Sign In

Hosea 11 — הוֹשֵׁעַ יא

גודל הטקסט
Commentaries - Mefarshim (click to show or hide) English Summary

א כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ וּמִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי׃

רַשִׁ״י וממצרים קראתי לבני. ע"י נביאי להדבק בתורתי והם מה עשו:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲרֵי רָבֵי הֲוָה יִשְׂרָאֵל וּרְחִימְתֵּיהּ וּמִמִצְרַיִם קָרִיתִי לְהוֹן בְּנִין:
אִבְּן עֶזְרָא כי נער - זהו מלומדה ממני כי מהיותו נער והטעם בצאתו ממצרים, אז החילותי ליסרו בעבור שאהבתיו.
מְצוּדַת דָּוִד כי נער. עודו בנערותו משועבד במצרים אהבתיו: וממצרים. מעת יצא ממצרים קראתי את בני ר״ל שלחתי אליו עבדי הנביאים לקרוא לו לשוב אלי:
מַלְבִּי״ם כי נער ישראל, בעת שישראל היה עדיין נער רך בשנים, דהיינו במצרים, ואז ואוהבהו, וממצרים קראתי לבני אז הגם שהוא לא קרא אותי אני קראתי אותו באהבה שיבא אצלי כאב האוהב את בנו וקורא אותו שיבא אליו הגם שהבן אינו קורא אותו:

ב קָרְאוּ לָהֶם כֵּן הָלְכוּ מִפְּנֵיהֶם לַבְּעָלִים יְזַבֵּחוּ וְלַפְּסִלִים יְקַטֵּרוּן׃

רַשִׁ״י קראו להם כן הלכו מפניהם. כל מה שהנביאים קוראים להם ללמדם דרך הטובה כן הם הפכו עורף לברוח מפניהם: לבעלים יזבחו. דרך המקרא לדבר כן כמו כרובם כן חטאו לי (לעיל ד) וכאשר יענו אותו כן ירבה (שמות א׳:י״ב):
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן שְׁלָחֵית נְבִיֵי לַאֲלָפָא לְהוֹן וְאִינוּן טָעוּ מִקָבֵיל אַפֵּיהוֹן לְטַעֲוָתָא מְדַבְּחִין וּלְצַלְמָנַיָא מַסְקִין בּוּסְמִין:
אִבְּן עֶזְרָא קראו - הטעם ממצרים קראתי לבני לעבדני והם עתה קראו להם לבעלים, וכאשר קראו להם לבעלים, כן הלכו ונדדו מארצם מפניהם. ויש אומרים: קראו להם נביאי והם הלכו אחורנית.
מְצוּדַת דָּוִד קראו להם. כל מה שהנביאים הרבו לקרוא להם בשמי כן הרבו ללכת ולברוח מפניהם ולא אבו לשמוע אבל זבחו לעגלים:
מַלְבִּי״ם קראו להם, אבל הבעלים שהמה עובדים הוא בהפך שהם קוראים להם והבעלים כן הלכו מפניהם ומתרחקים מאתם, ומפרש קראו להם, למי? לבעלים אשר יזבחו ולפסילים אשר יקטרון ישראל קוראים אל הבעלים והם רחוקים מהם:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת להם. מפרש לבעלים אשר יזבחון, וכבר בארתי (ד' י"ג) שהזבוח היה עקר העבודה והוא נעשה לבעלים עצמם, והקיטור היתה עבודה טפילה ונעשה לפסילים שלהם לכבודם:

ג וְאָנֹכִי תִרְגַּלְתִּי לְאֶפְרַיִם קָחָם עַל־זְרוֹעֹתָיו וְלֹא יָדְעוּ כִּי רְפָאתִים׃

רַשִׁ״י ואנכי תרגלתי לאפרים קחם וגו'. שלחתי לפניהם מנהיג המרגילם בנחת: קחם על זרועותיו. זה משה שנאמר בו (במדבר י״א:י״ב) כאשר ישא האומן את היונק: תרגלתי. כמו הרגלתי ואין לו דמיון: ולא ידעו כי רפאתים. יודעין היו אלא שדשו בעקב עשו עצמם כלא יודעים ואגדה במדרש רבי תנחומא דרשו כלפי בני יוסף כשהביאם לפני יעקב לברכם ראה יעקב רשעים עתידים לצאת מאפרים ירבע' ואחאב ונסתלקה ממנו רוה"ק ויאמר מי אלה (בראשית מ״ח:ח׳-ט׳) בקש יוסף רחמים ושרתה רוח הקודש על יעקב וברכם זהו ואנכי תרגלתי רוחי על יעקב לצורך אפרים ולקחם על זרועותיו:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲנָא בְמַלְאָךְ שְׁלִיחַ מִן קָדָמַי דַבְּרֵית בְּאוֹרַח תַּקְנָא לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַלְתִּינוּן כִּדְעַל דַרְעִין וְלָא יָדְעִין דְמִן קָדָמַי מִתְרַחֵים עֲלֵיהוֹן:
אִבְּן עֶזְרָא ואנכי תרגלתי - תי"ו תרגלתי תחת ה"א ואין כמוהו במקרא, והטעם הרגלתיו ללכת על רגליו, כאשר יורגל הנער שיוקח על זרועותיו וזהו כדרך רפואה לחזק הנער, עד שיוכל ללכת ובעבור שדמה ישראל לעגלה מלומדה. אמר: בחבלי אדם – בעבותות. אמשכם בעבותות – אהבה, לא כמו העבותות המושכות בצואר העגל החורשת.
מְצוּדַת דָּוִד ואנכי. הלא אנכי הרגלתי את אפרים שהאומן יקחם על זרועותיו בחמלה רבה ר״ל נתתי להם מנהיג טוב להוליכם בנחת וזה משה שנאמר כי כאשר ישא האומן את היונק (במדבר י״א): ולא ידעו. אינם משימים לב לדעת שרפואתם והצלתם בא ממני:
מְצוּדַת צִיּוֹן תרגלתי. כמו הרגלתי:
מַלְבִּי״ם ואנכי תרגלתי לאפרים, אני הרגל של אפרים, היינו אני ההדום שעלי עומד אפרים ואני הרגל הנושא אותו, קחם על זרועותיו רוצה לומר אני הרגל לאפרים אשר הוא לוקח אותם (את הבעלים) על זרועותיו, מצייר שאפרים לוקח את הבעלים ונושאם על זרועותיו, ועומד עם הבעלים אשר על זרועותיו עלי ואני הרגל ומקום כפות רגליו, כי הבעלים מנושאים מן עובדיהם, ואני הוא הנושא את בריותי, ולא ידעו כי רפאתים, ובעת שימצאו רפואה מחלים חושבים כי הבעל שהוא נושא אותו רפא אותו ואינם יודעים שאני הרופא והמושיע לא הפסל:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת תרגלתי. כבר הזכירו חכמי הלשון האחרונים כי יש עוד בנין תפעל וסימנו תי"ו בראש, ובזה אמר תרגלתי, נעשיתי רגל לאפרים, דהיינו הדום רגליו. וכן פרשתי מ"ש (תהלות ע"ה) אנכי תכנתי עמודיה, ששרשו כן עיי"ש. ובירמיהו (כ"ה ל"ד) ותפוצותיכם, עיין בק"א להמכלול מהרד"ק דפוס חדש דף קצ"ט: קחם. פעל עבר שהוא לקח אותם (את הבעלים שנזכר בפסוק הקודם):

ד בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה וָאֶהְיֶה לָהֶם כִּמְרִימֵי עֹל עַל לְחֵיהֶם וְאַט אֵלָיו אוֹכִיל׃

רַשִׁ״י בחבלי אדם. הייתי מושכם תמיד בחבלים רכים אשר ימשוך בהם אדם את בנו כלומר במשיכת רחמים וכן תרגום יונתן: ואהיה להם כמרימי עול על לחיהם. כאיכרים הטובים המרימי' עול בידיהם ע"י לווחים להקל מעל הפרה החורשת כן הייתי עמם בכל צרה להקל מעליהן (ל"א סא"א) כמרימי עול על לחיהם כאכרים המרימים עול מעל צואר השור ע"י שמאריכין את הכלונס שהעול נתן בראשו להקל מעל הפרה החורשת כן הייתי עמם בכל צרה להקל מעליה' כן תרגם יונתן כאיכר' טבא ומוריך בלחיאתהון: ועל לחיהם. ל' לחי של מבוי: ואט אליו אוכיל. הטיתי לו כח להכיל עול היסורין ויונתן תרגם על שם שסיפק להם מזונות במדבר:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בְּמִגְדַת בְּנִין רְחִימִין נְגַדְתִּינוּן בִּתְקוֹף רַחֲמָא וַהֲוָה מֵימְרִי לְהוֹן כְּאִכְּרָא טָבָא דְמֵקִיל בִּכְתַף תּוֹרַיָא וּמוֹרִיךְ בִּלְחִיאָתְהוֹן וְאַף כַּד הֲווֹ בְּמַדְבְּרָא אַסְגֵיתִי לְהוֹן טוּבָא לְמֵיכָל:
אִבְּן עֶזְרָא ואהיה להם - כאנשים המרימים עול העגלה להרים העול שהוא על לחיה רגע אחר רגע. ואט - כמו אטה ומלת אוכיל שם דבר כמו אכל בכסף והייתי מטה אליו אוכל. ור' מרינוס אמר: כי אכיל ראוי להיותו אאכיל כמו ויוסף עוד דוד את כל בחור ישראל ופירש ואט כמשמעו שהייתי מאכיל אט.
מְצוּדַת דָּוִד בחבלי אדם. משכתים ללכת אחרי בחבלים רכים ונוחים שמושכים בהם בני אדם ר״ל הנהגתים בדרך חמלה: בעבותות אהבה. בחבלים עבים שמושכים בהם דרך אהבה והוא כפל ענין במ״ש: ואהיה להם. הנהגתים ברחמנות כמו החורשים הרחמנים המרימים העול מעל לחיי הבהמה להקל ממנה כובד משא העול: ואט אליו אוכיל. כהחורשים הרחמנים המטים אוכל לפי הבהמה בעת שחורשת ר״ל הקלתי עולם והספקתי די צרכם:
מְצוּדַת צִיּוֹן כמרימי. מלשון הרמה: לחיהם. מל׳ לחי: ואט. מל׳ הטיה: אוכיל. מאכל:
מַלְבִּי״ם בחבלי אדם אמשכם, בצד אחד משכתים בחבלי אדם, היינו שהבאתי עליהם אדם שהוא אשור שאסרה בחבלים ומושך אותם תחת עול סבלו, אבל בצד אחר אמשכם בעבותות אהבה, שאמשכם אלי להיות תחת רשותי והשגחתי מצד אהבתי אותם ובזה משכתים בעבותות, שהם חזקים יותר מן החבלים שימשכם אדם אליו, ומפרש איך משכם בעבותות אהבה כי אהי להם כמרימי עול על לחיהם להקל מעליהם עול המשא, ואט אליו את האוכל כמי שמרחם על בהמתו המושכת בעול והעול מכביד עליה וגם מעכב בעדה שע"י לא תוכל להשיג את האוכל המונח בארץ, ומרים את העול בל יכבד, ומקרב את האוכל אל פיה בל תצטרך לשוח אל הארץ:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת בחבלי, בעבותות. עבותות הם שלשה חבלים קלועים יחד: כמרימי עול. כדברים המרימים את העול כן אני דומה להם על לחיהם, כאילו ה' נמצא על הלחי ומרים שם את העול: ואט אליו אוכיל, כמו אוכל בסגול. ויל"פ שאוכיל הוא בנין הפעיל מפעל יכול, ופי' ואוכיל אליו, אני נותן אליו יכולת, ומלת אט. כמו ויהלך אט (מ"א כ"א כ"ו) בלאט ובהכנעה, ר"ל אני נותן אליו יכולת אט, להכנע וללכת תחת העול במתינות, ושלא ישוב אל ארץ מצרים:

ה לֹא יָשׁוּב אֶל־אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאַשּׁוּר הוּא מַלְכּוֹ כִּי מֵאֲנוּ לָשׁוּב׃

רַשִׁ״י לא ישוב אל ארץ מצרים. הבטחתיו לא תוסיפו לראותם עוד וגו' (שמות י״ד:י״ג) ומה הועיל הרי על כרחו אשור הוא מלכו הרי חטאו וגרמו להם להיות עבדים לאשור על כי מאנו לשוב:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן לָא יְתוּבוּן לְאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּרַם אַתּוּרָאָה יִשְׁלוֹט בְּהוֹן אֲרֵי מְסָרְבִין לְמֵיתָב:
אִבְּן עֶזְרָא לא ישוב - ואשור שם מלכו כאשר הזכרתי ושמו להם ראש אחד. כי מאנו לשוב - אלי ההולכים למצרים לשוב אל ארצי.
מְצוּדַת דָּוִד לא ישוב. לא היה להם לשוב אל ארץ מצרים לבקש מהם עזרה: ואשור וגו׳. ר״ל וכי אשור הוא מלכו ללחום מלחמתו אשר מאנו לשוב אלי ולבקש עזרה ממני וסמכו על אשור כאלו היה מלכו ומבקש טובתו:
מַלְבִּי״ם לא ישוב, מפרש שה' רצה להקל עולם, שהגם שע"י עונותיהם היו מוכרחים להיות תחת שעבוד מלך אשור, אם לא היו מורדים בו לשלוח מלאכים אל סוא מלך מצרים (שעי"ז קצף מלך אשור עליהם והגלם כנ"ל (ז' י"א, ח' ט') לא היה מלך אשור מכביד את עולם, וז"ש שאני הזהרתיו ויעצתיו שלא ישוב אל ארץ מצרים לשלוח מלאכים אליו, אחר שאשור הוא מלכו, כי מאנו לשוב אחר שע"י שמאנו לשוב אל ה' מוכרחים לעבוד את אשור כי כן נגזר עליהם ע"י עונותיהם א"כ אשור הוא מלכו, ואין נכון שיפרו ברית לשוב את ארץ מצרים ולמרוד במלך אשור:

ו וְחָלָה חֶרֶב בְּעָרָיו וְכִלְּתָה בַדָּיו וְאָכָלָה מִמֹּעֲצוֹתֵיהֶם׃

רַשִׁ״י וחלה חרב. ותנוח חרב בעריו: וכלתה בדיו ואכלה. וכלתה גבוריו ותאכלם: ממועצותיהם. נקוד שני טעמים בו הטיפחא בו הסילוק לפי שהוא דיבור בפני עצמו וכן להחלו דלא יטמא בעל בעמיו (ויקר' כא) וכן לדורותיכם דשמן משחת קודש (שמות ל):
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְתָחוּל חַרְבָּא בְּקִרְווֹהִי וְתִקְטֵיל גִבְּרוֹהִי וּתְשֵׁיצִי רַבְרְבוֹהִי מִמַלְכִי עֲצַתְהוֹן:
אִבְּן עֶזְרָא וחלה - כמו: יחולו על ראש יואב ולא חלו בהם ידים ידי האויבים. וכלתה בדיו - סעיפיו כמו ותעש בדים וזאת הרעה באה להם ממועצותיהם.
מְצוּדַת דָּוִד וחלה. לכן תחול החרב בעריו ותכלה את גבוריו: ואכלה. הנה החרב תאכל את כלם מסבת מועצותיהם אשר יעצו לבקש עזר ממלכי מצרים ולא פנו אל ה׳:
מְצוּדַת צִיּוֹן וחלה. תשכון כמו על ראש רשעים יחול (ירמיה כב): וכלתה. מל׳ כליון: בדיו. ענפיו כמו ותעש בדים (יחזקאל י״ז:ו׳) ור״ל גבוריו:
מַלְבִּי״ם וחלה, אבל הם לא שמעו לעצתי והתיעצו לשלוח מלאכים אל מלך מצרים ועי"כ בא עליהם מלך אשור והגלה אותם, א"כ מה שחלה חרב בעריו וכלתה בדיו וענפיו ואכלה את הכל, לא אני החייב בדבר, כי זה היה ממועצותיהם, שהם בעצמם ע"י עצתם הרעה גרמו להם כל זאת כי לא אבו לעצתי:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת בדיו. הושאל מן בדי האילן אל הבנים, או אנשי העיר שהם כענפים מן הכלל:

ז וְעַמִּי תְלוּאִים לִמְשׁוּבָתִי וְאֶל־עַל יִקְרָאֻהוּ יַחַד לֹא יְרוֹמֵם׃

רַשִׁ״י ועמי תלואים למשובתי. כשהנביאים מלמדים אותם לשוב אלי תלואים הם אם לשוב אם לא לשוב בקושי ישובון אלי: ואל על יקראוהו יחד לא ירומם. ואל הדבר אשר עליו יקראוהו הנביאים יחד לא ירוממוהו עמי ולא יאות לעשותו ויש מפרש ואל על יקראוהו פגעים קשים יפגעום ואל כמו יש לאל ידי (ראשית לא) ואין זאת שהרי נקוד בפתח ואם היה ואל שם דבר היה נקוד בצירי ויונתן תרגם במרעא קשיא יתערעון עשה אל (סא"א על) לשון קשה ולי נראה שפרשתי כהוגן: יחד לא ירומם. כחדא לא יהכון בקומא זקופא:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְעַמִי פְלִיגִין לְמֵיתַב לְאוֹרַיְחִי וּבִמְרוֹעָא קַשְׁיָא יִתְעַרְעוּן כַּחֲדָא לָא יְהָכוּן בְּקוֹמָא זְקוּפָה:
אִבְּן עֶזְרָא ועמי תלואים - באל"ף כמו: אשר תלאום ויו"ד למשובתי אינו סימן הפועל כמו ושימחתים בבית תפלתי אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך, כי משובה לעולם לגנאי והנה הטעם שהם עושים דרך משובה עמי כאדם תלוי באויר, אינו עולה למעלה ואינו יורד למטה. ואל על - כמו: נאם הגבר הוקם על שהוא תואר כמו עליון והנה פירושו ואל עליון יקראוהו הקוראים, והם נביאי השם וכולם על דרך אחד לא ירימו ראש.
מְצוּדַת דָּוִד ועמי תלואים למשובתי. עמי תלויים ומסופקים לשוב אלי וממתינים עד שאשוב אליהם תחלה להטיב עמהם: ואל על יקראוהו. ר״ל עם כי הנביאים כולם קוראים אליו שהוא ישוב תחלה אל העליון ב״ה כי הוא רם ונשא הנה הם כולם יחד אין בהם מי שירומם אותו העליון לכבדו לשוב אליו תחלה:
מְצוּדַת צִיּוֹן תלואים. מלשון תלוי ומסופק: למשובתי. מלשון השבה: על. מל׳ עליון וכן על עולה (איוב לו):
מַלְבִּי״ם ועמי תלואים למשובתי המליץ יצייר נשגבות, יצייר איך מלך אשור כבש את שומרון ורוצה להשמיד ולהכרית את כולם, וה' סר מעליהם והוא עולה אל מקומו בשמים, אבל עדן לא התרחק לגמרי רק עומד בין הארץ ובין השמים, רוצה להתרחק לגבהי מרומים מפני עונותיהם, ורוצה ג"כ שלא להתרחק מהם מצד מדת רחמיו וחסדיו, וישראל אז בעת צרה ההיא עיניהם נשואות אל ה' ומצפים שישוב אליהם ויצילם, וז"ש ועמי תלואים למשובתי עיניהם תולות למרום ומיחלות שאשוב אליהם בצר להם, ועכ"פ יבקשו שלא אתרחק עוד יותר למעלה כדי שאהיה קרוב להם עכ"פ, וז"ש ואל על שיעור הכתוב ויקראוהו יחד אל על לא ירומם, שכל ישראל יחד יקראוהו ויבקשוהו שלא ירומם את שכינתו אל על, דהיינו למעלה למרומי שחקים להסתלק מהם לגמרי, וזה כמ"ש למעלה (ה' ט"ו) אלך אשובה אל מקומי עד אשר יאשמו ובקשו פני, ועפ"ז צייר כי בעת הצרה וה' רוצה לשוב אל מקומו יבקשו פניו בל יתרחק מאתם ושיהיה מוכן להצילם:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת למשובתי. מענין שיבה שאשוב אליהם: יקראהו. יתפללו יחד, שלא ירומם על למעלה, כי שישוב אליהם לא יקוו רק עמי שהם הצדיקים שבהם, אבל שלא יתרומם ויתרחק יותר יקראו כולם יחד:

ח אֵיךְ אֶתֶּנְךָ אֶפְרַיִם אֲמַגֶּנְךָ יִשְׂרָאֵל אֵיךְ אֶתֶּנְךָ כְאַדְמָה אֲשִׂימְךָ כִּצְבֹאיִם נֶהְפַּךְ עָלַי לִבִּי יַחַד נִכְמְרוּ נִחוּמָי׃

רַשִׁ״י אמגנך. אמסרך ביד אויביך כמו אשר מגן צריך (שם יד): נכמרו. נתחממו לשון ארמי וכן עורנו כתנור נכמרו (איכה ה׳:י׳):
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֵיכְדֵין אֶמְסְרִינָךְ אֶפְרַיִם אֱשֵׁיצִינָךְ יִשְׂרָאֵל אֵיכְדֵין אֱבַדְרִינָךְ בְּאַדְמָה אֲשַׁוִינָךְ כִּצְבוֹיִים מִתְעָרַע מֵימַר קְיָמִי לְקִבְלִי כַּחֲדָא אִתְגוֹלְלוּ רַחֲמָי:
אִבְּן עֶזְרָא איך, אמגנך - כמו אתנך כמו אשר מגן צריך, עטרת תפארת תמגנך, תתן לך כמו: כי ארץ הנגב נתתני: נכמרו - יקדו ונצרבו, כמו: עורינו כתנור נכמרו: נחומי - מגזרת וינחם ה' - ודברה תורה כנגד בני אדם:
מְצוּדַת דָּוִד איך אתנך אפרים. ר״ל הנה עכ״ז רחמתי עליך ואומר איך אתנך אפרים ביד העכו״ם איך אמסרך בידם איך אתנך להיות הפוכה כאדמה וכו׳ כאומר איך אוכל לראות באבדן עמי: נהפך עלי לבי. עם כי כעסתי עליהם הנה נהפך עלי לבי לרחם אותם: יחד נכמרו נחומי. כל מדות תנחומין שיש בי לנחם על הרעה כולם יחד נתחממו ונתעוררו בלי מצוא צד הפכו:
מְצוּדַת צִיּוֹן אמגנך. ענין מסירה כמו אשר מגן צריך (בראשית י״ד:כ׳): כאדמה. כצבואים הן חברותיהן של סדום ועמורה: נכמרו. ענין חמום כמו עורנו כתנור נכמרו (איכה ה׳:י׳) וזה הלשון יאמר על החמלה: נחומי. מל׳ תנחומין וחרטה:
מַלְבִּי״ם איך, (תשובת ה') מצייר עתה בצד א' איך ה' ברוב רחמיו מבקש לשוב אל עיר שומרון כי יודע שאם יתרחק לגבהי שחקים יעשה אתם מלך אשור כלה ולא ישאיר שריד ופליט, בצד אחר יצייר שאינו יכול לשוב אל העיר מפני שרבה רעת שומרון כרעת סדום ועמורה, ובעת ירד ה' לסדום ועמורה הפכם באפו ובחמתו, כמ"ש ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה, וזה היה ע"י ששלח מלאכיו שמה שאז בהיותם בתוך העיר התחייב שיהפכו אותה, וכן אם ירד אל עיר שומרון יחוייב שיהפך אותה מפני רעתה, וא"כ א"י מה לעשות שאם לא ישוב אל העיר תהפך ע"י מלך אשור, ואם ישוב אל העיר ויצילה מיד מלך אשור תהפך ע"י ה' וז"ש, בצד א' אני רוצה לשוב אל עיר שומרון כי איך אתנך אפרים, איך אמסור אותך ביד האויב שהוא יעשה אתכם כלה, ובצד האחר איני יכול לשוב אל העיר כי איך אתנך כאדמה אשימך כצבואים, הלא אם ארד אל העיר אצטרך להפכה בידי שמים כמהפכת סדום ואדמה וצבואים עת שבאתי לתוכם, וא"כ לא אדע מה לעשות, בצד א' נהפך עלי לבי, שלבי נהפך לטובה אליהם להגין עליהם מחמת מלך אשור וע"כ אני רוצה לרדת, ובצד אחר יחד נכמרו נחומי, אם ארצה להתנחם מן הרעה שגזרתי עליהם שיהיה להם ע"י מלך אשור וארד אל העיר להצילם, נכמרו נחומי כי אהיה מוכרח להחריב את העיר בעצמי כאדמה וצבואים:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת איך אתנך אפרים אמגנך ישראל, אפרים הוא שבט המלכות שהם הסיתו את העם לחטוא, ור"ל גם אם אתנך אפרים שחטאו ביותר, איך אמגנך ישראל שלא חטאו כ"כ, והוסיף אמגנך שהיא המסירה ליד האויב שהוא כולל יותר מן הנתינה, ר"ל וכ"ש איך אמגנך ואמסור אותך מיד ליד: אתנך. אשימך. כבר בארתי בספרי התו"ה צו (סימן י"ב) שפעל שם מובדל מפעל נתן, במה שפורט איכות השימה שמכוין לשומו היטב שם, כמ"ש ושמו בנחת ושמו שלא יפזר, ובזה מוסיף איך אשימך: נהפך עלי לבי. הפיכת הלב בא על השתנות הרצון, מאהבה לשנאה ומשנאה לאהבה, הפך לבם לשנוא עמו: נכמרו נחומי. הנוחם הוא החרטה והכמירה בא על חמום ההתפעלות ממראה עיניו, כמו כי נכמרו רחמיו אל אחיו, שיתעורר הנוחם והחרטה להתחרט ולחזור להתחרט:

ט לֹא אֶעֱשֶׂה חֲרוֹן אַפִּי לֹא אָשׁוּב לְשַׁחֵת אֶפְרָיִם כִּי אֵל אָנֹכִי וְלֹא־אִישׁ בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ וְלֹא אָבוֹא בְּעִיר׃

רַשִׁ״י לא אשוב. מדברי הטוב אשר אמרתי (ויקרא כו) לא מאסתים ולא געלתים להיות משחית את אפרים: כי אל אנכי. המקיים דבר טובתי ואין מדתי להנחם על הטוב: בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר. אחרת כבר הבטחתי להשרות שכינתי בקרבך בירושלים ולא אשרה אותה עוד על עיר אחרת ויש מפרש בעיר ל' שנאה כמו (שמואל א כה) ויהי ערך:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן לָא אֶעְבֵּיד תְּקוֹף רוּגְזִי וְלָא יָתוּב מֵימְרִי לְחַבָּלָא בֵּית יִשְׂרָאֵל אֲרֵי אֱלָהָא אֲנָא מֵימְרִי לְעַלְמָא קַיָם וְלֵית עוֹבָדֵי כְּעוֹבָדֵי בִּסְרָא דְדָיְרִין עַל אַרְעָא כֵּן גְזָרִית בְּמֵימְרִי דְבֵינֵיכוֹן שְׁכִנְתִּי קַדִישָׁא וְלָא אֲחַלֵיף בְּקִרְוָא אוֹחֲרֵי עוֹד יְרוּשְׁלֵם:
אִבְּן עֶזְרָא לא, אל - שאוכל לסבול הכעס. ועוד: כי בקרבך לבדך הייתי קדוש. כי אל אנכי ולא איש, ולא אבוא בעיר - על דרך: ישב אלהים את האדם. והגאון אמר: לא אבוא בעיר אחרת רק בירושלים לבדה.
מְצוּדַת דָּוִד כי אל אנכי. ובכל עת ידי משלה עליהם לכן אאריך עוד אפי: ולא איש. שממהר להנקם בחושבו פן לאח״ז לא יהיה לאל ידו: בקרבך קדוש. ר״ל לכן עוד אשרה בקרבך קדושת שכינתי ולא אבוא בעיר אחרת מערי העכו״ם:
מַלְבִּי״ם לא אעשה, עפ"ז יאמר ה' שבחר דרך ממוצע, והוא שלא יתרחק למעון שמים לעזבם הפקר ביד מלך אשור לכלותם כפי מה שגזר עליהם תחלה בחרון אפו, ועז"א לא אעשה חרון אפי, וכן לא ישוב להיות אתם בעיר שומרון כי אז יצטרך לשחת אותם כשחת אלהים את ערי הככר, ועז"א לא אשוב, היינו לא אשוב לעיר שומרון, כי אז אהיה מוכרח לשחת אפרים, כי אל אנכי ולא איש, זה טעם על שני הדברים, שמצד שאני אל לא אעשה חרון אפי כי חנון אני, ומצד שאני אל א"א לשוב לשומרון שעשו מעשה סדום ועמורה ואצטרך לשחתם, לכן בחר ה' דרך ממוצע, והוא שלא יתרחק מאתם לשמים רק ירד למטה להיות בתוכם לשמרם, ובכל זאת לא יבא בעיר שומרון רק יעמוד חוץ לעיר, ויוציא אותם מן העיר החוצה ללכת לגולה, וה' ילך עמהם בראש גולים והם ילכו אחריו, וז"ש לכן התיעצתי כי בקרבך קדוש, שאשאר קדוש בקרבך ולא אתרחק מאתך, ובכל זה ולא אבוא בעיר שומרון, רק אוציאם חוץ מן העיר, ואז.
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת לא אשוב. פי' אל העיר, כדי לשחת. וההשחתה תפול לרוב על המהפכה הבא בידי שמים כמו השחתת המבול השחתת ערי הככר ודומיהם, כי האויב יבוז וישלול לעצמו ולא ישחית כל כלי חפץ:

י אַחֲרֵי יְהוָה יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג כִּי־הוּא יִשְׁאַג וְיֶחֶרְדוּ בָנִים מִיָּם׃

רַשִׁ״י כאריה ישאג. עוד ישאג להם כאריה שיצאו מן הגליות וילכו אחריו: ויחרדו בנים מים. ויתכנשון גלוותא ממערב':
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בָּתַר פּוּלְחָנָא דַייָ יְהָכוּן מֵימְרֵיהּ כְּאַרְיָא דְמַכְלֵי אֲרֵי הוּא יֵכְלִי וְיִתְכַּנְשׁוּן גַלְוָתָא מִמַעַרְבָא:
אִבְּן עֶזְרָא אחרי - אם ישובו ללכת אחרי השם, כמו: אחרי ה' אלהיכם תלכו, עתה ישאג כאריה. ויחרדו בנים – הם ישראל שהלכו אל מערב שהיא מצרים, כי כן הוא מערבית דרומית וככה אשור.
מְצוּדַת דָּוִד אחרי ה׳. ר״ל זאת אעשה להם בבוא זמן הגאולה בימי המשיח ילכו אז אחרי ה׳ אל ארצם: כאריה ישאג. כמו שע״י שאגת האריה מתאספים אליו כל החיות כי הוא המלך עליהם כן יתאספו כולם אחרי ה׳: כי הוא ישאג. ר״ל יעורר הלבבות כאלו ישאג בקול לישראל הנקראים בנים למקום ימהרו לבוא מפאת הים:
מְצוּדַת צִיּוֹן ויחרדו. ענין מהירות ההליכה בחפזון רב וכן ויחרדו זקני העיר לקראתו (ש״א טז):
מַלְבִּי״ם אחרי ה' ילכו, כשיהיו חוץ לעיר שם ימצאו את ה' המוכן ללכת אל הגולה בראשם והם ילכו אחריו, והוא ישאר קדוש בקרבם להשגיח עליהם בגולה שלא ישמידם מלך אשור, כאריה ישאג, אמנם הודיע להם כי בלכתו לפניהם אל הגולה לא ישאג בקולו קול שדי רק ישאג בקול אריה, והמליצה בזה כי מלכות אשור וכן מלכות בבל שתפסה מלכות אחריו היתה נמשלת בצורת אריה, כמו שראה דניאל במראה, קדימתא כאריה, שהוא מלכות בבל, וכן ראה יחזקאל השר שלו במרכבה שפניו פני אריה כמו שפרשתי שם, ואמר עלה אריה מסבכו, ולקמן י"ג ואהי להם כמו שחל, יאמר ה' כי יתלבש בגלות בשר האומה שהגלה את בניו שם, ובזה יתלבש בצורת אריה וכאריה ישאג, ר"ל שלא ישאג בקולו קול עז לעשות נסים גלוים רק יטה לב מלך ושרים עליהם לטובה, וישגיח עליהם בהשגחה נסתרת עד שידמה שהאריה שואג והמלך מנהיג אותם בטוב וחונן אותם, והשגחת ה' תהיה לפי שאגת האריה, שהוא שפע השר והנהגת המלך ושריו בקול זה ישאג להושיעם. כי הוא ישאג, אבל עוד יבא עת שהוא ישאג, היינו שלא ישאג כאריה רק ישאג בקולו קול אלהים היינו שינוסס עמהם נפלאותיו כימי קדם, ואז ויחרדו בנים מים, אז ימהרו בני אל חי הנתונים בגלות במערב לצאת מן הגולה:

יא יֶחֶרְדוּ כְצִפּוֹר מִמִּצְרַיִם וּכְיוֹנָה מֵאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהוֹשַׁבְתִּים עַל־בָּתֵּיהֶם נְאֻם־יְהוָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כְּעוֹפָא דְאָתֵי בִגְלֵי כֵּן יֵיתוּן דִגְלוֹ לְאַרְעָא דְמִצְרַיִם וּכְיוֹנָה דְיָתְבָא לְגוֹ שׁוֹכְבָא כֵּן יְתוּבוּן דְאִיטַלְטְלוּ לְאַרְעָא דְאַתּוּר וַאֲתִיבִינוּן בִּשְׁלָם לְבָתֵּיהוֹן וּמֵימְרִי יְהֵי בְסַעֲדְהוֹן אֲמַר יְיָ:
אִבְּן עֶזְרָא וטעם יחרדו כצפור – שהצפור תחרד מקול האריה ואני אעופה כעוף וכיונה, הפך שאמר: כיונה פותה אין לב. והושבתים על בתיהם - הטעם אשיב שבותם רק אינם הולכים אחרי השם, כי הם סבבוני בכחש ומרמה לא באמת, גם כן יהודה שהיה אומר: כי רד עם אל, על משקל: כי אם תם הכסף - שהיה חושב בעבור היות מלכי מבני דוד כי הוא מלכות השם.
מְצוּדַת דָּוִד יחרדו. וכן ימהרו לבוא ממצרים ומאשור כצפור וכיונה הממהרים לעוף: והושבתים. ואני אושיב אותם לבטח על בתיהם:
מְצוּדַת צִיּוֹן והושבתים. מלשון ישיבה:
מַלְבִּי״ם וכן יחרדו כצפור לצאת ממצרים, ויחרדו כיונה לצאת מארץ אשור. כי היונה יש ממיניה שהם מכירים את מקומם במרחק רב מאד, וכן גם האובדים בארץ אשור שהם קרוים אובדים מפני שהתרחקו מאד כמ"ש (ישעיה כ"ז) גם הם יחרדו לשוב לקינם, ואז והשבתים אל בתיהם, ואביאם בחזרה לא"י:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ויחרדו, כמו וכל העם חרדו אחריו (שמואל א' י"ג ז') :

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.