Genesis 35 — בְּרֵאשִׁית לה

פָּרָשַׁת וַיִּשְׁלַח

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים

א וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל־יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית־אֵל וְשֶׁב־שָׁם וַעֲשֵׂה־שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ׃

רַשִׁ״י קום עלה. לְפִי שֶׁאֵחַרְתָּ בַּדֶּרֶךְ נֶעֱנַשְׁתָּ וּבָא לְךָ זֹאת מִבִּתְּךָ (תנחומא):

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יְיָ לְיַעֲקֹב קוּם סַק לְבֵית אֵל וְתִיב תַּמָן וְעִבֵּד תַּמָן מַדְבְּחָא לֵאלָהָא דְאִתְגְלִי לָךְ בְּמֵעִרְקָךְ מִן קֳדָם עֵשָׂו אָחוּךְ

רַמְבַּ״ן ושב שם ועשה שם מזבח לא ידעתי מהו ושב שם ויתכן שצוהו לשבת שם תחלה ואחר כן יעשה המזבח להטהר מעבודה זרה או מן החללים שהרגו כענין ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים (במדבר לא יט) כי לא צוו עדיין במי חטאת ויעקב נזדרז במצוה להטהר טרם בואו שם או שיהיה ונקומה ונעלה בית אל מוקדם במעשה ואולי צוה ושב שם לפנות מחשבתו לדבקה באל:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויאמר אלהים אל יעקב וגו' ושב שם. טעמו שיתישב שכלו שם ושיעשה מזבח באותה כוונה לאל הנראה אליו.

סְפוֹרְנוֹ ושב שם. לכוין דעתך קודם שתבנה המזבח כענין אמרם ז"ל חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכוונו את לבם למקום: ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך. לתת הודאה על שקיים לך ההבטחה שעשה שם כענין אמרם מברך ברוך שעשה לי נס במקום הזה:

אוֹר הַחַיִּים קום עלה וגו' ושב שם וגו'. טעם אומרו ״ושב שם״, פירושו, הגם שהוא מארץ הכנעני יושב הארץ, שב שם ולא תפחד מהם: או יאמר ״ושב שם״ ולא תשב כאן, כי שכיח היזק שם במקום הפרצה: או ירמוז על זה הדרך: ״ושב שם״, פירושו, שם היה לך לשבת ולא במקום זה, כי אין ראוי לתת מרגוע לרגליך עד שמה ועשה מזבח וגו':

ב וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל־בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל־אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת־אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם׃

רַשִׁ״י הנכר. שֶׁיֵּשׁ בְּיֶדְכֶם מִשָּׁלָל שֶׁל שְׁכֶם: והטהרו. מֵעֲ"זָ: והחליפו שמלתיכם. שֶׁמָּא יֵשׁ בְּיֶדְכֶם כְּסוּת שֶׁל עֲ"זָ:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יַעֲקֹב לֶאֱנַשׁ בֵּיתֵהּ וּלְכֹל דִּי עִמֵּהּ אַעְדוּ יָת טַעֲוַת עַמְמַיָּא דִי בֵינֵיכוֹן וְאִדַכּוּ וְשַׁנּוּ כְּסוּתְכוֹן

רַשְׁבַּ״ם אלהי הנכר: שלקחו בעיר:

אִבְּן עֶזְרָא הסירו את אלהי הנכר. חלילה חלילה שישכב הנביא עם עובדת אלהי נכר. ופירושו תמצאנו בפרשת וילך משה: והטהרו. שירחצו הגוף: והחליפו שמלותיכם. מהמקום הזה נלמוד שחייב כל ישראל כאשר ילך להתפלל למקום קבוע להיות גופו נקי ומלבושיו נקיים:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי הסירו את אלהי נכר. הם פסילי שכם של כסף וזהב שלקחו במלחמה שהזכיר. ואע"פ שהכל היה מותר בהנאה, לפי שכבר בטלוה ועו"ג מבטל ע"ג בעל כרחו כדאיתא בע"ז סטרו ובטלו, וכיון שנתבטלה הותרה להם, ומה שצוה להסיר אותה מביניהם עשה זה לטהרת הקודש, כדי שיהיו ראויים לעבוד את ה' יתעלה בטהרה ולהקריב לפניו קרבן, כמו שאמר ונקומה ונעלה בית אל כענין שכתוב (קהלת ד) שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים. והטהרו למדך הכתוב כי העון קרוי טומאה. וכתיב (יחזקאל כ) ובגלולי מצרים אל תטמאו, ומי שעוזב העון נקרא טהור שנאמר (ויקרא טז) מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו. וכתיב (יהושע כב) המעט לנו את עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו, ודוד ע"ה אמר (תהלים נא) תחטאני באזוב ואטהר, וכתיב (תהלים נא) ומחטאתי טהרני. והחליפו שמלותיכם. למדך הכתוב שנטמאו הם ובגדיהם מטומאת ע"ג, או מטומאת החללים שבשכם.

סְפוֹרְנוֹ הסירו את אלהי הנכר. שלקחתם משכם אע"פ שבטלו אותם עובדיהם כמו נשי שכם כאמרם גוי מבטל עבודה זרה בעל כרחו ולכן הם מותרים בהנאה מ"מ הסירו אותם מקרבכם עתה בלכתנו לבית אל כדי שתרחק מלבכם כל מחשבת ע"ג:

כְּלִי יָקָר . הל"ל אשר בידכם, כמ"ש ויתנו אל יעקב כל אלהי הנכר אשר בידם. לפי שכל מעשה קדמה לו המחשבה, והרהור עבירה קודם שיעשה המעשה. ועל כן צוה להם לטהר תחילה חטא ההרהור ואמר הסירו אלהי הנכר אשר בתוככם ממש, כי אמר יעקב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם והיו מהרהרים בע"ג שבידם, והטהרו. כי עי"ז יברא לכם ה' לב טהור. או יאמר על סתם הרהור חטא הבא מצד היצה"ר שנקרא אלהי נכר אשר בתוככם כאמרו רז"ל לא יהיה בך אל זר איזו אל זר שבתוך גוף האדם הוי אומר זה יצה"ר, ואח"כ הזהירם על תקון חטא המעשה לאמור הסירו הבגדים הצואים והלבישו אתכם מחלצות, כי מצינו בכל מקום שהמלבוש כנוי אל המעשים כמ"ש בכל עת יהיו בגדיך לבנים, על זה אמר והחליפו שמלותיכם. ונקומה ונעלה בית אל. כי אין לבא אל שער המלך בלבוש מלולכך בחטא ועון עד אשר יתקנו תחילה חטא ההרהור והמעשה. ויתנו אל יעקב כל אלהי הנכר אשר בידם. כי בזה תקנו חטא המעשה וההרהור כאחד, המעשה כפשוטו בביטול הע"ג אשר בידם, והסרת היצה"ר אל נכר אשר בתוכם ממש רמז ג"כ באמרם אלהי הנכר אשר בידם, כארז"ל ש הרשעים ברשות לבם אבל הצדיקים לבם ברשותם ובידם, וזהו אלהי הנכר אשר בידם הורו שזהו שבתוכם הרי הוא בידם, זהו רמז נכון קרוב לשמוע.

אוֹר הַחַיִּים הסירו את אלהי הנכר. פירושו, להיות שרצה יעקב ליסע מהמקום ההוא חש שמא יקחו בידם מאלהי העמים ויהיו ברשותם, ולהיות שלא היו עמהם מהאומות שיבטלו אותם קודם שיבואו לביתם, אין להם ביטול על ידי ישראל. ואם תאמר: למה לא בטלו אותם נשי אנשי שכם קודם שבאו לידם, כאומרם ז"ל : גוי מבטל עבודה זרה בעל כרחו ואפילו עבודה זרה של חברו, ויש לומר כי הנשים דינם כקטנים, ואין הקטנים מבטלים עבודה זרה, וכמו דאמרינן במס' עבודה זרה דף מ"ג, ואמרו שם וז"ל: ושמע מינה היודע בטיב וכו' ושאינו יודע בטיב עבודה זרה ומשמשיה אינו מבטל ע"כ, והנשים דינם כקטן: או אפשר שלא היו מדקדקים שלא יגיעו לידם עד שיבטלו אותם. או שהיו עבודה זרה נסתרים בכלים וכדומה ולא היו ניכרים אצלם לתקן ביטולם קודם שיגיעו לידם ועל זה צוה יעקב לבדוק להסיר הכיעור. או אולי שנתערבה עבודה זרה או תשמיש עבודה זרה שלא נתבטלו ונאסרו הכל, ואמר להם שיטהרו ממגע עבר כי עבודה זרה מטמאה אדם וכלים, ואומרו והחליפו וגו' על דרך מה שכתב הרמב"ם בפ"ו מהלכות אבות הטומאה וז"ל כל אב הטומאה שמטמא במגע ובמשא בין אב וכו' אדם הנוגע בו או הנושאו מטמא בגדים בשעת מגעו וכו' ע"כ, לזה אמר להם שאפילו לא נגעו השמלות בעבודה זרה הרי הם טמאים וצריכין להחליפם, ולזה דקדק לומר שמלותיכם פי' אותם שהיו עליהם בעת שבזזו הביזה שהיו בהם עבודה זרה. ואם תאמר למה יחוש להחלפת בגדים והלא אין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה ובגדים אלו לו יהיה שנגעו בעבודה זרה עצמה אינם נעשים אב הטומאה ואינם מטמאים אדם. יראה כיון שמצינו קריאת שם לעבודה זרה מתים דכתיב ויאכלו זבחי מתים ומצינו שאמרה תורה חרב הרי הוא כחלל וכתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות טומאת מת וזה לשונו והוא הדין לשאר כלים וכו' ובגדים ע"כ. אם כן נעשו הבגדים כטומאת עבודה זרה עצמה ולזה יצו הצדיק להחליף הבגדים:

ג וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית־אֵל וְאֶעֱשֶׂה־שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי׃

אוּנְקְלוֹס וְנֵקוֹם וְנִסַּק לְבֵית אֵל וְאֶעְבֵּד תַּמָּן מַדְבְּחָא לֵאלָהָא דְקַבִּיל צְלוֹתִי בְּיוֹמָא דְעַקְתִי וַהֲוָה מֵימְרֵהּ בְּסַעְדִי בְּאָרְחָא דִי אֲזָלִית

ד וַיִּתְּנוּ אֶל־יַעֲקֹב אֵת כָּל־אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת־הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם־שְׁכֶם׃

רַשִׁ״י האלה. מִין אִילַן סְרָק: עם שכם. אֵצֶל שְׁכֶם:

אוּנְקְלוֹס וִיהָבוּ לְיַעֲקֹב יָת כָּל טַעֲוַת עַמְמַיָּא דִי בִידֵיהוֹן וְיָת קָדָשַׁיָּא דִי בְאֻדְנֵיהוֹן וְטַּמַּר יָתְהוֹן יַעֲקֹב תְּחוֹת בָּטְמָא דִי עִם שְׁכֶם

רַמְבַּ״ן ויטמון אותם יעקב עבודה זרה ומשמשיה אינן מן הנקברים אבל צריך שיהא מפרר וזורה לרוח או מטיל לים (ע"ז מג) והנראה אלי כי בני יעקב לא לקחו עבודה זרה ומשמשיה משכם עד שנתבטלה והותרה להם שהעכו"ם מבטל עבודה זרה בעל כרחו (שם מג) והנה היא מותרת להם אבל יעקב צוה להסיר אותה לטהרת הקדש שיהיו ראויים לעבוד את השם ולהקריב לפניו קרבן כאשר צוה להם בטבילה וחלוף הבגדים והיה די להם בקבורה ולכן טמן אותם תחת האלה במקום שלא יעבד בו ולא יזרע:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויטמון אותם. דין תורה באבוד ע"ג אינו בקבורה, אלא מפרר וזורה לרוח או מטיל לים, כשם שעשה משה במעשה העגל, הוא שכתוב (שמות לב) ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים, אבל זה יורה כי מותרת היתה וכיון שנתבטלה הותרה כמו שאמרנו, ולפיכך די בקבורה. או יש לפרש כי אפילו היתה ע"ג ממש שהיא אסורה בהנאה לא היה בידו להוליכה לים המלח כי בדרך היה וא"א לו זה, וגם לא היה יכול לשורפה פן יתעכב בזה ויתאספו עליו העמים אשר סביבותיו, לכך הוצרך לטמון אותם כי הוא הקל שבידו.

סְפוֹרְנוֹ ויטמון אותם יעקב. ולא אבדם מפני שהיו כבר מבוטלים ומותרין בהנאה:

ה וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל־הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב׃

רַשִׁ״י חתת. פַּחַד:

אוּנְקְלוֹס וּנְטָלוּ וַהֲוַת דַּחֲלָא דַיְיָ עַל עַמְמַיָא דִי בְּקִרְוֵי סַחֲרָנֵיהוֹן וְלָא רְדָפוּ בָּתַר בְּנֵי יַעֲקֹב

אִבְּן עֶזְרָא דגשות תי"ו חתת. להתבלע התי"ו:

סְפוֹרְנוֹ ויסעו ויהי חתת אלהים. כי בנסעם משכם שהיתה עיר מבצר היתה סכנה שיתקוממו הסביבות עליהם בדרך ולכן הוצרך אז שתהיה חתת אלהים עליהם:

אוֹר הַחַיִּים ויסעו ויהי וגו'. אולי שחידוש ישמיענו כי הגם שנסעו משם וזה יגיד על ענף הבריחה אף על פי כן ויהי חתת וגו'. או על זה הדרך הגם שראו שמלטו מידם והלכו להם אף על פי כן נפלה עליהם אימתה ולא רדפו והסכימו על מליטתם:

ו וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית־אֵל הוּא וְכָל־הָעָם אֲשֶׁר־עִמּוֹ׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲתָא יַעֲקֹב לְלוּז דִּי בְאַרְעָא דִכְנַעַן הִיא בֵּית אֵל הוּא וְכָל עַמָּא דִי עִמֵּהּ

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי הוא וכל העם אשר עמו. כתוב בספר מלחמות בני יעקב כי נתאספו שכני שכם ועשו עמהם שלש מלחמות, ולולא אביהם שחגר גם הוא חרבו וכלי מלחמתו ונלחם בם היו בסכנה גדולה, וכן הזכירו רבותינו ז"ל ביעקב (בראשית מח) אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם וחגר יעקב כלי מלחמתו כנגדן. אבל דרך הכתובים לקצר בענינים כאלה כי היה נס נסתר, וכן קצר הכתוב בענין אברהם באור כשדים, וגם לא הזכיר בכאן מלחמות עשו עם בני החורי כלל, וכדי להודיע הנס הגדול הנסתר הזה הזכיר הכתוב הוא וכל העם אשר עמו, לומר שלא נפקד מהם איש באותה המלחמה הגדולה.

ז וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית־אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו׃

רַשִׁ״י אל בית אל. הַקָּבָּ"ה בְּבֵית אֵל, גִּלּוּי שְׁכִינָתוֹ בְּבֵית אֵל. יֵשׁ תֵּבָה חֲסֵרָה בֵּי"ת הַמְשַׁמֶּשֶׁת בְּרֹאשָׁהּ, כְּמוֹ הִנֵּה הוּא בֵּית מָכִיר בֶּן עַמִּיאֵל (שמואל ב ט') – כְּמוֹ בְּבֵית מָכִיר; בֵּית אָבִיךְ (בראשית ל״ח:י״א) – כְּמוֹ בְּבֵית אָבִיךְ: נגלו אליו האלהים. בִּמְקוֹמוֹת הַרְבֵּה יֵשׁ שֵׁם אֱלֹהוּת וְאַדְנוּת בִּלְשׁוֹן רַבִּים, כְּמוֹ אֲדֹנֵי יוֹסֵף (שם ל"ט), אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ (שמות כ'), וְלֹא נֶאֱמַר בַּעֲלוֹ, וְכֵן אֱלֹהוּת שֶׁהוּא לְשׁוֹן שׁוֹפֵט וּמָרוּת נִזְכָּר בִּלְשׁוֹן רַבִּים, אֲבָל אֶחָד מִכָּל שְׁאָר הַשֵּׁמוֹת לֹא תִמְצָא בִּלְשׁוֹן רַבִּים:

אוּנְקְלוֹס וּבְנָא תַמָּן מַדְבְּחָא וּקְרָא לְאַתְרָא אֵל בֵּית אֵל אֲרֵי תַמָּן אִתְגְלֵי לֵהּ יְיָ בְּמֵעִרְקֵהּ מִן קֳדָם אָחוּהִי

רַשְׁבַּ״ם ויקרא למקום: שחוץ לוז שהקים מצבה שם בבאו מבית אביו אל בית אל, כי מתחילה נקראת שם העיר ביתאל ואולם לוז שם העיר לראשונה אבל עכשיו קרא שם המקום ביתאל שחוץ לעיר אשר חלם שם אל ביתאל לפי שעד עתה הוא היה בעזרו:

אִבְּן עֶזְרָא וטעם כי שם נגלו אליו האלהים. המלאכים כמו והנה מלאכי אלהים:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויקרא למקום אל בית אל. ע"ד הפשט ויקרא למקום אחר שנגלה בו אל, בית אל. ועל דרך הקבלה כבר בארתיו בפסוק (בראשית לא) אנכי האל בית אל.

סְפוֹרְנוֹ ויקרא למקום. לאותו מלון אורחים שלן בו בלכתו לחרן כאמרו ויפגע במקום: אל בית אל. מקדשו של בית אל:

כְּלִי יָקָר . וסמך ליה ותמת דבורה, והקשה הרמב"ן מה ענין מיתת דבורה בין שני פסוקים אלו. ואומר אני שזה דומה למה שארז"ל למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה, לומר לך מה פרה מכפרת אף מיתת צדיקים מכפרת, כמו כן כאן שמדבר מן מיתת רבקה ודבורה כמו שלמדו מן פסוק אלון בכות, והורה יעקב שמיתתם מזבח כפרה, על כן בנה מזבח במקום שנודע לו מיתתם, ויברך אותו אלהים. היינו ברכת אבלים כמו שבירך את יצחק אחרי מות אמו. ומה שנאמר ותקבר מתחת לבית אל. רמז בזה שהספידה כראוי שהרי בית אל היה בהר, ואילו לא הספידה היה ההר גועש עליהם כמו שדרשו אצל הר געש והגיד לנו עוד הכתוב שהספיד יותר מן הראוי שנאמר מתחת לבית אל תחת האלון. מהו מתחת, אלא שהתחיל תחת העיר, ומשם האריך בהספדה עד תחת האלון, וזהו הוראת מ"ם של מתחת כי היה נעתק ממקום למקום והספידה בכמה מקומות, וארז"ל כל המתקשה על מת יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה, ע"כ נקרא מקום זה אלון בכות בכיה אחרת, כי הוגד לו שם מיתת רבקה אמו, או רמז למיתת רחל שהיתה ג"כ סמוך לזה.

אוֹר הַחַיִּים ויקרא למקום אל וגו'. הגם שכבר קראו כן בברחו ״מפני עשו״. חזר והוסיף לומר ״אל בית אל״, פירושו, ייחד שמו יתברך על המקום ששמו ׳בית אל׳, ונתן טעם לזה כי שם נגלו וגו', ולצד שמקום זה שם קנה ההבטחות שנתקיימו בו יחד הוסיף להעלות למקום ההוא:

ח וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית־אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת׃

רַשִׁ״י ותמת דבורה. מָה עִנְיַן דְּבוֹרָה בְּבֵית יַעֲקֹב? אֶלָּא לְפִי שֶׁאָמְרָה רִבְקָה לְיַעֲקֹב וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם, שָׁלְחָה דְבוֹרָה אֶצְלוֹ לְפַדַּן אֲרָם לָצֵאת מִשָּׁם, וּמֵתָה בַדֶּרֶךְ; מִדִּבְרֵי רַבִּי מֹשֶׁה הַדַּרְשָׁן לְמַדְתִּיהָ: מתחת לבית אל. הָעִיר יוֹשֶׁבֶת בָּהָר וְנִקְבְּרָה בְּרַגְלֵי הָהָר: תחת האלון. בְּשִׁפּוּלֵי מֵישְׁרָא, שֶׁהָיָה מִישׁוֹר מִלְמַעְלָה בְּשִׁפּוּעַ הָהָר וְהַקְּבוּרָה מִלְּמַטָּה, וּמִישׁוֹר שֶׁל בֵּית אֵל הָיוּ קוֹרִין לוֹ אַלּוֹן. וְאַגָּדָה, נִתְבַּשֵּׂר שָׁם בְּאֵבֶל שֵׁנִי, שֶׁהֻגַּד לוֹ עַל אִמּוֹ שֶׁמֵּתָה (בראשית רבה), וְאַלּוֹן בִּלְשׁוֹן יְוָנִי אַחֵר, וּלְפִי שֶׁהֶעֱלִימוּ אֶת יוֹם מוֹתָהּ שֶׁלֹּא יְקַלְּלוּ הַבְּרִיּוֹת כֶּרֶס שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ עֵשָׂו, אַף הַכָּתוּב לֹא פִרְסְמָהּ:

אוּנְקְלוֹס וּמִיתַת דְּבוֹרָה מֵנִקְתָּא דְרִבְקָה וְאִתְקְבָרַת מִלְרַע לְבֵית אֵל בְּשִׁפּוֹלֵי מֵישְׁרָא וּקְרָא שְׁמֵּהּ מֵישַׁר בָּכִיתָא

רַשְׁבַּ״ם אלון בכות: לא נכתב אלא מפני שכל המקומות שהלך יעקב בחזרתו הולך ומפרש פנואל, סוכות, אל אלהי ישראל, שלם, עירו של שכם, לוזה, אל ביתאל, אלון בכות, ביתאל השני שאחר וירא אלהים אל יעקב עוד, בית לחם אפרת, מגדל עדר:

רַמְבַּ״ן ותמת דבורה מינקת רבקה לא ידעתי למה נכנס הפסוק הזה בין "ויקרא למקום אל בית אל" ובין "וירא אלהים אל יעקב עוד" והפסיק בענין אחר שהיה בבת אחת ובמקום אחד כי יעקב בבאו לוזה היא בית אל בנה מזבח וקרא למקום אל בית אל ונראה לו האלהים שם ויברך אותו ולמה הושם הכתוב הזה בתוך ענין אחד והקרוב מה שאמרו רבותינו (ב"ר פא ה) שירמוז למיתת רבקה ולכן קרא שם המקום ההוא אלון בכות כי אין בכי ואנקה על המינקת הזקנה שיקרא שם המקום עליו אבל יעקב בכה והתאבל על אמו הצדקת אשר אהבתהו ושלחה אותו שם ולא זכתה לראותו בשובו ולכן נגלה אליו האלהים וברך אותו לנחמו כאשר עשה ליצחק אביו אחרי מות אברהם (בראשית כ״ה:י״א) ובשניהם אמרו חכמים (סוטה יד) ברכת אבלים ברכו וסיוע לזה מה שאמור למטה (בראשית ל״ה:כ״ז) ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע ואלו היתה רבקה שם היה מזכיר "אל אביו ואל אמו" כי היא השולחת אותו שם והגורמת לו כל הטובה ויצחק בעצתה צוה אותו ללכת שם וכתב רש"י (רש"י על בראשית ל״ה:ח׳) ולפי שהעלימו את יום מותה שלא יקללו אותה הבריות כרס שיצא ממנה עשו אף הכתוב לא פרסמה ומדרש חכמים הוא (פסדר"כ זכור ד) והנה גם מיתת לאה לא יזכיר אבל הכוונה להם מפני שהזכיר המיתה ברמז ותלה הדבר במניקתה וכיון שדבר בה למה הסתיר הענין ולא גלהו וטעם הקללה אינו מחוור שהרי הזכירו במיתת יצחק (בראשית ל״ה:כ״ט) ויקברו אותו עשו ויעקב בניו אבל יתכן לומר שלא היה לה כבוד במיתתה כי יעקב איננו שם ועשו שונא אותה ולא יבא שמה ויצחק כהו עיניו ואיננו יוצא מביתו ולכן לא רצה הכתוב להזכיר שיקברוה בני חת וכענין הזה מצאתי (באלה הדברים רבה בפרשה כי תצא למלחמה) תנחומא תצא ד אמרו אתה מוצא כשמתה רבקה אמרין מאן יפוק קמא אברהם מת יצחק יושב בבית ועיניו כהות יעקב הלך לו לפדן ארם יפוק עשו רשיעא קמא ויימרון ברייתא ליטין בזיא דהא כדין ינקין מה עשו הוציאו מטתה בלילה אמר רבי יוסי בר חנינה לפי שהוציאו מטתה בלילה לא פרשו הכתובים מיתתה אלא מן הצד הדא הוא דכתיב ויקרא שמו אלון בכות שתי בכיות הדא הוא דכתיב וירא אלהים אל יעקב ויברך אותו מה ברכו ברכת אבלים ברכו עד כאן והנה בעבור שהיה עשו יחידי בקבורתה פחדו מן הקללה ולא ראו שיהיה לה לכבוד וזה ענין הרמז והיתה דבורה עם יעקב כי אחרי שבאה עם רבקה שבה לארצה ועתה תבא עם יעקב לראות גברתה או נתעסקה בגדול בני יעקב לכבוד רבקה ולאהבתה והיתה בביתו ויתכן שאינה היא המינקת שנאמר בה (בראשית כ״ד:נ״ט) וישלחו את רבקה אחותם ואת מניקתה אבל היתה מינקת אחרת שנשארה בבית לבן ובתואל ועתה יביא אותה יעקב עמו לכלכל את שיבתה לכבוד אמו כי כן דרך הנכבדים להיות להם מיניקות רבות כי רחוק הוא שתהיה הזקנה השליח שתשלח אמו ליעקב כדברי רבי משה הדרשן:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ותמת דבורה מינקת רבקה. נכנס הפסוק הזה בין כי שם נגלו אליו האלהים ובין וירא אלהים אל יעקב עוד, וזה יאמץ דברי רבותינו ז"ל בפסוק ותמת דבורה מינקת רבקה שירמוז למיתת רבקה, ועל כן קרא שם המקום אלון בכות. וכן כתב הרמב"ן ז"ל אין לבכות כל כך על המינקת הזקנה שיקרא המקום עליו, אבל יעקב התאבל ובכה על אמו אשר אהבתו ושלחה אותו שם ולא זכתה לראותו בשובו, והנה דבורה עם יעקב היתה. ועל הרמז הזה נגלה אליו השם יתברך לנחמו, וכך אמרו רז"ל ויברך אותו, ברכת אבלים ברכו, וכן דרשו בפסוק (בראשית כה) ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו. ומה שיחזק זה אמרו בסמוך ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע, ואילו היתה רבקה אמו בחיים היה לו לומר ויבא יעקב אל יצחק אביו ואל אמו, שהרי היא שלחה אותו שם ויצחק צוה לו כן בעצתה, אבל מפני שמתה שלא לכבודה העלים הכתוב מיתתה. וכך אמרו במדרש אתה מוצא כשמתה רבקה אמרו מאן יפוק קמה, אברהם מת יצחק יושב בבית ועיניו כהות, יעקב הלך לפדן ארם, מאן יפוק קמה, עשו רשיעא וימרון ברייתא לייטין בזייתא דהא כדין ינקין, מה עשו הוציאו מטתה בלילה. א"ר יוסי בר חנינא לפי שהוציאו מטתה בלילה לא פרסמו הכתובים מיתתה אלא מן הצד. הדא הוא דכתיב ויקרא שמו אלון בכות שתי בכיות, פירוש אחת על מיתתה ואחת שמתה שלא לכבודה.

סְפוֹרְנוֹ אלון בכות. וזה הפסיק הגלות השכינה כאמרם רז"ל שאין השכינה שורה מתוך עצבות:

ט וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל־יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ׃

רַשִׁ״י עוד. פַּעַם שֵׁנִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה, אֶחָד בְּלֶכְתּוֹ וְאֶחָד בְּשׁוּבוֹ: ויברך אתו. בִּרְכַּת אֲבֵלִים (בראשית רבה):

אוּנְקְלוֹס וְאִתְגְלִי יְיָ לְיַעֲקֹב עוֹד בְּמֵיתוֹהִי מִפַּדַן אֲרָם וּבָרִיךְ יָתֵהּ

רַשְׁבַּ״ם וירא אלהים אל יעקב עוד: אחרי שנסע מלוז הוא ביתאל קרא עוד את המקום השני ביתאל כמו שמפרש והולך:

סְפוֹרְנוֹ וירא אלהים. אחר עבור הבכי: אל יעקב עוד. כמו שנראה אליו שם בלכתו לחרן כאמרו הנראה אליך בברחך: בבואו מפדן ארם. אבל בפדן ארם לא נגלה אליו אע"פ שדבר עמו ע"י מלאך כאמרו ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום:

י וַיֹּאמֶר־לוֹ אֱלֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא־יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם־יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י לא יקרא שמך עוד יעקב. לְשׁוֹן אָדָם הַבָּא בְּמַאֲרָב וְעָקְבָּה, אֶלָּא לְשׁוֹן שַׂר וְנָגִיד:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר לֵהּ יְיָ שְׁמָךְ יַעֲקֹב לָא יִתְקְרֵי שְׁמָךְ עוֹד יַעֲקֹב אֶלָהֵין יִשְׂרָאֵל יְהֵא שְׁמָךְ וּקְרָא יָת שְׁמֵהּ יִשְׂרָאֵל

אִבְּן עֶזְרָא לא יקרא שמך עוד יעקב. לבדו כי גם ישראל:

רַמְבַּ״ן שמך יעקב יאמר כי עתה עודך אתה נקרא יעקב אף על פי שהחליף שמך שרו של עשו כי הוא לא נשתלח לך להחליף את שמך אבל מעתה לא יקרא שמך יעקב כי אם ישראל יהיה שמך וזה טעם ויקרא את שמו ישראל או ירמוז שקרא את שמו ישראל מוסף על יעקב לא שיאסר להקרא יעקב:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי שמך יעקב. כתב הרמב"ן ז"ל יאמר אע"פ שהחליף שמך שרו של עשו עודך אתה נקרא יעקב, שהרי לא נשתלח לך להחליף שמך, אבל מעתה לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך, וזהו שאמר ויקרא שמו ישראל עד כאן. ועל כן אמר הנביא (ישעיה מח) וישראל מקוראי. ורבינו חננאל ז"ל פי' שקרא שמו ישראל מוסף על יעקב, כי מלת עוד פירושו בלבד. יאמר לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך, כלומר יעקב וישראל, וכמוהו (ירמיה ג) לא יאמרו עוד ארון ברית ה', בלבד, כלומר לא יאמרו על ארון ברית ה' שהוא מקום השכינה בלבד, אלא אף ירושלים תהיה כולה מקום שכינתי, הוא שכתוב (ירמיה ג) בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה'. וזהו כי אם ישראל יהיה שמך, פעמים יעקב ופעמים ישראל. וזהו שאמר הנביא ע"ה (ישעיה מח) שמע אלי יעקב וישראל מקוראי, וכתיב (ירמיה מו) ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל.

סְפוֹרְנוֹ שמך יעקב. אני מקיים לך עתה זה השם שתהיה קיים אתה לבדך בעקב ובסוף כליון כל שאר האומות כאמרו כי אעשה כלה בכל הגוים ואתך לא אעשה כלה. לא יקרא שמך עוד יעקב. וכאשר יתקיים ענין שם יעקב שתשאר בסוף אתה לבדך כאמרו הן עם לבדד ישכון אז לא יהיה ענין עוד לשם יעקב: כי אם ישראל יהיה שמך. שתשתרר על כל פליטי האומות כאמרו וקרקר כל בני שת: ויקרא את שמו ישראל. ברך אותו שיתחיל קצת ענין שם ישראל מעכשיו שיוכל נגד המתקוממים עליו גם בארץ לא לו כאמרם ז"ל כל מקום שהלכו נעשו שרים לאדוניהם:

כְּלִי יָקָר . מדקאמר שמך יעקב משמע ששם יעקב ישאר במקומו ולא יעקר, ואח"כ אמר לא יקרא עוד שמך יעקב, אלא ודאי שבא לומר לא שיעקר שם יעקב אלא יהיה טפל כו', אבל אצל אברהם ארז"ל כל הקורא לאברהם אברם עובר בלא תעשה, והיינו טעמא לפי שלא נאמר אצלו שמך אברם כמו שנאמר כאן שמך יעקב. ועל צד הרמז, יש מקום אתי לפרש שני שמותיו של יעקב על שם שני הגאולות יען כי מצינו לרז"ל לא שתעקר יצ"מ לגמרי אלא שזכירת נסי יצ"מ יהיו טפל, וזכרון נסים שלעתיד יהיו עיקר, וכן כאן אמרו לא שיעקר שם יעקב לגמרי אלא יהיה טפל ושם ישראל עיקר, א"כ שניהם ענין אחד, וכן הוא אומר בגאולה אחרונה והיה העקוב למישור. עקב נגזר מן שם יעקב, ומישור נגזר מן שם ישראל ישר אל, ולפי שנאמר כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, ש"מ שניסים שלעתיד לא יהיו גדולים מן ניסי מצרים, ולמה יהיו ניסי מצרים טפל, אלא לפי שבגאולה של מצרים לא היה זכותם מספיק להוציאם ביד רמה והוצרכו לילך בעקבה ורמיה, כי אמרו נלך לזבוח לה' אלהינו, וכל בורח הולך בחפזון, כמ"ש ואכלתם אותו בחפזון, וגאולת בבל פשיטא שלא היתה גאולה שלימה כ"א פקידה בעלמא, וגם שם נאמר צאו מבבל ברחו מכשדים. אבל בגאולה אחרונה, אחר שנתמרק העון מכל וכל באורך גלות החל הזה, יספיק זכותם שיצאו ביד רמה במישור ולא בעקבה ולא בחפזון, כמ"ש כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון, זש"ה והיה העקוב למישור ומ"מ לא יעקר שם יעקב לגמרי, וכן לא תיעקר זכרון יצ"מ לגמרי, כדי שיזכרו שני הגאולות יחד וידעו ויכירו ההבדל שביניהם אשר גרם החטא, כי בלי ספק שהיו במצרים רעים וחטאים כמבואר בנבואת יחזקאל אשר מזה הצד ראוי שתהיה טפל, וכן שם יעקב לא נעקר לגמרי מזה הטעם ועוד שהגאולה משמשת שני גאולות, גאולת הגופות מן השעבוד והצרות, וגאולת הנפש מצד הענינים הרוחניות שנתנו לישראל, כהוראת שם יעקב וישראל, אחד חומרי, ואחד רוחני, כדאיתא ברבינו בחיי, ואע"פ שהרוחני עיקר מ"מ שם יעקב לא יעקר לגמרי, כי צריך האדם ליתן חלק לזה ולזה אבל שם אברם נעקר לגמרי, כי לעולם בכל הדורות הרי הוא אב המון גוים, כי גם אהלי אדום וישמעאל מיוצאי חלציו המה.

אוֹר הַחַיִּים לא יקרא שמך וגו' כי אם ישראל. צריך לדעת מה נשתנה יעקב מאברהם, כי הקורא לאברהם אברם עובר בעשה אבל הקורא לישראל יעקב אינו עובר. והגם שרז"ל (שם) אמרו כי יעקב אהדריה קרא, ולמה לא נלמוד ממה דאהדריה ליעקב הגם שאמר בו ״לא יקרא״ ואהדריה כמו כן באברהם. ואולי, כי לצד ששינה ה' דברו הטוב האמור ביעקב מהאמור באברהם במה שאמר ״שמך יעקב״ כי לא היה צריך לומר כן, כי מה חידש בזה באמרו ״שמך יעקב״ אלא ודאי שנתכוין לומר שם קבוע הוא לך. אלא שצריך לדעת טעמו של הקדוש ברוך הוא למה באברהם הקפיד על אברם ועל יעקב לא הקפיד. ויראה כי יש טעם נכון, והוא למה שקדם לנו כי שמות בני האדם הם שמות נפשותם וה' שם שמות בארץ ודרשו ז"ל (שם ז א) וכו'. והנה יעקב יהיה שם נפש שהיתה לו ולזה הגם שניתוסף בו רוח אלהים הנקרא ישראל לא מפני זה אבד הראשון והרי ישנם לראשון גם שני ויכול הוא ליקרא יעקב ואין ראוי שיעקר שמו הראשון לחלוטין, מה שאין כן אברהם כי גם אחר שינוי שמו לעילוי לא נעקר שם הראשון כי יש בכלל אברהם אברם ולזה יצו האל לקרות לו בתמידות אברהם ואין עקירה לראשון כי בכלל אברהם אברם. ואולי כי זה רמז הכתוב בדברי הימים (א' א') אברם הוא אברהם, וכפי זה אומרו לא יקרא שמך עוד וגו' פירוש לבד אלא גם ישראל. גם דייק באומרו לא יקרא שמך עוד ולא אמר לא יקרא עוד שמך כמו שאמר באברהם (לך י"ז ה') והבן:

יא וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ׃

רַשִׁ״י אני אל שדי. שֶׁאֲנִי כְדַי לְבָרֵךְ, שֶׁהַבְּרָכוֹת שֶׁלִּי: פרה ורבה. עַל שֵׁם שֶׁעֲדַיִן לֹא נוֹלַד בִּנְיָמִין, וְאַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר נִתְעַבְּרָה מִמֶּנּוּ: גוי. בִּנְיָמִין: גוים. מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם, שֶׁעֲתִידִים לָצֵאת מִיּוֹסֵף, וְהֵם בְּמִנְיַן הַשְּׁבָטִים (בראשית רבה): ומלכים. שָׁאוּל וְאִישׁ בֹּשֶׁת, שֶׁהָיוּ מִשֵּׁבֶט בִּנְיָמִין (בראשית רבה), שֶׁעֲדַיִן לֹא נוֹלְדוּ (וּפָסוּק זֶה דְּרָשׁוֹ אַבְנֵר כְּשֶׁהִמְלִיךְ אִישׁ בֹּשֶׁת, וְאַף הַשְּׁבָטִים דְּרָשׁוּהוּ וְקֵרְבוּ בִּנְיָמִין, דִּכְתִיב אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִתֵּן אֶת בִּתּוֹ לְבִנְיָמִן לְאִשָּׁה (שופטים כ"א), וְחָזְרוּ וְאָמְרוּ אִלְמָלֵא הָיָה עוֹלֶה מִן הַשְּׁבָטִים לֹא הָיָה הַקָּבָּ"ה אוֹמֵר לְיַעֲקֹב וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ: גוי וקהל גוים. שֶׁגּוֹיִם עֲתִידִים בָּנָיו לְהֵעָשׂוֹת כְּמִנְיַן הַגּוֹיִם, שֶׁהֵם ע' אֻמּוֹת, וְכֵן כָּל הַסַּנְהֶדְרִין שִׁבְעִים; דָּבָר אַחֵר שֶׁעֲתִידִים בָּנָיו לְהַקְרִיב בִּשְׁעַת אִסּוּר בָּמוֹת כַּגּוֹיִם בִּימֵי אֵלִיָּהוּ):

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר לֵהּ יְיָ אֲנָא אֵל שַׁדַּי פּוּשׁ וּסְגֵי עַם וְכִנְשַׁת שִׁבְטִּין יְהֵא מִנָּךְ וּמַלְכִין דְשַׁלִּיטִין בְּעַמְמַיָּא מִנָּךְ יִפְקוּן

אִבְּן עֶזְרָא פרה ורבה. ברכה כמעשה בראשית:

סְפוֹרְנוֹ אני אל שדי. בשמי אני נשבע כענין ואמרתי חי אנכי לעולם ובזה בלבד מצאנו שבועת האל ית' ליעקב: פרה ורבה. ולא תדאג שיכלה זרעך ביד גוים גם כשיהי' הזרע בלתי הגון לפיכך לא תחדל מלפרות ולרבות על הפך עצת רבי ישמעאל כאמרו מיום שפשטה מלכות הרשעה דין הוא שנגזור על עצמינו שלא לשא אשה ולהוליד בנים ונמצא זרעו של אברהם [אבינו] כלה מאליו וזה כי בהיותי אל שדי בלתי צריך לנושא מוכן אעשה מה שאמרתי עכ"פ גם בלתי נושא מוכן: ומלכים מחלציך יצאו. אנשים הגונים למלכות ולא תצטרך לתת עליך איש נכרי כענין במלכי אדום. שמלה ממשרקה שאול מרחובות הנהר וזולתם:

יב וְאֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת־הָאָרֶץ׃

אוּנְקְלוֹס וְיָת אַרְעָא דִי יְהָבִית לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לָךְ אֶתְּנִנַּהּ וְלִבְנָיךְ בַּתְרָךְ אֶתֵּן יָת אַרְעָא

רַמְבַּ״ן ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה כאשר נתתיה להם כן אתננה לך ירמוז זה לשבועה כי להם נתנה בשבועה שלא יגרום החטא אבל לו נתנה מתחלה בלא שבועה וזהו שאומר בכל מקום (שמות לג א ועוד) אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב או שיהיה הכפל הנבואה לו לשבועה כאשר פירשתי כבר:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי אתן את הארץ. כפל הלשונות בתורה לא לחנם. ויתכן על דרך הקבלה כי הארץ שהזכיר בראש הכתוב היא המדה אשר בה נתברכו שלשת האבות, בכל מכל כל. ואמר נתתי, לך אתננה, כענין שכתוב (מ"א ה') וה' נתן חכמה לשלמה, ועל כן חזר וכפל אתן את הארץ כלומר ארץ ישראל שיתן לזרעו. וכן עשה בכתוב השני ויעל מעליו אלהים במקום אשר דבר אתו, שהוא מדבר גם כן למעלה, כלומר במקום המדבר עמו. וכן כתב הרמב"ן ז"ל זה לשונו על דרך האמת עלה מעליו אלהים במקום המדבר עמו, כענין שנאמר (יחזקאל ג) ברוך כבוד ה' ממקומו, ויאמר מה שהזכירו החכמים האבות הן הן המרכבה ע"כ. על כן בא הכתוב שאחריו.

סְפוֹרְנוֹ ולזרעך אחריך אתן את הארץ. לקץ הימין אתן את לזרעך כל כדור הארץ לא ארץ ישראל בלבד כאמרו ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה וכאמרו וקרקר כל בני שת:

אוֹר הַחַיִּים לאברהם וליצחק. עיין מה שפירשנו בפרשת תולדות בפסוק (כ"ו ג') ״כי לך ולזרעך״ וגו', כי יצחק ניתוסף לו זכות בחלק אחד יתר על אברהם, ואותו נתן ה' גם כן ליעקב: ״אתן את הארץ״. צריך לדעת למה הוצרך לחזור לומר ״אתן את הארץ״ ולא הספיק במה שקדם לומר ״לך אתננה ולזרעך״. ואולי, שנתכוון לומר כי לו ליעקב נתן הארץ שיאחוז בה, ואילו אמר ״לך אתננה ולזרעך״ תהיה הכוונה שיתננה לו להנחילנה לזרעו. לזה דקדק לומר ב' נתינות: אחד לו ואחד לזרעו, מה שלא דקדק לומר כן בהבטחת ב' אבות:

יג וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר־דִּבֶּר אִתּוֹ׃

רַשִׁ״י במקום אשר דבר אתו. אֵינִי יוֹדֵעַ מַה מְּלַמְּדֵנוּ:

אוּנְקְלוֹס וְאִסְתַּלַּק מֵעִלָּוֹהִי יְקָרָא דַיְיָ בְּאַתְרָא דִי מַלֵּיל עִמֵּהּ

רַמְבַּ״ן ויעל מעליו אלהים כמו שאמר באברהם (בראשית י״ז:כ״ב) ויעל אלהים מעל אברהם ובשניהם להודיע כי לא היה זה מראה וחלום נבואה בלבד או כענין ותבא אותי ירושלימה במראות אלהים (יחזקאל ח ג) אבל ששרתה עליו שכינה במקום אשר הוא עומד ועל דרך האמת עלה מעליו אלהים במקום המדבר עמו כענין שנאמר ברוך כבוד ה' ממקומו (שם ג יב) ויאמר מה שהזכירו החכמים האבות הן הן המרכבה (ב"ר פב ו):

סְפוֹרְנוֹ במקום אשר דבר אתו. בצאתו ללכת לחרן באותו המלון היה הדבור שם. וירא אלהים ושם נסתלק ולפיכך הציב מצבה באותו המקום בעצמו:

כְּלִי יָקָר . פירש"י איני יודע מה בא ללמדינו. ולי נראה שבא ללמדינו שהאבות הן הן המרכבה, ושבית המקדש שלמטה מכוון כנגד בהמ"ק של מעלה כידוע, שיעקב היה עכשיו בבית אל ולוז, ושם שער השמים כי שני מקומות אלו נתחברו עם הר המוריה כמבואר למעלה פרשה ויצא , ואלו לא נאמר במקום אשר דבר אתו הייתי אומר שהלכה השכינה למקום אחר ומשם עלתה אל מדורה, ע"כ הוצרך לפרש שעלה אלהים בשווי מן זה המקום עד אשר לעולם יעקב למטה והשכינה למעלה ועלתה אל מדורה לבהמ"ק של מעלה, המכוון כנגד המקום אשר דבר אתו בבהמ"ק שלמטה.

יד וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר־דִּבֶּר אִתּוֹ מַצֶּבֶת אָבֶן וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲקֵם יַעֲקֹב קַמְתָא בְּאַתְרָא דִי מַלִּיל עִמֵּהּ קָמַת אַבְנָא וְאַסִּיךְ עֲלַהּ נִסּוּכִין וַאֲרִיק עֲלַהּ מִשְׁחָא

אִבְּן עֶזְרָא ויתכן להיות פי' ויצב. וכבר הציב בפעם הראשונה או עשה כן פעם שנית והראשון קרוב אלי: ויסך עליה נסך. מים או יין. והטעם שרחץ אותה. ואחר כן יצק עליה שמן. ובבית אל שלם נדרו ונתן מעשר מהונו לכבוד השם למי שהיה בדור ראוי לקחתו:

רַמְבַּ״ן ויצב יעקב מצבה פירש רבי אברהם וכבר הציב בפעם הראשונה מצבה ונסך עליה עתה נסך ויצק עליה שמן ונכון הוא:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויצב יעקב מצבה במקום אשר דבר אתו ה'. חזר שנית במקום אשר דבר אתו, שהוא מדבר למטה, והוא במקום בית אל ששם העמיד המצבה, ויצב יעקב מצבה פירושו וכבר הציב, ולא הציב אותה בחזרה כי בהליכתו הציב אותה בתחילה כמ"ש בתחלת פרשת ויצא. וההפרש שיש בין מצבה למזבח, שהמצבה אינה כי אם אבן אחת והמזבח אבנים רבות, גם המזבח בונין אותו לצורך קרבן והמצבה לא לקרבן רק לנסוך ויציקת שמן. ומפני שאמר לו השם יתעלה לא יעקב יאמר עוד שמך, וכתיב ויקרא את שמו ישראל, היה לו לומר ויצב ישראל, אבל זה יורה כי לא יעקב יאמר עוד שמך אינה מניעה אלא שיקרא פעמים יעקב ופעמים ישראל כאשר נתבאר למעלה. ומזה קראו אחר כך בפרשה הזאת בעצמה בשני השמות האלו, הזכירו בשם יעקב ויצב יעקב והזכירו בשם ישראל גם כן ויסע ישראל.

סְפוֹרְנוֹ ויסך עליה נסך. והשלים נדרו שנדר באמרו והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים. כי בזה הכין את המקום שראוי שיקימנה שם כענין דוד בהראות אליו המלאך בגורן ארונה היבוסי:

טו וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶת־שֵׁם הַמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ שָׁם אֱלֹהִים בֵּית־אֵל׃

אוּנְקְלוֹס וּקְרָא יַעֲקֹב יָת שְׁמָא דְאַתְרָא דִי מַלִּיל עִמֵּהּ תַּמָּן יְיָ בֵּית אֵל

רַשְׁבַּ״ם המקום אשר דבר אתו: כמה פעמים נאמר לשון זה בפרשה זו לפי שהיה המקום באמצע הדרכים ואין שם עיר:

רַמְבַּ״ן ויקרא יעקב את שם המקום בית אל יקראנו כן פעם אחר פעם להודיע כי הדבר אמת ונכון כי הוא בית אלהים ושם השכינה תמיד וכן ענין שם באר שבע:

אוֹר הַחַיִּים ויקרא יעקב וגו' אשר וגו' בית אל. קשה, והלא כבר קראו כן וגם בתוספת ״אל בית אל״ וכמו שפירשתי למעלה (פסוק ז'), ומה חידש בקריאה זו. ואולי, שהוסיף לקרות למקום סמוך לבית אל שגם הוא יקרא בית אל כשדבר ה' אליו בו, והוא שדקדק לומר את שם המקום אשר דבר וגו' פי' כי לצד הדיבור שהיה שם קרא לו גם כן וכו' שאילו למקום שנגלה שם אליו בברחו לא היה צריך לומר אשר דבר:

טז וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל וַיְהִי־עוֹד כִּבְרַת־הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ׃

רַשִׁ״י כברת הארץ. מְנַחֵם פֵּרֵשׁ לְשׁוֹן כַּבִּיר, רִבּוּי, מַהֲלָךְ רַב. וְאַגָּדָה, בִּזְמַן שֶׁהָאָרֶץ חֲלוּלָה וּמְנֻקֶּבֶת כִּכְבָרָה (בראשית רבה), שֶׁהַנִּיר מָצוּי, הַסְּתָו עָבַר וְהַשָּׁרָב עֲדַיִן לֹא בָא (שם ז), וְאֵין זֶה פְּשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא, שֶׁהֲרֵי בְּנַעֲמָן מָצִינוּ וַיֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ כִּבְרַת אָרֶץ (מלכים ב ה'). וְאוֹמֵר אֲנִי שֶׁהוּא שֵׁם מִדַּת קַרְקַע, כְּמוֹ מַהֲלַךְ פַּרְסָה אוֹ יוֹתֵר, כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר צֶמֶד כֶּרֶם (ישעיהו ה'), חֶלְקַת הַשָּׂדֶה (בראשית ל"ג), כָּךְ בְּמַהֲלַךְ אָדָם נוֹתֵן שֵׁם מִדָּה כִּבְרַת אֶרֶץ:

אוּנְקְלוֹס וּנְטָלוּ מִבֵּית אֵל וַהֲוָה עוֹד כְּרוּבַת אַרְעָא לְמֵיעַל לְאֶפְרָת וִילִידַת רָחֵל וְקַשִׁיאַת בְּמֵילְדַהּ

רַשְׁבַּ״ם כברת: כמו ירוע כבירים ואוריד כברה יושבים לשון הרבה, ולפי שהיה עוד ריבוי ארץ עד אפרת נקברה בדרך: ותקש: כמו ותקשה, כמו ותצו ותצוה, ותכס ותכסה:

אִבְּן עֶזְרָא כברת הארץ. יתכן להיות הכ"ף לדמות. ויהיה ברת מדת המלך ואין ריע לו במקרא:

רַמְבַּ״ן כברת ארץ מנחם פירש לשון "כביר" מהלך רב ואגדה (ב"ר פב ז) בזמן שהארץ חלולה ככברה שהניר מצוי והסתו עבר ועדיין השרב לא בא ואין זה פשוטו של מקרא שהרי בנעמן מצינו (מלכים ב ה יט) וילך מאתו כברת ארץ ואומר אני שהוא שם מדת קרקע לשון רש"י (רש"י על בראשית ל״ה:ט״ז) והנכון מה שחשב בו ר' דוד קמחי כי הכ"ף לדמיון ואיננה שרשית ומוצא המלה היו לברות למו (איכה ד י) ותברני לחם ( יג ה) ענין אכילה מועטת בבקר ופירושה שיעור מהלך ארץ מן הבקר עד לעת האוכל כי כן ישערו כל הולכי דרך זה כתבתי תחילה ועכשיו שזכיתי ובאתי אני לירושלם שבח לאל הטוב והמטיב ראיתי בעיני שאין מן קבורת רחל לבית לחם אפילו מיל והנה הוכחש הפירוש הזה וגם דברי מנחם אבל הוא שם מדת הארץ כדברי רש"י ואין בו תאר רק הסכמה כרוב השמות והכ"ף לשמוש שלא נמדד בכוון ואם יהיה השם הזה מתואר יתכן שיהיה ברת כמו בת מלשון מה ברי ומה בר בטני (משלי לא ב) והוא שם למדה הקטנה שימדדו הולכי ארחות כמו למיל היום ויאמר לה "בת ארץ" כי המדה כמו בת לפרסה או למדה אחרת ידועה בימים ההם וכן ראיתי שאין קבורה ברמה ולא קרוב לה אבל הרמה אשר לבנימן רחוק ממנה כארבע פרסאות והרמה אשר בהר אפרים (שמואל א א א) רחוק ממנה יותר משני ימים על כן אני אומר שהכתוב שאומר קול ברמה נשמע (ירמיהו לא יד) מליצה כדרך משל לאמר כי היתה רחל צועקת בקול גדול ומספד מר עד שנשמע הקול למרחוק ברמה שהיא בראש ההר לבנה בנימן כי איננו שם והיא חרבה מהם לא נאמר בכתוב "ברמה רחל מבכה על בניה" אבל אמר כי שם נשמע הקול ונראה בעיני כי קברה יעקב בדרך ולא הכניסה לעיר בית לחם יהודה הקרובה שם לפי שצפה ברוח הקודש שבית לחם אפרתה יהיה ליהודה ולא רצה לקברה רק בגבול בנה בנימן והדרך אשר המצבה בה קרובה לבית אל בגבול בנימין וכך אמרו בספרי (זאת הברכה לג יא) בחלקו של בנימין מתה כדאיתא בפרשת וזאת הברכה וראיתי ליונתן בן עוזיאל שהוא מרגיש בזה ואמר קל ברום עלמא אשתמע ותרגם כל הכתוב על כנסת ישראל:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויסעו מבית אל ויהי עוד כברת ארץ לבא אפרתה. אפרת היא בית לחם, וכה"א למטה ותקבר בדרך אפרתה היא בית לחם. והעיד הרמב"ן ז"ל כי ראה בעיניו שאין ממצבת רחל לבית לחם אפילו מיל אם כן הפירוש שפירשו במלת כברת ארץ שהוא לשון כביר על שם שיש ביניהם מהלך רב, איננו. אבל הוא שם מדה כדברי רש"י ז"ל כי כברת כמו ברת והכ"ף שמוש אינה שרשית, והוא שם למדה ידועה בימים ההם.

יז וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל־תִּירְאִי כִּי־גַם־זֶה לָךְ בֵּן׃

רַשִׁ״י כי גם זה. נוֹסַף לְךָ עַל יוֹסֵף; וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ: עִם כָּל שֵׁבֶט נוֹלְדָה תְּאוֹמָה, וְעִם בִּנְיָמִין נוֹלְדָה תְאוֹמָה יְתֵרָה:

אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה בְקַשְׁיוּתַהּ בְּמֵילְדַהּ וַאֲמֶרֶת לַהּ חָיְתָא לָא תִדְחֲלִי אֲרֵי אַף דֵּין לִיךְ בָּר

רַשְׁבַּ״ם אל תיראי כי גם זה לך בן: כאשר התפללתה יוסף ה' לי בן אחר, ולא חפץ להמיתך אלא קיבל תפילתך ולדבר על לבה נתכוונה:

אִבְּן עֶזְרָא בהקשותה. מהבנין הכבד הנוסף והטעם שהקשתה הלידה על נפשה. וכן ותקש רק הוא מהבנין הכבד הדגוש. וכמו ותכל להשקותו:

סְפוֹרְנוֹ אל תיראי. שיהיה הילד נקבה מפני שהחבלים מרובים כאמרם רז"ל חבלי נקבה מרובים משל זכר: כי גם זה לך בן. אע"פ שחבליו מרובים גם הוא זכר:

אוֹר הַחַיִּים אל תראי כי גם וגו'. צריך לדעת מה היא המורא שמבטיחתה עליו שלא תירא, ולכשנאמר כי אימות מות היו לה במה מסירה ממנה המורא באומרה כי גם זה וגו'. עוד צריך לדעת מה כוונתה באומרה גם: אכן יתבאר על דרך אומרם ז"ל (ב"ר פ' פ"ב) כי בנימין נולדו עמו ב' תאומות, מה שלא נולדו כן עם יוסף כי אם תאומה אחת. ע"כ. ולזה ״ויהי בהקשותה״ אמרה לה המילדת ״אל תיראי״ ממה שאת מתקשת בלידה שמא תסתכני כי יש לך הריון משונה מהראשון. והוא אומרו ״כי גם״ בתוספת ריבוי, זה לך בן כאילו אמר כי גם בן זה לך: עוד תרמוז על פי מה שידוע כי המקשה לילד בבן זכר אינה מסתכנת והמקשה לילד בת היא מסתכנת, לזה אמרה כי ודאי גם זה לך בן ולא תסתכני:

יח וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן־אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא־לוֹ בִנְיָמִין׃

רַשִׁ״י בן אוני. בֶּן צַעֲרִי: בנימין. נִרְאֶה בְעֵינַי, לְפִי שֶׁהוּא לְבַדּוֹ נוֹלַד בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שֶׁהוּא בַּנֶּגֶב כְּשֶׁאָדָם בָּא מֵאֲרַם נַהֲרַיִם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בַּנֶּגֶב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן (במדבר ל"ג), הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה (בראשית י"ב): בנימין. בֶּן יָמִין, לְשׁוֹן צָפוֹן וְיָמִין אַתָּה בְרָאתָם (תהילים פ"ט), לְפִיכָךְ הוּא מָלֵא:

אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה בְּמִפַּק נַפְשַׁהּ אֲרֵי מִיתַת (נ''י מַיְתָא) וּקְרַת שְׁמֵהּ בַּר דְוָי וַאֲבוּהִי קְרָא לֵהּ בִּנְיָמִין

רַשְׁבַּ״ם בנימין: בן זקונים, בן ימים כמו לקץ הימין כמו הימים:

אִבְּן עֶזְרָא בן אוני. בן אבלי. וכן לחם אונים. לא אכלתי באוני:

רַמְבַּ״ן בן אוני בן צערי בנימין נראה בעיני לפי שהוא לבדו נולד בארץ כנען שהוא בנגב כשאדם בא מארם נהרים כמו שאמר בנגב בארץ כנען (במדבר לג מ) הלוך ונסוע הנגבה (בראשית י״ב:ט׳) בנימין בן ימין לשון צפון וימין אתה בראתם (תהלים פט יג) ולפיכך הוא מלא לשון רש"י (רש"י על בראשית ל״ה:י״ח) ולא הבינותי זה שתהא ארץ ישראל דרומית לארם נהרים שהרי ארם מזרחית לארץ ישראל כדכתיב (בראשית כ״ט:א׳) וילך ארצה בני קדם וכתיב (במדבר כג ז) מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם ויעקב עבר הירדן שהוא למזרחה של ארץ ישראל והיה חוזר דרך אדום שהוא בדרום ארץ ישראל נמצא ארם מזרחית דרומית לארץ ישראל וארץ ישראל לצפונה אבל אם נולד בתחום בית לחם אפרתה שהוא בארץ יהודה כדכתיב (שופטים יט ב) בית לחם יהודה וכתיב (מיכה ה א) ואתה בית לחם אפרתה צעיר להיות באלפי יהודה הנה הוא בדרומה של ארץ ישראל והנה בין בית אל ובין בית לחם אפרת נולד ואם המקום בהר אפרים הרי הוא בצפונה של ארץ ישראל כדכתיב (יהושע יח ה) יהודה יעמוד על גבולו מנגב ובית יוסף יעמדו על גבולם מצפון ואם בחלקו של בנימין גם כן אינה בדרום דכתיב ויהי להם גבול לפאת צפונה ומכל מקום אין טעם לקרותו בן דרום והנכון בעיני כי אמו קראתו בן אוני ורצתה לומר בן אבלי מלחם אונים (הושע ט ד) לא אכלתי באוני (דברים כו יד) ואביו עשה מן אוני כחי מלשון ראשית אוני (בראשית מ״ט:ג׳) ולאין אונים (ישעיהו מ כט) ולכן קרא אותו בנימין בן הכח או בן החוזק כי הימין בו הגבורה וההצלחה כענין שכתוב (קהלת י ב) לב חכם לימינו ימינך תמצא לכל שונאיך (תהלים כא ט) ימין ה' רוממה (שם קיח טז) רצה להיות קורא אותו בשם שקראתו אמו כי כן כל בניו בשם שקראו אותם אמותם יקראו והנה תרגם אותו לטובה ולגבורה וראיתי בבראשית רבה (בראשית רבה פ״ב:ט׳) בן אוני בן צערי ואביו קרא לו בנימין בלשון הקדש ולא ידעתי מהו כי הכל לשון הקדש וכן שם כל בניו לשון קדש הוא אבל רמזו למה שאמרתי שתרגם הלשון לטובה:

יט וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם׃

אוּנְקְלוֹס וּמִיתַת רָחֵל וְאִתְקְבָרַת בְּאֹרַח אֶפְרָת הִיא בֵּית לָחֶם

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ותמת רחל ותקבר בדרך אפרתה. דרשו רז"ל כבוד הנשים שתהא קבורתן במקום מיתתן, שהרי רחל מתה בבית לחם ונקברה בבית לחם, וכן מצינו בשרה ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון מתה בחברון, ונקברה בחברון, שנאמר (ברא' כג) ואחרי כן קבר אברהם וגו', וכן מצינו במרים שנאמר (במדבר כ) ותמת שם מרים ותקבר שם.

כ וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל־קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת־רָחֵל עַד־הַיּוֹם׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲקֵים יַעֲקֹב קַמְתָא עַל קְבֻרְתַּהּ הִיא קָמַת קְבֻרְתָּא דְרָחֵל עַד יוֹמָא דֵין

רַשְׁבַּ״ם היא מצבת קבורת רחל: שאמר שמואל לשאול כשהלך ממנו לאחר שמשחו למלך:

אִבְּן עֶזְרָא קבורתה. וקברה שוים:

סְפוֹרְנוֹ מצבה על קבורתה. מפני שהקבר על אם הדרך ויש לחוש לחטוטי קברי:

כא וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וַיֵּט אָהֳלֹה מֵהָלְאָה לְמִגְדַּל־עֵדֶר׃

אוּנְקְלוֹס וּנְטַל יִשְׂרָאֵל וּפְרַס מַשְׁכְּנֵהּ מִלְהַלָא לְמִגְדְלָא דְעֵדֶר

רַשְׁבַּ״ם למגדל עדר: סמוך לבית לחם היה כדכתיב בתרי עשר ואתה בית לחם אפרתה וגו' וכתיב בסמוך ואתה מגדל עדר וגו':

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויט אהלו מהלאה למגדל עדר. בקרוב למגדל עדר, כמו (בראשית יט) גש הלאה, (ש"א כ) החצים ממך והלאה, וכן בכאן נטה אהלו מנגד למגדל עדר, ושם באותו המקום נשלמו השבטים כי בנימין שנולד שם הוא היה תשלום השבטים, ועל זה אמר הכתוב (מיכה ד) ואתה מגדל עדר עופל בת ציון.

כב וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת־בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְנֵי־יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר׃

רַשִׁ״י בשכן ישראל בארץ ההיא. עַד שֶׁלֹּא בָא לְחֶבְרוֹן אֵצֶל יִצְחָק אֵרְעוּהוּ כָל אֵלֶּה: וישכב. מִתּוֹךְ שֶׁבִּלְבֵּל מִשְׁכָּבוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ שְׁכָבָהּ; וְלָמָּה בִלְבֵּל וְחִלֵּל יְצוּעָיו? שֶׁכְּשֶׁמֵּתָה רָחֵל נָטַל יַעֲקֹב מִטָּתוֹ, שֶׁהָיְתָה נְתוּנָה תָּדִיר בְּאֹהֶל רָחֵל וְלֹא בִּשְׁאָר אֹהָלִים, וּנְתָנָהּ בְּאֹהֶל בִּלְהָה; בָּא רְאוּבֵן וְתָבַע עֶלְבּוֹן אִמּוֹ, אָמַר אִם אֲחוֹת אִמִּי הָיְתָה צָרָה לְאִמִּי, שִׁפְחַת אֲחוֹת אִמִּי תְּהֵא צָרָה לְאִמִּי? לְכָךְ בִּלְבֵּל (שבת נ"ה): ויהיו בני יעקב שנים עשר. מַתְחִיל לְעִנְיָן רִאשׁוֹן, מִשֶּׁנּוֹלַד בִּנְיָמִין נִשְׁלְמָה הַמִּטָּה וּמֵעַתָּה רְאוּיִים לְהִמָּנוֹת, וּמְנָאָן; וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ, לְלַמְּדֵנוּ בָא, שֶׁכֻּלָּן שָׁוִין וְכֻלָּן צַדִּיקִים, שֶׁלֹּא חָטָא רְאוּבֵן:

אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה כַּד שְׁרָא יִשְׂרָאֵל בְּאַרְעָא הַהִיא וַאֲזַל רְאוּבֵן וּשְׁכִיב עִם בִּלְהָה לְחֵינָתָא דַאֲבוּהִי וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וַהֲווֹ בְנֵי יַעֲקֹב תְּרֵי עֲסַר

אִבְּן עֶזְרָא וילך ראובן. יפה פירשו רבותינו ז"ל וכסה קלון ערום:

רַמְבַּ״ן וישמע ישראל סיפר הכתוב ענותנותו כי שמע בחלל בנו יצועיו ולא צוה שיוציאוהו מביתו מכלל בניו ולא ינחל עמהם אבל ימנה עמהם ויהיו שנים עשר והוא ימנה ראשון ולכך עשה משתי הפרשיות פסוק אחד כי אף על פי שהוא תחלת ענין שבא למנות השבטים משנולדו כולם רמז כי ראובן לא נדחה במעשהו ועל דרך הפשט יתכן שבלבל ראובן יצועי בלהה מפחדו שלא תלד ליעקב עוד כי הוא הבכור וחשב לקחת שני חלקים ויפסיד יותר מכל האחים ולא פחד מאמו כי זקנה היתה ואולי מתה זלפה או חשש לכבוד אמו בעבור היותה שפחתה ולכן נטלה ממנו הבכורה מדה כנגד מדה וזהו טעם ויהיו בני יעקב שנים עשר כי לא הוליד אחרי כן:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וישכב את בלהה. דרשו רז"ל בלבל יצועי אביו, וכן בתוכחת אביו כתוב (בראשית מט) אז חללת יצועי עלה, לא קנטרו אלא על העליה, לומר לך שלא חטא בשכיבה אלא בבלבול. וכן אמרו רז"ל כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה. ומפני שבלבל יצועי אביו ולא מצא יעקב לשכב את בלהה העלה עליו הכתוב כאלו שכבה. וכן אתה מוצא בבני עלי (ש"א ב) אשר ישכבון את הנשים הצובאות פתח אהל מועד, וכתיב (שם) ותהי חטאת הנערים גדולה מאד את פני ה', ואמרו רז"ל מפני שהיו מעלין את קניהן לשילה לטהר, והיו משהין אותן ומלינין אותן חוץ לבתיהן מעלה עליהן הכתוב כאלו שכבון. ואם תחשוב מן ויסע ישראל עד שנים עשר תמצא בו תיבות כמנין השם המיוחד, ואולי יש בזה רמז שלא חטא ראובן שהרי העיד בו הקב"ה בשמו כמו שהעיד בשמותיהן של שבטים שחתם שמו בהם, הראובני השמעוני וכן כולן. וכתב החכם רמב"ן כי מ"ש ויהיו בני יעקב שנים עשר להודיע שלא הוליד אחר השנים עשר, כי מה שבלבל יצועי אביו עשה כן מיראתו פן יוליד עוד מבלהה הפלגש, ועל כן הודיע הכתוב כי לא הוליד אחרי כן כלל. ועוד יגיד הכתוב ויהיו בני יעקב י"ב כי כולם שוים במעלה אחת בהויה אחת, וכשם שהם לא חטאו כך ראובן לא חטא.

סְפוֹרְנוֹ וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר. אע"פ ששמע לא הפילו ממנין בניו כי לא היה ספק אצלו שעשה תשובה לאלתר ולא נעדר ממנין בני יעקב בעתידים להתקיים בעקב ובסוף כל האומות:

כג בְּנֵי לֵאָה בְּכוֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וּזְבוּלֻן׃

רַשִׁ״י בכור יעקב. אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת הַקַּלְקָלָה קְרָאוֹ בְּכוֹר: בכור יעקב. בְּכוֹר לַנַּחֲלָה, בְּכוֹר לָעֲבוֹדָה, בְּכוֹר לְמִנְיָן, וְלֹא נִתְּנָה בְכוֹרָה לְיוֹסֵף אֶלָּא לְעִנְיַן הַשְּׁבָטִים – שֶׁנַּעֲשָׂה לִשְׁנֵי שְׁבָטִים:

אוּנְקְלוֹס בְּנֵי לֵאָה בּוּכְרָא דְיַעֲקֹב רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָׂשׂכָר וּזְבֻלוּן

רַשְׁבַּ״ם וישמע ישראל: לא נכתב זה אלא להודיעך שבשביל ששמע יעקב את הדבר אמר לו בשעת צוואתו פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך: ויהיו בני יעקב שנים עשר: עתה כשנולד בנימין היו שנים עשר, ועד שסיים כל עניין אותה הפרשה לא היה רוצה להפסיקה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי בכור יעקב ראובן. במקום הזה עצמו שהוזכר חטאו הוזכר בשם בכור, ואע"פ שאבדה ממנו הבכורה בעונש זה, בא להורות שהבכורה שאבדה ממנו ונתנה ליוסף היתה בכורת ממון או בכורת כבוד שיקראו בניו שבטים, אבל בכורת יוחסין ודאי נשארה לו כי מי יוכל ליטלה ממנו, וזהו שאמר בכור יעקב ראובן זהו בכורת יוחסין שהיה בכורו של יעקב. וכן תמצא בב"ר, ויהי בשכון ישראל אמר ר' סימון קשה לפני הקב"ה לעקור שלשלת יוחסין ממקומה, הדא הוא דכתיב (דה"א ה) ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל ולא להתיחש לבכורה, אמור מעתה בכורת ממון נטלה ממנו ולא נטלה ממנו בכורת יוחסין. רבי יצחק אומר אפילו בשעת הקלקלה אין מיחסין אלא לראובן, הדא הוא דכתיב ויהי בשכון ישראל וגו' בכור יעקב ראובן. רבי יודן אמר בכור לעבודה בכור ללידה בכור לתשובה. ר' עזריה אומר אף בכור לנבואה שנאמר (הושע א) תחלת דבר ה' בהושע, ע"כ.

סְפוֹרְנוֹ בכור יעקב ראובן. שלא נפל מן הבכורה בדיני שמים מפני התשובה המגעת עד כסא הכבוד ולא נפל ממנה אפי' בעול' הזה עד שהפילו יעקב אביו בדיני אדם כענין כל מי שהי' חייב נדוי שלא הי' מנודה עד שינדהו חכם בדור כאמרם רז"ל (מ"ק פרק אלו מגלחין) מנלן דמשמתינן דכתיב אורו מרוז דהכי סבר גברא רבא פלניא דכתיב אמר מלאך ה' וכן הורו האחרונים:

אוֹר הַחַיִּים בני לאה בכור יעקב וגו'. טעם שהוצרך להודיע היותו בכור יעקב, לומר שלא תחשוב בו דבר בלתי הגון דכתיב בסמוך ״וישכב את בלהה״, כי לא שכב ממש, והראיה שחזר ומנאו עם שאר אחיו דכתיב ״ויהיו בני (ישראל) [יעקב] שנים עשר״, ולזה רשם ואמר ״בכור יעקב״ כי הוא בכור יעקב, ולהיותו טיפה ראשונה של יעקב בחינה זו תשרש בו הרחקת התיעוב ולא תחשדנו:

כד בְּנֵי רָחֵל יוֹסֵף וּבִנְיָמִן׃

אוּנְקְלוֹס בְּנֵי רָחֵל יוֹסֵף וּבִנְיָמִן

כה וּבְנֵי בִלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל דָּן וְנַפְתָּלִי׃

אוּנְקְלוֹס וּבְנֵי בִלְהָה אַמְתָא דְרָחֵל דָּן וְנַפְתָּלִי

כו וּבְנֵי זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה גָּד וְאָשֵׁר אֵלֶּה בְּנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר יֻלַּד־לוֹ בְּפַדַּן אֲרָם׃

אוּנְקְלוֹס וּבְנֵי זִלְפָּה אַמְתָא דְלֵאָה גָּד וְאָשֵׁר אִלֵּין בְּנֵי יַעֲקֹב דִּי אִתְיְלִידוּ לֵהּ בְּפַדַן אֲרָם

אִבְּן עֶזְרָא אשר יולד לו בפדן ארם. עשתי עשר נולדו לו שם כי בנימין נולד בארץ כנען והכתוב כתב על הרוב. ורבים אראה לך עוד כמוהו:

כז וַיָּבֹא יַעֲקֹב אֶל־יִצְחָק אָבִיו מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן אֲשֶׁר־גָּר־שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק׃

רַשִׁ״י ממרא. שֵׁם הַמִּישׁוֹר: קרית הארבע. שֵׁם הָעִיר: ממרא קרית הארבע. אֶל מִישׁוֹר שֶׁל קִרְיַת אַרְבַּע. וְאִ"תֹּ הָיָה לוֹ לִכְתּוֹב מַמְרֵא הַקִּרְיַת אַרְבַּע? כֵּן דֶּרֶךְ הַמִּקְרָא בְּכָל דָּבָר שֶׁשְּׁמוֹ כָּפוּל, כְּגוֹן זֶה, וּכְגוֹן בֵּית לֶחֶם, אֲבִי עֶזֶר, בֵּית אֵל, אִם הֻצְרַךְ לְהַטִּיל בּוֹ הֵ"א, נוֹתְנָהּ בְּרֹאשׁ הַתֵּבָה הַשְּׁנִיָּה – בֵּית הַלַּחְמִי (שמואל א ט"ז), בְּעָפְרָת אֲבִי הָעֶזְרִי (שופטים ו'), בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי (מלכים א ט"ז):

אוּנְקְלוֹס וַאֲתָא יַעֲקֹב לְוַת יִצְחָק אֲבוּהִי מַמְרֵא קִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן דִּי דָר תַּמָּן אַבְרָהָם וְיִצְחָק

סְפוֹרְנוֹ אשר גר שם אברהם ויצחק. כי אמנם זכרון חסדי הצדיקים בארץ מגוריהם מטיב לבניהם שם טוב ואהבת חסד בעיני יושבי הארץ הפך הרשעים שנאמר בהם הכינו לבניו מטבח בעון אבותם בל יקומו ויירשו ארץ:

כח וַיִּהְיוּ יְמֵי יִצְחָק מְאַת שָׁנָה וּשְׁמֹנִים שָׁנָה׃

אוּנְקְלוֹס וַהֲווֹ יוֹמֵי יִצְחָק מְאָה וּתְמָנָן שְׁנִין

רַמְבַּ״ן ויהיו ימי יצחק אין מוקדם ומאוחר בתורה מכירתו של יוסף קדמה למיתתו של יצחק לשון רש"י (רש"י על בראשית ל״ה:כ״ט) וכבר כתבתי (רמב"ן על בראשית י״א:ל״ב) שזה מנהג הכתוב בכל הדורות יספר ענין האדם ותולדותיו ומיתתו ויתחיל בתולדות הדור האחר וראוי היה להקדים מיתת יצחק לתולדות יעקב כאשר עשה באברהם ובכל דורות הראשונים אבל יתכון הכתוב להגיד כי יצחק מת בשיבה טובה זקן ושבע ימים אחרי ששב אליו בנו המבורך הנוחל מעלתו וקברוהו בכבוד עשו ויעקב בניו גדולי העולם ולא הוצרך להזכיר כי קברוהו במערת המכפלה בעבור שהזכיר כי היה בעיר ההיא ואנה יקברוהו רק בקבר אביו:

אוֹר הַחַיִּים ויהיו ימי יצחק וגו'. טעם שלא הזכיר חיים ביצחק כמנהג הכתוב באברהם ויעקב, וגם ביוסף הזכיר חיים דכתיב ויחי יוסף, ואולי כי להיות שמיום שנולד עד העקידה לא היתה לו בת זוג ואמרו ז"ל (קהלת רבה פ' ט') השרוי בלא אשה שרוי בלא חיים, ומעת העקידה אמרו ז"ל (ב"ר פ' ס"ה) שהתחילו לכהות עיניו לזה לא הזכיר בו חיים: או אפשר, להיות שלא הביא עמו חיים עד העקידה לא הזכיר בו חיים:

כט וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל־עַמָּיו זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו׃

רַשִׁ״י ויגוע יצחק. אֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה; מְכִירָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף קָדְמָה לְמִיתָתוֹ שֶׁל יִצְחָק י"ב שָׁנָה, שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁנּוֹלַד יַעֲקֹב הָיָה יִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וְגוֹ', וְיִצְחָק מֵת בִּשְׁנַת ק"כ לְיַעֲקֹב – אִם תּוֹצִיא שִׁשִּׁים מִמֵּאָה וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה נִשְׁאֲרוּ ק"כ – וְיוֹסֵף נִמְכַּר בֶּן י"ז שָׁנָה, וְאוֹתָהּ שָׁנָה שְׁנַת מֵאָה וּשְׁמוֹנֶה לְיַעֲקֹב, כֵּיצַד? בֶּן שִׁשִּׁים וְשָׁלוֹשׁ נִתְבָּרֵךְ, אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה נִטְמַן בְּבֵית עֵבֶר, הֲרֵי שִׁבְעִים וְשֶׁבַע, וְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה עָבַד בְּאִשָּׁה, וּבְסוֹף אַרְבַּע עֶשְׂרֵה נוֹלַד יוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וְגוֹ', הֲרֵי תִּשְׁעִים וְאַחַת, וְי"ז עַד שֶׁלֹּא נִמְכַּר יוֹסֵף, הֲרֵי מֵאָה וּשְׁמוֹנֶה (עוֹד מְפֹרָשׁ מִן הַמִּקְרָא מִשֶּׁנִּמְכַּר יוֹסֵף עַד שֶׁבָּא יַעֲקֹב מִצְרַיִמָה כ"ב שָׁנָה שֶׁנֶּ', וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְגוֹ', וְז' שָׁנִים שָׂבָע וּשְׁנָתַיִם רָעָב, הֲרֵי כ"ב, וּכְתִיב יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה, נִמְצָא יַעֲקֹב בִּמְכִירָתוֹ ק"ח):

אוּנְקְלוֹס וְאִתְנְגִיד יִצְחָק וּמִית וְאִתְכְּנִישׁ לְעַמֵהּ סִיב וּשְׂבַע יוֹמִין וּקְבָרוּ יָתֵהּ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בְּנוֹהִי

רַשְׁבַּ״ם עשו ויעקב: לפי שהיה בכור ויעקב היה חולק לו כבוד הקדימו הכתוב, אבל בקבורת אברהם הקדים הכתוב יצחק לישמעאל לפי שהיה בן השפחה:

אִבְּן עֶזְרָא ויגוע יצחק. וכאשר מת יצחק ונאסף אל עמיו קברו אותו עשו ויעקב כאשר נולדו ולמעלה אמר יצחק וישמעאל בעבור היות ישמעאל בן השפחה:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.