Sign In
Library › Tanach תַּנַ״ךְ › Hosea הוֹשֵׁעַ › Chapter 7 ז

Hosea 7 — הוֹשֵׁעַ ז

גודל הטקסט
Commentaries - Mefarshim (click to show or hide) English Summary

א כְּרָפְאִי לְיִשְׂרָאֵל וְנִגְלָה עֲוֺן אֶפְרַיִם וְרָעוֹת שֹׁמְרוֹן כִּי פָעֲלוּ שָׁקֶר וְגַנָּב יָבוֹא פָּשַׁט גְּדוּד בַּחוּץ׃

רַשִׁ״י כרפאי לישראל. כשאני חפץ להושיעם ולרפאות עוונותם נגלו לפני כי פעלו תמיד שקר וגנבים מהם תמיד באים וגונבים ממון חביריהם ואף פושטי' גדודיהם בלסטיות ללסטם את הבריות:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כְּמִתְבְּעֵי חוֹבֵי יִשְׂרָאֵל וְיִתְגַלְיָן עֶוְיַת אֶפְרַיִם וּבִישַׁת שֹׁמְרוֹן אֲרֵי עֲבָדוּ שְׁקַר וּבְלֵילְיָא בְבָתַּיָא גָנְבִין וּמַדְבְּרָא בִּימָמָא קַפְּחִין:
אִבְּן עֶזְרָא כרפאי - בעבור שאמרו: כי הוא טרף וירפאנו, אמר כאשר ארצה לרפאם, עמד לפני רשעים בלבם שלא עזבוהו עד עתה. כי פעלו שקר – בלילה יגנבו, וביום פושטים גדודים חוץ מן הערים.
מְצוּדַת דָּוִד כרפאי. כאשר עלה בלבי לרפאות את ישראל מחלי צרתם אז נגלה עון אפרים ורעות שומרון אשר פעלו שקר ר״ל מיד בא העון ומקטרג עליהם: וגנב יבוא. גנב אחד מהם מזדון לבו יבוא ויפשוט בגדי גדוד אנשים בחוץ לעין כל ולא יפחוד ממי ואם כי בתחילה היה גנב לעשות מעשהו בסתר לבסוף יעשה בפרסום:
מְצוּדַת צִיּוֹן פשט. ענין הסרת המלבוש כמו ופשט את בגדיו (ויקרא ו׳:ד׳):
מַלְבִּי״ם כרפאי לישראל נמשך למעלה שאמר שליהודה יעשה החסד קציר בשובי את שבותם, לעומת זה אומר כי לא כן לישראל להם לא יעשה החסד קציר, כי בעת שארצה לרפאות את ישראל ולהשיב גם שבותם אז ונגלה עון אפרים, תחת שתחלה היה עונם מכוסה יתחילו להעוה בגלוי ובפרהסיא, כי כשהטיב ה' לישראל בימי ירבעם בן יואש שאז השיב את שבות ישראל וגבולה מלבא חמת עד נחל הערבה התחילו לחטוא בפרהסיא, ועון אפרים, הוא מה שהעוו בדברי האמונה בין אדם למקום, ורעות שומרון הרע שעשו בין אדם לחבירו, ומפרש נגד ונגלה עון אפרים כי פעלו שקר לשקר באמונת ה' ולעשות ע"ז, ונגד ונגלה רעות שומרון אומר, וגנב יבא פשט גדוד בחוץ, מה שתחלה בא גנב אחד, וגם בא כגנב לגנוב בסתר באין רואה, עתה פשט גדוד, לא יבא גנב אחד רק יפשטו גדוד, ולא באו כגנב בצנעה רק שפשט בחוץ בפרהסיא לעיני השמש:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת עון, ורעות. העון מציין עוות השכל והכפירה כמ"ש ישעיה א' ד', ורעות יציין המעשים הרעים: שקר. יש הבדל בין שקר וכזב, שהכזב ידומה בשעתו שהוא אמת, והשקר הוא השקר הנגלה תיכף בגלוי ולא יתעטף במסוה האמת: בחוץ. הוא הפך הגנב שבא במסתר:

ב וּבַל־יֹאמְרוּ לִלְבָבָם כָּל־רָעָתָם זָכָרְתִּי עַתָּה סְבָבוּם מַעַלְלֵיהֶם נֶגֶד פָּנַי הָיוּ׃

רַשִׁ״י ובל יאמרו ללבבם. אינן נותנין אל לבם שכל רעתם כתובה לזכרון לפני:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן לָא מַחְשְׁבִין בְּלִבְּהוֹן דְכָל בִּישַׁתְהוֹן גַלְיָן קֳדָמַי כְּעַן יִקְפוֹנִינוּן עוֹבָדֵיהוֹן בִּישַׁיָא דִי קֳדָמַי הֲווֹ גְלָן:
אִבְּן עֶזְרָא ובל - והם חושבים כי איננו רואם ולא ידעו כי מעלליהם סובבים אותם, והם נגד פני.
מְצוּדַת דָּוִד ובל יאמרו ללבבם. אינם חושבים בלבבם שאני זוכר כל רעת׳ הנה עתה מעשיהם הרעים מקיפים אותם מסביב והמה נגד פני ורואה אני אותם:
מַלְבִּי״ם ובל יאמרו ללבכם, ר"ל כי בעת שהיה רע להם היו חושבים בלבבם שאני זוכר את רעתם ומעניש אותם ולכן לא נגלה רעתם כ"כ, אבל בעת שרציתי לרפא אותם והרחבתי את גבולם לא יאמרו ללבבם עוד שכל רעתם זכרתי, וחושבים ששכחתי רעתם ולא אענישם ולכן יעשו עונות בפרהסיא, אולם יאמר למה לי לזכור רעתם הקודם, הלא עתה סבבום מעלליהם, הלא יסבבו אותם מעלליהם הרעים שעושים עתה אשר נגד פני היו, שהם עומדים נגד פני בהוה, וא"צ כלל לזכור עונות ראשונים:

ג בְּרָעָתָם יְשַׂמְּחוּ־מֶלֶךְ וּבְכַחֲשֵׁיהֶם שָׂרִים׃

רַשִׁ״י ישמחו מלך. מלכם חפץ ברעה שהם עושים:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בִּסְרִיקַתְהוֹן מַחֲדַן מַלְכָּא וּבְכַדִיבֵיהוֹן רַבְרְבִין:
אִבְּן עֶזְרָא ברעתם ישמחו מלך - ושרים שימליכוהו.
מְצוּדַת דָּוִד ברעתם. במה שעושים את הרעה משמחים את מלך ישראל כי כשר הדבר לפניו וחפץ בזה: ובכחשיהם. במעשה השקרים משמחים את השרים:
מְצוּדַת צִיּוֹן ובכחשיהם. בשקריהם:
מַלְבִּי״ם ברעתם, מעתה יתחיל הנביא לספר אופן מפלתם ע"י מלך אשור שהגלה אותם מארצם, ותחלה יספר הסבה אשר הסבה כל זאת, שהסבה הראשונה לזה היה ע"י שמרדו במלכיהם והרגו אותם, שתחלה התקשר שלום בן יבש והרג את זכריה בן ירבעם ויכהו קבל עם, ועליו עלה מנחם בן גדי וימיתהו וימלוך תחתיו, וזה היה הסבה שבא פול מלך אשור על הארץ ומנחם נתן לו אלף ככר כסף להחזיק הממלכה בידו (מלכים ב ט״ו:י״ט) ואח"כ התקשר פקח בן רמליהו על פקחיה בן מנחם וימיתהו וימלוך תחתיו, ועליו עלה תגלת פלאסר מלך אשור ויגלה זבולון ונפתלי, וזה היה ע"י אחז (כנז' שם ט"ז) ואח"כ הכה הושע בן אלה את פקח וימלוך תחתיו, ועלה עליו שלמנאסר מלך אשור ויהי הושע לו עבד וימצא מלך אשור בהושע קשר כי שלח מלאכים אל סוא מלך מצרים ויעצרהו מלך אשור ויאסרהו בבית כלא וצר על שומרון ויגל את ישראל אשורה (שם סי' י"ז) , ויתב' מדברי הספר כי גם מה שמצא מלך אשור קשר בהושע היה בסבת מלשינות מבני ישראל, שמרדו בהושע וחשבו עליו מזימות להשחיתו והם גלו אזן מלך אשור מאשר חושב למרוד בו, ועל הדברים האלה הטיף החוזה דברי נבואותיו מכאן עד סוף הספר, ועפ"ז נבוא אל הבאור, יאמר בעת שהיו עדיין נאמנים למלכם, וברעתם ישמחו מלך משתדלים לשמח לב מלך ברעתם ולב שרים בכחשיהם, וזה היה קודם המרד, בעת ההיא.
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ברעתם. בכחשיהם, הכחש יבא גם על הכחשת האמונה. כמו וכחשתי לאל ממעל, פשוע וכחש בה', והרעות הם הפעולות הרעות, ויאמר רבותא שגם המלך אשר במשפט יעמיד ארץ שמחוהו ברעתם בין אדם לחברו, וגם השרים היו מכחישים בה' והחזיקו בע"ז, לא המלך לבדו שהוצרך לזה כדי שלא יעלו העם ירושלים:

ד כֻּלָּם מְנָאֲפִים כְּמוֹ תַנּוּר בֹּעֵרָה מֵאֹפֶה יִשְׁבּוֹת מֵעִיר מִלּוּשׁ בָּצֵק עַד־חֻמְצָתוֹ׃

רַשִׁ״י בוערה מאופה. שהוסקה מיד הנחתום כן יצרם בוער בקרבם: ישבות מעיר. י"ת מה שתירגם ואיני יכול ליישב בו לשון המקרא ולפי משמעו ישבות יצרם הרע שהיה מעירם: מלוש בצק עד חומצתו. משחשב בלבו את הרעה כיצד יעשה אותה הוא שובת וישן עד הבוקר שהוא יכול לעשותה כמו שהאופה שובת מלוש בצק עד שהחמיצה שהוא יכול לאפות וכן הוא אומר (במיכה ב׳:א׳) הוי חושבי און ופועלי רע כל משכבותם כאור הבקר יעשוה:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כּוּלְהוֹן מַחְמַדִין לְמֵינַף נְשֵׁי חַבְרֵיהוֹן דָלְקִין כְּתַנוּרָא דַאֲזָלֵיהוֹן נַחְתּוֹמָא בְּכֵן יִגְלוּן בִּפְרִיעַ מִקִרְוֵיהוֹן כְּמָא דְמוֹחָן לְקַיָמָא מַחְשְׁבַת רִשְׁעָא וְעַל דְלָא אִדְכָּרוּ נִסִין וּגְבוּרָן דְאִתְעֲבִידוּ לְהוֹן בְּיוֹם מִסַקְהוֹן מִמִצְרַיִם מֵעִדַן מֵילַשׁ לִישָׁא עַד לָא חֲמָע:
אִבְּן עֶזְרָא כלם - גם מלכם עמהם. ותנור - לשון זכר, על כן מלת בוערה מלעיל כמו לילה, נחלה עבר על נפשנו וזה הפסוק הפוך, וככה טעמו: כמו תנור אופה בוערה מלוש בצק עד חומצתו, עד ישבות אופה מעיר, כי צריך להבעירו ולהסיקו הרבה.
מְצוּדַת דָּוִד כמו תנור. חמום הזנות בוער בהם כמו תנור הבוער מהיסק האופה: ישבות מעיר. היצר המעיר אותם לזנות ישבות מלישת הבצק עד שיתחמץ שיהא ראוי לאפותו, ר״ל אינו בטל מן הזנות מעת שחשב כ״א עד שיהיה ספק בידו לעשות ולא יותר ולפי שהמשילו אל התנור אמר לשון הנופל בתנור שאין התנור בטל מן האפיה כי אם עד שיתחמץ העיסה ולא יותר:
מְצוּדַת צִיּוֹן בוערה. מל׳ הבערה והיסק: ישבות. ענין מניעה ובטול: מעיר. מלשון התעוררות: מלוש. מלשון לישה והוא עשיית העיס׳ כמו לושי ועשי עוגות (בראשית י״ח:ו׳): בצק. עיסה כמו את בצקו (שמות יב): חומצתו. מל׳ חמץ:
מַלְבִּי״ם כולם מנאפים, עסקו כולם בניאוף כמו תנור בוערה מאופה, מדמה במליצתו יצר הזנות כלהבת אש המבעיר את התנור ומסיקו ומחממו, כי כן יבעיר אש התשוקה אל המשגל, והאופה המסיק את התנור יושב כל הלילה ומבעיר שם את האש, ואם יתנמנם יש לו איש אחד שמעיר אותו משנתו בל יניח את התנור להצטנן, ולא יוכל לישן רק בעת שילוש בצק חדש וממתין עד שתתחמץ העסה שיהיה ראוי לאפות שאז מלוש בצק עד חומצתו ישבות המעיר אותו משנתו ולא יעירנו, והיינו שהכח המתאוה לא יניחנו רגע ויעורר את תאותו בכל פעם ולא ישבות רק שעה קטנה מעת שנאף עד תחליף תאותו כח, כ"ז עושים בעת שיש להם שלום עם המלך והשרים, אבל.
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת בוערה. הה"א נוספת כי תנור זכר, ולכן הנגינה מלעיל: חמצתו. מקור בפלס לחומלה עליך או שם בשקל טומאה, רד"ק:

ה יוֹם מַלְכֵּנוּ הֶחֱלוּ שָׂרִים חֲמַת מִיָּיִן מָשַׁךְ יָדוֹ אֶת־לֹצְצִים׃

רַשִׁ״י יום מלכנו. ביום שהיה ממליכין את מלכיהם: החלו שרים. נעשו שרינו חולים: חמת מיין. מחום היין הבוער בם והמלך מושך ידו מן הטובי' והכשרים להתחבר את לוצצים:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן יוֹמָא דְמַנִיאוּ עֲלֵיהוֹן מַלְכְּהוֹן שְׁרִיאוּ רַבְרְבַיָא לְמִשְׁתֵּיהּ עִמֵיהּ חֲמַר נְגַד לִידֵי סִיעַת שַׁכְּרִין:
אִבְּן עֶזְרָא יום - שימליכו מלכם שיקרא אותו היום יום מלכינו ישכירוהו ביין, אז ימשך ידו עם הלוצצים וזאת המלה מפועלי הכפל, שהוא לצץ ואילו היתה מלוצצים היתה מהפעלים שהם עלומי העי"ן, מגזרת לץ ששרשו ליץ, על כן הוא מכפולי הלמ"ד, על כן תופפות ומתופפות שנים שרשים. ומלת החלו – מחלי, כמו הראו ומלכינו הוא הפעול והשרים הם הפועלים. החלו שרים - את המלך מן השכרות וכמוהו: מחלה לב פועלת מחלה את הלב מהבנין הנוסף, שהוא החלה. וטעם חמת מיין – בחסרון בי"ת בחמת מלא יין, ופירושו: כמו מן החמת ונסמך, ככה כמו דלת וסגור דלתך בעדך והעד מספח חמתך ואף שכר, שהוא כטעם הזה.
מְצוּדַת דָּוִד יום מלכנו. ר״ל ביום שמחת מלך ישראל כיום הלידה או יום המלכתו אז נעשו השרים חולים בעבור נאדות מהיין כי הרבו למלאותם לשתיה ונעשו חולים מרבוי השכרות: משך ידו. כ״א משך ידו מתקון המדינה להתחבר עם הלוצצים:
מְצוּדַת צִיּוֹן החלו. מל׳ חלי: חמת. הוא נאד וכן וחמת מים (בראשית כא): לוצצים. מל׳ לץ:
מַלְבִּי״ם יום מלכנו, כשהגיע יום מפלת המלך יום המרד שרצו להרגו, אז בלילה שלפני יום המרד לא עסקו בניאוף, כי אז התאספו הקושרים להתיעץ איך יקימו מזימות לבם, ובהתועדם שתו יין כל הלילה עם השרים עד שהשרים נעשו חולים ע"י היין, ועי"כ לא יכלו שרי המלך לעמוד ולהזהר מן הקשר ולשמור את ראש המלך, וז"ש שאז החלו שרים שעשו אותם חולים ע"י חמת מיין ר"ל ע"י חמום של היין, אשר היין משך ידו את לוצצים, שאז גבר ידו של היין וימשוך בין הלוצצים עם כל מחנותיו:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת יום מלכנו. סתם יום הנסמך אל דבר הוא יום הפקידה, את יום ירושלים, כי בא יומך, ולא נמצא לשון זה על יום הולדת או המלכת המלך: החלו. לרש"י נעשו חולים, והיל"ל נחלו או החלו בנפעל או הפעל, והחלו הוא מההפעיל, העם החלו אותם והחלישו כחם ע"י חמת היין: חמת. לשון חמום או ארס, כמו חמת למו, בחומם אשית את משתיהם: משך ידו. כינוי ידו מוסב על היין, ומשך מענין התפשטות, כמו וימשוך האורב (שופטים כ' ל"ז) יצייר היין כעצם מופשט שהתפשט בידו וכחו ומחנהו עם הלצים:

ו כִּי־קֵרְבוּ כַתַּנּוּר לִבָּם בְּאָרְבָּם כָּל־הַלַּיְלָה יָשֵׁן אֹפֵהֶם בֹּקֶר הוּא בֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה׃

רַשִׁ״י כי קרבו כתנור לבם בארבם. הכינו והזמינו את לבם במעשה אורב שלהם כתנור זה שמכינים ומסיקין אותו לאפות: כל הלילה ישן אופיהם. נחתום שלהם המסיק את התנור לאחר שהכינו לבם וחשבו את גמר הרעה איך יעשוה: ישן אופיהם. כלומר עד הבוקר ישנים ולבוקר בוערים כאש עד שגמרו את רעתם:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲרֵי אִתְקְרִיבוּ לַעֲצַת חֶטְאִין וְלָא עַכִּיבוּ כְּתַנוּרָא בָּעֵר לִבְּהוֹן בְּאִתְכְּמוֹנֵיהוֹן כָּל לֵילְיָא מוֹרִיךְ רוּגְזְהוֹן עַל צַפְרָא הוּא דָלֵיק בְּאָשָׁא שַׁלְהוֹבַי:
אִבְּן עֶזְרָא כי - מלת בארבם על מחשבות רעות שיחשבו כל הלילה. והנה לבם קרוב כתנור, רק כל אופה ישן בלילה, רק בבוקר יבעיר התנור ואלה אין לבם ישן, רק חושב כל הלילה.
מְצוּדַת דָּוִד כי קרבו. אשר הקריבו והכינו לבם לארוב זה על זה כמו שהאופה מכין התנור להסקה: ישן אופיהם. האופה ישן הוא כל הלילה וכאשר יאיר הבוקר הוא מבעיר שלהבת בתנור כדרך האש המעלה להב ר״ל בעוד שאין סיפק בידו לעשות הוא שבת ונח אבל מיד כשיהי׳ לאל ידו לעשו׳ מיד עושהו:
מְצוּדַת צִיּוֹן קרבו. ר״ל הכינו: בארבם. מל׳ אורב: אופיהם. מל׳ אפיה:
מַלְבִּי״ם כי קרבו, כי בו בלילה קרבו את לבם הדומה כתנור המוכן להתחמם מלהבות אש, קרבו את לבם זה לזה, ר"ל שכ"א גלה מצפוני לבו ומסרו סודותיהם זה לזה בעת ארבם להרוג את המלך, ובאיזה אופן יהרגוהו, ולכן כל הלילה ישן אופיהם, לא העירו בלילה הזאת את האופה שהוא יצר התאוה והעריות והניחוהו לישן ולנוח בלילה הזאת שלא עסקו בניאוף רק בעניני המרד והרצח, אבל בקר הוא בוער כאש להבה, בבקר שנגמר המרד והרגו את המלך הבוער התנור שהוא לבם וקרבם, ולא הובער באש העשוי להסיק התנור לאפות בו לחם, רק הובער באש להבה שהלהב דרכו לכלות ולאכול את כל הקרב אליו מרחוק, היינו שכח המתעורר שהובער אז לא היה של יצר המתאוה רק כח המתעורר של רוח הכעסני בקנאה וחמה ורצח להרוג ולאבד ולהשמיד, כי אז.
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת קרבו, יל"פ ג"כ שהוא פעל נגזר משם קרב המורה על מלחמה, כמו וקרב לבו (תהלות נ"ח) , ולדעת י"מ נמצא ממנו הפעל, בקרוב עלי מרעים (שם כ"ז) : כאש להבה. הלהבה מלהטת מרחוק ולא תוכשר אל אפיית הלחם:

ז כֻּלָּם יֵחַמּוּ כַּתַּנּוּר וְאָכְלוּ אֶת־שֹׁפְטֵיהֶם כָּל־מַלְכֵיהֶם נָפָלוּ אֵין־קֹרֵא בָהֶם אֵלָי׃

רַשִׁ״י ואכלו את שופטיהם. הרגו את סנהדרין שלהם לפי שהיו מוחים בידם ומה עלתה להם כל מלכיהם נפלו לפי שאין קורא בהם אלי ובירושלמי במסכת ע"ז דרשו ביום שהמליכו את ירבעם החלו שרים חמת מיין כמו שמפורש אתון לגביה אמרין ליה קום עבד לן עכו"ם אמר לון השתא עתי רמשא הוא וכל עמא שתיין כלומר עת שכרות הוא שמא עכשיו שכורים אתם ומחר תחזרו בכם איזלון ואיתו בצפר' אזלו ואתו בצפרא הדא היא כי קרבו כתנור וגו' אמר לון אנא דחיל מן סנהדרין דילכון אמרון ליה אנן קטלינן לון הדא היא ואכלו את שופטיהם: משך ידו וגו'. כד הוה חמי בר נש כשר הוה מותיב גבוי תרין ליצנין ואינון אמרין לו איזה דור חביב מכל הדורות והוא אמר לון דור המדבר ואינון אמרין לו ולא עבדין עכו"ם והוא אמר לון אגב דהוו חביבין לא איתענשון ואינון אמרין לו חש דמלכא בעי למעבד כן דום שהמלך רוצה לעשות כן:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כּוּלְהוֹן מְחַמְמִין כְּתַנוּרָא וְּבְלִישָׁן שִׁקְרֵיהוֹן מְחַיְבִין יַת דַיָנֵיהוֹן כָּל מַלְכֵיהוֹן אִתְקְטָלוּ לֵית דִמְצַלֵי מִנְהוֹן קֳדָמַי:
אִבְּן עֶזְרָא כולם - הטעם אוכלים אלה את אלה, אפילו שופטיהם גם קושרים על מלכיהם, על כן כתוב.
מְצוּדַת דָּוִד יחמו כתנור. היצר מחממם לעבירה כתנור בוער׳: ואכלו. הרגו את הסנהדרין על שמיחו בידם ולכן נפלו כל מלכיה׳ ועכ״ז אין בהם מי שיקרא אלי לשוב מדרכו:
מְצוּדַת צִיּוֹן יחמו. מל׳ חום: ואכלו. ר״ל הרגו:
מַלְבִּי״ם כולם יחמו כתנור, אז לא בא האופה להסיק את התנור כי הם עצמם היו התנור והם עצמם נתחממו מן הלהבה שהיא להבת המרד שהיה כלהב אש אוכלה, ואכלו את שופטיהם, ובאופן זה כל מלכיהם נפלו, שכן הרגו את כל מלכיהם ע"י קשר ומרד, שכן נהרג זכריה בן ירבעם, ושלום בן יבש ופקחיה בן מנחם ופקח בן רמליה, וכן הלך הושע שבי ביד צר ע"י המרד כנ"ל, וזה היה סבת גלותם ואבדונם, וזה היה להם מפני שאין בהם קורא אלי שהם ומלכיהם היו רשעים עובדי אלילים:

ח אֶפְרַיִם בָּעַמִּים הוּא יִתְבּוֹלָל אֶפְרַיִם הָיָה עֻגָה בְּלִי הֲפוּכָה׃

רַשִׁ״י יתבולל. יבולבל בגולה בין האומות: עוגה בלי הפוכה. תירגם יונתן כחררה דעד דלא איתהפכת איתאכלת עוגה חררה שאופין על הגחלים:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בֵּית אֶפְרַיִם דָמָן לַחֲרָרָא דְעַד לָא אִתְהַפְּכַת אִתְאַכְּלַת:
אִבְּן עֶזְרָא אפרים, הוא יתבולל - כמו בלול מעורב. והטעם: שהם מבקשים עזר מן האומות לזה מפני זה, וזהו: מצרים קראו אשור הלכו, על כן יתבולל בעמים כמו בלול ומצרים הם הקוראים. וטעם עוגה בלי הפוכה – אז תהי נשרפת כשאינה הפוכה. והטעם: על עצתם ובעבור כי דמה יצרם ולבם לתנור, דמה העצה לעוגה.
מְצוּדַת דָּוִד הוא יתבולל. הוא התערב בין העכו״ם ולמד מעשיהם: עוגה בלי הפוכה. כחררה הנאפת על הגחלים כשאינם מהפכים אותה מעבר אל עבר שאז היא נשרפת מקצתה ואינה אפויה מקצתה כן הוא אינו מתבונן במעשיו להיות על צד השווי והיושר:
מְצוּדַת צִיּוֹן יתבולל. מל׳ בלבול וערבוב כמו שם בלל ה׳ (בראשית יא): עוגה. חררה וכן ועשי עוגות (שם יח):
מַלְבִּי״ם אפרים, וע"י שהרג את מלכיהם עי"ז נסתבב שאפרים הוא יתבולל ויתערב בעמים, כי מנחם קרא למלך אשור לעזור לו ע"ד המלוכה, וכשקשר פקח על פקחיה בן מנחם בא מלך אשור לריב ריבו, ואגב רב ריב מלך יהודה והגלה את ארץ נפתלי, ואח"כ כשהרג הושע את פקח בא על הושע כנ"ל פסוק ג'. וזאת גרמו להם בעצמם ע"י הריגת מלכיהם. ועי"כ אפרים היה עוגה בלי הפוכה, מפני שדבר עד עתה במשל התנור יאמר במליצתו שבכל זה לא נאפו בתנור המחומם באש עברתם, רק היה דומה כעוגה הנאפית ע"ג גחלים, שצריך שתתהפך כמה פעמים כדי שתאפה מכל צד, ואם לא נתהפכה יש לה שתי חסרונות שבצד התחתון הסמוך אל הגחלים ישרפו הגחלים את העוגה, ובצד העליון לא נאפה עדיין ואינה ראויה לאכילה, והנמשל יבואר בפסוק שאח"ז:

ט אָכְלוּ זָרִים כֹּחוֹ וְהוּא לֹא יָדָע גַּם־שֵׂיבָה זָרְקָה בּוֹ וְהוּא לֹא יָדָע׃

רַשִׁ״י והוא לא ידע. לא שם אל לבו שאכלוהו מלכי ארם בימי יהואחז שנא' (מלכים ב י״ג:ז׳) כי לא השאיר ליהואחז וגומר וישימם כעפר לדוש ואעפ"כ לא חזר ירבעם בנו מדעת (מרעת ס"א) אביו: גם שיבה זרקה. תרגום יונתן אף חלישותא מטתינון ואינון לא מסתכלין:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בָּזוּ עַמְמַיָא נִכְסֵיהוֹן וְאִינוּן לָא יָדְעִין אַף חֲלִישׁוּתָא מְטָתִינוּן וְאִינוּן לָא מִסְתַּכְּלִין:
אִבְּן עֶזְרָא אכלו - הטעם על השחד שהיו נותנים לאשור ולמצרים כאשר כתוב על המלכים. וטעם גם שיבה – שנחלש כחם ואבד הונם. זרקה בו - התולדה זרקה בו שיבה, שהשיבה תבא מתולדת האדם.
מְצוּדַת דָּוִד אכלו זרים. העכו״ם לקחו מארצו ואינו משים על לב כאלו לא ידע מזה: גם שיבה זרקה בו. נזרקה בו תשות כח מול האויב כאיש שיבה ואינו משים על לב:
מְצוּדַת צִיּוֹן שיבה. הוא עוד יותר מזקנה: זרקה. ר״ל נזרקה:
מַלְבִּי״ם אכלו מבאר את הנמשל כמו שהעוגה בלי הפוכה תאכל בצד התחתון מן הגחלים שזה בדמיון שבא כח זר שהוא כח האש ואוכל כח העוגה, כן אכלו זרים כחו והוא לא ידע, שמלך אשור אכל את כחם ולקח ממונם והגלה אותם, וכמו שהעוגה הזאת לא נאפת מלמעלה והיא עסה רפויה ורכה, כן גם שיבה זרקה בן והוא לא ידע, שנדמו כאיש שיבה שרפה כח חייו ודשן עצמותיו, רפה המזג וחלש האברים, כן נעשו חלשים בעצמם ונשתה גבורתם כזקן תש כח:

י וְעָנָה גְאוֹן־יִשְׂרָאֵל בְּפָנָיו וְלֹא־שָׁבוּ אֶל־יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם וְלֹא בִקְשֻׁהוּ בְּכָל־זֹאת׃

רַשִׁ״י וענה גאון ישראל בפניו. וימאך יקרא דישראל ואינון חזן ל' עוני ואין וענה זה ל' עתיד אלא ל' עבר כמו וקרא זה אל זה (ישעי' ו) שמעתי שקרא זה אל זה וכמו ועשה לו כתונת פסים (בראשי' לז) ואף זה לשון עבר כבר נמעטו ונשפלו ובכל זאת לא שבו אל ה':
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְיִמְאַךְ יְקָר יִשְׂרָאֵל וְאִינוּן חָזָן עַל דְלָא תָבוּ לְפוּלְחָנָא דַייָ אֱלָהָהוֹן וְלָא בְעוֹ מִן קֳדָמוֹהִי בְּכָל דָא:
אִבְּן עֶזְרָא וענה - פירשתיו. ולא שבו אל ה' - כעניים שאין להם מה יתנו עוד לגוים שיעזרום.
מְצוּדַת דָּוִד וענה. יכנע: גאון ישראל בפניו. ר״ל בעיניו ראה השפלת והכנעת גאונו ועכ״ז לא שבו אל ה׳: בכל זאת. עם כל הפורעניות הזאת הבאה עליהם לא בקשוהו ועדיין לא לקחו מוסר:
מְצוּדַת צִיּוֹן וענה. ענין הכנעה כמו מאנת לענות מפני (שמות י׳): גאון. מלשון גאוה ורוממות:
מַלְבִּי״ם וענה נגד מ"ש למעלה (ה' ה') שבעת אשר יענה גאון ישראל בפניו אז בצאנם ובבקרם ילכו לבקש את ה' וישובו בתשובה, אומר עתה הגם שענה גאון ישראל בפניו, בכל זה לא נכנעו אל ה' ולא שבו אל ה', לשוב בתשובה וגם לא בקשוהו בכל זאת לבקש את ה' בקרבנות ובתפלה רק בקשו עזר מן העמים:

יא וַיְהִי אֶפְרַיִם כְּיוֹנָה פוֹתָה אֵין לֵב מִצְרַיִם קָרָאוּ אַשּׁוּר הָלָכוּ׃

רַשִׁ״י אין לב. להבחין מה טוב להם ומה רע להם: מצרים קראו. לאותם שהרעו להם מעולם הם קוראים לעזרה: אשור הלכו. אל מלך אשור הלכו שיעזור להם:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲווֹ בֵּית יִשְׂרָאֵל דָמָן כְּיוֹנָה שְׁרִיחֲתָא דְאִתְנְסִיבוּ בְנָהָא וְלֵית לָהּ לֵב לְמִצְרַיִם אִתְקְרָבוּ לְאַתּוּר גְלוֹ:
אִבְּן עֶזְרָא ויהי אפרים - בקלותו וחוסר דעתו שהיו הולכים אל מצרים ואשור לבקש עזרה, והם לא ידעו כאשר ילכו כי אני אפרוש רשתי עליהם, והנה אתפשם כי לא יוכלו לברוח, על כן אמר עליהם ולא להם, ובעבור שהזכיר כיונה, אמר: כעוף השמים אורידם.
מְצוּדַת דָּוִד כיונה פותה. כיונה הנפתה בקלות כאלו היא בלא לב כי תמהר לרדת אל הרשת לאכול מן הזרעים שבה ואינה מבחנת כי שם תלכד כן הוא אפרים כי קראו למצרים לבוא לעזרתם והלכו לאשור לחסות בצלו ולא יבינו שהוא לרעתם:
מְצוּדַת צִיּוֹן פותה. מל׳ פתוי ולכן יקרא הסכל פתי כי הוא נפתה בקל:
מַלְבִּי״ם ויהי אפרים כיונה פותה אין לב לעשות הכל בלא לב ושכל, כי מצרים קראו אשור הלכו, אחר שהיו תחת מלכות אשור לא היה להם לקרוא מצרים לעזרה, שזה היה סבת גלותם שמצא מלך אשור קשר בהושע אשר שלח מלאכים אל סוא מלך מצרים. ולכן ויעצרהו בבית כלא ויצר על שומרון ויגל את ישראל אשורה, והיה בזה עוד סכלות אחרות שאחר שקרא למצרים, הלך הושע לאשור, שכן משמע ממ"ש מ"ב (יז ד') ויעצרהו מלך אשור ויאסרהו בבית כלא ויעל מלך אשור בכל הארץ ויעל שומרון ויצר עליה שלש שנים, שמשמע שהושע הלך לקראת מלך אשור כעבד ונכנע, ושם עצר אותו ולא נתנו לשוב לשומרון ואז עלה על הארץ, כי אם היה הושע נשאר בשומרון לא היה יכול לאסרו שהלא הוצרך לצור על שומרון ג' שנים, וזו סכלות גדולה מאד אחר שידע בנפשו כי מרד בו וישלח מצרימה לא היה לו ללכת לאשור ולהמסר בידו, וז"ש:

יב כַּאֲשֶׁר יֵלֵכוּ אֶפְרוֹשׂ עֲלֵיהֶם רִשְׁתִּי כְּעוֹף הַשָּׁמַיִם אוֹרִידֵם אַיְסִרֵם כְּשֵׁמַע לַעֲדָתָם׃

רַשִׁ״י כאשר ילכו. למצרים: אפרוש עליהם רשתי כעוף השמים. שהנשר והנץ עולין למעלה ממנו ומורידין אותו לארץ כן אורידם במצרים על ידי נבוכדנצר: איסירם כשמע לעדתם. אביא עליהם יסורים ככל אשר אני משמיע לעדתם ביד ירמיה הנביא שעתידין הם לומר לו התפלל נא בעדנו וגו' (ירמיהו מ״ב:ג׳) ויגד לנו ה' אלהיך וגומר אם טוב ואם רע וגו' ואמר להם אם שום תשימו נפשיכם לשוב מצרים והיתה החרב אשר את' יראים ממנה שם תשיג אתכם וכל הענין: איסירם. לשון ייסורין ומנחם פי' ל' קשר ומוסרותיך אנתק (ירמיהו ל׳:ח׳) אבל דונש פתר ל' ייסורין כמו (ויקר' כו) ליסר אתכם ונוסף היו"ד השני באיסירם כאשר נוסף ביישירו ועפעפיך יישירו נגדך (משלי ד׳:כ״ה) ל"א כעוף השמים הנלכד ברשת התלויה על כלונסות ולאחר שהם ברשת מורידין הרשת:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בַּאֲתַר דְיַהֲכוּן אֶפְרוֹס עֲלֵיהוֹן מְצֻדָתִי כְּעוֹפָא דִשְׁמַיָא אֲטַלְטְלִינוּן יְסוּרִין אַיְתֵי עֲלֵיהוֹן עַל דִשְׁמָעוּ לַעֲצָתְהוֹן:
אִבְּן עֶזְרָא איסירם - כמו איסרם רק הוא מהבנין הנוסף ולא החליפו היו"ד בוי"ו, כמו: ועפעפיך יישירו נגדך ולא אמר אוסירם כמו אושיבם אורידם והעמידו המלה על בנינה ששרשה יסר, או העתיד ייסר. והטעם: אני איסר אלה ההולכים למצרים, אז יהיו כשמועה לעדתם היושבים בארצם.
מְצוּדַת דָּוִד כאשר ילכו. למצרים ולאשור לבקש עזרה: אפרוש וגו׳. ויפלו בה בדרך מהלכם ר״ל ההליכה ההיא תהיה להם למכשול: כעוף וגו׳. דרך העוף הנלכד ברשת התלויה ממעל לנפול ולרדת לארץ עם הרשת ולכן המשילם לעוף ואמר אורידם לארץ כי ילכדו ברשת ויפלו עמה לארץ: איסירם. אייסר אותם כפי שהשמעתי לעדתם במדבר דברי האלות הכתובה בתורה:
מְצוּדַת צִיּוֹן איסירם. מל׳ יסורין:
מַלְבִּי״ם כאשר ילכו במה שהלך לאשור זה היה מה' שעי"ז אפרוש עליהם רשתי כעוף השמים אורידם, בזה נדמה כעוף השמים שא"א שתשיג אותו יד הציד מגבהי שמים, רק שפורש עליו רשת והעוף יורד אל הרשת ונצוד שם, כן לא היה אפשר שתשיג אותו יד מלך אשור בשומרון עיר בצורה, ונפתה כיונה פותה לרדת ממקומו אל הרשת היינו ללכת אל מלך אשור ושם נלכד ברשת ונאסר בבית כלא, וזה היה בהשגחת ה' שהוליך אותו שולל, איסירם שיעור הכתובים כשמע איסירם לעדתם ואנכי אפדם ר"ל וגם אז היה להם עדיין תקנה אם היו שומעים למוסרי ולתוכחתי, וז"ש כשמע. ר"ל אני חשבתי, שאם ישמעו מוסר, אז איסירם לעדתם אומר להם בזה דברו מוסר, והיינו שאומר להם שיראו ש-...
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת כשמע. הכ"ף הוא כ"ף הזמן, ובא המקור בדמות שם, ור"ל כשמוע, אז איסירם ואפדם, ומ"ש אוי להם הוא ספור דברי המוסר:

יג אוֹי לָהֶם כִּי־נָדְדוּ מִמֶּנִּי שֹׁד לָהֶם כִּי־פָשְׁעוּ בִי וְאָנֹכִי אֶפְדֵּם וְהֵמָּה דִּבְּרוּ עָלַי כְּזָבִים׃

רַשִׁ״י ואנכי אפדם. אני הייתי חפץ לפדותם מרעה אשר הם בה: והם דברו עלי כזבים. אמרו אל ירמיה שקר אתה מדבר (שם מג) לא שלחך ה' לאמר אל תבואו מצרים:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַי לְהוֹן אֲרֵי אִתְרְחָקוּ מִדְחַלְתִּי בָּזוֹזִין אַיְתֵי עֲלֵיהוֹן אֲרֵי מְרָדוּ בְּמֵימְרִי וַאֲנָא הֲוֵיתִי פָּרִיק לְהוֹן וְאִינוּן מְמַלְלִין קֳדָמַי כַּדִיבִין:
אִבְּן עֶזְרָא אוי - טעם נדדו בעבור שהיו בורחים שוד יבא עליהם. ואנכי - בלבי ומחשבתי לפדותם והם היו אומרים: כי כל לבי להרע להם.
מְצוּדַת דָּוִד נדדו ממני. נדדו ללכת ממני: שוד להם. השודד יבוא עליהם והוא אשור: ואנכי אפדם. בלבי היה לפדותם מצרתם אבל המה דברו עלי כזבים כי כחשו בהשגחתי כמו שנאמר ויחפאו בני ישראל וכו׳ (מלכים ב י״ז:ט׳):
מְצוּדַת צִיּוֹן נדדו. ענין הנעה: שוד. ענין עשק וגזל: אפדם. מלשון פדיון:
מַלְבִּי״ם אוי להם בעבור כי נדדו ממני, כן איסרם במוסרי, ובזה ואנכי אפדם, כשמע שישמעו את המוסר הזה וישובו אלי עי"ז שישיתו לב מה החטא גורם, עי"ז אפדם מיד מלך אשור, אבל והמה דברי עלי כזבים הם לא נתיסרו בזה לשמוע מוסר ולא שמו על לב שהרעה באה להם ע"י שנדדו מה'. רק דברו על ה' כזבים להכחיש את ההשגחה והעונש:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת אוי להם כי נדדו ממני, שוד להם כי פשעו בי. הפשיעה הוא יותר מן הנדידה. הנודד מתרחק לבד, והפושע מורד על פניו, וכן השוד הוא יותר מן אוי, שמ"ש אוי להם הוא מגיעת הטובה וזה בעבור שהתרחקו מה' יתרחק מאתם, אבל ע"י שפשעו בו מכה אותם בפעל ואז שוד להם:

יד וְלֹא־זָעֲקוּ אֵלַי בְּלִבָּם כִּי יְיֵלִילוּ עַל־מִשְׁכְּבוֹתָם עַל־דָּגָן וְתִירוֹשׁ יִתְגּוֹרָרוּ יָסוּרוּ בִי׃

רַשִׁ״י כי יילילו על משכבותם. כי על כן תבא להם יללה כך ת"י: יתגוררו. יש להם מגורות של דגן לפיכך יסורו וימרדו בי:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְלָא מְצַלָן קֳדָמַי בְּלִבְּהוֹן בְּכֵן מְיַלְלִין עַל עַרְסָתְהוֹן בִּסְגִי עִבּוּרָא וְחַמְרָא דַהֲווּ כַנְשִׁין מְרָדוּ בְמֵימְרִי:
אִבְּן עֶזְרָא ולא - הטעם כאשר אפדם הלילו על משכבותם ואמרו: אוי להם על הרעה הבאה עליהם, לא יזעקו אלי כאשר יזעק החולה אל הרופא. וטעם על דגן ותירוש יתגוררו – שיתחברו ביום לאכול ולשתות, כמו: נהרסו ממגורות. יסורו בי - ידברו סרה בי והנה בלילה לא יזעקו אלי וביום מורדים לדבר כזבים.
מְצוּדַת דָּוִד כי יילילו. כאשר הם מייללים על משכבותם בוכים ומתרעמים על צרותם אז אינם זועקים אלי בלבם כי מכחשים בהשגחה: על דגן. בעבור חסרון הדגן והתירוש הולכים לשוטט בארצות אחרות לגור שם והמה סרים וממרים בי כי יאמרו מקרה הוא ולא ה׳ פעל כל זאת:
מְצוּדַת צִיּוֹן יילילו. מל׳ יללה: על דגן. בעבור דגן: יתגוררו. מלשון גרות: יסורו. מל׳ סרירה ומרידה:
מַלְבִּי״ם ולא זעקו אלי בלבם גם בעת כי יילילו על משכבותם מרוב הצרות הם רק מיללים, אבל אינם זועקים אל ה' להתפלל לפניו, וגם אם יזעקו אליו אינו בלבם, רק מן השפה ולחוץ, על דגן ותירוש יתגוררו הם מתגוררים ממקום למקום כדי להשיג דגן ותירוש, והם יסורו בי ר"ל יסוררו בי כבן סורר ומורה הבלתי שומע בקול אביו והוא זולל וסובא:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת יתגוררו. כמו האשה אשר אני מתגורר עמה, גרות בארץ אחרת: יסורו בי. משתתף עם סורר ומורה, וע"כ בא אחריו שימוש הב' שבא אחרי פעל, מרד מרה פשע, ומזה ולא סרו מצות המלך (דה"ב ח' ט"ו) , כמו ולא מרו, וכן וסורי בארץ יכתבו (ירמיה י"ז י"ג) , ומזה דבר עושק וסרה. או פי' יסורו בי, ידברו בי סרה, שדבור של גנאי בא אחריו ב' (כמ"ש למעלה א' ב') :

טו וַאֲנִי יִסַּרְתִּי חִזַּקְתִּי זְרוֹעֹתָם וְאֵלַי יְחַשְּׁבוּ־רָע׃

רַשִׁ״י ואני יסרתי חזקתי זרועותם. ביראתי על ידי נביאי לשמוע אליהם במה שהם מייסרים אותם ויתחזקו זרועותם:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּכְמָא דִי אֲנָא מַיְתֵי עֲלֵיהוֹן יְסוּרִין וּמַתְקֵיף עַל דַרְעֵיהוֹן כֵּן אַף אִינוּן חָשְׁבִן לְאוֹסָפָה קֳדָמַי בִּישָׁן:
אִבְּן עֶזְרָא ואני יסרתי - הטעם אני יסרתים לא לרעתם רק לחזק זרועותם, כדרך: ואני תרגלתי לאפרים.
מְצוּדַת דָּוִד ואני יסרתי. וכאשר קשרתי זרועותם לחזקם היטב הנה המה חשבו עלי רע לומר לא ממנו באה ובין הרעה ובין הטובה חושבים למקרה:
מְצוּדַת צִיּוֹן יסרתי. ענין קשירה כמו כי אסר נאסרך (שופטים ט״ו:י״ג) והוא ענין חוזק כי קשירת הדבר הוא חזקו:
מַלְבִּי״ם ואני יסרתי, מה שיסרתי את הבן סורר ומורה הלז היה על הכוונה שחשבתי כי בזה חזקתי זרועותם שעי"כ ישובו בתשובה ואחזק את ידם, כמ"ש איסירם לעדתם ואנכי אפדם, אבל הם אלי יחשבו רע, שחושבים שאני פועל הרעות ולא יחשבו שכוונתי הוא לטובתם:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת יסרתי חזקתי זרועותם. המליצה תצייר איבוד כח העם בלשון שבירת הזרוע, את זרוע פרעה שברתי, שבור זרוע רשע, ואני יסרתי וחזקתי זרועותם בל תשבר לגמרי:

טז יָשׁוּבוּ לֹא עָל הָיוּ כְּקֶשֶׁת רְמִיָּה יִפְּלוּ בַחֶרֶב שָׂרֵיהֶם מִזַּעַם לְשׁוֹנָם זוֹ לַעְגָּם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם׃

רַשִׁ״י ישובו לא על. שבו למצרים ולא להועיל להם לכך נקוד על בקמץ כמו (שמואל ב כ״ג:א׳) נאם הגבר הוקם על שהוא לשון עילוי ואינו דבוק לתיבה שלאחריו: היו כקשת רמיה. כשרוצה לירות בו חץ לצפון הוא יורה לדרום: יפלו בחרב שריהם. יוחנן בן קרח (ירמיהו מ״ג:ד׳) וכל החיילים ששבו למצרי': מזעם לשונם. לשון קשה שהשיבו לירמיה: זו לעגם. אשר ילעיגו להם בארץ מצרים למה שבת' אצלנו כדי להביא עלינו פורעניות והלא כתוב לכם לא תוסיפו לראותם עוד (שמות י״ד:י״ג):
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן תָּבוּ לִמְרוֹד מִן אוֹרַיְתָא לָא עַל דְאַבְאֵישִׁית לְהוֹן דָמָן אִינוּן כְּקֶשֶׁת נְכִילָא יִתְקַטְלוּן בְּחַרְבָּא רַבְרְבֵיהוֹן מֵעִמְקוּת לִישַׁנְהוֹן אִלֵין עוֹבְדֵיהוֹן עַד דְאִינוּן בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם:
אִבְּן עֶזְרָא ישובו לא על - הטעם ישובו אל מצרים, לא על צורך רק להלשין על שריהם, וזה טעם היו כקשת רמיה, והעד מזעם לשונם. זו לעגם - הקרוב בעיני: כי המ"ם סימן אנשי הלשון.
מְצוּדַת דָּוִד ישובו לא על. משימים עצמם לא כנגד העליון יתברך כ״א כנגד המקרה והיו כקשת איש רמיה שלא יורה החץ אל המקום שנפנה בתחלה כ״א בהיפך כן הם אינם תולים הדברים בהשגחה כי פתאום יהפכו עצמם ממנה ומכחישים בה ותולים הכל במקרה: יפלו. לכן יפלו שריהם בחרב האויב: מזעם לשונם. ר״ל בעבור מה שמדברים בלשונם דברים שהם לזעם לה׳ כי יכחשו לומר אין ה׳ משגיח: זו לעגם. במדה הזאת אחזו בעוד היותם בארץ מצרים כי גם אז כאלו לעגו על האמונה האמתית כי כחשו בהשגחה:
מְצוּדַת צִיּוֹן על. מלשון עליון וכן הוקם על (ש״ב כ״ג): כקשת רמיה. ר״ל איש רמיה כי דרך צייד הרמאי להפנות קשתו לצד אחר לבל תברח החיה ופתאום מהפכה מול החיה ויורה בה: מזעם. ענין קצף ועברה:
מַלְבִּי״ם ישובו לא על, הם ישובו מן הרשת (הנזכר למעלה אפרש עליהם רשתי כעוף השמים אורידם) אבל העוף הזה אחר שישוב מן הרשת לא ישוב על, לעוף למעלה, רק ילך מרשת זה אל רשת אחר, שכן ברחו מרשת מצרים אל רשת אשור, היו כקשת רמיה יפלו בחרב שריהם מזעם לשונם, שיעורו שריהם היו כקשת רמיה, ור"ל על השרים שהלכו אל מלך אשור והלשינו את הושע בן אלה שמרד בו וששלח מנחה אל סוא מלך מצרים, וחשבו בזה לירות חץ קשתם על הושע ומלך אשור צר אח"כ על שומרון והרגם, ובזה נדמו כקשת רמיה שמי שמורה בו חץ חוזר החץ אל לב המורה, וכן חזרו חצי לשונם אל לבם, ור"ל שריהם אשר ירו חצים מזעם לשונם בלה"ר שאמרו על מלכם הם עצמם יפלו בחרב ע"י מלך אשור, וא"כ נדמו כקשת רמיה, זו לעגם בארץ מצרים כן לעגו עליהם בלעג במצרים, ששם לעגו עליהם שהיו כקשת רמיה:
בֵּאוּר הַמִּלּוֹת על. למעלה: היו כקשת. המליצה תצייר לשון הרע בחצים וקשת, כמ"ש חץ שחוט לשונם, וידרכו את לשונם קשתם שקר (ירמיהו ט׳:ב׳) , ושם שריהם נושא המאמר כולו, שריהם היו כקשת:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.