Ibn Ezra on Hosea 8 — אבן עזרא על הושע ח

אֶל־חִכְּךָ שֹׁפָר כַּנֶּשֶׁר עַל־בֵּית יְהוָה יַעַן עָבְרוּ בְרִיתִי וְעַל־תּוֹרָתִי פָּשָׁעוּ׃

אל - דברי השם אל הנביא: שים אל חכך שופר ודאה כנשר אל בית ה'. ויפת אמר: שים חכך שופר כי אויב ידאה כנשר על בית ה'. ויפה פירש, בעבור מלת יען.

לִי יִזְעָקוּ אֱלֹהַי יְדַעֲנוּךָ יִשְׂרָאֵל׃

לי - ככה הוא לי יזעקו בני ישראל, או יחסר בית ישראל.

זָנַח יִשְׂרָאֵל טוֹב אוֹיֵב יִרְדְּפוֹ׃

זנח, טוב - הוא השם הנכבד שהיה טוב לו. ירדפו - כמו: אשר יקראו ה' צדקנו:

הֵם הִמְלִיכוּ וְלֹא מִמֶּנִּי הֵשִׂירוּ וְלֹא יָדָעְתִּי כַּסְפָּם וּזְהָבָם עָשׂוּ לָהֶם עֲצַבִּים לְמַעַן יִכָּרֵת׃

הם - כי לא שאלו להשם להמליך ירבעם, וכתוב: אשר יבחר ה' אלהיך בו גם כן מלך ישראל. השירו - מעלומי העי"ן קם שב שר והטעם כפול. ויפת אמר: כמו סמ"ך כמו בשורי מהם והטעם הפוך אם המליכו או אם השירו, וטעם למען יכרת בעבור יכרת מהם הכסף והזהב.

זָנַח עֶגְלֵךְ שֹׁמְרוֹן חָרָה אַפִּי בָּם עַד־מָתַי לֹא יוּכְלוּ נִקָּיֹן׃

זנח, שומרון - כפול, כאלו כתוב אותך זנח עגלך אותך שומרון כאילו מאס בך, כי העיר תחרב ואנשיה ילכו בשבי. חרה אפי בם - בעגל ובשומרון. עד מתי - יהיה חרון אפי בם, עד שיהיו נקיים. ולא יוכלו נקיון – שיהיה להם ממנו.

כִּי מִיִּשְׂרָאֵל וְהוּא חָרָשׁ עָשָׂהוּ וְלֹא אֱלֹהִים הוּא כִּי־שְׁבָבִים יִהְיֶה עֵגֶל שֹׁמְרוֹן׃

כי - מעצת ישראל הוא ומעצת המלך שהמליכוהו נעשה עגל שומרון. כי שבבים - כמו שביבים. ויפת אמר: כי עגל שומרון יעשה ישראל להיות שובב. וזה איננו נכון.

כִּי רוּחַ יִזְרָעוּ וְסוּפָתָה יִקְצֹרוּ קָמָה אֵין־לוֹ צֶמַח בְּלִי יַעֲשֶׂה־קֶּמַח אוּלַי יַעֲשֶׂה זָרִים יִבְלָעֻהוּ׃

כי - תי"ו סופתה נוסף כמו אימתה. אולי - ואם תאמרו אולי יעשה - דעו כי זרים יבלעוהו.

נִבְלַע יִשְׂרָאֵל עַתָּה הָיוּ בַגּוֹיִם כִּכְלִי אֵין־חֵפֶץ בּוֹ׃

נבלע - הטעם: יבלעו קצירכם גם יבלעו הזורעים. ככלי אין חפץ בו - שאדם ישליכנו מביתו.

כִּי־הֵמָּה עָלוּ אַשּׁוּר פֶּרֶא בּוֹדֵד לוֹ אֶפְרַיִם הִתְנוּ אֲהָבִים

כי, פרא - כמו פרא אדם. וטעם בודד – כי לא היתה עצתם אחת. ומלת התנו – מגזרת אתנן, שהיה כל אחד נותן מנחות של אהבים לשרי האומות.

גַּם כִּי־יִתְנוּ בַגּוֹיִם עַתָּה אֲקַבְּצֵם וַיָּחֵלּוּ מְּעָט מִמַּשָּׂא מֶלֶךְ שָׂרִים׃

גם - טעם אקבצם במצרים, אז יחלו להתאונן ולהתרעם מעט, מרוב משא מלך מצרים ואשור ושריהם, ולא יתכן מדרך הדקדוק לפרש: ויחלו רק כמו: וממקדשי תחלו:

כִּי־הִרְבָּה אֶפְרַיִם מִזְבְּחֹת לַחֲטֹא הָיוּ־לוֹ מִזְבְּחוֹת לַחֲטֹא׃

כי הרבה - וטעם היו לו מזבחות לחטוא – כבר היה לו שירש מאבותיו, ולמה הרבה עוד.

אכתוב־[אֶכְתָּב־] לוֹ רבו [רֻבֵּי] תּוֹרָתִי כְּמוֹ־זָר נֶחְשָׁבוּ׃

אכתוב - ואני הוכחתיו וחוקי כתובים היו לו.

זִבְחֵי הַבְהָבַי יִזְבְּחוּ בָשָׂר וַיֹּאכֵלוּ יְהוָה לֹא רָצָם עַתָּה יִזְכֹּר עֲוֺנָם וְיִפְקֹד חַטֹּאותָם הֵמָּה מִצְרַיִם יָשׁוּבוּ׃

זבחי - אמר רבי משה הכהן: הבהבי - כדברי רז"ל: ולא הבהבה. ויפת אמר: מגזרת הבהב והיו"ד נוסף כמו שדי. והוא הנכון. יזכור עונם - שישובו אל מצרים למרות פיו, לא תוסיפו לשוב בדרך הזה עוד.

וַיִּשְׁכַּח יִשְׂרָאֵל אֶת־עֹשֵׂהוּ וַיִּבֶן הֵיכָלוֹת וִיהוּדָה הִרְבָּה עָרִים בְּצֻרוֹת וְשִׁלַּחְתִּי־אֵשׁ בְּעָרָיו וְאָכְלָה אַרְמְנֹתֶיהָ׃

וישכח, היכלות - לבצר בהם. ואכלה ארמנותיה - כל עיר ועיר.