א
וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר׃
רַלְבַּ״ג
ביאור מלות המענה , ויען איוב ויאמר:
ב
לוּ שָׁקוֹל יִשָּׁקֵל כַּעְשִׂי והיתי [וְהַוָּתִי] בְּמֹאזְנַיִם יִשְׂאוּ־יָחַד׃
רַשִׁ״י
והותי. שברי: ישאו יחד. עם משקל שכנגדם ואפי' הם חול ימים יכבד ממנו:
מְצוּדַת דָּוִד
כעשי והותי. היא היא כי בעבור שברון הרוח יכעס האדם בעצמו ור״ל אם היו שוקלין אותם לשומם במאזני משקל ולשאתם יחד עם הדבר הנתון לעומתם וכדרך השוקלין:
מְצוּדַת צִיּוֹן
לו. ענינו כמו אם וכן לו החייתם אותם (שופטים ח׳:י״ט): כעשי. כמו כעסי בסמ״ך: והותי. ענין שברון רוח כמו הוה על הוה (יחזקאל ז׳:כ״ו):
ג
כִּי־עַתָּה מֵחוֹל יַמִּים יִכְבָּד עַל־כֵּן דְּבָרַי לָעוּ׃
רַשִׁ״י
לעו. מגומגמין כאדם שאין בו כח להוציא דבר מפיו כתיקונו וכן ושתו ולעו (עובדיה א׳:ט״ז) שכן דרך שיכור לגמגם בדבריו:
אִבְּן עֶזְרָא
לעו - כמו: ושתו ולעו כלומר, נסתרו כאילו נבלעו. ויש אומרים: שהוא תרגום מן לחיים והוא רחוק.
מְצוּדַת דָּוִד
כי עתה. אז היה עתה נודע לכל אשר הוותי יכבד מחול הימים אם ישומם לעומתם: על כן. בעבור גודל המכאוב לזה דברי המה מגומגמים להרבות בתרעומות ולהסתפק בהשגחה ולומר פעם כך ופעם בהפוך:
ד
כִּי חִצֵּי שַׁדַּי עִמָּדִי אֲשֶׁר חֲמָתָם שֹׁתָה רוּחִי בִּעוּתֵי אֱלוֹהַּ יַעַרְכוּנִי׃
רַשִׁ״י
חמתם. ארס שלהם דרך פרסיים לתת ארס של נחש בחציהם:
אִבְּן עֶזְרָא
ביעותי אלוה - כמו: לחרדת אלהים. יערכוני - כלומר יערכו עמי מלחמה.
רַלְבַּ״ג
חצי שדי. חצים חזקים על דרך כקול שדי והי' שדי בצריך: חמתם. ארסם על דרך חמת תנינים יינם: ביעותי אלוה. ביעותים חזקים על דרך רוח אלהים כהררי אל:
מְצוּדַת דָּוִד
כי חצי שדי. חצי היסורין הבאים משדי מתמידים לשבת עמדי (עם כי איוב חשב שבא הכל מצד המערכה עכ״ז אמר דבריו אל מול דעת אליפז שהכל בא מה׳ בהשגחה): אשר חמתם. היא הליחה המעופשת הזלה משחין הרע ואחז במשל מדרך הפרסיים אשר ימשחו חציהם בארס הנחש: בעותי. החרדות הבאות מאת המקום ב״ה עורכים מלחמה עמי:
ה
הֲיִנְהַק־פֶּרֶא עֲלֵי־דֶשֶׁא אִם יִגְעֶה־שּׁוֹר עַל־בְּלִילוֹ׃
רַשִׁ״י
הינהק פרא וגו'. כלומר וכי לחנם אני צועק והלא בהמה שוטה אינה נוהקת בזמן שיש לה דשא וכן שור לא יגעה אא"כ אין לו בליל תבואה, בפרא נוהג ל' נהק ובשור ל' געיי':
אִבְּן עֶזְרָא
הינהק - אין לו חבר בלשון מקרא וידמה ללשון קדר. בלילו - מן: ויבל לחמורים, בליל חמיץ. והטעם: כי היושב בהשקט לא ישאג ולא ידאג וכמו כן אתם יאמר איוב לחבריו, ועוד שתדברו דברים שאין בהם ממש וזה טעם: היאכל תפל מבלי מלח.
מְצוּדַת דָּוִד
הינהק. וכי יצעק הפרא כאשר יעמוד על הדשא ולא יחסר מאכלו וכי יצעק השור כשעומד על התבואה הבלולה במוץ וכאומר הלא בהמה שוטה לא תצעק בחנם ומכ״ש איש כמוני:
מְצוּדַת צִיּוֹן
הינהק. כן נקרא קול צעקת הפרא והוא מל׳ ונאק נאקות (יחזקאל ל׳:כ״ד) בחלוף ה״א באל״ף וכן בין שיחים ינהקו (לקמן ל): יגעה. כן יקרא קול צעקת השור כמו הלוך וגעו (ש״א ו): בלילו. מל׳ בלבול וערבוב:
ו
הֲיֵאָכֵל תָּפֵל מִבְּלִי־מֶלַח אִם־יֶשׁ־טַעַם בְּרִיר חַלָּמוּת׃
רַשִׁ״י
היאכל תפל. דבר שהוא בלי מלח וצריך להמליחו ולא נמלח קרוי תפל בל' משנה (שבת קכח חולין קיג ע"א נדרים נא): אם יש טעם בריר. הבא מחמת החלמות כשאוכל דבר חזק שמרבה ריר ורוק כגון שום כלומר וכי סבורים אתם שיהו מתקבלות תשובות שאין בהם ממש, ריר, כמו (שמואל א כ״א:י״ד) וירד רירו על זקנו: חלמות. כמו (לקמן לט) יחלמו בניהם ל' חוזק ויש פותרים ל' חלום ואין נראה בעיני מפני דגשות הלמ"ד:
אִבְּן עֶזְרָא
חלמות - בדברי רבותינו: חלמון מבפנים. ויש אומרים: שהוא ריר צמח, גם הוא בלשונם החלמה.
רַלְבַּ״ג
בריר חלמות. הוא ריר הבריא מהחלימני והחייני רצה בזה שאין טעם בריר הבריא ואולם בריר החול' יש בו טעם לפי הליחה הגוברת עליו או יהי' בריר חלמות ריר מלובן הביצ' שהיא כלה חלמון תחל' ואח' יברו' הטבע ממנה החלק היותר דק והו' החלבון והנ' הריר ההו' לא ימצ' בו טעם:
מְצוּדַת דָּוִד
היאכל. וכי יאכל אדם בשר בהמה ודג כשהן חיין ולא יהיו מלוחין כל צרכן כי אין דרך לאכלם כ״א ע״י מרבית המליחה לא זולת: בריר חלמות. ברוק הבריאות כי ברוק החולה יש טעם מאחת מארבעת המרות אשר תגבר בו אבל ברוק הבריא אין טעם כלל וכאומר וכי אקבל ממך אמרים ריקים מבלי טעם חכמה:
מְצוּדַת צִיּוֹן
תפל. ענינו דבר שאינו מתוקן כל צרכו וכן טחים אותו תפל (יחזקאל י״ג:י׳): בריר. רוק הפה כמו ויורד רירו (ש״א כא): חלמות. ענין בריאות וחוזק כמו ותחלימני והחייני (ישעיה לח):
ז
מֵאֲנָה לִנְגּוֹעַ נַפְשִׁי הֵמָּה כִּדְוֵי לַחְמִי׃
רַשִׁ״י
מאנה לנגוע נפשי. כלומר הרבה יש לי לזעוק כי דברים שהיתה נפשי ממאנת וקצה לנגוע בהן ל' נגיעה: המה כדוי לחמי. המה לי עתה נכונים למשמש בהם כמפות שלחני שלחמי נתון בהם כדוי ל' ויכרות את מדויהם (שמואל ב י׳:ד׳) כ"ש מפי רבי משלם רופא, ע"א כמפות שמסננין בהן את התבשיל ומאכל זב מהם, דוי לשון דוה זבה: לחמי. כל מאכל קרוי לחם כמו עבד לחם רב (דניאל ה׳:א׳) וכמו נשחיתה עץ בלחמו (ירמיהו י״א:י״ט) ותירגם יונתן סמא דמות' במיכליה ל"א המה כמבטי מאכלי, כלומר גס לבי להסתכל בהם ברימה כאשר אני מסתכל במאכלי ולשון משנה הוא ומסגו כי דוו במסכת שבת:
אִבְּן עֶזְרָא
מאנה לנגוע נפשי - החבורות שמאנה נפשי לנגוע בהם, קודם היות המה חוליי גופי. ויש אומר: לנגוע - כמו לחלוש וכמוהו: וינגעו את יהושע. והטעם: כי נפשי מאנה שתחלש ואמות: המה - ישוב על החציר.
מְצוּדַת דָּוִד
מאנה. השחין אשר מעולם מאנה נפשי לנגוע בה בעבור מיאוסם המה דומים כחליי בשרי ר״ל השחין אשר מאסתי לנגוע בה מהתענג ומרוך לבב והשחין אשר עתה בי הנה ידמה זה לזה ואיך א״כ אתרחק מבשר עצמי ומדוע א״כ לא אזעק מרה:
מְצוּדַת צִיּוֹן
מאנה. מל׳ מיאון: כדוי. מל׳ מדוה וחלי: לחמי. כן יקרא הבשר וכן ולחמם כגללים (צפני׳ א):
ח
מִי־יִתֵּן תָּבוֹא שֶׁאֱלָתִי וְתִקְוָתִי יִתֵּן אֱלוֹהַּ׃
מְצוּדַת דָּוִד
מי יתן. לזאת הלואי תבא שאלתי ויתן אלוה הדבר שאני חושק ומקוה לה:
ט
וְיֹאֵל אֱלוֹהַּ וִידַכְּאֵנִי יַתֵּר יָדוֹ וִיבַצְּעֵנִי׃
רַשִׁ״י
ויואל. וירצה: וידכאני. לשון מיתה: יתר ידו. יגדל ידו במכתו כמו הנה יד ה' הויה (שמות ט׳:ג׳): ויבצעני. ויכלני כמו בצע אמרתו (איכה ב׳:י״ז) ידיו תבצענו (זכריה ד):
אִבְּן עֶזְרָא
וידכאני - לגמרי: יתר ידו - כמו: הנה יד ה' הויה. ויבצעני - ויכלני, כמו: כי יבצע ה'.
רַלְבַּ״ג
ויבצעני. ענין השלמה וכלוי והרצון בו ויכלני או יהי' זה מעניין כריתה והענין אחד:
מְצוּדַת דָּוִד
ויואל. וירצה אלוה וידכא אותי מן העולם ויפתח ידו להכות בי עד ישלים את ימי חיי:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ויואל. וירצה כמו ויואל משה (שמות ב): יתר. מל׳ התרה ופתיחה: ויבצעני. ענין השלמה כמו וידיו תבצענה (זכריה ד):
י
וּתְהִי עוֹד נֶחָמָתִי וַאֲסַלְּדָה בְחִילָה לֹא יַחְמוֹל כִּי־לֹא כִחַדְתִּי אִמְרֵי קָדוֹשׁ׃
רַשִׁ״י
ותהי עוד נחמתי. ותהי עוד זאת לי לנחמה: ואסלדה בחילה ולא יחמול. ואבקש ממנו סליחה שלא יחמול מלבצעני ואני איני מוצא לו דמיון במקרא זולתי שבלשון משנה הוא לשון ירא ודואג שהיד סולדת בהן מלכוות ברותחין כלומר אתחולל בדאג' ובחילה בקשה זו: כי לא כחדתי. ולא חסרתי אמריו מלקיימן:
אִבְּן עֶזְרָא
ואסלדה - כמו ביצה סלודה והוא משל לחוזק הכאב, והתמה שלא יחמול ואני לא כחדתי דבריו ואין לי עזר מנפשי. ואני ראיתי רב האיי ז"ל שפירש: ואסלדה, לשון הגבהה.
רַלְבַּ״ג
ואסלדה בחילה. ר"ל אע"פ שהי' מתחמם ונכו' בחיל ובמכאוב אשר הביא עליו השם ית':
מְצוּדַת דָּוִד
ותהי עוד נחמתי. חזר לנחם את עצמו ואמר הנה עוד לי נחמה מה עם כי אני נכוה ברעד אחרי אשר לא יחמול עלי מ״מ אתנחם מעט על כי לא מנעתי אמרי קדוש ואין לי להתרעם על עצמי לומר שאני גרמתי לי הרעה מצד העונש:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ואסלדה. ענין חמום וכויה ובדרז״ל יד סולדת בהן (שבת מ): בחילה. מל׳ חלחלה ורעדה: כחדתי. ענין מניעה והעלמה כמו לא כחדו (ישעי׳ ג):
יא
מַה־כֹּחִי כִי־אֲיַחֵל וּמַה־קִּצִּי כִּי־אַאֲרִיךְ נַפְשִׁי׃
רַשִׁ״י
מה כחי. חזק לסבול: כי איחל. כי אמתין עד יום רפואה או עד יום מיתה: איחל. כמו ויחל עוד דנח (בראשית ח׳:י׳): ומה קיצי. ומה חשוב קיצי וחזק כי איחל כי לא אוכל להאריך קיצי מלסבול: נפשי. הוא יצר תאות אדם בכמה מקומות כמו אם יש את נפשכם (שם כג):
מְצוּדַת דָּוִד
מה כחי. עתה חזר להשיב על מה שאמר אליפז הנה במכאוב היסורים ימורק העון וישגא אחריתו וע״ז אמר לו מה כחי כי אקוה לטובה הלא כבר תש כחי עד מאד עד שא״א לי לחזור לאיתני: ומה קצי. מהו קץ ימי אשר אאריך לעכב נפשי אצלי ר״ל הלא מעט ימי האדם ומה לי בטובה אשר תבוא לאחר זמן על ימים מעטים:
יב
אִם־כֹּחַ אֲבָנִים כֹּחִי אִם־בְּשָׂרִי נָחוּשׁ׃
רַלְבַּ״ג
אם בשרי נחוש. ר"ל האם בשרי מהברזל החזק והוא הנקרא נחשת אשר יעשה ממנו החרבות:
מְצוּדַת דָּוִד
אם כח אבנים. וכי כחי כאבנים וכי בשרי חזקה בנחושה עד שאוכל לשאת מכאובים כאלו ולחזור לקדמותי:
יג
הַאִם אֵין עֶזְרָתִי בִי וְתֻשִׁיָּה נִדְּחָה מִמֶּנִּי׃
רַשִׁ״י
האם אין עזרתי בי. לשון תימא הגם זאת תבא עלי שאין עזרתי בי אותם ריעים שהיו לי לעזרני אינם בעזרתי: ותושיה נדחה. עצה של יועצים נדחה ממני שקמה עלי להקניט ולדחות:
רַלְבַּ״ג
ותושיה נדחה ממני. ר"ל האם נדחה ממני תושיה היא ההנהג' האנושי' אשר היה ראוי שיתנהג בה:
מְצוּדַת דָּוִד
האם. וכי גם זאת יבוא לי שלא יהיה בי עזר מה הראוי עתה לי והיא תנחומות אוהבים: ותושיה. וכי יהיה נדחה ממני כל מה אשר יש עם מחשבותי כי תשחק על אמרי ותלעג למו:
יד
לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד וְיִרְאַת שַׁדַּי יַעֲזוֹב׃
רַשִׁ״י
למס מרעהו חסד. למי שמונע חסד מחבירו והלמ"ד משמשת כמו לרב, לצו, לשב, מס גם הוא לשון פועל, כמו בא שב גד גם אלה לשון עושה: למס החסד. מכלה אותו, כמו וחם השמש ונמס (שמות ט״ז:כ״א):
אִבְּן עֶזְרָא
למס - כמו: וימס לבב העם. והעניין, כי המס מרעהו חסד הוא, ועניינו שחשבתי להיות לי עזר מאחרים.
רַלְבַּ״ג
למס מרעהו חסד. בתמיה והרצון בו היתכן שלאיש המס אשר המסו אותו רוב הצרות הבאות עליו יהי' מרעהו חרפ' ויאמר עליו שיראת שדי היה עוזב על כן באה עליו הצר' הזאת או יהי' חסד דבק עם יראת שדי ויהי' פי' אם יתכן שייחסו אליו רעיו מפני שהוא מס חסד ויראת שדי היה עוזב:
מְצוּדַת דָּוִד
למס. היתכן אשר להאיש שנמס בשרו מגודל המכאוב יהיה לו עוד חרפה מרעהו ויעזוב יראת שדי כי הלא אין פחד אלהים לנגד עיניו לומר הלא די לו בהמכאוב ולמה עוד אקניטו:
טו
אַחַי בָּגְדוּ כְמוֹ־נָחַל כַּאֲפִיק נְחָלִים יַעֲבֹרוּ׃
רַשִׁ״י
אחי. בני מליצתי: בגדו. בי, כמו הנחל הבוגד בגידות כמו שמפרש בענין: כאפיק נחלים. מוצא נחלים יעברו ממיד' נכוח' וריעות ומה היא בגידותו של נחל:
מְצוּדַת דָּוִד
אחי. רעי בגדו בי כמו נחל אשר ירבה לבגוד באנשיו: כאפיק. כזרם נחלים אשר יעברו ממקומם וילכו להם וכפל הדבר במ״ש:
טז
הַקֹּדְרִים מִנִּי־קָרַח עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם־שָׁלֶג׃
רַשִׁ״י
הקודרים מני קרח. אם בא עליהם קרח נקמטים ונעשים קרים (קרשים קרים): ועלימו יתעלם. מתכסה השלג שנופל על הקרח הרי בגידה אחת שנתכסה מן העין ואין הצמא מוצא מים לשתות:
אִבְּן עֶזְרָא
הקודרים - מזמן רדת הקרח יתעלם רדת השלג ולא יראה עליהם, בעבור קדרותם ודומה להם חשכת מים.
רַלְבַּ״ג
הקודרים מני קרח. ר"ל שאלו הנחלים קודרי' לרוב עמקם בסבת הקרח והשלג הנתך ונעלם בהם וזה שקצת הנהרו' יהיו מימיהם השלגים אשר בהרים כאשר יותכו ואלו הנהרו' לא יתמידו כל השנה:
מְצוּדַת דָּוִד
הקודרים. כי הנחלים הקודרים מהתחלת ימי הקרח היא עת כי ירבו מי הנחלים ויחשכו הנחלים מרוב עומק המים והשלג היורד על הנחלים ההם מתעלם ומתכסה בהם לרוב עומקם וחשכותם:
מְצוּדַת צִיּוֹן
הקודרים. ענין שחרות וחושך כמו שמש וירח קדרו (יואל ב׳:י׳): מני. מן: קרח. הוא הגליד הנקפ׳ מהקור כמו משליך קרחו כפיתים (תהילים קמ״ז:י״ז): יתעלם. מל׳ העלם ומכוסה:
יז
בְּעֵת יְזֹרְבוּ נִצְמָתוּ בְּחֻמּוֹ נִדְעֲכוּ מִמְּקוֹמָם׃
רַשִׁ״י
בעת יזורבו. ל' יצורבו כחום השמש: נצמתו. רטרי"ש בלע"ז כמו וחומץ צומתן בל' גמרא (פסחים מ ע"ב) צ' מתחלפת בז' כמו צעקה זעקה: יזורבו. לשון ונצרבו בה כל פנים (יחזקאל כ״א:ג׳) וכמו אש צרבת (משלי טז): נדעכו. נקפצו ממקומם:
אִבְּן עֶזְרָא
בעת יזורבו - כאשר יתקררו מדברי רז"ל, משום דמזדרבבי. נצמתו - יתקשרו כמו כן מדבריהם באמרם צומת הגידין והוא מקום שהתחברו בו. והטעם: אע"פ שהם בכח הזה. בחמו - כשיבא החום כאילו שבו ממקומם ולא היו שם, מן: ידעך נרו, שעניינו לשון כבוי וכליון. והנכון בעיני: כי זה הפסוק כפול בענין, בדרך פסוקי זה הספר וספרים אחרים, ויהיה ענין יזורבו יתחממו ואין לו חבר. ופירוש נצמתו – נכרתו כמו: יצמיתם ה'.
רַלְבַּ״ג
יזורבו. ר"ל ירוצו ויגרו ואז נצמתו ר"ל נכרתו ויש מי שפירש יזורבו יתחממו והרצון בו יצורבו בחלוף צד"י בזי"ן לפי שהם ממוצא אח', ויעיד על פירושו מה שאמר בחומו נדעכו ממקומם ר"ל בהגיע החום נעקרו ממקומם וזה שאלו הנהרות ההוי' ממימי הגשמים והקרח והשלג יעדרו בעת הקיץ:
מְצוּדַת דָּוִד
בעת יזורבו. בימי הקיץ בעת יתחממו נכרתו ממקומם ואינם כי נתייבשו הנחלים: בחומו. בזמן שיחומו נקפצו ממקומם וכפל הדבר במ״ש:
מְצוּדַת צִיּוֹן
יזורבו. כמו יצרבו כי זסשר״ץ מתחלפים והוא מענין חמום כמו צרבת השחין (ויקרא יג): נצמתו. ענין כריתה כמו לבקרים אצמית (תהלים קא): נדעכו. עין ניתור וקפיצה כמו דעכו כאש קוצים (שם קיח):
יח
יִלָּפְתוּ אָרְחוֹת דַּרְכָּם יַעֲלוּ בַתֹּהוּ וְיֹאבֵדוּ׃
רַשִׁ״י
ילפתו. יאחזו אורחות דרכם כמו וילפת שמשון (שופטים טו) וכן ויחרד האיש וילפת (רות ג׳:ח׳) שחבקתו האשה:
אִבְּן עֶזְרָא
ילפתו - יתעוותו כמו: ויחרד האיש וילפת, וילפת שמשון. והטעם על הנחלים שיעלו באד, והעניין כי המים תולדתם לרדת למטה וכאשר ישובו אד, יעלו בתהו ויאבדו. ומפרשים יפרשו זה הפסוק: על הולכי מדברות ואיננו נכון.
מְצוּדַת דָּוִד
ילפתו. המים ההם יאחזו ארחות דרכם ר״ל לא נודע למי אנה הלכו ורק הם לבדם יודעים ארחות דרכם מהם נתייבשו בחמה מהם נבלעו בארץ וכל המים עלו בתוהו מקום שאין שם אנשים להנות מהם והרי הם אבודים מאנשים:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ילפתו. ענין אחיזה כמו וילפת שמשון (שופטים טז): בתוהו. במקום שממה:
יט
הִבִּיטוּ אָרְחוֹת תֵּמָא הֲלִיכֹת שְׁבָא קִוּוּ־לָמוֹ׃
רַשִׁ״י
תימא. ארץ ישמעאל שהיא נמוכה והמים נגרים שם: קוו. לשון קו נטוי, ד"א ל' יקוו המים:
אִבְּן עֶזְרָא
הביטו ארחות תימא - הם הערב ומשכן רובם במדבר הגדול, שאין ים בו.
רַלְבַּ״ג
ארחות תימא. הם השיירות ההולכות לתימא וכן הליכות שבא הם שיירות סוחרי' ההולכו' לשבא והנה זכר אלו השיירו' לפי מה שאחשו' לפי שמהלכ' היו למקומו' הרחוקים כאש' יסעו מן הארץ אשר הי' שם איוב והיה שם באמצע דרכם מדברו' לא ישב אדם שם:
מְצוּדַת דָּוִד
הביטו. המים ההם הביטו ארחות תימא ללכת שמה ודרך ההולך לשבא עשוהו לעצמן קו ישר ללכת בו והוא ענין מליצה לומר לא נודע איה הם כאלו הלכו בדרך רחוק מאוד לתימא ולשבא:
כ
בֹּשׁוּ כִּי־בָטָח בָּאוּ עָדֶיהָ וַיֶּחְפָּרוּ׃
רַשִׁ״י
בושו כי בטח באו עדיה. יבושו שותיה כי בטח כל איש ואיש לשתות מהם:
אִבְּן עֶזְרָא
בושו כי בטח - לבם והענין מאשר בטחו. באו עדיה - עד המקום כי ימצא בלשון נקבה, כמו ולא עוד תשורנו מקומו. וטעם הנחלים – כי השיירות יבושו כאשר יגעו למקום שמקוים להיות שם מים, והם צמאים וכן אחי בגדו בי.
מְצוּדַת דָּוִד
בושו כי בטח. הנה כ״א אשר בטח לשתות ממי הנחלים ההם בושו כאשר באו למקום הנחל ולא מצאו מים: באו. כאשר באו אליה הנה נחפרו ונכלמו כי אין מים וכפל הדבר במ״ש:
כא
כִּי־עַתָּה הֱיִיתֶם לא [לוֹ] תִּרְאוּ חֲתַת וַתִּירָאוּ׃
רַשִׁ״י
כי עתה הייתם לו. הייתם נמשלים לאותו נחל: תירא חתת. ופחד המכה ותיראו לומר האמת ומחניפים את בעל ריבי:
אִבְּן עֶזְרָא
כי עתה הייתם לו - למקום כאשר ראיתם החתת שהביא עלי ותיראו.
מְצוּדַת דָּוִד
הייתם לו. דומים אתם להנחל הזה כי כמו שהנחל בגד באנשיו והלך לו בזמן החום אשר היא העת המצטרך ביותר למים כן אתם בגדתם בי בעת צרה עת המצטרך לתנחומות האוהבים: תראו חתת. כאשר ראיתם השבר הבאה עלי תפחדו לומר האמת מול המקום ב״ה שלא יקרה לכם כמקרי:
כב
הֲכִי־אָמַרְתִּי הָבוּ לִי וּמִכֹּחֲכֶם שִׁחֲדוּ בַעֲדִי׃
רַשִׁ״י
ומכחכם שחדו בעדי. ומממונכם:
מְצוּדַת דָּוִד
הכי אמרתי. האם אמרתי תנו לי מה מן ההון: ומכחכם. ממון שלכם הבא בעמל וכח ממנו תנו שוחד בעבורי כ״א אמרתי כזאת היה מקום לחשוב כי בעבור הצלת ההון תרשיעו אותי על לא חמס:
כג
וּמַלְּטוּנִי מִיַּד־צָר וּמִיַּד עָרִיצִים תִּפְדּוּנִי׃
מְצוּדַת דָּוִד
ומלטוני. ע״י השוחד מלטו אותי מיד הצר ופדו אותי מיד העריצים וכאומר הלא אין מקום לתת שוחד ואין מחשבותי עליו ומדוע א״כ תרשיעו אותי:
כד
הוֹרוּנִי וַאֲנִי אַחֲרִישׁ וּמַה־שָּׁגִיתִי הָבִינוּ לִי׃
מְצוּדַת דָּוִד
הורוני. למדו אותי מה פשעי ואני אחריש לשמוע אמריכם ותבינו לי מהו הדבר אשר שגיתי בו לשתאמרו שבאו היסורין למרק העון:
כה
מַה־נִּמְרְצוּ אִמְרֵי־יֹשֶׁר וּמַה־יּוֹכִיחַ הוֹכֵחַ מִכֶּם׃
רַשִׁ״י
מה נמרצו. כמו קללה נמרצת (מלכים א ב׳:ח׳) לשון דבר דבור על אופניו (משלי כה) וכן נמלצו לחכי (תהילים קי״ט:ק״ג) כולן ל' מליצה הם ולמ"ד מתחלפת ברי"ש: אמרי יושר. אם אמרי יושר הייתם אומרים היו מקובלים אבל עתה מה יוכיח הוכח מכם, כל תוכח' שבאיוב בירור הדברים הם ומעמידים על האמת:
מְצוּדַת דָּוִד
מה נמרצו. מה מאד חזקו אמרי יושר אבל מה יועיל הויכוח אשר מכם אם לא נאמרה ביושר:
מְצוּדַת צִיּוֹן
נמרצו. נתחזקו כמו וחבל נמרץ (מיכה ב): ומה. הוי״ו הוא במקום אבל: יוכיח. ענין ברור דברים כמו והוכיח בדברים (מ״ב יט):
כו
הַלְהוֹכַח מִלִּים תַּחְשֹׁבוּ וּלְרוּחַ אִמְרֵי נֹאָשׁ׃
רַשִׁ״י
הלהוכח מילים תחשבו. הלברר דברים תחשובו: ולרוח. הם משולים: אמרי נואש. שאין בהם ממש כמו (ירמיה ה) ותאמרי נואש, איני חושש לדברי הנביאים:
אִבְּן עֶזְרָא
הלהוכח למלים תחשובו - מלים ממש שתוכלו להוכיח בהם, והעניין שאין לכם ראיה. ולרוח - ועוד: כי תחשבו אמרי נואש שהם רוח. והענין שתחשבו שדבריכם נכונים ודברי מי שהוא בצער – הבל.
רַלְבַּ״ג
אמרי נואש. קרא עצמו נואש להיותו נואש מטוב לחוז' שברו:
מְצוּדַת דָּוִד
הלהוכח. ר״ל וכי להתוכח תחשבו אשר מלים בעלמא יספיק להם אבל לא כן הוא כי אמרי נואש לרוח הם משולים ואין בהם תועלת:
מְצוּדַת צִיּוֹן
נואש. ענין דבר שאין בו ממש ואין לחשוש עליו וכן ותאמרי נואש (ירמיה ב):
כז
אַף־עַל־יָתוֹם תַּפִּילוּ וְתִכְרוּ עַל־רֵיעֲכֶם׃
רַשִׁ״י
תפילו. בדינכם אתם מפילים האף על עני כמוני בקו משפט ותכרו שוחה על ריעכם להפילו:
אִבְּן עֶזְרָא
אף על יתום - זה יורה כי אינכם רחמנים רק אם תפילו קיר או הדומה לו על יתום, לא תחושו ותתחברו ותשמחו באד רעכם. ותכרו - מן ויכרה להם כרה. ויתכן היות תכרו מן: כי יכרה איש בור והוא נכון להדבקו עם תפילו.
מְצוּדַת דָּוִד
אף על יתום. מתוך דבריכם נראה שאינכם רחמנים ואפי׳ על היתום תפילו המכשול ולא תחושו עליו ותחפרו בור על ריעכם לנפול בו ואל תחמולו:
כח
וְעַתָּה הוֹאִילוּ פְנוּ־בִי וְעַל־פְּנֵיכֶם אִם־אֲכַזֵּב׃
רַשִׁ״י
הואילו. התרצו לפנות אלי ולשמוע דברי ותראו אם על פניכם אכזב:
אִבְּן עֶזְרָא
ועל פניכם - כמו: על פני אהרן אביכם: שובו נא אל תהי עולה - אתכם תראו צדקי במלתי.
מְצוּדַת דָּוִד
ועתה. הואיל ואין ממש בדבריכם התרצו לפנות אל אמרי לשמוע אליהם ותראו אם אדבר לפניכם כזב ודבר שאין בו ממש:
מְצוּדַת צִיּוֹן
הואילו. התרצו כמו ויאל משה (שמות ב): ועל פניכם. לפניכם כמו על פני (שם ב):
כט
שֻׁבוּ־נָא אַל־תְּהִי עַוְלָה ושבי [וְשׁוּבוּ] עוֹד צִדְקִי־בָהּ׃
רַשִׁ״י
שובו נא. לבחון ותבחנו שלא תהא עוד עולה ושובו (לחקור והרי) צדקי ימצא בה:
מְצוּדַת דָּוִד
שובו נא. התעכבו עתה לבחון דברי ותראו אשר לא תמצאו בם עולה: ושובו עוד. להתעכב יותר לבחון היטב ותראו שאני צדיק בדבר והדין עמדי:
ל
הֲיֵשׁ־בִּלְשׁוֹנִי עַוְלָה אִם־חִכִּי לֹא־יָבִין הַוּוֹת׃
רַשִׁ״י
אם חכי לא יבין הוות. לא יבין כשאני מדבר הוות:
מְצוּדַת דָּוִד
היש. וכי יש בלשוני עולה ר״ל וכי שמעתם ממני מאז דברי עולה: אם חכי. וכי חכי לא יבין מה הם דברי הוות וכאומר הלא ידעתם אותי מאז שאינני מדבר עולה בזדון הלב ולא בעבור הסכלות ולזה שמעו אמרי:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.