Sign In

Lamentations 4 — אֵיכָה ד

גודל הטקסט
Commentaries - Mefarshim (click to show or hide) English Summary

א אֵיכָה יוּעַם זָהָב יִשְׁנֶא הַכֶּתֶם הַטּוֹב תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי־קֹדֶשׁ בְּרֹאשׁ כָּל־חוּצוֹת׃

רַשִׁ״י איכה יועם זהב. קינה זו נאמרה על יאשיהו כמו שנאמר בדברי הימים (ב יט) הלא היא כתובה על ספר הקינות ועמה חיבר בתוך הקינה את שאר בני ציון: יועם. יכהה כמו דאת מתרגם (ויקרא יג) כהה עמיא: זהב. מראית פנים המצהיב כזהב: ישנא. ישתנה ממראיתו: הכתם. קבוצת כלי נוי הזהב שהם לעדי קרוי כתם: אבני קדש. בנים המאירים כאבנים טובות ומ"א כל רביעית דם שיצא מיאשיהו בכל חץ וחץ שנעצו בו היה ירמיהו קוברו במקומה ועליה הוא קורא תשפכנה אבני קדש:
אִבְּן עֶזְרָא איכה יועם – יש אומרים יועם כמו חשך, תרגום וְהִנֵה כֵהָה הַנֶגַע (ויקרא יג ו) עמיא מכתשא. והישר בעיני כמו לא עממוהו (יחזקאל לא ח), ומשקלו לחם יּודָק (ישעיה כח כח):

ב בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז אֵיכָה נֶחְשְׁבוּ לְנִבְלֵי־חֶרֶשׂ מַעֲשֵׂה יְדֵי יוֹצֵר׃

רַשִׁ״י המסלאים בפז. המהוללים והנערכים כפז הרואה אותם אומר ראו תוארם של אלו כמראית פז וכן (איוב כה) לא תסולה בכתם אופיר (שם) בכתם טהור לא תסולה (תהלים סה) סולו לרוכב בערבות לשון הילול וערך הן: לנבלי חרש. כדי חרש שנותנים בהם יין כגון נבלי יין (ירמיה כח) ונבליהם ינפצו:
אִבְּן עֶזְרָא אל"ף המסלאים תחת ה"א השרש, כי הה"א הנעלם לא ימצא בתוך המלה:

ג גַּם־תנין [תַּנִּים] חָלְצוּ שַׁד הֵינִיקוּ גּוּרֵיהֶן בַּת־עַמִּי לְאַכְזָר כי ענים [כַּיְעֵנִים] בַּמִּדְבָּר׃

רַשִׁ״י גם תנין. אף על פי שאכזרי הוא חלצו שד כשרואה את בנו בא מרחוק רעב חולץ שדיו מתוך נרתיקו שיש לו כיסוי על דדיו ומוציאו מתוכו כדי שלא יראהו בנו מכוסה ויחזור לאחוריו והיניקו גוריהן: בת עמי לאכזר. רואים את בניהם צועקים ללחם ואין פורש להם שחייהם קודמים להם לחיי בניהם מחמת הרעב:
אִבְּן עֶזְרָא חלצו – כמו וחלצה נעלו (דברים כה ט). יש לשון זכר ונקבה:

ד דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל־חִכּוֹ בַּצָּמָא עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם פֹּרֵשׂ אֵין לָהֶם׃

אִבְּן עֶזְרָא פורש – כמו פָרֹס לָרָעֵב (ישעיה נח ז), והוא פת לחם פתותה:

ה הָאֹכְלִים לְמַעֲדַנִּים נָשַׁמּוּ בַּחוּצוֹת הָאֱמֻנִים עֲלֵי תוֹלָע חִבְּקוּ אַשְׁפַּתּוֹת׃

רַשִׁ״י האמונים עלי תולע. על בגדי צבעונין: האמונים. לשון (אסתר ב) ויהי אומן את הדסה: אשפתות. אשפות של זבל שוכבים על האשפות בחוץ:
אִבְּן עֶזְרָא האוכלים – שיתעדנו: תולע – כתולעת שני:

ו וַיִּגְדַּל עֲוֺן בַּת־עַמִּי מֵחַטַּאת סְדֹם הַהֲפוּכָה כְמוֹ־רָגַע וְלֹא־חָלוּ בָהּ יָדָיִם׃

רַשִׁ״י ויגדל עון וגו'. פורענותם מוכיח עליהם שגדול עונם משל סדום: ההפוכה כמו רגע. שהרי סדום לא נמשכה צרתם כרגע אחד נהפכה: ולא חלו בה ידים. ידי האויב כי ע"י המלאכים נהפכה, ויש מדרשי אגדה ואינו מיושב על סדר המקראות:
אִבְּן עֶזְרָא חלו – מלשון חיל, ואחרים אמרו כמו עַל רֹאש רְשָעִים יָחוּל (ירמיה כג יט):

ז זַכּוּ נְזִירֶיהָ מִשֶּׁלֶג צַחוּ מֵחָלָב אָדְמוּ עֶצֶם מִפְּנִינִים סַפִּיר גִּזְרָתָם׃

רַשִׁ״י זכו נזיריה. שריה כמו נזר וכתר ואני אומר נזיריה ממש שהיו מגודלי שער ונאים ביותר ומוסב על בת עמי: אדמו עצם מפנינים. אותם שהיו מראיהם אדום מפנינים וגזרתם כמו ספיר חשך תארם מפחמים:
אִבְּן עֶזְרָא משלג ומחלב – כפול, וכן ספיר כמו פנינים. וכן טעמו מ"ם מפנינים מושך עצמו ואחר עמו, כמ"ם מאל אביך (בראשית מט כה) כאילו נגזרו מספיר. ולבנת (שמות כד י) כמו לבנה, והעד "כמעשה", ובמקום אחר אבן (יחזקאל א כו):

ח חָשַׁךְ מִשְּׁחוֹר תָּאֳרָם לֹא נִכְּרוּ בַּחוּצוֹת צָפַד עוֹרָם עַל־עַצְמָם יָבֵשׁ הָיָה כָעֵץ׃

רַשִׁ״י משחור. הוא פחם: עצם. לשון מראה כמו (שמות כד) וכעצם השמים לטוהר קו"לר בלע"ז: צפד. נקמט ונתחבר ואין לו דמיון:
אִבְּן עֶזְרָא משחור – יותר מן השחרות והוא שם: צפד – כמו דבק, והוא שם לבדו:

ט טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי־חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב שֶׁהֵם יָזוּבוּ מְדֻקָּרִים מִתְּנוּבֹת שָׂדָי׃

רַשִׁ״י שהם יזבו מדוקרים וגו'. חללי הרעב היו נפוחים מריח תנובות השדה שהיו האויבים צולים בשר על העשבים חוץ לחומה והריח נכנס לתוך נפוחי הרעב וכריסן נבקעת ופרשם זב והרי זה מיתת ניוול יותר מהרוגי חרב: מדוקרים. מבוקעים בין נפיחת רעב בין ביקוע חרב קרוי דקירה: מתנובות שדי. משרשים ועשבים שמלקטים ואוכלים רב פרשם ומאוסם:
אִבְּן עֶזְרָא שהם יזבו – והם מדוקרים:

י יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן הָיוּ לְבָרוֹת לָמוֹ בְּשֶׁבֶר בַּת־עַמִּי׃

רַשִׁ״י לברות. למאכל כמו (שמואל ב יב) ולא ברה אתם לחם (שם ג) להברות את דוד:
אִבְּן עֶזְרָא לברות – מגזרת לְהַבְרוֹת את דוד (ש"ב ג לה) והם שני בניינים:

יא כִּלָּה יְהוָה אֶת־חֲמָתוֹ שָׁפַךְ חֲרוֹן אַפּוֹ וַיַּצֶּת־אֵשׁ בְּצִיּוֹן וַתֹּאכַל יְסוֹדֹתֶיהָ׃

רַשִׁ״י כלה ה' את חמתו. אשר בערה בו כמה שנים עתה כלה אותה בהנקמו מהם:
אִבְּן עֶזְרָא ויצת אש – דמה האף לאש:

יב לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי־אֶרֶץ וכל [כֹּל] יֹשְׁבֵי תֵבֵל כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם׃

אִבְּן עֶזְרָא תבל – מקום הישוב:

יג מֵחַטֹּאת נְבִיאֶיהָ עֲוֺנוֹת כֹּהֲנֶיהָ הַשֹּׁפְכִים בְּקִרְבָּהּ דַּם צַדִּיקִים׃

רַשִׁ״י מחטאת נביאיה. של שקר היתה לה הרעה הזאת:
אִבְּן עֶזְרָא דם צדיקים – דם כל צדיק וצדיק, וכן בלב חכמים (קהלת ז ד):

יד נָעוּ עִוְרִים בַּחוּצוֹת נְגֹאֲלוּ בַּדָּם בְּלֹא יוּכְלוּ יִגְּעוּ בִּלְבֻשֵׁיהֶם׃

רַשִׁ״י נעו עורים בחוצות. כשהיו העורים הולכים בשוק היו נעים ורגליהם נשמטים בדם ההרוגים שהיו הרשעים הורגים בתוכה: נגאלו בדם. נתלכלכו בדם עד אשר לא יוכלו הקרובים אליהם ליגע בלבושיהם והיו קוראים אליהם:
אִבְּן עֶזְרָא עורים – כעורים, וכן אש אוכלה הוא (דברים ד כד): נגאלו – מלה מורכבת מבנין נפעל ובנין שלא נקרא שם פועלו:

טו סוּרוּ טָמֵא קָרְאוּ לָמוֹ סוּרוּ סוּרוּ אַל־תִּגָּעוּ כִּי נָצוּ גַּם־נָעוּ אָמְרוּ בַּגּוֹיִם לֹא יוֹסִיפוּ לָגוּר׃

רַשִׁ״י סורו. מעלינו אתם הטמאים המלוכלכים בדם: כי נצו. לשון סרחון ולכלוך כמו (ויקרא א) כמו מוראתו בנוצתה דמתרגמינן באוכליה כך חברו מנחם: גם נעו. נשמטו בדם:
אִבְּן עֶזְרָא סורו גוי טמא: נצו – יש להם נוצה כעוף, וכן נצא תצא (ירמיה מח ט):

טז פְּנֵי יְהוָה חִלְּקָם לֹא יוֹסִיף לְהַבִּיטָם פְּנֵי כֹהֲנִים לֹא נָשָׂאוּ זקנים [וּזְקֵנִים] לֹא חָנָנוּ׃

רַשִׁ״י פני ה' חלקם. פנים של זעם מאת הקב"ה חלקם והפרידם בגוים למען אשר פני הכהנים לא נשאו בהיותם בשלוותם:
אִבְּן עֶזְרָא פני ה' – זעף, כי בפנים יראה כמו ופניה לא היו לה עוד (ש"א א יח):

יז עודינה [עוֹדֵינוּ] תִּכְלֶינָה עֵינֵינוּ אֶל־עֶזְרָתֵנוּ הָבֶל בְּצִפִּיָּתֵנוּ צִפִּינוּ אֶל־גּוֹי לֹא יוֹשִׁעַ׃

רַשִׁ״י עודינו תכלינה עינינו אל עזרתנו הבל. כשבאה עלינו הרעה עדיין היו עינינו צופות אל חיל פרעה שנאמר בהם (ישעיה ל) ומצרים הבל וריק יעזורו שהיו מבטיחים אותנו עזרה ולא באו כמו שנאמר בהם (ירמיה לו) הנה חיל פרעה היוצא לכם לעזרה שב לארצו מצרימה, מצינו במדרש קינות שהיו באים בספינות רמז הקב"ה לים והציף לפניהם נודות נפוחים כמין מעי אדם ננערים במים אמרו זה לזה הנודות הללו הם אבותינו אנשי מצרים שטבעו בים מחמת היהודים הללו ואנחנו יוצאים לעזרתם עמדו וחזרו לאחוריהם: צפינו. חכינו:
אִבְּן עֶזְרָא בצפיתנו – אין לו משקל:

יח צָדוּ צְעָדֵינוּ מִלֶּכֶת בִּרְחֹבֹתֵינוּ קָרַב קִצֵּינוּ מָלְאוּ יָמֵינוּ כִּי־בָא קִצֵּינוּ׃

רַשִׁ״י צדו צעדינו. אויבינו ארבו את צעדינו מלכת ברחובותינו כמו (שמות כא) ואשר לא צדה (שמואל א כד) ואתה צודה את נפשי:
אִבְּן עֶזְרָא צדו – כאילו צדו צעדינו:

יט קַלִּים הָיוּ רֹדְפֵינוּ מִנִּשְׁרֵי שָׁמָיִם עַל־הֶהָרִים דְּלָקֻנוּ בַּמִּדְבָּר אָרְבוּ לָנוּ׃

אִבְּן עֶזְרָא וכן ויאמר דלקונו כמו כי דלקת אחרי (בראשית לא, לו):

כ רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ יְהוָה נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם אֲשֶׁר אָמַרְנוּ בְּצִלּוֹ נִחְיֶה בַגּוֹיִם׃

רַשִׁ״י משיח ה'. הוא יאשיהו כמו שנאמר (ד"ה ב ל"א) ויקונן ירמיהו על יאשיהו: בשחיתותם. בגומות שחפרו:
אִבְּן עֶזְרָא בשחיתותם – כמו בשחתם נתפש (יחזקאל יט ד):

כא שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַּת־אֱדוֹם יושבתי [יוֹשֶׁבֶת] בְּאֶרֶץ עוּץ גַּם־עָלַיִךְ תַּעֲבָר־כּוֹס תִּשְׁכְּרִי וְתִתְעָרִי׃

רַשִׁ״י שישי ושמחי בת אדום. נתנבא ירמיהו על חורבן בית שני שיחרבוהו רומיים: שישי ושמחי. לפי שעה אבל סופך שגם עליך תעבור כוס הפורענות ותשכרי ממנו: ותתערי. ותקיאי כמו (בראשית כד) ותער כדה:
אִבְּן עֶזְרָא עוץ – שנים הם, והם ארמים:

כב תַּם־עֲוֺנֵךְ בַּת־צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ פָּקַד עֲוֺנֵךְ בַּת־אֱדוֹם גִּלָּה עַל־חַטֹּאתָיִךְ׃

רַשִׁ״י תם עונך בת ציון. לקית על כל חטאותיך: לא יוסיף להגלותך. מגלות אדום ולהלן עוד:
אִבְּן עֶזְרָא לא יוסיף – שב אל עוונך, ועליו ישוב פקד. או ישוב אל השם הנזכר ברוח אפנו:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.