Genesis 50 — בְּרֵאשִׁית נ

פָּרָשַׁת וַיְחִי

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים

א וַיִּפֹּל יוֹסֵף עַל־פְּנֵי אָבִיו וַיֵּבְךְּ עָלָיו וַיִּשַּׁק־לוֹ׃

אוּנְקְלוֹס וּנְפַל יוֹסֵף עַל אַפֵּי אָבוּהִי וּבְכָא עֲלוֹהִי וּנְשַׁק לֵהּ

אוֹר הַחַיִּים וישק לו. פירוש לו נשק אבל אין נכון לעשות כן למת אחר כי המת גדוש בטומאה וטומאתו בוקעת ועולה עד לרקיע ותפגם הנפש הנושקת אלא לו ליעקב כי חי הוא אלא דורמיטא קראתו כישן ונרדם:

ב וַיְצַו יוֹסֵף אֶת־עֲבָדָיו אֶת־הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת־אָבִיו וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת־יִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י לחנט את אביו. עִנְיַן מִרְקַחַת בְּשָׂמִים הוּא:

אוּנְקְלוֹס וּפַקֵּיד יוֹסֵף יָת עַבְדוֹהִי יָת אַסְוָתָא לְמֶחְנַט יָת אָבוּהִי וְחָנְטוּ אַסְוָתָא יָת יִשְׂרָאֵל

רַשְׁבַּ״ם לחנוט: פתרונו לפי עניינו, ומנחם פרשו מגזרת חנטה פגיה:

אִבְּן עֶזְרָא ויחנטו. כדמות אבק ויתכן רק על דרך רחוקה מעט להיות כמוה התאנה חנטה פגיה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויחנטו הרופאים. ענין החנטה היה שהיו מרקחים אותו בבשמים וזנים כענין שכתוב באסא המלך (דה"ב טז) וישכיבהו במשכב אשר מלא בשמים וזנים מרקחים במרקחת מעשה, וזה היה אחר הרחיצה, ומה שאמר ויחנטו שצוו לעשות כן כי היו בקיאים בחכמת הטבע לא שיגעו הרופאים בגופו.

אוֹר הַחַיִּים ויחנטו הרופאים. עשה כן יוסף משום כבוד אביו כי כן משפט הנכבדים ומכל שכן גדולי המלכות, או כדי שלא יטעו בו כשלא יחנטוהו שלא מת או שמת ולא הסריח ויעשוהו אלוה כי הוא פלא בעמים המזוהמים וסובב לבלתי יעלהו לארץ קבורתו, ואם לא היה טעמים הנזכרים הדבר פשוט כי בלא חניטה לא היה מסריח, וצא ולמד ממעשה ר' אלעזר ברשב"י כאמור בש"ס : או אפשר לומר כי לצד שישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן ולזה צדיקי ישראל מאז והלאה לא היו מסריחין אחר מותם ואפילו עיפוש הנשאר בבטן יבש ויהיה לעפר כי זוהמת הגוף היא המסרחת אוכל שבמעים מה שאין כן קודם לכן, והגם שנאמר שגופו של יעקב לא יסריח כי לא מת אבל על כל פנים עיפוש המאכל אשר ישאר בגוף האדם כנוס כי ירבו לו הימים יתעפש ויסריח ולזה חש יוסף וצוה לחנוט: או אפשר כי יוסף לא ידע מסוד זה וצוה לחנוט:

ג וַיִּמְלְאוּ־לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם׃

רַשִׁ״י וימלאו לו. הִשְׁלִימוּ לוֹ יְמֵי חֲנִיטָתוֹ עַד שֶׁמָּלְאוּ לוֹ מ' יוֹם: ויבכו אתו מצרים שבעים יום. מ' לַחֲנִיטָה וְל' לִבְכִיָּה, לְפִי שֶׁבָּאָה לָהֶם בְּרָכָה לְרַגְלוֹ, שֶׁכָּלָה הָרָעָב וְהָיוּ מֵי נִילוּס מִתְבָּרְכִין:

אוּנְקְלוֹס וּשְׁלִימוּ לֵהּ אַרְבְּעִין יוֹמִין אֲרֵי כֵּן שְׁלִימוּ יוֹמֵי חֲנִיטַיָּא וּבְכוֹ יָתֵהּ מִצְרָאֵי שַׁבְעִין יוֹמִין

רַשְׁבַּ״ם ואשובה: אל ידאג שאני מניח את ארצו לגמרי:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי שבעים יום. מ' יום של חנטה ושלשים יום לאבלות.

סְפוֹרְנוֹ ויבכו אותו מצרים. לא בלבד לכבוד יוסף ובמצותו אבל מצד מה שהוא ישראל שהיה ראוי לשררה ולכבוד מלכות:

ד וַיַּעַבְרוּ יְמֵי בְכִיתוֹ וַיְדַבֵּר יוֹסֵף אֶל־בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵיכֶם דַּבְּרוּ־נָא בְּאָזְנֵי פַרְעֹה לֵאמֹר׃

אוּנְקְלוֹס וַעֲבָרוּ יוֹמֵי בְכִיתֵהּ וּמַלִיל יוֹסֵף עִם בֵּית פַּרְעֹה לְמֵימָר אִם כְּעַן אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין בְּעֵינֵיכוֹן מַלִּילוּ כְעַן קֳדָם פַּרְעֹה לְמֵימָר

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויעברו ימי בכיתו. מכאן שאין להתאבל לגדול שבישראל יותר משלשים יום שנאמר ויעברו ימי בכיתו ומי לנו גדול ממשה ולא בכו אותו רק שלשים יום וכתיב בו גם כן (דברים לד) ויתמו ימי בכי אבל משה, והחכמים ז"ל היו סבורים להתאבל על רבינו הקדוש שנה תמימה עד שמצאו מקרא זה במשה ויתמו ימי בכי אבל משה.

סְפוֹרְנוֹ וידבר יוסף אל בית פרעה. כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק:

אוֹר הַחַיִּים אל בית פרעה לאמר. פירוש שגם סדר דברו אליהם יאמרו אל פרעה כי הוא חילה פניהם בסדר זה ויט בזה חינו בעיני פרעה. או יאמר על דרך אומרם ז"ל מנין לאומר לחבירו דבר שהוא בבל תאמר עד שיאמר לו אמור. דכתיב וידבר ה' וגו' לאמר, כמו כן במה שלפנינו הרשם שיאמרו סדר הדיבור אשר דיבר להם בדרך זה לבית פרעה: אם נא מצאתי. פירוש נא לשון בקשה וזמן כי אין מציאות להראות ליוסף חיבה וחינות כי אם בעת ובעונה הזאת כי לא היה צריך להם לשום דבר: דברו נא. פירוש עתה תכף ומיד כי היה ירא לאחר קיום השבועה: באזני פרעה לאמר. טעם אומרו לאמר, נתכוון שהם יאמרו גם כן מעצמם לרצות פרעה על הדבר לעשותו:

ה אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר הִנֵּה אָנֹכִי מֵת בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי וְעַתָּה אֶעֱלֶה־נָּא וְאֶקְבְּרָה אֶת־אָבִי וְאָשׁוּבָה׃

רַשִׁ״י אשר כריתי לי. כִּפְשׁוּטוֹ כְּמוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ. וּמִדְרָשׁוֹ עוֹד מִתְיַשֵּׁב עַל הַלָּשׁוֹן, כְּמוֹ אֲשֶׁר קָנִיתִי, אָרַ"עֲ כְּשֶׁהָלַכְתִי לִכְרַכֵּי הַיָּם הָיוּ קוֹרִין לִמְכִירָה כִּירָה, וְעוֹד מִדְרָשׁוֹ לְשׁוֹן כְּרִי דָגוּר, שֶׁנָּטַל יַעֲקֹב כָּל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁהֵבִיא מִבֵּית לָבָן וְעָשָׂה אוֹתוֹ כְּרִי וְאָמַר לְעֵשָׂו טֹל זֶה בִּשְׁבִיל חֶלְקְךָ בַּמְּעָרָה:

אוּנְקְלוֹס אַבָּא קַיֵּים עָלַי לְמֵימָר הָא אֲנָא מָאִית בְּקִבְרִי דְאַתְקֵנִית לִי בְּאַרְעָא דִכְנָעַן תַּמָּן תִּקְבְּרִנָנִי וּכְעַן אֶסַּק כְּעַן וְאֶקְבַּר יָת אַבָּא וְאֵ יתוּב

אִבְּן עֶזְרָא אשר כריתי. חפרתי כמו כי יכרה איש:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי בקברי אשר כריתי לי. ע"ד הפשט חפרתי לי מלשון (שמות כא) כי יכרה איש בור. וע"ד המדרש כריתי מלשון כרי נטל יעקב כסף וזהב ועשה ממנו כרי גדול ונתן לעשו ואמר לו טול בשביל חלקך במערה וזהו אשר כריתי לי כלומר שקניתיו לי בדמי הכרי.

אוֹר הַחַיִּים השבעני לאמר. רז"ל דרשו (סוטה) וא"ת נתיר שבועה גם שבועתך היא בהתרה, וכפי הפשט אומרו לאמר כי לא היתה השבועה בלשון עצמו האמור בדברי יוסף להם אלא כונת השבועה, לזה אמר תיבת לאמר לומר שכונת מה שאמר בשבועה היא וגו': ובדרך דרש אפשר שנתכון לשלול טענת פרעה כי יאמר אליו למה לא נמלך עמו קודם השבועה ועשה דבר חוץ מהמלכת המלך, לזה אמר לו כי לא היה לו זמן להמלך כי אמירת השבועה היתה סמוך למיתת אביו, והוא אומרו השביעני לאמר הנה אנכי מת פירוש בשעה שהשביעני לא נתן לי זמן אלא אמר לי הנה אנכי וגו', וכן היה כמו שפירשתי בפסוק (מ"ז כ"ט) שים נא ידך וגו' שלא נתן לו זמן ארוך ואמת יהגה חכו של יוסף:

ו וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה עֲלֵה וּקְבֹר אֶת־אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ׃

רַשִׁ״י כאשר השביעך. וְאִם לֹא בִּשְׁבִיל הַשְּׁבוּעָה לֹא הָיִיתִי מַנִּיחֲךָ, אֲבָל יָרֵא לוֹמַר עֲבֹר עַל הַשְּׁבוּעָה שֶׁלֹּא יֹאמַר אִם כֵּן אֶעֱבֹר עַל הַשְּׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְתִי לְךָ, שֶׁלֹּא אֲגַלֶּה עַל לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ שֶׁאֲנִי מַכִּיר עוֹדֵף עַל ע' לָשׁוֹן, וְאַתָּה אֵינְךָ מַכִּיר בּוֹ, כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר פַּרְעֹה סַק וּקְבוֹר יָת אֲבוּךְ כְּמָא דְקַיֵּים עֲלָךְ

ז וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת־אָבִיו וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל־עַבְדֵי פַרְעֹה זִקְנֵי בֵיתוֹ וְכֹל זִקְנֵי אֶרֶץ־מִצְרָיִם׃

אוּנְקְלוֹס וּסְלֵיק יוֹסֵף לְמִקְבַּר יָת אָבוּהִי וּסְלִיקוּ עִמֵּהּ כָּל עַבְדֵי פַרְעֹה סָבֵי בֵיתֵהּ וְכֹל סָבֵי אַרְעָא דְמִצְרָיִם

אִבְּן עֶזְרָא ויעלו אתו כל עבדי פרעה. כל אנשי מצרים לבד מיוסף עבדי פרעה יקראו:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויעל יוסף לקבור את אביו. מצינו ט' כתות שעלו עמו לקברו. א' ויעל יוסף לקבור את אביו. ב' ויעלו אתו כל עבדי פרעה, אלו השרים. ג' זקני ביתו. ד' וכל זקני ארץ מצרים. ה' וכל בית יוסף, אשתו ושפחותיו ובניו ועבדיו. ו' ואחיו, אחי יוסף כלן. ז' ובית אביו, הגדולים זולתי הטף. ח' ויעל עמו גם רכב. ט' גם פרשים.

סְפוֹרְנוֹ ויעלו אתו. בלתי מצותו: זקני ביתו וכל זקני ארץ מצרים. להיות נחשב לחכם בעיני חכמי הדור כאמרו וזקניו יחכם:

ח וְכֹל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו רַק טַפָּם וְצֹאנָם וּבְקָרָם עָזְבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן׃

אוּנְקְלוֹס וְכֹל בֵּית יוֹסֵף וַאֲחוֹהִי וּבֵית אָבוּהִי לְחוֹד טַפְלְהוֹן וְעָנְהוֹן וְתוֹרֵיהוֹן שְׁבָקוּ בְּאַרְעָא דְגשֶׁן

ט וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם־רֶכֶב גַּם־פָּרָשִׁים וַיְהִי הַמַּחֲנֶה כָּבֵד מְאֹד׃

אוּנְקְלוֹס וּסְלִיקוּ עִמֵּהּ אַף רְתִכִּין אַף פָּרָשִׁין וַהֲוָה מַשְׁרִיתָא סַגִּיאָה לַחֲדָא

רַשְׁבַּ״ם ויעל עמו: העלה יוסף עמו גם רכב וגו', כמו ויעל עולות לשון מפעיל:

אִבְּן עֶזְרָא רכב כמו מרכבת: פרשים ידועים:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויעל עמו גם רכב גם פרשים. כדי להשמר בדרך ושלא יעכבום על הקבורה עשו ובניו, כי יוסף היה יודע זדון לבם, כמו שנמצא כתוב בספר יוסף בן גוריון כי צפו בן אליפז בן עשו ארב להם בדרך והתקוטט על זה עמהם עד שערכו מלחמה ותגבר יד יוסף ותפש אותו עם מבחר גבוריו והביאוהו למצרים ועמד שם כל ימיו בבית האסורים עד שמת יוסף וכאשר מת יוסף ברח משם והלך לארץ כנפני"א ומלך על כתיים ברומי ובסוף מלך על ארץ יון איטליא והוא היה המלך הראשון ברומי והוא בנה ההיכל הראשון ברומי, ועל כן אמר הכתוב 'גם' רכב 'גם' פרשים, כי מלבד הרכב והפרשים שעלו עמו דרך כבוד עלו עמו אנשי מלחמה כגון תיירים ושומרים להיותם נלחמים כנגדם אם הם צריכים לכך, וזה טעם הגמין הבאים לרבות. ויהי המחנה כבד מאד. יתכן לומר כי ירמוז גם למחנה העליונים שבאו לשמרו עתה במותו כמו שבאו אליו לשמרו בחייו, ואולי המחנה הזה הם אותם מלאכי אלהים שפגעו בו שקראם (בראשית לב) מחנה אלהים ומזה אמר כבד מאד, ויש בשתי המלות רמז על השם המיוחד בחשבונו ומלויו.

סְפוֹרְנוֹ גם רכב גם פרשים. שהיה נחשב לאיש חיל בעיני אנשי המלחמה:

י וַיָּבֹאוּ עַד־גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ־שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים׃

רַשִׁ״י גרן האטד. מֻקָּף אֲטָדִין הָיָה, וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ (סוטה י"ג), עַל שֵׁם הַמְּאֹרָע, שֶׁבָּאוּ כָּל מַלְכֵי כְנַעַן וּנְשְׂיאֵי יִשְׁמָעֵאל לַמִּלְחָמָה, וְכֵיוָן שֶׁרָאוּ כִתְרוֹ שֶׁל יוֹסֵף תָּלוּי בַּאֲרוֹנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב עָמְדוּ כֻלָּן וְתָלוּ בוֹ כִתְרֵיהֶם וְהִקִּיפוּהוּ כְּתָרִים כְּגֹרֶן הַמֻּקָּף סְיָג שֶׁל קוֹצִים:

אוּנְקְלוֹס וַאֲתוֹ עַד בֵּית אִדְרֵי דְאָטָד דִּי בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא וּסְפָדוּ תַמָּן מִסְפֵּד רַב וְתַקִּיף לַחֲדָא וְעָבַד לַאֲבוּהִי אֶבְלָא שַׁבְעָא יוֹמִין

אִבְּן עֶזְרָא ויעש לאביו אבל. אחר שקברוהו כאשר אמרו קדמונינו ז"ל:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי גרן האטד. וכי יש גרן לאטד והלא אטד אחד ממיני הקוצים הוא, אלא שם המקום נקרא כך כמו שמצינו (דה"א יג) ויבאו עד גורן כידון, והלא כידון אחד מכלי המלחמה אלא נקרא גורן כידון על שם שהיה מסובב מכלי המלחמה שכן אמר דוד לגלית הפלשתי (שמואל א יז) אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון. ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד. ט' מינין של מספד הם, מספד נהי צעקה הילל נידה מרזח קינים הגה והי. מספד שנאמר (מלכים א יג) ויספדו עליו הוי אחי. נהי שנאמר (ירמיה ט) קול נהי נשמע מציון. צעקה והילל שנאמר (יחזקאל כא) זעק והילל בן אדם. נידה שנאמר (ירמיה מח) נודו לו כל סביביו. מרזח שנאמר (ירמיה טז) כה אמר ה' אל תבא בית מרזח, קינים והגה והי, שנאמר (יחזקאל ב) וכתוב אליה קינים והגה והי, וכשהזכיר כאן מספר גדול וכבד מאד יכלול כל ט' מינים של הספד הללו, ולמדך הכתוב ט' כתות שעלו עם יוסף<ref>כנ"ל פסוק ז.</ref> הספידו עליו ט' מיני הספד. והנה ההספד זכרון חסדי המת ויחוסו כגון שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו, ולפי כאב ההספד שנאמר (שמואל ב א) צר לי עליך אחי יהונתן. ולפי המאורע שאירע לו שנאמר (שמואל ב ג) ויקונן המלך אל אבנר ויאמר הכמות נבל ימות אבנר, וכן צריך אדם לסדר הטובה שהיתה לו ונסתלקה ממנו כגון (יחזקאל כז) בן אדם שא על צור קינים ואמרת לצור היושבת על מבואות ים וכתיב (שם) הונך ועזבוניך מערבך מלחיך וחובליך מחזיקי בדקך ועורבי מערבך וכל אנשי מלחמתך אשר בך ובכל קהלך אשר בתוכך יפלו בלב ימים ביום מפלתך, ורז"ל הזכירו כן כי ענין ההספד ספור חסדי המת כגון ההיא דרבי פדת דפתח עליה ההוא ספדנא היום קשה לישראל כיום בא השמש בצהרים שנאמר (עמוס ח) והיה ביום ההוא נאם ה' והבאתי השמש בצהרים והחשכתי לארץ, כן כתב רבינו חננאל ז"ל בפירושו, וכתב עוד אנן ספדינן על אב בית דין, עפר קברו מור ואהלות, דורש נגעים ואהלות, מי מסיר ספקות ומבאר הלכות פסוקות, תורה רבץ, תלמידים קבץ, כלובש תשבץ, בקרית יעבץ ע"כ. אבל שבעת ימים. אבלות זו קודם קבורה היה שכן כתוב אחרי כך וישאו אתו בניו ויקברו אותו, אבל האבלות שנצטוינו בדין תורה הוא אחר הקבורה לאחר שיסתם הגולל.

כְּלִי יָקָר . שהיה מוקף קוצים, ואם דרכו של כל גורן להיות מוקף קוצים למה נקרא זה גורן האטד יותר משאר הגרנות, וכי לא היה בעולם שום גורן מוקף קוצים זולת זה, ועו"ק מה שנאמר וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגורן האטד ויאמרו אבל כבד זה למצרים. בגורן האטד למה לי, כי משמעותו כאלו גורן האטד גרם האבל, ועוד למה הספידו המצרים וכי היו בניו או קרוביו שהספידו עליו כל כך בלב שלם, או אם היו צדיקים כל כך שהיה חם לבם בקרבם וצר להם פטירת הצדיק, ועוד לשון כבד אינו מתישב על האבל. ונראה מכאן ראיה, למה שאמרו רז"ל שבזכות יעקב פסק הרעב וכאשר מת יעקב חזר הרעב למקומו, ועל כן עשו המצריים אבל כבד בעבור כי כבד הרעב כבראשונה, כי הרגישו המצרים דבר זה שיחזור הרעב לקדמותו ע"י נס זה שקרה להם בדרך כי פתאום נזדמן להם גורן אחד שהיה מוקף קוצים מכל צד עד שלא היה נשאר פתח או דרך לבא אל הגורן. ומזה הבינו שזכות הצדיק גרם להם בחייו שהיה להם דרך לילך אל הגורן ולאכול מגרנו ומיקבו, ובמותו יעכבו עליו הרשעים שנמשלו לקוצים שלא יהיה להם עוד דרך אל הגורן כאשר היה להם לפנים כי סר צלם מעליהם, ובפרשת שמות בפסוק ויקצו מפני בני ישראל יתבאר בע"ה שהמצריים נמשלו לקוצים בערך כרם ה' צבאות בית ישראל, ע"כ נרמז להם שבעבור רשעת המצריים יחזור הרעב לקדמותו. ועל דרך שאמרו, רז"ל אין הפורענות בא לעולם כ"א בעבור הרשעים, ואינו מתחיל כ"א בצדיקים שנאמר כי תצא אש ומצאה קוצים אלו הרשעים ונאכל גדיש שכבר נאכל, הנך רואה שקוצים וגדיש שהזכיר כאן היינו גורן האטד, כי הגורן היינו גדיש והקוצים האטד, וקרא לצדיק גדיש לפי שכולם אוכלים בזכותו כמ"ש כל העולם ניזון בשביל חנינא בני כו' וכמ"ש לנפש לא יטמא כי אם לשארו. היינו לצדיק שהכל כקרוביו ונקרא שארו בעבור הקורבה ובעבור שהוא מפרנסו, כי שאר היינו מזון, ז"ש ואינו מתחיל כי אם בצדיקים, ר"ל זה התחלת הפורענות שהקב"ה לוקח מן הדור החוטא, את הצדיק שהיה זן ומפרנס את הדור בזכותו, ועיקר הפורענות בא בעבור מציאת הרשעים שנמשלו לקוצים, והם גורמים שכבר נאכל גדיש כי אין להם עוד פה לאכלו, והקוצים מעכבים את הדרך אל הגדיש. וכשראו המצריים,שנעשה להם נס זה פתאום שהקרה ה' לפניהם גורן אחד מוקף קוצים מכל צד שלא כדרך העולם, מיד הרגישו שגדר ה' בעדם לבלתי תת להם מבוא אל הגורן עוד, על כן הספידו המצרים אבל כבד רצה לומר על כובד הרעב. ובזה מיושב למה הספידו דוקא בגורן האטד ולא קודם לכן, וכאשר ראה הכנעני אבל זה בגורן האטד והיה קשה לו למה לא עשו אבל זה קודם בואם למקום זה אלא ודאי שאבל כבד זה למצרים הוא, כי כבדות הרעב יחזור למקומו ע"כ הוא דוקא למצרים ולא לבני יעקב וזה רמז נכון ויקר. ובזה נראה לי לישב מה שנאמר ויראו אחי יוסף כי מת אביהם. מה ראו, ועוד קשה למה לא בקשו מאביהם שיצוה לו באמת כן, ועו"ק מ"ש יוסף אנכי אכלכל אתכם, מי בקש זאת מידו הלא לא בקשו כי אם שלא ירע להם. אלא ודאי שיוסף לא היה חשוד בעיניהם שיעשה עמהם רעה ממש, אך שכאשר ראו כי מת יעקב ובמותו חזר הרעב לקדמותו היו יראים שאם יוסף לא יעשה להם רעה מ"מ יש לחוש שמא גם טובה לא יעשה להם ולא יכלכלם בשני הרעב, והשב ישיב לנו את הרעה אשר גמלנו אותו, לא בקום ועשה כי אם בשב ואל תעשה, ע"כ הוצרך יוסף לומר להם ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם, אתכם בעבור טפכם, כי הטף למה באים אל העונש והלא לא חטאו כלום.

יא וַיַּרְא יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִי אֶת־הָאֵבֶל בְּגֹרֶן הָאָטָד וַיֹּאמְרוּ אֵבֶל־כָּבֵד זֶה לְמִצְרָיִם עַל־כֵּן קָרָא שְׁמָהּ אָבֵל מִצְרַיִם אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן׃

אוּנְקְלוֹס וַחֲזָא יָתֵב אַרְעָא כְנַעֲנָאָה יָת אֶבְלָא בְּבֵית אִדְרֵי דְאָטָד וַאֲמָרוּ אָבֵל תַּקִּיף דֵּין לְמִצְרָאֵי עַל כֵּן קְרָא שְׁמַהּ אָבֵל מִצְרַיִם דִּי בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא

רַשְׁבַּ״ם וירא יושב הארץ הכנעני: כלומר וירא הכנעני שהוא יושב הארץ ההיא:

יב וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו לוֹ כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּם׃

רַשִׁ״י כאשר צום. מַהוּ אֲשֶׁר צִוָּם?

אוּנְקְלוֹס וַעֲבָדוּ בְּנוֹהִי לֵהּ כֵּן כְּמָא דִי פַּקֵדִנּוּן

אִבְּן עֶזְרָא ויעשו בניו. פירוש והנה עשו בניו כאשר צום. שנשאוהו וקברוהו במקום שצוה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כאשר צום. אמר להם הזהרו במטתי שלא יגע בו אחד מבני הכנעניות ואתם בעצמכם תשאו אותה בענין כך, יהודה ויששכר וזבלון מן המזרח, ראובן ושמעון וגד מן הדרום, אפרים ומנשה ובנימן מן המערב, דן ואשר ונפתלי מן הצפון, יוסף אל יטעון מפני שהוא מלך, לוי אל יטעון שהוא עתיד לטעון ארונו של מקום ואינו בדין שיטעון ארונו של מת, אם אתם נושאים את מטתי כמצותי עתיד הקב"ה להשרות אתכם דגלים במדבר, וזהו שאמרו רז"ל וישאו אותו בניו ולא בני בניו.

יג וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת־הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת־קֶבֶר מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי עַל־פְּנֵי מַמְרֵא׃

רַשִׁ״י וישאו אתו בניו. וְלֹא בְנֵי בָנָיו, שֶׁכָּךְ צִוָּם, אַל יִשְׂאוּ מִטָּתִי לֹא אִישׁ מִצְרִי וְלֹא אֶחָד מִבְּנֵיכֶם, שֶׁהֵם מִבְּנוֹת כְּנַעַן, אֶלָּא אַתֶּם, וְקָבַע לָהֶם מָקוֹם ג' לַמִּזְרָח, וְכֵן לְד' רוּחוֹת, וּכְסִדְרָן לְמַסַּע מַחֲנֶה שֶׁל דְּגָלִים נִקְבְעוּ כָאן; לֵוִי לֹא יִשָּׂא, שֶׁהוּא עָתִיד לָשֵׂאת אֶת הָאָרוֹן, וְיוֹסֵף לֹא יִשָּׂא, לְפִי שֶׁהוּא מֶלֶךְ, מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם יִהְיוּ תַחְתֵּיהֶם, וְזֶהוּ אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת – בְּאוֹת שֶׁמָּסַר לָהֶם אֲבִיהֶם לִשָּׂא מִטָּתוֹ:

אוּנְקְלוֹס וּנְטָלוּ יָתֵהּ בְּנוֹהִי לְאַרְעָא דִכְנַעַן וּקְבָרוּ יָתֵהּ בִּמְעָרַת חֲקַל כָּפֶלְתָּא דִי זְבַן אַבְרָהָם יָת חַקְלָא לְאַחֲסָנַת קְבוּרָא מִן עֶפְרֹן חִתָּאָה עַל אַפֵּי מַמְרֵא

יד וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה הוּא וְאֶחָיו וְכָל־הָעֹלִים אִתּוֹ לִקְבֹּר אֶת־אָבִיו אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֶת־אָבִיו׃

רַשִׁ״י הוא ואחיו וכל העלים אתו. בַּחֲזָרָתָן הִקְדִּים אֶחָיו לַמִּצְרִים הָעוֹלִים אִתּוֹ, וּבַהֲלִיכָתָן הִקְדִּים מִצְרַיִם לְאֶחָיו, שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל עַבְדֵי פַרְעֹה וְגוֹ', וְאַחַר כָּךְ כָּל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו, אֶלָּא לְפִי שֶׁרָאוּ כָבוֹד שֶׁעָשׂוּ מַלְכֵי כְנַעַן שֶׁתָּלוּ כִתְרֵיהֶם בַאֲרוֹנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב נָהֲגוּ בָהֶם כָּבוֹד:

אוּנְקְלוֹס וְתַב יוֹסֵף לְמִצְרַיִם הוּא וַאֲחוֹהִי וְכָל דִּסְלִיקוּ עִמֵּהּ לְמִקְבַּר יָת אָבוּהִי בָּתַר דִּקְבַר יָת אָבוּהִי

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וכל העולים אתו. רמז בכאן המלחמה החזקה שהיה להם בקבורת יעקב וע"כ הוצרך לבאר כי הוא ואחיו וכל העולים אתו חזרו בשלום לא נפקד מהם איש לא באותה המלחמה החזקה ולא בדרך כי עמד להם זכות הצדיק בהיותם מתעסקין בו, וכן רמז הכתוב בענין זה במלחמת שכם כי שם הוצרך יעקב לחגור כלי מלחמתו כנגדם, וכמו שדרשו רז"ל שאלמלא כן היו נהרגים שמעון ולוי, ולכך הוצרך לבאר (בראשית לה) ויבא יעקב לוזה אשר בארץ כנען וגו', והוסיף לכתוב הוא וכל העם אשר עמו כוון לומר שלא נפקד מהם איש באותה המלחמה העצומה. אחרי קברו את אביו. מה היה הצורך שיפרוט הכתוב את יוסף בדבר הקבורה והלא הזכיר למעלה ויעל יוסף לקבור את אביו ואמר עוד וישאו אותו בניו והנה יוסף בכלל כי הוא האדון המנהיג והגדול שבכלן. אבל יתכן לפרש שהוצרך לפרש ולהזכיר אחרי קברו את אביו כדי שלא יסתפק אדם בשבועתו של יוסף, ולפיכך תלה ענין הקבורה ביוסף לבדו כאלו לא היו שם שאר הבנים, ומזה הזכיר אחרי קברו את אביו ולא אמר אחרי קברם.

אוֹר הַחַיִּים וכל העולים וגו' אחרי קברו וגו'. אומרו כל העולים לומר שלא נעדר מהם איש מכל המחנה הכבד גם רכב גם פרשים, ונתן הטעם כי כולם הלכו לדבר מצוה לקבור את אביו ולא חזר אחד מהם עד שקבר יוסף את אביו, והוא אומרו וישב וגו' וכל העולים וגו' כולם שבו, והטעם אחרי קברו שכולם היתה הליכתם לדבר מצוה ושלוחי מצוה אין ניזוקים לא בהליכתם ולא בחזרתם : או ירצה על זה הדרך וישב יוסף וגו' וכל העולים ותדע באיזה עולים אני מרבה הכל שלא נעדר מהם איש אותם שהיתה כוונת עלייתם לקבור את אביו ובמה יהיו ניכרים אלו מאלו, לזה גמר אומר אחרי קברו את אביו אלו שנתעכבו עד אחרי קברו וגו' מחשבתם ניכרת מתוך מעשיהם כי לשם מצוה באו ואותם לא מת עד אחד, אבל העולים לסיבה אחרת אינם בכלל הדבר:

טו וַיִּרְאוּ אֲחֵי־יוֹסֵף כִּי־מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל־הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ׃

רַשִׁ״י ויראו אחי יוסף כי מת אביהם. מַהוּ וַיִּרְאוּ? הִכִּירוּ בְּמִיתָתוֹ אֵצֶל יוֹסֵף, שֶׁהָיוּ רְגִילִים לִסְעֹד עַל שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל יוֹסֵף וְהָיָה מְקָרְבָן בִּשְׁבִיל כְּבוֹד אָבִיו, וּמִשֶּׁמֵּת יַעֲקֹב לֹא קֵרְבָן (בראשית רבה): לו ישטמנו. שֶׁמָּא יִשְׂטְמֵנוּ; לוּ מִתְחַלֵּק לְעִנְיָנִים הַרְבֵּה; יֵשׁ לוּ מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן בַּקָּשָׁה וּלְשׁוֹן הַלְוַאי, כְּגוֹן לוּ יְהִי כִדְבָרֶךָ, לוּ שְׁמָעֵנִי, וְלוּ הוֹאַלְנוּ, לוּ מַתְנוּ, וְיֵשׁ לוּ מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן אִם וְאוּלַי, כְּגוֹן לוּ חָכְמוּ (דברים ל"ב), לוּ הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְוֹתָי (ישעיהו מ"ח), וְלוּ אָנֹכִי שֹׁקֵל עַל כַּפַּי (שמואל ב י"ח); וְיֵשׁ לוּ מְשַׁמֵשׁ בִּלְשׁוֹן שֶׁמָּא, לוּ יִשְׂטְמֵנוּ, וְאֵין לוֹ עוֹד דּוֹמֶה בַמִּקְרָא, וְהוּא לְשׁוֹן אוּלַי, כְּמוֹ אֻלַי לֹא תֵלֵךְ הָאִשָּׁה אַחֲרָי, לְשׁוֹן שֶׁמָּא הוּא; וְיֵשׁ אוּלַי לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה, כְּגוֹן אוּלַי יִרְאֶה ה' בְּעֵינִי (שמואל ב ט"ז), אוּלַי ה' אוֹתִי (יהושע י"ד), הֲרֵי הוּא כְּמוֹ לוּ יְהִי כִדְבָרֶךָ, וְיֵשׁ אוּלַי לְשׁוֹן אִם, אוּלַי יֵשׁ נ' צַדִּיקִם:

אוּנְקְלוֹס וַחֲזוֹ אֲחֵי יוֹסֵף אֲרֵי מִית אֲבוּהוֹן וַאֲמָרוּ דִּלְמָא יִטַּר לָנָא דְבָבוּ יוֹסֵף וְאֲתָבָא יָתֵיב לָנָא יָת כָּל בִּישְׁתָא דִי גְמַלְנָא יָתֵהּ

אִבְּן עֶזְרָא לו ישמטנו. שמא יטור לנו איבה. כמו וישטום עשו. ויש לו במקרא על דרכים רבים:

אוֹר הַחַיִּים לו ישטמנו וגו'. פירוש דלמא אלא שאין חבר לה בכל התורה וצריך לדעת למה ידבר הכתוב לשון זה שמשמעותו הרגיל הוא הפך הכוונה, והגם שאין מקום לטעות להבין בו זולת דלמא, אף על פי כן היה לו לומר לשון צודק פן או אולי. ונראה כי הכתוב דברי עצמו קאמר לו, והכוונה בזה שהם יראו על דבר שהלואי שיהיה כן שיהיה משיב להם והוא אומרו ישיב לנו את כל הרעה והיו מצטערים השבטים כשיעור שנצטער יוסף מצדם ובזה לא היו מתחייבים לבסוף מהגלויות ומהצרות בעד חטא זה כאומרם ז"ל גלות מצרים וגם בגלות האחרון, וצא ולמד מה היה לעשרה עמודי עולם:

טז וַיְצַוּוּ אֶל־יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר׃

רַשִׁ״י ויצוו אל יוסף. כְּמוֹ וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – צִוָּה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לִהְיוֹת שְׁלוּחִים אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אַף זֶה וַיְצַוּוּ אֶל שְׁלוּחָם, לִהְיוֹת שָׁלִיחַ אֶל יוֹסֵף לוֹמַר לוֹ כֵן. וְאֶת מִי צִוּוּ? אֶת בְּנֵי בִלְהָה, שֶׁהָיוּ רְגִילִין אֶצְלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה: אביך צוה. שִׁנּוּ בַדָּבָר מִפְּנֵי הַשָּׁלוֹם, כִּי לֹא צִוָּה יַעֲקֹב כֵּן, שֶׁלֹּא נֶחֱשַׁד יוֹסֵף בְּעֵינָיו (בראשית רבה, יבמות ס"ה):

אוּנְקְלוֹס וּפַקִידוּ לְוַת יוֹסֵף לְמֵימָר אָבוּךְ פַּקֵּד קֳדָם מוֹתֵהּ לְמֵימָר

רַשְׁבַּ״ם ויצוו אל יוסף לאמר: ויצוו לפני הליכתם לשלוחים צנועים לאמר אל יוסף:

סְפוֹרְנוֹ ויצוו אל יוסף. צוו לעבדי יעקב או זולתם על אודות יוסף כמו ויצום אל בני ישראל: לאמר אביך צוה. צוה שיאמרו ליוסף אביך צוה לנו שנאמר אליך מאלינו לא מצדו שאינו חושד אותך כלל אבל שאם ייראו אחיך נאמר אליך אלה הדברים: לפני מותו. באותו הפרק צוה ולא היה לנו פנאי לדבר אליך. אז

אוֹר הַחַיִּים ויצוו אל יוסף וגו'. צריך לדעת טעם אומרו לאמר, ואם הכוונה לאמר ליוסף, היה לו לומר לאמר אל יוסף. ואולי שנתכוונו שלא יאמר לו האומר כי האחים שלחוהו על הדבר אלא יאמר שהוא שמע מאביו מצוה להאחים לומר אליו הדברים האמורים. וזה הוא אומרו פעם ב' לאמר והבן:

יז כֹּה־תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי־רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו׃

רַשִׁ״י שא נא לפשע עבדי אלהי אביך. אִם אָבִיךָ מֵת, אֱלֹהָיו קַיָּם, וְהֵם עֲבָדָיו:

אוּנְקְלוֹס כְּדֵין תֵּימְרוּן לְיוֹסֵף בְּבָעוּ שְׁבוֹק כְּעַן לְחוֹבָא אַחָיךְ וְלַחֲטָאֵהוֹן אֲרֵי בִישְׁתָא גְמָלוּךְ וּכְעַן שְׁבוֹק כְּעַן לְחוֹבָא עַבְדֵי אֱלָהָא דְאָבוּךְ וּבְכָא יוֹסֵף בְּמַלָלוּתְהוֹן עִמֵּהּ

אִבְּן עֶזְרָא אנא. לשון פיוס:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויבך יוסף בדברם אליו. תכף שהזכירו לו אביו בכה לגודל האהבה ונכמרו רחמיו, והנה אחיו בקשו ממנו מחילה, ולא באר הכתוב שמחל להם, וכבר בארו רז"ל שכל מי שחטא לחברו ועשה תשובה אינו נמחל לעולם עד שירצה את חברו, ואע"פ שהזכיר הכתוב וינחם אותם וידבר על לבם שנראה בזה שהיה להם רצוי מיוסף, מכל מקום לא ראינו שיזכיר הכתוב מחילה ביוסף ולא שיודה להם שישא פשעם וחטאתם, ואם כן מתו בענשם בלא מחילת יוסף ואי אפשר להתכפר עונם רק במחילתו, ועל כן הוצרך העונש להיותו כמוס וחתום להפקד אחר זמן בענין עשרה הרוגי מלכות. וקרוב אני לומר שיש מזה רמז בכתוב ממה שנכפל הלשון ועשה בזה שני חלקים פשע אחיך וחטאתם פשע עבדי אלהי אביך, והיה ראוי הכתוב לומר ועתה שא נא לפשעם. אבל כיון הכתוב לרמוז אם תשא פשע אחיך וחטאתם יהיה פשע עבדי אלהי אביך נמחל, ובאר הכתוב כי פשע עבדי אלהי אביו הוא פשע אחיו כי יזכיר להם הש"י עונות ראשונים, והבן זה.

סְפוֹרְנוֹ ויבך יוסף. בהזכירם את אביו ואת חבתו שלא חשדו:

כְּלִי יָקָר . היה לו לומר שא נא פשע וחטאת אחיך, ולמה הכניס אחיך בין הדבקים, ומה נתינת טעם הוא שאמר כי רעה גמלוך ונראה שהיה כאן פשע וחטאת, הפשע הוא שרצו להרגו בידים והוא אינו חייב מיתה בידי אדם אפילו לפי דבריהם שחשבוהו למוציא דבה, החטאת הוא מה שמכרוהו לעבד, ויש להם קצת התנצלות על זה לומר לפי שהביא דבתם לומר שקוראין לבני השפחות עבדים, על כן גמלו לו כמותו למוכרו לעבד, ע"כ נאמר שא נא לפשע אחיך לפי שעל הפשע אין להם שום התנצלות, על כן הם מבקשים מחילה ורחמים, אבל וחטאתם דין הוא שתמחול כי רעה גמלוך, ר"ל שיש להם קצת התנצלות שגמלו לך אותה הרעה דהיינו הדבה רעה, ובזה מיושב למה הקדים הפשע לחטאת, כי אין זה דרך המבקשים לבקש תחלה על הדבר הגדול ואח"כ על הקטן איפכא מבעי ליה, ולהנחתינו הוא מיושב. סליק ספר בראשית, בעזר העושה כל בימים ששת.

יח וַיֵּלְכוּ גַּם־אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים׃

רַשִׁ״י וילכו גם אחיו. מוּסָף עַל הַשְּׁלִיחוּת:

אוּנְקְלוֹס וַאֲזָלוּ אַף אֲחוֹהִי וּנְפָלוּ קֳדָמוֹהִי וַאֲמָרוּ הָא אֲנַחְנָא לָךְ לְעַבְדִין

יט וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל־תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי׃

רַשִׁ״י כי התחת אלהים אני. שֶׁמָּא בִּמְקוֹמוֹ אֲנִי? בִּתְמִיהָ, אִם הָיִיתִי רוֹצֶה לְהָרַע לָכֶם, כְּלוּם אֲנִי יָכוֹל? וַהֲלֹא אַתֶּם כֻּלְּכֶם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֲשָׁבָהּ לְטוֹבָה וְהֵיאַךְ אֲנִי לְבַדִּי יָכוֹל לְהָרַע לָכֶם?

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר לְהוֹן יוֹסֵף לָא תִדַחֲלוּן אֲרֵי דַחֲלָא דַּיְיָ אֲנָא

אִבְּן עֶזְרָא ויאמר הגאון כי התחת אלהים אני. כאילו אני במקום אלהים שנפלתם לפני ותאמרו אנחנו עבדיך:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי אל תיראו כי התחת אלהים אני. יאמר אין לכם לירא מפני כי ירא אלהים אני משועבד אליו ותחת עבדותו, וזה דעת אונקלוס שתרגם ארי דחלא דה' אנא, לפי שתרגום של יראה דחלא וכאלו אמר גוף של יראת ה' אני, ואין הה"א של תמיה אבל היא ה"א ודאית כה"א (שמואל א ב) הנגלה נגליתי אל בית אביך, וחזר והזכיר שנית אל תיראו כי הראשון יראת יוסף והשני יראת הרעב, ומזה אמר אנכי אכלכל אתכם לפי שכיון שמת יעקב חזר הרעב ליושנו, וכמו שהזכרתי למעלה והוא דעת רז"ל.

סְפוֹרְנוֹ התחת אלהי' אני. האמנם אני דיין תחתיו שאדון אחר גזרותיו ואעניש מי שהיה שליח מאתו לעשותם כמו בית דין המבטל דברי ב"ד חבירו. כי אמנם הייתם שלוחיו בזה בלי ספק כענין לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים:

אוֹר הַחַיִּים כי התחת אלהים וגו' פירוש אם אתם חייבים עונש על הדבר אלהים שופט ולא אקום ולא אטור. וטעם שלא מחל להם, אפשר לצד שבני נח אין הדבר תלוי במחילתם כי יחטא אדם לחבירו כמו שתאמר גזלו ומחל הנגזל אינו פטור הגזלן ממיתה, או אפילו ישראל אם גנב ישראל ומכרו אין ביד הנגנב לפוטרו לגנב ממות. ואמר עוד להם כי יש לדון להם משפט זכות:

כ וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם־רָב׃

אוּנְקְלוֹס וְאַתּוּן חֲשַׁבְתּוּן עֲלַי בִּישָׁא מִן קֳדָם יְיָ אִתְחַשְׁבַת לְטָבָא בְּדִיל לְמֶעְבַּד כְּיוֹמָא הָדֵין לְקַיָּמָא עַם סַגִּי

רַשְׁבַּ״ם אלהים חשבה לטובה: הק' גרם לכם ואתם לא פשעתם כי לטובתכם נתכוין הק':

אִבְּן עֶזְרָא למען עשה. שם הפועל:

סְפוֹרְנוֹ ואתם חשבתם עלי רעה. הנה פעולתכם היתה בשגגה שחשבתם אותי לרודף ואם היה זה האמת היה פעולתכם בדין: אלהים חשבה לטובה. המציא בכם זאת השגגה לתכלית טוב:

אוֹר הַחַיִּים ואתם חשבתם וגו' אלהים חשבה לטובה. והרי זה דומה למתכוון להשקות חבירו כוס מות והשקהו כוס יין שאינו מתחייב כלום והרי הם פטורים וזכאים גם בדיני שמים: חסלת פרשת ויחי וסליק ספר בראשית

כא וְעַתָּה אַל־תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת־טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל־לִבָּם׃

רַשִׁ״י וידבר על לבם. דְּבָרִים הַמִּתְקַבְּלִים עַל הַלֵּב – עַד שֶׁלֹּא יְרַדְתֶּם לְכָאן הָיוּ מְרַנְּנִים עָלַי שֶׁאֲנִי עֶבֶד, עַל יְדֵיכֶם נוֹדַע שֶׁאֲנִי בֶן חֹרִין, וְאִם אֲנִי הוֹרֵג אֶתְכֶם, מָה הַבְּרִיוֹת אוֹמְרוֹת? כַּת שֶׁל בַּחוּרִים רָאָה וְנִשְׁתַּבֵּחַ בָּהֶם וְאָמַר אַחַי הֵם, וּלְבַסּוֹף הָרַג אוֹתָם; יֵשׁ לְךָ אָח שֶׁהוֹרֵג אֶת אֶחָיו? דָּבָר אַחֵר, עֲשָׂרָה נֵרוֹת לֹא יָכְלוּ לְכַבּוֹת נֵר אֶ' וְכוּ':

אוּנְקְלוֹס וּכְעַן לָא תִדַחֲלוּן אֲנָא אֵזוּן יָתְכוֹן וְיָת טַפְלְכוֹן וְנַחֵם יָתְהוֹן וּמַלֵּיל תַּנְחוּמִין עַל לִבְּהוֹן

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וינחם אותם וידבר על לבם. דרשו רז"ל בדברי תנחומין הללו, היה אומר להם עד שלא ירדתם לכאן היו הבריות מרננין עלי לומר עבד הוא ועל ידיכם נודע שאני בן חורין, ואם אני הורג אתכם מה הבריות אומרות עלי כת של בחורים מצא ואמר אחי הם לסוף הרג אותם כלום יש אדם הורג אחיו, דבר אחר עשרה נרות לא יכלו לכבות נר אחד נר אחד איך יוכל לכבות עשרה נרות.

כב וַיֵּשֶׁב יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם הוּא וּבֵית אָבִיו וַיְחִי יוֹסֵף מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים׃

אוּנְקְלוֹס וִיתֵיב יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם הוּא וּבֵית אָבוּהִי וַחֲיָא יוֹסֵף מְאָה וַעֲסַר שְׁנִין

כג וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן־מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל־בִּרְכֵּי יוֹסֵף׃

רַשִׁ״י על ברכי יוסף. כְּתַרְגּוּמוֹ גִּדְּלָן בֵּין בִּרְכָּיו:

אוּנְקְלוֹס וַחֲזָא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנִין תְּלִיתָאִין אַף בְּנֵי מָכִיר בַּר מְנַשֶּׁה אִתְיְלִידוּ וְרַבִּי יוֹסֵף

רַשְׁבַּ״ם גם בני מכיר: בנים שניים, ומכל מקום של אפרים פרו ורבו יותר כמו שאמר יעקב, אחיו הקטן יגדל ממנו:

אִבְּן עֶזְרָא בני שלשים. בעבור היות מלת בני סמוכה הנה יהיו הבנים רבעים: ילדו. גדלו:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וירא יוסף לאפרים בני שלשים. ראה יוסף לאפרים בנים רבעים, ולמנשה ראה בנים שלשים, שהרי מלת בני סמוכה לשלשים, והכונה בזה שראה מזרע אפרים בנים רבעים, והיה לו ליוסף בחייו רמז מזה בברכת אביו שיהיה אפרים לגוי גדול ועצום יותר ממנשה, הוא שאמר (בראשית מח) גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו, ומלת גם יורה כי הבנים כולם בני אפרים ובני מנשה כלם נתגדלו בביתו של יוסף, אבל לאהבת יוסף למנשה הבכור יחס גדול בניו ליוסף ולפיכך הזכיר בהם יולדו על ברכי יוסף, ומה שהוצרך להזכיר בני מכיר שהוא גלעד בן מכיר בן מנשה זקנן של בנות צלפחד, כדי להורות כי יוסף הצדיק גדל בביתו צדיקים שמהם יצאו בנות צלפחד שהיו חכמות וצדקניות שבדור.

כד וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל־אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן־הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יוֹסֵף לַאֲחוֹהִי אֲנָא מָאִית וַיְיָ מִדְכַּר דְּכִיר יָתְכוֹן וְיִסַק יָתְכוֹן מִן אַרְעָא הָדָא לְאַרְעָא דִי קַיִים לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב

רַשְׁבַּ״ם ויאמר יוסף אל אחיו אנכי מת והאלהים פקוד יפקוד וגו': ויישם: כמו ויושם, וכן וייקץ נח, כמו ויוקץ, מן ישב ויושב, מן יוצא המוצאים, היא מוצאת, מן ירד והורד המשכן: בארון: נקבר בארץ: כי עתידים היו להעלותו בארון, כששבת מהם אף וחרון, ועברו ירדן בשמחה ורון, חבצלת השרון: ונחסל ויחי, אשפוך את שיחי להודי ושבחי לאמץ את כחי, השב נידוחי, ואם אבד נצחי, מבטן גוחי, ירח ניחוחי, מבור רק שלחי, דברים עד תומם: הספל נחסל מפי רב זמם, עד כי הוא סלסל לוחות המרומם, איש ענו פסל מאבן דומם: ובראש אלה שמות, יסוד החוכמות, לאוילים ראמות, את צור ראש אומות, ילביש מאמות, לו שארית חמות, יבנה הנשמות, חרושות כשדמות, יחיה מערמות עפר החומות, ואבנים שלימות, כולן מתאימות, כפרת אשמות נפשות העגומות, יבנה בחומות, בחר ממקומות, ולו יעלו במות, חלבי הבהמות:

כה וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת־עַצְמֹתַי מִזֶּה׃

אוּנְקְלוֹס וְאוֹמֵי יוֹסֵף יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר מִדְכַּר דְּכִיר יְיָ יָתְכוֹן וְתַסְקוּן יָת גַּרְמַי מִכָּא

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וישבע יוסף את בני ישראל. היה הכתוב ראוי לומר וישבע יוסף את אחיו, אלא מלמד שהשביע לכל מי שהוא מבני ישראל ואפילו העתידים להיות ואמר להם פקד יפקד אלהים אתכם, ולכך השתדל משה רבינו ע"ה שהעלה את עצמותיו וחשש לשבועתו של יוסף הוא שכתוב (שמות יג) ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל, באר הכתוב כי מפני השבועה שהשביע את בני ישראל לקח הוא בעצמו כאלו יוסף השביעו בזה. והנה זכה יוסף שיעלה משה רבינו ע"ה את עצמותיו באוכלוסא, הוא שכתוב (יהושע כד) ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם, שהרי בידוע כי משפט הלויה בקבורתו של צדיק הוא באוכלוסא שהוא ששים רבוא, וכמו שדרשו רבותינו ז"ל כנתינתה כך נטילתה מה נתינתה בששים רבוא אף נטילתה בששים רבוא. והעליתם את עצמותי מזה, מן המקום הזה, יש שפירשו כי כל שבט ושבט העלו עצמות השבטים כגון שתאמר שבט ראובן העלה עצמות ראובן אביהם, ושבט יהודה העלה עצמות יהודה אביהם, וכן כל שבט ושבט.

כו וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן־מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם׃

אוּנְקְלוֹס וּמִית יוֹסֵף בַּר מְאָה וַעֲסַר שְׁנִין וַחֲנָטוּ יָתֵהּ וְשָׂמוּהִי בָאֳרוֹנָא בְּמִצְרָיִם

אִבְּן עֶזְרָא ויחנטו אותו. הרופאים: ויישם בארון. שם אותו אחד. והנה השרש ישם. על משקל וייצר. ויאמר רבי יונה המדקדק כי החירק תחת שורק והוא רחוק בעיני. וטעם בארון. בקמצות הבי"ת הוא שהכין לנפשו: חסלת פרשת ויחינשלם ספר בראשית בעזרת האל יתברך:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וימת יוסף בן מאה ועשר שנים. יוסף קבר ליעקב אביו וקבל שכרו במי שגדול משניהם הוא משה רבינו ע"ה שנתעסק בעצמותיו שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו, ודרשו רבותינו ז"ל מה עשה משה נטל טס אחד והטילו בנילוס וכתב עליו עלה שור עלה שור, ואמר לו, יוסף יוסף אחיך נגאלים והשכינה מעכבת בעדך וענני הכבוד מעכבים בעדך אם רצונך להגלות ולעלות עלה ואם לאו נקיים אנו משבועתך, לפי שהמצריים רצו להצניעו שלא ימצאוהו אחיו לעולם ועשו לו ארון של מתכת ונתנוהו בנילוס וזהו שכתוב ויישם בארון במצרים, גם משה רבינו ע"ה שנתעסק ביוסף קבל שכרו בגדול ממנו זה הקב"ה שנאמר (דברים לד) ויקבור אותו בגי, ומכאן למדנו שכל המשתדל במצות לעשותם יש לו שכר גדול ועקב רב, אם בחייו פעולתו הטובה תביא פריה ממרחק ואם במותו שכרו אתו, בספר שאינו נמחק יוחק, ועל כן יתחייב אדם שיעשה המצות בזריזות לא בעצלתים לא לכבוד עצמו רק לכבוד שמים, לעבוד עבודת ה' יתעלה ולשמור משמרתו ולהשתעשע בתורתו להתחזק בתוחלתו, כענין שכתוב (תהלים קל) יחל ישראל אל ה' מעתה ועד עולם, וכתיב (תהלים לא) חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה', ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו, בטחו בה' עדי עד כי ביה ה' צור עולמים. סליק ספר בראשית

סְפוֹרְנוֹ ויחנטו אותו ויישם בארון. באותו הארון שהיתה החנטה בו הניחו עצמותיו ולא קברוהו בקרקע ובזה נודע הארון לדורות שנא' ויקח משה את עצמות יוסף: חסלת פרשת ויחי: סליק ספר בראשית בעזר העושה כל בימים ששת

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.