׃

רַשִׁ״י ובהעטיף. לְשׁוֹן אִחוּר, כְּתַרְגּוּמוֹ וּבְלַקִּישׁוּת. וּמְנַחֵם חִבְּרוֹ עִם הַמַּחֲלָצוֹת וְהַמַּעֲטָפוֹת (ישעיהו ג'), לְשׁוֹן עֲטִיפַת כְּסוּת, כְּלוֹמַר מִתְעַטְּפוֹת בְּעוֹרָן וְצַמְרָן וְאֵינָן מִתְאַוּוֹת לְהִתְיַחֵם עַ"יְ הַזְּכָרִים:
אוּנְקְלוֹס וּבְלַקִּישׁוּת עָנָא לָא מְשַׁוֵּי וַהֲווֹ לַקִּישָׁא לְלָבָן וּבַכִּירַיָּא לְיַעֲקֹב
רַשְׁבַּ״ם ובהעטיף: כשעבר זמן המבכירות להתעבר לא היה חושש על המאחרות:
אִבְּן עֶזְרָא ובהעטיף הצאן. הם בימי תשרי וזה עשה יעקב שלא ירגיש לבן בדבר המקלות: העטופים. שאין כח בהם כמו נפשם בהם תתעטף:
סְפוֹרְנוֹ ובהעטיף הצאן לא ישים. כדי שלא יחשוב לבן שהדבר במרמת איזו מלאכה:

מג וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי־לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים׃

רַשִׁ״י צאן רבות. פָּרוֹת וְרָבוֹת מִשְּׁאָר צֹאן: ושפחות ועבדים. מוֹכֵר צֹאנוֹ בְדָמִים יְקָרִים וְלוֹקֵחַ לוֹ כָּל אֵלֶּה:
אוּנְקְלוֹס וּתְקֵיף גַּבְרָא לַחֲדָא לַחֲדָא וַהֲווֹ לֵהּ עָן סַגִּיאָן וְאַמְהָן וְעַבְדִּין וְגַמְלִין וַחֲמָרִין
סְפוֹרְנוֹ ויפרוץ האיש. פרץ את גבול ההצלחה המורגלת במלאכת מרעה הצאן:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.