Habakkuk 2 — חֲבַקּוּק ב
גודל הטקסט
Commentaries - Mefarshim (click to show or hide)
English Summary
א עַל־מִשְׁמַרְתִּי אֶעֱמֹדָה וְאֶתְיַצְּבָה עַל־מָצוֹר וַאֲצַפֶּה לִרְאוֹת מַה־יְדַבֶּר־בִּי וּמָה אָשִׁיב עַל־תּוֹכַחְתִּי׃
רַשִׁ״י
על משמרתי אעמדה. עג עוגה חבקוק ועמד בתוכה ואמר לא אזוז מכאן עד שאשמע מה ידבר בי על שאלתי זאת למה הוא מביט ורואה בהצלחתו של רשע: ומה אשיב. אל הבאים להתווכח לפני: על תוכחתי. שהם מוכיחים אותי בפני שיש להרהר על מדת הדין. תוכחת מונאיפרובמנ"ט בלע"ז:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
אֲמַר נְבִיָא עַל מַטַרְתִּי אֲנָא קָאֵים עֲתִיד מְשַׁמֵשׁ עַל מְצוּדָתִי וּמַסְכֵּינָא לְמֶחֱזֵי מַה יִתְמַלֵיל עִמִי וּמַה אִתּוֹתַב עַל בָּעוּתִי:
מְצוּדַת דָּוִד
על משמרתי אעמודה. עמדתי על משמרתי ונצבתי על המצור ר״ל כמו השומר בזמן משמרתו אינו זז ממקומו וכמו הצרים על עיר מבצר לכבשה אינם זזים ממנה כן לא זזתי אני לפסוק מן התלונה: ואצפה. הסתכלתי לראות מה ידבר בי ה׳ ומה אשיב אלי על הויכוח שלי אם מי יבוא ויתווכח עמדי לשאול שאלתו:
מְצוּדַת צִיּוֹן
משמרתי. דבר המוטל על הרבה בני אדם לעשות כ״א בזמנו קרוי בלשון משמרת וכן משמרות כהונה ולויה: מצור. כן יקרא עיר מבצר על כי אין לכבשה בזולת המצור ואצפה. ענין הבטה כמו צפה דרך (נחום ב): תוכחתי. מל׳ ויכוח:
מַלְבִּי״ם
על משמרתי אעמודה, אחרי שהציע את התפלה והוכוח אשר ערך על הצלחת הרשעים האלה בני בבל, עמד על המשמר מצפה על תשובת ה' שיגיעהו ע"ז, ויש הבדל בין משמר ובין מצור, המשמר נעשה להיות הגנה על הנשמר, כמו שומרי משמרת בית המלך, משמרת הבית, והמצור נעשה לכבוש את הדבר שהוא צר עליה, ר"ל כי בדבריו שדבר בסי' הקודם היו שני דברים, א] מה שהתפלל על ישראל להסיר מעליהם הרעה, ב] מה שהתוכח על הצלחת בבל הרשעים, ודלתות הכתוב מקבילים על משמרתי אעמודה ואצפה לראות מה ידבר ה' בי, על מה שהתפלל על תשועת ישראל ע"ז לא יכול לדבר בדרך ויכוח כי ידע שישראל נתחייבו עונש ע"י מעשיהם הרעים רק בא בדרך תפלה ועמד על המשמר מה ידבר ה' בו, להודיעהו מתי יהיה אחרית הזעם ועת התשועה, ואתיצבה על מצור לראות מה אשיב על תוכחתי, על מה שטען על שלות בבל והצלחתם בזה התוכח בדרך ויכוח מדוע דרך רשעים צלחה למה תביט בוגדים למה תראני און, ובזה התיצב על מצור כלוחם ורוצה לכבוש ולנצח בויכוח שלו, וצפה לראות מה שישיב על תוכחתו וויכוחו, ואמר מה אשיב כי לא היו תלונותיו נגד ה' רק ספר תלונות הדור שהם נושאים ריב ומדון על דרכי ההשגחה (וכמ"ש ויהי ריב ומדון ישא) ושהוא רוצה לדעת תשובה מה ישיב על הויכוח שמתוכח בענין זה:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
על משמרתי אעמדה, ואתיצבה על מצור. יש הבדל בין עמד ובין נצב, שהעמידה היא רק הפך הישיבה, וההתיצבות היא התחזקות לעמוד על איזה מקום (כמ"ש ישעיה ג' י"ג, כ"א ח') , וע"כ על המצור אמר אתיצבה כי צריך להתחזק נגד המתקומם כנגדו, ומצייר הוכוח כמצור שצרים על עיר לכבשה כן המתוכח יערך חצי דבריו לנצח בזכותו:
ב וַיַּעֲנֵנִי יְהוָה וַיֹּאמֶר כְּתוֹב חָזוֹן וּבָאֵר עַל־הַלֻּחוֹת לְמַעַן יָרוּץ קוֹרֵא בוֹ׃
רַשִׁ״י
ויענני ה' ויאמר כתוב: לך חזון. הנגלה לך ובארהו על הלוחות היטב אשר ירוץ הקורא בו לקרותו מהר שלא יכשל וזהו החזון אשר תכתוב:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְאִתּוֹתְבִית מִן קֳדָם יְיָ וַאֲמַר כְּתִיבָא נְבוּאֲתָא וּמְפָרְשָׁא עַל סִפְרָא דְאוֹרַיְתָא בְּדִיל דְיוֹחִי לְמֶחְכָּם מַן דְקָרִי בֵיהּ:
מְצוּדַת דָּוִד
כתוב חזון. כתוב הנבואה אשר אני דובר אליך ובאר אותה על הלוחות ומפורש ולא בחידות למען ירוץ קורא בו ר״ל שיוכל הקורא לקרות בו במהירות במעט התבוננות:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ובאר. תפרש: הלוחות. כעין נסרים ועשוים המה לכתוב עליהם: ירוץ. מל׳ ריצה ורדיפה ואמר בדרך שאלה:
מַלְבִּי״ם
ויענני ה' כתוב חזון, ה' ענהו והודיעו מפלת בבל ושאחריתם להכרית, ולא הודיע לו הזמן המוגבל לזה כי ע"ז נתיחד נביא אחר שיהיה אחריו שהוא ירמיה, רק הודיעו בחזון את מפלתם, וצוהו שיכתב את החזון על הלוחות ושיבאר אותו, שיבין בו כל אדם, והיה הבדל בין דבר הנכתב בספר שלא כולם קראו בספרים ובין דבר הנכתב על הלוחות שיד הכל ממשמשים בה, וכן צוה שיבאר הדברים ולא יהיה בנבואתו דבר סתום למען ירוץ קורא בו שידעו הכל את פירושו:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
כתב על הלחות. כמ"ש עתה כתבה על לוח אתם (ישעיה ל' ח') עמש"ש:
ג כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב אִם־יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה־לוֹ כִּי־בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר׃
רַשִׁ״י
כי עוד חזון למועד. עוד עתיד לקום נביא לקץ שנים שיתגלה לו חזון למתי יהיה מועד מפלת בבל וגאולת ישראל: ויפח לקץ. ודיבר שיאמ' לו על הקץ של בבל לפי מלאת לבבל שבעים שנה ולא יכזב. אם יתמהמה. לבוא שיאריך לכם אותו מועד חכה לו כי לא יאחר אחר השבעים כלום, ועוד יש לפרש אם יתמהמה הנביא לבא והוא היה ירמיה, וי"ת כתיבא נבואתא ומפרשא על ספרא דאורייתא תרגם כתב כמו כתיב כבר נרמז (בתורה) אז תרצה הארץ את שבתותיה שבעים שמיטות קלקלו ישראל ולא שמטו וכנגדן גלו ממנה שבעי' שנה וכן הוא אומ' (בדברי הימים בסוף ב') עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה למלאות שבעים שנה וכן אתה מוצא (ביחזקאל ד׳:ה׳) ואני נתתי לך את שני עונם שלש מאות ותשעים יום יום לשנה נתתיו לך ואומר ואתה שכב לך על צדך השמאלית וגומ' נמצאת אתה אומר הכעיסו ישראל ש"צ שנה עד שגלו עשרת השבטים ושבט יהודה קילקלו ארבעים ומשגלו עשרת השבטי' עד חרבות ירושלים הם עשרי' ושתים של מנשה ושאר שנותיו בתשובה שהרי נאמר בו (מלכים ב כ״א:ב׳) ויעש הרע ככל אשר עשה אחאב כמנין שנותיו של אחאב והוא מלך עשרים ושתים שנה שתים של אמון בנו ואחת עשרה של יהויקים ואחת עשרה של צדקיהו הרי ארבעים וששה ונבואה זו נאמרה ליחזקאל בשנה החמשי' לצדקיהו מכל מקום נמצאו ימי קלקולם ארבע מאות ושלשים וששה שנים שלאחר נבואה זו שהוסיף ו' שנים ת' שנים עושים ח' יובלות וכל יובל ז' שמטות הרי נ"ו שמטות וח' שנים המוקדשות ליובל הרי ס"ד ובל' ושש שנה יש ה' שמטות הרי ס"ט שנים מקודשות ושנת יובל זה האחרון נחשב אף הוא במנין שבעונם לא נגמר וכאן ככה אמר לו הקב"ה לחבקוק כבר כתוב חזון בתורה אבל סתום הוא הוסיף אתה ובאר על הלוחות כי עוד יתגלה חזון למועד זה: ויפח ל' דבור הוא והרבה יש בספר משלי ועל שם שהדבור אינו אלא רוח היוצא מן הפה קורהו פיח וקורהו רוח כגון וברוח פיו כל צבאם (תהילים ל״ג:ו׳):
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
אֲרֵי עֲתִידָא נְבוּאֲתָא לִזְמַן וּמְתַקַן קִצָא וְלָא יִבָּטֵיל אִם יְהֵי אַרְכָּא לְפִתְגָמָא סַבַּרוּ לָהּ אֲרֵי בִּזְמַנֵיהּ יֵיתֵי וְלָא יִתְעַכֵּב:
מְצוּדַת דָּוִד
כי עוד חזון למועד. כי מלבד החזון של מפלת בבל והכרתת זרעו יש עוד חזון על זמן קבוע והחזון הזה ידבר על קץ הגאולה שלא יהיה אחריה שעבוד ולא יכזב החזון ההוא אף אם יתמהמה זמן רב עכ״ז אתה ישראל חכה לו ולא תתייאש ממנו כי בודאי יבוא בזמן הקבוע לא יאחר עוד לעבור את הזמן הקבוע וכאומר לזאת צויתיך לבאר הנבואה של מפלת בבל למען ידעו בבואה שמה׳ נעשה ועי״ז יאמינו בגאולה העתידה:
מְצוּדַת צִיּוֹן
למועד. לזמן קבוע כמו העביר המועד (ירמיה מו): ויפח. ענין דבור כמו יפיח אמונה (משלי יב): יתמהמה. ענין התעכבות כמו חשתי ולא התמהמהתי (תהילים קי״ט:ס׳): חכה. ענין תקוה כמו וחכיתי לה׳ (ישעיה ח): יאחר. מל׳ איחור והמתנה:
מַלְבִּי״ם
כי עוד חזון למועד, הודיע לו שאליו לא יגלה את המועד והזמן מתי יהיה מפלת בבל, שע"ז יבא עוד חזון מיוחד ע"י ירמיה, שהוא ראה חזון של המועד שזה יהיה במלאות לבבל שבעים שנה שנשלמו בשנת שלש לבלשאצר גם הודיע לו שהמועד של מפלת בבל, אינו הקץ, ר"ל שיהיה רק פקידה ולא קץ הפלאות, כי אחר שיגאלו ישראל מבבל יגלו שנית, והקץ שהיא הגאולה האחרונה לא יהיה אז, ויש עוד יפח לקץ. עוד יקום נביא שהוא ידבר וינבא על הקץ אשר לא יכזב ויופסק, כי המועד יכזב, ר"ל שיופסק אח"ז כי עוד יגלו שנית, אבל הקץ לא יכזב כי לא יהיה אחריו גלות, ודניאל הוא יפיח את הקץ אשר לא יכזב רק יהיה תשועה עולמית, אם יתמהמה הגם שהקץ האחרון יתמהמה, בכל זה חכה לו כי בא יבא ולא יאחר, ר"ל כי יש הבדל בין מתמהמה ובין מתאחר, שהמאחר יאחר זמן הקבוע ומוגבל, ואם יש לדבר זמן אלף שנים הגם שמתמהמה בכ"ז אם בא בעת הקבוע לסוף אלף שנים לא אחר את הזמן הקבוע, והנה הגאולה האחרונה יש לה שני זמנים זכו אחישנה לא זכו בעתה, והגם שכשלא יזכו יתמהמה, כי הקץ הקבוע בעתה הוא מוגבל לזמן רחוק מאד, בכ"ז כשיגיע הזמן המוגבל לא יאחר אותו, ובא יבא הקץ בכל אופן:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
ויפח. מורה על הדיבור הבלתי נשלם. כי קץ הפלאות לא נאמר לדניאל בפירוש רק ברמז: יכזב. דבר הפוסק ואינו מתקיים כמו היו תהיה לי כמו אכזב (ירמיהו ט״ו:י״ח) . יתמהמה, לא יאחר. האיחור מאחר זמן הקבוע, ויש מאחר ובלתי מתמהמה, כמו אם נקבע הזמן על שעה אחת והוא בא לשתי שעות, ויש מתמהמה ובלתי מתאחר, אם נקבע הזמן לאלף שנה ובא בעתה, וחז"ל קבעו זמן על לאו דלא תאחר האמור בתורה כי לא יצוייר מתאחר רק אם יש זמן קבוע:
ד הִנֵּה עֻפְּלָה לֹא־יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה׃
רַשִׁ״י
הנה עופלה. נפש שלו תמיד היא בכעס ובתאוה שואף לבלוע ולא שבע עופלה ל' עזות כמו (במדבר יד) ויעפילו וכן עופל ובוחן (ישעיה לב): לא ישרה נפשו בו. אין רוחו מתקררת עליו לומר די במה שקניתי כבר לכן יבא עליו הפורענות: וצדיק באמונתו יחיה. יכניה המלך שעתיד זה להגלותו יעמוד לו צדקו וביום שיושלך זה מקברו ישא אויל מרודך את ראש יהויכין וישם את כסאו מעל לכסא המלכים:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
הָא רַשִׁיעַיָא אָמְרִין לֵית כָּל אִלֵין וְצַדִיקַיָא עַל קוּשְׁטְהוֹן יִתְקַיְמוּן:
מְצוּדַת דָּוִד
הנה עופלה. עתה בא לבאר החזון בדבר מפלת בבל והכרתת זרעו ואמר הנה כל המתחזק ומתגאה אין ישרות בנפשו אשר בו ואפילו צדיק יהיה הוא במה שמאמין בהאל לחשוב שהכל בא ממנו בחפצו ולא יתלה הדבר בזכות עצמו וכח זרועו:
מְצוּדַת צִיּוֹן
עופלה. ענין התחזקות וכן ויעפילו לעלות (במדבר יד): ישרה. מל׳ יושר:
מַלְבִּי״ם
הנה עפלה לא ישרה נפשו בו, מי שנפשו אשר בו לא ישרה הנפש ההיא תתעפל ותתחזק לחשב קצין ולדחק את הקץ, הודיע לו כי רבים יכשלו ויעפילו לעלות בכח ובתוקף להביא את הקץ, כמ"ש ופריצי בני עמך יתנשאו להעמיד חזון ונכשלו, שיעמדו כמה נביאים מזוייפים ויגרמו כמה רעות לישראל, ושיעמדו רבים שיעפילו להעמיד חזון ולחשב קצין וכשלא יבא בזמן הנחשב להם יצאו מן הדת, אבל וצדיק באמונתו יחיה, הצדיק אשר ישרה נפשו בו, לא תעפל נפשו לחשב קצין ולהעמיד חזון, רק יחיה באמונתו ויאמין כי יש יום לה' וידום לה' ויתחולל לו:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
עפלה. שם עופל מורה על מבצר שהוא בנוי במקום גבוה, ופעל עפל מי שמפציר לעלות למקום גבוה הנשגב מכחו, כמו ויעפילו לעלות ההרה, ופעל עפלה על הנפש, הנפש הבלתי ישרה תתנשא לעלות למעלה ממדרגתה:
ה וְאַף כִּי־הַיַּיִן בּוֹגֵד גֶּבֶר יָהִיר וְלֹא יִנְוֶה אֲשֶׁר הִרְחִיב כִּשְׁאוֹל נַפְשׁוֹ וְהוּא כַמָּוֶת וְלֹא יִשְׂבָּע וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו כָּל־הַגּוֹיִם וַיִּקְבֹּץ אֵלָיו כָּל־הָעַמִּים׃
רַשִׁ״י
ואף כי היין בוגד. ואף כשיבא בלשצר בן בנו של זה שיבגוד בו יינו דלקביל אלפא חמרא שתי (דניאל ה׳:א׳): גבר יהיר. הוא: ולא ינוה. לא יתקיים מדורו ונוהו שנתגאה ואמר בטעם חמרא להביא כלי בית המקדש ושתה בהם והיא תגרם לו שיהרג ויכלה זרעו כי גבר יהיר לץ לא ינוה לא יתקיים הוא ונוהו: אשר הרחיב. נבוכדנצר כשאול נפשו. להשיג כל תאותו ברחב לב: והוא כמות. כמלאך המות שאינו שבע מלהמית כך זה אינו שבע בכל קניינו:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְאַף הָא כְּטָעֵי בַּחֲמַר גְבַר יָהִיר בִּרְשַׁע וְלָא יִתְקַיֵם דְאַפְתֵּי כִּשְׁאוֹל נַפְשֵׁיהּ וְהוּא כְּמוֹתָא וְלָא שְׂבַע וּכְנַשׁ לְוָתֵיהּ כָּל עַמְמַיָא וְקָרֵיב לְוָתֵיהּ כָּל מַלְכְּוָתָא:
מְצוּדַת דָּוִד
ואף כי היין בוגד. ומכל שכן איש היין הבוגד בשכרותו והוא גבר יהיר וגס רוח ואינו יושב במדורו להחזיק בשלו כי ילך לרשת עוד משכנות לא לו: אשר הרחיב וגו׳. ר״ל מתאוה לכבוש כל העולם תחתיו כמו שאול הקבר הבולע כל הבריות ודומה הוא אל המות הבא על בעלי חי ולא ישבע כמוהו: ויאסוף וגו׳. להיות כולם נכנעים לו ותחת ממשלתו וכאומר הלא כל המתחזק ומתגאה עם שהוא צדיק עכ״ז אין ישרות בנפשו ומכ״ש אשר כל אלה יעשה איך ינקה מן הגמול הראוי:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ואף כי. עניינו כמו כ״ש וק״ו וכן ואף כי אש אכלתהו (יחזקאל ט״ו:ה׳): היין. איש היין וכן לץ היין (משלי כ): בוגד. ענין רשע: גבר. איש: יהיר. גס רוח כמו זד יהיר (שם כא): ינוה. מל׳ נוה ומדור וכן נוה משולח (ישעיה נז):
מַלְבִּי״ם
ואף, עתה התחיל להודיע לו החזון של מפלת בבל, שהגם שלא הודיע לו המועד, הודיע לו באיזה אופן יהיה, שידוע שבשנת שלש לבלשאצר עשה לחם רב ולקבל אלפא חמרא שתה, ובמשתה היין צוה להביא לפניו כלי המקדש ושתה בהם יין הוא ושריו ונשיו, והודו לאליליהם שהם גברה ידם על אלהי ישראל כי אין לו יכולת להוציא כלי קדשו מידו (כי מנה אז את הזמן המיועד מפי ירמיהו וחשב שעבר הזמן), ואז שלח ה' מלאכו וכתב על הכותל מנה מנה תקל ופרסין, שפתר לו דניאל שעל שחלל קדש ה' ועל שיחס הכח והעצמה לאלילי כסף וזהב, נפרס מלכותו ונתנה למדי ופרס, ובו בלילה הומת בלשאצר והיה קץ למלכות בבל, ואחר שרמז זה למעלה במ"ש אז חלף רוח ויעבור ואשם זו כחו לאלהו, שספר הצלחת מלך בבל, ורשעתו אז שנכנסה בו רוח בבלשצר ליחס הכח לאלהיו של זהב וכסף, והפסיק בתפלתו וויכוחו עד הנה, בא החזון ופירש לו הדבר בפרטות, אומר אף כי שחוץ ממה שחלף עליו רוח התנשאות, בגד היין בגבר יהיר, שהיין שתה הוציאו מדעתו עד שהזיד לחלל כלי המקדש ולשתות בהם, ועל כן ולא ינוה, לא ישאר עוד בנוהו והיכלו, כי תיכף נהרג והושלך מהיכלו, עתה יבאר הדבר בפרט, כי הרחיב כשאול נפשו, שהרחיב נפש תאותו כשאול שאינו שבע לעולם לקבל מתים כמ"ש שאול ואבדון לא תשבענה, והוא עצמו דומה כמות ולא ישבע ג"כ, ר"ל כי המליצה תדמה את המות שהוא שליח השאול, שהשאול ואבדון הצועק הב הב ישלח את המות להמית נפשות ולהביאם אל השאול, (כמו שתמצא במליצת ישעיה כ"ח ט"ו עיי"ש), עפ"ז ימליץ שנפש תאותו לאכול ולשתות ולאסוף הון ותענוגים שהיא כשאול, תשלח אותו שהוא כמות, להמית נפשות רבות ולהכרית גוים ועמים כבירים, ותאותו לא תשבע לעולם, וכן הוא לא ישבע מהמית נפשות, ועי"כ ואסף אליו כל הגוים אשר כבשם במלחמותיו:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
היין בגד. פעל יוצא, כמו הנה דור בניך בגדתי, היין עושה את הגבר יהיר לבוגד, או בוגד בגבר יהיר, והוא עומד: ולא ינוה. לא ישכון בנוהו ומשכנו: ויאסף כל הגוים ויקבץ כל העמים. יש הבדל בין גוים ובין עמים, שגוים הם הקבוצים הפחותים שא"ל מלך והעמים י"ל מלך (כמ"ש ישעיה א' ג' ובכ"מ) , (ולפעמים יציין בשם גוי גוי גדול יותר משם עם. ויש הבדל בין אסף ובין קבץ שהמקבץ מקבץ נפזרות והאוסף יאסף את המקובץ אל רשותו, כמ"ש ישעיה י"א, מיכה ב' י"ב), עפ"ז יאמר שגוים הפחותים הם עצמם נתקבצו אליו והוא אספם אל רשותו, ועמים החשובים קבץ אותם בחזקה:
ו הֲלוֹא־אֵלֶּה כֻלָּם עָלָיו מָשָׁל יִשָּׂאוּ וּמְלִיצָה חִידוֹת לוֹ וְיֹאמַר הוֹי הַמַּרְבֶּה לֹּא־לוֹ עַד־מָתַי וּמַכְבִּיד עָלָיו עַבְטִיט׃
רַשִׁ״י
הלא אלה. אשר אסף אליו לעובדו: כולם עליו משל ישאו ומליצה ישאו בפיהם בלשון חידות בשבילו, לו כמו עליו: ויאמר. האומר את מליצת החידה: הוי המרבה לא לו. זו היא המליצה חבל על המרבה הון ומלכות ולא לו כי יבאו מלכי מדי ויטלו את הכל: עד מתי. יהיה הולך ומרבה ואינו אלא מכביד עליו משא עון כעב של טיט עב הוא לשון קורה כבידה כמו שמצינו במשכנא (דיחזקאל מ״א:כ״ו) צלעות הבית והעבים, ועב עץ (שם):
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
הֲלָא אִלֵין כּוּלְהוֹן עֲלוֹהִי מַתְלָן יִטְלוֹן וְשׁוּעֵי חוּדִין יֵימְרוּן לֵיהּ וְיֵימַר וַי דְמַסְגֵי נִכְסִין דְלָא דִילֵיהּ עַד אֵימָתַי אַתְּ מַתְקַף עֲלָךְ תְּקוֹף חוֹבִין:
מְצוּדַת דָּוִד
הלא אלה. ר״ל באמת יבוא יומו וכל אלה העכו״ם שאסף ישאו עליו קול משל ואמרי מליצה אשר החידות שבה יהיה בעבורו וכה יאמר כ״א אוי אל המרבה בממשלות ולא יהיה לו ולזרעו וכי עד מתי תשאר בידו הלא מהר תלך ממנו והוא רק מכביד על עצמו פשע רב כמשא עבה של טיט:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ישאו. ענין הרמה: ומליצה. כן יקראו אמרים צחים: חידות. דבר סתום וקשה ההבנה: הוי. כמו אוי: עבטיט. כמו עב טיט ר״ל משא עבה של טיט:
מַלְבִּי״ם
הלא אלה כולם, כל העמים אשר כבש, עליו משל ישאו, ומליצה חדות לו, והמשל הזה יש לו מליצה, שהוא פתרון המשל, ונאמר בדרך חדה, ומהו המשל? הוי המרבה לא לו. המשילו עליו משל מאיש שהוא לוה תמיד מעות מאחרים ברבית, ואינו לוה המעות לצורך עצמו רק לצורך אחרים, והוא מקבל עליו תשלומי המעות וגם לשלם את הרבית וז"ש המרבה ר"ל שלוה ברבית, לא לו שלא לצורך עצמו, עד מתי, ר"ל ואין לו גבול בזמן שלוה תמיד ואינו משלם, ומכביד עליו עבטיט, ר"ל והוא מקבל עליו את העבוט והחוב שהוא מחויב לשלם את אשר עבט ולוה:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
משל ומליצה. המליצה הוא הנמשל, שהוא מליץ ומסביר כוונת המשל, וכינוי לו ר"ל להמשל: המרבה. פעל משם נשך ותרבית ר"ל נותן רבית, וכן ולא רבית במחיריהם (תהלות מ"ד) ר"ל לא לקחת רבית: עבטיט. מענין והעבטת גוים רבים, ושרשו עבט, ונכפל למ"ד הפעל כמו, סגריר, חכליל, פרחח:
ז הֲלוֹא פֶתַע יָקוּמוּ נֹשְׁכֶיךָ וְיִקְצוּ מְזַעְזְעֶיךָ וְהָיִיתָ לִמְשִׁסּוֹת לָמוֹ׃
רַשִׁ״י
ויקצו. כמו ויקוצו:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
הֲלָא בִּתְכֵּיף יְקוּמוּן אַנְסָךְ וְיִתְגְלוּן מְזַעְזְעָךְ וּתְהֵי לַעֲדִי לְהוֹן:
מְצוּדַת דָּוִד
הלא פתע. הלא פתאום יקימו הנושכים אותך והמזעזעים אותך יעורו משנתם לבוא עליך הם מלכי פרס ומדי: והיית. ואתה תהיה להם למשיסה כי ירמסו אותך ברגליהם:
מְצוּדַת צִיּוֹן
פתע. הוא כמו פתאום: נושכיך. מל׳ נשיכה וחתוך עם השינים: ויקצו. מל׳ הקצה והערה מן השינה: מזעזעיך. ענין רתת ורעדה כמו לזעוה ולבז (יחזקאל כג): למשסות. ענין רמיסה כמו והיו שוסיך למשסה (ירמיהו ל׳:ט״ז): למו. להם:
מַלְבִּי״ם
הלא פתע יקומו נושכיך, הלא יקומו לוקחי הנשך והתרבית ויתבעו ממך תשלומי הנשך שחייבת, וגם יקצו מזעזעיך הלא יקיצו משנתם הבעלי חובות שיזעזעו אותך לשלם גם הקרן, וכשלא יהיה לך לשלם והיית למשסות למו, זה הוא המשל, ועתה מפרש המליצה ופתרון המשל:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
נשכיך. מלשון לא תשיך לאחיך: ויקצו. שרשו יקץ, והיו"ד יו"ד האיתן. ויו"ד פ"א הפעל חסר כמו ויצקו על העולה (מלכים א י״ח:ל״ד) , כ"כ במכלול:
ח כִּי אַתָּה שַׁלּוֹתָ גּוֹיִם רַבִּים יְשָׁלּוּךָ כָּל־יֶתֶר עַמִּים מִדְּמֵי אָדָם וַחֲמַס־אֶרֶץ קִרְיָה וְכָל־יֹשְׁבֵי בָהּ׃
רַשִׁ״י
שלות גוים רבים. השלכתם ונשלתם ממקומ': ישלוך כל יתר. פליטת העכו"ם: מדמי אדם. בנקמת דמי ישראל הקרוי' אדם שנא' (שם לד) אדם אתם: וחמס ארץ. ארץ ישראל: קריה. היא ירושלים:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
אֲרֵי אַתְּ בַּזְתָא עַמְמִין סַגִיאִין יִבְזוּנָךְ כָּל שְׁאָר שִׁבְטַיָא מִדְמֵי אֱנָשָׁא וַחֲטוֹף אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל קַרְתָּא יְרוּשְׁלֶם וְכָל דְיָתְבִין בָהּ:
מְצוּדַת דָּוִד
כי אתה שלות. בעבור שאתה שללת עכו״ם רבים לכן ישללו אותך יתר העכו״ם אשר נשארו ולא כליתם: מדמי אדם. כל זה בא מסבת דמי אדם אשר שפך דם ישראל: וחמס ארץ. מסבת החמס שעשה בא״י ובקריה היא ירושלים ובכל אנשים היושבים בה:
מְצוּדַת צִיּוֹן
שלות. ישלוך מל׳ שלל ובזה: וחמס. עושק: קריה. עיר:
מַלְבִּי״ם
כי אתה שלות גוים רבים, זה הוא ההלואה שנאמרה במשל ששללת גוים רבים והוא אצלך בהלואה ואתה חייב לשלם את השלל ששללת וגם רבית ונשך, וגם היית מרבה לא לו כי השלל ששללת הוא שמור למדי ופרס שהם יקחוהו מידך ואתה תצטרך לשלם, כי קבלת העבוט עליך, ישלוך כל יתר עמים, הוא הנמשל של מ"ש הלא פתע יקומו נושכיך, שכל העמים שיותרו מן הגוים שהרגת הם ישללו אותך, ושיעור הכתוב ישלוך קריה וכל יושבי בה מדמי אדם וחמס ארץ, שבעד החוב הגדול שאתה חייב לשלם דמי אדם ששפכת, וחמס ארץ שחמסת וגזלת, ישלוך כל יתר עמים קריה וכל יושבי בה, ישללו ממך את הקריה שהיא בבל עיר המלוכה, וכל יושבי בה, שהם יהיו לשלל בעד פרעון החוב והרבית של דמי אדם וחמס ארץ:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
שלות. מגזרת שלל: גוים, עמים. כבר בארתי (פסוק ה') שעמים מציין אלה שי"ל מלך, כי מדי ופרס ששללוהו היה להם מלכים: מדמי. המ"ם מ"ם הסבה ע"י ששפכת דם אדם, ומוסב גם על חמס, ומחמס ארץ, ור"ל ישלוך, קריה, ישללו קרית בבל:
ט הוֹי בֹּצֵעַ בֶּצַע רָע לְבֵיתוֹ לָשׂוּם בַּמָּרוֹם קִנּוֹ לְהִנָּצֵל מִכַּף־רָע׃
רַשִׁ״י
הוי בוצע בצע רע לביתו. אונס ממון שהוא רע לו ולביתו לבנות לו בית: לשום במרום קנו. כדכתיב בספר דניאל (דניאל ד׳:כ״ז) הלא דא היא בבל רבתא דאנא בניתה לבית מלכו בתקוף חסני וגומר ובשעה שיצא דבר זה מפיו נטרד מן הבריות שנאמר (שם) עוד מלתא בפום מלכא בענין זה:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַי דְאָנֵיס מָמוֹן דִרְשַׁע לְבֵיתֵיהּ לְשַׁוָאָה בִּמְרוֹמָא מְדוֹרֵיהּ לְאִשְׁתֵּיזָבָא מִיַד בִּישׁ:
מְצוּדַת דָּוִד
הוי בוצע. אוי על הבוצע ועושק בצע שהוא רע לביתו כי בעבור הבצע יוכרת ביתו וזרעו: לשום במרום קנו. ר״ל אשר העושק היה לבנות מבצרים להיות לו למשגב כאלו שם מדורו בשמי מרום להנצל שם מכף האויב הבא להרע לו:
מְצוּדַת צִיּוֹן
בצע. ענין גזל וכן בעון בצעו (ישעי׳ נז): במרום. בשמים הרמים: קנו. מדורו וכן בין כוכבים שים קנך (עובדיה א׳:ד׳):
מַלְבִּי״ם
הוי בוצע בצע, ר"ל וא"כ הלא הבצע שבצע הוא רע לביתו, שעי"כ יחרב ביתו וממלכתו, ומפרש שע"י שרוצה לשום במרום קנו, לבצר את מלכות בבל ולהגדילה על כל ממלכות הארץ, וע"י שרוצה להנצל מכף רע שלא ישלוט אדם בו לקחת מלכותו מידו:
י יָעַצְתָּ בֹּשֶׁת לְבֵיתֶךָ קְצוֹת־עַמִּים רַבִּים וְחוֹטֵא נַפְשֶׁךָ׃
רַשִׁ״י
יעצת בושת לביתך. אשר יעצת לקצות עמים רבים והפסדת עצמך: קצות. לשון שליפה וקילוף כמו הקצות את הבית (ויקרא י״ד:מ״ג): וחוטא נפשך. כמו (משלי כ׳:ב׳) מתעבר וחוטא נפשו חוטא לאבד נפשו פורפיי"ט שארמ"א בלע"ז:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
מְלַכְתָּא בַהֲתָא לְבַיְתָךְ בַּזְתָּא עַמְמִין סַגִיאִין וְעַל נַפְשָׁךְ חֲטִיתָא:
מְצוּדַת דָּוִד
יעצת בשת לביתך. מה שיעצת לעשוק הון לבנות מבצרים זה יהיה לבושת לביתך כי עי״ז יכלה זרעך מן העולם והנה הכרת עכו״ם רבים וחטאת נפשך ר״ל הכאבת לכל העכו״ם וגם נפשך החסרת:
מְצוּדַת צִיּוֹן
קצות. ענין חתוך וכריתה כמו וקצותה את כפה (דברים כ״ה:י״ב): וחוטא. ענין חסרון כמו והייתי אני ובני שלמה חטאים (מ״א א׳):
מַלְבִּי״ם
יעצת, לתכלית זה לשום במרום קנך יעצת בושת לביתך, ומהו העצה ? יעצת קצות עמים רבים וחוטא, שיעצת לקצות ולהחריב גוים רבים, וגם לקצות עמהם חוטא אחד, ומי הוא החוטא ? נפשך! שגם נפשך תקצה עמהם, וגם אתה תספה:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
קצות. ענין כריתה והוא מקור מהקל, וחוטא שם התואר, קצות חוטא אחד, שהיא נפשך החוטאת:
יא כִּי־אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה׃
רַשִׁ״י
כי וגו'. כי האבנים אשר גזלת תזעקנה מן הקיר: וכפיס מעץ יעננה. אל האבן בקול לנגדה שניהם צועקים: וכפיס מעץ יעננה. ת"י ושיפא מגו מרישא שיפא ל' קיסם שפאין בלשון חכמים דלדור"ש בלע"ז מריש הוא הקורה:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
אֲרֵי אַבְנָא מִכָּתְלָא צַוְחָא עַל דְאָנֵיס לֵיהּ וְשִׁפָּא מִגוֹ מְרֵישָׁא עָנֵי לֵיהּ:
מְצוּדַת דָּוִד
כי אבן. כל אבן תזעק לומר גזולה אני ביד הבונה והכפים מן העץ יענה אל האבן ויאמר גם אני מגזילה והוא ענין מליצה:
מְצוּדַת צִיּוֹן
מקיר. מכותל: וכפיס. כן יקרא חתיכת עץ מן הקורה ואין לו דומה ובדרז״ל גויל גזית כפיסים (ב״ב ב) אולם שם יאמר על הלבנים ויתכן שהיה דרכם להשים גם עצים בבנין כזה וקראהו רז״ל ע״ש העצים: יעננה. מלי עניה ותשובה:
מַלְבִּי״ם
(יא-יב) כי אבן מקיר תזעק הוי בונה עיר בדמים, ר"ל שהלא כל אבן ואבן ששמת בקיר הבנין של בבל יזעק מן הקיר ויאמר הוי בונה עיר בדמים, שבנית עיר בבל בדמים ששפכת, והמאמרים מקבילים כי אבן מקיר תזעק הוי בונה עיר בדמים וכפיס מעץ יעננה הוי כונן קריה בעולה,שתחלה בונים את העיר בבנין של אבנים, ואז יצעק כל אבן הוי על שבונה הבנין בדמים ששפך, ואח"כ מכוננים הקריה. שהוא תקרת הבנין שמניחים בגמר הבנין למעלה שהוא מעצים , ואז הכפיס יענה להאבן מן העץ שבו מקרה את הקירוי ויאמר הוי כונן קריה בעולה, שגם גמר הבנין הגם שאז כבר חדל לשפך דמים כי כבר כבש את כל העמים, בכ"ז כנן אותה בעולה משוד וחמת:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
וכפיס. ת"י ושיפא מגו מרישא, חתיכת עץ:
יב הוֹי בֹּנֶה עִיר בְּדָמִים וְכוֹנֵן קִרְיָה בְּעַוְלָה׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַי דִבְנֵי קַרְתָּא בְּדַם אֲשִׁיד וּמְשַׁכְלֵיל קִרְיָא בְּנָכְלִין:
מְצוּדַת דָּוִד
הוי בונה וגו׳. עתה בא לומר החזון האמור על קץ הגאולה ומפלת המחריב הבית ואמר אוי על הבונה עיר בדמים כי רצח נפש וירש הון ובנה כרך גדול וגו׳: וכונן וגו׳. וכפל הדבר במ״ש:
מְצוּדַת צִיּוֹן
בדמים. בשפיכת דמים: וכונן. מל׳ הכנה:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
בנה עיר, וכונן קריה. בונה הוא תחלת הבנין וכונן מורה על הגמר, תבנה ותכונן עיר סיחון, בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן. וקריה נקרא ע"ש הקירוי והקריתם לכם ערים, (עמ"ש ישעיה א' כ"ו) :
יג הֲלוֹא הִנֵּה מֵאֵת יְהוָה צְבָאוֹת וְיִיגְעוּ עַמִּים בְּדֵי־אֵשׁ וּלְאֻמִּים בְּדֵי־רִיק יִעָפוּ׃
רַשִׁ״י
הלא הנה מאת ה'. נשתלם פורענות לעושי רשעה: וייגעו עמים בדי אש. כאשר תבואם חמתו כאש עד שיה' דיים, בדי אש איישי"ץ בלע"ז:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
הָא מְחָן תַּקִיפָן וַחֲסִינָן אָתְיָן מִן קֳדָם יְיָ צְבָאוֹת וְלֵיאוּת עַמְמַיָא תַּקִיפִין כְּאֶשְׁתָּא וּמַלְכוּתָא לְרֵיקָנוּ יִשְׁתַּלְהֲיָן:
מְצוּדַת דָּוִד
מאת ה׳. יבוא לו הגמול ולא במקרה: וייגעו עמים. הבבליים יגעו בהרבה אש ר״ל מה שיגעו להתחזק יהיה תכליתם למאכולת אש: ולאומים. הלאומים ההם יעפו בהרבה ריק ר״ל כל מה שישתדלו ביגיעה ועייפות לעמוד ולהתחזק יהיה לריק כי אין חכמה וגבורה נגד ה׳:
מְצוּדַת צִיּוֹן
בדי אש. בהרבה אש וכן בדי ריק וכמו בדי שופר יאמד האח (איוב ל״ט:כ״ה):
מַלְבִּי״ם
הלוא הנה מאת ה'. הכפיס יודיע מן העץ כי יצאה הגזרה מאת ה' לשלם לעושה הרעה כרעתו, וייגעו עמים בדי אש שיציתו אש בתקרת העיר ובעצים שנתנו שם בעולה, וכל העמים ייגעו לכבות את האש ולא יכולו, והאבן תודיע מן הקיר כי לאומים בדי ריק יעפו שאח"כ יחריבו בנין החומה עצמה של האבנים, והלאומים ייעפו להציל את הבנין ויהיה לריק, וכן אמר (ירמיה נ"ח) חומת בבל הרחבה ערער תתערר ושעריה הגבוהים באש יצתו וייגעו עמים בדי ריק (ר"ל להציל החומה) ולאומים בדי אש ויעפו (ר"ל להציל השערים והתקרה של עץ):
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
וייגעו עמים בדי אש ולאמים בדי ריק יעפו יש הבדל בין עמים ובין לאומים, ששם לאום מצייר אומה שיש לה דת מיוחד, ופה מדבר בבחינת הכרת כבוד ה' כמ"ש כי תמלא הארץ לדעת את כבוד ה', ויאמר שהעמים ייגעו לכבות האש, אבל הלאומים בעלי הדת יכירו שהוא מאת ה' וייעפו מעשות דבר באשר ידעו שהוא בדי ריק ולא יועיל, כי ידעו כבוד ה' שהוא פעל ועשה ועז"א יעפו שמורה שייעפו מלהתיגע ולעשות דבר, כמ"ש בהבדל בין יעף ובין יגע, שהיגע הוא ממלאכה והיעף הוא בכח החי עצמו שיעף מעצמו (ישעיה ט' מ', כ"ח כ"ט ל' ע"ש) , ובירמיה (נ"א נ"ח) חומת בבל ערער תתערער ושעריה באש יצתו ויגעו עמים בדי ריק ולאומים בדי אש ויעפו, שם דבר בבחינה אחרת שיתיגעו להציל העיר, שתחלה ייגעו עמים ויהיה בדי ריק כי ערער תתערער, ואח"כ ייגעו לאומים בעלי דת בבל לכבות האש, ושניהם ייעפו וילאו ולא יוכלו להועיל מאומה:
יד כִּי תִּמָּלֵא הָאָרֶץ לָדַעַת אֶת־כְּבוֹד יְהוָה כַּמַּיִם יְכַסּוּ עַל־יָם׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
אֲרֵי תִּתְמְלֵי אַרְעָא לְמֵידַע יַת דְחַלְתָּא דַייָ כְּמַיָא דִי לְיַמָא חָפָן:
מְצוּדַת דָּוִד
כי תמלא. ר״ל בעבור שבני ישראל אנשי הארץ ההיא ימלאו אז דעת את כבוד ה׳ כמים יכסו על ים, מקום המים קרוי ים והמים הם הממלאים את המקום ומכסים אותו ואמר שכמו כן יהיו ממולאים לדעת את כבוד ה׳:
מַלְבִּי״ם
כי תמלא, וזה בא ע"י שחלל כלי המקדש וע"י הכתב שכתב המלאך על הכותל והודיע לו אח"כ ע"י דניאל שקצף ה' עליו על שחלל כלי קדשו ושבח לאלהי כסף וזהב, ועי"כ נהרג בלשאצר ונכבשה בבל, ובזה נודע לכל העמים כבוד ה' וכחו וגבורתו והשגחתו וז"ש כי תמלא הארץ לדעת את כבוד ה' כמים יכסו על ים, כי דבר זה נתפרסם למלכי מדי ופרס שצרו אז על עיר בבל והודיעו לכל העמים כבוד ה' ועזוזו:
טו הוֹי מַשְׁקֵה רֵעֵהוּ מְסַפֵּחַ חֲמָתְךָ וְאַף שַׁכֵּר לְמַעַן הַבִּיט עַל־מְעוֹרֵיהֶם׃
רַשִׁ״י
משקה רעהו. יין, ובאותה השקאה הוא מספח ואוסף את חמתו עליו ואף משכרהו בחמתו וכל זה הוא עושה למען הביט על מעוריהם על גלויים ולראות את ערותם זה נ"נ שהיה משקה את המלכים יין ומשכרם ושוכב עמם משכבי אשה כדאמרינן במסכת שבת, ד"א הוי משקה רעהו בסדר עולם דורשו כלפי בלשצר שהשקה את השרים בכלי בית המקדש ובהם נספחו ונשתכרו בחמתו של הקב"ה ובו בלילה נהרג: על מעוריהם. להגלות קלונם וראו שונאיהם בניוולם:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַי דְמַשְׁקֵי לְחַבְרֵיהּ וְזָלֵיף בְּיַחֲמָא בְּדִיל דְיִשְׁתֵּי וְיִתְרַוֵי וְיִתְגְלֵי קְלָנֵיהּ:
מְצוּדַת דָּוִד
הוי משקה רעהו. אוי על הבבליים שהרעו לישראל: רעהו. כי מתחלה התחבר באהבה וריעות ואחר זה קם עליו להחרימו והשקהו יין תרעלה מאסיפת וקבוצת החימה שהיה לו עליו מאז ואף השכירו ר״ל הרבה להרע לו ובלבל דעתו כשכור בשכרותו: למען וגו׳. ר״ל אין הכונה היתה לטובתו לרשת ארצם כ״א למען יסתכל על ערוותם וקלונם משנאתו בם:
מְצוּדַת צִיּוֹן
מספח. ענין הקבוץ והדבוק כמו תחת חרול יספחו (שם ל): חמתך. מל׳ חמה וכעס: מעוריהם. הוא מל׳ גלוי ערוה כמו והראתי גוים מערך (נחום ג׳:ה׳) והוא ענין קלון ובזיון:
מַלְבִּי״ם
הוי, עתה יספר גוף המעשה, איך בא ענשם ע"י ששתו יין מכלי בהמ"ק, אמר הוי משקה רעהו, שבלשצאר השקה את רעיו שהם שריו מכלי המקדש, מספח חמתך, זה מבואר עפמ"ש (בירמיהו נ״א:ל״ט) בחמס אשית את משתיהם והשכרתים למען יעלוזו וישנו שנת עולם, שעת החלו לשתות מכלי המקדש שם להם ה' חימום גדול שנתחממו מאד, ואח"כ נשתכרו עד שישנו בתרדמת עולם ולא שמעו מהריגת בלשאצר ומבוא חיל פרס ומדי, והחיל הרגו אותם בשנתם ולא הקיצו עוד, וז"ש במה שהשקית את שריך הם נספחו ונתחברו אל חמתך וחומך, עי"ז נתגדל ונתרבה חום המשתה, ואף שכר וגם נשתכרו מאד, למען הביט על מעוריהם עד שהקיאו את היין מרוב השכרות וכולם ראו קיאתם:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
רעהו. כמו רעיו, כמו מגן גבוריהו: מספח, ענין חבור, כמו ונספחו על בית יעקב: וחמתך. מענין בחמם אשית משתיהם, כי חמה, חמם, יחם, משתתפים במובנם: מעוריהם. מענין תשכרי ותתערי, שיוצק מה ששתה ומקיאו:
טז שָׂבַעְתָּ קָלוֹן מִכָּבוֹד שְׁתֵה גַם־אַתָּה וְהֵעָרֵל תִּסּוֹב עָלֶיךָ כּוֹס יְמִין יְהוָה וְקִיקָלוֹן עַל־כְּבוֹדֶךָ׃
רַשִׁ״י
והערל. ה"א משמשת בתיבה זו בלשון התפעל כמו (דברים ל״ב:נ׳) האסף אל עמך אף כאן הערל האטם בשממון ובתמהון לב כל ערלה לשון אוטם הוא כמו ערלה אזנם (ירמיהו ו׳:י׳) ערלי לב וערלי בשר (יחזקאל מ״ד:ז׳) וי"ת ואתערטל לשון ערום ועריה (שם):
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
שְׂבַעְתָּ קְלָנָא מִן יְקָרָא תִּשְׁתֵּי אַף אַתְּ וְאִתְעַרְטַל יִסְתְּחַר עֲלָךְ כָּס דִלְוָט מִן קֳדָם יְיָ וְיֵיתֵי קְלָנָא עַל יְקָרָךְ:
מְצוּדַת דָּוִד
שבעת וגו׳. ר״ל יותר היית נהנה ושבע מן הקלון הבא לו ממה שהיית נהנה מן הכבוד של נצחון המלחמה: שתה. לכן שתה גם אתה כוס התרעלה ותהיה ערל באוטם הלב ובלבול הדעת: תסוב וגו׳. מימין ה׳ תסובב עליך כוס התרעלה ר״ל המקום ילחם בך: וקיקלון על כבודך. על הכבוד שאתה בו יבוא קיא וקלון ר״ל תהיה נמאס בקיא ומכוסה בקלון ולפי שהמשיל הפורענות לשתיית היין אמר לשון קיא כי דרך השכור להקיא:
מְצוּדַת צִיּוֹן
והערל. ענין אוטם וסתימה כמו ערלה אזנם (ירמיה ו): וקיקלון. כמו קיא קלון וקיא הוא מלשון הקאה והוא המאכל החוזר דרך הפה:
מַלְבִּי״ם
שבעת קלון מכבוד, אומר אליו, אתה בלשאצר שבעת דבר נקלה מן דבר נכבד, ר"ל מן כלי בית ה' המכובדים שבעת ושתית יין הנקלה והמבוזה, (כי מה ששתו יין מן הכלים היה הכוונה כדי לבזות הכלים, כי שתית היין הוא דרך גנאי יותר משתית המים כמ"ש בפי' דניאל במש"ש אשתיו חמרא), לכן שתה גם אתה והערל, תשתה כוס התרעלה שה' ישקה אותך כוס רעל, ומפרש ממה ישתה רעל? תסוב עליך כוס ימין ה' כוס התרעלה שיסוב עליך מן ימין ה', הוא ימין המלאך ופס היד שכתבה על הכותל שלמעלה מן המלך מנא מנא תקל ופרסין, שמן ימין ה' אשר כתבה עליו הדברים האלה שתה כוס התרעלה, וקיקלון על כבודך תחת ששתית קלון מכבוד ה' וכלי המקדש, בא קיא וקלון על כבוד:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
שבעת. בא גם על שביעת השתיה, לשתות מים ולא ישבעו (עמוס ד' ח') , ואמרו חז"ל ושבעת זו שתיה, שתית קלון מכלי כבוד. והערל. כמו ו¡ה?ר¢ע?ל. תמלא רעל, כמו כבש כשב, קיקלון קיא וקלון או ר"ל שתקיא את הקלון על כבודך:
יז כִּי חֲמַס לְבָנוֹן יְכַסֶּךָּ וְשֹׁד בְּהֵמוֹת יְחִיתַן מִדְּמֵי אָדָם וַחֲמַס־אֶרֶץ קִרְיָה וְכָל־יֹשְׁבֵי בָהּ׃
רַשִׁ״י
חמס לבנון. בית מקדשא: ושוד בהמות יחיתן. שוד בהמותיך ואוכלוסיך אשר שדדו את עמי ישראל הוא ישברם: מדמי אדם. מחמס דמי ישראל: וחמס ארץ. ארץ ישראל: קריה. ירושלים:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
אֲרֵי חֲטוֹף בֵּית מַקְדְשָׁא יַחֲפִינָךְ וּבִּזַת עַמֵיהּ תִּתְבְּרִינָךְ מִדְמֵי אֱנָשָׁא וַחֲטוֹף אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל קַרְתָּא יְרוּשְׁלֵם וְכָל דְיַתְבִין בָּהּ:
מְצוּדַת דָּוִד
כי חמס לבנון. החמס שעשית ללבנון שהוא א״י החמס הזה יכסה אותך ותשוב בראשך: ושוד בהמות. השוד שעשית אל הבהמות ועל ישראל יאמר ולפי שהמשיל את א״י ליער הלבנון המשיל אנשים לבהמות המצויות ביער ואמר השוד הזה ישבר אותם ר״ל עליהם תבוא שוד כמו השוד שעשו לישראל: מדמי אדם. כל זה יבוא מסבת דמי אדם ששפך דם ישראל: וחמס ארץ. מסבת החמס שעשה בא״י ובקרים היא ירושלים ובכל אנשים היושבים בה:
מְצוּדַת צִיּוֹן
לבנון. כן נקרא א״י כמ״ש ההר הטוב הזה והלבנון (דברים ג׳:כ״ה): ושוד. מל׳ שדידה ועושק: יחיתן. מל׳ חתת ושבר וכן וחתו גבוריך תימן (עובדיה א׳:ט׳):
מַלְבִּי״ם
כי חמס לבנון יכסך, כי החמס שעשית אל הלבנון שהוא הבהמ"ק מה שחללת כלי המקדש, החמס הזה יכסך בקלון, ושוד בהמות יחיתן שיעור הכתוב ושוד בהמות יחיתן קריה וכל יושבי בה מדמי אדם וחמס ארץ, יען קרא את בהמ"ק בשם לבנון, ציירו במליצתו כיער הלבנון, כאילו יער הלבנון שלח את החיות הטורפות שנמצאו בו, ושוד בהמות הלבנון יחיתן קריה וכל יושבי בה, שהם טרפו קרית בבל ויושביה, וכן ירמיה צייר מפלת בבל בסגנון זה, הנה כאריה יעלה מגאון הירדן אל נוה איתן (ירמיהו נ׳:מ״ד) שדמה חיל פרס ומדי כאריות שבאו מא"י וגאון הירדן לנקום נקמת א"י, ואת בבל המשיל לצאן (אם לא יסחבום צעירי הצאן) ואמר שזה יהיה דמי אדם ששפכו וחמס ארץ שהחריבו, וגם תפס שם בהמות לרמוז אל הבהמות שהיו גם בלבנון המליציי שהוא בהמ"ק שהם הקרבנות שהקריבו שמה ונתנו דמם בכלים אשר חלל עתה, וכאילו התעוררו בהמות האלה והביאו שוד וחתת על קרית בבל:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
יחיתן. שרשו חתת והראוי י¡ח ית?ן בא הנח תמורת הדגש, ר"ל יחית וישבר אותם, ומפרש למי, לקריה וכל יושבי בה, ובא הכינוי עם עצם הפעול, כמו הנני מאכילם את העם הזה (ירמיה ח') :
יח מָה־הוֹעִיל פֶּסֶל כִּי פְסָלוֹ יֹצְרוֹ מַסֵּכָה וּמוֹרֶה שָּׁקֶר כִּי בָטַח יֹצֵר יִצְרוֹ עָלָיו לַעֲשׂוֹת אֱלִילִים אִלְּמִים׃
רַשִׁ״י
מה הועיל. לבבל פסל: כי בטח. האדם היוצר ויוצרו של אלוהו זה: עליו. על יצירתו זאת הוא בוטח שיעזור לו אשר בא לעשות אלילים אלמים:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
מָא אַהֲנֵי צְלָמָא אֲרֵי אַתְּכֵיהּ עָבְדֵי מַתְּכָא וְדַחֲלַת שְׁקַר אֲרֵי אִתְרְחִיץ לִבָּא דְעָבְדֵיהּ עֲלוֹהִי לְמֶעְבַּד טַעֲוָן דְלֵית בְּהוֹ צְרוֹךְ:
מְצוּדַת דָּוִד
מה הועיל פסל. אם כל אלה יבוא עליו מה א״כ הואיל לו הפסל אשר פסלו ועשהו האומן היוצרו ומתקנו: מסכה. וכן המסכה מה הועיל וכן המלמד השקר הוא כהן הפסל המלמד דרכי עבודתו: כי בטח. אשר בטח האומן ואפי׳ זה האומן עצמו שעשה אותו יבטח על פסל מעשה ידיו להספיק בידו לעשות אלילים אלמים אשר הדבור אין בהם ר״ל האומן המתעסק בו ובוטח עליו מה תועלת מצא בו:
מְצוּדַת צִיּוֹן
הועיל. מל׳ תועלת: פסלו. ענין החלקת והשואת הצורה וכן ויפסלו בוני שלמה (מ״א ה): יוצרו. מל׳ יצירה ור״ל מתקנו ועושהו: מסכה. צורה הניתך ממתכת: ומורה. ענין למוד כמו את מי יורה דעה (ישעיהו כ״ח:ט׳): אלילים. מל׳ אל ולא ר״ל דבר מבלי תועלת: אלמים. מל׳ אלם:
מַלְבִּי״ם
מה הועיל פסל, עפ"ז מתוכח עמהם על מה ששבחו לאלהי כסף זהב, כמ"ש אליו דניאל ועל מארי שמיא התרוממת ולמאניא די ביתיה היתיו קדמך וגו' ולאלהי כספא ודהבא נחשא פרזלא די לא חזין ולא שמעין ולא ידעין שבחת ולאלהא די נשמתך בידיה לא הדרת, אומר ראו נא עתה מה הועיל לכם הפסל אשר שבחת אותו שהוא נצח לאל עליון? הכי הציל אתכם מידו? ובאר גנות הפסל מצד החומר והצורה והפועל והתכלית, מצד הפועל אומר כי פסלו יוצרו הלא הפועל אותו הוא בן אדם שיצר ופסל אותו, ומצד החומר אומר מסכה שחומרו ממתכות הנתך ונסך, ומצד הצורה אומר שהוא מורה שקר, ומצד התכלית אומר כי בטח יוצר יצרו עליו לעשות אלילים אלמים, שיעור הכתוב כי בטח היוצר (מה שבטח) צריך עליו, ר"ל מה שבטח הנוצר על היוצר זה יבטח היוצר על הנוצר, שהנוצר בטח על היוצר שיעשה אליל אלם, (כי יותר מזה לא יוכל היוצר לעשות כי אינו יכול לתת בו רוח חיים ודבור) ובטחון זה בעצמו יבטח היוצר להשיג מן הפסל הנוצר שיעשה אותו אליל אלם, וזה מליצה על בלשאצר שנהרג וסר ממנו רוח החיים ושוכב כאבן דומם כמו האליל אשר עשהו ובטח עליו שאין רוח חיים בקרבו, ומפרש.
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
כי בטח יוצר. פעל בטח נמשך לשנים בטח יוצר [בטח] יצרו, הפועל נקרא יוצר והפסל הוא יצרו, ור"ל מה שבטח יצרו עליו בטח היוצר ג"כ:
יט הוֹי אֹמֵר לָעֵץ הָקִיצָה עוּרִי לְאֶבֶן דּוּמָם הוּא יוֹרֶה הִנֵּה־הוּא תָּפוּשׂ זָהָב וָכֶסֶף וְכָל־רוּחַ אֵין בְּקִרְבּוֹ׃
רַשִׁ״י
הוא יורה. בתמיה:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַי דִי אֲמַר לִצְלַם אֲעָא קוּם וּלְדַחֲלַת אַבְנָא אִתְעֲרֵי וְהִיא שַׁתְקָא וְדַמְיָא הוּא מַכְלֵי הָא הוּא מַחֲפֵּי דְהַב וּכְסַף וְכָל רוּחַ לֵית בִּמְעוֹהִי:
מְצוּדַת דָּוִד
הוי אומר וגו׳. אוי לאומר אל הפסל העשוי מעץ הקיצה משנתך ושמע אלי ולאבן דומם אומר עורי: הוא יורה. וכי הוא יוכל ללמד אתכם דבר מה בתמיה הנה הוא מחופה ופרוש עם כסף וזהב ויפה הוא למראה העין אבל אין בקרבו שום רוח אפי׳ רוח החיוני כבהמה:
מְצוּדַת צִיּוֹן
הקיצה עורי. מל׳ הערה והקצה מן השינה: דומם. מושתק כמו וידום אהרן (ויקרא י): יורה. ילמד: תפוש. ענין שטוח ופרישה כמו פשה הנגע (שם יג): וכל רוח. שום רוח וכן כל מלאכה לא תעשו (שם כ״ג):
מַלְבִּי״ם
הוי אומר לעץ הקיצה המליץ יצייר נשגבות, מצייר את גויית בלשאצר שנהרג והוא שוכב פגר אלם בלא רוח חיים, ומלובש בבגדי זהב וכסף, כציור האליל שלו, שהוא ג"כ פגר אלם תפוש זהב וכסף ואין רוח חיים בקרבו. עד שיצייר שהאליל עשה את בלשאצר שעבד אותו להיות דומה אליו, שיהיה פסל לבוש זהב וכסף בלא רוח חיים, עפ"ז יאמר הוי! קורא אני, מי שהוא אומר לעץ הקיצה, ר"ל בלשאצר שעבד את פסל העץ והאבן והיה קורא אליו בתפלתו שיקוץ משנתו ויתעורר לשמוע תפלתו, הוא יורה, היינו בלשאצר יורה וילמד ויברר כי כנים דברי מה שאמרתי שהיוצר ישיג מן הפסל את אשר השיג הפסל ממנו שיתהוה ממנו אליל אלם, כי הלא הוא (בלשאצר) תפוש זהב וכסף שפגרו מלובש בו וכל רוח אין בקרבו כי יצאה נשמתו, הרי שע"י הבטחון שבטח על הפסל נעשה אליל אלם כמוהו:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת
לעץ הקיצה, עורי לאבן דומם. התעוררות היא קלה מן היקיצה, ואמר תמיד העירה והקיצה, ר"ל אף הקיצה, ובשלילה אמר בהפך לא יקוצו ולא יעורו משנתם (איוב י״ד:י״ב) , והעץ שיש בו התעוררות של נפש הצומחת אומר לו הקיצה שהיא פעולת הבע"ח, והאבן דומם שאין בו שום התעוררות נפשיי אומר לו עורי: הוא יורה. ויראה אמתת הדבר:
כ וַיהוָה בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל־הָאָרֶץ׃
רַשִׁ״י
וה' בהיכל קדשו. מוכן ליפרע: הס מפניו כל הארץ. הס לשון שיתוק ודמימת חורבן:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וַיָי אִתְרְעֵי לְאַשְׁרָאָה שְׁכִינְתֵּיהּ בְּהֵיכְלָא דְקוּדְשֵׁיהּ וִיסוּפוּן מִן קֳדָמוֹהִי כָּל דַחֲלַת אַרְעָא:
מְצוּדַת דָּוִד
וה׳. אבל ה׳ עם שהוא בהיכל קדשו בשמים ממעל עכ״ז כל יושבי ארץ שותקים מפני אימתו כי ידו בכל משלה ואין מי ידבר למולו:
מְצוּדַת צִיּוֹן
הס. ענין שתיקה כמו ויהס כלב (במדבר יג):
מַלְבִּי״ם
וה' אולם ה' אשר בזיתם אותו וחללתם כלי היכל קדשו, עדיין הוא בהיכל קדשו שהוא הבה"מ ועשה משפט להמחללים כלי היכלו, הס מפניו כל הארץ כי בזה יכירו כולם כבוד ה' וייראו מפניו, כמ"ש (פסוק י"ד) כי תמלא הארץ לדעת את כבוד ה':
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.